בעניין כתיבה והרכנה בנדרים ובשבועות

הערות שוליים

1. ↑ הובאו דבריו בבית שמואל (שם, ס"ק ו).
2. ↑ ית אב לדברי רבינו נמצא באבני מילואים (ל, א) דחרש לשיטות שקידושיו מן התורה (יבמות קיג, א) ואין להביא ראיה שכתיבה כדיבור, שכן אפשר שהיו הקידושין בהרכנה שעדיפא מכתיבה, והוכיח כן מדברי הבית יוסף, עיי"ש.בדין כתיבה בשליחות גט נחלקו קמאי ובתראי, יש הסוברים שאם כתב בכתב ידו שיכתבו גט לאשתו מהני. מאירי (גיטין נט, א) ב"ח אבהע"ז (סוף סימן קכא) בדעת התוס'. מלאכת חרש (ח"ב חקירה ב).ויש חולקים שלא מועילה כתיבה, כי אין כאן ציווי לסופר שיכתוב ב"ח (אבהע"ז סי' קכ). ב"ש (סי' קכא סק"ט). ט"ז (אבהע"ז סי' קכא סק"י). הגהות רעק"א (אבהע"ז סי' קכא סק"ד). תורת גיטין (אבהע"ז סי' קכ סקכ"ד). השיטות השונות הובאו בספר הרפואה כהלכה (ד, עמוד 381)
3. ↑ נחלקו בדבר זה. השבות יעקב (א, קנו) סובר ששבועה בכתב הוי כאמירה, והביא ראיה לשיטתו מדברי החוות יאיר (סימן קצד). ומנגד השב יעקב (יו"ד מט, הובאו דבריהם בתומים צו, ה) סבירא ליה דלא מהני כתיבה בשבועה. והתומים טוען כנגדו מדברי התוספות הנ"ל, וזה לשונו: 'והנה הרב בעל שבות יעקב הביא ראיה, מהא דאמרינן בסוטה דף כ"ז ע"ב ואמרה ולא אילמת, שאינה שותה, ותיפוק ליה דאינו יכולה לעשות שבועה, אלא שמע מינה דהוי שבועה מתוך כתב. והרב הנ"ל אייתי חובה לנפשיה, כי ראה ראיה אחת בגמ', ולא ראה שם בתוס' ד"ה דכתיב, דכתבו להדיא אפילו לא בעינן קרא כדכתיב, מכל מקום מודה דאילמת אינה שותה משום דלא מציא לקבליה שבועה, הרי להדיא דאי אפשר לקבל שבועה כלל. וצריך לומר לרווחא דמילתא אייתי ראיה מן ואמרה, אבל באמת אף זולת זה אי אפשר להיות שותה, כי אינו יכול לקבל שבועה, והדבר מבואר בתוס' להדיא, ומה יש ספק עוד, והכרעתם תכריע. אך זהו בשבועת ביטוי דכתיב (ויקרא ה, ד) לכל אשר יבטא אדם וכו', אך אם למדין ממנו לשארי שבועה יש לספק, דודאי מסתברא דיש למילף שבועות זה מזה, ומהיכי תיתי לחלק'. וראה עוד בשו"ת הרע"א (קמא סימן ל) שדן לגבי כתיבה כדיבור בספירת העומר. וראה מה שכתבו לדחות ראיה זו, במנחה חריבה (סוטה שם) דשאני אילמת שאינה ראויה לבילה ובילה מעכבת בה. ובתורת הקנאות כתב ליישב דהכא לכו"ע לא מהני כתיבה כדיבור, דהתחדש בתורה 'ואמרה', ושינתה התורה בכך שלא נאמר 'והגידה', ולהכי בעינן אמירה בפה.עוד היה מקום ליישב בשיטת התוספות, דאף שבעלמא כתיבה והרכנה הוו כמקצת דיבור, מכל הני מילי ביחס לשבועה של אדם לעצמו, אולם שאני שבועת סוטה שהיא שבועה לחבירו, ובזה בעינן שבועה גמורה, ולא סגי בתיבה ובהרכנה. [אמנם תירוץ זה אינו מתאים לכל שיטות הראשונים, אך בדעת התוספות יש מקום ליישב כן].
4. ↑ אך עיין בדברי התומים הנ"ל, שכתב דמסתברא למילף שבועות זה מזה, ומהיכי תיתי לחלק.
5. ↑ יש להוכיח כדברי רבינו ממה שכתב בפירוש הרא"ש (נדרים ב, א): 'ואף על גב דגמר בלבו לידור, אי לאו דחשבינן להו כאילו הוציא בשפתיו לא הוי נדר, כדאמרינן בפרק ג' דשבועות (כו, ב): אמר שמואל גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו'. ומבואר שאין חיסרון בנאמנות ובדברים שבלב, אלא יש דין של ביטוי שפתיים בנדרי הקדש.אמנם לכאורה יש להעיר על דברי הרא"ש, מדברי הירושלמי בגיטין האמורים בריש תשובת רבינו, שאף בנדרים מהני הרכנה, ואף שלכאורה אין זה ביטוי בשפתיים, וכיצד מועילה ההרכנה. ומבואר מכאן שדין לבטא בשפתיים, אינו דין בדיבור, אלא שלא תהיה עשייה של לב, ואף במקומות שיש לו נאמנות שהתכוון כן בליבו. אולם הרכנה היא עשייה בגופו של האדם, ויש בזה קיום של ביטוי שפתיים, בכך שיצא הדבר מידי עשיית לב.