חיוב חוץ בקדשי גויים
מתני' (זבחים מה.): קדשי גויים אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטומאה והשוחטן בחוץ פטור רבי יוסי מחייב.ובגמ' הביאו את דברי התוספ' לעניין עוד פרטים ששונים קרבנות גויים מקרבנות ישראל, כלעניין מעילה שאין נהנין ואין מועלין בהן, ושאין עושין תמורה, ואין מביאין נסכים, אבל קרבנן טעון נסכים, ושרבי יוסי חולק ואומר: רואה אני בכולן להחמיר שנ' בהן לה' (ויקרא כב יח בפרשת מומין שבאמור), ולעניין קדשי בדק הבית, שמועלין בהן.
להלן בגמ' הביאו מקורות לדברי ת"ק מנלן לפטור כל אלו בקדשי נכרים. אבל לא התבארה בגמ' פלוגתתם במשנה, לעניין אי חייב על שחיטת חוץ בקדשי נכרים.
וכפשוטו ביאור פלוגתתם הוא, שכמבואר בשלהי מכילתין (קטז:): לא נאסרו נכרים גם בזה"ז להקריב בחוץ. ואם כן בפשיטות, למה ייאסר אף לישראל להקריב קרבנם בחוץ. אלא שרבי יוסי סובר, שעכ"פ לישראל, שנאסר להקריב בחוץ לעולם לאחר שנבנה ביהמ"ק, נאסר להקריב אף קרבנם של גויים, וכמבואר שם שיש לישראל איסור לסייען. ולרבי יוסי כפשוטו הוא חיוב ואיסור גמור. וכן עולה מדברי הרמב"ם סוף הלכות מעשה הקרבנות עיין שם.
אמנם התוס' אכן שאלו שם על המבואר שאסור לסייען - והלא לרבי יוסי הוא חיוב גמור בכרת. ויישבו שהכוונה שם היא גם בעבודות שלא מתחייב עליהן.
אמנם יש ליישב את קושייתם (וכ"כ הקרן אורה ועוד), שיש לחלק בין קרבנות גויים שהוקדשו ע"מ להיקרב בבית המקדש, או בבמה, שהותרו בה אף בזה"ז; שאם הוקדשו ע"מ להיקרב בבית המקדש, יש לחייב עליהם משום שחוטי חוץ, ככל קרבנות ביהמ"ק; אבל אם הוקדשו ע"מ להיקרב בבמה, אף לרבי יוסי אין איסור אלא מדרבנן לסייען, גזירה אטו שחיטת חוץ שנאסרה לישראל.
ויסוד לחילוק זה הוא במה דחזינן שהתורה אסרה בפרשת אמור (ויקרא כב כה) להדיא בלאו על הבאת קרבן שיש בו מום, כמו שנא': וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכׇּל אֵלֶּה כִּי מׇשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם. אולם כמבואר (שם ריש ע"א ובעוד מקומות), לא נאסר לב"נ אלא מחוסר אבר. (ואף שדין זה לא מבואר ברמב"ם וכבר תמה זה בשעה"מ, ובמן המים ע"ז סימן ג צדדנו שאפשר לדינא הרמב"ם סובר שאחר מ"ת נאסרו אף ב"נ במום אף בבמה. אולם בודאי אין הפשטות כך בכ"מ בגמ', וזה אכן צוין שם. ולהלן נדון בזה עוד אי"ה.)
ועל כרחך צריך לחלק בין הנקרבין בבמה, שלא נאסרו אלא במחוסר אבר, להנקרבין בבית המקדש, שנאסר עלינו לקחת אף מיד בן נכר כל שמום בם. הרי חזינן שיש לחלק בין קרבנות הגוים הקרבין בבמה לקרבין בביהמ"ק. ואם כן לכא' יש לחלק ביניהם גם לעניין עיקר ההקדשה, שכשמקדיש לביהמ"ק יש חיוב על השוחטן בחוץ, משא"כ במקדיש לבמה, שאין לאסור אלא מדרבנן מגזירה בעלמא.
אולם דעת התוס', וכן הרמב"ם בסוף הלכות מעשה קרבנות, שאין לחלק בעיקר ההקדש בין הקדש במה להקדש מקדש; וכל החילוק אינו אלא בקדשי גויים, כשבא להקריבן בבית המקדש או בבמה, שאם מקריבן בבמה אין בהם חסרון אלא במחוסר אבר, ואם בא להקריבן בבית המקדש, אסור להקריבן כבר כשיש בהם מום. שדין הוא במקדש, שלא יקרבו בו קרבנות שיש בהם מום, בין של ישראל בין של נכרי (ומ"מ יש לעיין למה בעי ללאו בפני עצמו לקרבנות גוי, וצ"ע).
ועל כן, אם יש לחייב ישראל על קרבנות גוי מחמת שחוטי חוץ, יש לחייב בכל גווני, אף כשמקריב בבמה, כדברי התוס' והרמב"ם.
♦
ב.
מה הילפ' לקרבנות גויים מתרומה ומעשר
ובעיקר הפלוג' של רבי יוסי ות"ק לעניין כל אלו שאמר רבי יוסי: רואה אני בהם להחמיר שנא' בהם לה'. יש לעיין בדקדוק מה המחלוקת.דהנה התוס' בתמורה (ג. ד"ה לא נהנין מדרבנן) כתבו: לא נהנין מדרבנן. והקשה הר"ר יעקב למה לנו לומר דרבנן היא, דלמא מדאורייתא היא כיון דמרבינן מאיש איש שנודרין הגויים כישראל, דכה"ג אמר (מעילה דף ז:) בשלמי ישראל דלא נהנין דאורייתא, אע"ג דאין בהן מעילה. וצ"ל, כיון דאין בהן קדושה לענין פיגול נותר וטמא, אין בו קדושה נמי לענין הנאה דאורייתא.
משמע מדברי התוס', דלרבנן דפליגי אדר"י, יש בקרבנות גויים איזה חסרון קדושה, שעל כן אין נהנין מהן רק מדרבנן, וכן לעניין פיגול נותר טמא אין מחייבין כרת על אכילתן, משום חסרון קדושה זה. ורבי יוסי כפי הנראה סובר, שכיון ונא' לה' בהאי פסוק (איש איש. ובהאי פרשה אף הוזכר להדיא בן נכר לעניין מום), שמרבין ממנו שמקבלין מהן נדרים ונדבות כישראל, אין בהן חסרון קדושה זה.
ואכתי יש לעיין באופן הלימוד שנלמד דבר זה להלן בגמ' מתרומה וכן לס"ד ממעשר, שכיון שאינם בגוי (לפי המבואר כאן, אף שממתני' בתרומות לא נראה כך), ילפ' בהיקש, שאינם גם במעילה מעשר בהמה ותמורה.
ולכא' אין מובן מה ילפ' היא זאת, והלא מה שאינו בתרומה ובמעשר דין הוא, דאף אי יש בדגן חיוב תרומה ומעשר, מ"מ כיון שגויים אינן מחויבים בהפרשתה, דין שלא יחול על הפרשתם שם של תרומה ומעשר; אולם בקרבנות, דדרשינן שהם בכללם, שנודרין נדרים ונדבות כישראל, איך נלמד למעטן מכל מיני דינים מחמת חסרון קדושה (ע"ד שכתבו התוס' הנ"ל), וצריך עיון ותלמוד.
ג.
האם קרבנות גויים הם בכלל מצות הקרבנות
אולם מה שנראה בזה (ועיקר הדברים ראיתי שמטין כן בבי מדרשא משם הרי"ז הלוי זלה"ה), דהנה בעיקר דין קדשי גויים יש לעיין בהקדם ממה דחזינן עיקר קרבנות בתורה הבאים בנדר ונדבה, שהלא נהגו כבר קודם מ"ת; ויש לעיין מה עיקר חידושה של התורה, לעניין קדשי גויים בפרט, שלעניין ישראל ודאי שעיקר החידוש הוא במצווה לעשותן במקום שיועד להן כמשכן ומקדש (בזמן איסור במות).אולם לעניין קדשי גויים, יש לעיין מהו החידוש המיוחד שהתחדש בהם, שנודרין נדרים ונדבות כישראל. שיש לומר שעיקר החידוש בהם הוא שאפי' אם הן עע"ז מקבלים מהם, וכן נראה מהסוג' בחולין, וכמו שבאר הרמב"ם (פ"ג ממעשה הקרבנות ה"ג). או לומר שעיקר החידוש שהתחדש בהם הוא שאנחנו מקבלים מהם בבית המקדש שלנו. ובזה נתחדשו פרשת מומין ואיסור הקרבתן, כמבואר בהאי פרשה.
אולם בעיקר הקרבן שלהם לא התחדש מידי, יותר ממה שהיה מלכתחילה קודם שצוו על כך ישראל; שהרי גוי מקריב גם בזה"ז בבמה, ואמרינן לעיל שמשמע ברמב"ם ובתוס' שבעיקר ההקדשה שלהם אין חילוק בין מקדישים לבמה או למקדש.
או דנימא, שעיקר קרבנם גם הוא חלוק מקרבן של בני נח שהיה קודם מתן תורה, ואף שהותרו בבמות גם בזה"ז, שלא כישראל שנאסרו. (ויש לדון מה דין פסול פיגול נותר וטמא בבמות דידהו, שהרי מבואר במתני' שלהי מסכתין שפסולים אלו נוהגין גם בבמה בזמן היתר במות. והוא תלוי בהנ"ל, שאם במה דידהו היא כקודם מ"ת, לא יהיו נוהגים בה פסולים אלו.) ומ"מ עיקר פרשת קרבנות לאחר מתן תורה נשנית גם לדידם, מהא דדרשינן איש איש לרבות גויים כישראל.
וזה נראה שורש פלוגתתם של רבי יוסי ות"ק; שת"ק סבר, שעיקר החידוש בהם הוא שאנו מקבלים קרבנם, אבל עיקר קרבנם הוא כקרבן של קודם מ"ת, וממילא אינם בכלל המצווה של הקרבנות, ואין בהם חיוב על מעילה פיגול וכו'. שגם יש חילוק בעיקר הקרבן, לגבי מה שנוגע למזבח, כמו שנאסר בהם מום. וכן נראה שיש לפסול את קרבנותיהם בפיגול נותר וטמא (וכן שמעתי גם בשם המנ"ח ועדין לא הספקתי לעיין), שדינים שנוגעים לעיקר החפצא של הקרבן במה שנוגע למזבח, לא נראה כלל שיש לחלק בין קרבנות שלהם לקרבנות ישראל.
אבל במה שנוגע למי שאוכל את הקרבן, שהוא כנראה יותר דין מחמת שם הבעלים על הקרבן, בזה יש לחלק בין המצווים על כך, כישראל, לבין מי שאינו בכלל המצווה, כגוי. ולכן אין לחייב עליהם משום מעילה פיגול נותר וטמא. וכן אין קרבנן עושה תמורה, שאין בהן דין מצווים על הקרבן לבל ימירו אותו, שתאמר בהן התורה שקרבנן יעשה תמורה.
והיינו מה דילפ' מתרומה ומעשר שאינן בכלל המצווים, אף אי יש שם טבל על הדגן, ולכן אינן יכולים ליצור חלות תרומה ומעשר. והכי נמי, אף שהינן בכלל קרבן, כיון שאינן מצווים על כך, אין בקרבנם שם קרבן המצווה מבחינתם, רק הדינים מחמת עצם הקרבן, כבעל מום למזבח ושם הפסולים כנ"ל.
והכי נמי לעניין נסכים, דין הוא שלא יהיה קרבנן בכלל חיוב נסכים עליהם, שהרי פרשה זאת נאמר כפיוס לישראל, לאחר חטא המרגלים, לצוותן על נסכים הבאים מארץ ישראל. אבל מצד עצמם של הקרבנות הרי הן צריכים לנסכים אלו, שמפאת הקרבנות כשבאין למקדש אין לחלק ביניהם לקרבנות אחרים, כנ"ל לעניין פיגול וכו', וכדין מום.
אולם רבי יוסי רואה להחמיר בכולם, מחמת שהוא סובר שנא' אף בקרבנות גויים לה'. והיינו שהוא סובר, שדרשה הבאה להכליל קרבנות גויים שנודרין נדרים ונדבות כישראל, באה להכלילן בכלל פרשת מצות הקרבנות, ולכן סברא להכלילן בכל כישראל, מחיוב על שחיטת חוץ (אף בכל הקרבנות שלהם, שרק להם הותרה במה בזה"ז, אבל בעיקר קרבנם אין חילוק כנ"ל).
וכן לעניין חיוב פיגול נותר טמא ונסכים וקרבנן עושה תמורה, הכל ממש כישראל. אלא שאמרו להלן בגמ' שכיון שלאו בני הרצאה נינהו לה', לא אמרינן שמועיל בהן ריצוי ציץ כשנטמא הדם אפילו לרבי יוסי. ודברים פשוטים הן.
♦
ד.
לעניין מעילה
ולעניין מעילה יש לבאר עוד, דרש"י פירש וכן הרמב"ם (פ"ה ממעילה הט"ו): שלכו"ע יש מעילה בקדשי בד"ה, ולא נחלקו רבי יוסי ורבנן אלא לעניין קדשי הגוף, שת"ק גמר ליה חט, חט מתרומה, שאין בקדשי גוי מעילה, כמו שאינו יכול להחיל תרומה. ורבי יוסי כבר מילתו אמורה שנא' לה' גם בקדשי נכרי, וממילא יש בו מעילה.והנה כידוע לעניין קדשי בד"ה, כפשוטו מעילה היא עניין של גזלה (וכן נראה מהפרשה שם, שמשלם אשמו לגבוה, כמו שהוא משלם באשם גזלות את אשמו למי שגזל ממנו). וממילא לכאורה פשיטא שיהיה דין גוי כדין ישראל לעניין מעילה בקדשי בד"ה, שהרי דין הוא בממון הקדש, מה לי בא מישראל מה לי בא מגוי.
ואם נלך באותה הדרך גם לעניין מעילה בקדשי מזבח, הלא נראה, שיסוד השאלה שם הוא האם קדשי מזבח של גוי הם של הגברא, כמו קדשים קלים שהם ממון בעלים, שאין מועלין בהם, אלא באימורין לאחר זריקת הדם. או דילמא הן כקדשי קדשים שהן ממון גבוה. ותהיה הכוונה בזה, שהן כקדשי בד"ה שנמסרים למקדש, ואף הכא המקדש הוא זה שמקריב על שם הבעלים, אבל הקדשים הן כקדשים דידיה.
וממילא המחלוקת של ת"ק ורבי יוסי לעניין קדשי מזבח של נכרי היא: האם נכרי מקדיש את קדשיו למקדש כישראל, משום שנא' בו לה' - כר"י. או דילמא, שקדשיו הן כקדשי במה, שלפי המהלך המבואר, נראה שלא שייך שם מעילה - גם בקדשי מזבח, שהרי אין שם בעלות של הקדש.
אולם אי נימא כמש"כ התוס', דנחלקו על קדשי בד"ה, ולכו"ע בקדשי מזבח לית מעילה (כמו שאפשר לדייק מלשון הברייתא), נוכרח לומר, שמעילה בקדשי מזבח אינה מחמת רשות הקדש, אלא מחמת רשות א-ל עליון כפשוטו. ובקדשי נכרים, דלית ביה הרצאה לכו"ע לא חשיב כברשות גבוה ממש. ולעניין קדשי בד"ה, אפשר שנכרי אין בכוחו להקנות להקדש, או דנימא שמעילה אינה מחמת בעלות ממונית של הקדש, אלא מחמת שם קדושת הקדש, ולת"ק אין יכולת לגוי להקדיש, וצריך עוד עיון ותלמוד.
♦
ה.
בדעת הרמב"ם
והנה הרמב"ם שהשמיט דין מחוסר אבר בב"נ בבמה דידהו. אולי היה מקום לומר שהוא סובר כרבי יוסי, שלאחר מ"ת אף ב"נ שמקריבין בבמה, דין הוא שייאסר להם בכל מום.אולם כיון שהרמב"ם פוסק כת"ק לעניין כל הדינים, חוץ משחוטי חוץ, יותר מסתבר שרק לעניין חוץ יש להחמיר כרבי יוסי, משום שישראל שמצווה שלא לשחוט בחוץ אף קרבנות גוי, כמו שנתבאר לעיל באות א.
וכן נראה מלשון הרמב"ם בהלכות מעילה (פ"ה הט"ו): קדשי גויים אם לבדק הבית הקדישו מועלין בהן ואם קדשי מזבח הן אין בהן מעילה מן התורה שנאמר בקרבנות דבר אל בני ישראל וכו'. הרי שכתב שהמיעוט הוא משום שנא' בקדשים בני ישראל, וגוי אינו בכלל פרשת הקרבנות כל עיקר, וממילא אין בו מעילה. ומ"מ אסור לישראל לשחוט את קרבנותיו בחוץ, משום שהוא איסור לישראל לשחוט בחוץ, כמו שכתב הרמב"ם בסוף הלכות מעשה הקרבנות.
♦ ♦ ♦
♦ סקירת ספרים חדשים: הוד יוסף, מעין חיים♦