דברי הרמב"ם לגבי "עביד איניש דינא לנפשיה" שאין סותרין את דינו
כתב רבינו הרמב"ם (סנהדרין ב, יב):"יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח, הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין.
לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין, ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו, אין סותרין את דינו".
ובסוגיית "עביד איניש דינא לנפשיה" בב"ק תחילת פרק ג' מבואר שהנפק"מ מדין עביד איניש היא שמותר לכתחילה לעשות כך, וכן שאם בפעולתו קרה נזק והפסד לצד השני, הרי הוא פטור מלשלם על זה. וא"כ לכאורה חידש הרמב"ם נפקא מינה נוספת שאינה מפורשת בגמ', שב"ד אינם סותרים את דינו.
ויל"ע מה כוונתו ב"לפיכך" וכו', והרי זה נראה פשיטא שאם מותר לעשות דין לעצמו, הפשט הוא לא רק "היתר", אלא מה שעשה עשוי.
ועוד יל"ע, שהרי אם ב"ד דרשו כבר וראו שדינו אמת, למה יסתרו את מעשיו. ויתכן שזה נכון לכו"ע, גם למ"ד "לא עביד איניש דינא לנפשיה". ואולי אפשר בדוחק לבאר "סותרין דינו" במובן שיחשב שלא עשה כדין, והנפק"מ כלפי מה שחבל והזיק לשני, וצ"ע.
[ויתכן לבאר את ההו"א שברמב"ם בתור קנס למי שעשה שלא כדין, או בשביל להעמיד את הדת על תילה שלא יפעלו אנשים סתם בלי ב"ד, ולכן הו"א שנסתור את דינו ונדון מחדש, וצ"ע.]
ובברכת אברהם לגר"א ארלנגר זצ"ל, ב"ק ח"א עמ' עב, הביא שאכן מרן הגרי"ז הלוי זצ"ל מבריסק תמה על כוונת דברי הרמב"ם הנ"ל. ושם ניסה הברכ"א ליישב, ע"ד מהלכו שם שגדר "עביד איניש" הוא כשליח ב"ד בפעולה זו. וסיים שם, שבכל זאת יש להודות שהקושיה עדיין קושיה להבין טוב את לשון הרמב"ם.
והגרח"ד הלוי זצ"ל בספרו דבר המשפט על הלכה זו, הביא תמיה זו, וכתב שם את תירוצי רבותינו בחו"מ סי' ד', הפרישה, הב"ח, הש"ך והט"ז. ואחרי שדן בכל תירוץ, סיים: "סוף דבר דברי רבינו צריכים לי ביאור, וכפשוטם נראים מיותרים. ולולי דמיסתפינא הייתי אומר שמטעם זה השמיט מרן השו"ע דברי רבינו אלה משולחנו".
וראיתי שתמה בזה גם הגראי"ל זצ"ל באילת השחר על סנהדרין ו, א: "ולכאורה מאי קמ"ל, דודאי אם פסק כדין מה שייך לסתור, ואם לא עשה כדין הא גם ב"ד אם פסקו שלא כדין בודאי שיסתרו".
ואולי אפ"ל בזה פשט מחודש, שקמ"ל הרמב"ם שדיני ממונות אינם כמו דיני נפשות או דיני מלקות או דיני קנסות, שצריך דוקא פסק של ב"ד כדי שיחול. דהנה דיני נפשות ודאי צריך פסק ב"ד, ובלי זה אינו חל כלל החיוב. ובדיני מלקויות כ"כ הגר"ח הלוי זצ"ל מבריסק על הרמב"ם הל' עדות כ, ב, שבלי ב"ד לא חל כלל חיוב. ובדיני קנסות ידוע כך מהירושלמי (כתובות פ"ג ה"י), ראה תוס' כתובות לג, ב ד"ה לאו, וגליון הש"ס לרע"א על מכות ה, א. אבל דיני ממונות שונים, שא"צ בהם פסק של ב"ד לחלות החיוב, ולא כקנס. וכ"כ בקצוה"ח סי' א ס"ק ז, ותרומת הכרי סי' א סע' א.
ולכן כתב הרמב"ם שבדין "עביד איניש דינא לנפשיה" התחדש שלא רק שהתירו לו לעשות, אלא גם א"צ אחר כך איזה סיום וסיוע מב"ד לאישור הדבר וחלותו.
וכל זה בדרך אפשר, ויל"ע עוד בזה, והשי"ת יאיר עיננו במאור תורתו, ונזכה לעמוד על דעת רבותינו הראשונים.
♦
מדוע הרמב"ם פסק להלכה דין אפרושי מאיסורא בשפחה?
מבואר בגמ' ב"ק כח, א בסוגיית עביד איניש דינא לנפשיה: "ת"ש: מניין לנרצע שכלו לו ימיו ורבו מסרהב בו לצאת, וחבל ועשה בו חבורה, שהוא פטור? ת"ל: לא תקחו כופר... לשוב, לא תקחו כופר לשב. הכא במאי עסקינן בעבדא גנבא. עד האידנא לא גנב, והשתא גנב, עד האידנא הוה אימתיה דרביה עליה, השתא לית ליה אימתא דרביה עליה. ר"נ בר יצחק אמר: בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית, עד האידנא היתירא, והשתא איסורא".וכתב הרמב"ם (הלכות עבדים, ג, ה): "נרצע שמסר לו רבו שפחה כנענית והגיע יובל והיה רבו מסרב [מסרהב] בו לצאת ואינו רוצה לצאת וחבל בו, פטור שהרי נאסר בשפחה".
ותמהו רבים, עיין מל"מ בשם מוהרש"ך, מדוע הרמב"ם כתב כך, והרי גם בלי זה יכול, מצד עביד איניש דינא לנפשיה, ותרצו בכמה אופנים.
ולכאורה ישנה גם קושיה נוספת, לפי ההלכה שעביד איניש דינא לנפשיה אפילו שלא במקום פסידא, א"כ הברייתא כפשוטה, מצד עביד איניש דינא, ואין הכרח לומר שיש בכלל דין כזה אפרושי מאיסורא, בלי ב"ד!!
וכתבו היש"ש והתומים, שבכל זאת הדין דין אמת.
וז"ל הים של שלמה, ב"ק פ"ג סי' ט: "ואף שאליבא דרב נחמן הברייתא כפשוטו, כמו שפירשתי. מכל מקום גם דברי רב נחמן בר יצחק אמת. שמוקי האי ברייתא דנרצע כו' בעבד שמסר לו רבו שפחה כנענית. דעד האידנא היתה מותר לו. והשתא אסורה לו. והוא אינו רוצה לצאת ממנה, וחבל בו רבו, פטור. ורשאי להלקותו, ולהפרישו מאיסור. דעביד דינא להקב"ה. ובלשון זה הביאה הרמב"ם (ה' עבדים פ"ג ה"ה)".
וז"ל התומים סי' ד ס"ק א: "דאף דנחלקו בפירוש הברייתא אבל הדין דין אמת לכ"ע דיש רשות ביד כל אדם אף שאינו נוגע לו לממון להכותו לפרוש מאיסורא ולא אמרינן על הב"ד לבד מוטל להפרישו".
ונראה כוונתם, שהיינו מסתימת הגמ', ולא מקשה על זה כלום, ונראה שדברי רנב"י הם לכו"ע.
והגר"ד פוברסקי זצ"ל בשיעוריו על ב"ק שם, אות שיג, כתב ליישב בדרך נוספת:
"ובעיקר קושית הלח"מ והמשל"מ על הרמב"ם [מ"ט כתב האוקימתא דמסר לו שפחה כנענית כיון דפסק כר"נ], נראה ליישב בפשיטות.
דהנה הרי התוס' כבר העירו (בד"ה מניין) מ"ט נקטה הברייתא נרצע שכלו ימיו, דהא אף סתם עבד נמי יכול האדון להוציאו, שהרי אינו מחוייב להחזיק עבד בעל כרחו בביתו, ויכול תמיד להוציאו.
וכתבו דאה"נ ה"ה כל עבד נמי כן, ורק דאורחא דמילתא נקט [נרצע שכלו ימיו], שאז רגילות לסרהב וכו' ע"ש.
וא"כ נראה דכל זה רק להס"ד צריך לדחוק כן, דנקט נרצע רק משום אורחא דמילתא. אבל למסקנא דמוקי לה במסר לו רבו שפחה כנענית הרי הפשט בברייתא הוא כפשוטו דנקט נרצע שכלו ימיו, משום איסור שפחה.
ונהי דהגמ' משני כן רק מחמת הקושיא על מ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, מ"מ י"ל דאין זה סתם דיחוי, אלא דכן הוא האמת, ומשו"ה נקטה הברייתא נרצע שכלו ימיו, כיון דבהכי מיירי שמסר לו שפחה כנענית ומשום איסור שפחה.
ולכן שפיר כתב כן הרמב"ם, [ולא מחמת דלא עביד איניש דינא לנפשיה, אלא משום דכן הוא המסקנא אליבא דכו"ע, דאיירי כאן שמוציאו משום איסור שפחה]".
ועדיין יל"ע בדבריו, שלכאורה אם רבו רוצה לשחררו לפני הזמן, יתכן שמשם כבר מתחיל איסור השפחה, וצ"ע.
♦ ♦ ♦