בדין קריאת המגילה בבית שמש מצד חרב וגדר סמוך

הרב עובדיה יוסף
בן הגר"י יוסף זצ"ל

בדין קריאת המגילה בבית שמש מצד חרב וגדר סמוך

יש לדון על העיר בית שמש מדין סמיכותה לירמות האם יש לו דין של כרך חרב מיושביו

הקשה הצל"ח על מסכת מגילה והלא טבריא סמוכה לחמתן ומדוע לא קראה בטו מכח חמתן, וישב שצריך גם סמוך וגם נראה ולכן לא הועיל היות שבטבריא בעמק, ומכאן יצא לרמב"ם שלא מספיק בסמוך שאינו נראה, ע"ש. והנה - מלבד זה שבדעת הרמב"ם אין לומר כלום על טבריא כיון שהוא לא דיבר על זה, וי"א שיסבור שהוא בט"ו, וכמש"כ בתשובה מאהבה ח"א סי' רי, וע' בתורת רפאל (סי' קכג), - הרבה תירוצים וישובים נאמרו בדבר זה. ועתה לא באנו אלא לאחד הישובים של האחרונים - שאין לו הכרח כיון שנאמרו רבים תירוצים אחרים – והוא הרב משאת משה ח"ב (חאו"ח סימן ג), שאם מיושב מגויים נחשב לחרב והסמוך לו לא קוראים. וחמתן היה חרב מיהודים באותה תקופה ולכן בטבריא לא קראו, והרב חיד"א בספרו החשוב ברכי יוסף הביא את דבריו ודן בהם. ובתחילה הוא סבר כשדה יהושע וקרבן העדה בביאור הירושלמי והעלה שהחרב והסמוך לו קוראים בי"ד, ולאחר מיכן הוא מביא דברי הר"ן משם הרמב"ן שגורס חוצה לארץ קוראים בו אין קוראים, מלשון שאלה, ולפי זה גם כרך החרב והסמוך קוראים בהם,
אמנם בהמשך דברי הר"ן בדין עשרה בטלנים שהביא דברי הרמב"ן שקורא בי"ד, והביא הוכחה לזה מהירושלמי, אף שהגירסא מתחלפת, ופירושו אינו ברור. עכ"ד הר"ן. ולכאורה לפי גירסתו בירושלמי הנז', ופירושו, לא זו בלבד שאין בו י' בטלנים, אלא אף שאין בו אלא גויים, ישראל דנמצא בו קרי בט"ו, ואיך כתב דהרמב"ן הוכיח מהירושלמי דאם אין בו י' בטלנין קרי בי"ד. ולבי אומר לי, כי זאת לפנים הרמב"ן אייתי הירושלמי והוה גריס בחוצה לארץ קורין, ולפ"ז הוכיח דמוקפין כי הדדי אף בח"ל, ושוב דחה גירסא זו, וקיים גירסתינו בחוצה לו קורין. ומזה הוכיח דאם אין בו עשרה בטלנים קרו בי"ד. והיינו דכתב הר"ן ברישא, ואם הירושלמי מתפרש כך, רמז דזה לפי גירסא אחרת. עכ"ד הרב חיד"א.
הרי לנו שהחיד"א חוזר בו וסובר שכרך חרב לא קוראים מכח זה שליבו אומר לו שיש גירסא אחרת לבסוף ברמב"ן, והעיר על דברי הרה"ג עמודי אש אייזנשטיין (סי' ו לקראת סופו), שלנו שיש את הרמב"ן רואים שלא איירי כלל הרמב"ן בדין עשרה בטלנים על ירושלמי זה, והחילוק הוא בלשון כפר או כרך, ע"ש. וכן העיר הרב חזו"א סי' קנג והר צבי ח"ב (סי' קלא), על דברי הברכ"י שלא ראה דברי הרמב"ן והריטב"א בזה, ע"ש. והדברים ברורים.
והרי לנו דברי הראשונים, וכמו שכתב החיד"א בדעת הרמב"ן והר"ן שקוראים בכרך שחרב והסמוך לו בטו. ואין ספק בזה, ולכן מה שהמשנ"ב בבאה"ל מביא משם הברכ"י^[2] שכרך שחרב לא קוראים בטו אינו לדינא ואינו ספק כלל ועיקר. זאת אומרת שאין כאן מחלוקת חזו"א עם החיד"א אלא הדברים של הרב חיד"א נפרכים, ואם היה יודע מדברי הרמב"ן לא היה חוזר בו מדבריו שכתב קודם לזה ופירושו בירושלמי^[3].
ובקצירת האומ"ר יש בזה ירושלמי בשתי גירסאות ובשלשה פירושים. וז"ל הירושלמי - כרך שחרב ונעשה של גויים, אית חמי בו אין קורין בח"ל קורין, ע"כ. הרמב"ן גרס בחוצה לארץ קורין, וביאר שאם היה מוקף חומה בחו"ל מזמן יהושע בן נון בזה האם אמרינן שיקראו בו בטו, ופושט שהרי בזמן הגזירה היתה ישראל חריבה ובו אין קורין אבל בחו"ל קורין^[4], הרי שאם מוקף מזמן יהושע קוראים בט"ו, אמנם הרשב"א וכן הריטב"א הביאו גירסא אחרת שצריך לגרוס "בחוצה לו", ולא "בחוצה לארץ", ולכו"ע קוראים אותו בתמיהה - "קא מתמה חוצה לו שלא נתחייבו אלא מחמת סמיכות הכרך קורין בט"ו ובו שהוא היה עיקר אין קורין"?. אמנם הגר"א בפירוש השני, כתב שהוא כפשוטו שאע"פ שבו אין קורין אבל בחוץ שמיושב קוראים^[5], אבל הריטב"א כתב בעיקר נוסחי כתוב כרשב"א אלא דנוסחא דחוקה היא, ויותר דייקא גירסת הרמב"ן, ועל כן יש ללמוד מזה לקרוא בחוץ לארץ בט"ו, ולא כגאונים, ע"ש. ושם הריטב"א מחפש להם נפק"מ אם בחו"ל קוראים בט"ו, ועל כן אם הנוסחא כרשב"א אין ראיה, אבל אם הנוסחא כרמב"ן יש ראיה שקוראים בחו"ל.
וסיכום השיטות בירושלמי בקצרה ביותר הוא^[6] שהאמירה בירושלמי מתייחסת לשני מצבים:
[א] לקריאה בתוך הכרך החרב או כרך שגויים יושבים בו. [ב] לקריאה מחוץ לכרך כזה.
שתי אפשרויות להסביר את האמירה בחלק הראשון של המשפט: ״בו אין קורין":
א. אמירה הלכתית - במצב כזה שהכרך חרב או כרך שגויים יושבים בו, אין לעיר מעמד הלכתי של עיר מוק״ח מימות יב״ן גם לעניין מקרא מגילה מאחר שבטלה קדושת החומה. המניעה לקרוא מגילה בט״ו באדר בעיר כזאת היא מניעה הלכתית.
ב. תיאור מצב עובדתי - כשהכרך חרב או שגויים יושבים בו, אזי העובדה היא שבכרך אין מי שיקרא מגילה בט״ו באדר.
האמירה בחלק השני של המשפט, משלימה את הנאמר בחלק הראשון: ״חוצה לו קורין." ניתן להציע שלוש אפשרויות פרשניות:
א. משפט תמיהה שלילי - אם בתוך הכרך החרב אין קוראים בט״ו באדר בשל מניעה הלכתית או כתיאור מצב, הייתכן שמחוץ לכרך החרב, בסמוך ובנראה לו, יקראו בט״ו באדר? והתשובה היא שבוודאי שהם לא יקראו.
ב. משפט תמיהה חיובי - אם מחוץ לכרך החרב קוראים מגילה בט״ו באדר, הייתכן שבכרך החרב, אם יזדמנו לשם יהודים הם לא יקראו מגילה בט״ו באדר? והתשובה היא שבוודאי שהם יקראו.
ג. משפט מוחלט - גם אם בתוך הכרך לא קוראים בט״ו באדר מסיבה כלשהי, מחוץ לכרך יש להמשיך לקרוא כמו בעיר מוק״ח מימות יב״ן.
הרי לנו שלר"ן והרמב"ן לא קאי אלא על תוכו חרב ולא על חוצה לו כלל, וכ"כ הרב מקראי קדש (סי' כה) בדעת הר"ן, משא"כ לרשב"א שקאי על חוצה לו דוקא.
♦

ההבנה בדברי הביאור הלכה

ומעתה יש לנו להבין את דברי המשנ"ב בבאה"ל, שכתב וז"ל: או שסמוכין להם, כפר הסמוך לכרך שהיו קורין בט"ו ונהיה הכרך שמם יקראו בי"ד [דבר משה] כרך של עכו"ם שאין בו ישראל כלל, ישראל הנכנס לכרך זה בפורים קורא בט"ו. אם בכרך קראו בי"ד וט"ו מספק הכפרים הנראים וסמוכים קוראין בי"ד [ברכ"י]. עכ"ד. והנה כתבו לבאר בדברי הביאור הלכה בשתי אפשרויות - או שהוא מחלק בכרך חרב בין תוכו לחוצה לו, או שמחלק בין כרך חרב ושומם לבין אם יש בו גויים, והדבר צריך עיון מנלן חילוקים הללו. וראיתי שכתב הרב עידוא אלבה בהאוצר (גליון סג), שיש ליישב את דברי המשנ"ב שאין הפרש בין שומם לגרים בו נכרים, ואיך יתכן לומר שבחוצה לו לא קוראים, מכיון שהוא לא הולך כרשב"א אלא כרמב"ן והר"ן ודברו רק על תוכו, אבל חוצה לו באמת לא יקראו, ע"ש. וכה"ג ס"ל לאדמו"ר מסאטמר, והיה מהיחידים שהחמיר כאן בארץ ישראל שלא לקרות בט"ו בברכה בירושלים, ולקרות גם ביום י"ד, וכמש"כ משמו הגרמ"א פריינד בספרו כתבי קודש (ע' פג – פו). ואפילו אם הצליחו ליישב את דברי המשנ"ב, אין אלו אלא דברי נביאות. מכיון שמנלן לחלק בין תוכו לחוצה לו בדעת הברכ"י שממנו שאב את דבריו, והלא הוכיח החיד"א בתחילה מהר"ן שס"ל שבתוכו חרב קורין בט"ו ופשוט לו שא"כ ה"ה בחוצה לו, ולבסוף טועה בהבנת הדברים כמש"כ כולם כנ"ל. ומעתה מנלן לחלק בין תוכו לחוצה לו. אמנם במשאת משה ס"ל לחלק כן, אבל החיד"א ברור שלא ס"ל כן, וכן דעת החזו"א (בסו"ס קנד), שאין לחלק בין תוכו לחוצה לו כלל ועיקר. ומעתה לדינא, מאחר שברשב"א איתא בהדיא שאין לחלק בזה, ובדברי הריטב"א והרמב"ן לא איירי בזה ואין הכרע בדבר, מנלן לדינא לחלק בזה נגד הרשב"א כשיש סברת המשאת משה, ולנגדו סברת החיד"א בברכ"י למעשה במסקנת דבריו. אמור מעתה שחילוק זה הוא לא מדברי הברכ"י שהוא מציין^[7]. והתקשה בזה הרב יצחק שחיבר רבה של ארגנטינה בירחון קול תורה (שנה לט (כב) חוברות ז ח ע' כב), והמו"ל כתב לו שצ"ל שקטע זה הוא לא מהברכ"י כלל. דבר שהוא דחוק ביותר לאומרו^[8].
והרב עידוא אלבה העלה שם שבאמת דעת המשנ"ב כדברי המשאת משה, אבל מש"כ שבשומם בתוכו קוראים בט"ו אינו מהברכ"י אלא הוא סברא דיליה, וכל זה בכדי להביא למצב שמקור המשנ"ב הוא מהמשאת משה. והאמת היא שהדברים בהדיא בברכ"י ואיך נחדש ונימא שאינו מברכ"י אלא סברא שלו.
ולבאר יותר שלכו"ע אין חילוק בין תוכו לחוצה לו, רק השאלה אם הוא בפועל או בפוטנציאל, והמשאת משה ס"ל שהיות שבפועל לא קוראים בחרב, אפילו שאם היו שם יושבים היו קוראים, היות שלמעשה לא קוראים לכן אין לקרות בחוצה לו, משא"כ למסקנת החיד"א שהיות שבפוטנציאל קוראים שם אם מתרמי לשם איש ישראל, גם בחוצה לו קוראים. ויותר מזה שחוצה לו חשוב יותר מתוכה לו, ולומדים תוכה לו מחוצה לו שקוראים בט"ו. ואחר שכך היא בהדיא דעת הרשב"א ואין לנו עוד מי שיאמר בזה דבר, ובאחרונים היא פלוגתא בין המשאת משה לחיד"א, מנלן שהמשנ"ב יחלק בזה נגד הברכ"י וכמשאת משה. וגם למעשה אחר שיש לנו את דברי הרשב"א בזה, שלא היה למשנ"ב ודאי שיש להכריע שחוצה לו קוראים בט"ו.
וכן דעת החזו"א כנ"ל שבכדי לחלק צריך להביא ראיה. וכ"כ בהדיא בהר צבי (חאו"ח סי' קלא), שצריך ראיה לחלק בין הסמוך לחרב, ע"ש.
ונראה יותר שהמשנ"ב מחלק בין אם יש בתוכו נכרים או שמם, ולזה שבמקום שהוא שמם יש לקרות בי"ד [ולפי זה מה שנקט המשאת משה ח"ב (סימן ג), שעליו דן הברכ"י, רק את דין הסמוך לו כי כך היתה השאלה, ולא שואלים על תוכו כי היה שומם לגמרי, ע"ש], משא"כ כשיש שם נכרים נחשב למיושב וקוראים בו בט"ו^[9].
א. והנה נראה שמקור חילוק זה הוא ממה שהביא הברכ"י משם הר"ן משם הרמב"ן, אבל כיום יודעים שיש בזה טעות גמורה ואין חילוק בזה ושומם ונכרים שווים. וכמש"כ לבאר יפה בזה הרב עידוא אלבה בהאוצר (גליון סג ע' מד), שהחיד"א גם מעתיק העתקה לא נכונה מדברי הר"ן בשם הרמב"ן, שכתב בשמו "כרך שחרב מעשרה בטלנים ולבסוף ישב ונעשה של גויים, מהו", בעוד שברמב"ן גופו כתוב "הכרך שחרב או שנעשה של גויים זמן אחד, ונטלו ממנו י' בטלנין, לכשיחזרו שם ישראל [מהו] שיקראו בט"ו". ובלשון הר"ן "דכרך שחרב מי' בטלנים ולבסוף ישב או שנעשה של נכרים מהו". וכשאנו רואים את הרמב"ן ברור לנו שכוונת הר"ן או שנעשה של גויים, הכוונה ולבסוף ישב, כפי שכתב הרמב"ן עצמו, והשאלה לפי הרמב"ן, היא ממש הבעיה של ריב"ל, בכרך שחרב מעשרה בטלנים ולבסוף ישב, ודפח"ח. וכן העיר בזה הרב יצחק שחיבר מארגנטינה בקול תורה (שנה לט [כב] חוברות ז ח ע' כב). הרי שהייתה הו"א לחיד"א שכרך של גויים נחשב מיושב, ואינו כן כלל ועיקר. ובזה מיושב לדברי הרב חיד"א בדעת הרמב"ן איך קוראים בכרכים בחו"ל וכי רובם יהודים, אלא חשב לומר שנחשב למיושב, והאמת שדינו כחרב גמור ופשוט וברור שאין לומר בזה דין מיושב וע"כ שבחרב עצמו קוראים.
וכך נראה לפרש בדברי הביאור הלכה, שמקורו מדברי הברכ"י. אבל כשרואים ברמב"ן ומסתדרים הדברים שאינו כן. ונראה שהוקשה לבאה"ל מיד מאחר שרובו נכרים נחשב לחרב, וכמש"כ בביאור הגר"א משם התוספות בכתובות מ"ה, איך יתכן שיקראו בחו"ל מגילה וכי איירי ברובו יהודים. על כן בדק ומצא בדברי הברכ"י שאם יש בתוכו נכרים נחשב למיושב. אבל כנ"ל שהוא טעות דמעיקרא^[10].
ובהבנה כזאת בדברי המשנ"ב כתב בשו"ת הר צבי אורח חיים ח"ב (סימן קלא), וז"ל, ואולי כוונת הביאור הלכה שנהיה הכרך שמם, היינו לא רק שיצא מרשות ישראל אלא שנחרב לגמרי ונהפך לשדה בור "ולא ניכר כלל שהיה שם יישוב", ובכה"ג אפשר דלכו"ע הסמוכין לו קוראים בי"ד דלא שייך בכה"ג גרירה בתר כרך, עכ"ד. אמנם להנ"ל שנכון שכך מחלק הברכ"י אבל זו נוסחא בטעות ואין מקום לחילוק זה. [וגם בזה לא היו בידי הר צבי דברי הרמב"ן המקורי שיצא אחר הוצאת הרב מלצר בזה, וכדלקמן, ובידיו לא היה כלל הנוסח שנעשה של נכרים והוא רק הוספה כאילו של הר"ן לבסוף, ולכן לא היה לו מה לבאר עוד בזה].
עוד לשון דומה כותב שם בשו"ת הר צבי אורח חיים ב (סימן קלא), לנסות ליישב את דברי התורת רפאל, וכתב: שהא דכרך וכל הסמוך קוראים בט"ו אין זה משום דהכפרים נגררים עכשיו בתר הכרך אלא שתחילת התקנה היתה כך שהכרך עם כל סביבותיו יקראו בט"ו, אולם גם לדבריו אפשר "דכל שנחרב הכרך לגמרי ובטל ממנו שם" עיר לא שייך בזה כרך וכל סביבותיה וכו'. ובזה מדוקדקים דברי הירושלמי שכתב חרב הכרך ונעשה של עכו"ם ולמה לא סגי ליה לומר חרב הכרך אלא לאמור דחרב היינו שנעשה של עכו"ם ולא שחרב לגמרי, עכ"ד. הנה חילוקי לשונות פעם אם בטל שם עיר [וכך סובר הגר"נ קופשיץ כפי שאמר לי בשנת תשפב], ופעם אמר ההר צבי, אם ניכר שהיה שם עיר, וכך סובר הרה"ג שריה דבליצקי במגילה במוקפות חומה (ע' 427).
ב. אבל מאחר שכמש"כ בהר צבי קודם לזה שבהדיא בהר"ן הנוסחא חרב או נעשה של גויים הרי שהם שתי דברים ועל המחלק להביא ראיה. וכ"כ בדבר סיני (אדלר ע' צא), ולא כברית הלוי ח"א (סי' פה), ועוד שברמב"ן הראשון שנדפס על ידי הרב מלצר כתוב רק כרך שחרב בלי שנעשה של גויים, ומבאר שהוא בלא ישראל משום עשרה בטלנים. וברמב"ן מכת"י של מכון התלמוד הישראלי, כתוב שחרב ונעשה של גוים, פירושו שחרב או שנעשה של גויים. הרי בהדיא שאפילו אם גורסים ונעשה של גויים הכוונה "או" [אף שאפשר קצת לומר לשיטתם שהיות שהם מצריכים עשרה בטלנים [היפך דעת השו"ע], וחרב מעשרה בטלנים וה"ה חרב ונעשה של נכרים, וע' בהגהות מגלה עמוקות על הר"ן, ודוק. אבל למעשה אין מקום לחילוק זה כלל ועיקר]. אמור מעתה בגירסת הרשב"א חרב ונעשה של גויים, אין הכרח ויתכן שהוא יודה שהם שני דברים, ועל אחת כמה וכמה שכתב הריטב"א שאין ללמוד מנוסחאות של הירושלמי המשובשות בענין הזה.
ומעתה במפורש רואים שגם אם חרב לגמרי יש את אותו הדין. ואם המשנ"ב היה יודע זאת לא היה מחלק כן. הרי לנו שתי דחיות על דברי המשנ"ב שאם היה רואה זאת היה חוזר בו.
ג. זאת ועוד, הנה כתב הרב חזו"א שלדעתו אין הפרש בין אם הוא חרב לגמרי או לא והוכיחו מדברי הגמרא, שדנה על ריב"ל מהו שחרב ומוקי מעשרה בטלנים, ולמה לא מוקי שחרב פירושו שגרים שם נכרים, ולא חרב לגמרי, הרי בהדיא שחרב לגמרי וחרב של גויים שוה, אבל בדעת המשנ"ב הדבר צריך הכרע אם דעתו שחרב לגמרי לא קוראים. כי אפשר לפרש בכלל שאין זה החילוק. הרי שגם בסברא יש ראיה שאין לחלק בזה.
אמור מעתה שההבנה בדברי החזו"א בדעת המשנ"ב שהדבר צריך הכרע אם זה דעתו, אבל דעת החזו"א עצמו שכרך שחרב והסמוך לו קוראים בט"ו, וכן העלה לדינא הגר"ח קנייבסקי זצ"ל בספרו שונה הלכות שנחשב לעיר המוקפת חומה, אמנם הרה"ג שריה דבליצקי בהאגרת הזאת (ע' 22), תמה על דבריו שאין זו ההבנה במשנ"ב ודחה את הראיה מהגמרא , ע"ש. ולהנ"ל צדקו דברי הגר"ח קנייבסקי בס"ד.
ד. והנה מה שקרא כאן הוא שגם בזה גם באה"ל וגם החזו"א לא ראו בפנים התשובה כלל, וגם טעו וכתבו דבר משה ששם אין שום דבר מזה, אלא מדובר על המשאת משה ח"ב (סי' ג), שהזכירו בברכ"י. והתרשם הבאה"ל משם שבאמת יש חילוק בזה בין סמוך לתוכו או בין אם יושבים שם נכרים או שומם ממש, אבל כשרואים בפנים רואים שאין שום חילוק בזה כלל^[11], והחידוש הוא שהיינו חושבים שאם גרים נכרים נחשב למיושב ולא לחרב, קמ"ל שנחשב לחרב. ודוק. וגם בלא"ה כבר השיג בברכ"י על המשאת משה שלא ראה את דברי הירושלמי כלל.
והנה הגר"א הביא מהתוספות בכתובות דף מה שכתבו שרוב גויים גם נחשב לחרב ובטל ממנו קדושת ערי חומה, ותמה ברש"ש שם מנא להו, והרב ברכ"י לא נחת ליה, אלא אם יש לשיטת הר"ן אדם אחד או לרמב"ן עשרה בטלנים יכולים לקרות ומשמע קצת שגם לענין ערי חומה הוא כן. וע' בשו"ת זרע אברהם (לוטפביר סימן יא), שיצא כנגד התוספות בכתובות, שמאחר שבנ"ד בירושלמי איתא חרב ונעשה של גויים, הרי שחרב פירושו שאין לו חומה, אבל אם יש חומה אפילו שרובו גויים יש בו קדושת ערי חומה, ע"ש. והוא הבנה שלישית מחודשת בכל זה, שחרב הוא החומה, ונעשה של נכרים הוא דבר נוסף, ולא מדובר על כרך שחרב לגמרי. אמנם לחלוק על דברי התוספות הוא דבר פלא ולא פשוט, ונראה לומר שההסבר הוא שהיות שלענין מגילה לא בעינן חומה כדאיתא בדף ג:, השאלה אם צריך שיהיה דין כרך כיון שרובו גויים, אבל פשוט לו שהם שני דברים גם לנוסחא הפשוטה חרב ונעשה של גויים. ודוק. וכן סתם המאירי שסגי בבתים ישנים בשביל לחייב לקרות בט"ו, וז"ל בבית הבחירה מסכת מגילה (דף ב ע"ב): ולקצת הגאונים ראיתי שכל שנודע לו שנבנית בימי יהושע אלא שנסתפק בהקף חומתה אם היה מימות יהושע קורא בשניהם אבל כל שנסתפק אף בבנין אין קורין אלא בי"ד והדברים נראין. עכ"ד.
[ועוד שהחילוק של ה"צ לחלק אם נשארו בתים חרבים או לא, יש לתת לו מקום לסברא לחלק שאם נשארו בתים חרבים שאין שם חרב עליו לענין מגילה, הוא מסברת הרב בני ציון (ח"ג דף קיח), להרב דוב בן הרב דוד שפירא שהעלה בכל זה בארוכה שבא"י אפילו חרבה, שהרי עיקר התקנה לקריאה בט"ו הוא א"י החרבה בזמן הנס וכו' ע"ש. ועל זה יש מקום לטענה שצריך שיריים של בתים, וכאן בירמות ישנם בהדיא בתים ממש, [וחלקם עתה כוסו בשביל לעשותו פארק], וכן בבית שמש הישנה וכן בזנוח יש שאריות ממש. ולא תל עם חרסים בעלמא, אבל כנ"ל שמעיקרא לא נראה לחלק בזה].
עוד יש להעיר שהר צבי לא בא בתשובה לבאר מה דין חרב אלא דרך אגב וליישב את דברי הביאור הלכה בדרך "אולי" וכן את דברי התורת רפאל קאמר כן, וכן אמרו בדרך אפשר ואולי לבאר דברי באה"ל התמוהים לחלק בזה, ואחר דברינו הנ"ל שרואים את מקור הבאה"ל, שאינו תואם למקורותיו, על כן אין לחוש לזה כלל.
וגם הר צבי אומר [וגם במקראי קדש סי' כו], שאם נשארו חורבות בתים וכדומה נחשב לקיים, והנה בירמות יש בתים וכפי שראיתי בעיני ממש וחלק מהם עתה התכסו לצורך עשיית פארק, וממה בתים עם קשתות וגם פסיפס.
וכה"ג הרב שריה דביליצקי במכתב שכתב להרב אנקין, והב"ד בספר מוקפות חומה במגילה (ע' 425), כתב שעיר חרבה פירושו שצריך שיהיה מסורת שבנו בית על גבי בית עד יהושע בן נון, ואם נשארו חורבות ישנים יש להחמיר לקרות בט"ו, אבל אם לא נשאר חורבות אלא קרקע בור ובנו עתה ישובים אין להחמיר, ע"ש. וכאן בירמות עד היום יש שיריים של העמודים שהיו וכן ארמון בנוי, ושאריות ממש של בתים גדולים, וראיתי גם קשתות של בתים שהיום כוסו בעפר לצורך לעשותו פארק. ומעתה מה שהשתמשו בדברי הרב דבליצקי שאמר על גבעת נפוליון בסמוך לבני ברק שאין לחוש לו, וכן לענין בית אל בתחומין חלק א^[12], ולא ידעו ולא יבינו שבהדיא כתב על נ"ד שיש לחוש לו טובא. אפילו שלא נכנס שם שיש כאן אשכול איזורים שודאי מוקפות חומה. וממה נפשך לאומרים שצריך שיהיה שאריות חרבים יש את ירמות, ואם צריך לשבת על הערים שלא יהיו חרבים יש את רמה ג1 שמיושבת על הישן [וכמו כן בבית שמש הישנה וכן אשנה שהוא בגבעת שרת], וכן הרב רבבות אפרים כתב שצריך לקרות בבית שמש יומיים, ע"ש.
וכבר תמה הרב בעריש ווייספיש, באוצרות התורה וירושלים, מד [(תשס״ו), עמ' 8] על מה שבבית שמש הישנה סמוך לתל בית שמש לא קראו יומיים, ושעל ספק קרוב לודאי שכזה לא נאמר שהסמוך לספיקות לא צריכים לקרוא, וכ"כ וכה"ג העלה הרב ישראל דייטש באוצרות התורה וירושלים, מה [(תשס״ו), עמ' כו]. ולא נדבר עתה שהתרחבה כל כך עד יותר מחמש עשרה קילומטר על עשר קילומטר.
למעשה אין לנו אחר דברי הראשונים כלום, ויש לקרות בכרך החרב וגם בסמוך לו. והדבר מוכח היטב ממה שהרמב"ם והשו"ע ושאר ראשונים השמיטו דבר זה ולא הביאו כלל ועיקר שהוא דבר הכי מצוי ואקטואלי שיש דין חרב וסמוך לו, וממה שלא פירט בזה הרי שאין לנו לחלק בכל זה. וכמש"כ בשו"ת היכל יצחק (אורח חיים סימן סג, סד)^[13].
וכל זה אי נימא שהוא נחשב לחרב, אבל יש שני סברות בזה שנחשב לבנוי ולא לחרב כלל, והוא שעצם שמירת המקום לצורך המחקר ועתיקת יומין של העיר חשוב כמיושב. וזו דרך הבניה בימינו שבונים מה שסביבות העתיקות לא בגלל זה המקום לא נחשב למיושב. וכה"ג כתב הרב דב ליאור בהסכמה לספר חומת בית שמש שהיות והוא משומר וכו' נחשב לבנוי. ועוד שהעלה החזו"א שגן של העיר שיש בו ברזיה אין לו דין של קרפף יותר מבית סאתים שפוסל את העירוב וכן המנהג פשוט כדבריו, וה"ה לנ"ד שיחשב כמיושב. ובנוסף לזה יש דין של קשת.
וכמש"כ בשבות יצחק משם הגרי"ש אלישיב ושלכן סבר שרמות קוראים בט"ו, וכן המנהג פשוט בגבעת מרדכי בירושלים להחשיבו ליום ט"ו אע"פ שאינו סמוך ולא נראה, אלא רק מטעם של קשת וכמש"כ באור לציון ח"ד מזה. וכן יש להעיר על מש"כ בברכת יהודה ברכה ח"ו (סי' לג), על קבר שמואל שלא נחשב ליישוב, מכיון שגן ארכיאולוגי נחשב לישוב ולא נחשב כשדה בור. ובקבר שמואל הנביא עשו ממש גן יפה של ארכיאולוגיה שיש ללמוד משם מה היה בזמן המשנה והתלמוד ואכמ"ל.
♦

האם הביאור ברשב"א שצריך שקודם יהיה כרך קודם לחרב

אמנם הנה בשו"ת דברי יציב שם, וכן הרב נאמ"ן במכתבו לענין קריאת מגילה באשקלון, והגר"מ שטרנבוך במכתבו על בית שמש, וכן הרב שלמה זעפרני שליט"א, כתבו שאין לומר שהוי דין של סמוך, כיון שהלשון בדברי הרשב"א דבגירסת הירושלמי מצאתי אית חמי חוצה לו קורין בו אין קורין, וחוצה לארץ ליכא בספרים, ונ"ל פירושו חוצה לו קורין מחמת הכרך כר' יהושע בן לוי דאמר כל הסמוך והנראה עמו נדון ככרך, והלכך "כיון דמעיקרו" נתחייב הסמוך לכרך לקרות בט"ו משום דמיגנו בתוך הכרך, אף עכשו שנחרב הכרך, הסמוך לו והנראה עמו "שלא נחרבו ולא נשתנו" במילתייהו קיימי וקורין בט"ו כדינן הראשון, ומשו"ה קא מתמה חוצה לו שלא נתחייבו אלא מחמת סמיכות הכרך קורין בט"ו ובו שהוא היה עיקר אין קורין, כנ"ל פי' אותה גירסא ירושלמית, ע"כ. וכה"ג הוא בלשון של הריטב"א.
משמע שאם יש דין של סמוך בשעה שיש את הכרך אז אמרינן שקוראים בסמוך, והסמוך תלוי בכרך, אבל אם הסמוך לא היה בזמן הכרך ועתה הכרך חרב לגמרי בזה אנחנו אומרים שאין הסמוך קורא ביום ט"ו.
והנה למעשה לדעתי אין לפסוק כן מכמה וכמה טעמים, שנראה שלא התכוין לזה הרשב"א וכדלקמן, ואפילו אם התכוין לזה כתב כתב בשו"ת מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן סא), כתבו מה"ר אליהו מזרחי זצ"ל שכאשר אנו רואים א' מן הפוסקים מביא דין משונה לא הביאוהו הפוסקים מסתמא לא ס"ל הכי, עכ"ד. וכן כאן לא שמענו ולא ראינו כן בכל הראשונים והאחרונים שהצריכו תנאי זה שיוקדם הכרך לסמוך וידורו בתוכו ורק אז נידון לסמוך.
א. זאת ועוד, גם הרשב"א וגם הריטב"א כפי שמביא שיטה זו אינם באים לדין של חוצה לו, אלא לדין תוכו שחרב. ומאחר שעיקר דבריהם הוא עבור תוכו, אין לדייק בלשון ולומר שהתכוונו לומר שבחוצה לו הוא רק כשהיה קודם לו את הכרך מיושב. ונכון.
ב. וזאת ועוד, בכוונת הרשב"א בזה, הנה הסבר זה לדעתי אי אפשר להיאמר, והוא שתחילת הלשון כיון "דמעיקרו" נתחייב הסמוך לכרך לקרות בט"ו משום דמיגנו בתוך הכרך, אין בו כלל ראיה וכלשון כעין זה כתב בדף הרשב"א בדף ב. שהסיבה שסמוך קורא בטו משום "דכיון דסמוך לכרך מוקף ומיגנו בתוכו בעת צרה ובהדי הדדי קיימי ומשתתפי, דינא הוא דליקרו בהדי הדדי", ע"כ. והתם איירי בזמן יהושע בן נון, ומיגנו הוא לא לשון מגורים אלא לשון הגנה כמו בטבריא שבדף ה: וכמש"כ הרשב"א בלשונו לפני כן, וזה ברור כמש"כ בגמרא אשר לו חומה אע"פ שאין לו חומה עכשיו, וגם הכרך וגם הסמוך לא מוגן עכשיו כלל ועיקר, אפ"ה איירי על זמנם שהיה מוגן לכן גם עתה נחשב למוגן וכל הסמוך, ולא משנה אם היה בזמנו סמוך ממזרח ועתה הוא במערב ופשוט. והסיום של הרשב"א כאן שלא נחרבו ולא נשתנו, הכוונה שעתה קיימים ולא שמאז קיימים פשוט וברור, כיון שגם הכרך יכול להתחדש לכו"ע מעתה, גם הסמוך יכול להתחדש מעתה, ולכן קוראים גם בכרך החרב וגם בסמוך החרב. והוא פשוט ונכון ביותר, וכן הבין הרב חיד"א שמביא את דברי הרשב"א ודן בהם, ומסכם לסיכום שקוראים גם הכרך וגם הסמוך החרבים בטו.
צא וראה מש"כ הרב גרוסברג בירושלים של מטה באגרת הפורים (ע' מ, מא), ללמוד מהריטב"א שלא השתנו שצריכים שיקראו שם מגילה קודם, אבל אם לא היה מנהג כזה מימי קדם בסמוך כמו שכונות קטמון וכו' שבאו מידי הערבים בזה אין צריך לקרות מגילה בסמוך, ע"ש. ולית מאן דחש ליה כלל ועיקר [וכ"ש כאן בבית שמש שגרו בסמוך כמו ברמה ג 1 ברחוב יחזקאל הנביא וכן בג'2 ועוד, שבזמן בית שני, וקראו כאן מגילה].
וכן ראיתי בס"ד בספר החשוב מאוד קהלות הקדש על מגילה (דף ב: אות לו), שכך הוא ההבנה בריטב"א והרשב"א, ולא כמקראי קדש בהררי בשדה (סימן כג), שנעלם ממנו דברי הריטב"א לעיל, ע"ש. ודפח"ח. וכדברי הריטב"א כ"כ הרשב"א ותוספות רי"ד, שגם כפר הסמוך לעיר דינו כעיר ולא מקדים לכניסה הרי שהסמוך הוא דינו עצמו ממש ולא תלוי בכרך. וגם בשו"ת ברית הלוי מחפוד חלק א (סי' פה), הביא את הדברים וכתב שמרש"י לא משמע כן ובנראה ואינו סמוך ולא מתחשב בתחומי העיר אין צורך להחמיר. ועוד כתב ליישב את דברי החיד"א מהשגות החזו"א ובמחי"ר לא נהירא כלל. אבל בנ"ד שהוא סמוך וכו' יודה.
ג. זאת ועוד, יש קושי בדבר לומר שכן דעתם וכן הוא בדברי החזו"א בזה, והוא שבאנו לשאלה האם הסמוך קורא רק בגלל המוקף ולפי זה אין לסמוך דין בפני עצמו אלא מחמת המוקף. ולפי זה באנו לשיטת הרב טוקצינסקי שאחר מיל מהחומה אין המשך, כיון שכל הסמוך אינו אלא נגרר אחר העיקר שהוא הכרך. אבל לדינא נוהגים פשוט שכל הסמוך נחשב לדין סמוך לדין בפ"ע לכל דבר אפילו עד דמשק, ורק נחלקו האם לאחר העיבור לעיבור אם צריך לתת מיל או לא, ובמנח"י החמיר בזה לעיקר הדין, ולחומרא הצריך ב' ימים ולכן החמיר לענין רמות. והדברים מדוקדקים בדברי הרשב"א והריטב"א (במגילה דף ג), שהסמוך יש לו דין גמור של העיר "וכאנשי הכרך ממש" ולא כערי בתי חומה. ולכן אי אפשר מעתה לומר שהסמוך תלוי בכרך שאם לא קוראים בו מגילה או שהוא חרב ואין בו דין של קריאה כלל ועיקר למ"ד שבסמוך לו לא יקראו, והלא לסמוך הוא לא מדין נגרר אלא דין בפני עצמו הוא. והתקשה בזה מאוד הרב מרדכי יחזקאל גולדיש בירחון בית אהרן וישראל (שנה יג גליון עה עמוד נז), ונדחק שצ"ל שאיירי בעיבורה של עיר הלא"ה לא, ע"ש. [וראיתי בתשובות והנהגות שטרנבוך חלק ג (סימן רלג), שכתב בדעת הרשב"א והריטב"א שהוא לשון שאלה שהסמוך הוא לא עיקר רק לגר"א, ע"ש. ולא זכר שבהדיא בדבריהם להיפוך^[14]]. וע"ע מה שהאריך בזה הרב ארץ צבי פרומר בפתיחה לספרו ובספרו שיח השדה (שער הכללים כלל יב ע' קפ, ובנד"מ בארץ צבי ג דרושים דרוש יב)^[15]. אמנם העיקר נראה שלאו דוקא הוא לשון זה אלא אפילו סמוך לבד מהני מעוד טעמים, שהרי כתב הגר"א משם התוספות בכתובות מה: שלענין בתי ערי חומה כתבו שסגי ברוב נכרים לבטל קדושתה, א"כ עיר של נכרים ויש שם ישראל אחד מנלן שיכול לקרות מגילה ביום ט"ו, וכן בכל הזמנים שהיתה ירושלים האם יתכן לבוא ולומר שהיות ורובה גויים לא קוראים מגילה בטו כיון שהיא חרבה. והעירני בזה הרב דוד קהלת בספר חומת בית שמש. וע"כ כהבנת הרב חזו"א בזה שהסמוך הוא יסוד בפ"ע, וכן נוהגים גם לענין הסמוך שהוא אפילו כמה פרסאות. ואי נימא הכי ע"כ המנהג היה נגד דעת והלכה לא כדבריהם בהבנת הירושלמי, אלא כדברי הרמב"ן שקאי על חו"ל ואין לנו דיון על חרב בגויים, או שהלכה כגר"א בביאור הירושלמי, או כדברי הרב חיד"א בברכ"י בתחילת דבריו בזה שסובר בפשיטות שקורא גם בסמוך אפילו בלא הכרך, לפני שהוטעה בדברי הרמב"ן, ודוק.
ד. ועוד יש לדון בזה אי נימא שחרב לא קורא כלל ועיקר אלא מחמת הסמוך שהסמוך היה קודם החרב כפשט לשון הרשב"א. הנה לפי זה מה יהיה הדין לעיירות החרבות עצמן, כמו בזמן אחשורוש או בירושלים לפני אלף שנה, שהוא חרב ממש ואין לו סמוך שיקדש אותו, וכי יקרא בי"ד כיון שאין סמוך שיקדש אותו. ונראה שודאי שלא, אלא יכול לקרות בט"ו. וכן היה המנהג לקרות לפני שבע מאות שנה בירושלים כמש"כ בכפתור ופרח, וודאי שלא היתה מיושבת ברוב יהודי. וע"כ שדברי הרשב"א לאו דוקא או שהם לא להלכה. ודנתי בזה עם הרב זערפני ואמר שבאמת יש כאן שאלה מה יהיה עם עיר שכזו. אבל אם נאמר כן, א"כ רוב א"י צריכה לקרות מספק סמוך, ואין לנו אלא פשט לשון הרשב"א, עכ"ד. ואמרתי לו שנראה מהחיד"א שראה את הרשב"א^[16] ולאחר מכן הוא כותב בהדיא שכרך והסמוך לו החרבים קוראים בט"ו ולא כהרב שדה יהושע [רק לאחר מיכן חושב לומר שכתוב ברמב"ן אחרת, וזה לא נכון כמש"כ החזו"א שלא ראה את הרמב"ן בפנים שלא אומר כן].
ה. עוד טענה יפה טען לי הרב דוד קהלת שהרי לעיר חומה יש הגדרה של עיר עם 6 בתים. אולם לסמוך אין הגדרה של מקום בנוי. גם מי שיגיע וישן במקום הסמוך לכרך, אף על פי שאין שם בתים כלל, הרי מתחייב בדין מוקף. ואם כך, ההתמשכות של הדין של מוקף על הסמוך הוא על המקום ולא על בתים בנויים. ואם כך, גם אם שכונה נבנתה לאחר חרבן הכרך, הרי גם קודם לבנייתה היה למקום דין מוקף כי החלות של הדין המתמשך שלא השתנה הוא על המקום ולא על הבתים. עכ"ד. ודפח"ח^[17].יז
ובאמת דן בזה תלמיד הרב הגרי"ז מבריסק הרה"ג אליקים שלזינגר עמו בזה בשנת תשי"א עימו בנידון כפי שהביא בספרו בית אב (סימן לד), והביא את הספיקות והצדדים בצורה מיוחדת בלא לדעת את הרשב"א ואפילו בדברי הגר"א עצמו. ואמר לו הרב מבריסק שהגר"א התכוין סמוך לכרך חרב ולא איירי כשהוא סמוך כשהיה מיושב, ואין על מה לדבר שכך דעת הרב חיד"א. והספק בזה הוא שהיות והסמוך דינו שאין בו קדושת חומה כלל ועיקר, ואפ"ה הוא קורא למה שיהיה תלוי בכרך, רק הספק על הכרך כשתלוי בקדושת החומה. ועתה אפילו אין בו חומה אם דינו גם בחרב לקרות בו בט"ו. ועל זה פושט בירושלמי שקורא בטו. ולמעשה נהג הרב מבריסק בצינעא רק עמו לקרות מגילה בירושלים אחר חורבנה אצל הירדנים בי"ד בלא ברכה. ע"ש. וע"ע בספר שארית יעקב מורגשטיין (על מסכת מגילה סימן יט ע' פא והלאה מזה), אמור מעתה מאחר שהוכח לעיל שככה המנהג שחרב נחשב לעיר ודנו גם את הסמוך לו כמותו כך יש לנקוט מעיקר הדין.^[18]
ו. והנה מקום יש לחשוב על הרב חיד"א בברכ"י שראה את דברי הרשב"א על חזקיה לענין טבריא, אבל לא ראה לכאורה מש"כ על כרך חרב וחו"ל, אלא רק את דברי הרמב"ן והר"ן [אמנם את חידושי הריטב"א עדיין לא ראה עד שנדפסו בספר מכתם לדוד חסאן בליוורנו תקנ"ב, וברכי יוסף יצא בתקלג, ולא כמו שתמה בשמע שלמה עמאר ח"ח סי' ז אות דף נו]. וכמו כן גם המשנ"ב רואהאת דברי הריטב"א ולא דן על דבריהם משום מה. שמאחר שהריטב"א מסיים את הדברים שלא נראה לו גירסתו וביאורו של הרשב"א "כי היא נוסחא דחוקה ואידך דייקא טפי" והעיקר כדברי הרמב"ן יותר, הרי שאין הבעיה בהסבר אלא בנוסח. והשאלה מדוע. ובזה נחלקו הרב עידוא אלבא והרב דוד קהלת בירחון האוצר (גליון 63), ולדעת הרב אלבא הנה יש כאן סדק שבאמת כרך חרב וסמוך לחרב לא קורא לא כרשב"א, אבל הרב קהלת הסביר שנראית לריטב"א יותר הסברא של דמיון הירושלמי מדין של חו"ל לדין של חרב ונעשה של גויים, מאשר מחוץ לכרך לתוך הכרך, אבל אי אפשר להכניס מילים בריטב"א ולומר שלא ניחא ליה הבנת הרשב"א בזה.
והנכון ביותר מדוע המשנ"ב לא סמך על הריטב"א בנ"ד הוא נראה על פי מש"כ החיד"א בשם הגדולים (מערכת י אות פט), שהריטב"א על מגילה בלבד הוא הנוסחא הראשונה שחיבר ויש בו הרבה טעויות, וצריך להתבונן בהם, ע"ש. לכן כשמדובר על עשרה בטלנים, בזה האריך הריטב"א בדיבורו ויש לסמוך עליו, אבל כשהוא מדבר על נוסחא בשלש מילים שלא נראה לו, והלשון מסורסת הרי שאין לנו ללמוד מכאן כלום, וכן ראיתי בקונטרס הנפלא מגילה במוקפות חומה שהביא כן. ודפח"ח^[19].
ועל הכל כתב בשו"ת היכל יצחק (אורח חיים סימן סג סד) שהיות והרי"ף וברמב"ם וטור ושלחן ערוך לא נזכר הירושלמי כלל, ש"מ דלא ס"ל הכי ויש לנו לנהוג כדברי הגר"א שבסמוך קוראים, והגר"א ידע מפירוש הר"ן משם הרמב"ן ובכל זאת בחר בגירסא אחרת של חוצה לו, והיות והגר"א יש לו בקיאות מיוחדת בנוסחאות ורואה דברי הראשונים ובוחר לא לגרוס כן יש ללכת על דבריו, וברור שלשיטת הרמב"ן והר"ן והריטב"א בסיכום שאין הגבלה לחרב כלל, ע"ש. והרב עידוא אלבא בירחון האוצר (גליון 63 ע' מח) דחה, שאפשר שהרמב"ם וסיעתיה למדו כשיטת הרמב"ן וסיעתיה שקאי על חו"ל ואין דין סמוך לחרב בירושלמי כלל, וכן דחה בדרך אפשר בהר צבי (סימן קלא), וכ"כ בבית יצחק במגילה (דף ג:), ואפילו לפירוש הרשב"א אינו מעכב את הפירוש אם נימא שהוא לא היה כשהיה הכרך, ע"ש. אבל למעשה, אחר שקי"ל שאין צריך עשרה בטלנים, נראה שאין הפרש בזה לדינא וכמש"כ בקרבן נתנאל.
אך נראה בהסבר הרשב"א שאי אפשר לומר כן שצריך שיהיה את הכרך ורק לאחר מכן יש את הסמוך, ויש לבאר את הלשון של הרשב"א הסמוך לו והנראה עמו "שלא נחרבו ולא נשתנו" במילתייהו קיימי, ע"כ. הכוונה שהכרך חרב ולא הסמוך בלבד במילתייהו קיימי, שגם אם יעשה פורים בכרך החרב יהיה לו דין ט"ו, ובזה ישנה מעלה לחרב על נעשה של גויים, שבגויים רובם גויים ומה יעלה ויוריד אחד, אבל בכרך חרב אפילו אחד יש לו מעלה בזה.
והנה הרשב"א כאן הולך לשיטתו בביאור דברי חזקיה מדוע קרא בטבריא בי"ד וט"ו, ואנחנו מקבלים פירוש בירושלמי בצורה אחרת לגמרי ונפלאה. והוא שכתב הרשב"א שהטעם של חזקיה הוא ספק במציאות, וכמש"כ בחידושי הרשב"א הנד"מ שכל הסוגיא על דעת המקשה, אבל אליבא דאמת חזקיה מודה שטבריא קוראים בט"ו, והספק שלו האם הוא אותו מקום של טבריא הישנה, משא"כ לרבי שם ולר' יוחנן בירושלמי פשיטא להם שהוא יום ט"ו.
והראיה הגדולה להביא לשיטת הרשב"א שחזקיה הספק שלו אם זו טבריא, הוא מדברי הירושלמי (פרק א הלכה א), לאחר הדיון האם חמת הוא טבריא או רקת, מביאה דין של כרך שחרב שבסמוך קוראים ובו אין קוראים, חזקיה קרי לה בארבעה עשר ובט"ו בו חשש להיא דתני רשב"י (ויקרא כה, כט) ואיש כי ימכר בית מושב עיר חומה פרט לטיבריא שהים חומה לה רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכיפרא ואמר הדא היא עיקר טיבריא קדמייתא ולא חשש להדא דתני רשב"י "קל היקילו בקריאתה" דתנינן תמן כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ר"מ אומר אף השדות, ותני כן הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, ע"כ. הנה הירושלמי מנמק מדוע לרבי ור' יוחנן יש לקרות יום אחד ולא יומיים, אם לא סובר כרשב"י ולא צריך כבתי ערי חומה לענין הגנה וכו' כמש"כ בגמרא, אבל מה ממשיך שתנינן שרק לפנים מהחומה ולא שדות, אלא ההסבר הוא שהקילו לענין סמוך וה"ה שהקילו לענין עצם החומה, אבל מה נכנס כאן באמצע הדיון על טבריא שבסמוך קוראים, והאם בו קוראים.
אבל הרשב"א לומד שקל היקילו פירושו שאפילו לא יהא אלא ספק אם זהו המיקום יש להקל שהקילו בו שבבתי ערי חומה רק מתוך החומה וכאן גם סמוך. וזה חולק על חזקיה שמסתפק אולי לא נבנה על טבריא הישנה, ועל זה קאמר לו רבי שלפחות הוא בסמוך ולא כמו בתי ערי חומה, ודוק היטב. והתקשה טובא להבין את הירושלמי בתפלה למשה אות ז, מהו שהקילו במגילה לקרות בט"ו, ולהנ"ל שאפילו בספק וחרב קוראים בסמוך^[20].
ולענ"ד הוא ביאור נכון והיוצא מזה שגם סמוך לחרב יכול לקרות. והדבר כפתור ופרח איך הירושלמי מפסיק בדין של כרך שחרב ונעשה של גויים שאפילו שלא קוראים בו קוראים חוצה לו, באמצע סוגיית הירושלמי על הזיהוי של טבריא וחמת, ומיד מסיימת בדברי חזקיה שקרא יומיים, כיון שהנידון והשאלה על טבריא היה על זה שנבנה אולי סמוך ולא על גבי טבריא הישנה, ולכן מסיים קל הוא שהקילו שסגי בסמוך, והוא נפלא ביותר בביאור הירושלמי על פי הרשב"א ז"ל.
ומה שאמר ר' יוחנן על בית הכנסת זה טבריא הישנה, ודקדק בדברי יציב שם שדוקא אם הוא טבריא הישנה אבל לא אם הוא סמוך, ע"ש. ולא נראה כלל לומר כן, שא"כ מהו דין כרך חרב אם קוראים בסמוך לו, אלא נראה שנודע שכל בתי הכנסיות שלהם היה מחוץ לעיר ולכן תקנו ברכת מעין שבע [ולאחר מכן ראיתי שכ"כ לדקדק במקראי קדש (סימן כו), וזה קאמר ר' יוחנן שרק בית הכנסת נמצאת על גבי מקום טבריא הישנה, אבל כל העיר סמוך לחרב, ובית הכנסת לא מחשיבו למיושב כלל ועיקר. ודוק. והוא כפתור ופרח. וכה"ג הביא במקראי קדש פורים (סימן כג דף קכ ובסימן כו, ובתשובות הר צבי כמדומני סי' קכט).
וראיתי לאחר מכן את דברי הרב חיד"א בברכי יוסף בזה שגם כתב לדייק כן מדוע נכנס באמצע הסוגיא דין של כרך שחרב, וכתב להיפוך שרקת חרבה ולכן אמר רבי זה טבריא הישנה ולא צריך את הסמיכות לחמת, וחזר בו מחמת דברי הר"ן משם הרמב"ן שבהדיא רואים שבחו"ל קוראים אף שהוא חרב, ולכן גם דין סמוך לחרב בט"ו. ע"ש. ולא ישב מעתה מה נכנס כאן דין של חרב, ולדברינו א"ש טובא.
ולמעשה אחר כל האריכות מסכם הרב חיד"א שכרך שחרב והסמוך לו קורא בט"ו ולא כמש"כ הרב שדה יהושע בביאור דברי הירושלמי, ע"ש.
והנה החיד"א הוא מהיחידים בעולם שהיה לו את הכת"י היחיד של הרשב"א וע' במבוא לרשב"א מוסד הרב קוק, ואחר שראה את דברי הרשב"א הסיק לבסוף שהחרב והסמוך לו קוראים בט"ו^[21]. הרי שלא הבין כפשט לשון הרשב"א כאילו הסמוך צריך שיהיה מאיזה זמן שהוא וכפי שהסברנו לעיל בס"ד. ונכון ביותר.
וראיתי בספר הנפלא מגילה במוקפות חומה, שעשה סקירה גדולה מכל הפולמוס הגדול שהיה בירושלים בשנת תש"ח שנחרבה שעיקר הטעם שקראו בט"ו הוא בגלל סוגיית חרב שלא כמשנ"ב ע"ש. אך לא היה להם את הרשב"א אך כנ"ל שאינו משנה את ההלכה. ובשו"ת היכל יצחק הרצוג (סימן סד) העלה שברור שלשיטת הרמב"ן והר"ן והריטב"א בסיכום שאין הגבלה לחרב כלל, ע"ש. וכנ"ל.
ועוד הביא מש"כ בזה הרבנים החשובים בשו"ת משפטי עזיאל ח"ח (סימן סב) ובקובץ אורייתא חלק יא (תשנא מהדורה ב ע' קעט-קפז ישנו גם בבר אילן פולמוס פורים). וכן בעיתון המבשר ושכן העלו בתורת המועדים - פורים וחודש אדר, ירושלים תשנ״ח, עמ׳ רו-רז; הרש״ז אויערבך, הליכות שלמה - פורים, ירושלים תש״ס, עמ׳ שנה; הרב יעקב אריאל, ״קריאת מגילה בעזה״, שו״ת באהלה של תורה, חלק ב, כפר דרום תש״ס, סימן קד; הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה - פורים, ירושלים תשס״ג, עמ׳ קי־קיא, שחרב קוראים בטו. ועוד הביא שלשיטת הרב הרב סלונים בשערי הלכה חלק א (ע' פח), בכרך של גויים לענין קריאת המגילה שאם יקראו בחרב גם הסמוך נגרר. ועוד צידדו הרבנים בתורת ספק ששאני ירושלים צידד כמש"כ הרב הרצוג, והרב ישראל יעקב פישר בספר הזכרון נר שאול ע' רחצ. ולדברי משפטי עזיאל ח"ח סי' סב ששם העיר נקרא עליו נחשב אחד, ע"ש.
אך מה שמביא שהרב שטרנבוך והאדמו"ר מסאטמר נהגו לקרות בי"ד בירושלים ולא שמעו לדין של חרב, אמנם נראה מתשובות והנהגות חלק ג סי' רלד שרק דעת האדמו"ר מסאטמר כן ולא הנהיג כן. וגם הרב שטרנבוך במועדים וזמנים ח"ב (סימן קפה), לא חושש מצד חרב כלל ועיקר. ועתה בבית שמש נראה שהוא כן חושש לחרב, אבל בתורת צירוף. והוא פלא.
אמנם יש לעשות כאן ס"ס שמא סמוך צריך שיהיה מזמן הכרך, ושמא הכרך עצמו שחרב מדובר שהוא של גויים ולא כשהוא שומם לגמרי, ולאידך יש ס"ס אחר שמא סמוך מועיל לחרב לגמרי אפילו לרשב"א, ושמא כריטב"א והרמב"ן שאין ראיה מהירושלמי ובאנו לדברי החיד"א והגר"א שקוראים תמיד בסמוך, ושמא מה שהעירוב מחברו ומה שהפך להיות גינה ומקום טיול נחשב לבנוי וכעיר לענין תחומין וגם לנ"ד יחשב לעיר. וכן נהגו בירושלים ששכונת גבעת מרדכי נחשבת למובלעת בקשת, וכן בתחילה לענין רמות.
אמנם יש לעשות כאן ס"ס, שמא סמוך צריך שיהיה מזמן הכרך, ושמא הכרך עצמו שחרב מדובר שהוא של גויים ולא כשהוא שומם לגמרי. ולאידך יש ס"ס אחר שמא סמוך מועיל לחרב לגמרי אפילו לרשב"א, ושמא כריטב"א והרמב"ן שאין ראיה מהירושלמי ובאנו לדברי החיד"א והגר"א שקוראים תמיד בסמוך. ושמא מה שהעירוב מחברו ומה שהפך להיות גינה ומקום טיול נחשב לבנוי וכעיר לענין תחומין וגם לנ"ד יחשב לעיר. וכן נהגו בירושלים ששכונת גבעת מרדכי נחשבת למובלעת בקשת, וכן בתחילה לענין רמות.
♦

האם בגדר כרך חרב יש חילוק בין יש בו נכרים או חרב לגמרי

ומעתה שירמות נראית היטב גם מרמה א' וג' וגם מרמת אברהם ברובה (רק שמרמת אברהם היא רחוקה מיל), על כן סומכים בכה"ג לקרות בט"ו. חוץ ממה שהיא תוך מיל לשתיהן.
והנה בהר צבי (ח"ב סי' קלא), דן על ירושלים בשנים תש"ח עד תשכ"ו שנפלה ביד הירדנים ולא היו יהודים נמצאים אלא במקום של ספק שהוא הר ציון [ובאור לציון ח"ד (פרק נה סעיף א), כתב שסמכו על הר ציון], העלה כדברי הבאה"ל, רק היות שירושלים סמוכה ונקראת בשם אחד בזה נחשב ככרך עצמו וגם לענין עשרה בטלנים, ע"ש. וכתבו יותר בפירוש במקראי קדש (סימן כו), וכה"ג העלה בהיכל יצחק הרצוג (חאו"ח ס' סג – סה), וסמך על שיושביה נכרים ולא שמם לגמרי וכדברי הבאה"ל בזה. ע"ש. והב"ד בחזו"ע פורים (ע' קי), בקצרה כאילו הם מטעם אחד, ולא הביאו מדברי החזו"א והראשונים בכל זה. אמנם בהררי בשדה על המקראי קדש (סימן כו), צידד שבעיר חריבה אולי צריך שיהיה עיבור של עיר, וצידד לפני כן מיד לא"ה, ע"ש.
ואחר הדברים האלה, מאחר שפשוט שבירושלים נהגו להקל בזה בין שנת תש"ח לשנת תשכ"ו, וקראו בסמוך לירושלים בברכה כדין ט"ו, כן הדין אצלנו שאפילו שהוא חרב יש לקרות בט"ו. מכל שכן, שהרי בנ"ד הכל עיר אחת ממש, ולענין ירושלים חמור יותר כי היה בגדר של שתי מדינות וחמור מענין של מיסי העיר ששוים, אף שבסמוך הוא לא נאמר רק על הנראה וכמש"כ גם החזו"א (סי' קנג). אמנם לחילוק של הרב הרצוג כאן חמור שהוא במדה מסויימת שומם לגמרי, אבל למעשה חילוקו קשה להיאמר וגם בנכרים ממש חשיב לשומם לגמרי וכנ"ל.
וגם כיום לענין דין של ירושלים בזה"ז מצד דין של חרבה, כיון שרובה של ירושלים העתיקה כיום בידי נכרים, ועמש"כ מזה בחזון עובדיה (ע' קי), והרב בצלאל לנדא באורייתא חלק יא (ע' קעט והלאה), שהעלה שהמנהג היה לקרות בט"ו, ולהקל בזה. אך מה שסיים שאין נפק"מ עתה כיון שנכבש על ידי ישראל מחדש, הנה יש להעיר שבחזו"א בסי' קנג כתב בהדיא שלענין זה הוי רוב גויים נחשב לחרבה, וכן הוא בהדיא ברשב"א והריטב"א, וכנ"ל, וממילא ה"ה בזה"ז. וע' בהר צבי (ח"ב סי' קלג) שהבאה"ל ס"ל לחלק בין חרבה לגמרי לבין עכו"ם ע"ש. אבל בפשיטות אין הפרש וחרב לגמרי ואין גויים שוה, וכנ"ל. וצריך לחלק בזה, שאם אין שלטון ישראל צריך רוב ישראל, אבל אם יש שלטון ישראל א"צ שיהיה רוב ישראל, והוא חידוש גדול ביותר. ואולי כוונתו של מו"ז בחזו"ע שעל כן התיישבה מעט, ול"נ כנ"ל מהחזו"א.
ומו"א זצ"ל אמר לי שמצינו מחלוקת כזו לענין ערי יהודה בחרבנן, שחזו"ע (בהלכות בין המיצרים, אות ד, ע' תלח) ס"ל שאין היום קריעה זו, לצי"א ועוד, וחלק על זה הגרשז"א במנחת שלמה ח"א (סו"ס עג), וס"ל שהיות שיש כנסיות של הנוצרים ימ"ש חשיב אף ירושלים לחרבה, מ"מ ספיקא דרבנן לקולא ואין חייב לקרוע, ע"ש. ולא דן בחזו"ע מה הדין אם יש שלטון ישראל אבל גרים שם נכרים. ובמשנת יעב"ץ להגר"ב זולטי (סי' מח), ס"ל שאם אין מיושב ע"י ישראל הוי כחרב. אמנם בספר אחר כתלנו העלה שבעלות ישראל על ישוב נכרי היא סיבה שלא להחשיב את המקום כחרב, והב"ד בספר אבלות החרבן שווארץ (ע' 90), ובמשנ"ב איש מצליח משם הרב משה לוי זצ"ל שסגי בשלטון ישראל. ע"ש. אבל לנ"ד מנלן שסגי בשלטון ישראל, ועכ"פ אף אחד לא השמענו כזאת ודוק. אמנם הרה"ג דב ליאור בהסכמתו לספר חומת בית שמש סובר שחשיב שלטון ישראל ישוב.
וע' בבני ציון (ח"ג דף קיח), להרב דוב בן הרב דוד שפירא שהעלה בכל זה בארוכה שבא"י אפילו חרבה, שהרי עיקר התקנה לקריאה בט"ו הוא א"י החרבה בזמן הנס וכו' ע"ש. ואין אחר המנהג כלום שנהגו בירושלים לקרות בט"ו.
אמנם בשו"ת מאמר מרדכי (אליהו) ח"א (סימן כז), כתב שאף שאחרונים רבים אמרו על ירושלים שחרבה לקרות אנן סמכנו שהחומה מגיעה מצד הר ציון עד מאה שערים, ע"ש. וכן הגרימ"ט בספרו ארץ ישראל דיניה מנהגיה וגבולותיה (ע' מט – נ). סמך על הארכיאולוגיה לענין החומה שמגיע מעבר להר ציון. וכן כתב הרב שאר ישוב הכהן (אורחות 60 תשס"ח עמ' 6). ובהר צבי (סי' קלא), הביאו בתורת ספק בעלמא, וכן בהיכל יצחק (סימן סג אות ד), צירפו לספק שכן קבלה מהגר"ז בהר"ן שקיבל מחכמי הספרדים שחלק ממאה שערים הוא לפנים מן החומה, ע"ש. אמנם בתוך המדע היו שחלקו על זה, וכמש"כ בקובץ אורחות 50 (תשס"ח עמודים 6-10). והרב גרוסברג באגרת הפורים (ע' מ-מג), ובמועדים וזמנים שטרנבוך חלק ב (סי' קפה),
והנה לא דנו בזמנם על דברי הרשב"א בזה למרות שהזכירו את הריטב"א בלא לחשבו לעומקו. ולדידן הנה בדעת הרשב"א שהוא יחיד שדן בזה שסמוך קורא בט"ו, ויש הבנה לומר שלא יקרא אם לא היה מלפני כן הסמוך, מה שלא נראה לומר כן, אבל שאר ראשונים לא לומדים כן ואין ראיה לדין סמוך. והגר"א והחיד"א [בלא דברי הר"ן משם הרמב"ן שהם טעות כנ"ל], למדו שהסמוך והכרך החרבים דינם כמו יום ט"ו, ובצירוף לומר שנחשב למיושב כדלקמן. לכן אין לנו מניעה מלומר שהוא יום ט"ו.
והנה יש חסרון בירושלים שהיה בכיבוש הירדני ואין שייך את הטעם של מוגנות בעיר ברגע שהוא ביד האוייב. והרה"ג דוד שלוש באורייתא תשנא חי"א ע' קמט – קנה כתב שבטל הטעם לא בטל הדין, וכן משמע בהדיא ברשב"א, וכן הוא באמת שהרי אע"פ שאין לה חומה, וקוראים בסמוך. ובירושלים עצמה שרובה נכרים שלפירוש אחד בגר"א בו אין קוראים, התלבט הגר"ש סלאנט איך קוראים מגילה בעיר העתיקה שרובם גויים, וכמש"כ בשו"ת ציץ הקדש ח"א סי' נג. אך יתכן שהפירוש בו אין קוראים הוא מציאות ולא הלכה. ויותר קל בחוצה לו שיקראו. ובספר אדרת שמואל (עמ' רג) לר"ש סלאנט שכרך שסמוך לעיירת גויים קוראים בי"ד, ע"ש.
ומכל זה תשובה למש"כ בשמש ומגן ח"ב (סי' סג), שמושב ספסופה הסמוכה לגוש חלב תוך מיל שיקראו בי"ד כי מיושב גוש חלב בנכרים וכמש"כ בברכ"י וגם יש סברא שכל דין של סמוך משום שלא יהיו אגודות אגודות והיות ויש כאן נכרים אין כאן אגודות אגודות, ע"ש. ודבריו לכאורה נגד המנהג כנ"ל שכל סמוך ונראה קוראים, וגם מה שנהגו בירושלים החרבה ופשט הירושלמי שבידי נכרים אין חששא זו וכן יש לצדד בדעת הבאה"ל וכנ"ל. וע"ע בראש יוסף אישקפה שהעלה שברור הדבר לסיכום דברי הר"ן ושאר ראשונים שישיבת גויים נחשבת ישיבה לענין ישב ולבסוף הוקף.
והנה היות שבמקרה דידן של ירמות על כל צדדיו נראה שמדין של חרב שאין כאן למעשה בעיה ויש לדונו כט"ו.
כל זה מה שמדובר אודות ירמות בכדי לחייב בקריאת מגילה בברכה.
אמנם לחייב בקריאת מגילה בלי ברכה יש לחייב מצד כל המקומות והעולה על כולם הוא רמה ג גם מספר אחד וגם 2 שהוא ממוקם ממש על הישוב הישן ובחלק מחצירות הבתים יש גם בורות מים וכו', ומצד הארכיאולוגים המקום לא נחקר לדעת את זמנו אבל בטוח שהוא מזמן בית שני. אמור מעתה שגם לחוששים לחשש - שלא קיים לדברינו כנ"ל - על ירמות כי לא מיושב, הנה ברמה ג הוא מיושב ממש על הישן, ובאנו לכו"ע לכל הספיקות שיש בדין מגילה שחייבים לקרות ב' ימים. ולא באתי לדון כאן בדברי הגאונים והבית יוסף אם צריך שתהיה חומה היות וכתב בכה"ח שהמנהג להחמיר בזה שתמיד צריך לקרות יומיים. וכן נהגו בדמשק ובגדד ובאיזמיר וכן כתב בתשובה מאהבה ח"א (סי' רי), על העיר פראג שרבים נהגו להחמיר לקרות יומיים אפילו שיש שם ד' ספיקות וגם הים חומתה, ע"ש.
♦ ♦ ♦

משא ומתן עם הרב עידוא אלבה

מכתב א' - הרב עידוא אלבה

בענין קריאת המגילה בבית שמש עסקתי בגליון סג. מתוך הנחה שבסמוך לבית שמש התגלו מקומות שודאי היו מוקפות חומה מימות יהושע, אלא שהם חרבו, והבאתי את דברי הירושלמי (מגילה א, א) "חרב הכרך ונעשה של גויים איתא חמי בו אינן קורין ובחוצה לו קורין". כי הוא מפרש בו האם יתכן שבו אינן קוראים כשבחוצה לו קוראים? וכתבתי שאף על פי שלפי הרשב"א מהירושלמי עולה שקורא בט"ו בכרך שחרב וגם בסמוך לו, אין פירושו לירושלמי מוסכם, כי הריטב"א כתב שהעיקר כנוסח שבו הירושלמי אינו עוסק כלל בדין חוץ לכרך שחרב. וגם לפי השדה יהושע וקרבן העדה שפירשו שמוזכר כאן דין סמוך לכרך, אין להסיק מזה שסמוך לכרך שחרב קורא בט"ו, כי הם פירשו שהירושלמי אומר בו אין קוראים, וכי בחוצה לו יקראו? ככל הנראה סברתם היא שהסמוך נגרר אחרי הכרך אך ורק אם יש עשרה שקוראים בתוך הכרך, כפי הסברה שכתב המשאת משה (ח"ב תשובה ג).
בגליון סד הוספתי שגם אם נאמר שהספק נוטה יותר לקרוא בט"ו יקראו רק בי"ד. כיון שאיתא בירושלמי (שקלים פרק א, א ומגילה פרק א, ג): "רבי חלבו ורב הונא רב בשם ר' חייה רבה הכל יוצאין בי"ד שהוא זמן קרייתה". והפירוש הפשוט של המילים "שהוא זמן קרייתה" הוא שעיקר זמן קרייתה של המגילה הוא בי"ד כי זה הזמן שבו היה הנס לכל העולם, לכן גם בן ט"ו שקורא בי"ד יוצא ידי חובה. ויתכן שגם הראשונים שאמרו שבן ט"ו אינו יוצא בי"ד התכוונו רק שלכתחילה אינו יוצא.
על כן לענ"ד כל היכא שהדין נשאר כספק גם אם יש נטיה לקרוא בט"ו, כל עוד שאין הדבר ברור יש לקרוא בי"ד ובט"ו. ושמעתי שכך נוהגים בבית שמש למעשה.
והנה במאמר של הרה"ג עובדיה יוסף הסיק שלא כדברי. תורף דבריו לפי הבנתי הוא שהכרעת ההלכה צריכה להיות כרשב"א, כיון שהוא הראשון היחידי שדעתו בזה ברורה, וכן נהגו בירושלים בזמן שירושלים העתיקה היתה בידי הירדנים.
הערתי בדבריו כמה הערות שנכתבו בגוף המאמר, ובקצרה אומר שבסופו של דבר לא נראה לי שהוא השיב על דברי הנ"ל. כבוד הרב לא הביא ראיה שכוונת הירושלמי כפירוש הרשב"א, וממילא אני נשאר בהבנה שאין פירושו מוכרח. הסברה לומר שסמוך לכרך קורא בי"ד, כי סמוך קורא בט"ו רק כשבכרך עצמו קוראים בט"ו מובנת, כי כל ענין הסמוך הוא קולא הנובעת מהיותו נגרר אחרי אנשי העיר^[22]. על כן הדבר נשאר בגדר ספק. מה שנהגו בירושלים בהמשך 19 שנה לא מכריע כיון שהיו להם נימוקים נוספים. ומאידך גיסא, הרי בבית שמש נהגו לקרוא גם בי"ד או רק בי"ד כבר כמה שנים, למרות שהתפרסמו הממצאים על ירמות ושאר המקומות שהיו מוקפים חומה.
על כן לענ"ד יש להמשיך במנהג לקרוא גם בי"ד וגם בט"ו, וכן ראוי לעשות בכל בית שמש.
♦

מכתב ב' - הרב עובדיה יוסף

מאחר שיש לנו דעת הרשב"א ברורה שהיא הנוסחא של עיקר הנוסחאות כפי שכותב על זה הריטב"א, שסובר שבחרב אין קוראים אבל בסמוך קוראים, אמור מעתה אפילו לשיטות הרמב"ן והריטב"א שסובר כמותו שהכוונה על חו"ל ולא חוצה לו, כי זה הנידון שלו שם בזה, אין ראיה וסברא שיחלוק על דין זה [מלבד שמפקפקים על הריטב"א שעל מסכת מגילה שאינו מדוייק]. ומאחר שהרשב"א אומר ויש סברא בדבריו ואין חולק בראשונים בזה בסברא זו אלא שהוליכו למקום אחר לדין חו"ל. אין לנו לחוש לדברי האחרונים השדה יהושע ותחילת דברי החיד"א לומר שבחוצה לו לא יקראו, אלא כסוף דברי החיד"א שפשוט לו שאין הפרש בין חוצה לו לתוכו. וכך ראיתי שכתב בפשיטות בעמודי אש אייזנשטיין (בסימן ו בסופו, דף נב עמוד א), וכך העלה לדינא הרב אביטן בהגהות פאת דוד על הברכ"י שבהוצאת שיח ישראל.
ומאחר שבתוכו קוראים, מנלן לחלק ולומר בלא ראיה משום מקום שבחוצה לחרב לא קוראים, והאחרונים שכתבו כן כי כך הסבירו את הירושלמי, אבל מאחר שהירושלמי אין זה ההסבר לכל הראשונים ונדחה קרו לה. ויש את דעת הרשב"א שנוקט שקוראים בחוצה לחרב, מנלן לומר אחרת בזה. ובחזו"א בהדיא כתב שצריך ראיה לחלק בין תוכו לחוצה לו, וכ"כ בהר צבי (חאו"ח סימן קלא). ובמקראי קדש (סימן כה), משם הגר"י קלמס.
וכפי שהבאתי בהערה מהרב דוד קהלת בזה, שהרי לשיטת הגר"א, הסמוך הוא גדר עצמאי ואפילו שבחרב לא קוראים בסמוך קוראים, וכפי שהסבירו בחזו"א. ואפילו אם לא ננקוט כדבריו לומר כן, כיון שדעת הרשב"א שקוראים מחמת הסמוך בחרב, הנה ודאי שלהיפוך לא בא בחשבון, לומר שבחרב עצמו קוראים לכו"ע, ובחוצה לו לא קוראים. ולומר שהסמוך הוא גדר עצמאי אבל בצורה שלילית, ומי שחשב לומר כן הוא רק כשיש כך הסבר בירושלמי, אבל אם אין זה ההסבר בירושלמי גם הם יחזרו ויודו שהסמוך לחרב קורא בטו, אא"כ יחשבו שהחרב לא קורא בטו שהוא מופרך מדברי כל הראשונים, וכמו שכתבת גם אתה בהערה 3.
וגם אם ננקוט שדל דברי הראשונים חוץ מהרשב"א מהכא, ותאמר שבחרב אינו קורא, בדברי האחרונים יש ביאורים סותרים אם כשיטת השדה יהושע ואז הסמוך לחרב לא קורא, אם כשיטת הגר"א שהסמוך לחרב קורא, ובהיכל יצחק הרצוג והחזו"א נקטו לאחוז בדברי הגר"א השניים בביאור הירושלמי לדינא, למרות שלא ראו את דברי הראשונים, אבל עתה אחר דברי הראשונים שחרב קורא בט"ו ודאי שיש הכרעה כדעת הגר"א שגם הסמוך קורא בט"ו, וכדברי הרשב"א בהדיא.
והדבר מפליא איך שכתב מר (האוצר סג עמ' סד): "כשראשון אחד או שנים אומרים דבר שאין לו הוכחה טובה מהגמרא, והאחרונים אומרים שיש סברא חזקה לא לומר כך, אפילו אם הם לא ראו את אותו ראשון, לא ברור כלל להכריע את ההלכה לפי אותו ראשון". ולהנ"ל אחר שרוב ככל האחרונים כתבו להיפוך, שהסברא היא שאין לחלק, ועל המחלק בין הסמוך לכרך עליו להביא ראיה, וכל האחרונים הנ"ל מלבד הגר"א ראו את דברי הריטב"א, ובכל זאת כתבו כן. ובפרט שיש לנו רשב"א, ומנלן לומר שהם חולקים על דבריו לענין זה.
עוד מה שכתבתם לענין ירושלים אחר תש"ח שאין ללמוד משם שקראו סמוך לחרב כי היו שם ספיקות אחרים, אתה מתכוין לארכיאולוגיה שאמרה שבהר ציון יש חומה עדיין. הנה בתשובות של הגדולים כולם דנו בעיקר רק על החרב, ולא צירף בהר צבי אלא לסניף בעלמא על ארכיאולוגיה שלא ברור עד להיום הזה איזה חומה היתה לירושלים בבית ראשון כיון שנמצאו כמה וכמה חומות, ואכמ"ל. וכפי שציינתי במאמר כולם ממש דנו בעיקר רק על דין של סמוך לחרב. ועוד חסרון היה בירושלים שלא היה שווין במסים וארנוניות. ועוד שהיה חסרון בירושלים שהיה בכיבוש הירדני שאין שייך את הטעם של מוגנות בעיר ברגע שהוא ביד האוייב. ואפילו הכי נקטו לקרות בט"ו לכל דבר.
לענין השני אם הסבירות גבוהה שצריך לקרות בטו בכל זאת יש לקרות יומיים מדין ספיקות. הנה אם בן ט"ו קרא בי"ד לא יצא ידי חובתו, שנאמר בזמניהם, ועל כן לא כל ספק יקרא בי"ד בברכה, ויש לחוש לברכה לבטלה,. וכמו שכתב בזה בשבות יצחק דרזי לענין רמות כשהיתה רחוקה מיל, והגרי"ש אלישיב אחז שיש לחברה בעירוב וקשת ואין לומר שיקראו בי"ד כלל ועיקר, אלא יש לדון ככל דינים מה עיקר הדין.
וזה גם מוסיף על נ"ד, שמי אמר שירמות שהוא פארק ארכיאולוגי אחד מארבע שיש בעולם כולו, והשקיעו שם מליונים ממש, בשביל לעשותו גן ציבורי ומכל העולם מגיעים תיירים לראות את המקום. ועל כן הוי מקום מיושב כעין דברי החזו"א לענין קרפף יותר מבית סאתים שפוסל את העירוב, שכל זה אם הוא לא גן וכן ההוראה פשוטה. וכ"כ הרב דב ליאור בהסכמת הספר חומת בית שמש להרב דוד קהלת. זאת ועוד, יש שם קשת ממש של בתים מסביב שמחברו ומותר לטלטל שם בשבת שלענין זה נחשב למיושב ג"כ.
ולכן אין כאן מקום לומר שכל ספק עושה את המקום לספק מוקף שקורא בי"ד וט"ו, אלא אזלינן בתר עיקר הדין מה צריך לעשות. והיות שאין כאן ספק במציאות כיון שאנחנו יושבים על אשכול של ישובים, ואין מי שיאמר שכאן זה לא שפלת יהודה מצרעה ועד תל עזקה כחמש עשרה קילומטר על עשר קילומטר מיושב רצוף על כמה ישובים, ובראשם ירמות שגם נשארו הבתים והחומות וכו', מה מקום לברך על המגילה ביום י"ד. ומה מקום להוציא ספר תורה ביום י"ד בברכה, ברגע שעיקר הדין הוא לקרות בט"ו. וכדברי הגרי"ש אלישיב.
מה מנהג בית שמש כיום, רק שנה שעברה התחברה בית שמש לירמות, ולצערינו הרב רובם קוראים רק בי"ד ולא עושים אפילו שני ימים, נגד דעתם של הגר"ח קנייבסקי והרב משנת יוסף ליברמן והרב שריה דבלצקי והרב רבבות אפרים שהבאנו במאמר. ולצערינו רבנים רבים מביעים דעות בלא להבין בשטח מה קורא. הציבור קשה לו לשמור יומיים ולא חפץ בכך. ויש בזה ממש עקירת תקנת חכמים לכל דבר לענ"ד, לפחות מי שלא קורא יומיים.
♦

מכתב ג' - הרב עידוא אלבה

אסכם את הנראה הלענ"ד:
א. לענ"ד כשיש ירושלמי שהפשט בו ברור, הוא מכריע נגד אחרונים, אך כשיש פירוש של אחד מראשונים לירושלמי שאינו מוכרח, או סברה של ראשון אחד ללא ראיה, הוא לא מכריע נגד אחרונים. כך למשל הבן איש חי פוסק שלא די לתת פרוטה למתנות לאביונים, נגד סברת הריטב"א.
ב. הסברה של המשאת משה היא שכל עוד שלא קוראים בפועל במקום שחרב אין לקרוא בסמוך בט"ו. לפי הסברה הזו אין נפק"מ בכך שירמות היא פארק.
ג. לענ"ד אין משקל גדול לדברי האחרונים שחלקו על המשנה ברורה מבלי לראות את המשאת משה שמחלק להדיא כדבריו בין סמוך לכרך, לכרך עצמו. החזו"א מתעלם מזה שהריטב"א כתב שאינו מקבל את פירוש הרשב"א, ומשמע שלא עמד כלל על דבר זה. למעשה יש כאן מחלוקת באחרונים, שיוצרת ספק משמעותי כאשר אין לנו מקור ברור להכריע בה.
ד. בענין קריאת המגילה בי"ד לבן ט"ו יש ירושלמי שהפשט בו ברור כדברי הגר"א שהכל יוצאים בי"ד כי הוא זמן קרייתה. לכן לענ"ד דבר זה מכריע גם כנגד סברת הרב אלישיב, ואין חשש ברכה לבטלה כשמברכים בי"ד.
ה. עדיף לעורר ולהשפיע על הציבור שישמעו לגדולי ישראל שאמרו לקרוא יומיים מאשר לומר להם שהם צריכים לנהוג באופן שונה ממה שהורו להם רבנים חשובים.
בברכה רבה
עידוא אלבה
♦

מכתב ד' - הרב עובדיה יוסף

הדברים מתבהרים בחילוקי הדברים בזה, והוא שלדעת החזו"א וכן הגר"א וכו' כנ"ל גם בלא הרשב"א הסברא הפשוטה היא שאין הפרש בין תוכו לחוצה לו, ועל המחלק להביא ראיה, מלבד שיטת המשאת משה שלא ס"ל הכי.
קשה לומר שהחזו"א מביא את הריטב"א ולקבוע דבר רחוק מאוד שלא ראה את הריטב"א עד סופו, ולכן כביכול טעה בזה. במקום זה נבין בדעתו שגם אם הריטב"א העדיף גירסא אחרת, הוא לא חזר בו מעצם הסברא של הגירסא הראשונה. וכמו שרואים כן הרי מצינו אצל הר צבי, שהזכיר את כל דברי הריטב"א ובכל זאת המקראי קודש כתב בפשטות שהריטב"א כמו הרשב"א. וכמו כן בהדיא כן בעמודי אש אייזינשטיין שמביא את הריטב"א וכותב כן. ועוד, הרי שהבינו מסברא פשוטה שלחלק בין חוצה לו לתוכו צריך ראיה ולא להיפך.
ובנוסף על הכל שיש גן וקשת, ודבריך לומר שצריך לא רק להיות נחשב מיושב אלא לקרות בפועל, הוא חידוש כפול ומכופל בזה.
לא מקובל עלי כלל לומר שבן ט"ו שקרא בי"ד יצא, כשכל הראשונים לא כ"כ ולומר שכן הוא פשט הירושלמי. ודין ספיקות הוא דין מיוחד, ואין אנחנו בכלל זה.
וסברת הגרי"ש אלישיב שדנים ככל הדינים ולא נכנסים לספיקות בדין לדין של ספק מוקף חומה. וכן נהגו גם בירושלים בזמן הירדנים וכו' כנ"ל. ויש ראיה גדולה לזה מדברי הבית אפרים כדלקמן.
הזכרת דרך אגב שלדעת המשאת משה צריך שיהיו בחרב עשרה מישראל וכמו כן ראיתי שכתב בשו"ת דברי שלום מזרחי ח"ה (סימן צ), והשיג על החזו"א שאפילו שדעת השו"ע שאין צריך עשרה בטלנים אבל צריך עשרה מישראל כמש"כ הרב בית עובד, וכן הביא בכה"ח (ס"ק יב), ובברכת יהודה ברכה ח"ו (סי' לג), והביא את הדברים משם הרב משאת משה ח"ב (סי' ג), ולא כמו שצידד בתחילה בברכי יוסף, ע"ש. אמנם הנה במשאת משה לא כתוב עשרה מישראל, וכתב "אין רבים מבני ישראל בוקעין בה ולא דיירין בגוה", ונראה מדברי התשובה שהוא מקום חרב לגמרי אבל לא ברור כל כך בדבריו. איך שיהיה, לא כתוב שצריך שיהיו שם עשרה מישראל כלל ועיקר ואין זכר מזה, רק דן על מקום חרב, וכמו שהעיר עליו בברכ"י שלא ראה את דברי הירושלמי והראשונים.
ובעצם הטענה [גם אילולי אמרו המשאת משה], לא נראה כן לענ"ד לדינא, ועמדי היתה ושילחתיה, וגם רואים בהדיא שלא הבין כן המשנ"ב, שהרי הבית יוסף הב"ד הר"ן שכתב בישוב דעת הרמב"ן שסגי במתפללים שחרית וערבית וזה נחשב לבטלנים, וא"צ דוקא בטלנים. וכן הוא בחידושי הרמב"ן בהדיא, ועל זה מרן כותב שאין צריך עשרה בטלנים. ולכן תמה וחלק ביד אפרים ובמשנ"ב שיש להחמיר נגד השו"ע בזה, ואי נימא שצריך עשרה מה מקום לתמיהה זו. ודוק.
ומש"כ בבית עובד שכך משמע מדברי הרמב"ן שצריך עשרה בטלנים, אבל לדידן סגי ישראל ולא בטלנים, ליתא, שהרי גם מסקנת הרמב"ן שא"צ בטלנים ממש וסגי במנחה ערבית. ולפי זה כולם שחולקים על הרמב"ן וכמש"כ באריכות גדולה הרב חזו"א (סימן קנד אות א), וסבירא להו שאין צריך ישראל כלל ועיקר. [ולא כמש"כ במשנ"ב איש מצליח להביא את דברי הרב בית עובד בזה] וכמש"כ החזו"א בהדיא שאין ראיה כלל מהרמב"ן והדברים פשוטים, וכן דקדק מהרמב"ן במקראי קדש (סי' כה). ואחר דברי הריטב"א והרשב"א בזה צדקו דברי הרב חיד"א היטב. ולא כבית עובד. וכה"ג ראיתי שהשיג על דבריו הרב עידוא אלבה בירחון האוצר (גליון 63 ע' מח).
ובעצם קושיית היד אפרים בזה, שהשיג על הבית יוסף שפסק להקל שאין צריך עשרה בטלנים, ומקורו מדברי הר"ן, והשיג עליו שמכיון שהר"ן לא סובר להקל שלא צריך עשרה בטלנים אלא סובר שנחשבים בטלנים גם אם הם עשרה שמתפללים, ולכן יש לקרות לחומרא בי"ד, ע"ש. והב"ד במשנ"ב. משמע בי"ד בלי ברכה, ולא שדן אותו כספיקות מוקפים חומה.
אמנם לענ"ד ברור שכוונת הבית יוסף היא לא בגלל העשרה מתפללים [וכיום יודעים שהם הם דברי הרמב"ן עצמו כמש"כ בחידושיו], אלא הכוונה ממש"כ לפני כן הר"ן, שהיותר מחוור שאם רוצים לקרות בט"ו קוראים, או ביום הכניסה [אבל לא י"ד]. ודוק. ולכן פסק מרן לקרות בט"ו, ונכון ביותר. וכדברי החזו"א בזה שהרמב"ן דיעה יחידאה שמצריך עשרה בטלנים. ע"ש.
ולענין ירמות שבבית שמש הנה בזה שגרים מחוץ בסמוך עשרה בטלנים עד עיר שכמעט כולה בטלנים כן ירבו, בזה בסמוך סגי וכמש"כ בהר צבי חאו"ח סי' קלא. וזה אפילו אם תחמיר שצריך עשרה מישראל או בטלנים, יש בסמוך. אבל למעשה אין צריך כלל, וכמו שהאריך בחזו"א (סימן קנד) באריכות שרק דעת הרמב"ן שצריך עשרה בטלנים, ע"ש.
איני מבין גם מדוע מתעקש על כך שבן כרך יוצא בדיעבד בי"ד, בשעה שכל הראשונים אומרים אחרת.
♦

מכתב ה' - הרב עידוא אלבה

לשון חזון איש: "פירוש הריטב"א דהאי ח"ל המוזכר בירושלמי הוא ר"ת חוצה לו ר"ל דהסמוך ודאי קורא בט"ו. נמצא לדינא כרך שחרב ונעשה של עכו"ם, הסמוך לו קורא בט"ו, כמו שמבואר בירושלמי לפירוש הריטב"א".
לענ"ד נראה מופרך לומר שהחזו"א ידע שהריטב"א מסיק דהאי ח"ל המוזכר בירושלמי הוא חוץ לארץ, ובכל זאת כתב את הדברים הנ"ל.
לא ראיתי אחד מהראשונים שאומר "אע"ג שבתלמוד המערב אמרו הכל יוצאים בי"ד שהוא זמן קרייתה, תלמוד דידן פליג". בפ"ב ה"ג מבואר בירושלמי שהטעם הוא "שהוא זמן קרייתה", לא מלמד רק על ענין הספקות, אלא גם לדין בן כרך שמוציא ידי חובה בן י"ד. הראשונים מביאים את דברי הבבלי "זמנו של זה לא זמנו של זה", לא אמרו שזה חולק על הבבלי, כי הם מבינים שכוונתו שכך הדין לכתחילה, "כלומר אין הפרזים קורין בט"ו ולא המוקפין בי"ד" כלשון ר"ח. כך הבינו הגר"א, והפמ"ג (משבצות זהב תרפח ב) כפה"ח (תרפח, כו), והמשנה ברורה (תרפח, יא) שכתב "יצא בדיעבד ולא הוי ברכה לבטלה". על כן כך יש לנקוט להלכה.
המשאת משה כתב שטעמו לקריאה מחוץ לנוא אמון בי"ד הוא "כיון דעיר מתא אינה בדין י"ד וט"ו למאי דאין ישראל דרין בה". נראה כוונתו שהקובע הוא האם יש ישראל שדרים בעיר שהיא כרך (לשון רבים כאן משמעה עשרה ומעלה), באופן שהם בעלי הדירות שגרים בכרך (דיורים). אם הם ילכו למקום אחר יהיה דינם כבן כרך שהלך לעיר, שאם אין אנשים כאלו בכרך אין כאן דין גרירה. . אמנם הוא לא כתב שהתנאי הוא שיקראו בפועל, לכן יתכן שלשיטתו אם יש עשרה דיירים שלא קוראים את המגילה כי הם חילונים גם כן חל על הכרך דין ט"ו, אבל ודאי משמע מדבריו שכדי לקרוא חוץ לכרך בט"ו צריך עשרה תושבים קבועים שחייבים לקרוא בט"ו. רק מי שנכנס לכרך ונמצא בו בפועל ביום י"ד וט"ו בבקר קורא בט"ו, אף על פי שאינו תושב המקום, כי בזה אין צורך לדין סמוך. בכרך עצמו אין צורך בשום תנאי, לא בעשרה אנשים ולא בעשרה בטלנים.
בברכה
עידוא אלבה

מכתב ו' - הרב עובדיה יוסף

מה שכתבתם על החזו"א שלא ראה את סיום דברי הריטב"א שקאי על חו"ל. הוא מה שדיברנו שהדבר ברור אצל החזו"א גם מסברא שאין חילוק בין תוכה לחוצה לה, וגם לומד כן מהריטב"א, ומה שהריטב"א מסיים ללמוד על חו"ל לא סותר לסברא והדין הפשוט בזה, וכמו שדעת שאר אחרונים הר צבי וכו' וכנ"ל, חוץ מהמשאת משה.
אבל לומר שחזו"א לא ראה את הסיום הוא תמוה ביותר, ובפרט שהנוסחא של חו"ל הוא הרמב"ן, ואותו מזכיר החזו"א ג"כ, מלבד מה שכתב הר"ן בזה ובברכ"י שאת כולם מביא חזו"א. והדברים במחי"ר רחוקים.
לסיום הדברים משם המשאת משה, כיון שאין הקריאה אלא החיוב מחיל את הדברים, אפילו אחד סגי, ואפילו גדר מיושב סגי ואפילו אולי לא יקראו, כמו שכתבנו בדין העירוב והקשת וכן דין הגן.
בדין של בן ט"ו שקרא בי"ד שלא יצא. לדעתי לרוב ככל הפוסקים והראשונים הנה האמת שעיקר הטעם שכתבו האחרונים לענין שכונת רמות לקרות בי"ד גם ביב"א בסוף דבריו וכן אול"צ כתבו משום שאם קרא בן ט"ו בי"ד יצא, וזה הסיבה שספיקות קוראים בי"ד ולא בט"ו בברכה, ולא רק ע"פ הרוב ע' משנ"ב משם הט"ז והגר"א, וע"כ כנ"ל, ע"ש. ולדברי החזו"א הנ"ל זה הטעם שהסמוך לספיקות לא צריך לקרות, כיון שבן ט"ו שקרא בי"ד יצא.
והאמת שאין הדבר ברור כלל שאם בן ט"ו קרא בי"ד יצא, וכיום יודעים שודאי שלא יצא. והוא שבשו"ת יביע אומר חלק א אורח חיים (סימן מג אותיות טו טז), הביא מש"כ בירושלמי (פ"ק דשקלים ופ"ק דמגילה) - הכל יוצאים בי"ד שהוא זמן קריאתה, נמצא שאף בני כרכים שקראו בי"ד יצאו י"ח. ונהי דלכתחלה צריך לקראה בזמנה, כיון דבדיעבד יוצאים י"ח בי"ד, אין כאן שום חשש לברכה לבטלה לבני כרך (כגון פה ירושלים עה"ק), להקדים ולקרוא מבעו"י אחר פלג המנחה, והדרינן לפסק הראשונים ומרן ז"ל, להקל לקראה לאנוסים מבעו"י. ומרן (בסי' תרפח ס"ד) כתב - כרך שהוא ספק אם הוא מוקף חומה מימות יהושע אם לאו קוראים בי"ד ובט"ו, ולא יברך כי אם בי"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם. ע"כ. וכתב ע"ז בביאורי הגר"א, משום שאף בני כרכים יוצאים בדיעבד בי"ד. וכמ"ש בירוש'. ע"ש. נמצא דסמכינן להלכה ע"ד הירוש'. ודון מינה ואוקי באתרין. והן אמת כי הפר"ח (ר"ס תרפח), כתב, דהש"ס דידן פליג על הירושלמי בזה, וס"ל דמוקפין אינם יוצאים בי"ד. והביא מ"ש בגמ' (ב:) ואימא פרזים בי"ד, מוקפין אי בעו בי"ד אי בעו בט"ו, אמר קרא בזמניהם זמנו של זה לא כזמנו של זה. ומשמע דלעיכובא הויא. והכי נקטינן. ע"כ. וכן משמע בהדיא משו"ת מהרי"ל (סי' קלז) שכ', דהמניח תפלין של רש"י ור"ת בזא"ז, יברך על של רש"י, הואיל ונהגינן כוותיה, ושל ר"ת אינו אלא לצאת ידי כולם. וכן מאן דקרי מגילה בי"ד וט"ו, כתב ר"ת לברך בי"ד, כרובא דעלמא, אע"ג דהתם ספק גמור, וט"ו חשיב לדידיה כמו י"ד. וכ"ש בנדון זה. עכ"ל. ואם איתא דקי"ל כדברי הירוש' דבן ט"ו שקרא בי"ד יצא י"ח, מאי כ"ש דקאמר, ק"ו פריכא הוא, דהתם אי נמי בן כרך הוא הרי כבר יצא בקריאתו בי"ד, ומש"ה אין לו לחזור ולברך ביום ט"ו, אלא ודאי שאינו יוצא, ולהכי קאמר דספק גמור הוא. והוא תנא דמסייע ליה להפר"ח. א"נ דס"ל כמ"ש האור שמח בחידושיו למגילה (ד) בד"ה ירושלמי, שלפי מסקנת הירוש' הקורא בי"ד אף בדיעבד לא יצא. שאם אתה אומר כן שבדיעבד יצא יצא מזה קלקול לקרות כולם ביום אחד ולא יהיה ניכר זמן של הכרכים כלל, וכ"ה לגירסת הגר"א ודלא כתקלין חדתין, ע"ש^[23]. [ולדבריו אפילו אי נימא שאם רוצה מקדים ככפרים ליום הכניסה ולא כשו"ע שהחמיר בזה, הנה כאן יש חומרא שלא יצאו בי"ד ודוק. ויש לדמותו למש"כ הגרש"י זוין זצ"ל בס' המועדים בהלכה (עמוד קצט) שכ' בזה"ל: ואמר ידידי הגר"י קלמס [ז"ל], חבר הרבנות הראשית לא"י, חידוש מענין, שהלכה זו (שכ' הפוסקים להתיר לקרותה מבעו"י), אינה אלא בפרזים ולא במוקפים, שהרי אמרו (מגילה ב:) בזמניהם זמנו של זה לא זמנו של זה, ומבעו"י הרי הוא עדיין זמנם של פרזים. עכ"ל. והעיר ע"ד ביב"א שם בסו"ד, ע"ש. ולהנ"ל חמיר יותר]. א"נ כמ"ש המאירי (בריש מגילה) בד"ה ויש מפרשים, שבני כרכים שהקדימו לקרות בי"ד לא יצאו י"ח וחוזרים וקוראים, ואע"פ שבתלמוד המערב אמרו הכל יוצאים בי"ד, לא נאמר זה אלא על הספקות. עכ"ד יב"א. וכן הביא בקצירת האומר ביב"א ח"ו (חיו"ד סי' יב אות א).
והנה יב"א חלק א שם בתחילה במהדורא ראשונה היה יותר פשוט לו שיצא, ולאחר מכן במהדורא בתרא הוסיף בסוגריים מרובעות את דברי המאירי ועה"ש ואו"ש להחמיר בזה, וביחו"ד ח"ד (סי' מ), הביא משם האור שמח שאם קרא בי"ד יצא, והוא פלא. ובהערה שם כתב שהמאירי סותר א"ע בזה, שדעת המאירי בבית הבחירה (מגילה י"ט ע"א) בד"ה כלל ידוע, שבתלמוד המערב (ירושלמי פרק ב' דמגילה הלכה ג') שאלו בן עיר מהו שיוציא בן כרך, והשיבו שאינו מוציאו, שכבר נפקע ממנו חיוב מקרא מגילה, וכל שאינו חייב אינו מוציא את אחרים ידי חובתם. אבל בן כרך מוציא בן עיר, אף על פי שלא הגיע זמנו עדיין, מכל מקום חיוב מקרא מגילה מוטל על הכל מתחלת ליל י"ד. ע"כ. ובירושלמי שם מבואר טעם הסיפא משום שהכל יוצאים בי"ד שהוא זמן קריאתה. ע"ש. ומבואר שהמאירי סובר שהלכה כדברי הירושלמי בזה. אמנם המאירי (ריש מגילה) כתב בד"ה אף על פי שהקילו באותם זמנים לכפרים להקדים ליום הכניסה, מכל מקום בני כרכים שקדמו לי"ד לא יצאו, וחוזרים וקוראים, ובני עיירות שלא קראו בי"ד הרי הם בכלל מעוות לא יוכל לתקון, כי בפירוש אמרו זמנו של זה לא כזמנו של זה, ואף על פי שבתלמוד המערב אמרו, הכל יוצאים בי"ד, לא נאמר זה אלא על הספקות. ע"כ. ונראה שמה שכתב שבני כרכים שקדמו לי"ד היינו שקראו ביום י"ד עצמו, ואף על פי כן לא יצאו ידי חובתם, וזה סותר למה שכתב המאירי עצמו במגילה (י"ט ע"א) הנ"ל [וע"ע בקצרה ביחו"ד ח"ד סי' מ בהערה]. ועיין עוד לרבינו מאיר המעילי בספר המאורות (מגילה ג' ע"ב עמוד שי"ז). ועיין היטב בדברי הריטב"א (ריש מגילה. ושם דף ה ע"ב בד"ה גופא). ודו"ק. עכ"ד. הרי שאין הדבר פשוט כלל ועיקר לדינא. בביאור הירושלמי וע"ע בשו"ת זכרון יוסף (חלק אורח חיים סימן יח).
והנה מש"כ מו"ז שיש כאן סתירה במאירי, הנה כתב להשיג בזה באריכות הרב חקל יצחק מספינקא בסימן לח נגד מהרש"ם בהסכמתו לבית יצחק על מסכת מגילה, ונדפס מחדש בבית יצחק שם אחר הסכמת מהרש"ם. ע"ש. והעלה שהביאור בירושלמי הוא שאין בן ט"ו יוצא בי"ד, ובכל זאת אמרינן מהו שבן כרך יוציא בן עיר, היות שעדיין לא יצא י"ח. והביאור במאירי בדף יט הוא שכתב שחיוב קריאת מגילה מוטל על הכל בתחילת ליל י"ד, ע"כ. ואין הפירוש שאז יש לו את החיוב, אלא כולם מתחילים חיוב פורים מיום י"ד אבל לא שבפועל הוא יוצא ביום י"ד, ע"ש. והביא עוד מדברי הרשב"א והריטב"א וכו' ע"ש. ודפח"ח, וע"ע להרב לי לישועה [ובוועד לחכמים] שהכריח כדברי הפר"ח ומש"צ שם. אמנם הרב משה לוי בתפלה למשה ח"ב (סימן נג), ישב באופן אחר לומר שיצא, אבל העיקר כנ"ל ובפרט שאין ראשון אחד שיסבור כן.
[ואולי יוצא חידוש מדברי המאירי שבן ט"ו גם מקום חיובו הוא בליל י"ד היכן הוא נמצא ואכמ"ל].
והנה כיום מצאנו שדעת רוב ככל הראשונים, ולא מצאנו מי מהם שיגיד אחרת, שבן ט"ו שקרא בי"ד יצא, וכן דעת הרשב"א (כמה פעמים במגילה דף ב: וע' בהערה 81 והערה 113 וביבמות דף יד.), והב"ד הריטב"א בריש מגילה [ולא כמש"כ בהלכות ברכות פ"ה הלכה ג, ויש לומר שהיא דעת הריטב"א שם ולא דעת הרשב"א. ואם הוא מדברי הריטב"א ויש כאן סתירה בריטב"א קי"ל בכה"ג דל דעתו מהכא, וכמו ששמעתי מדודי הרה"ג אהרן בוטבול משם מו"ז], וכן המאירי ביבמות יד הב"ד. וכ"כ בתוספות רי"ד תנינא ואוצר הגאונים מגילה סי' ו ושאילתות סי' סז ומחזור ויטרי עמ' 208 ומאירי בדף ב ע"ד ודף ד ע"א. ע"ש. ויש לדעתי לדייק בהדיא מהר"ן שבן ט"ו שקרא בי"ד לא יצא, שכתב לענין עשרה בטלנים שאם אין בכרך עשרה בטלנים יכול לקרות בט"ו, ויכול גם להקדים ליום הכניסה, אבל לא כתב שיכול להקדים לי"ד. [ולאחר מיכן הביא את דברי הרמב"ן], והוא דיוק נכון ביותר.
וכן הביא בגליון יב"א שבחלק א (סי' מג הערה 15), מדברי הר צבי חאו"ח חלק ב (סי' קכא אות ב דף קצד:), שלדברי הריטב"א מסקנת הירושלמי לחומרא, ע"ש. וצ"ע מה שכותב שם ה"צ שהוא נגד דברי התוספות והרא"ש ביבמות, ולא ראה שגם הרשב"א ביבמות האריך בזה. ודוק. ומעתה דברי הפר"ח לומר שתלמוד דידן לא ס"ל כן מצד שזמנו של זה לא כזמנו של זה, הם הם דברי הרשב"א, אפילו אם אפשר להקדים בזה"ז ליום הכניסה. ודוק. וכן בגליון יב"א חלק ז (סי' נח בסופו) הביא שכדברי הפר"ח רואים בהדיא בדברי ראב"ן מגילה (סי' תנא) בענין הקורא את המגילה למפרע לא יצא, דכתב נזכרים ונעשים מה עשיה למפרע לא דמוקפת חומה שקראה בי"ד לא יצאו אף זכירה דהיא קריאה, למפרע לא. ע"כ. ולהנ"ל היא דעת רוב ככל הראשונים המפורסמים. וכן ראיתי שכתב בזה בשבות יצחק דרזי (פורים פ"ו הערה כח), שדעת הראשונים שבן ט"ו שקרא בי"ד לא יצא. וכן גם נראה בדעת הגאונים שכתבו שבעיירות המסופקות קורא בי"ד, וביאר הר"ן את דבריהם שפטור משניהם כי ספיקא דרבנן לקולא, ולבטל לגמרי אי אפשר, לכן קורא בראשון ונפטר בשני, ע"ש.
וכן העירו על מו"ז ביב"א שאם היה יודע מזה לא היה אומר את פסקו לענין רמות, וכמש"כ הרב שמעון מועלם בספרו כרכים ומוקפים, ובשו"ת הראשון לציון ח"א (סי' ס), וילקו"י פורים (תשעו ע' 47).
וכן דעת הגאון מהר"י טייב בערך השלחן (סי' תרפח סק"א וג'). ע"ש. ושם כתב להוכיחו מדין של ספיקות שקוראים ב' ימים, ולמה צריך ב' ימים יצאו כבר בי"ד ודיו, וע"כ שלא יוצאים בו י"ח [וע' בשו"ת הראשון לציון ח"א סי' ס אות א שהרגיש גם מזה], ולא כט"ז בסעיף ד. וגם אין לומר שיש ולא יעבור אם יקרא בט"ו מספק (וע' בב"י ס"ס ל"ד שהביא את דברי תשו' מהרי"ל הנ"ל). ולאידך הביאו בש"ס מתיבתא את דברי רבינו משולם ורבינו שמואל בן רבינו שניאור, וכן כתבו הפני זקן ופני משה, שיצא בי"ד, וכן העלה בשו"ת ציץ הקדש (סי' נד) שסמך ע"ד הגר"א, שהכל יוצאים בי"ד, ומ"ש זמנו של זה לא כזמנו של זה, אינו אלא לענין לכתחלה, ודלא כהפר"ח. ע"ש. וכן הפמ"ג (סי' תרפח מש"ז סק"ב), כתב לחלוק על הפר"ח שהחמיר לשיטתו בבעיית הירושלמי בן כרך מהו שיוציא בן עיר (כיון דהכל יוצאים בי"ד, מחוייב בדבר קרינן ביה). שנקטינן לחומרא כיון שלבבלי לא יוצא, וחלק ע"ד שהעיקר להקל, ע"ש. הרי שאין הדבר פשוט כלל ועיקר לומר שאם יש רוב ספיקות שיקראו בט"ו שיכולים לקרות ביד מספק הקטן ביותר, וכן נראה דברי הראשונים המאירי והמהרי"ל בזה, ודוק.
♦

מכתב ז' - הרב עידוא אלבה

סברת החזו"א מבוססת על מה שראה בראשונים ובאחרונים. הוא לא ראה מי שמחלק בין כרך שחרב לסמוך לכרך, כלשונו "לא ראינו מי שחולק". אבל אנחנו רואים שבחלק מהראשונים אין הדבר ברור, וברור שהמשאת משה חולק, ונראה להדיא שהוא המקור למשנה ברורה. לכן אי אפשר לומר שאין מי שחולק ואין בזה ספק. גם אחרונים נוספים שנקטו שאין בזה חילוק לא ראו את המשאת משה, וממילא לא הבינו את המשנה ברורה, ולכן לא ברור שהיו מחזיקים בדעתם.
לענ"ד התנאי של המשאת משה הוא שיהיו עשרה דיירים קבועים במקום, או עכ"פ שכונת מגורים של ששה בתים. וכך גם מסתבר שאם אנחנו מצריכים את התנאי שיהיו "אנשי הכרך" כדי שתהיה גרירה לסמוך, בכרך עצמו צריכים לשבת "אנשי הכרך". במציאות בימינו אין "אנשי ירמות". לעומת זאת, בחברון יש "אנשי חברון העתיקה" שגרים בתל רומידה, לכן שם הדעת נוטה יותר לקרוא בט"ו, כפי שכתבתי בקונטרס על קריאת המגילה בחברון.
הרשב"א כתב במגילה ב ע"א "והכי איתא בירושלמי דבן עיר אינו קורא לבן כרך ובן כרך אינו קורא לבן עיר". נראה שהיתה לו גרסה אחרת בירושלמי^[24] ולכן נקט שלא יצא. אך במאירי מבואר שהגרסה היא כמו לפנינו.
כבודו ביאר יפה את שיטת המאירי, שכוונתו שבן כרך נחשב רק בר חיובא בי"ד אך אם קרא בי"ד לא יצא, אך עדיין צריך להבין מה פירוש דבריו שדברי הירושלמי שהכל יוצאים בי"ד נאמרו רק על הספקות, איך אמרו על זה שהכל יוצאים בי"ד, אם בן כרך שקרא בי"ד לא יצא? וכן הקשה בשו"ת הר צבי (ב סימן קכא): "קשה לי להלום פירושו של המאירי, דהירושלמי אומר הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה דהמשמעות הוא שגם בן כרך יוצא בדיעבד בקריאת ארבעה עשר". ומה שכתב כבודו שהפירוש הוא שחיוב קריאת מגילה מוטל על הכל בתחילת ליל י"ד, עדיין לא מבאר את הלשון "הכל יוצאים בי"ד".
על כן נראה שמה שאמר המאירי שבן כרך שקרא בי"ד לא יצא, היינו שלא יצא אם יקרא כך כשאין כלל ספק, אבל אם יקרא בכרך בי"ד כי יש לו איזה ספק והוא מכוון לצאת ידי חובת ט"ו במידה שהוא חייב, יצא, כיון שהוא נחשב כבר חיובא מיום י"ד. וזה שורש הענין שבני ספקות קוראים בי"ד בברכה, משום שהם מכוונים שאם הם בני ט"ו יצאו בקריאה זו חובת קריאת המגילה של ט"ו, וגם קוראים שוב בט"ו רק כדי לא לשכח תורת כרכים.
מהמהרי"ל ומהראב"ן אכן עולה שלא יצא, אך הם לא הביאו את הירושלמי. יתכן שהם פירשו אותו כפי שכתבתי בדעת המאירי, וא"כ כשיש ספק כלשהוא שפיר יצא ידי חובה.
הדיוק שכתבת מהגאונים המובאים בר"ן שסברו שבספק קוראים רק בי"ד אין בהם כ"כ נפק"מ, כי להלכה במקום ספק חייבים לקרוא גם בט"ו מכח דברי הירושלמי. בריטב"א כפי שהבאת יש סתירות, אולי י"ל שזה מפני שהענין תלוי בחילופי הגרסה בירושלמי, ובהלכותיו בברכות נקט כגרסה דידן. בר"ח, הרי"ף והרמב"ם אין גילוי לדעתם, ואפשר שהרמב"ם סמך על מה שכתב שהספק קורא בי"ד, ללמדך שבן כרך שקרא בי"ד יצא. הדיוק מהר"ן לענ"ד אינו מוכרח כלל, בפשטות הוא אומר שרשאי להקדים כבן כפר כי אסור לו לכתחילה לקרוא בי"ד. רבינו משולם ורבינו שמואל בן רבינו שניאור נוקטים להדיא כפשט הירושלמי שיצא.
מכל האמור נראה שמה שכתב כבודו "דעת רוב ככל הפוסקים המפורסמים שאם קרא בי"ד לא יצא", לא נאמר היכא שקרא בי"ד מפני שיש לו איזה ספק והתכוון גם לצאת חובת ט"ו נראה יותר שיצא. ולמעשה דעת רוב ככל הפוסקים המפורסמים אינה ידועה, ואי אפשר לומר שכיום יודעים שבודאי לא יצא.
כשאנו באים לדון מסברה מה נראה בדעת הירושלמי נראה שהוא סובר שבדיעבד יצא בגלל הנוסח "הכל יוצאים בי"ד שהוא זמן קרייתה", שהפשטות היא כפי שכתב בהר צבי כהבנת מפרשי הירושלמי שבדיעבד יצא. נוסח זה גם מגלה לנו שהגרסה בפ"ב צריכה להיות כגרסה דידן, שהירושלמי נוקט שזה שהכל יוצאים בי"ד משפיע גם על כך שבן כרך מוציא בן עיר. על כן נראה שזו לא מחלוקת שקולה, אלא מחלוקת שהדעת נוטה בהחלט לפסוק שיצא, ואכן דעת רוב ככל הפוסקים האחרונים המפורסמים שיצא.
בברכה
עידוא
♦

מכתב ח' - הרב עובדיה יוסף

שוב אנחנו חוזרים לאותו מקום, מבחינתי אין ראשון אחד שאומר שיש הפרש בין סמוך לתוכו, מלבד מה שאתה חושב לומר שזה דעת הריטב"א. והחזו"א רואה את הריטב"א ואומר את דבריו. ולומר שהוא לא רואה מספיק וטוב אי אפשר לומר, ולא מפני שהריטב"א חושב לבאר יותר את הירושלמי נגד הנוסחאות חולק על הדין של סמוך לכרך דינו ככרך בלא חילוק כלל ועיקר. הדברים ברורים. [מלבד מה שהריטב"א על מגילה בעייתי מאוד כמו שכתבנו]. והדברים ברורים מאוד מאוד במקראי קדש סימן כה, שכותב בהדיא בזה שאע"פ שהריטב"א החליט לגירסא השניה שאינה עיקרית, עדיין לא חולק על הדין והסברא שבזה.
לענין שיהיה בו עשרה או ששה בתים אפשר לחדש, אבל החיד"א בברכ"י בהדיא כותב שאפילו אחד מישראל. ועוד הבאנו בזה מבית עובד ועוד שנחלקו בזה.
לענין נוסחאות הירושלמי. הנה לדברי הרשב"א יש משקל כבד בהלכה, וכמו שכותב עליו בבית יוסף בכמה מקומות שרב מובהק הוא, כמש"כ בבית יוסף אורח חיים (סימן סו ס"ד ד"ה כתב בעל) - ולענין הלכה אנו אין לנו אלא דברי הרשב"א דרב מובהק הוא. עכ"ל. וכן העלה עוד בבית יוסף (סימן עח ס"א ד"ה היה קורא) - ולענין הלכה נקטינן כדברי הרשב"א דרב מובהק הוא. וכ"כ עוד בבית יוסף (סימן קלה ס"ה ד"ה וכתב עוד), ואע"פ שרבינו כתב בסימן ס"ו בשם המנהיג שאפילו ישראל שהיה קורא את שמע וקראוהו לקרות בתורה מפסיק נקטינן כדברי הרשב"א דרב מובהק הוא. עכ"ל. ובאמת כ"כ הריב"ש על הרשב"א, עי' בבית יהודה עייאש ח"ב (סי' כה), והב"ד יב"א ח"ז (סי' כו אות ב).
לענין נוסחאות בירושלמי, בהחלט שהרשב"א יש לו משקל כבד, וכמו שהריטב"א לענין של סמוך לחרב אומר שעיקר הנוסחאות הוא כרשב"א. לכן כשהרשב"א גורס בירושלמי אחרת מנוסחאות דידן יש לזה משמעות גדולה. ובפרט לידיעתינו כיום שהנוסחא הספרדית של התלמוד השתמר דוקא בספרד, והעד הגדול לזה הוא העין יעקב שעד היום לא מוצאים נוסחאות מדוייקות ותוספות רבות לתלמוד כמו נוסחא זו. ולסכם ולומר שהסברא אומרת שאפשר לצאת בי"ד, היפך דעת רוב ככל הראשונים, מה לנו ולסברות שכאלו.
שוב כבודו חוזר על הדברים שכל ספק כלשהו הפך להיות ספק י"ד ספק ט"ו ויוצא בי"ד, וכבר הבאנו מדברי המשנ"ב ויד אפרים לא כן. וכמש"כ הגרי"ש אלישיב, שיש לנו לדון בכל ספיקות של י"ד וט"ו בספיקות ההלכתיים ככל הספיקות ולא להופכו לספק אם הוא י"ד. וכתבת כבר לעיל שלא נראים לך דברי הגרי"ש אלישיב בזה.
כמדומני שיש כאן חסרון מידע על הגרי"ש אלישיב, שכח ההכרעה בהלכה היה בידו בצורה מיוחדת מגיל צעיר, כפי שקבלתי ממו"א ז"ל. סיפר הנשיא הרצוג הקודם במשיח לפי תומו על בית אביו, הרב הראשי הרב יצחק הרצוג, שהיה בכל יום שישי אסיפת רבנים הגדולים על השאלות הקשות שהיו באותו שבוע בדברים העומדים על הפרק, והגרי"ש אלישיב היה צעיר בחבורה, והיה הדבר לפלא איך כולם היו מחכים למוצא פיו ומתחשבים הכי הרבה בדעתו. ולכן כשמו"א זצ"ל התחתן והיו הגר"ע עטיה ראש הישיבה בחיים חיותו והרה"ג יעקב עדס וכו' ובכל זאת בחר דוקא בגרי"ש אלישיב שיסדר קידושין, לאות הערכה שאין כמותו [ואגב בירך את הברכות בעברית ולא במבטא שלהם]. וכמו כן ע' בקובץ תשובות חלק ו הנדפס מקרוב (בעמוד שמא) - משנתו קב ונקי הלן בעומקה של הלכה עמוד ההוראה ונזר היראה חד בדרא גדול מרבן שמו ומסיים כתלמיד לפני רבו מוקירו כערכו הרם. ע"ש. ובספר תפארת ציון הספדים על הגאון האור לציון, איתא מהרב אברהם שבות (ע' תמא), שאמרו לו שהגרי"ש אלישיב פסק לרמות ט"ו, אמר האם ראה מש"כ בספרי, ואם יראה ולאחר מכן יאמר עדיין ט"ו הנני חוזר בי, וכן כתב בהתחלת תשובתו שאינו בא לומר דבר במקום הגדולים בענין רמות, ע"ש. ואם זה גם לענין מה שקרא עם כרמל מזרחי כשהיה שאלה לענין פסח והתאספו הסבא עם שאר הגדולים וסברו להתיר, אבל היות והגרי"ש אסר קבלו את דעתו, ביב"א חלק ח סימן מג. כפי ששמעתי מדודי, הרה"ג הרב דוד יוסף, שהיה נוכח שם. וכן תמיד היה מו"ז מתחשב מה דעת הגרי"ש אלישיב וההכרעה שלו לא היתה כל כך מהר כשיש דעתו של הגרי"ש אחרת מזה. [והתפלא על זה בן דודי הרב יעקב ששון מה לענוה זו, ולמה ככה להתחשב בו, וספרתי לו את העובדות הנ"ל והבינם]. וזכורני שהיה מקרה שזרק קנאי אבן על המכונית של הגרי"ש אלישיב, והסבא בשיעורו השבועי ביזדים דיבר בחריפות נגד זה בבזיון התורה וכו'. עוד צא וראה מה שכותב בספר מאסף לכל המחנות עוד לפני השואה שכתב משם הגרי"ש אלישיב הגאון. וכעת אמ"א. והשאלה ברמות בירושלים היתה על ענין העירוב אם מצרף, שדעת הגרי"ש והגרשז"א שמצטרף, משא"כ דעת המנח"י ומו"ז ואור לציון שלא מצטרף. ובכל זאת לא אמר הגריש"א שהיות ויש כאן ספק קטן ויש סוברים להיפוך בזה שיקראו לחומרא ביד בברכה.
לסיכום לדידן אין ספק כדברי הרשב"א בזה, ושאין חולק מדברי הריטב"א ואפילו לדבריך כמו שאתה קורא לזה ספק קטן, ואין ללכת על ספיקות ולברך ביום י"ד בברכה בכה"ג. אלא ללכת על עיקר הדין, ואם ירצה יקרא בי"ד בלא ברכה.
♦

מכתב ט' - הרב עידוא אלבה

איני קובע מה דעת הריטב"א, כתבתי רק שיתכן שהוא סובר כמשאת משה.
לענ"ד הספק בענין זה אינו "ספק קטן", כי אין הכרעה על גירסת הירושלמי ופירושו, וסברת המשאת משה שהמשנה ברורה אוחז בה היא סברה חזקה. אני מגדיר זאת כספק שיש בו ממש, ולא בגדר ספק כלשהוא.
לפי דברי המשנה ברורה בתרפ"ח ס"ק יא שבן כרך שקרא בי"ד יצא ולכן כשיש ספק קורא בי"ד בברכה ולא אומרים ספק ברכות להקל, משמע שכשיש ספק מהותי גם אם אינו שקול זה ספק שדי בו כדי לומר שיקרא בי"ד בברכה. אמנם בענין כרך שאין בו עשרה בטלנים הוא כתב בס"ק ב לקרוא גם בי"ד רק כחומרה, ומשמע בלא ברכה, אך נראה שזהו מפני שהענין הוכרע בשו"ע ושאר האחרונים, ופשט הגמרא דלא כרמב"ן. אבל בדבר שלא הוכרע, כמו בנידון דידן, והוא ספק מהותי שיש בו ממש, נראה שלדעתו יקרא ב"ד בברכה. לענ"ד אין חובה לבטל את דברי הגר"א והמשנה ברורה בפני דעת הגרי"ש אלישיב כאשר עיננו הרואות שפשט הירושלמי כדברי הגר"א.
♦

מכתב י' - הרב עובדיה יוסף

שוב אנחנו חוזרים לאותו מקום, שאם יש ספק אם יש ריטב"א כזה, וכל האחרונים רואים את הריטב"א, והמשנ"ב לא מביא אותו כלל ועיקר, וגם את המשאת משה לא רואה אלא משם הברכ"י אין כאן אפילו ספק קטן. וגם לא סברא חזקה נגד הרשב"א וכל האחרונים.
הערת היד אפרים שאין ראיה מדברי הר"ן נגד הרמב"ן וצריך עשרה ורק מה הגדר של בטלנים, הוא הערה חזקה ביותר, היד אפרים נחשב מאוד והוא בעל הבית אפרים, והוא עצמו מסיים שלקרות ביד בלא ברכה, ואם כל ספק קטן קורא בי"ד ויוצא היה לו לומר כן. הוא ראיה חזקה כדברי הגרי"ש אלישיב בדעת המשנ"ב שצריך לפסוק כדין ממש, והיות אי אפשר לחלוק על השו"ע שלמד אחרת משום מה את הר"ן. לכן קורא רק בי"ד בלא ברכה.
♦

מכתב י"א - הרב עידוא אלבה

לא מסתבר שהמשנה ברורה כתב [דבר משה], כשכונתו בעצם לברכ"י בשם משאת משה. אלא הוא ראה את דבריו ונוקט שדבריו מסתברים, ולכן חילק בין סמוך לכרך לכרך עצמו. המשנה ברורה לא צריך להביא את הריטב"א, כי הוא לא הכריע דבר. הוא לא הביא גם את הרשב"א, כנראה משום שלא ראה אותו, אך אם היה רואה יתכן שהיה מביא את הריטב"א כדי להבהיר מדוע אינו מתחשב בו. הוא גם לא הביא את הגר"א, כנראה משום שהוא בעצמו אומר שאפשר לפרש את הירושלמי בכמה דרכים, ולכן העיקר ללכת אחרי הסברה. על כן סברת המשנה ברורה בהחלט מהוה ספק.
סברת השו"ע לדחות את הרמב"ן בענין צורך בתנאים לכרך שחרב מסתמא אינה רק בגלל הר"ן, אלא מפני שמהגמרא לא משמע כלל כרמב"ן, כפי שדייק החזו"א. לכן בחסרון בטלנים גם היד אפרים לא אמר לקרוא בי"ד בברכה.
♦

מכתב י"ב - הרב עובדיה יוסף

זה מחודש לומר שראה משנ"ב דברי משאת משה, וטועה וכותב דבר משה, וכל האחרונים כתבו שלא ראה. וגם אם ראה לא ראה דברי הרשב"א, כמו שאתה מודה. ולכן אין להמציא סברות מחודשות בדעת המשנ"ב שלא היו.
הבית יוסף יוצא נגד הרמב"ן שלא צריך עשרה בטלנים מדברי הר"ן ובר"ן אינו מבואר כן וזו טענה חזקה של יד אפרים, אפשר תמיד לחדש ולומר דברים שלא כתובים בבית יוסף ובמשנ"ב. אבל יד אפרים ככה למד ומעתיקו משנ"ב, שוב לנחש ולומר שמשנ"ב מטעמים אחרים שאינם ביד אפרים ולא כתובים ולומר בדעת המשנ"ב דברים חדשים לא בא בחשבון. אלא על כרחך שמכאן הוציא הגרי"ש אלישיב את הדעה שלא על כל ספק הפך להיות ספק ט"ו, אלא אזלינן על עיקר הדין, והיות ואין בכוחינו לחלוק על שו"ע לכן יקרא בי"ד בלי ברכה. אבל לא לומר שהוא ספק שקורא מספק בי"ד. וכן לנ"ד, מאחר שיש דעת הרשב"א בבירור, ודעת הריטב"א לא חולקת, אין לנו לבוא ולומר שנהיה ספק ונקרא בי"ד בברכה ובט"ו בלא ברכה, אלא זהו דין של ברכה לבטלה למי שמברך בכה"ג בי"ד.
לקראת סוף הדברים ברגע האחרון העיר הרב אלבה לעיל (בהערה 6), גם על מה שהברכ"י לענין עיירות הספק קוראים בי"ד וט"ו אבל לא בסמוך, הרי שהחיד"א סותר א"ע וסובר שהסמוך לא כעיקר כדברי המשאת משה. הנה ע"כ לא איירי אלא לענין ספיקות, אבל לענין ודאי הוא לא מקבל דברי המשאת משה.
זאת ועוד, דברי החיד"א בזה משם המשאת משה לחלק בין תוכו לחוצה לו לענין הספיקות תמוהים ביותר. והוא שכותב המשאת משה וז"ל: וכ"ש דאעיקרא "מקום יש בראש לצדד" דכי פלגינן יקרא למתא שסביבותיה נידונין כמוה היינו לענין קריאה בט"ו דוקא, דאילו במסופקת אי בר ארביסר או חמיסר אף על גב דבדידה קוראין בה בב' ימים מפני הספק אין הסמוכות לה בכלל הספק, דלמאי דאתרבו ממדינה ועיר דהיינו לענין קריאה בט"ו אתרבו טפי לא, ויש מקום "לסמוך" בזה וק"ל. עכ"ד. הנה כתבו בלשון ספק של לצדד וגם שיש לסמוך על הטעם הקודם שלו שהוא עיקר הטעם של כרך שחרב לא נחשב לקריאה בט"ו (כיון שלא ראה את דברי הירושלמי כלל, וכמו שהשיג עליו בברכי יוסף, וכ"ש שלא ראה דברי הרשב"א והריטב"א בזה). אבל אם יש עיר שהיא רק של ספק מה ההפרש יש בין הסמוך לבין הספק. וכן ראיתי שהעלה בזה בשו"ת יד נתן ח"ג (סימן ל) לענין לוד, שגם בסמוך לו יש להחמיר, וכמש"כ בקונטרס ספיקא דמוקפין מהרב דנציגר שלא כתב המשאת משה אלא על עיירה בחו"ל שספק מוקפת שהוא ספק רחוק, שאינו אלא משום המנהג שהביא הבית יוסף להחמיר בזה, ונוסף על זה הספק של חרב שלשיטתו אין קוראים בו, ולכן היקל בסמוך. אבל לא בארץ ישראל ובמקום שיש ספק אמיתי יותר וכגון בטבריא המנהג שגם במקומות המרוחקים סמוך ונראה קוראים יומיים. וכמש"כ רבה של טבריא זצ"ל הרב אברהם דב אוירבאך ועל פי הגר"מ קריעלס אב"ד טבריא, ע"ש. ודפח"ח, וכ"כ בהליכות שדה (גליון 100 ע' 69), וכן בהליכות שלמה הביאו מדברי הרב אברהם דב אוירבאך בזה. וכן הביא הגר"מ אליהו בזה בתחומין א (ע' 129 הערה 4), והעלה שכך נוהגים למעשה בטבריא, על פי הוראת הג"ר משה קלירס זצ"ל, ובקרית ארבע היא חברון לקרוא מחוץ לתחומי העיר הקדומה בשני הימים. וגדולה מזו כתב בפאה"ש סי' ג' שבצפת קורין ב' ימים מכח נראה סמוך לטבריא (ועי"ש עוד טעם). ומנהג זה בנגוד לפוסקים המלקטים המקובלים בד"כ משנה ברורה וכף החיים ולוחות הרי"מ טוקצינסקי]. אמנם מצינו בכפתור ופרח פרק ח שהביא משם הרב מתתיה שטבריה יש לה דין מוקפת חומה כדברי רבי במגילה ה. ע"ש. ולפני כן כתב שקוראים בי"ד ובט"ו, ע"ש.
אמנם בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן יט ד"ה לענין אורח) הביא את דברי המשנ"ב בבאה"ל (סי' תרפח) מהברכ"י דבכרך שקורין בי"ד וט"ו מספק אמרינן שפיר דהכפרים הנראים וסמוכים אינם נטפלין לו וקורין רק בי"ד, וחושבני שהדין הזה שפיר נוהג גם בטבריא דאע"ג דקבעו עלה בגמרא שהוא ספק מ"מ לא נוהג בה להברכ"י הדין של נראה וסמוך. ע"ש. וע' באור לציון שם שהשיג על החזו"א שהחמיר בזה, ע"ש.
ובמנחת יצחק ח"ח (סי' סא), לענין לוד אף שיש בו ספק שמא לוד רחוקה יותר משם, מ"מ הוי איקבע איסורא כמש"כ בבית יוסף סי' תקפח להשיג על הרב אביוב. ואי אפשר להקל ולומר אפילו לשיטת הגאונים שכל עיירות הספיקות הן ב' ימים רק מכח חסידות יודו כאן שהוא מן הדין ממש, ע"ש. ולכן גם בסמוך לא הוי סמוך לספיקות, ויש להחמיר מן הדין ממש.
ובברכ"י הב"ד המשאת משה וחזקם בסברא שכן עיקר שסמוך לספק לא קוראים, והעתיקוהו האחרונים והבאה"ל. והנה במשאת משה לא פסק בסכינא חריפא אלא הסתפק בזה וצירפו לשאר הדברים שם, והחיד"א הפך דבריו לודאי. ובשו"ת ציץ הקדש ח"א (סימן נד אות ה ו) פקפק בדברים אלו לפי מ"ש הרשב"א והריטב"א במגילה ב' ע"ב, שגם כפר הסמוך לעיר נדון כעיר לענין כפרים מקדימים ליום הכניסה, דכל שסמוכים לעיר לא יקדימו. א"כ ממה נפשך עליהם להיגרר אחר הכרך המסופק הלזה ולקרוא כמותו, שהרי בין אם הוא עיר ובין אם הוא כרך הרי הסמוך לו נגרר עמו. ע"ש. וכן ראיתי בתשובות והנהגות שטרנבוך ח"ג (סימן רלד), שבאנו למחלוקת הגדולה האם הסמוך יש לו דין ודאי או רק נגרר, ולהרב טוקצינסקי הוא רק נגרר משא"כ לחזו"א ולכן אומרים עיבור דעיבור, ע"ש. ולאחר שראינו בדברי הרשב"א והריטב"א בהדיא שהסמוך אינו נגרר אלא חיוב כמו הכרך ממש, וכמש"כ הרב מרדכי יחזקאל גולדיש בירחון בית אהרן וישראל (שנה יג גליון עה עמוד נז), על כן אין הפרש בין הסמוך לבין הכרך עצמו וכולם בכלל הספק. ולכן החזו"א חלק בזה וסובר שצריך שגם הסמוך יעשה ספק פורים וכן הנהיג בבני ברק באחרונה כשהחלה להתחבר לת"א, ע"ש. וכן נהג מו"ז בתל אביב שקרא גם בט"ו.
ומה שהביא הרב שטרנבוך בסימן רלה שמנהג העולם לקרות בתל אביב רק בי"ד, הנה המחלוקת בין החכמים הגדולים היתה עוד לפני קום המדינה, וכמו שכתב בזה בספר עלי תמר על הירושלמי ריש מגילה וז"ל ובשנה הראשונה לבואי לא"י בשנת תרצ"ד היו ת"א ויפו שתי ערים מחולקות בשתי עיירות נפרדות לת"א היהודית ויפו הערבית. ודנתי אז לפני חו"ז הגרש"מ ז"ל, שת"א אין לה דין סמוך מטעם הנ"ל אחרי שהיא עצמאית בהחלט ואינה טפילה ליפו והיא עיר יותר גדולה מיפו. אולם בביהכנ"ס שלי בשכונת פלורנטין שהיתה שייכת לעירית יפו קראתי גם בט"ו מפני שהיתה נחשבת לעיר אחת ע"י העיריה המשותפת. והנה אחרי מלחמת השחרור שנעשה ת"א ויפו לעיר אחת בשם ת"א יפו נראה שאין לחשוש שתהיה נחשבת כעיר יפו גדולה ויהיו קורין בה בט"ו אחרי שמקודם היתה נחשבת ת"א לעיר מיוחדת אף שנתמזגה עם יפו הרי אינן אחת אלא שתי ערים שנתחברו ואחרי שת"א היא עיר מרכזית ורבתי עם יותר מיפו אינה נגררת אחריה וכנ"ל.
שו"ר בלוח לא"י מאת הרה"ג רי"מ טוקצינסקי ז"ל, שכתב ולעיירות הספקות אין נותנין סמוך ונראה כמ"ש בשו"ת משאת משה והברכי יוסף וכו'. והשכונות שנתחברו לעיר כמו שכונת אחוה לטבריה נוה שלום ונוה צדק ליפו נוהגים היום כמו בעיר ת"א בראשונה כשנתחברה ליפו כשכונה לה נהגו בת"א כיפו ועכשיו נוהגים בת"א כעיר חדשה ע"כ. והנה מה שכתב והשכונות שנתחברו לעיר כמו שכונת אחוה לטבריה נוה שלום ונוה צדק ליפו נוהגים היום כמו בעיר, אינו מובן, אחרי שכתב מקודם שלעיירות מסופקות אין נותנין דין סמוך ונראה. ואולי ה"ק שאין נוהגים בזה כדעת משאת משה והברכ"י. ומה שכתב ועכשיו נהגו בת"א כעיר חדשה צ"ב, ולמה לא נאמר גם בעיר חדשה דין סמוך ונראה. אם לא שכוונתו כמו שכתבתי, שמאחר שהיא עיר רבתי עם וחשוב יותר מיפו אינה נגררת אחר יפו הקטנה ממנה. והנה הרב הגאון רבי יוסף צבי הלוי רב"ד בפה קורא גם היום בביהכנ"ס הגר"א בת"א בי"ד ובט"ו ונוהגים גם בסעודה ובמ"מ ובמתנות כמו ביפו ולדעתו גם ת"א נדון כסמוך ליפו. אולם הוא יחידי בדבר והמנין שלו שקורין בת"א בט"ו עושים רק לכבודו אבל שום רב אחר לא נהג כן. וגם חו"ז הרב הגאון ז"ל קרא בת"א רק בי"ד. ועיין עוד בלוח הנ"ל ומה שכתב בנוגע לירושלים החדשה שהסמוך ונראה לכרך לעיר העתיקה וכו', עיין שם. עכ"ד. הרי שגם הרב טוקצינסקי לא ברור שיטתו בכל זה, ובסמוך והפך להיות עיר אחת דעתו שיקראו כספיקות גם בי"ד וגם בט"ו. ומש"כ שאין עיר גדולה מתבטלת לעיר קטנה, הוא אחד התירוצים שיש על חמת וטבריא, אבל אין לו הכרח כלל וכנ"ל באות יא. והנה הרב יוסף צבי הלוי החשיבות שלו גדולה עד מאוד כנודע.
ומו"א העיר שבכלל מה שייך מנהג על דבר שהוא בעשרות שנים אחרונות, וכתב כבר הגר"ח פלאג'י בסמיכה לחיים (חיו"ד סימן ד), שאין תוקף למנהגים שבדורו, ע"ש. כ"ש לזמן הזה. והשיג בזה מו"א על אור לציון שכתב שלענין העירוב נוהגים להחמיר לעשות עירוב פנימי בין השכונות הרי שלא סומכים על העירוב, שמה שייך מנהגים אחרונים ממש לשם מנהג. אבל נודע דרכו של האור לציון שהכל הולך אחר המנהג ממש באחרונה לכל דבר. ואכמ"ל.
והנה כתב בחזו"א (סי' קנג אות ג ד"ה במ"ב), שהטעם לחלק שבסמוך לספק לא אמרינן כי ס"ל שבן ט"ו שקרא בי"ד יצא, ועדיין אין לחלק בלי מקור וסתמא הם שוים, עכ"ד. וששתי לראות שכאשר דמיתי כך ראיתי שכל דברי הרב חיד"א בברכ"י קאי בשיטת האומרים שבן ט"ו שקרא בי"ד יצא, ולכן גם החמיר בדין הנראה ואינו סמוך נגד מרן כדבריו, ומה מקום לחומרא זו אם נימא שבן ט"ו שקרא בי"ד לא יצא. ודוק. ומאחר שאנו יודעים שבן ט"ו שקרא בי"ד לא יצא, וכנ"ל, לכן למעשה אין לחלק בין הסמוך לכרך עצמו. אמנם הרב קהלת בירחון האוצר (גליון סג), צידד לומר שהטעם שהחיד"א מחלק בין סמוך לתוכו בספיקות באה מהמשך מדעתו לענין חרב שרואים חילוק בין תוכו לחוצה לו, אבל אחר שיודעים שלא היו לו את דברי הרמב"ן וטעה בזה וחזרו דבריו הראשונים שאין חילוק ולכן אין לחלק בזה. ודפח"ח.
צא וראה כל המקומות שהרב זכר יהוסף שווארץ שהלך אחריו הרב עיר הקדש והמקדש וכן הגר"ש סלאנט כמש"כ בציץ הקדש (סי' נג אות ד), שזכרו שהם מקומות של ספק שצריכים לקרות בי"ד ובט"ו, וכי היו מיושבים על המקומות החרבים ממש, נראה שלא. מאחר שכותב הרב זכר יהוסף שהדבר ידוע שהישוב זז ולא נשאר במתכונתו ונחלקו למה זה קורה, אבל זו מציאות שכל ישובים החדשים הם ליד הישנים. וצא וראה בקובץ תשובות של הגרי"ש אלישיב חלק א (סימן סח), אודות העיר חיפה, שכתב הגרימ"ט בספרו עיר הקדש והמקדש שיש לקרות יומיים ושכן המנהג, ואין לזה שום הסבר אלא משום "תל - שקמונה" שעפ"י החוקרים היה מקום מיושב לפני כשלשת אלפים ותקמ"ב שנה. ואולי היתה מסורת שתל שקמונה בזמנו הי' עיר מוקפת חומה. ומכיון שהיא נהרסה לפני כ – 1300 שנים, והיות שהיא חרבה לגמרי מדוע חיפה יצטרכו לעשות יומיים ובפרט שכבר הפסיקו לעשות יומיים. והשיב לו הגרי"ש אלישיב שחייבים להחזיר את המקום למנהגו הראשון ולקרות יומיים, ע"ש. הרי שהמנהג גם לחשוש לסמוך לחרב, ולא אמרינן שסמוך לספיקות לא אמרינן, שכן היו פוסקים אז כשיטת הברכ"י והמשנ"ב, הרי שראו בחרב דין ודאי [וראיתי שבאמת מתקשים על הגרמ"ט שסובר סמוך לספיקות לא קוראים ובפועל מונה וסופר כל מקום שסמוך לספיקות לקרות בו שני ימים, הרי שסותר דברי עצמו]. וכן העלה הרב גרוסברג בנועם חלק ז (ע' צה), שסמוך לספק המנהג לקרות, ולכן בטבריא הסמוכה לספק יש לנהוג לקרות, ע"ש. אמנם הגר"מ אליהו בשו"ת מאמר מרדכי ח"א (סימן כז), העלה לעיר חיפה שאין צורך לקרות יומיים כיון שהם סמוך לספק וכדברי הברכי יוסף וגם הוא חרב, ע"ש. אך כנ"ל שאין זה המנהג, וכנ"ל שהגר"מ אליהו עצמו בתחומין חלק ט הביא שהמנהג פשוט שקוראים גם סמוך לספיקות. ועוד, עדיין בזמנו לא ידעו שבן ט"ו שקרא בי"ד לא יצא. זאת ועוד, גם לא השגיח במחי"ר על דברי המשאת משה בפנים שרק צירפו וכו' וכדלקמן (אות יח). ונראה בדעתו של הגר"מ אליהו זצ"ל בזה, שהיות שיש כאן שני דברים, גם ספק וגם חרב, הקל, והוא דומה ממש לנ"ד של בית שמש שאם תדון אותו כספק וגם חרב באנו להנ"ל. אמנם לענ"ד אין זה המקרה בבגדד שקראו יומיים ויש לעיין במציאות בשטח, וכנ"ל שהדרך שגרים ליד הישוב הישן. ועוד ראיתי שמביאים מספר חבת ירושלים שכתב משנת תר"ד שמנהג שכם שקוראים ב' ימים בכל הסמוך לו, ע"ש.
וכן סתם מו"ז בחזו"ע (פורים ע' קיב), שאחר שהביא שאין דין סמוך ונראה לעיירות הספיקות מסיים ומיהו בזמנינו שבני ברק סמוכה ברצף בתים ליפו, טוב שיקראו בי״ד ובט״ו. וכן מוכח בתשו׳ זבחי צדק (ח״ג סי׳ י), ואפשר שכן ראוי לנהוג גם בחיפה שהיא סמוכה ממש לחיפה העתיקה. וכן נוהגים בזמנינו בטבריה וחברון וצפת ועכו ויפו ולוד ורמלה ובית שאן, לקרות בי״ד בברכה, ובט״ו בלא ברכה. עכ"ד. ובשו"ת זבחי צדק החדשות ח"ג (סימן י), משמעות שכל דברי החיד"א בסמוך, אבל אם הוא רצוף בעיר אחת לגמרי יש לעשות יומיים מספק, אך הדברים לא ברורים שם כיראה למעיין. ובשו"ת מנחת יהודה ברכה חלק ד (סימן נ אות ג), כתב שכוונתו לעיבורה של עיר תוך ע' אמה ושיריים, ע"ש. ולא ידעתי מנליה, אלא ס"ל שכל סמוך ונראה ביחד שאני, או שאיירי המשאת משה דוקא בנראה ולא בסמוך, אף שהלשון קשה.
♦

מכתב י"ג - הרב עידוא אלבה

לגבי עשרה בטלנים, המעיין בר"ן רואה שבניגוד לדברי היד אפרים העיקר כדברי הב"י, שכן הב"י כתב "לא נתחוורה שיטה זו (של הרמב"ן) בעיני הר"ן". ואכן הר"ן כתב על דברי הרמב"ן "שהגרסה מתחלפת, ואין פירושו ברור וצ"ע". הר"ן רק מוסיף על המילים האלו שאפילו לשיטת הרמב"ן שפיר נהגו בא"י לקרוא בט"ו.
דבר מצוי הוא שהשו"ע כותב הכרעות שלא כתובות בב"י, ואפשר שבשו"ע פסק כנגד הרמב"ן לא רק משום שלא נתחוורה שיטה זו לר"ן, אלא גם משום שמסוגיות הגמרא לא נראה כרמב"ן. ובגלל זה המשנה ברורה קבל את דברי היד אפרים לקרוא בי"ד רק כחומרה בלי ברכה, למרות שעל השגתו על הכרעת השו"ע יש להשיב, מכל מקום כיון שכתב זאת רק כחומרה שפיר הביא את דבריו. מכל מקום לענ"ד העיקר המכריע לנקוט שבן ט"ו שקורא בי"ד בגלל ספק יוצא ידי חובה הוא משום שכך המשמעות הפשוטה בירושלמי.
העיקרון של המשאת משה הוא שיש מקום לחלק בין דין הסמוך לדין הכרך. לבעל המשנה ברורה נראה שאכן יש מקום לחילוקים כאלו. הוא פוסק כסברות המשאת משה, כי גם מהירושלמי ודברי הראשונים אין הוכחה מכריעה נגד הסברה שיש לחלק בזה. ואף שהמשנה ברורה לא ראה את הרשב"א נראה שהתגלותו לא היתה גורמת לו לשינוי דעתו, כי הריטב"א לא קבל את דברי הרשב"א, וסוף סוף אנו מסתכלים על כלל דברי הראשונים.
מו"ר הרב מרדכי אליהו היה מחלק בין הסמוך לספק בין סוגי הספקות, לכן אמר לי שבקרית ארבע יש לנהוג גם בסמוך לספק בט"ו כיון שהדעת נוטה לקרוא בחברון בט"ו.
♦

מכתב י"ד - הרב עובדיה יוסף

לגבי המשאת משה והרשב"א והריטב"א לא חידשנו כלום שוב.
לגבי היד אפרים, הסברתי שאפשר לומר מכאן עד למקום אחר ליישב ולהסביר את קושיית היד אפרים, אבל היד אפרים עצמו משוכנע אחרת ומעתיקו המשנ"ב, והיד אפרים כותב מפני כן לקרות בי"ד בלי ברכה. הרי שדעת היד אפרים שלא כל ספק הופך להיות ספק ט"ו ויקרא בי"ד בברכה, וזה מקור ברור לדברי הגרי"ש אלישיב בזה. ולומר דברים חדשים שהמשנ"ב מצטט אותו ולא ס"ל בדבריו ולחדש דברים מגדלים הפורחים באוויר ולומר שזה הסברא הנכונה, אין לנו אפשרות לומר כן.
♦ ♦ ♦