המזיק מתנות כהונה
מבואר בגמרא (חולין קל ע"ב) שהמזיק מתנות כהונה פטור: "אמר רב חסדא: המזיק מתנות כהונה או שאכלן - פטור מלשלם; מאי טעמא? איבעית אימא: דכתיב זה, ואיבעית אימא: משום דהו"ל ממון שאין לו תובעים".ומפרש רש"י: "דכתיב בהו זה - דמשמע בעודן קיימות חייב ליתנן אבל אינן קיימות לא חייב הכתוב בהן תשלומין. שאין לו תובעים - אין לו בעלים שיוכלו לתובעו בדין שהוא יכול לומר לו לכהן אחר אני נותנן ולא לך".
הגמרא הביאה שני טעמים לפטורו של המזיק מתנות כהונה, האחד מגזירת הכתוב והשני משום שהוא ממון שאין לו תובעים. נחלקים הראשונים בשאלה האם יש נפק"מ להלכה בין שני הטעמים:
לדעת תוספות (שם ד"ה ואב"א) יש נפק"מ בין שני הטעמים: לפי הטעם הראשון הדורש זאת מפסוק – יש כאן פטור מוחלט, ואילו לפי הטעם השני, אמנם לא ניתן לתבוע את המזיק אך הוא חייב בדיני שמים, וכ"כ הרא"ש (חולין פרק י סימן ב): "דללישנא קמא אפילו לצאת ידי שמים לא מיחייב דרחמנא פטריה. וללישנא בתרא מיחייב. אלא שאין הכהנים יכולין להוציא ממנו בדין. דמצי למימר לכל כהן התובעו לא בעינא למיתב לך אלא לאחר".
ופסק הרא"ש הלכה כלישנא בתרא לחומרא.
על כך חולק הר"ן (על הרי"ף חולין דף מד ע"ב), הסובר שלפי שני הטעמים לא חייב המזיק, אף לא בדיני שמים, ורק מידת חסידות שישלם.
בקהלות יעקב מבאר שתוספות והר"ן חלוקים במעמדם של מתנות הכהונה לפני נתינתם לכהן:
תוספות סבורים שמשמעות היות מתנות כהונה "ממון שאין לו תובעים" הינה שאמנם מתנות הכהונה הינן ממונו של שבט הכהונה, אך כל כהן בפני עצמו אינו יכול לתבוע, משום שהבעלים רשאים לומר לו שהם בוחרים לתת לכהן אחר. אשר על כן, המזיק חייב בדיני שמים, משום שסוף סוף הזיק את ממון הכהנים, אף שלא ניתן לתובעו על כך.
הר"ן, לעומת זאת, סבור שמתנות הכהונה אינן אלא "הפקר לשבט". אמנם התורה ציוותה לתת אותן לכהנים, אך אין זו זכות ממונית של הכהן אלא מצווה שמוטלת על הבעלים. החיוב במצווה זו הוא רק כאשר מתנות הכהונה קיימות, אך אם אכלן אדם או הזיקן, אין כבר מצוות נתינה. ואין הכהנים יכולים לתבוע תביעה ממונית את המזיק, משום שכאמור לא היתה להם כל זכות ממונית. אשר על כן, לשיטתו, המזיק אינו חייב, גם לא בדיני שמים, משום שהוא לא גרם כל נזק ממוני לכהנים.[1]
מוסיף הקהלות יעקב שכעין זה יש להסתפק בהקדש עניים ובמתנות עניים - האם הם נחשבים "ממון עניים", או שאינם אלא "הפקר לעניים", ורצה לתלות זאת במחלוקת הראשונים בשאלה האם מותר להלוות ממון עניים בריבית[2]: אם זה נחשב "ממון עניים" פשוט שאסור, ואם אינו אלא "הפקר לעניים" יש לצדד שאין כאן מלווה ישראל, וע"כ יהיה מותר.
בהקשר לכך נציין גם לתשובת הרדב"ז (חלק ג סימן תיד [תתנז]), המבחין בין צדקה העומדת לחלק לעניי עולם, שמותר להלוותה בריבית, לבין צדקה הקצובה לעניי העיר, שנחשבת כיש לה בעלים ועל כן אסור להלוותה בריבית.
♦
מתנות עניים שאין בהן טובת הנאה לבעלים
נאמר בגמרא (חולין קלא ע"א): "ארבע מתנות עניים שבכרם: הפרט והעוללות והשכחה והפאה, ושלש שבתבואה: הלקט והשכחה והפאה, שנים שבאילן: השכחה והפאה, כולן אין בהם טובת הנאה לבעלים".הרי שאף שבמתנות אלו אין לבעלים טובת הנאה, בכל זאת הן נחשבות ממון שאין לו תובעים, כמפורש בסוגיא שם (קל ע"ב).
לכאורה, לשיטת תוספות, יש בכך תרתי דסתרי, שהרי הם ביארו שהטעם לכך שנחשב ממון שאין לו תובעים הוא משום שהבעלים יכולים לומר לכל אחד שתובע שהיו נותנים לאחר, ובדבר שאין בו טובת הנאה, הבעלים לכאורה אינם יכולים לומר זאת.
אכן, תוספות (חולין קלא ע"א, ד"ה יש בו), לשיטתם, בארו שגם בדבר שאין בו טובת הנאה לבעלים רשאים הבעלים לומר לכל אחד התובע שהם מתכוונים לתת זאת לאחר, והנפק"מ בכך שאין לבעלים טובת הנאה היא רק בכך שבדיעבד אם לקח – אין מוציאים מידו.
אולם, הרמב"ם פסק שבדבר שאין בו טובת הנאה לבעלים רשאי העני ליטול לכתחילה בעל כרחו של בעה"ב, וזו לשונו (הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה י): "ומעשר עני המתחלק בגורן אין בו טובת הנאה לבעלים אלא העניים באים ונוטלין על כרחו ואפילו עני שבישראל מוציאין אותו מידו, אבל המתחלק בבית יש לו טובת הנאה לבעלים ונותנו לכל עני שירצה".
וא"כ קשה, לכאורה, מדוע זה מוגדר ממון שאין לו תובעים. ואין לומר שהרמב"ם אינו סובר כתוספות אלא כר"ן, שהרי בבית יוסף דייק מלשונו של הרמב"ם שהוא סובר כתוספות והרא"ש.[3]
בישוב שיטת הרמב"ם כתב האור שמח (הלכות מתנות עניים פרק ו הלכה י) שהרמב"ם סובר שאף שכשהעני בא ותובע מחוייב בעל הבית לתת לו, בכל זאת נחשב ממון שאין לו תובעים משום שאין לו תובע ידוע, שאין ידוע מי יבוא ראשון, וממילא אין זכות לאף אחד מהם. הדברים מפורשים בלשונו של הרמב"ם הכותב (הלכות ביכורים פרק ט הלכה יד): "בהמה שלא הורמו מתנותיה מותר לאכול ממנה, שאינה דומה לטבל שהרי מתנות כהונה מובדלין והמתנות עצמן אסור לישראל לאכלן אלא ברשות כהן, עבר ואכלן או הזיקן או מכרן אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע".
מכאן שנחלקים תוספות והרמב"ם בשאלה האם כאשר בעל הבית מחוייב לתת לעני התובע ראשון נחשב עדיין הממון כממון שאין לו תובעים: לדעת הרמב"ם, גם בכגון זה נחשב ממון שאין לו תובעים, משום שאין תובע ידוע, וכל המגיע ראשון זכאי לקבל, ואילו לשיטת תוספות אין זה מוגדר ממון שאין לו תובעים, משום שהתובע הראשון זכאי לקבל זאת.
♦
בין הקדש עניים לבין מתנות כהונה
מהאמור לעיל עולה שתהיה נפק"מ בין שיטת תוספות לבין שיטת הרמב"ם במזיק קופה של צדקה: לשיטת הרמב"ם גם קופה של צדקה נחשבת ממון שאין לו תובעים, שאף שיש לתת מהקופה לעני הבא ראשון, היות שאין ידוע מי זה אותו עני – הרי שזהו ממון שאין לו תובעים, והמזיק לו יהיה פטור.לעומת זאת, לשיטת תוספות, היות שקיימת חובה לתת לעני התובע ראשון, הרי שממילא ייחשב ממון זה כממון שיש לו תובעים, שהמזיק לו יתחייב לשלם.
כך כתב האור שמח, שהוסיף שכל זה כל עוד לא הגיעה הקופה ליד גזבר, משום שכאשר הגיעה הקופה לידו, הרי שידו כיד העניים והוא רשאי לתבוע את המזיק.
ואכן נחלקו הראשונים בדין המזיק מעות צדקה, ושורש מחלוקתם הוא בשאלה האם צדקה נחשבת ממון שאין לו תובעים:
דהנה בגמרא במסכת בבא קמא (צג ע"א) נאמר: "ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא, אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא, פשע בה, אתו גנבי גנבוה, חייביה רב יוסף. א"ל אביי, והתניא: לשמור - ולא לחלק לעניים! אמר ליה: עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו, ולשמור הוא".
ופירש רש"י: "דלא קרינא ביה לשמור דכיון דאמר ליה חלקהו תו לא דמפקיד נינהו ומאן קתבע ועניים לא מצו תבעי דלכל חד וחד מצי אמר לאו לדידך יהיבנא אלא לאחריני".
הרי שפירש שהפטור של "לשמור ולא חלק לעניים" מושתת על כך שזהו ממון שאין לו תובעים. וכ"כ הראב"ד, ובאר עפי"ז את הטעם מדע כאן חוייב השומר לשלם: "עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו כמה יתנו לכל בית ובית מן הקופה בכל שבוע ובעלי בתים יודעים כמה יתנו בכל שבוע וכשיהיה בקופה עשרים דינרים יודע כל עני כמה יתנו לו לשבוע מהן הילכך ממון שיש לו תובעים הוא ולשמור קרינא ביה".[4]
עפי"ז לא רק השומר שפשע בשמירת ממון עניים יהיה פטור, אלא אף מי שהזיק בידיים ממון עניים יהיה פטור, שהרי זהו ממון שאין לו תובעים. וכ"כ להדיא הרמב"ן: "אפי' זרקו לים הגדול פטור דליכא דתבע ליה".[5]
הראשונים הללו לא חילקו בין מעות שבאו כבר ליד הגזבר לבין מעות צדקה שעדיין לא נמסרו לגזבר, ומשמע שבשני המצבים נחשבות המעות כממון שאין לו תובעים.
כך עולה גם מדברי הרשב"א, אשר התיר להלוות מעות אלו בריבית, וזו לשונו (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן רכב): "שאלה מעות שביד גזברים שהקדישום בעלים לעניים אם מותר להלוותם ברבית או לאו, תשובה שורת הדין נ"ל להלכה שמותר. שלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מיד לוה למלוה. וכאן אין כאן מלוה. שהרי מעות הללו אין להם בעלים ידועים ואין לך עני שיוכל להוציא חלקו מיד הגזברים. אלא הם מחלקין כרצונם לזה הרבה ולזה מעט או לא כלום".
אולם לדעת הריטב"א, מעות צדקה שהגיעו ליד הגזבר נחשבות ממון שיש לו תובעים.
הריטב"א (חולין דף קל ע"ב) דייק מלשון הגמרא שהפטור הוא מחמת גזירת הכתוב "לשמור ולא לחלק לעניים" ולא מחמת היות הממון ממון שאין לו תובעים, והוא מבאר שארנק הצדקה שהופקד על ידי רב יוסף נחשב ממון שיש לו תובעים: "פי' שלא זכה בהן שום כהן עד שיגיע לידו, ובידו ליתנה לכל כהן שירצה, ודוקא הא ודכוותיה, אבל המזיק הקדש עניים או שאכלו חייב לשלם דממונא גמור הוא, תדע דהתם אי לאו קרא דכתיב לשמור ולא לחלק לעניים הוי מיחייב בזה שומר כפקדון דעלמא כדאיתא בבבא קמא (צ"ג א') ומי שיש בידו ממון עניים הרי גזבר שלהם יכול לתובעו ממנו, והוא הדין כל אחד מן העניים, דומיא דתרי דאית להו ממונא בהדי חד שאם דבר המתחלק הוא כל אחד תובע חלקו, ואם אינו דבר המתחלק נמי תובע הכל כדי להציל חלקו, וזה דבר ברור והוצרכתי לכותבו מפני שטעו בו מקצת חכמים".
הריטב"א לא באר להדיא מדוע נחשב ארנק הצדקה כממון שיש לו תובעים, ואילו מתנות הכהונה נחשבות ממון שאין לו תובעים, אך מסתבר שדעתו כשיטת רבינו שמשון ברבי אברהם שהובאה באור זרוע, אשר באר זאת, וז"ל (אור זרוע הלכות צדקה סימן כט): "וא"ת ותיפוק לי' משום דהוי ממון שאין לו תובעין כדפרי' בריש הזרוע גבי מתנות כהונה שאכלן וי"ל דהתם ממון שיש לו תובעין דרב יוסף גבאי הוה ותבע מההוא גברא מה שהפקיד אצלו הלכך היכי דלא קייץ להו הי' חייב אי לא משום דכתי' לשמור ולא לחלק לעניים".
אכן גם לפי הריטב"א, רק ממון עניים שהגיע ליד גבאי ייחשב ממון שיש לו תובעים והמזיקו יהיה חייב, אך מי שייחד מעות לצדקה וטרם מסרן לגזבר יהיה פטור אם הזיקן, כדין המזיק מתנות כהונה.[6]
גם החוות דעת מבחין בין מעות צדקה שהגיעו ליד הגזבר לבין מתנות כהונה, וז"ל: "דלא דמי צדקה למתנות כהונה ולקט שכחה ופאה, דשם לא זכו בהו הכהנים ועניים עדיין ולא נעשה ממון שלהם וממון זה אין לו בעלים כלל, רק שמצוה מוטלת על הבעלים להפריש מתנות אלו כמו שכתב הר"ן בחולין שם [מד, ב ד"ה גמ'] משום הכי המזיק והגזלן פטור כיון דאין לממון ההוא בעלים כלל, ולא דמי גם כן למלוה הכתובה בתורה כיון דרחמנא לא הטיל שיעבוד הגוף על הבעלים. משא"כ בצדקה שבא ליד גזבר, דהוי כנתן ליד עניים ממש דיד הגזבר כיד עניים ממש".[7]
החוות דעת מעלה אפשרות להבחנה נוספת בין צדקה לבין מתנות כהונה, עפ"י שיטת תוספות לעיל שכאשר העני יכול לתבוע צדקה נחשב הדבר כממון שיש לו תובעים, ועפי"ז גם כאשר לא הגיע הממון ליד גבאי צדקה יוגדר ממון שיש לו תובעים שהמזיקו יהיה חייב. אכן מלשון הריטב"א משמע שרק כאשר הגיעו מעות הצדקה ליד גזבר הן נחשבות ממון שיש לו תובעים.
♦
גונב מעות מקופת צדקה
לאור האמור יש לדון בדינו של הגונב מעות מקופת צדקה, האם הוא נחשב כגונב מעות שהגיעו ליד גבאי הצדקה, או שמא הוא כגונב מעות המיועדות לצדקה אך טרם הגיעו ליד הגבאי.בשו"ת משנה הלכות האריך לדון בדין מעות צדקה הנמצאות בקופת צדקה בביתו, ומסקנתו שיש להבחין בין קופת צדקה נעולה לבין כזו שאינה נעולה: "דבמקום שנתנו לקופה סגורה וא"א להוציא המעות מהקופה כה"ג נלפענ"ד דזכו בו כבר העניים... והיכא דהקופה פתוחה או שיש לו מפתח שנותנים לו לשלוח המעות לכשיתמלא הקופה מעיקר דינא נלפענ"ד... דזה לא מקרי אכתי בא ליד גבאי…[8]".
אכן אם מדובר בקופת צדקה המונחות בבית הכנסת ברשות – בכל מקרה נחשב הממון שבה כהגיע ליד גבאי.
מכאן, דינו של הגונב או המזיק למעות שבקופת הצדקה שבבית הכנסת יהיה תלוי במחלוקת הראשונים דלעיל בדינו של ממון צדקה שהגיע ליד גבאי: לשיטת הריטב"א הגונב או המזיק יהיו חייבים, ואילו לשיטת הרמב"ן יהיה פטור, ומ"מ יהיה חייב לשלם לצאת ידי שמים.[9]
♦ ♦ ♦