פתיחה
נשאלתי האם מותר לאישה לומר דברי הספד על נפטר בפני ציבור (הכולל גברים), או שהדבר אסור, ומאיזה טעם.ראשית כל יש להבהיר, שמכיוון שאין זו שאלה חדשה, שהרי ברור שהמנהג עד הדור האחרון היה להימנע מהספד ע"י אישה. ואף מי שרוצה להנהיג שנשים יספידו, מודה שהמנהג הוא להימנע מכך (למעט במקצת מקומות בשנים האחרונות). לכן, מכיוון שמדובר על שינוי מהמנהג המקובל בענייני התעסקות בנפטרים[1], יש להיוועץ בגדולי הדור ובת"ח גדולים ומובהקים שאחריות הפסיקה לכלל מוטלת עליהם. ובכל זאת אעלה על הכתב מה שעלה בידי בס"ד בבירור צדדי שאלה זו, אך דבריי נכתבו להלכה ולא למעשה.
♦
השתתפות נשים בלויה וכניסתן לבית הקברות
טרם נדבר בעניין הספד ע"י אישה, יש לדון האם בכלל מותר או ראוי שנשים תשתתפנה בלויה, ואם כן, באיזה אופן. (וראה להלן שיש לשאלה זו השלכה ישירה גם על השאלה של הספד ע"י אישה.)כתב מרן השו"ע (יו"ד סי' שנ"ט סע' א') "מקום שנהגו לצאת נשים לפני המטה, יוצאות. מקום שנהגו לצאת לאחר המטה, יוצאות. ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה, ואין לשנות". ומקור דין זה בבבלי (סנהדרין כ' ע"א) "מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה, יוצאות, לפני המיטה, יוצאות". הרי שפשוט ומוסכם שנשים משתתפות בלויה, אלא שנחלקו המנהגים אם הנשים הולכות בראש מסע הלויה, או בסופו, מאחורה.
וטעמי המנהגים נתבארו בירושלמי (סנהדרין פ"ב ה"ד). הטעם של המנהג שהולכות בראש: "מאן דאמר נשים מהלכות תחלה, שהן גרמו מיתה לעולם" (ויל"ע בביאור טעם זה, ואכ"מ), והטעם שהולכות דווקא מאחור (וכן דעת רבי יהודה בבלי סנהדרין שם) "מאן דאמר האנשים מהלכים תחלה והנשים אחריהם, מפני כבודן של בנות ישראל, שלא יהו מביטים בנשים". וע"ע בדרכ"מ (סק"א) שכתב "שלא לעבור דרך עליהן". ובפרישה (סק"א) כתב ביתר ביאור "וטעמא משום הרהור, שלא יביטו האנשים בהן". וכ"כ באר הגולה (סק"ב וסק"ג[2]). איך שלא יהיה, הדבר ברור שלכו"ע אין שום מניעה לנשים להשתתף במסע הלויה, וכן המנהג פשוט מימות התלמוד. (אך ראה להלן שיש שנמנעו ע"פ הקבלה).
וז"ל התוס' בסנהדרין (כ' ע"א ד"א נשים) "נשים לצאת לפני המטה, דכיון דשעת צער הוא ליכא למיחש להרהור. ובירושלמי פליגי, איכא למאן דאמר לפני המטה, לפי שגרמו מיתה לעולם (ולא חששו להרהור מהטעם הנ"ל דהוי שער צער. ד.א.), ואית דנהגו לאחר המטה. ואנשים לפני המטה, לפי שגנאי לבנות ישראל שיסתכלו בהן אנשים" ע"כ.
ולעניין הכרעת ההלכה במנהגים השונים אם נשים הולכות בראש או מאחור, כתב הב"ח שהמנהג הוא שנשים הולכות מאחור (מהטעם שלא יביטו בהם הגברים), וסיים "וכך נוהגין האידנא". וכ"כ הלבוש (בסע' א') "ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה, ואין לשנות". וכ"פ השו"ע (סע' א') הנ"ל "ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המטה, ואין לשנות". וכ"כ בערוך השולחן (סע' א') "ולכן כיון דבלפני המטה יש חשש עבירה, לכן הנהיגו שתצאנה רק אחר המטה". וכן הוא המנהג גם כיום (במקומות המקפידים על גדרי ההלכה).
וא"כ מבואר דלהלכה חששו ליצר הרע גם בשעת צער, דהרי מבואר בתוס' דרק לטעם המנהג שנשים יוצאות לפני המיטה לא חששו ליצר הרע בשעת צער, הרי מבואר שלטעם שנשים יוצאות אחרי המיטה, חוששין ליצר הרע גם בעת צער, ודו"ק. ודלא כמה ת"ח בזמננו שכתבו שאין יצר בשעת צער, ולא שמו לב שסברא זו נדחה קרו לה, והשו"ע הדגיש על זה ש"אין לשנות", וכ"כ כל הפוסקים. (אמנם ע' בב"י יו"ד סי' ש"מ סע' י"א, ובשו"ע יו"ד סי' שנ"ג סע' ד'. וי"ל.)
אכן זה ברור, שלכל המנהגים אין לגברים ולנשים ללכת ביחד, אלא הנשים לחוד והגברים לחוד. ולמעשה, הגברים מקדימה עם המיטה, והנשים מאחורה.
וכן הזהיר על כך בספר גשר החיים (ח"א עמ' ק"נ אות ט"ו, ועיי"ש בהערה ה') "בכל אופן אל תלכנה בין הגברים, והגברים לא ילכו בצידן או בינן". וכ"כ בחזון עובדיה (אבלות ח"א עמ' שי"א) "מקום שנהגו שהנשים יוצאות אחר המיטה ללוות את המת, יוצאות, ובלבד שיזהרו מאד לבל יתערבו ביחד עם האנשים, שאין זו דרך הצניעות, אלא תהינה נבדלות ורחוקות ממטת המת".
אולם השו"ע שם בסעיף הבא הוסיף וכתב (שם סע' ב') "יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר המטה" ע"כ. וכן הובא בלבוש (סע' ב'). ולכאורה יש כאן סתירה מיניה וביה, ונבאר.
ובמקור סעיף זה, כתב שם הב"י "ובספר הזוהר פרשת ויקהל (דף קצ"ו ע"א) כתוב, שיש למנוע לנשים מלצאת לבית הקברות, מפני שאם יוצאות, גורמות רעה לעולם, וכן ראוי למנען" ע"כ.
ולכאורה יש שני דרכים לבאר את היחס בין הסעיפים. או שסעיף א' הוא דין התלמוד, וסעיף ב' הוא שיטת הזוהר, והזוהר חולק על התלמוד. ולפי"ז באמת יש כעין סתירה בין הסעיפים, וכוונת השו"ע לומר שאף שמעיקר הדין מותר לנשים להשתתף בלויה (סע' א'), מ"מ למעשה אין לנהוג כן (סע' ב') מחשש לשיטת הזוהר.
או כלך לדרך זו, באמת אין סתירה בין התלמוד לזוהר, אלא יש חילוק בין המקרים. סע' א' מדבר על עצם ההספדים ומסע הלויה מבית הנפטר בעיר, וסע' ב' מדבר על ליווי הנשים לתוך בית הקברות. כלומר, גם הזוהר מודה שנשים משתתפות בלויה, אלא שמחדש, שאל להם להיכנס לתוך בית הקברות, אלא ילוו עד הכניסה ושם יעמדו, מחשש נזק רוחני קבלי.
ודרך זו השניה נראית עיקר לענ"ד, שמלבד העיקרון של "אפושי פלוגתא לא מפשינן", ועדיף לומר שאין מחלוקת בין התלמוד לזוהר, ואכמ"ל. עוד י"ל שאם נפרש כהמהלך הראשון, יקשה מש"כ השו"ע שנהגו עתה שהנשים הולכות מאחור "ואין לשנות", ומשמע להדיא שכך נוהגים בפועל, שנשים הולכות בלויה, רק מאחורה. ואיך השו"ע יסתור דברי עצמו ויכתוב בסעיף הבא שלמעשה אין להורות לנשים ללוות את המת כלל. ולדרך השניה אתי שפיר.
אולם ראיתי בדברי הגאון רבי הלל הירץ בספר בית הילל על השו"ע, שעמד בסתירה הנ"ל, וכתב שמש"כ השו"ע בסע' א' שאין לשנות, היינו מדינא דהש"ס, ומש"כ השו"ע בסע' ב' שיש למנוע הנשים מלצאת לבית הקברות, היינו לשיטת הזוהר[3]. וזה כדרכי הראשונה. ולענ"ד פירושו דחוק, וכמבואר.
והנה ז"ל הש"ך שם (בסק"ב) על דברי השו"ע בסע' ב' בשם הזוהר "יש למנוע וכו'. כלומר שיצאו אחר המטה וכדלעיל סע' א', אבל יש למנוע שלא יצאו לבית הקברות אחר המטה, שאם עושים כן גורמים רעה לעולם ח"ו" ע"כ. ולענ"ד הוקשה לש"ך הסתירה הנ"ל, ועל זה מיישב כעין מש"כ בעניותי בדרך השניה, דסע' א' מיירי על עצם הלויה בעיר, וסע' ב' מיירי על הכניסה לבית הקברות. על עצם הלויה אין שום קפידא של הזוהר, שכל הקפידא היא רק על כניסתן לבית הקברות. וזה ברור בכוונת הש"ך, ונמצא שהש"ך מפרש לא כפירוש הבית הילל. ודברי הש"ך הובאו להלכה בבאר היטב (סק"א).
גם מדברי הגאון תפארת למשה נ"ל שסובר כדעת הש"ך, שעל דברי השו"ע בסע' ב' שכתב "יש למנוע מלצאת נשים לבית הקברות אחר המטה", כתב התפארת למשה ד"אחר המטה" לאו דוקא, שה"ה שאין להן לצאת לבית הקברות (כלומר להיכנס לשם), גם אם הן הולכות לפני המטה[4]. ודברי התפארת למשה הובאו להלכה בהגהות רעק"א שם[5].
וכן מבואר בערוך השולחן (סע' א'), שלאחר שהביא כל דין הש"ס שנשים משתתפות בלויה ושהמנהג שהולכות מאחור וכמבואר, ציין בקצרה וכתב "ובזוהר ויקהל הזהיר שלא ילכו הנשים לבית הקברות", ומבואר שכל הקפידא היא רק מצד ההליכה לבית הקברות.
ושמחתי כשראיתי שכ"כ הגאון רבי יוסף שאול נטנזון (מח"ס שו"ת שואל ומשיב) בהגהות יד שאול שם, וכפי שהביא את דבריו בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סי' רי"ב) וז"ל "וע' ביד שאול שם דכתב דיש חילוק בין עיר לבית הקברות, דבעיר יוצאות לאחר המטה, ובבית הקברות לא יוצאות כלל, לחוש לדברי הזוה"ק, וכוון זה בדברי הש"ך שם" ע"כ.
אמנם השבט הלוי שם קצת מפקפק בזה, ולענ"ד אין דבריו מוכרחים. אך עכ"פ אף השבט הלוי עצמו סיים שם וכתב שכך היא פשטות הדברים, וכה דבריו "אולם י"ל דהש"ך הבין גם בדרישה ופרישה וב"ח דבית הקברות דוקא, אבל בעיר מותר אחרי המטה". ועוד כתב שם ביתר ביאור "איברא מודינא דסתימת הפוסקים משמע יותר כמו שכתב היד שאול, דרק בבית הקברות החמירו לגמרי, אבל בעיר עכ"פ לאחר המטה מותר", והרי זה כמבואר.
וכ"כ למעשה בספר גשר החיים (ח"א עמ' ק"נ וקנ"א), שאחר שכתב "אף במקומות שנוהגות הנשים ללוות את המת" וכו', שוב כתב "ורצוי למנוע[6] את הנשים מללוות את המת לבית הקברות", והרי זה כמבואר. וראה בהערה שם (ו') שעמד בזה במחלוקת הבית הילל ושאר הפוסקים (היינו שני התירוצים שכתבתי לעיל), וכתב שהעיקר לדינא שעיקר הקפדת הזוהר היא רק לעניין הליכה לבית הקברות, ואין שום מחלוקת בין הזוהר לתלמוד, עיי"ש.
וכן ראיתי בחזו"ע אבלות (ח"א עמ' שי"א) שכתב כן, שכל הקפידא של הזוהר, היא דוקא שלא ילכו לבית הקברות, אבל בתוך העיר מותר, ושכ"כ בהגהות יד שאול הנ"ל, ושכ"כ השבט הלוי הנ"ל, ועיי"ש.
אולם השבט הלוי שם העיד שבכמה מקומות נהגו לחוש לפירוש הראשון שכתבתי (וכדעת הבית הילל הנ"ל), וז"ל שם "איברא מודינא דסתימת הפוסקים משמע יותר כמו שכתב היד שאול דרק בבית הקברות החמירו לגמרי אבל בעיר עכ"פ לאחר המטה מותר, ובמעבר יבוק[7] והעתיקו ג"כ בספר ארץ חיים (סי' שנ"ט) שנתפשט בכל ארץ צבי ובבל שבתחילה הולכים האנשים ושם עומדים שמשים שלא יתחילו לצאת עד אחר שעברו כל האנשים וכו'. ומסיים ויש מקומות שאינן יוצאות אחרי המטה כלל ע"כ, והיינו כמש"כ, שנוהגים חומרת זוה"ק גם בעיר, וכן מביא בספר הנ"ל ממנהג צפת עיה"ק, שאין יוצאות כלל אפילו בעיר, ואפילו הנשים הנמצאות בשוק או חוץ לחצירם, בעת שנושאין המטה הן נכנסות למקום סתר. ובא וראה מש"כ הגר"א זי"ע באיגרת שלו, ותשמור שלא תלך לבית הקברות כלל וכו' וכל הצרות ועונות באים מזה. ובזמנינו אנו נתוסף עוד טעם היות כי הנשים יוצאות וראשן פרוע וזרועותיהן חשופות וחצופות ונהרסו כל הגדרים, על כגון דא לא הנהיגו מעולם לא לפני המטה ולא לאחר המטה. וכבר האריכו הגאון הקדוש מסאטמר (שליט"א) ועוד גדולים בדברים נעימים וקדושים בזה, ואין להאריך" עכ"ל השבט הלוי.
ואתרא דנהוג נהוג לתוספת קדושה[8], אך במקומותינו המנהג ברור שנשים משתתפות בלויה, והמנהג נכון ע"פ הדין בלי פקפוק, ואין לגרע את זכותן וחובתן. (ובעיית הצניעות שעורר, שייכת לצערנו בכל מקום ובכל זמן ולאו דווקא בלויה, והוא רחום יכפר וכו').
העולה מהאמור עד כה, לדעת רוב ככל הפוסקים מותר לנשים להשתתף בלויה, ובתנאי שילכו אחרי המיטה, כדי שהגברים לא יביטו בהן, ושלא תהא שום תערובת בין גברים לנשים. וכן המנהג הפשוט ברוב תפוצות ישראל. (ולהיכנס לבית הקברות ראוי שלא יכנסו).
♦
אם יש לחוש לאמירת הספד ע"י אישה מחשש קול באשה ערוה
וקודם שנדבר בעניין הספד ע"י אישה, יש לדון האם מותר לגבר לשמוע נאום של אישה[9], או שיש לאסור מחשש הדין ד"קול באישה ערוה" (ע' בשו"ע אה"ע סי' כ"א סע' א' "ואסור לשמוע קול ערוה").והנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' י"ד) כתב לאסור לאיש לשמוע נאום של אישה, מחמת הדין של קול באישה ערוה. והסכים שם עם הרב השואל (הגאון רבי שלום יחזקאל שרגא רובין הלברשטאם זצ"ל, ראה מש"כ בזה בספרו שו"ת ברכות שמים או"ח סי' ל') שיש בשמיעת נאום, חשש משום קול באישה ערוה, עיי"ש באורך בטעמו ובראיותיו.
גם לפי מה שהעלה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה סי' י"ב), נראה פשוט שלדעתו יש לאסור לשמוע נאום אשה. עיי"ש ודו"ק.
והרב השואל הנ"ל בשבט הלוי, שלח באותה תקופה את דבריו גם להגאון רבי מנשה קליין בעל שו"ת משנה הלכות (ולגדולים נוספים, כדלהלן), ובתשובתו אליו (בח"ה סי' רי"ח) חלק על הנחתו, וכתב שמעיקר הדין אין לחוש בשמיעת נאום לדין של קול באישה ערוה (כשלא מכוין ליהנות), אך כתב לאסור לשמוע נאום מטעם אחר, וז"ל "ומיהו אף כי להלכה לפענ"ד ליכא איסור מדינא לשמוע רק לדברי נואמה, אבל מ"מ מידי ריחוק מן הכיעור לא יצא. ובפרט אם הוא נהנה מקול דבורה, א"כ איכא אז איסור ג"כ. ומאן יכול להבחין בזה וכו', פשוט דאם יושב ומאזין לנאום אשה א"א שגם לא יעבור על הסתכלות בה, שכך הוא דרך בנ"א שמסתכל בנואם להבין יותר, או לראות התנועות שלו, ולראות תנועות האשה בעצמה הם איסור לפני עצמו, כמבואר בשו"ת הרדב"ז (סי' תש"ע), דאסור לילך אפילו אחורי אשתו משום הרהור, ובאשתו נמי איכא הרהור[10] על ידי הילוכה ותנועותיה יבא לידי הרהור. הנה מבואר דע"י תנועת אשה נתעורר ההרהור, וא"כ הכא נמי, כיון דאשה שנואמת א"א שלא תעשה כל מיני תנועות, וזה כבר בא בענין ההסתכלות, ולכן לפענ"ד ודאי דיש ליזהר לאיש מלשמוע נשים נואמות, אי משום קול שלא יכוין ליהנות, אי משום תנועותיה" ע"כ. וע"ע בדבריו (חלק י"א סי' נ"ח).
גם הגאון דבר יהושע (ארנברג, ח"ב סי' ע"ה אות ד'), כתב לשואל הנ"ל שמעיקר הדין יש להקל בקול נאום אישה, עיי"ש. וכן מוכח בתשובת אגרו"מ (או"ח ח"ד ס"ס ט"ו עמ' כ"ו). וכן נראה ממש"כ מרן הראש"ל זצ"ל להקל ביותר מזה, ע' בספר חזון עובדיה (ט"ו בשבט וברכות עמ' שמ"ו שמ"ז, וחזו"ע פורים עמ' נ"ח עד עמ' ס"א). ואף בשו"ת להורות נתן (ח"א סי' ס') כתב לאדמו"ר הנ"ל להקל, "באופן שלא שייך איסור הסתכלות". וע"ע בשו"ת שער שמעון אחד (ח"ד אה"ע סי' ג'). וע"ע בשו"ת שמ"ש ומגן (חלק ב' או"ח סי' ס' ד"ה לשאלה ג'), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סי' ל"ו), ואכמ"ל, ולדינא קשה להכריע במחלוקת זו.
והנה בעניין הספד דנד"ד, הפוסקים הנ"ל שאסרו לשמוע נאום אישה, פשוט שיאסרו לשמוע הספד של אישה, דמאי שנא, וטעמיו של המשנה הלכות לאסור לשמוע נאום של אישה, שייכים גם בעניין הספד[11].
♦
הספד אישה בפני גברים נאסר מהדין שנשים צריכות להיות בהלויה מאחור
זאת ועוד, והוא עיקר לענ"ד, הרי לעיל הבאנו את הכרעת השו"ע הברורה (וכמותו הסכימו כל האחרונים), שלעניין מעשה בעת לויה על הנשים ללכת דווקא מאחורה "ואין לשנות", והטעם המוסכם להלכה שהוא הטעם המופיע בירושלמי הנ"ל, "כדי שלא יסתכלו האנשים בהן", והיינו "משום הרהור שלא יביטו האנשים בהן".ומעתה הגע בעצמיך אם בעת מסע הלויה, שאז כולם הולכים ורצים וממהרים, ובכ"ז אין לנשים ללכת לפני הגברים "כדי שלא יסתכלו האנשים בהן", ה"ה וק"ו שאין לתת לאישה להספיד בפני גברים בלויה מטעם זה עצמו, "כדי שלא יסתכלו האנשים בה", ומאי שנא[12].
ובפרט שאפשר שלפי הזוהר והמקובלים יש בחשש זה משום סכנה לפי המהלך השני שכתבנו. ואם רוצה להספיד בתוך בית הקברות, בזה יש חשש סכנה לפי הזוהר שהובא להלכה בשו"ע, לכל הפירושים.
ולפי"ז אפילו להפוסקים שמתירים לשמוע נאום של אישה, מ"מ יודו שבשעת לויה הדין חמור יותר, ואז אין לגברים לשמוע נאום או הספד של אישה.
אכן הטעם שהחמירו בלויה יותר מדברים אחרים, צ"ע. וי"ל בכמה אופנים, או דבשעת לוית המת שהיא שעה מרוממת וקדושה, החמירו יותר לחשש, ש"מפני כבודן של בנות ישראל, שלא יהו מביטים בנשים". (וכעין שעת תפילה ואמירת דברים שבקדושה שהחמירו יותר מהרגיל, ע' באו"ח סי' ע"ה). או שגם התלמוד מודה ליסוד של הזוהר שיש סכנה רוחנית מיוחדת בהסתכלות בנשים בעת הלויה. או י"ל בדרך אחרת.
טעמים נוספים למנוע מנשים להספיד ומסקנת הדין
עוד יש להוסיף שיקול חשוב (מלבד הטעם ההלכתי הנ"ל), ע' בשבט הלוי הנ"ל שכתב שם בסו"ד: "ובזמנינו אנו נתוסף עוד טעם היות כי הנשים יוצאות וראשן פרוע וזרועותיהן חשופות וחצופות ונהרסו כל הגדרים, על כגון דא לא הנהיגו מעולם לא לפני המטה ולא לאחר המטה". ואף אנו נאמר, אם נניח לנשים להספיד, מה נאמר ביום שקרובה של המנוח (בת או אחות וכד') תעלה לדבר בלבוש שאינו צנוע בפני כל אנשי העיר (וזהו דבר שאסור מדינא מצד עצמו, ראה משנ"ב סי' ע"ה סוף סק"ז בשם הפמ"ג), וכדי בזיון וקצף.זאת ועוד, ברור שמצב כזה אין בו תוספת לכבוד הנפטר (בלשון המועטה), ומסתמא הדבר יעורר ח"ו קפידא על נשמתו. ותחת שהציבור יתעורר לחיזוק במוסר ויראת שמים מההספד (וזהו עיקר תכלית ההספד, ע' בגשר החיים ח"א עמ' ק"מ, ובמאמרי הראי"ה עמ' שצ"ה, ואכמ"ל), הציבור ח"ו יורד ונחלש ממצב ביש שכזה, ודי בזה הערה.
ואשר על כן, נ"ל שלא בחינם נמנעו בכל הדורות מלתת לנשים להספיד בציבור, ואין לשנות מנהג זה שיסודותיו בהררי קודש. וכל המשנה ידו על התחתונה.
ולכן נ"ל שמעיקר הדין אין להניח לאישה להספיד בפני גברים, והדבר מוכרע מדברי השו"ע במקור דין לווית נשים, כ"נ לענ"ד[13]. ק"ו שיש ליזהר בזה ביותר בתוך בית הקברות עצמו, שאז יש בזה חשש סכנה לכו"ע לפי שיטת הזוהר שהובאה בשו"ע. כ"נ לענ"ד להלכה, אך כאמור, לגדולים ההכרעה.
♦ ♦ ♦