קושיית המפרשים כיצד הלל בזבז מחצית ממונו למצוה
בגמרא מסכת יומא (לה, ב) מובא המעשה עם הלל הזקן שלמרות דוחקו הרב עסק בתורה במסירות עילאית: תנו רבנן, עני ועשיר ורשע באין לדין, לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותי אומרים לו: כלום עני היית יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס.מבואר שהלל בזבז מחצית ממונו על תלמוד תורה. והקשו המפרשים - הרי קיימא לן שהמבזבז ממונו למצוות אל יבזבז יותר משליש (כתובות נ, א).
וכן פסק הרמב"ם (הלכות ערכין וחרמין ח, יג) שאין בזה מצוה להקדיש את כל ממונו: 'לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם, אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש וכו"[1].
♦
ב.
רבי יוחנן בזבז את כל ממונו על תלמוד תורה
במדרש שיר השירים (רבה ח, א, ז): 'ר' יוחנן הוה מטייל וסליק מטבריה לציפורין, והוה רבי חייא בר אבא סמך ליה, מטון חד בית חקלא, א"ר יוחנן הדין בית חקלא הות דידי וזבינתיה בגין מלעי באוריתא (-מכרתי שדה זו כדי לעסוק בתורה), מטון חד בית כרם וא"ר יוחנן הדין בית כרם דידי הוה וזבינתיה בגין מלעי באוריתא (-כרם זה מכרתיו בכדי לעסוק בתורה), מטון חד בית זיתא ואמר כמו כן (-על בית זיתים גם מכרו לעסוק בתורה), שרי ר' חייא בר אבא בכי (-החל רבי חייא לבכות), א"ל מה את בכי, א"ל בכי אנא דלא שבקת לסיבותיך כלום (-בוכה אני שלא השארת לזקנותיך שום דבר), א"ל חייא בני ונקלה זו בעיניך מה שעשיתי שמכרתי דבר שניתן לששה ימים שנאמר (שמות כ, יא): כי ששת ימים עשה ה', אבל התורה ניתנה לארבעים יום שנא' (שם לד, כח): ויהי שם עם ה' ארבעים יום, וכתיב (דברים ט, ט): ואשב בהר ארבעים יום, כד דמך רבי יוחנן היה דורו קורא עליו אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' יוחנן את התורה בוז יבוזו לו'.הרי לנו מקור נוסף שמותר לבזבז את כל ממונו על תלמוד תורה.
וצריך ביאור מאי שנא מצות תלמוד תורה משאר מצוות שאין לבזבז יותר מחומש, על מנת שלא יצטרך לבריות.
♦
ג.
חידוש הליקוטי הלכות דתלמוד תורה שאני וראיה לדבריו
ידועים בזה דברי החפץ חיים בספרו ליקוטי הלכות (יומא שם, עמוד 24) שמצות תלמוד תורה שונה משאר המצוות, ובה לא נאמר שהמבזבז אל יבזבז יותר מחומש, דהני מילי לקיום המצוות, אבל ללימוד תורה וידיעתה כיון דהיא חייו הנצחיים מפזר כל מה שיש לו בשבילה. וזה לשונו: 'ואינו דומה להא דאמרינן המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, זהו רק לענין צדקה אבל לא לענין תורה שהוא מחויב לידע אותה והיא חייו לנצח וכו".[ראה מה שהקשה על הוכחתו בהערות מהגרי"ש אלישיב זצ"ל, יומא שם, הובא בהערה[2],[3]].
♦
יש להביא ראיה נפלאה דשאני תלמוד תורה שמותר לבזבז את כל ממונו, על פי המבואר במדרש תנחומא (צו סימן יד, ורשא): 'למה אמר זאת תורת העולה ירצה לומר קריאת תורה, ראו כמה חביבה קריאת תורה לפני הקדוש ברוך הוא, כי יש חיוב באדם לתת כל ממונו ללמד תורה לעצמו ולבניו, שנאמר: 'צו את אהרן ואת בניו לאמר', כלומר שיאמרו לבני ישראל ויתעסקו בקריאת העולה, שאע"פ שמקריבין עולה עוסקין היו בקריאתה כדי שיזכו בקרבן עולה ובקריאתה'.
♦
ד.
דברי השיטה מקובצת דשאני תורה משאר מצוות
ראייה נוספת דשאני תלמוד תורה מכל המצות, מדברי השיטה מקובצת (כתובות נ, א הביאו החפץ חיים בספרו אהבת חסד ב, כ, ד ובאגרות משה יו"ד א' קמג), דדייק מדברי רש"י בכתובות שכתב: 'המבזבז - לעניים'. ובמהדורא קמא כתב רש"י: 'המבזבז - נכסיו להקדש[4]".ודייק מדברי המדרש רבה (פרשת בהר, ויקרא לד, טז), דאף שאינו חייב לבזבז יותר מחומש, מכל מקום אם עבר ובזבז צדקתו עומדת לעד, יהיה לו ממון ולא יחסר לו. וכתב השיטה הקובצת: "ויש לנו לחלק דלא אמרינן הכי אלא לתלמוד תורה וכמו שעשה רבי עקיבא, אבל לחלק לעניים לא, וזהו שכתב רש"י ז"ל הכא לעניים. ועוד יש לי לפרש המדרש בענין אחר ואין להאריך כנ"ל".
ומבואר להדיא בדברי השיטה מקובצת, דשאני תלמוד תורה. וכפי שדייק מלשון רש"י שכתב שלא יבזבז יותר מחומש לעניים ולהקדש, ומשמע דשאני תלמוד תורה[5].
♦
בספר אהבת חסד (חלק ב, כ, ד) מבאר את היתרו של השיטה מקובצת לבזבז עבור תורה, משום שאין זו מצוה ככל המצוות, אלא עיסקת שותפות בתורתו של העמל בתורה, וזוכה בזה לעוד זכויות מכח שותפותו וחברותו לעוסק בתורה. וכפי שבמקח לא נאמר שלא יבזבז יותר מחומש, הוא הדין לגבי שותפות בתלמוד תורה, דזוכה בזה לקנייני נצח בזה ובבא, ומגיע לידי שהתורה נעשית חלקו - ובתורתו יהגה יומם ולילה[6].
וצריך לומר דזה שונה מכל מצוה, הגם שבכל מצוה זוכה הוא לחיי נצח, דמכל מקום מיעטה זאת התורה, כפי שכותב הרמב"ם המובא (לעיל אות א). אולם עיסקה של יששכר וזבולון הרי היא כשותפות ולא התמעטה מדין המבזבז.
♦
ה.
יישוב בנוסח אחר - דתורה הוי כפיקוח נפש
יש ליישב את הקושיא האמורה בנוסח אחר, על פי מה שכתב החפץ חיים בספרו אהבת חסד (כ, ב): 'ונראה דמיירי באופן שאין נוגע לפיקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפ"נ ממש, כגון שהשבוי עומד למות, או הרעב יכול לבוא לידי סכנה ע"י רעבונו, אין שייך בזה שיעור חומש, ולא אמרו בב"מ (סב, א) רק דחייו קודם לחיי חבירו, אבל דעשרו קודם לחיי חבירו לא מצינו'.ומעתה יש לומר דהלל ורבי יוחנן, שהיו מופלגים באהבת התורה, כפי שמצינו שהלל הסתכן בשלג, ורבי יוחנן דרשו עליו: 'אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו'. וכבר כתב הרמב"ם (רוצח ז, א): 'תלמיד שגלה לערי מקלט מגלין רבו עמו, שנאמר: (דברים יט, ה; דברים ד, מב) וחי, עשה לו כדי שיחיה, וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד כמיתה חשובין, וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו'.
אם כן יש לומר דהלל ורבי יוחנן, שבלא חכמת התורה חייהם כמיתה חשובין, אין בזה איסור של לבזבז יותר מחומש, וכפי שמותר להצלת נפשו.
אמנם יש לומר דהרמב"ם כתב שחיי בעלי החכמה 'ומבקשיה', ואדם שבנדיבות לב, הולך ומבזבז ממונו עבור תורה, ואינו דואג לאחריתו ולמותרותיו, אין לך מבקש החכמה גדול מזה.
♦
ו.
הלומד תורה מקיים בזה אהבת ה' - ובזה אין שיעור וגבול
יישוב נוסף ניתן להוסיף. הנה במסכת פסחים (כא, ב) מובאת דרשתו של שמעון העמסוני שדרש כל האתי"ן שבתורה, ומכל מקום כשהגיע ל'את' ה' אלוקיך תירא - פירש, שכן לא רצה להשוות כבוד עבד לקונו. עד שדרשו זאת לבסוף לרבות יראת תלמידי חכמים.והקשו המפרשים[7], מדוע לא פירש שמעון העמסוני עוד קודם, כאשר הגיע למצות 'ואהבת את ה' אלוקיך', והרי גם כאן לא ניתן להשוות כבוד עבד לכבוד רבו.
ושמעתי ליישב בשם הגאון רבי דב לנדו שליט"א, על פי דברי מסכת כלה (ג, יג): "אהוב את התורה ומכבד את התורה - אהוב את התורה, מנא לן, דכתיב ואהבת את ה' אלהיך - את לרבות את התורה". הרי שיש מצוה לאהוב את התורה הנלמד מ'את'.
וראיתי שהוסיפו[8] את דברי רבינו אביגדור צרפתי (על התורה, פסק של) "ואהבת את ה' אלוקיך - כיצד אהוב כל מה שהוא אוהב, הוא התורה ולומדיה, וזהו את ד' אלקיך לרבות תלמידי חכמים, וכן הוא אומר (משלי ח, יז) אני אוהבי אוהב, וכן פסק מצות עשה הוא לאהוב התורה ולומדיה".
מעתה מיושבים דברי שמעון העמסוני, דבעוד שבכלל אהבת ה' אפשר לכלול את התורה ותלמידי החכמים, שכן הקב"ה אוהבם. אולם לגבי יראת תלמידי חכמים, סבר דלא שייך לדרוש על דרך זה, שכן מסתבר שאין הקב"ה מצוה לירא מפני התורה ולומדיה, ולכך דרש זאת שמעון העמסוני דווקא לגבי אהבת ה' ולא לגבי יראת ה'. והוצרך לדרשת ר"ע שהקב"ה חפץ אף שייראו מתלמידי חכמים לומדי התורה ועמליה.
♦
מעתה ניתן ליישב בס"ד, את קושיית המפרשים האמורה לעיל על פי דברי מסכת כלה האמורה, שיש מצות אהבת התורה הנלמדת מואהבת 'את' ה' אלוקיך, ובהמשך הכתוב נאמר, דצריך לאהוב את ה' (והוא הדין את התורה) בכל מאודו ובכל ממונו (עי' סנהדרין עד, א), ואם כן כולל הדבר אף אם צריך להוציא יותר מחומש, שכן בתורה לא נאמר כלל זה.
♦
ז.
התורה – אחרית ותקווה
בסיום הדברים יש להביא את המשנה בשלהי מסכת קידושין (פב, א): 'רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: ושאר כל אומנות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי יסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו - הרי הוא מת ברעב, אבל התורה אינה כן, אלא משמרתו מכל רע בנערותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בזקנותו, בנערותו מהו אומר? וקוי ה' יחליפו כח, בזקנותו מהו אומר? עוד ינובון בשיבה'.♦
קצירת האומ"ר
על קושיית הליקוטי הלכות: א. שאני תורה שאפשר לבזבז יותר מחומש שהיא חיי האדם האמיתיים. ב. עבור תורה זו עיסקא ולא בזבוז למצוה. ג. תורה הוי כפיקוח נפש. ד. תורה נדרשת לרבות בכל מאודך - כל ממונו.
♦ ♦ ♦