תשובה: יש להבחין בין הכנסת נשק לבית הכנסת לצרכי ביטחון לבין מצב בו אין צורך בטחוני בהימצאותו של הנשק בבית הכנסת, אולם, היות והמתפלל נושא אותו ממילא, הוא מעוניין להמשיך לשאת אותו כאשר הוא מתפלל בבית הכנסת. להלן נסקור את המקורות הראשוניים וניתוח היחס ביניהם, ועל בסיס זה נבקש לעיין במסקנות הפוסקים ובהתאמתן למציאות ימינו.
♦
הצגת המקורות ובירור היחס ביניהם
המקור הראשוני ביותר ממנו ניתן ללמוד על איסור כניסת עם כלי נשק לבית המדרש הוא סוגיית סנהדרין, המסיקה מהתנהגותו של פנחס, כפי שזו נדרשת על ידי הסוגייה (סנהדרין דף פב ע"א – פב ע"ב): "ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו - מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש. שלף שננה, והניחה באונקלו, והיה נשען והולך על מקלו". רש"י מסביר שאת המונח "עדה" יש להבין כסנהדרין, ומכאן שכאשר ישב פנחס עם הסנהדרין הוא היה מנוע מלהחזיק את נשקו, ורק כאשר הוא עזב את מקום הסנהדרין, הוא לקח את הרומח בידו. מסקנת הסוגייה הנה חד משמעית, שגם בבית המדרש, המקביל במהותו לסנהדרין, אין להיכנס עם כלי נשק.האיסור כפי שעולה מתוך הסוגייה נראה חד משמעי, עד כדי כך שהיה מי שראה בו איסור דאורייתא, שהרי איסור זה נלמד מפסוקים. כך כתב בתשובת הקול מבשר לגאון ר' משולם ראטה: "ומוכח דביהמ"ד שקדושתו גדולה מביה"כ יש איסור תורה ליכנס בכלי זיין דיליף לה מקרא".[1]
אמנם, יש להעיר על כך שעמודי ההוראה כרי"ף כרמב"ם וכרא"ש לא הביאו מקור זה להלכה,[2] ואף השו"ע הביא כ"יש אומרים" את פסיקת המהר"ם מרוטנבורג, שנציג מייד, ולא מקור מפורש בחז"ל. ויתכן שהסיבה לכך היא שלמרות נחרצותה של הסוגייה לגבי האיסור, מדובר במקור אגדי ולא הלכתי, והלא אין למדין מן ההגדות.
כך אפוא מביא בבית יוסף (או"ח סי’ קנא) בשם הארחות חיים: "כתוב בארחות חיים (הל' ביהכ"נ אות ז) בשם הר"מ שאסור ליכנס לבית הכנסת בסכין ארוך לפי שהתפלה מארכת ימיו של אדם והסכין מקצרם וליכנס בכיסו נמי אסור כדאמרינן שלא יכנס להר הבית באפונדתו והגיה עליו ה"ר פרץ מיהו אין לחוש כי אם בגילוי הראש ע"כ. ובמסכת סופרים (פי"ד הט"ו) כתוב מי שראשו מגולה לא יוציא הזכרה מפיו עכ"ל".
כך גם נראה מהתשב"ץ (תשב”ץ קטן סי’ רב): "ומוחה לילך בסכין ארוך לבית הכנסת לפי שהתפלה מארכת ימיו וזה מקצר ימיו. וכן מוחה לילך עם כיסו לבית הכנסת כדאיתא בברכות פרק הרואה (דף סב) לא יכנס אדם להר הבית באפונדתו כו'. [מיהו אין לחוש כ"א בגלוי]".
לגבי עצם העיקרון שקיים מתח בין מציאות המאריכה חיים לבין מציאות המקצרת חיים, כבר למדנו במשנה במסכת מידות לגבי איסור הנפת ברזל על גבי המזבח: "ומביאים משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל שהברזל פוסל בנגיעה ובפגימה... שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם והמזבח נברא להאריך ימיו של אדם אינו בדין שיונף המקצר על המאריך".[3]
אכן, יש להצביע על הבדל סגנוני ואפילו מהותי בין הדרך בה הביא הארחות חיים את פסיקתו של המהר"ם מרוטנבורג לבין הדרך בה הביאה התשב"ץ. שכן, בעוד שעל פי התשב"ץ מהר"ם היה מוחה, על פי הארחות חיים מהר"ם היה אוסר. אולם, מעבר לזה נראה שבאופן כללי הדברים דומים, מהם עולות שתי הלכות אשר בהן החמיר מהר"ם: האיסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה והאיסור להיכנס לבית הכנסת עם כיסו. יש להתלבט, אם כן, לגבי הגהת רבנו פרץ כפי שהובאה בארחות חיים, והמקבילה האנונימית הקצרה כפי שהובאה בתשב"ץ אשר לפיהן רבנו פרץ חולק - האם הוא חולק על שתי ההלכות, ומחמיר רק בכניסה לבית הכנסת ללא כיסוי ראש, או שהוא חולק רק על השניה. יש לשים לב לכך שבשו"ע פסק כמו מהר"ם לגבי סכין ודחה את פסיקתו לגבי כיס. ויש להתלבט האם יש להסיק מכך שהשו"ע קיבל את סברת רבנו פרץ, אלא שסבר שרבנו פרץ חלק רק לגבי הדין השני (כיס) ולא לגבי הדין הראשון (סכין).
כך, אפוא, פסק בשו"ע (או"ח סי’ קנא סע’ ו) להלכה: "מותר ליכנס בבהכ"נ במקלו ובתרמילו ובאפונדתו (פי' מיני כיסים תרגום ובילקוט ובתרמיליה), ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך או בראש מגולה".
אולם, נראה כי על דברי השו"ע יש להעיר כמה הערות:
א. מדוע זנח השו"ע מקור מפורש בחז"ל, הנתמך בפסוק מן התורה, והביא להלכה את דברי המהר"ם מרוטנבורג?
ב. מדוע מביא השו"ע את פסיקתו של המהר"ם מרוטנבורג רק בדרך של "יש אוסרים", ולא כהלכה פסוקה אשר אין עליה חולקים.
ג. מדוע השו"ע דחה את פסיקתו של המהר"ם מרוטנבורג לגבי כניסה לבית הכנסת עם מקל, תרמיל וכו', ואילו את החלק השני של דבריו לגבי כניסה לבית הכנסת עם סכין ארוכה הוא קיבל?
לגבי השאלה הראשונה באשר ליחס שבין פסיקתו של המהר"ם לבין סוגיית סנהדרין כבר העיר מהר"ץ חיות (סנהדרין דף פב ע”א): "גמ' ויקם ויקח רומח בידו מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש. נ"ב עיין בב"י או"ח סימן קנ"א ובש"ע או"ח סימן קנ"ב ס"ב דאין נכנסין לבהכ"נ בסכין ארוך והטעם שלא יאריך המקצר על המאריך והעלימו עין כאן דמוכח דאף לבהמ"ד דקדושתו קלה מבהכ"נ אסור ליכנס בכלי זיין כ"ש בבהכ"נ וכאן למדו זאת מן המקרא וצ"ע".
אמנם כי יש להעיר על דבריו שלהלכה אנו פוסקים שקדושתו של בית המדרש חמורה יותר מקדושתו של בית כנסת, ומשום כך פסק השו"ע בהלכות בית הכנסת (או”ח סי’ קנג סע’ א): "מותר לעשות מבהכ"נ בית המדרש, אבל לא מבהמ"ד בהכ"נ". ואולי דווקא משום כך בחר השו"ע בהלכות בית הכנסת להביא את פסיקת המהר"ם לגבי בית הכנסת, הקל יותר, שכן מסוגיית סנהדרין ניתן ללמוד רק איסור לגבי בית המדרש, החמור, אולם, ממנו אין ראיה לגבי בית הכנסת, הקל.[4]
ניתן גם להבחין בין המקורות, שסוגיית סנהדרין עוסקת ברומח, שהוא כלי נשק מובהק, לבין סכין, שמשמש גם לדברים אחרים, ואם כן בכלל מאתיים מנה.[5]
על כך ברצוני להוסיף, שבעוד שפסיקת המהר"ם לגבי בית הכנסת מתעלמת מסוגיית סנהדרין לגבי בית המדרש ופוסק את הדין המקביל לבית הכנסת באופן עצמאי, מצאתי מקור מפורש אשר לומד מסוגיית סנהדרין לגבי בית המדרש את האיסור להיכנס עם סכין גם לבית הכנסת.
כך כתב בספר הבתים לר' דוד ב"ר שמואל כוכבי: "כשם שנוהגין כבוד לבית הכנסת כך נוהגין בבית המדרש. וצריך לעמוד שם ביראה ובאימה ואין נכנסין בכלי זין בבית המדרש. ויראה לי שכן הדין בבית הכנסת".[6] בתחילה הוא מביא דין בהלכות בית הכנסת: "אין עושין קפנדריא בבתי כנסיות בין בישובן בין בחורבנן",[7] ומתוך כך הוא מגיע להלכות בית המדרש, ולמרות שהוא מדגיש בהמשך ש"מעלת בית המדרש גדולה ממעלת בית הכנסת...".[8] הוא מגיע אל הדיון אל בית המדרש מתוך הדיון על בית הכנסת, ולאחר שהוא עושה שימוש במסקנת סוגיית סנהדרין הוא מחדש את הדין המקביל לגבי בית הכנסת: "ויראה לי שכן הדין בבית הכנסת". כלומר, בעוד שהמהר"ם מתעלם מסוגיית סנהדרין ומגיע לדינו באופן עצמאי, כנראה מתוך הרחבה של המשנה במסכת מידות, ספר הבתים מגיע למסקנה דומה, אולם מתוך הרחבת העולה מתוך סוגיית סנהדרין. אולם, יש להעיר שלא מצאתי מי מבין הפסוקים שציטט או עשה שימוש במקור זה, ומשום כך עיקר דיוננו יתרכב בשני המקורות הראשונים, סוגיית סנהדרין ודינו של המהר"ם מרוטנבורג.
אמנם, יש לשים לב שבעוד שפסיקתו של המהר"ם מנומקת באמצעות הקביעה שסכין מקצרת חיים לעומת בית הכנסת שמאריך חיים, הרי שהאיסור המופיע בסוגיית סנהדרין אינו מנומק.
יש אכן שנימקו אותו באמצעות הנימוק שכתב המהר"ם. כך למשל כתב בשבלי הלקט (סדר פסח סימן רלא): "אמר ר' יוחנן מכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש ועל כן לא נמצא סכין בבית המדרש דכלי ברזל אפי' כל שהוא נקרא כלי זיין כדאיתא התם תניא ר' אומר גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהברזל ממית...". כך גם בדעת תורה (או"ח סימן קנא סעיף ו) חיבר בין שני ההלכות באמצעות אותו הטעם: "ויש אוסרים ליכנס בו בסכין ארוך. עי' סנהדרין דף פ"ב א. [ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, מיכן] שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש". כך גם בתורה תמימה (הערות במדבר פרק כה הערה יח) רואה בסוגיית סנהדרין את המקור לדינו של מהר"ם: "ומקור הדין הוא מסוגיא שלפנינו ממ"ש מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לביהמ"ד, וכן עשה פינחס".
כך גם בגיליוני הש"ס לגר"י ענגיל על מסכת יבמות (דף עז ע”א), והוסיף לחדש שלא רק המזבח מאריך חיים ולא רק בתי הכנסת מאריכים חיים, אלא גם התורה מאריכה ימים: "מלמד שחגר חרבו, נ"ב לפום רהיטא בביהמ"ד הי' וכדאמר לעיל צא ושאל בביהמ"ד וצע"ק מגמ' סנהדרין פ"ב א' שאין נכנסין בכלי זיין לביהמ"ד וע' כלבו סי' י"ז בדיני ביהכ"נ שכ' וז"ל והר"ם נ"ע כ' שאסור ליכנס שם עם סכין ארוך לפי שתפלה מאריך ימיו של אדם והסכין מקצר ימיו כו' עכ"ל ולפי"ז ה"ה לביהמ"ד דאסור דת"ת נמי מארכת ימים כדכתי' אורך ימים בימינה כי הוא חייך ואורך ימיך".
בהנחה שאכן מדובר באותו הטעם, על אף שכאמור הטעם מפורש בדבריו של המהר"ם באשר לפסיקתו, אולם הוא לא מפורש בסוגיית סנהדרין או במפרשיה, הרי שניתן להציע שתי אפשרויות.
האחת, היות שמדובר בטעם דומה, השו"ע העדיף את פסיקת המהר"ם לגבי בית הכנסת, שקל יותר מבית מדרש ולגבי סכין, שקלה יותר מרומח, והרי בכלל מאתיים מנה. כלומר, שני המקורות נפסקו להלכה, ופסיקתו של המהר"ם כוללת גם את סוגיית סנהדרין. אם כי עדיין קשה מדוע הרי"ף הרמב"ם והרא"ש לא הביאו את סוגיית סנהדרין להלכה. וכן קשה מדוע המהר"ם לא מזכיר בפסיקתו את הסוגיה הזו.
אפשרות שניה, שנותנת מענה מסוים לקושי הזה, שדווקא משום שמדובר בטעם דומה, סוגיית סנהדרין לא נפסקה להלכה בידי עמודי ההוראה, ומשום כך השו"ע הביא את פסיקתו של בלשון יש אומרים, שכן זו דעת מהר"ם, אולם אין זו דעת הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, וכנראה גם לא דעת רבנו פרץ. כך אכן מצאתי שהבין הברכי יוסף (או"ח סימן קנא ס"ק ט): "אמנם הדבר ברור דכונת ה"ר פרץ להתיר בסכין, דאין איסור אלא בגילוי הראש, כלומר דמהר"ם מתיר בגילוי הרא'ש, דס"ל דאין זה אלא מדת חסידות וכמ"ש בא"ח (הל' תפלה אות מח) ובכלבו הל' תפלה (סי' יא דף ח ע"א), והביאו מרן בב"י לעיל בסי' צ"א. ולאפוקי זה כתב ה"ר פרץ דאדרבא לא אסיר אלא בגילוי הראש, וכן הביאו א"ח (הל' תפלה שם) וכלבו בהל' תפלה (שם) משם הר"פ שהגיה על מהר"ם, כמ"ש מרן לעיל סי' צ"א, ודא ודא אחת היא. ויתכן שדברי הר"ם שמתיר בגלוי הראש היה כתוב קודם הא דאסר סכין, ולעיל הגיה עליו הר"פ שלא יכנס לבית הכנסת בגלוי הראש, והשתא דכתב הר"ם לאסור ליכנס בסכין וכו' הגיה עליו הר' פרץ דאין לחוש כי אם בגלוי הראש, לאפוקי ממה שהתיר מהר"ם, וכמו שהגיה לעיל, וכונת ה"ר פרץ לומר דמאי דאסר מהר"ם שריותא לגביה ומאי דשרי לדידיה אסיר".
אולם, יתכן שניתן למצוא הבדל מהותי נוסף בין סוגיית סנהדרין לפסיקת המהר"ם, ובעוד שהמהר"ם הטעים את פסיקתו שהיא משום שסכין מקצרת חיים וכו', הרי שיש לפרש את סוגיית סנהדרין באופן אחר,[9] ולפיה העובדה שמדובר במקום הסנהדרין או בבית המדרש דווקא בכוחה ללמדנו שהחשש קיים דווקא במקומות בהם מתקיים דיון הלכתי, המתאפיין פעמים בריתחא דאורייתא, ואולי דווקא בו קיים חשש בהימצאותם של כלי נשק בבית המדרש. לא כן בבית הכנסת, שבמהותו הוא מקום תפילה.
עד להד לחשש זה ניתן ללמוד מסוגיית הירושלמי המתארת את מחלוקת בית שמאי ובית הלל. הברייתא במסכת שבת מתארת בצורה קשה את היום בו הלל היה כפוף לשמאי: "נעצו חרב בבית המדרש, אמרו: הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ואותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד מן התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל".[10] אולם, מהירושלמי עולה תמונה חמורה יותר: "תנא רבי יהושע אונייא תלמידי ב"ש עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל תני ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחי'".[11]
בהתאם לכך ניתן להציע שהיות ומדובר במקורות שונים, בהלכות שונות אשר להן טעמים שונים, סוגיית סנהדרין לא נפסקה להלכה, ומשום כך המהר"ם לא הזכיר אותה בפסיקתו, ולכן גם השו"ע אמנם לא פסק את סוגיית סנהדרין, אבל את המהר"ם דווקא הביא להלכה.
עדיין יש להסביר מדוע, אם כן, הביא השו"ע את שיטת המהר"ם כיש אומרים ולא כפסק גורף. על כך ניתן להשיב שאולי השו"ע תפס שרבנו פרץ חולק על המהר"ם לגבי שתי ההלכות, ומשום כך שיטתו של המהר"ם אינה דעה מוסכמת על הכל.[12] אולם, נראה יותר שרבנו פרץ חולק רק לגבי ההלכה השניה (כיס), ומשום כך השו"ע פסק כמו המהר"ם לגבי ההלכה הראשונה (סכין), ואם כן דעת המהר"ם אינה שנויה במחלוקת. אולם, כבר כתב הסמ"ע בהלכות דיינים שדרכו של השו"ע להביא שיטה שלא הוזכרה אצל פוסקים אחרים כיש אומרים, למרות שלא נמצא מי שיחלוק על כך: "והיותר נראה לומר, דהמחבר לא כיון לכתוב יש מי שאומר משום דיש פלוגתא בזה, אלא כל מקום שמצא דין שאינו נזכר ג"כ בשאר פוסקים כתב עליו ויש מי שאומר, וכן מוכח לפנים בדברי המחבר בכמה מקומות".[13]
♦
סכין מכוסה או מגולה
על פסיקת השו"ע לפיה יש לאסור כניסה לבית הכנסת עם סכין ארוך, מקשה הט"ז מהלכה מקבילה בהלכות ברכת המזון, שעל פי עיקרון דומה יש לכסות כל סכין, גם סכין קצר. הט"ז מסביר שהיות שבסעודה הוא זקוק לסכין לא הטריחוהו חכמים והסתפקו בכיסויו, אולם, פתרון הכיסוי לא מוצע לגבי בית הכנסת, שם המתפלל לא זקוק לו, וממילא פתרון זה אינו מוצע: "וק"ל דכאן משמע דבסכין שאינו ארוך אין חשש זה שהסכין מקצר ימי אדם ובסי' ק"פ מבי' בב"י וש"ע שנהגו לכסות הסכין בברכת המזון לפי שהוא מקצר כו' והשלחן מאריך ימי האדם ואינו דין שיניף המקצר על המאריך הרי דאף בכל סכין חשו לטעם זה דהסכין מקצר ושני דברים אלו הם בב"י בשם א"ח ותימה לי מ"ש ונ"ל דשאני בב"ה דלא בעי אלא לכסות הסכין בזה יש אפשרות לכסות כל סכין ואמאי לא נעביד הכי אבל כאן דנצטרך לסלק ממנו הסכין לגמרי וזה טירחא יתירה לסלקו ואח"כ לחזור וליטלו וגם לפעמים יש בו צורך באותו פעם ע"כ לא הטריחוהו בזה רק בסכין ארוך שאין בו צורך כ"כ".[14]מאידך גיסא, האליה רבה מקשה על פסיקת השו"ע על בסיס דבריו של המהר"ם מרוטנבורג, הקושרים בין כניסה לבית הכנסת עם סכין וכיס לבין כניסה לבית הכנסת מבלי לכסות את הראש. הלבוש (או"ח סי’ קנא סע’ ו) הרחיב והבהיר הלכה זו: "מותר ליכנס בבית הכנסת במקלו ובתרמילו ובאפונדתו כיון שכן דרכו ללכת כך, ונכנסים כן אפילו לפני השרים לא אטרחוהו לסלקן, אבלי בראש מגולה לא יכנס אפילו במקום שנוהגים ללכת כן בפני השרים, שזהו דרך קלות ראש מאד כאילו אין לו מורא השכינה שעליו, וכשיש לו כובע בראשו יש לו אימה וכובד ראש לפניו יתברך". על כך מקשה האליה רבה: "ועיינתי בכלבו דף י' [סי' ז] שהעתיקו בזה הלשון, מיהו אין לחוש כי אם בגילוי ע"כ. וכן הוא בתשב"ץ [קטן] סי' ר"ב, ופשוט לדעתי דקאי על סכין וכיסו דוקא כשהם בגלוי, אבל כשהם מכוסה מותר, ולא איירי כלל מגילוי ראש, וזה תימא על בעלי ש"ע ולבוש ואחרונים".[15] יוצא לפי האליה רבה שאם הסכין מכוסה לא יהיה איסור להיכנס איתו לבית הכנסת.
כך גם כתב הר"י עמדין (מור וקציעה סימן קנא, ד"ה כתוב בא"ח): "נראה דקפיד אסכין ארוך דווקא, דמיירי בארוך כל כך שיוצא ונראה מתחת בגדיו, כעין סכין של שחיטה דגסה או חרב החגור על ירכו מעל למדיו, שזה ודאי גנאי הוא ודרך קלון. אבל בסכין קצר שמכניסו בתיק ומצניעו בכיס מגולה מתחת למדיו לית לן בה".
על לשון השו"ע מקשה גם בערוך השולחן, ומגיע למסקנה דומה: "ואינו מובן מה עניין זל"ז ועוד דבראש מגולה בלא"ה אסור ונראה כמי שאומר דכצ"ל בסכין ארוך ובראש מגולה כלומר כשעצם הסכין מגולה שאינו בכיס דכשהוא בכיס מותר [א"ר סק"י] ולכן דווקא סכין ארוך דקצר יכול לטמון אותו תחת בגדיו או בכיסו [עט"ז שטרח בזה]". כך גם הסביר בנו, בעל התורה תמימה, והציע שיש להגיע את לשון השו"ע: "והנה מלבד שאין מבואר שייכות שני הענינים זל"ז, עוד זאת הנה ע"ד איסור ראש מגולה כבר מבואר בסימן מיוחד בשו"ע שם סי' צ"א, ולא שייך לכאן כלל. ולכן נראה דט"ס קל נפל בדברים אלו, וצ"ל בסכין ארוך אם הראש מגולה, ר"ל אם הראש של סכין מגולה, מפני שאין כבוד של מעלה בזה".[16] בעל התורה תמימה אף מסתייע בסוגיית סנהדרין, אותה הוא רואה כמקור לדינו של המהר"ם מרוטנבורג, ועל פי עיקרון זה הוא מסביר מדוע הטמין פנחס את ראשו של הרומח: "ומקור הדין הוא מסוגיא שלפנינו ממ"ש מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לביהמ"ד, וכן עשה פינחס שהטמין את ראשו של הרומח ואז נכנס". זאת, בניגוד לרש"י שהסביר שהסיבה שעשה כך היתה כדי שבני שבטו של שמעון לא ישימו לב שהוא בא להרוג על זמרי: "שלף שננה - שלף הברזל שבראש העץ של רומח... נשען והולך על מקלו - על העץ לבדו בלי הברזל, שלא יהיו מכירים בו בני שבטו שלהרוג הוא בא".
בדרך הזו חשבתי שניתן לפרש את הפסוק בספר שמואל א' (פרק כא פסוק י), שכאשר דוד מגיע במנוסתו לנוב הוא מבקש מאחימלך הכהן נשק. אחימלך משיב לו שחרב גלית "לוטה בשמלה אחרי האפוד": "וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי". רד"ק פירש: "לפי שהיתה באהל מועד לזכרון הנס". כלומר, היא היתה מוצגת באוהל מועד, מבלי לחשוש לאיסור של כלי נשק במקום תפילה.[17] וכרלב"ג אף הסביר את מטרת הצגתה באוהל מועד: "והנה שם זה החרב שם לפרסם הנס שנעשה לישראל בדבר גלית".[18] אולם, הרלב"ג שם מדגיש שהיא היתה מכוסה: "לוטה בשמלה - נסתרת ומכוסת בשמלה אחרי האפוד והחשן שהי' בלשכה ששמים שם בגדי כהונה". על פי דרכו של האליה רבה, מובן מדוע היה צורך לכסות את החרב.
אחר החיפוש מצאתי שכך העיר בספר שיר מעון לר' שמעון סופר, בנו של הכתב סופר ובעל שו"ת התעוררות תשובה, בפירושו לפרשת וזאת והברכה: "ויאמר הכהן חרב גלית הפלשתי וגו' הנה היא לוטה בשמלה (ש"א כ"א י'). איתא ברד"ק שהיה מונח באוהל מועד זכר לנס. והנה בשו"ע או"ח סי' קנ"א ס"ו מביא ויש אוסרים לבוא לבהכ"נ בסכין ארוך, ומסתמא כשהוא מכוסה מותר. וי"ל שלכן היה החרב (שהוא הסכין ארוך) לוטה בשמלה".
כך אכן פסק להלכה בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן יח): "סיכום: מכל האמור נראה להלכה בנידון שאלתנו; א, באין צורך ולא טורח מיוחד אין ליכנס ליבהכ"נ ברובה ואקדח, ויש להסירם ולמוסרם לשמירה בחוץ. ב, כשאין אפשרות לעשות זאת יש להתיר הכניסה בהם באופן שלא יהיו ממולאים בכדורים. ומה טוב גם לכסותם בבגד עליון או טלית. ג, אם אין אפשרות להוריקם מהכדורים יש להתיר בכיסוי לבד כנ"ז ובמיוחד יש להתיר בכזאת באקדח שנתון בנרתיקו וגם אינו מורגש כלל כשמכסים אותו. ד, האמור יש להחמיר בשעת התפלה גם כשמתפלל בביתו או על פני השדה. כל הדברים האמורים המה שלא במצב של חירום וכוננות ועמידה על המשמר מפחד האויב, אבל כשנמצאים במצב כנ"ז והחייל ואיש המשמר עומדים על משמרת הבטחון ואיש חרבו על יריכו, אין לחזר כלל אחר הקל קל תחילה. ויש לו להתפלל עם כלי זיינו עליו וכן ליכנס בביהכנ"ס, ורק יש לו להשתדל להסירם מעליו ולשימם בסמוך לו ולכסותם, אם אפשר, ולא יפריע לו הדבר בתפלתו, או לכסותם בבגד עליון או בטלית כשהם עליו". כך גם פסק בשו"ת יחוה דעת: "נכון ורצוי מאוד שהחייל הנכנס לבית הכנסת להתפלל יכסה את נשקו תחת בגדיו, ולא יראה החוצה. ואם אי אפשר לו לכסותו, כגון רובה וכדומה, ויש צורך שישא נשקו עמו בגלל סיבה בטחונית וכיוצא בזה, יש להקל להיכנס עם הנשק לבית הכנסת לתפלה".[19]
אולם, נראה כי הפתרון שהוצע על ידי האליה רבה ודעימיה היה למי שסובר שקיים איסור להכניס נשק לבית הכנסת, אולם, למי שסובר שאין איסור כזה,[20] הרי שגם אין צורך לכסות את הנשק. ומשום כך נראה שכאשר קיים צורך ביטחוני בנשיאת הנשק, ולא מדובר באדם שנכנס לבית הכנסת כשבמקרה כלי הנשק עליו, הרי שהאיסור לא יחול, ומשום כך נראה שגם אין צורך לכסות את הנשק.
מעבר לכך יש להעיר, שדברי האליה רבה וההולכים בעקבותיו יוצאים מנקודת הנחה שיש להתקשות לגבי פסיקת המהר"ם באשר לשילוב שבין דין סכין בבית הכנסת ודין גילוי הראש בבית הכנסת. אולם, המעיין בארחות חיים כפי שהובא בבית יוסף יראה שהוא מפנה למסכת סופרים, ששם ודאי מדובר בהלכות כיסוי הראש ולא כיסוי הסכין. וכך אכן מצאתי שכתב בברכי יוסף (או"ח סימן קנא ס"ק ט) על דברי האליה רבה: "ועמו הסליחה דבספר ארחות חיים הנדפס מקרוב דף ד' שם כתוב כמ"ש מרן: אין לחוש כי אם בגילוי הראש ובמסכת סופרים (פי"ד הט"ו) כתוב מי שראשו מגולה אל יוציא אזכרה מפיו ואין מחשבין בהם וכו', עכ"ל. הרי דבא"ח כתוב כל דברי מרן. ואין להביא ראיה מהכלבו, כי הוא העתיק מא"ח כידוע. ובספר הכלבו הוא ט"ס, וצריך לומר בכלבו: כי אם בגילוי הראש. וכי תימא איפוך אנא ונגיה בא"ח בהסרת "הראש", לא אפשר, דהא בא"ח כתב סמוך ונראה דבמסכת סופרים כתוב מי שראשו מגולה לא יוציא אזכרה, ואח"כ חוזר לענייני בית הכנסת דאין מחשבין בהם וכו', ומזה מוכח דנסחת מרן ונסחתנו בא"ח אמיתית, דגרסינן כי אם בגילוי הראש, ואמטו להכי מייתי הא דמסכת סופרים, דאי אמרת דלא גרסינן אלא כי אם בגילוי, וקאי על הסכין, האי דמסכת סופרים דמי שראשו מגולה מאי שאטיה הכא באמצע הפרק דדיני בית הכנסת".
♦
במקום צורך
יהא מקור האיסור אשר יהיה, דומה כי ניתן לדייק מלשון כל המקורות שהאיסור הוא להיכנס לבית הכנסת כשהסכין או כלי הנשק ברשותו, ולא כאשר הוא מעוניין בהם מאיזה סיבה.מסוגיית סנהדרין מפורש שהאיסור הוא להיכנס לבית המדרש עם כלי זיין, ולא להכניסם לבית המדרש: "מיכן שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש", כך גם נראה מלשון מהר"ם, כפי שהובא בארחות חיים (מובא בב”י או"ח סימן קנא): "שאסור ליכנס לבית הכנסת בסכין ארוך", וכך גם נראה מספר הבתים (בית המקדש ובית הכנסת שער י אות יא): "ואין נכנסין בכלי זין בבית המדרש. ויראה לי שכן הדין בבית הכנסת". המכנה המשותף של כל המקורות הללו הוא שהאיסור הוא להיכנס עם כלי נשק או סכין לבית המדרש או בית הכנסת, ולא להכניסו. ונראה שההסבר לכך הוא שמדובר בכניסה עם כלי נשק שלא לצורך, אלא במצב בו הסכין או הנשק נמצא ברשותו, ובמקביל הוא רוצה ללמוד בבית המדרש או להתפלל בבית הכנסת. אולם, במקום צורך או במצב בו אדם מעוניין להכניסו ולא רק להיכנס עמו, לא יחול האיסור כלל.
כך עולה מהביאור הלכה (סימן קנא סעיף ו ד"ה בסכין ארוך), שמתיר לתלמיד חכם שזקוק לסכין לצורך אכילתו: "ומסתברא שאין להחמיר בזה אלא באנשים דעלמא שאסורים לאכול בביהמ"ד והסכין שנושא לשם הוא שלא לצורך תשמיש אבל ת"ח שמותר לאכול ולשתות שם והסכין שנושא שם הוא לצורך תשמישו מסתברא דמותר כמו בכל אכילה שלא הוצרך לכסותו רק בעת שגמר להשתמש בו ומתחיל לברך בהמ"ז".
כך גם ניתן לדייק מהט"ז, שהבחין בין סכין לצורך אכילה, שלגביה ניתן להסתפק בכיסוי לצורך ברכת המזון, לבין סכין בבית הכנסת, ובין סכין ארוכה לבין סכין קצרה. ונראה ממנו שהסיבה שאין צורך לכסות סכין קצרה לברכת המזון הוא כי יש בה צורך, צורך שלא קיים בבית הכנסת. ונראה מכך שבהנחה שקיים צורך, הרי שלא הטריחוהו חכמים לכסותו: "ונ"ל דשאני בב"ה דלא בעי אלא לכסות הסכין בזה יש אפשרות לכסות כל סכין ואמאי לא נעביד הכי אבל כאן דנצטרך לסלק ממנו הסכין לגמרי וזה טירחא יתירה לסלקו ואח"כ לחזור וליטלו וגם לפעמים יש בו צורך באותו פעם ע"כ לא הטריחוהו בזה רק בסכין ארוך שאין בו צורך כ"כ".[21]
נראה שבדרך הזו נוכל לתרץ את קושיית האחרונים מסוגיות שונות מהן נראה שנעצו חרב בבית המדרש ולא חששו לאיסור כניסה עם כלי נשק לבית המדרש. כך, למשל, הקשה במרגליות הים, ותרץ שהכוונה היא לנעיצת החרב בפתח בית המדרש ולא בתוך בית המדרש: "בס' דברי יעקב העיר משבת י"ז א נעצו חרב בביהמ"ד כו', וע' מדרש רות פ"ד, וראה לק' צ"ד ב דאיתא נעצו חרב על פתח בהמ"ד, וי"ל דרק בבהמ"ד אסור אבל על הפתח שרי".[22] בחשוקי חמד מציע את התירוץ הזה אך דוחה אותו: "ומיהו מחזקיהו אפשר לתרץ שנעץ החרב על פתח בית המדרש מבחוץ, אולם במחלוקת שמאי והלל וביתר, משמע שהיה בתוך בית המדרש".[23]
בשו"ת אגרות משה מתרץ שמדובר בצורך גדול, ודווקא משום כך התירו זאת חכמים: "הא דנעצו חרב בביהמ"ד, שאיתא בשבת דף י"ז ע"א במחלוקת די"ח דבר, שהקשה כתר"ה מהא דאסור ליכנס לבהמ"ד בכלי זיין (סנהדרין פ"ב ע"א). הנה נראה פשוט דלצורך גדול כדי שיתבררו ההלכות, מותר להכניס חרב לביהמ"ד".[24]
על פי זה ניתן לומר שכאשר קיים צורך בטחוני אין צורך להגיע לדין פיקוח נפש, שדוחה את מרבית איסורי התורה, אלא על פי גדרי האיסור, במקום צורך האיסור מעיקרא לא יחול.
כך למשל פסק בציץ אליעזר (חלק י סימן יח, אות יג): "כל הדברים האמורים המה שלא במצב של חירום וכוננות ועמידה על המשמר מפחד האויב, אבל כשנמצאים במצב כנ"ז והחייל ואיש המשמר עומדים על משמרת הבטחון ואיש חרבו על יריכו, אין לחזר כלל אחר הקל קל תחילה. ויש לו להתפלל עם כלי זיינו עליו וכן ליכנס בביהכנ"ס". כך גם בשו"ת יחווה דעת (חלק ה סימן יח): "ואם אי אפשר לו לכסותו, כגון רובה וכדומה, ויש צורך שישא נשקו עמו בגלל סיבה בטחונית וכיוצא בזה, יש להקל להיכנס עם הנשק לבית הכנסת לתפלה".
♦
האם נשק מקצר חיים או מאריך חיים
על כך יש להוסיף, שעל פי סברתו של מהר"ם מרוטנבורג, יש לומר כי במצבים של סכנה, לא זו בלבד שהנשק לא מקצר חיים אלא גם מאריך חיים, ומשום כך האיסור מעיקרא לא חל.לאחר החיפוש מצאתי כמה מרבני דורנו שאכן ציינו זאת. כך למשל בשו"ת בני בנים לר' יהודה הרצל הנקין (חלק ב סימן יד): "ובשעת הדחק כשיש כוננות ביישוב מותר ליכנס בנשק מגולה... וגם כי בשעת סכנה גם הנשק מאריך חייו של אדם". כך גם בעלי תמר לר' יששכר תמר על סוגיית יבמות (פרק ח הלכה ג): "ואני כותב בפה ת"א בשנת תשל"ה והריני להעיר שהיום אנשי המשמר האזרחי שומרים ביחוד על בתכנ"ס ובתי מדרשות מפני סכנת חומר נפץ והם נכנסים לביהכנ"ס עם הכלי זיין לזמן קצר כדי לומר קדושה וברכו או להתפלל בציבור אין איסור בזה, והרי הטעם הוא מפני שהתפלה והתורה מאריכה ימיו של אדם והחרב הוא סמל קיצור החיים ובנ"ד הוא להיפך שהחרב שומרת על החיים ומאריכה חייהם של ישראל". כך גם כתב בשו"ת חבל נחלתו לר' יעקב הלוי אפשטיין (חלק יא סימן ד), שהקשה מהמסופר בספר מלכים ב' (פרק יא, פסוק י): "ויתן הכהן לשרי המאות את החנית ואת השלטים אשר למלך דוד אשר בבית ה'". שהמצודות פירש: "אשר למלך דוד – אשר עשאם דוד והיו מונחים בבית ה'". על כך כתב: "נראה לי שהתירוץ הוא תלוי במטרת ההכנסה לבית המקדש. אם הכלים הללו הוכנסו לשם הארכת חיים ולא לשם קיצור חיים אין בהם שום פגם. היינו אם לשמירה ולהגנה על החיים מותר להכניסם ואף מצוה".
♦
האם נשק הוא גנאי או תכשיט?
מסקנתנו לפיה ישנם מצבים שיש להתייחס אל נשק בצורה חיובית ולהתיר לכתחילה את הכנסתו לבית הכנסת נתמכת על ידי דיון נוסף לגבי מעמדו של הנשק בהלכות מוקצה בשבת. נחלקו בכך רבי אליעזר וחכמים במשנה: "לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא ברומח ואם יצא חייב חטאת רבי אליעזר אומר תכשיטין הן לו וחכמים אומרים אינן אלא לגנאי".[25] להלכה פסק אמנם השו"ע (אורח חיים סימן שא סעיף ז) כחכמים ואסר לטלטל נשק בשבת: "לא יצא איש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס (פי' מגן) ולא באלה ולא ברומח ולא בכלים שאינם תכשיט, ואם יצא חייב חטאת".אולם, לדעת ערוך השולחן (אורח חיים סימן שא סעיף נא) יש להבחין בין אדם רגיל לבין "בעל מלחמה", שלגבי האחרון יש להתייחס לכלי הנשק שלו כבגדים: "ולכן לא יצא איש לא בסייף אפילו חגור במתניו שבחול יוצאין בו כך ולא בקשת בכה"ג ולא בתריס שהוא מגן על ראשו וגופו מפני השונא ולא באלה שהוא מקל של ברזל ולא ברומח שנושא אותם בצד הגוף כדרך בעלי מלחמה ואם יצא חייב חטאת והטעם מפני שדברים אלו אינם תכשיטין בעצם אלא לבעלי מלחמה הרי הם כבגדיו אבל בסתם בני אדם הרי הם משא [כ"מ מפי ה"ר עובדיה במשנה פ"ו מ"ד ע"ש] ולכן הבעל מלחמה כמו העובד בצבא המלך הם כבגדיו". בשו"ת דברי יציב (אורח חיים סימן קמח) פסק כמוהו[26], והוסיף להסביר: "ועוד י"ל דבעל מלחמה איכא בינייהו, דלת"ק אין חילוק, ולחכמים דנקטו הטעם שגנאי הוא לו והביאו הקרא ולא ילמדו עוד מלחמה, והיינו שסתם אדם אינו צריך להתפאר ולהתדמות לבעל מלחמה כיון שלא ילמדו וא"צ לאומנות זו לימות המשיח, אבל אם הוא כבר בעל מלחמה וה"ל צורך בזה, אדרבא מעליותא הוא לו, וכמו שמצינו בקרא [דברים ל"ג כ'] ולגד אמר וגו' וטרף זרוע אף קדקד, ובתיוב"ע וברש"י שהרוגיהם היו ניכרים חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת, וה"ל הסייף והרומח לבעל מלחמה כעין הקב לקיטע ודו"ק, ורק איש אחר שמתדמה לבעל מלחמה לזה אמרינן דגנאי הוא לו התדמות זו". כך גם בשו"ת חלקת יעקב: "אבל בני"ד דאינו עומד כלל להשתמש בו לצורך מלחמה, וכל מטרת לבישתו אינו אלא להתנאות בו, שפיר יש לומר דמיקרי תכשיט לגבי בני צבא, ובפרט דידוע גבי אנשי הצבא דמי שנענש מהממשלה לילך לבית האסורים צריך להסיר מעליו החגור וחרבו לסימן שהוא נענש ואין מהכבוד שילך בתכשיטו של המלכות, זאת אומרת, דזה נחשב לבני הצבא לתכשיט".[27]
על פי סברה זו כתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק י סימן יח) שגם לעניין כניסה לבית הכנסת עם נשק, לגבי חיילים או שוטרים בקבע, יש להתייחס לנשק כאל בגד וממילא לא יהיה בכך איסור: "ובכלל יש גם סברא לומר שלחייל העובד בצבא קבע וכן לשוטר קבוע לדידם הרובה או האקדח נחשבים כאחד מבגדיהם שמלובשים, וכדמצינו בגדולה מזו להערוה"ש בה' שבת סי' ש"א סעי' נ"א שכותב לומר סברא כזאת לגבי הוצאה בשבת כיעו"ש ואכמ"ל". כאמור, סברה זו, על אף שהוגבלה על ידי הציץ אליעזר לאנשי קבע בלבד, משתלבת ותומכת בהנחתנו שישנם מצבים בהם כלי הנשק לא יהיו לגנאי בבית הכנסת.
♦
סיכום
א. בסוגיית סנהדרין למדנו ממעשה פנחס שאין נכנסים בכלי נשק לבית המדרש, ויש שראו בזה אף יסוד לאיסור מן התורה. אולם עמודי ההוראה לא הביאו מקור זה להלכה, ונראה שהדבר לא נפסק כדין גמור, אם מפני שהוא מקור אגדי ואם מפני שיש לפרשו בדרך מצומצמת יותר.ב. מאידך, המהר״ם מרוטנבורג אסר להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוכה, וטעם הדבר הוא מפני שהתפילה מאריכה ימיו של אדם והסכין מקצרם. דין זה הובא בשולחן ערוך בלשון “יש אומרים”, ומשמע שאין זו הלכה מוסכמת לגמרי, אך יש לה משקל הלכתי.
ג. רבים מן האחרונים ביארו שהאיסור נאמר דווקא כאשר הסכין או כלי הנשק גלויים ובולטים, אבל אם הם מכוסים ואינם ניכרים – יש מקום להקל, ובפרט בכלי קטן או מוצנע.
ד. עיקר האיסור נאמר במצב שאין צורך בנשק, אלא שהוא מצוי על האדם בדרך מקרה; אולם במקום שיש צורך ממשי, אין האיסור חל מעיקרו, שכן כל לשון המקורות היא על “כניסה עם כלי זיין” ולא על הכנסת כלי לצורך.
ה. לפיכך, במקום צורך – כגון צורך ביטחוני, שמירה וכיוצא בזה – מותר להיכנס לבית הכנסת עם נשק ולהתפלל עמו, ואינו צריך להגיע לדין של פיקוח נפש הדוחה איסורים, אלא כך הוא גדר הדין לכתחילה.
ו. מכל מקום, כאשר ניתן – נכון לכסות את הנשק או להניחו בצד באופן שאינו בולט ואינו מפריע לכבוד התפילה.
ז. בשעת סכנה יש להוסיף, שעל פי טעם המהר״ם עצמו, אין כאן “מקצר חיים” אלא אדרבה מאריך חיים, ולכן פשוט יותר להיתר.
ח. עוד יש מן האחרונים שכתבו שלחייל או איש ביטחון הנשק נחשב כחלק מציודו הקבוע, כעין לבוש, ויש בכך צד נוסף להקל.
ט. למעשה: בלא צורך – ראוי להימנע מהכנסת נשק לבית הכנסת, ובוודאי שלא להיכנס עמו כשהוא גלוי; אולם במקום צורך ביטחוני – מותר להיכנס עמו ולהתפלל, ורצוי לכסותו, אם הדבר אפשרי ואינו פוגע בתפקודו.
♦ ♦ ♦