בע"ה ז' ניסן התשפ"ו
השנה (שנת התשפ"ו) פרצה מלחמה בשבת זכור, והרבה זוגות התכוונו להינשא בחודש הקרוב באולמי שמחות שהזמינו מראש. דא עקא, פיקוד העורף הורה לאסור התקהלויות המוניות, ולכן נאסר לקיים חתונות באולמות שאין בסמיכותם ממ"ד. פיקוד העורף התיר רק התקהלות של חמישים אנשים ובתנאי שיש בסמיכות לאירוע ממ"ד המכיל את כולם.
במקום אחר כתבנו באריכות שמסיבות של שלום בית וצער גדול לכלה או למשפחתה, לקיים חתונה מצומצמת ומוגבלת, מותר לדחות את החתונה בנסיבות אלו.
א. ונשאלת השאלה, האם בשנה זו אפשרי לקיים את החתונה בימי ספירת העומר?
שאלה זו נשאלת, מכיוון שכל אולמי השמחה תפוסים חודשים מראש, ואין אפשרות לקיים את החתונה אלא בדחיה של חודשים רבים. אולם, אם יותר לקיים חתונות בימי הספירה, יש אפשרות לאולמי השמחות לקיים אז. האם זו סיבה מוצדקת לבטל את מנהגי הספירה לא לשאת נשים בימים אלו ולקיים חתונות בימים אלו?
ב. כנ"ל נשאלת השאלה לגבי ימי בין המצרים?
תשובה:
♦
א.
מקור המנהג לאי קיום חתונות בימי הספירה
מובא בגאונים (הלכות פסוקות מן הגאונים סימן צ"ד, תשובת הגאונים שערי תשובה סי' רע"ח) וכן בראשונים (הלכות רי"ץ גיאת הלכות חדש וספירת העומר, המנהיג, דרשות אבן שועיב יום ראשון של פסח, תולדות אדם וחוה נתיב כ"ב חלק ב' דף קפ"ו טור ד', אבודרהם תפילות הפסח), וחלקם הובאו בטור ובב"י (או"ח סי' תצ"ג), שנהגו שלא לישא אשה בימי ספירת העומר מפני מותם של תלמידי ר"ע.אמנם הרמב"ם לא הביא מנהג זה כלל וכלל, אך השו"ע פסק כן להלכה (שם סעיף א') וז"ל: "נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג בעומר מפני שבאותו זמן מתו תלמידי ר' עקיבא אבל לארס ולקדש שפיר דמי ונשואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו: הגה מיהו מל"ג בעומר ואילך הכל שרי (אבודרהם וב"י ומנהגים)" עכ"ל.
ובסעיף ב' הביא שהמנהג הוא גם לא להסתפר בימים אלו. ובסעיף ג' (שם) כתב מרן השו"ע: "יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר וטעות הוא בידם". והוסיף הרמ"א (שם) בהגה: "מיהו בהרבה מקומות נוהגין להסתפר עד ר"ח אייר ואותן לא יסתפרו מל"ג בעומר ואילך אף על פי שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגים להסתפר מל"ג בעומר ואילך לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו וכ"ש שאין לנהוג היתר בשתיהן (ד"ע)".
ובביאור הלכה (שם ד"ה יש נוהגים) ביאר את ג' השיטות בעניין המנהג של ימי האבלות בימי הספירה. ואף שלדעה הראשונה שהובאה בשו"ע, התיר הרמ"א להסתפר החל מיום ל"ג בעומר ואילך, וה"ה לקיים חתונות בימים אלו, מ"מ כתב הט"ז (שם ס"ק ב') שהמנהג בכל המקומות, שאין עושין נשואין אלא ביום ל"ג בעומר, לא לפניו ולא אחריו, עד עצרת. וביאר הט"ז שהטעם לזה הוא, "מחמת גזרת תתנ"ו שהיתה באשכנז בין פסח לעצרת", והוסיף שבתספורת לא החמירו "שמחמת גזרה זו לא החמירו אלא בשמחה יתירה של נישואין, משא"כ קודם ל"ג בעומר שמתו תלמידי ר"ע ומוטל על כל העולם להתאבל בשבילם, החמירו טפי אפי' בתספורת". ולמרות שהט"ז החמיר לא לקיים נישואין כל ימי הספירה פרט ליום ל"ג בעומר, המ"ב (שם) לא הביאו להלכה, ומשמע שהוא מתיר לאחר ל"ג בעומר.
והנה, מה שכתב הרמ"א שלא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה משום לא תתגודדו, נראה שבזה"ז שבחסדי ד' זכינו לקיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ, לא שייך דין זה, דבלא"ה יש בכל עיר קהילות שונות שכל אחת נוהגת כמנהגה, כספרדים ואשכנזים ותימנים וכיוצ"ב. כ"כ בשו"ת אג"מ (או"ח ח"א סי' קנ"ט).
לעומת זאת, בספר א"י לגרימ"ט טוקצ'ינסקי (סי' י"ח אות ב') שהמנהג בא"י לנהוג איסור תספורת ונישואין מפסח עד ר"ח סיוון ולא עד בכלל. וכ"כ הגר"ש וואזנר בקובץ מבית לוי הוראות ופסקים (ח"ג עמ' ל"ח). אך פוק חזי מאי עמא דבר, שרוב העולם נוהגים כהאג"מ ומקילים, ולא אוסרים את כל הימים, ובפרט שמדובר במחלוקת בענייני מנהג, שהלכה בו כדברי המקל.
♦
ב.קיום חתונות לאחר הפסח עד ר"ח אייר
וכתב בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קמ"ב) שבמקום שאין מנהג קבוע, יכול אדם לנהוג שנה אחת כמנהג אחד ושנה אחרת כמנהג אחר, וגם באותה שנה יכול לנהוג לעניין תספורת כמנהג אחד ולגבי נישואין כמנהג אחר.ונראה שבמקומנו, בזמן קיבוץ הגלויות ב"ה, כיוון שיש יהודים מעדות שונות, הרי זה נחשב למקום שאין מנהג קבוע.
ולכן נראה פשוט, שחתן שדחה את חתונתו מחודש אדר, ומחפש אולמי שמחה, ויש תאריכים פנויים לאחר הפסח, פשוט שהוא יכול לקבוע חתונה בימים אלה עד ר"ח אייר ועד בכלל, שהרי לדעה השניה המובאת ברמ"א (שם) האבלות מתחילה מב' באייר למשך ל"ג יום, וא"כ פשוט שכדאי היא דעה זו לסמוך עליה בשעת הדחק.
ואף לבני ספרד הנוהגים כמרן השו"ע נראה שבשעת הדחק, כמו בענייננו, יכולים הם לסמוך על הרמ"א, שהרי כל זה אינו אלא מנהג ולא דין, לכן במקום מצווה רבה (נישואין) כדאי הוא הרמ"א לסמוך עליו בשעת הדחק.
♦
ג.
קיום חתונות בימי הספירה אחר ר"ח אייר בלא תזמורת
דא עקא, רבים מהאולמות נתפסו כבר בתאריכים הנ"ל, ויש לדון האם במקרה דנן של שעת הדחק, יהיה מותר השנה להינשא גם אחרי ר"ח אייר, שהוא זמן שלכל הדעות (המובאות בב"י) נוהגים מנהגי הספירה, כולל אי קיום נישואין בימים אלו.והנה בשו"ת הרדב"ז (חלק ב' סי' תרפ"ז) מובא בסוף תשובתו וז"ל: "וכן מה שנהגו שלא לישא נשים עד ל"ג לעומר בזמן שיש שם סבה וטעם לא חיישינן למנהגא כיון שלא קיים מצות פריה ורביה או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בו ובתנאי שלא ירבה בשמחה שטעם המנהג הוא מפני השמחה דלא עדיף האי מנהגא מאבילות של ל' יום וברור הוא."
הרי מפורש בדבריו שהתיר לקיים חתונות, או "בזמן שיש שם סבה וטעם לא חיישינן למנהגא כיוון שלא קיים מצוות פו"ר", או "שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בו".
והדברים קשים, שהרי מילא במי 'שאין לו מי שישמשנו' מובן ההיתר. שהרי כמו שלאלמן שמתה אשתו, מצד עיקר הדין היה אסור לו להינשא עד אחר שיעברו ג' רגלים (כמובא בשו"ע יו"ד סי' שצ"ב), אולם, אם אין מי שישמשנו ומצבו דחוק, התירו לו להינשא אחר שבעה ולבא עליה אחר שלושים (שו"ע שם) מפני דוחקו. וא"כ ה"ה בימי הספירה שיתירו לאדם כזה, שהרי ימי הספירה אינם אלא מנהג, שלא הכל נהגו מנהג זה, ואם בהלכות אבלות התירו בגלל הדחק, כ"ש בימי הספירה שיתירו.
אך מה שהתיר 'כיוון שלא קיים מצוות פו"ר' קשה, שהרי הרוב המוחלט של החתונות, הרי הם 'נישואין ראשונים' ומדובר במי שלא קיים פו"ר, ואם נתיר לכל אחד כזה, א"כ אזלא מנהג הספירה בנישואין, ויתקיימו חתונות לרוב בימים אלו?
אלא שהמדקדק בדבריו יבחין שהרדב"ז לא ביטל בתשובתו את מנהגי הספירה שלא לישא נשים, אלא התיר בב' הגבלות:
א. כשיש סבה וטעם.
ב. בתנאי שלא ירבה בשמחה.
ונראה לומר שהרדב"ז מבאר לנו שכל המנהג לא להינשא בימי הספירה הוא רק בגלל ריבוי השמחה שיש בחתונות. הוי אומר, לא מצוות הנישואין מנעו חכמים בימים אלו, אלא חכמים רצו שלא נשמח בימים אלו, ובחתונה יש ריבוי שמחה. לאמר, החתונה היא סימן (של שמחה) ולא סיבת האיסור (מצוות הנישואין). ולכן במקום שיש טעם וסבה מוצדקת ניתן להקל, ובתנאי שימעט בשמחה. שהרי כל הטעם שאסרו הוא בגלל ריבוי השמחה, וא"כ אם אין ריבוי אין סיבה לאסור.
וכן כתב במפורש הפרי חדש על השו"ע בשם הר"מ לונזאנו (או"ח סי' תצ"ג), וז"ל: "נוהגים שלא לישא אשה. בזמן שיש שם סיבה כגון שלא קיים פרו ורבו או מי שאין לו מי שישמשנו וכיוצא בזה, לא חיישינן למנהגא ונושא אשה, ובתנאי שלא ירבה בשמחה הר"מ לונזאנו בספר שתי ידות. והנה, למי שלא קיים מצוות פריה ורביה הדבר ברור להתיר, והרי הרא"ם התיר משום מצוות פריה ורביה ליקח ב' נשים שלא גזר על כך רבנו גרשום מאור הגולה ז"ל. ואף דהמהר"י מינץ סימן י' פליג עליה, הכא דלא הוי אלא מנהגא בעלמא, יש להתיר בפשיטות וכן נוהגים".
תמך הפר"ח יתדותיו מההיתר לישא אשה שניה למי שלא זכה להיפקד בזרע של קיימא מאשתו הראשונה, למרות חרם דרבנו גרשם. ואע"פ שגם דין זה יש בו מחלוקת פוסקים גדולה, ונהגו כהמחמירים, ונמנעים מלישא אשה שניה בכה"ג, מ"מ מוכיח הפרי חדש, שאם חרם, שזה חמור, יש שהתירו במקום שלא זכה לזרע של קיימא, כ"ש במקום של מנהג (ימי הספירה), שהכל יודו שאפשר להתיר את המנהג במקום שלא קיים פו"ר. אלא שגם הוא התיר זאת בתנאי שלא ירבה בשמחה, וכפי שהסברנו זאת לעיל.
ועדיין קשה, דא"כ אזלא ליה מנהג הספירה שלא לישא אשה בימים אלו, שהרי רוב הנישאים עדיין לא קיימו פו"ר, ואם נתיר חתונות מעין אלו, א"כ כיצד יהיו ניכרים מנהגי הספירה שלא לישא נשים?
ונראה לתרץ, שכיוון שהגביל זאת בשם הר"מ לונזאנו 'בתנאי שלא ירבה בשמחה', ממילא רוב החתנים לא ירצו לקיים חתונה עם תנאי זה של מיעוט שמחה. ולכן עפ"י רוב כמעט שלא יתקיימו חתונות בימים אלו. ואם יקיימו במקרה דחק גדול, זה יהיה במיעוט שמחה, כגון בלא כלי זמר וכיוצ"ב, ולכן ודאי שמנהגי הספירה יהיו ניכרים אפילו בקיום החתונה.
ולפי דבריהם, אם נקיים את החתונה במיעוט שמחה, הרי שזה יהיה מותר. אלא שעדיין היתר זה לא מניח את דעתנו, שהרי בנידון דידן, כל סיבת דחיית החתונה הייתה משום צער גדול וענייני שלום בית, שהכלה רצתה חתונה גדולה ושמחה. ואם נתיר חתונה ללא תזמורת וכיוצ"ב, א"כ שוב לא תרצה הכלה לקיים חתונה זו, ומה הועילו חכמים בתקנתם לקולא?
זאת ועוד. השו"ע (או"ח סי' של"ח ס"ב) התיר לומר לנוכרי בשבת לנגן בכלי שיר בחתונה שהתקיימה בערב שבת סמוך לכניסתו. ובטעם ההיתר ביאר המ"ב (שם ס"ק ח') "דאיסור השמעת קול בכלי שיר (בשבת) אינו אלא איסור דרבנן גזירה שמא יתקן כלי שיר, ואמירה לא"י ג"כ אינו אלא איסור דרבנן, והוי שבות דשבות, ובמקום מצוה היא, דאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר ושרי וכנ"ל בסימן ש"ז ס"ה ע"ש". הרי מפורש, שאין שמחת חתן וכלה אלא בכלי שיר, וא"כ כיצד נוכל לקיים חתונה בלא תזמורת?
ועיין במהרי"ל (הלכות עירובי חצרות) במעשה שגזר המושל על תושבי עירו ושער מקומו שלא לנגן בכלי שיר במשך שנה אחת, לאות אבל על אשתו שמתה, ושאלו למהרי"ל אם יעשו החתונה בלי כלי שיר. והורה שאין לעשות את הנישואין בלא כלי שיר, הואיל וזה עיקר שמחת חתן וכלה. הלכך כשאי אפשר הדבר, יש להם ללכת לעיר אחרת לעשות את הנישואין שם עם מנגנים בכלי שיר. עי"ש. ודון מיניה ואוקי באתרין.
ושמא כוונת הרדב"ז והר"מ לונזאנו במיעוט שמחה היא שאין הכוונה שלא יהיה כלי שיר כלל, אלא ימעטו בכלי שיר, וזה מספיק להגבלה של 'ובתנאי שלא ירבה בשמחה'. ועדיין זה נראה דוחק, שהרי בלא"ה יש חתונות עם הרבה כלי זמר ויש עם מעט, ואם ימעיט בכלי וכיוצ"ב, לא יהיה ניכר מיעוט השמחה, ולכן עדיין צ"ע.
♦
ד.קיום חתונה בימי הספירה בשעת הדחק בריבוי שמחה
ועיין בשו"ת מים חיים לרב יוסף משאש (או"ח סי' קצ"ז) שנשאל בדבר נישואין בימי הספירה לשני בחורים שהגיעו מצרפת למרוקו ומבקשים להינשא אז טרם חזרתם לצרפת, ואם לאו יבטלו את השידוך וישובו למקומם. והשיב" דבר זה שלא לישא אשה עד ל"ג לעומר, אין לו שום זכר בש"ס כלל, רק הוא מנהג בעלמא מימי הגאונים ז"ל מטעם חלוש לעשות זכר לאבילות ישנה על תלמידי רע"ק שמתו באותן הימים, כמ"ש רבינו הטור בסימן תצ"ג וכ"כ מרן שם ע"ש. ואף שמנהג זה נתפשט בכל ישראל, מ"מ הדבר פשוט דבנידון דידן לא חיישינן למנהגא, כמ"ש הבאה"ט שם סק"א בשם מהר"ם לונזאנו ז"ל שבזמן שיש סבה כגון שלא קיים פו"ר או שאין לו מי שישמשנו וכיוצא לא חיישינן למנהגא וכן הסכים הפר"ח עי"ש. והכא בנד"ד כלהו איתנהו ג"כ".והוסיף שכל זה אפילו במקום שלא ייצא מכך חורבא, אך כ"ש במקום שיכול לצאת מכך חורבא, שכתב שאם נעכב הדבר, הם יחיו באיסור עם גויות רח"ל, וכן אפשרי שהכלות הבתולות הנ"ל לא ימצאו שידוך אחר במהרה "כי דלת הננעלת לא במהרה תפתח" (שם). אמנם הוא לא הזכיר בתשובתו שהיתר זה תלוי 'בתנאי שימעט בשמחה', כפי שכתב הפר"ח, אך סוף תשובתו תואמת לדברי הפר"ח, שכתב "בכן התרתי להם לעשות החופות בצינעא בביתם דווקא, ולא בבית הכנסת כמנהג, כדי שלא יהיה הדבר מפורסם הרבה. וכן עשו והצליחו" (שם).
ונראה שלא דומה המקרה הנ"ל לנידון דידן. כיוון ששם מדובר במקרה פרטני של עוברי עבירה, ולא הכל יודעים את סיבת ההיתר שהתיר אותו גאון להשיאם בספירה, ולכן דרש המים חיים שיתיר זאת בתנאי שיעשו זאת בצנעה ובלא פרסום. אך במקרה דידן הכל יודעים שעקב המלחמה החתונה נדחתה, ואם תתקיים בימי הספירה, כולם יבינו שזה היתר מיוחד לשנה זו כתוצאה מהמלחמה, ואין ללמוד מהיתר זה לשאר השנים. אלא שעדיין קשה להתיר חתונה בריבוי שמחה על סמך הרדב"ז והפר"ח שהגבילו את ההיתר לתנאי שלא ירבו בשמחה.
ועיין בשו"ת יבי"א (חלק ה' או"ח סי' ל"ח) שהעלה להתיר במקום צורך ובשעת הדחק לערוך חופה וקידושין בתוך ימי הספירה אם עדיין לא קיים החתן מצוות פו"ר, ותלה יתדותיו על הרדב"ז והפר"ח שהבאנו לעיל. וחזר על כך בחזון עובדיה (יום טוב עמ' רנ"ו ובהערות שם). וקשה על היב"א והחזו"ע הנ"ל, כיצד השמיט את ההסתייגות של שני גאונים אלו שכתבו "ובתנאי שלא ירבה בשמחה". וצע"ג.
ואעפ"כ, נראה בנדון דידן שנדחתה החתונה בעקבות המלחמה, להקל ולקיים את החתונה אפילו בריבוי שמחה, מהטעמים כדלקמן:
א. הרדב"ז סיים את תשובתו "דלא עדיף האי מנהגא מאבילות של ל' יום וברור הוא". ומה כוונתו?
המעיין בהלכות אבלות ייווכח בכך שחתן שנפטר אביו או אמו, קודם חתונתו, לא יינשא בכל הל' יום לאבלותו, כמובא בשו"ע (יו"ד סי' שצ"ב ס"א). אולם, אם לא קיים עדיין מצוות פו"ר, כתב הרמ"א (שם בס"ב) דיכול להינשא לאחר השבעה, אפי' בתוך השלושים. ואף השו"ע הסכים לדין זה (עיין חזו"ע אבילות ח"ב עמ' ש"כ ובמקורות לדבריו), ולזה התכוון הרדב"ז בדבריו.
וא"כ קשה, כיצד אבלות על אביו או אמו, שהיא הלכה, נדחית מפני מצוות פו"ר, והתיר השו"ע לקיים חתונה, ולא הגביל זאת 'בתנאי שלא ירבה בשמחה', ואילו במנהגי הספירה הגביל זאת הרדב"ז 'בתנאי שלא ירבה בשמחה'? וכי מנהג חמור מהלכה?
ונראה לתרץ שיש הבדל בין אבלות ישנה לבין אבלות חדשה. אבלות ישנה, החתן ידע עליה בעוד מועד, ולכן היה עליו לתכנן את החתונה או לפני הספירה או לאחריה. ואם בכל זאת רוצה להינשא ודחוק בדבר כדי לקיים פו"ר, התירו לו להינשא ובתנאי שימעט בשמחה, כי אם רצה להרבות בשמחה, יכול היה לתכנן זאת לזמן אחר. משא"כ באבילות חדשה, שנפלה על האדם בפתע פתאום, כאן לא יכול היה לתכנן דבר, ולכן מפני יקרת המצווה (פו"ר) התירו לו לקיים את החתונה אפי' בתוך השלושים, כי הוא אנוס ולא תכנן זאת. שהרי אם נאסור עליו, הרי אבלות על אביו ואמו היא שנה, ולא יתכן לדחות את המצווה בזמן כה רב, ולכן הקלנו עליו לקיים הנישואין לאחר השבעה.
ולכן מה שהתרנו באבלות חדשה בתוך שלושים ללא הגבלת שמחה (כי לא יכול היה לתכנן זאת), נתיר בימי הספירה 'ובתנאי שלא ירבה בשמחה'.
לעומת זאת, בנידון דידן, הרי המלחמה 'נפלה' עליו בפתע פתאום, והוא תכנן להינשא בימי אדר, וכתוצאה מהמלחמה נאסרו התקהלויות, ומפני צער ועוד דחו את חתונתם. וא"כ, אם לא נתיר להם להינשא בימי הספירה, תידחה החתונה לחודשים רבים, בגלל תפוסת האולמות. ולכן נראה שבכה"ג, הדין דומה לגמרי להלכות אבלות, ואם שם התרנו להינשא אף עם כלי זמר במקום שלא קיים פו"ר, כ"ש בנידון דידן, דאינו אלא מנהגא, ונתיר לו להינשא אפי' בריבוי שמחה, כי בכה"ג הוי כ'אבלות חדשה'.
ב. וכ"ש במקרה שמדובר בחייל לוחם, שמשרת בזמן זה במלחמה, שכיוון שבעת מלחמה שכיחא היזקא, ויש נספה בלא משפט בזמנים אלו ל"ע (עיין גמ' מו"ק דף כ"ח ע"א), א"כ כ"ש שאם עדיין לא קיים את מצוות פו"ר, שיקיים את חתונתו כמה שיותר מהר, שיכול להיות שבלא היתר זה, לא יזכה בכלל לקיים את מצוות פו"ר.
ג. ואף אם יבוא מאן דהו לערער על דברינו, נראה שמראשיתה של התשובה של הרדב"ז (שם) יש עוד סמך להקל.
שהרי כך כתב הרדב"ז ברישא: "שאלת ממני על מה שנהגו להסתפר בראש חדש אייר אם הוא מנהג הגון או לא:
תשובה אנא עבידנא עובדא בנפשאי ואני מסתפר כל חדש ניסן ורח אייר וכן נהגו רוב העולם והטעם כיון שהם אסורים בהספד ובתענית אין אבילות זה שהוא תלוי במנהג נוהג בהם...שהרי עיקר איסור התספורת אינו מן הדין אלא ממנהג ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו.
תו איכא טעמא דאיכא צער בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה דקי"ל מצטער פטור ובל"ג יום רבי טפי והאדם מצטער.
ובר מן דין אני ראיתי כמה קהלות שלא נהגו מנהג זה כלל ומסתפרים בכל שבוע כפי מנהגם לכבוד השבת וכיון שאין זה קבוע בכל ישראל אע"פ שאותו מנהג שנהגו להסתפר בר"ח אייר לא יהיה מנהג כלל נקיטינן כוותיה דהוי מנהג ממוצע ומינה לא תזוז" עכ"ל.
למדנו מדבריו כמה דברים:
א. שמנהגי הספירה הם רק מנהג, ולכן מנהג אחר שנהגו, יכול לבטלו 'ואתי מנהג ומבטל מנהג בטעם כל דהו'.
ב. שבמקום צער לא נוהגים את המנהג.
ג. מנהג זה לא נהגו אותו כל ישראל.
וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין. אדם שדחה את חתונתו שהייתה אמורה להתקיים בחודש אדר (ונדחתה מטעמי צער גדול ושלום בית וכיוצ"ב) וכעת ייאלץ לדחותה לכמה חודשים, אין לך צער גדול מזה[1]. ואם תספורת בימי הספירה התיר הרדב"ז במקום צער ('דאיכא צער בגידול השיער') א"כ כ"ש בזוג שאילולי ההיתר להינשא בספירה, חתונתם תידחה בכמה חודשים, שנתיר להם להינשא בספירה[2].
ובענייננו יש להוסיף עוד, שכל דחיה יכולה לגרום לאיסורים של ממש, כגון הרהורים וכיוצ"ב (וכפי שהארכנו בתשובה בעניין דחיית חתונה). ואם על מנהג כתב הרדב"ז "אתי מנהג ומבטל מנהג בטעמא כל דהו", כ"ש "דאתי איסור ודחי מנהג בטעם גדול" (מניעת איסורים!).
ואכן אף מרן השו"ע (סי' תצ"ג ס"א) כתב "ונישואין נמי מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו". למדת מדבריו, שאינו דין חמור, ולכן בדיעבד אין עונשין על כך. וא"כ דחיית חתונה כתוצאה ממלחמה הוי דיעבד, וידוע שבמצב של דיעבד, מתירים לכתחילה דין של דיעבד. וא"כ ה"ה הכא.
ועוד, לעיל ראינו שהתיר הרמ"א 'לצורך שעה' איסור דרבנן של קידושין בשבת כשהיה חשש לביוש הכלה ולפירוד הזיווג, וכתב ש'במקום הדחק לא גזרו'. א"כ כ"ש בשנה זו שפרצה מלחמה ונאסרו התקהלויות, שאין לך שעת דחק גדולה מזו.
ולכן נראה להתיר בשנה זו בלבד, שאם באיסור כתב הרמ"א (שם) "שצורך השעה מביא להקל בדברים אלו שאינן אלא איסור דרבנן, ובמקום הדחק לא גזרו", כ"ש 'שצורך השעה מביא להקל בדברים אלו שאינן אלא מנהג, ובמקום הדחק לא גזרו'. מה עוד שהרמב"ם לא הביא מנהג זה להלכה, וכדאי הוא הרמב"ם (בנוסף לכל הטעמים לעיל) לסמוך עליו בשעת הדחק.
ואכן שמח לבי שהראה לי תלמידי שיחי', שקיבל היתר מיוחד במכתב מהראשון לציון הגר"ד יוסף שליט"א, להינשא בב' אייר השתא. אמנם הרב הראשי לא פרסם זאת ברבים, בכדי שלא תצא תקלה לרבים בהיתרים שלא לצורך, שיאמרו הותרה הרצועה. אך במקום ששאלו חכם, כשהמציאות היא שלא מצאו אולם שמחות עד אחרי ר"ח אייר, מסתבר שיש להקל בשעת הדחק כהשנה ולהתיר חתונות בימי הספירה.
♦
ה.
היתר חתונות מי"ז בתמוז עד ר"ח אב
ואם תימשך המלחמה גם לאחר הפסח, ולא יוכלו להינשא אז, או מי שבדק את אולמות השמחה ולא מצא בימי הספירה, כי כל האולמות נתפסו, נראה שהשנה נוכל להתיר לו להינשא עד ר"ח אב, אף אם הוא מבני אשכנז. שאמנם הרמ"א פסק לא לקיים נישואין מי"ז בתמוז עד תשעה באב (עיין שו"ע או"ח סי' תקנ"א ס"ב), אך כיוון שמרן השו"ע התיר עד ר"ח אב, וכל דין זה אינו אלא מנהג (כפי שכתב הרמ"א "ונוהגים להחמיר שאין נושאים משבעה עשר בתמוז ואילך" עי"ש), א"כ בשעת הדחק וכהוראת שעה בשנה זו, כדאי הוא מרן השו"ע לסמוך עליו בשעת הדחק ולקיים חתונות עד ר"ח אב.וכ"ש הוא. שהרי אם במנהג שאסר השו"ע ואף הרמ"א (אבלות הספירה), אעפ"כ הקלנו בשעת הדחק עפ"י הרדב"ז ועוד, א"כ כ"ש במקום שהשו"ע התיר לכתחילה, שיהיה ניתן לבני אשכנז לסמוך עליו בשעת הדחק. וראיה לדבר ממחלוקת בענייני נדה האם צריכה האשה להמתין חמשה ימים, כדעת הרמ"א, או ארבעה ימים, כדעת השו"ע (יו"ד סי' קצ"ו סי"א), ואעפ"כ כתב הערוה"ש (שם סעיף מ') שאף לבני אשכנז, המחמירים, מ"מ במקום צורך גדול אפשר לסמוך על השו"ע ולהתיר ספירת שבעה נקיים החל מהיום החמישי. וא"כ דון מיניה ואוקי באתרין, שאף בנידון דידן, ניתן להקל בשעת הדחק ולסמוך על דעת השו"ע.
זאת ועוד, למרות שנאסר לערוך נישואין לכו"ע החל מר"ח אב ועד תשעה באב, מפני ריבוי השמחה, ואעפ"כ, כתב המקור חיים לבעל החוות יאיר (סי' תקנ"א ס"א) שבסעודת מצוה של ברית מילה, מותר לנגן בכלי זמר. וכיצד מותר? והרי נישואין אסרו בגלל השמחה היתירה, וא"כ כיצד בברית התירו אף בשמחה יתירה (כלי זמר)?
ונראה ליישב, דמכיוון שברית מילה אי אפשר לתכנן, וחובה למול ביום השמיני, א"כ לא הגבילו את השמחה בעשיית המצווה. משא"כ חתונה, דהוי אבלות ישנה ויכול היה לתכנן מראש לא לקיימה בימים אלו. וא"כ, במקרה דנן, שקבע חתונתו בימים המותרים, וכתוצאה מהמלחמה נדחתה חתונתו, ואם לא יקיימה בימי בין המצרים תידחה חתונתו לזמן מופלג, נראה דדומה העניין לברית שלא יכול היה לתכנן ולכן הקלו בו. ואם שם הקל המקור חיים לנגן בכלי זמר אפי' בתשעת הימים, שזהו דינא דמשנה למעט בשמחה, א"כ כ"ש שמי"ז בתמוז עד ר"ח אב, שאינו אסור לדעת הרמ"א אלא מטעם מנהג, שיש להקל בשעת הדחק כנידון דידן.
אולם, מר"ח אב עד תשעה באב אין להתיר כלל וכלל, כי מדינא ממעטין בו בשמחה ולא סימנא מילתא הוא.
♦
ו.לסיכום
א. באופן כללי אין לדחות קיום מצווה וראוי לעשותה כמה שיותר מהר. ולכן חתונה שנקבעה בזמן מסוים, לא ראוי לדחותה, גם אם אין אפשרות לקיימה במקום שנקבע ובכמות המוזמנים שתוכנן, כגון מחמת מלחמה שפרצה. ואכן, מצאנו באחרונים שהקפידו שלא לאחר את זמן הנישואין.ב. ולמרות כל הנ"ל, במקום של לחץ נפשי מצד הכלה, או במקום צער גדול, כגון שהכלה רוצה חתונה גדולה ומפוארת (וחלמה על כך כל חייה) או שההורים לוחצים לדחות את החתונה, או במקום של שלום בית, הרי שאלו סיבות מוצדקות, ובכה"ג מותר לאחר את תאריך הנישואים לזמן אחר, אלא שישתדל לקיים את החתונה כמה שיותר מהר ולא יתאחר זמן רב.
ג. מובא בגאונים המנהג שלא לישא אשה ל"ג יום בימי הספירה בגלל מות תלמידי ר"ע. ויש כמה מנהגים מתי חל מנהג זה.
ד. חתונה שנדחתה מחודש אדר בגלל המלחמה, אפשרי לכתחילה לקיימה בימי ניסן עד ר"ח אייר ועד בכלל, אף לבני ספרד.
ה. חתן שעדיין לא קיים מצוות פו"ר, לדעת הרדב"ז והפר"ח יכול לכתחילה לקיים חתונה בימי הספירה, ובלבד שימעט בשמחה.
ו. זוג שדחו את חתונתם מחודש אדר בגלל המלחמה, ולא יכולים לקיימה בחודש ניסן כי המלחמה נמשכת, או מפני שכבר נתפשו האולמות לזמן זה, יכולים לקיים את חתונתם בימי הספירה עם תזמורת ובריבוי שמחה, מהטעמים כדלקמן:
א. להלכה נפסק, שחתן שמת אביו או אמו ל"ע לפני חתונתו, יכול לקיים את החתונה אחרי השבעה. היתר זה מתבסס על הטעם שב'אבלות חדשה' לא יכול היה לתכנן זאת, ולכן במקום מצווה רבה של פו"ר הקלו לו, משא"כ במנהגי הספירה, שידע על כך מראש. ולכן מי שתכנן להינשא לפני הספירה, ודחה את חתונתו מפני המלחמה, השנה מפאת המלחמה, מנהגי הספירה הוי כ'אבלות חדשה' שלא יכול היה לתכנן זאת מראש. ולכן יש מקום להקל לקיים החתונה בימי הספירה בריבוי שמחה, למי שלא קיים מצוות פו"ר, ובמדה שבלא ההיתר, תידחה החתונה בחודשים רבים.
ב. לוחם המשרת בצבא במלחמה, כ"ש שיכול להינשא בימי הספירה אם לא קיים פו"ר, כי במקום סכנה פשיטא שיש להקל.
ג. לדעת הרדב"ז במקום צער אין חובה לנהוג את מנהגי הספירה. ואם כתוצאה ממנהגי הספירה ייאלצו הזוג לדחות את חתונתם לכמה חודשים, אין לך צער גדול מזה, ולכן יכולים להקל להם לקיים את חתונתם בימי הספירה.
ד. כיוון שדחיית חתונה בחודשים רבים יכולה לגרום לאיסורים והרהורים וכיוצ"ב, ע"כ יש להקל ולקיים חתונה בימי הספירה בשעת הדחק ולצורך שעה.
ז. מכל הטעמים הנ"ל, אף חתונה שנדחתה לאחר הספירה, יוכלו לקיימה השנה, גם בין י"ז בתמוז (לא כולל התענית) עד ר"ח אב, למי שלא מצא אולמי שמחה קודם לזמן זה. וכל זה בהתבסס על הנאמר לעיל, שבמקום מנהג יש להקל בשעת הדחק וכהוראת שעה.
ח. כיוון שדברינו אינם דבר פרטי, אלא נוגעים להלכות ציבור ובקיום מנהגי ישראל הקדושים, הפניתי את החתן שישאל את הרה"ר בעניין. ואכן הרשל"צ הגר"ד יוסף שליט"א כתב לו היתר לקיים את חתונתו בימי הספירה בשעת דחק וכהוראת שעה. וברוך שכוונו לדעתו.
♦ ♦ ♦