ולכאורא צ"ע לשיטת הראשונים דמהני מחילה בשעבודא דר"נ,[1] אמאי אינו נאמן, הלא עיקר הטעם דאינו נאמן כשחב לאחרינא, הוא משום דהודאת בע"ד לא הוה רק בדבר שהוא על עצמו, ובענינים שאינם נוגעים רק לעצמו, אבל לשיטתם דמהני מחילה, אם כן ע"כ שהוא הבע"ד, ולמה לא מהני הודאתו, וצ"ע.[2] ומקודם אבאר ענין דמכש"ט, ואח"כ ענין דשעבודא דר"נ בס"ד.
והנה בטעמא דמהני מחילה במכש"ט נחלקו הראשונים, והרבה מהם סוברים דזהו משום דמכש"ט הוא רק מדרבנן (רמב"ם הל' מכירה ו, יב ועוד).
ועיין ברמב"ן (ב"ב עז, א ד"ה ומ"מ קשה) שהביא ראיה דמכש"ט הוא דאורייתא כשיטת הר"ת, דהא מבואר בקידושין (מז, ב - מח, א) דהמקדש בשטר חוב דאחרים אם סמכא דעתה היא מקודשת, ופשטות הדין משמע שהוא מן התורה עי"ש, ותמהו על זה הפנ"י (קידושין מח, א על תד"ה המוכר) והא"מ (אבני מילואים כח, לג), הא מבואר ג"כ שמה דהמקדש במעמד שלשתן גם כן מקודשת, ומעמד שלשתן הלא ודאי מדרבנן הוא, וע"כ משום דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, וא"כ הלא אפשר דמכש"ט ג"כ מדרבנן הוא ואפילו הכי הוה קידושי תורה דמהני לדאורייתא.
♦
א. ב.
ונראה, דז"ב דקנין דרבנן מהני לדאורייתא, דאל"כ איך מהני לענין איסור דל"ת [-דלא תגזול], וילפינן זה מקרא דהפקר ב"ד הפקר, וכמבואר בגיטין (נ"ד) [נ"ה] ע"ב, אוקמא רבנן ברשותו כי היכא דליחייבא כרת, ומבואר מזה דיכולים ב"ד להקנות לו ונעשה שלו מן התורה, וז"ב.וזהו קושית הרמב"ן, דלשיטת הראשונים דיכול למחול משום דמכש"ט הוא רק דרבנן, א"כ ע"כ דלא הקנו לו הרבנן את החוב, דאם היו מקנים לו את החוב א"כ הוה של הלוקח מה"ת, ואיך מהני מחילתו, אלא ע"כ דרבנן רק הרשוהו לגבות, ולא עשאוהו לבעלים גמורים על החוב, רק אם יגבה אח"כ יהא שלו, ונמצא דעל החוב יש לו דין מורשה, ועל המעות שיגבה תקנו שיעשה שלו, ולכן הקשה דאיך היא מקודשת, הלא קדשה עכשיו בהקנאת החוב, ובאמת לא השיגה החוב כלל, ובמה שהשיגה אח"כ הלא אינה מקדשה, וז"פ.
וע"כ דמכש"ט היא דאורייתא, ומהני מחילתו כשיטת הר"ת (הובא בר"ן דלהלן) דשעבוד הגוף אינו נמכר, ובמעמד שלשתן דמהני מחילה, הוא משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון, ולא נתנו לו רק השעבוד נכסים, ולכן מהני מחילתו להרמב"ם[3] לשיטתו, ולכן הקידושין בהשעבוד נכסים הוא מה"ת, וז"פ.
♦
ועכשיו נבא לבאר ענין דשעבודא דר"נ:
הנה הר"ן (כתובות ו, א בדפי הרי"ף ד"ה ונתן) הקשה דל"ל קרא דונתן לאשר אשם לו (במדבר ה, ז), הא כל מה שיש לו משעבד להמלוה מה"ת אם שעבודא דאורייתא.
ותירץ משום דשטרות לא משתעבדא, דמילי נינהו. וביאור הדברים, דזכות שיש לאדם על אחר, אינו נקנה רק ע"י דעת אחרת מקנה, וכמבואר בתוס' ב"ב (ע"ז) [עו, א ד"ה אי] דחוב אינו נקנה רק ע"י דעת אחרת מקנה, וא"כ כשאדם לוה מחבירו ונשתעבדו נכסיו ואח"כ לוה אחר ממנו איך יקנה זה בשעבודא בלא מקנה, [ועדיין צ"ע].[4]
והנה הקצה"ח (פו, ה) תירץ דיש לנו נפ"מ בין שעבודא דר"נ לשעבוד בעלמא, דבשעבוד דר"נ גם שעבוד הגוף יצא מזל"ז, והלווה הראשון אינו יכול לסלקו בזוזא, דמחייב להשני.
וצ"ע דא"כ איך יכול המלוה הראשון לתבוע ללוה שלו, ובפירוש איתא בפסחים ל"א (ע"א) ובכמה דוכתא, דיתומים שגבו קרקע בחובת אביהם בע"ח חוזר וגובה מהם משום שעבודא דר"נ, ואיך יכולים לגבות. וגם מבואר דאם גבו מטלטלין דאינו חוזר וגובה מהם משום שעבודא דר"נ, ועי"ש בתוס' דף ל"א (ד"ה משתעבדנא), ואיך יכולים לגבותו, הלא כבר נתחלף השעבוד מהם למי שמחייב מדר"נ, וצ"ע.
♦
ג. ד.
ולכן נראה דהיכא דראובן חייב לשמעון, ושמעון ללוי, אז בעצם ראובן חייב לשמעון, אלא דהתורה רמיא עליה עוד שעבוד הגוף ונכסים להיות חייב גם ללוי, ולמעשה יכול לוי לתבוע מראובן ולא שמעון, משום שיש לו ללוי שעבוד הגוף בהשעבוד הגוף שיש לשמעון, וכן שעבוד נכסים בשעבוד נכסים שלו, לבד מה שיש לו בעצמו על ראובן כנ"ל, ולכן אם מת שמעון, אין היורשין מחויבים לשלם ללוי, רק משום שעבוד נכסים, אבל שעבוד הגוף אין לו עליהם, דאין היורשין יורשין רעות וחובות ראובן[5], והם ירשו גם את שעבוד הגוף מראובן, דזכות של שעבוד הגוף איתא בירושה, כמבואר [עיין היטיב בשיטת שמואל (כתובות פה, ב ועוד) דאפילו יורש מוחל לשיטת ר"נ[6]] דעומדים במקומו של אביהם, ולכן יכולים הם לגבות מראובן, דאין לוי יכול לעכב עליהם, כיון דאין לו שעבוד הגוף עליהם, דהא משום זה לחוד היה יכול לעכב על אביהם כנ"ל, אבל כשגבו, אח"כ חוזר לוי וגובה מהם, משום שיש לו שעבוד נכסים על שעבוד נכסים של אביהם כנ"ל. וניחא הסוגיא דפסחים ל"א כנ"ל, עי"ש. עכ"פ נתבאר גם ענין שעבודא דר"נ, דבאמת הלוה הראשון חייב להמלוה שלו, משום שלוה ממנו, ומחידושא דדין שעבוד דר"נ חייב גם להמלוה דמלוה שלו, והמלוה השני יש לו על המלוה הראשון שעבוד הגוף ונכסים בשעבוד הגוף ונכסים שלו, משום שהוא לוה שלו וז"ב.♦
ה.
וכשנבוא למחילה נראה, דכיון דמחילה לא הוה כקבלה ותשלומין, רק ענין סילוק שנסתלק מהחוב, עיין מחנה אפרים סוף זכיה מהפקר (סי' יא), לכן לא מהני מחילתו, דאף דשמעון יסתלק ע"י מחילתו, מ"מ ישאר חייב להבע"ד השני, והוא ללוי בציור הנ"ל וז"פ.וכעין זה מצינו בשני ענינים: א' בגזל ובא אחר ואכלו, דקי"ל (ב"ק קיא, א) דרצה מזה גובה רצה מזה גובה, דאם שילם לו אחד שוב אינו יכול לגבות מהשני דכבר קבל את שלו, ואם מחל לאחד יכול לתבוע מהשני כנ"ל, דאף דנסתלק מאחד מ"מ לא קיבל את שלו ויכול לתבוע מהשני – וכן במזיק שעבוד, אם חייב, אז אם שלם, או לבעל הקרקע והוא הלוה, או לבעל השעבוד והוא המלוה, פטור, ואם מחלו לו אחד, חייב להשני כנ"ל דמחילה לא נחשב כפרעון וכנ"ל, ובזה נתישב בענינא דהיה נושה באחיו מנה דאינו יכול לאמר הואיל ואני יורש החזקתי (כתובות פא, ב), דאף דימחול לנפשא ויסתלק מהחוב, מ"מ יצטרך לשלם לשאר אחים, דמחילה לאו כפרעון היא וכנ"ל.
"ע"כ סוגיא זו", נערך מוצאי שב"ק – מכתבי אשר מזלוצק – ע"י חיים.
♦ ♦ ♦