היתר כתיבת תורה שבעל-פה
כתב רבינו הסמ"ג כותב בהקדמתו למצוות לא תעשה: "טעם אחר מפרקי דר’ אליעזר מפני שראה הקב"ה שעתידין אומות העולם לכתוב עשרים וארבע ספרים שיש בספר תורה נביאים וכתובים ולהפכם לרעה ולמינות, מסר סימנים למשה בעל פה ולא הסכימו מן השמים לכתבן עד לאחר שעמדו אמונת אדום וישמעאל פן יעתיקו אותם הגוים ויהפכו אותם לרעה כמו שעשו בתורה שבכתב." בפנינו הדברים נמצאים במספר מדרשים[1].אחרי שכבר קמו העולם דתות השקר, בתקופת הגאונים, הורו לכתוב את התורה שבעל פה כי לא הייתה ברירה, שמא תשתכח ח"ו תורה שבעל-פה[2].
וכתב רבינו החתם סופר: "... כל המחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו, רבצה בו האלה האמורה במילי דאבות (פ"א מי"ג) 'נגיד שמא אבד שמא', ולא תעשה ידיו תושיה להוציא מחשבתו אל הפועל, כי יבואו מבקרי מומין ויחפשו וימצאו, מלבד שהוא עובר איסור דאורייתא 'דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן', ולא הותר אלא משום 'עת לעשות לה", ואם איננו עושה לה' הרי איסורו במקומו עומד".[3]
אולם, נהגו רובם המכריע של חכמי ישראל, החל ימי רבינו סעדיה גאון, לחבר חיבורים בתורה שבעל-פה ולכתבם, וכך גם עודדו את תלמידיהם, כדי שלא תשתכח תורה מישראל[4].
♦
ב.
האחריות על הניסוח
כתב רבינו הרמב"ם באגרת השמד[5]: "וממה שראוי שתדעהו, שהאדם אין ראוי לו לדבר ולדרוש באוזני העם, עד שיחזור מה שרצונו לדבר פעם ושתים ושלוש וארבע, וישנה אותו היטב, ואח"כ ידבר. וכן אמרו עליהם השלום, והביאו ראיה על זה מלשון הכתוב: 'אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה', ואח"כ: 'ויאמר לאדם'. הן זה נאמר על מה שצריך לדבר בו בפיו. ועל מה שירשום האדם בידו, ויכתבהו, ראוי שיחזירהו אלף פעמים אילו יתכן זה."על דבריו החמורים של רבינו הרמב"ם נוסיף ונאמר[6] - כל עוד הרעיון ההיולי נמצא אצל האדם הוא עדיין לא שלו. אחרי שהאדם מנסח אותו, הוא שלו, אבל הוא נשאר לו לבדו. אחרי שהוא מלמד את זה לאחרים, אז הם שומעים את הדברים. אולם אז זה תלוי גם בזיכרון שלהם ובזיכרון שלו. אכן, ברגע שהדבר כתוב זה קיים לכל עם ישראל לנצח.
בוודאי בדור שלנו, שהקדוש ברוך הוא זיכה אותנו שכל דבר תורה, כמעט, שנכתב יכול להיכנס ולהיות מתועד במאגרי מידע. ועכשיו כל מי שאי פעם יעסוק בנושא הזה יוכל למצוא ולגלות שכן שמישהו עסק בזה ולעיין בדבריו.
♦
ג.
על מה כותבים?
על מה כותבים, דהיינו - מה התוכן? איך אדם יודע על מה לכתוב? תשובה. הוא כותב מה שעלה מלימודו, ומתוך זה הוא רואה עם מה הוא ממשיך.כלל חשוב[7] הוא שמחבר מאמר צריך להניח שמי שיקרא את דבריו הוא בן-תורה, אבל מכיר את הסוגיה פחות טוב ממנו, לא מתוך גאווה אלא בשביל תועלת הבהירות. זאת אומרת, אם המחבר מניח שמי שלומד יודע את הסוגיה כמוהו, כולל כל מה שהוא אומר, אז המאמר מיותר. לפיכך, צריך לתת הקדמה ולבנות מהלך מוטעם, אלא שכמובן שאין להתחיל מא"ב[8].
מהו, אם כן, עניינו של מאמר? המטרה היא לתרום למחבר ולתרום לקורא המאמר. עבור המחבר, ברגע שהדברים מועלים על הכתב, הוא צריך לברר את הדברים כדי שהם יהיו ברורים. עבור הקורא, בדרך כלל יש לפחות עוד בן אדם אחד בעולם שמתעניין או שיתעניין בסוגיה הזאת שהכותב כתב עליה.
ראוי מאוד שלאדם יהיה ברור מה הוא רוצה להגיד כשהוא כותב. כלומר, אם הוא עצמו עוד הדברים קצת מעורפלים אצלו, אז ברור שאצל הלומד הם יהיו הרבה יותר מעורפלים. כמפורסם בשם רבינו הגאון רבי חיים מבריסק שקושי בהסברה זה קושי בהבנה[9].
♦
ד.
ניסוח ומבנה
על גבי זה, צריך שהכתיבה עצמה גם תהיה בצורה ברורה ובהירה, לא רק מצד התוכן אלא גם מצד המבנה. זאת אומרת, שעל המחבר להציג בתחילת דבריו את נושא המאמר, בצורה קצרה ומובנת. גם כותרת המאמר עצמו אמורה לשקף את תוכן המאמר, אבל ההקדמה הקצרה מרחיבה, קצת, את הנושא.לגבי המאמר עצמו, יש מאמרים בני שלושה עמודים ויש מאמרים בני עשרות עמודים. האורך לא מעיד על כך שיש כאן מאמר יותר טוב או פחות טוב[10].
אחד מהדברים המרכזיים עבור הלומד הוא שהלשון תהיה מובנת לו. זה מתחיל בנכונה. כשיש מאמר שיש בו ערבוב של לשון זכר ונקבה יחיד ורבים קשה לפעמים להבין מה התוכן, מפני שקשה לעקוב אחרי מה שנאמר. לעיתים, גם הרצינות של התוכן נפגמת כשהסגנון הוא סגנון לא נכון.
מעבר לנכונות הניסוח יש גם עניין של בהירות הניסוח. כלומר, לפעמים אדם רוצה להגיד נקודה מסוימת, יש לו חידוש מסוים, אך המילים לא מתאימות לו, הוא לא מוצא מילים מתאימות. אז על פני ארבעה משפטים אומר משהו שבעצם אפשר היה להגיד במשפט אחד[11].
♦
ה.
יושר דברי אמת
פעמים רבות תוך כדי הכתיבה, הכותב מגלה שמה שהיה ברור לו מתחילה, איננו נכון. כאן יש עניין של עבודת המידות. יש לכותב מהלך מאוד יפה, מאוד חשוב, מאוד נפלא. אולם הוא סותר את המקורות. כאן, צריך הכותב להימנע להטות את המקורות לכיוון עליו חשב מראש. ראשית, זו לא אמיתה של תורה, וזה עיקר העיקרים. שנית, זיוף זה דבר שאפשר להרגיש בו. כלומר זה דבר שגם הלומד ירגיש.לפעמים קורה דבר דומה בכיוון קצת אחר. לכותב כל כך ברור כיוון מסוים, אז הוא קורא את המקור שהוא אומר שהוא רואה במקור זה מה שהוא אומר. לא שהוא רואה שזה מה שהוא אומר ואז הוא מעקם אותו, אלא כל כך ברור לו, אז מקור פלוני נקרא לו כאילו הוא אומר מה שהוא אומר.
אם זה יפה אבל לא אמיתי, אז לא כותבים את זה. אין כאן דרישה שהכותב יידע בוודאות שזה מה שהקדוש ברוך הוא אמר, מפני שהוא לא יכול לדעת דבר זה. הדרישה היא שהכותב יכתוב מה שלמיטב הבנתו הוא אמת, לאחר מיטב עיונו[12].
♦
ו.
היקף המקורות ודרכי לימוד
יש נושאים שכתבו עליהם רבים, יש נושאים שכמעט לא כתבו עליהם. כאשר כותבים על נושא שכתבו עליו, מבאר גאון עוזינו רבי יוסף חיים, בהקדמה לשו"ת רב פעלים, שיש שתי שיטות - שיטה אחת, עיון בגמרא ובראשונים, ללא עיון רב בדברי האחרונים, והשיטה השנייה, עיון בגמרא והראשונים ובדיקה בכל האחרונים.כאשר מדובר על מאמרים, אין מדובר על פסיקה לעם ישראל, אלא על הצעת הדברים לפני הלומדים, ובכל זאת האחריות של הכותב על דבריו קיימת.
בנוסף, על הכותב לזכור שברוך ה' ישנם בתי מדרש רבים בעם ישראל, עם שיטות לימוד שונות. לפיכך, בחלק מהמקרים מן הראוי שהוא יבאר או לפחות יאמר מה הן הנחות היסוד התורניות שלו הנוגעות לדבר[13].
דבר זה נוגע אף לכינויי המקורות וחכמי ישראל. למשל, הכינוי "הרב" או "רבינו" וכדומה הוא מובן מאליו מתוך כל בית מדרש, אבל איננו מועיל ללומדים מבית מדרש אחר. לפיכך, על הכותב לציין למקור או לחכם אליו מכוון הציון.
גם סגנון הראיות ודרך הסקת המסקנות שמקובלים בבית מדרש פלוני שונים מסגנון הראיות ודרך הסקת המסקנות המקובל בבית מדרש אחר. אין הכותב מחויב, ואף אין זה ראוי, לשנות את דרכו ולהתאימה לדרך לימוד אחרת[14]. אדרבה, כך דברי תורה פרים ורבים - מהיכרות עם בתי מדרש נוספים ושונים. אולם לפעמים רצוי להוסיף הסברים והבהרות על מנת לתווך ללומד את דרך הלימוד של הכותב, למרות שבבית המדרש של הכותב הדברים ברורים מאליהם.
ויהי נא אמרינו לרצון לפני אדון כל.
♦ ♦ ♦