מח"ס בכור ההלכה
פתח תקוה
חיוב נשים בקריאת מגילה[2]
בעיצומה של מגפת הקורנה בתשפ"א, התייחסותו של אחד הרבנים לשאלת צירוף נשים למניין עם גברים עוררה רעש גדול. בפרסומו כתב שבצל המגפה ולאור ההנחיות האוסרות התקהלויות, יש לצרף נשים למניין (כלומר, גברים ונשים). וכלשונו "מותר לספור נשים למניין בקריאת מגילה". אולם, לקראת ימי הפורים, בחסדי ה', שונו חלק מההנחיות והותרה קריאת מגילה ברוב עם בשטחים פתוחים וכד', ברם השאלה בעינה עומדת אי אריך למעבד הכי.נבקש לעסוק בכמה שאלות: מדוע נשים חייבות במקרא מגילה, הרי זו מ"ע שהזמן גרמא? שנית, שאלה הנראית תמוהה לכאורה, האם אשה מוציאה עצמה י"ח, שמא חייבת לשמוע מאיש? האם היא יכולה להוציא חברתהּ? האם היא יכולה להוציא איש? האם היא יכולה להוציא ציבור של אנשים? האם כשהיא קוראת בפני אנשים היא יכולה לקרוא בטעמים? ולבסוף, מאחר שלהלכה יש לחזר אחר מניין, האם ניתן לצרף נשים למניין של אנשים?
וזה החלי בעזרת א-לי צורי וגואלי.
♦
אף הן היו באותו הנס
הנה, בגמרא במגילה (ד, א) וערכין (ב, ב) מובאת מימרת רבי יהושע בן לוי, שעל אף שמקרא מגילה בכלל מצוות עשה שהזמן גרמן היא,[3] "נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס".[4]בביאור הנימוק "שאף הן היו באותו הנס" הביאו התוספות את דעת הרשב"ם וחלקו עליה.
לדעת הרשב"ם הטעם הוא משום שעיקר הנס היה על ידי אסתר. כך כתב הרשב"ם בפסחים (קח, ב) לגבי ד' כוסות בשם רבינו יצחק הלוי ז"ל וכן מבואר ברש"י שם: "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו, וכן לגבי מקרא מגילה... דעל ידי אסתר נגאלו", וכן בשבת (כג, א), לגבי חנוכה: "ועל ידי אשה נעשה הנס" (הכוונה ליהודית. ושם הוסיף להדגיש שהייתה צרה מיוחדת לנשים).[5] מעניין לציין כי בשלוש מצוות אלו בא לידי ביטוי גם היסוד של פרסום הנס, יותר משאר מצוות. אפשר שדין הוא בכל ניסי הצלה, ובנר חנוכה יש לומר כדברי המהר"ל בספרו נר מצוה (תחילת ח"ב, ענייני חנוכה ד"ה "ועוד יש לומר"), שעל אף שאין בנס שנעשה במנורה משום הצלה, אך יש בו כדי לגלות על נס הניצחון על היוונים שהיה בנס (הנס הנגלה מלמד על נס ההצלה הנסתר, והוא עיקר הנס).
לדרך זו יתבאר מדוע נשים אינן חייבות בסוכה, שלא מצאנו נס הצלה שנעשה על ידן, על אף שאף הן היו בכלל חסד ה' האמור בכתוב (ויקרא כג, מג): "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל".[6]
ברם, תוס' מיאנו בפירוש זה. הרי מלשון 'אף' משמע שחיובן נגרר אחר חיוב הגברים ונטפל אליו.[7] די בכך שגם הן היו בכלל נס ההצלה בתוך שאר בני ישראל. חכמים חייבום במקרא מגילה ללא קשר למעורבותהּ של אסתר בנס הישועה, אלא מצד הסכנה בה הן היו נתונות בכלל שאר עם ישראל. אף הן היו בכלל נס ההצלה מגזרת המן "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים" (אסתר ג, יג). מטעם זה הן חייבות גם במצוות פסח וחנוכה. כך כתב רש"י במגילה (בשונה ממה שראינו בשמו לעיל בגמרא בשבת ופסחים): "שאף על הנשים גזרהמן".[8]
התוספות בפסחים (קח, א) הוסיפו שהדברים מפורשים בירושלמי במגילה (פ"ב הל' ה): "בר קפרא אמר צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף אותם היו בספק. ר' יהושע בן לוי עבד כן, מכנש בנוי ובני בייתיה וקרי לה קומיהון".[9]
זכינו בזה למצוא את מקור דברי ריב"ל, שלמד כן מפי רבו, בר קפרא.[10] הכוונה היא שאף הן היו בסכנה.[11] כך כתב כבר בעל הלכות גדולות בהלכות מגילה (סימן יט): "למה? שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד", וכ"כ ר"ח במגילה שם.
עד כמה שידינו מגעת, נראה ברור שכך פירשו רוב ככל הראשונים, ובפרט שראינו שכך מפורש בירושלמי. כך כתבו בחידושיהם למסכת מגילה רבינו יהונתן מלוניל, רבינו דוד בן לוי מנרבונה בספר המכתם, הרשב"א, הר"ן, הריטב"א, רבינו אברהם מן ההר והמאירי בחידושיהם. כן הוא בפסקי הרי"ד ובאשכול (אויערבך) בהל' חנוכה ופורים סי' ט, ועוד. כך משמע גם מדברי ר"ת בספר הישר (חלק התשובות סי' ע אות ד) שכתב שנשים חייבות בשלש סעודות ובלחם משנה מהטעם שאף הן היו בנס המן (הובאו דבריו בחידושי הרמב"ן לשבת קיז, ב, בר"ן על הרי"ף שבת מד, א ובמרדכי רמז שצז). כך משמע גם בשאילתות (שאילתא כו), וכ"כ הר"ש מן הענווים בפירושו לשאילתות (שאילתא עח, הוצ' מירסקי. יצא לאור לראשונה בהוצאה זו, וראה במבוא בעמ' 39 שהוא לחד מן קמאי מחכמי איטליה, ר' שלמה בן שבתי מן הענווים).[12]
ניתן, אם כן, לסכם כי חובת הנשים אינה משום שנטלו חלק בהצלה ושהנס נעשה על ידן, אלא משום שכולם היו בסכנה וממילא נס ההצלה נעשה גם להן, ועל כן אף הן חייבות בהודאה ובפרסום הנס, ש"אף הן היו בכלל הסכנה להשמיד ולהרוג".[13] חובת נשים בקריאת המגילה היא חלק ממהות חובת הקריאה, שהיא פרסום הנס. לפי זה, היה תימה בעיני עת ראיתי מה שכתב הב"י בשיטת רש"י שנשים מוציאות אנשים במגילה: "וטעמו משום דעיקר הנס נעשה על ידי אישה", דזאת מנא לן (ובפרט לשיטתו בדין עבדים במגילה, שכתב לתלות את חיובם בהבנת דברי ריב"ל, שאם עיקר הנס נעשה על ידן, עבדים פטורים ממקרא מגילה, שמצוות עשה שהזמן גרמא היא, ורק נשים חייבות, אך אם הטעם הוא משום שנס ההצלה היה גם בהם, גם עבדין חייבים).
♦
האם נשים חייבות בקריאה או בשמיעה? האם הן מוציאות בקריאתן אחרים?
הנה, בגדר חיובן של הנשים מצאנו מחלוקת גדולה בראשונים, ונחלקו בזה גם מרן ורמ"א (בסימן תרפט, ב), כפי שנבאר.שלוש שיטות עיקריות הן בראשונים. שיטת רש"י וסיעתו הגורסת כי נשים חייבות בקריאה כאנשים, ומוציאות בקריאתן גם אנשים. שיטת הרא"ש בשם בה"ג וסיעתו שנשים חייבות רק בשמיעת המגילה, ולכן הן מוציאות רק נשים אך לא מוציאות אנשים. שיטת הסמ"ג וסיעתו שנשים חייבות כאנשים, אלא שאינן מוציאות אנשים בקריאתן מפני כבוד הציבור. נבארן אחת אחת ונבקש לפשט את קמטי השמלה (ראה בהערה יג ביחס לאמינות דברי החידוש שבספר האשכול, שהגדיל לומר כי חיובן עדיף על של האנשים).
♦
א. חיוב זהה לנשים ולגברים - שיטת רש"י ורמב"ם
"הכל חייבים במקרא מגילה" אמרו בברייתא בערכין (ג, א). ובמשנה במגילה יט, ב אמרו: "הכל כשרין לקרות את המגילה". ודייקו בערכין שלשון "הכל" באה לרבות נשים: "הכל לאיתויי נשים", וכדברי ריב"ל. שתי הלכות אמורות כאן, אחת נגזרת מחברתהּ. כיוון ש'הכל' חייבים, ממילא 'כשרים' הם להוציא אחרים ידי חובתן, שכל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן (משנה בר"ה כט, א). מפשט הדברים עולה ש'מוציאות אחרים' היינו שחיובם של הנשים כשל הגברים. אכן, רש"י שם כתב שהתוספתא והמשנה באים ללמד כי נשים יכולות לקרוא כדי להוציא אנשים: "לאתויי נשים שחייבות במקרא מגילה, וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי חובתם". כך כתבו המגיד משנה והגהות מימוניות בדעת הרמב"ם (הל' מגילה פ"א הל' ב), וכך כתב הנימוקי יוסף בדעת הרמב"ם שכל החייבים לקרות מוציאים זה את זה, ובכלל זה אשה את האנשים, והסכים עמו המגיד משנה (דבריו הובאו בב"י בתחילת סי' תרפט). [14] פשטות הסוגיה בערכין מורה כן, וכן דעת רוב הראשונים. כך כתבו האור זרוע (הל' מגילה סי' שסח), פסקי הריא”ז (פ"ב הל' ג), הרשב"א, הנמוקי יוסף, המאירי, המכתם, הר"י מלוניל (מגילה ד, ב וכן יט, ב). כך כתב גם האשכול (אויערבך) בסי' ט (וראה בהערה כאן מה שהגדיל להוסיף[15]). כמו כן, כך פסקו מעיקר הדין בספר המאורות והר"ן על הרי"ף[16] (כ"כ הריטב"א, אך מטעם אחר כתב שלכתחילה לא תקראנה לגברים). כ"כ עוד ראשונים. וכתבו האחרונים ללמוד כך גם בדעת הרי"ף (ב, ב) שאך העתיק את הסוגיה (מטה יהודה עייש ועוד, וראה גם בדברי האשכול מהדו' רצב"א: "ומשתיקתו[17] של הגרי"צ[18] דלא סבירא ליה לחלק בין אשה לאיש, וגירסתו נשים חייבות במקרא מגילה"). כך גם נראית פשטות לשונו של רבינו גרשום בערכין.האמת ניתנת להיאמר כי זו היא פשטות לשון הגמרא: "הכל כשרים לקרות" – "לאיתויי נשים" והיינו להוציא אחרים, דפשיטא שאת עצמה יכולה להוציא.[19] ברור שהחייב לקרוא יכול לקרוא להוציא עצמו ידי חובה. אפילו אם גדר החיוב הוא בשמיעה ודאי שיכול לקרוא לעצמו, מידי דהוה אשופר. ידועים דברי הרא"ש בפסקיו לר"ה פרק ד סי' י בשם בה"ג שגדר מצוות שופר אינו בתקיעה כי אם בשמיעה. כמו שמשמע כבר מנוסח ברכת השופר. כ"כ הרמב"ם בתחילת הלכות שופר: "מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר בראש השנה" (ושוב בהלכה ג בדין התוקע בשופר הגזול שיצא). ומצאתי דברים מפורשים בתשובת הרמב"ם (בלאו, סי' קמב): "המצווה המחוייבת אינה התקיעה אלא שמיעת השופר" שאף כשתוקע בעצמו אינו יוצא אלא בשמיעתו.[20] ייתכן שהתוקע עצמו מוציא ואינו יוצא, וכגון העומד מחוץ לבור ותוקע בתוכה. וראה ב"י תקפט בשם הכלבו והרשב"ץ שמטעם זה המדבר ואינו שומע, אף שפיקח הוא לכל דבריו, אינו מוציא אחרים בתקיעתו, כיוון שהמצווה אינה בתקיעה כי אם בשמיעה.[21]
הנה כי כן, מרן בסימן תרפט בסעיף ב הביא את לשון הרמב"ם ב"סתם", ומבואר שנשים יכולות להוציא גם אנשים (בהלכה א כתב הרמב"ם שנשים חייבות בקריאתהּ, ובהלכה ב כתב שכל השומע מפי החייב בקריאתהּ יוצא ידי חובתו).
ראה בכף החיים ס"ק יד שהביא מחלוקת אחרונים בביאור דברי מרן האם כוונתו להביא דעת רש"י והרמב"ם ב"סתם" והלכה כמותם, או שמא כוונתו להביא את הדין בלשון כללית שכל החייב מוציא אחרים, ואח"כ מסייג בשם יש אומרים. כל כההיא גוונא כוונתו לפסוק כדעת יש אומרים. כ"כ בשם האשל אברהם בסק"ד בדעת מרן שהלכה כיש אומרים, כיון שפתח בסתמא שכל החייב מוציא, ולא מפורש שנשים מוציאות אחרים. וכל היכא שלא פירש השו"ע בהדיא בדיעה ראשונה וכתב יש אומרים שדעתו לפסוק כיש אומרים, ושכ"פ דרך החיים בסק"ג.
♦
פרסום הנס בקריאת המגילה
מצוות הקריאה היא מדין פרסום הנס המוכר לנו בנר חנוכה וכן בארבע כוסות (ראה מ"מ הל' חנוכה פ"ד הל' יב). אכן, לכתחילה "בשעה שהציבור קורין מבטלין עבודה במקדש וכן תלמוד תורה, ובאין לשמוע עם הציבור, ואף כל פי שיש בבית המדרש מאה כשל בית רבי, ומשום דברוב עם הדרת מלך" (ר"ן), והוא משום פרסום הנס (לבוש, וכ"כ הרמב"ן במלחמות), כמבואר במרן בסוף סי' תרצ.לפי זה, משמע שהכוונה היא פרסום לאחרים: לבני רה"ר במצוות נר חנוכה, או לבנים ולפני הבית במצוות ארבע כוסות (הב"י בסי' תעב דייק מדברי הטור שנשים חייבות בכל מצוות ליל הסדר, וכך הדין ביחס לכל מצוות פורים). ברם, אם כנים דברינו היינו מוצאים חיוב לקרוא דווקא לציבור של נשים. אך אדרבה, מדברי הירושלמי למדנו שהמנהג היה שהיו קוראים לנשים בביתם. אפילו לגברים, מגילה נקראת גם ביחיד. דומה כי פרסום הנס בקריאת המגילה מתקיים גם בעצם הקריאה בינו לבין עצמו (וכ"כ הב"י בסי' תרפט לבאר מדוע חרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא, לפי גירסה אחת ברמב"ם, והיינו משום שבמגילה חייב לשמוע מה שקורא משום פרסום הנס, וכיון שאינו מוציא עצמו - אינו מוציא אחרים).
♦
ב. גברים בקריאה ונשים בשמיעה - שיטת בה"ג (על פי הבנת הרא"ש, המרדכי ורה"ר)
שיטת בעל הלכות גדולות נראית מאד מחודשת. הנה, על אף הדברים המפורשים בגמרא בערכין, כתב בה"ג שנשים אינן יכולות להוציא אחרים ידי חובה. היא שיטת ה"יש אומרים" בשו"ע בסימן תרפט ס"ב, כן דעת הרמ"א. לקמן נראה שנחלקו ראשונים ואחרונים בהבנת דבריו. עכ"פ, הרמ"א פוסק כהבנת התוס' במגילה (ד, א) הרא"ש בפסקיו (פ"א, סימן ד). המרדכי (רמז תשעט) הוסיף שכמותו פסק הראבי"ה (סי' תקסט), וכ"פ הפר"ח. כאמור אין כן דעת מרן. נבקש להרחיב מעט את היריעה בביאור שיטתו, על פי דרכם של ראשונים כמלאכים.בה"ג מביא את דברי ריב"ל שנשים "חייבות במשמע מגילה", שאף הן היו באותו הנס,[22] אבל אינן יכולות להוציא את הרבים ידי חובתם. כך כתב בשמו בעל העיטור. כך היא דעתם של רבינו חננאל ורבינו יצחק אבן גיאת.[23]
הנה, לפי מה שכתבו הרא"ש, המרדכי, הרשב"א ועוד כמה ראשונים בביאור שיטת בה"ג, גדר מצוות קריאת המגילה מחולקת לשניים, חובת קריאה לגברים וחובת שמיעה לנשים, וכ"מ בתוס' במגילה (לקמן נבאר כי מדברי תוס' בסוכה עולה כי דרך אחרת להם בביאור דברי בה"ג).[24]
♦
"חייבות במשמע מגילה" - גירסא או פירוש? רמ"א – גר"א
ויש לשאול, אמנם בה"ג מביא ראיה לדבריו מתוספתא ומירושלמי, אך שמא גרס כן בלשונו של ריב"ל, וכמו שמשמע בר"ח, שנשים חייבות בשמיעת קריאת המגילה. אכן, במרדכי (רמז תשעט) מפורש שגירסה אחרת הייתה לו לבעל הלכות גדולות בדברי רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במשמע מגילה. כ"כ בשמו בביאור הגר"א, כך גם מפורש בראבי"ה (סי' תקסט). ברם, אף שכך מובא בדברי בה"ג ור"ח, אפשר שאין זה אלא בגדר פירוש לגרסה שלפנינו. לזה נראה שהתכוון הרמ"א בהגהותיו למרדכי, שמחק וכתב "פסק" (ולא 'גרס').[25]♦
ראיית בה"ג מהתוספתא
בין אם בה"ג גרס כך בדברי ריב"ל, בין אם פירש, טענתו המרכזית של בה"ג היא שחילוקו מוכרח הוא בלאו הכי. בה"ג מוכיח דבריו מדברי התוספתא והירושלמי במגילה.[26] לדבריו מקור הברייתא המובאת בערכין הוא בתוספתאכה מגילה פ"ב הל' ד (הלכה ז במהדורת הר"ש ליברמן). שם מפורש שנשים אינן מוציאות בקריאתן גברים. אולם, זו תימה רבתי, שהרי הבבלי במגילה כבר דרש וביאר כי: "הכל חייבים במקרא מגילה" לאיתויי נשים, ואם כן דברי התוספתא סותרים זה את זה (אף כי לולי הבבלי אפשר היה לומר ש"הכל" אינו כולל נשים, אלא את המפורטים שם, אך כך נקטינן, והשאלה היא כיצד יש ללמוד את התוספתא על פי הבבלי).[27]זו לשון התוספתא: "הכל חייבין בקריאת מגלה, כהנים לוים וישראל גרים ועבדים משוחררין חללים נתינים וממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה, כולן חייבין ומוציאין את הרבים ידי חובתן. טומטום ואנדרוגינוס חייבין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן. אנדרוגינוס מוציא את מינו ואינו מוציא את שאינו מינו, טומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן".
הנה, עת נתבונן הדברים מכריחים כן מהאמור אצל טומטום, שהוא ספק איש ספק אשה. אם חיובם זהה, ומוציאין זה את זה, כדמשמע ברמב"ם, וכפי שכתבו רש"י ורוב הראשונים, מדוע טומטום אינו מוציא אפילו לא את בני מינו (שמא הוא אישה ושכנגדו איש). אלא אין מנוס מלבאר, טוען בה"ג, שעל אף שנשים חייבות בקריאה, אינן מוציאות אנשים.[28]
הרא"ש והמרדכי ביארו דבריו שהטעם שאשה אינה מוציאה איש הוא משום שגדר חיובן שונה. וז"ל הרא"ש: "ובעל ההלכות פסק שהנשים אינן חייבות אלא בשמיעה אבל קריאתה אינה מוציאה אנשים ידי חובתן שחייבין בקריאה, עד שישמעו מפי אנשים המחוייבין בקריאה כמותן, ואין שמיעתן מנשים חשובה כאלו הן עצמן קורין".
♦
כיצד יכלכל בה"ג את הלשון: "הכל כשרים לקרות את מגילה"
בתוך דבריו מבאר הרא"ש[29] כי אם ילחשך אדם, מה תועיל פרשנות זו של בה"ג בדברי ריב"ל, אחר שבברייתא שהובאה בערכין אמרו "הכל חייבים במקרא מגילה", ועוד יותר מזה, במשנה במגילה יט, ב: "הכל כשרים לקרות את המגילה", ומפורש אם כן שגם נשים חייבות בקריאת המגילה, ואף מוציאות אחרים בקריאתן. אף אתה אמור לו, שבשונה מדברי ריב"ל המתייחסים רק אל נשים, לשון המשנה והברייתא כוללת "הכל", אנשים ונשים. ואכן, כמו במצוות שמיעת שופר, התקיעה היא הכשר מצווה, וחלק מגוף המצווה, כך גם ביחס למגילה: מצוות הנשים, לבה"ג, היא שמיעת מקרא מגילה. כיון שאם אין קריאה אין שמיעה, סוף סוף גם לאשה יש חיוב בקריאת המגילה, אף אם הוא בגדר הכשר מצווה בלבד (וכגון שאין מי שיקרא לה, שאף אם חייבת בשמיעה ודאי שמוציאה עצמה בקריאתה). לכן שייך לומר שהכל חייבים בקריאתה, כאשר קריאתה אצל נשים הוא רק בגדר הכשר מצווה, ואצל אנשים הוא גוף החיוב. לכן גם לשיטת בה"ג נכון יהיה לומר: "הכל חייבים במקרא מגילה". שניהם חייבים בקריאה, אף שגידרי חיובם שונים: אנשים בקריאה כחיוב עצמי, ונשים כאמצעי וכהכשר מצווה.[30]כל זאת ביחס ללשון הברייתא. ברם, מהו "הכל כשרים לקרות" האמור במשנה, אם נשים חייבות בשמיעת מקרא מגילה ודאי יכולות לקרוא לעצמן, ברור אם כן שהמשנה באה לרבות אחרים, והרי לבה"ג נשים אינן מוציאות אנשים.[31] כתב הרא"ש ליישב את הדוחק בזה שהכוונה היא שאשה מוציאה נשים אחרות (שגדר חיובן זהה). החידוש בזה הוא שאפשר היה לומר שמאחר ושני חיובי קריאה הן (נשים חייבות בקריאה כהכשר מצוה, ואנשים כגוף החיוב), שמא נשים אף הן חייבות בשמיעה של קריאה חשובה של איש,[32] קמ"ל שאף אשה מוציאה אחרים י"ח, והיינו נשים. וזו לשונו: "וצריך לתרץ לפי הלכות גדולות ותוספתא הא דאמר בערכין "הכל כשרין לקרות" לאתויי נשים, לא שיוציאו אנשים בקריאתן אלא דוקא נשים, דלא תימא אף נשים אינן יוצאות אלא בקריאה חשובה של אנשים, קא משמע לן שהאשה מוציאה חבירתהּ".
כעין זה כתבו גם התוס' במגילה, שאינה גרועה מאנדרוגינוס המוציא מינו. ולכן איש מוציא גם נשים, אך אשה מוציאה נשים ואינה מוציאה גברים. כ"כ האו"ז והמאירי שמוציאות מינן. וכ"כ שטמ"ק בערכין, בהשמטות בשם תוספי רא"ש.
♦
קושי בסברת הרא"ש
שיטת בה"ג כפי שהתבארה בדברי הרא"ש מורכבת ומחודשת. על אף שנשים חייבות כגברים, אין הן מוציאות גברים משום שהן אינן באותה רמת חיוב, שאין אנשים יוצאים "עד שישמעו מאנשים המחוייבים בקריאה כמותם". החידוש אינו מובן מאליו, משום שיש להבין, מה לי שגדר חיובן שונה, והרי למעשה שניהם חייבים לקרוא, גם קריאת הנשים חיוב הוא מכוח החיוב לשמוע. כלל נקוט בידינו שכל המחוייב בדבר מוציא אחרים ידי חובה. בשלמא אם לא היה בכוחה להוציא נשים כמותהּ, וכגון שהייתה דרישה לשמוע דווקא מאיש, לחיי. אך אחר שהיא מוציאה עצמה ומוציאה אחרות בקריאתה, מהי הנפק"מ בדיני ערבות בין חיובי קריאה שונים, ומדוע אינה מוציאה איש. לא מן הנמנע לומר בפשטות כי הכלל שכל המחוייב בדבר מוציא אחרים ידי חובה, חל אף ביחס לקריאת נשים לגברים.מטעם זה דחה האו"ז (סי' שסח) את שיטת בה"ג, בטענה שלא ניתן ליישב בין הבבלי ("הכל לאיתויי נשים") לבין התוספתא ("נשים אינן מוציאות אנשים"). כך גם הסיק המאירי: "ועיקר הדברים שלא לדחות תלמוד ערוך שבידינו מברייתא או מדברי תלמוד המערב וכל שכן מסברא אלא בואו ונסמוך על הכלל הידוע כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן". הגם שהגדרים שונים, כל שהם משוללים נפק"מ אין בשימוש בהם אלא פלפולא בעלמא.
נראה כי תשובת הרא"ש תהיה כי אכן אלו שני חיובים שונים, והנפקא מינה היא ביחס לחיוב להשמיע לאזנו. אם החיוב לקרוא – סוף סוף קרא ויצא בדיעבד אף אם לא השמיע לאזנו. אשה הקוראת לעצמה ודאי שלא יצאה, כיוון שלא שמעה. כך מצאתי בשו"ת אור לציון (ח"ד פרק נד אות ג) שהנפק"מ משיטת בה"ג על פי הרא"ש – שהובא ברמ"א – הוא כשהיא לא משמיעה לאזנה. וכתב שלא מצא מי שיעורר על כך.
להלכה, קרא ולא השמיע לאזנו, כגון חרש שלא שומע, לשו"ע לא יצא י"ח, דשאני מגילה מק"ש שהיא משום פרסומי ניסא, על כן צריך להשמיע לאזנו. אך יש מגדולי הפוסקים שכתבו שבדיעבד יצא, כמו בק"ש (פר"ח, מטה יהודה עייש ועוד). מעתה, אצל נשים יודו כולם שודאי שלא יצאה, אחר ולא השמיעה לאזנהּ.
♦
ג. שיטת הסמ"ג (ותוס' בסוכה, הריטב"א והמאירי ועוד, וכך משמע מדברי ר' האי גאון)
כמה מגדולי הראשונים פרשו אחרת את דברי בה"ג.[33] הסמ"ג (עשה דרבנן ד) אמנם אינו מזכירו בשמו, אך מביא את עיקר דברי בה"ג, וברור שכך הבין בדבריו.[34] את החילוק בין נשים לגברים הוא מוכיח כבר מדין טומטום, שאינו מוציא אפילו מינו, והיינו טעמא משום שאשה לא תקרא להוציא את הגברים. הסמ"ג מקשה מנר חנוכה, שמפורש כי חיובן זהה לשל גברים, שהרי אישה מוציאה איש, ובזה סתר את הסברם של הראשונים כדוגמת הרא"ש. ומכל מקום, אישה לא תקרא לאיש כמו שמצאנו בקריאת התורה, הרי היא לפניכם: "ואל תשיבני נר חנוכה דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כג, א) דאשה מדלקת דמשמע אף להוציא האיש, דשאני מקרא מגילה שהוא כמו קריאת התורה לכך אינה מוציאה את האיש, ואף על פי שיש דברים שהקלו במגילה יותר מבתורה בזה לא הקלו".בספר מנורת המאור הקדמון לר"י אלנקאוה, מחכמי ספרד בן דורו של הרמב"ן, הזכיר את מחלוקת רש"י ובה"ג (ח"א עמ' 212). גם בדבריו מוכח שהבין בדעת בה"ג שמעיקרא גם נשים חייבות בקריאה, אלא שאינן מוציאות את האנשים.
כך משמע גם בדברי הריטב"א במגילה יט, ב שכתב: "וחייבו אותן מפני שהיו באותו הנס ... שעשו אותן כאילו היא מצווה שלא הזמן גרמא", ומשמע שחיובן כשל האנשים, וראה דבריו ד, א שמפורש שחיובם שווה ו"בכל מידי דמחייבא מפקא לאחרים", וכתב שאף שמעיקר הדין חיובם זהה. ומשמע שהיא מוציאה אחרים, אלא ש'ציבור' אינה מוציאה, והיינו של אנשים, משום כבוד הציבור, והיינו משום גדרי צניעות (פריצותא).
מיהו, הריטב"א מעיר שכיוון שהן חייבות כאנשים, הן מצטרפות למניין אנשים, ואינו כזימון, שצירופם ניכר שהרי יש שינוי בנוסח הזימון. מה שאין כן במקרא מגילה שאפשר לקרוא גם ביחד, ונוסח הברכות אינו משתנה בין יחיד לרבים, וצריך מניין משום פרסום הנס ברוב עם, וכיוון שמחזרים אחר עשרה, גם נשים מצטרפות לחשבון עשרה. וזו לשונו: "אבל הכא אין שינוי במקרא מגילה ולא בברכותיה בין ביחיד בין בעשרה ולא חשיב צירוף כולי האי דניחוש לפריצותא".
הדברים ממש מפורשים בדברי הריטב"א שהן מצטרפות. ומשמע מדבריו שלא כמו שכתב המג"א בשם הרא"ם, שאף שאינן מוציאות ציבור, כל שאין כאן ציבור, הרי שיכולה להוציא. ואולי מאחר שהדגש בדברי הריטב"א אינו כבוד הציבור כמו הנימוק של פריצותא, יש לחלק בין הקוראת לבני משפחתהּ, וכגון המברכת ברהמ"ז, דמינה סליק, וצ"ע.
עכ"פ, דבריו נראין תואמים ממש את הסמ"ג. אולם, גם הריטב"א כסמ"ג אינו מזכיר את בה"ג. יתרה מזו, הריטב"א דוחה את התוספתא מההלכה, ואף על פי כן פוסק כהסבר הסמ"ג. וכבר ביקשנו לבאר את הבה"ג על קרבו וכרעיו על פי הסמ"ג, וכפי שהסברנו בתוס' בסוכה.
הנה, נראה שהד לדברים אלו יש למצוא בתשובות הגאונים בשו"ת שערי תשובה סימן שמה, וכנראה שהיא לרב האי גאון. הסמ"ג השווה בין קריאת המגילה לקריאת התורה, ובתשובת הגאונים השווה לברכת המזון, וזה לשונו: "אשה מחוייבת במקרא מגילה אבל לא תוציא את הרבים. כמו בברכת המזון... אבל לעצמה מחוייבת כשאין שם אחר שיודע להוציא לה", ודוק.
♦
"כבוד הציבור" – "תבוא מארה": לכתחילה או אפילו דיעבד
עוד אעיר כאן כחדא רגע בעיון שבדברי הריטב"א. הנה, בעוד שמדברי הסמ"ג משמע שאינה מוציאה את הציבור גם בדיעבד, שכך היא לשון התוספתא, בריטב"א משמע שבדיעבד מוציאות, וז"ל: "כיוון דקימ"ל כריב"ל דחייבות, אף מוציאות, אלא שאין זה כבוד לציבור, והן בכלל מארה".כך היא לשונו של רבינו אברהם מן ההר בחידושיו למגילה, שלאחר שהוא מביא את לשונו של הרמב"ם כותב: "ואם שומע מאשה יצא דהא אשה כאיש... מיהו ודאי לכתחילה לא תוציא אחרים, כדאמרינן במי שמתו (ברכות כ, ב) תבוא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. ואמרינן (מגילה כג, א) הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה או קטן, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור".
יש לציין כי מבואר עוד בדבריו ש"כבוד הציבור" אינו דווקא מצד שקוראת בפני רבים, שהרי כרך דברים אלו עם מה שאמרו חכמים: "תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו" (משנה סוכה לח, א), רש"י כתב שם: "תבא מאירה שלא למד, ואם למד - תבא לו מאירה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה" מצד שנראין הדברים שקוראת להם מחמת בורותם, וכלשון הירושלמי בענין זה: "תבוא מאירה לבן עשרים שצריך לבן עשר", שמגונה הדבר משום פרסום קלון בורותם או משום שיש בזה בזיון המצווה. בירושלמי (ברכות פ"ג הל' ג; ראש השנה פ"ג הל' י) מבואר שמדובר באשתו קוראת והוא עונה אחריה, בבבלי מדובר אף כשהיא מוציאתו מדין שומע כעונה. ועל כל פנים, כל זה לכתחילה, אבל בדיעבד היא מוציאתם.
כך משמע גם באו"ז (הלכות מגילה, סי' שסח), וז"ל: "אריב"ל נשים חייבות במקרא מגילה [...] ונראה בעיני עיקר כדפירש רבינו שלמה [...] ותדע שהרי גם בברכת המזון היו הנשים מוציאות את האנשים אלא משום שאינה יכולה לומר ברית [...] הא אם היו אומרות ברית היו הנשים מצטרפות ומזמנין עם האנשים ומוציאות אותם [...] אבל אמרו חכמים תבוא מארה על אדם שאשתו ובניו מברכין לו [...] ולעניין מגילה כך נראה בעיני הלכה למעשה שהאשה חייבת במקרא מגילה ומוציאה את הזכרים ידי חובתן".
משמע שבדיעבד, וכגון שאין מישהו אחר, הן מוציאות. והשווה לדברי הריטב"א בשבת כג, א, והבן כי המניעה היא מצד המארה, שאינו יודע.
במאירי משמע כסמ"ג, שאף לדעת בה"ג הן בכלל קריאה, ולא רק בשמיעה, אלא שאינן מוציאות את האנשים, ומשמע אפילו בדיעבד.
נחזור לדברי הסמ"ג. ראשית, הסמ"ג מוכיח שעוד לפני הדברים המפורשים שבסוף התוספתא שנשים אינן מוציאות גברים, יש לדייק כן כבר מדין טומטום, שאינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו, דשמא אחד זכר ואחד נקבה. ברם, נימוקו אינו כמו שכתבו הרא"ש, המרדכי והתוס' במגילה. אישה אינה מוציאה גברים, לא מדין "מי שאינו מחוייב בדבר". הסמ"ג שואל מאי שנא מגילה מנר חנוכה שאשה מוציאה איש. הטעם להבדל הוא שקריאת מגילה עשאוה כקריאת התורה. ולגבי קריאת התורה שנינו במגילה כג, א: "הכל עולין למניין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא מפני כבוד הציבור". בקריאת התורה אין פטור בעצם. מעיקר הדין אשה עולה למניין שבעה קרואים. כך נפסק ברמב"ם ושו"ע. ולעניין זה, מגילה כקריאת התורה לדעת הסמ"ג. מיהו הסמ"ג עצמו רומז כי יש לחלק, קריאת התורה היא מדברים שבקדושה שנאמרים רק בעשרה, כקדיש וקדושה שכולם בכל "ונקדשתי בתוך בני ישראל", לעומת קריאת מגילה שאינה בכלל "ונקדשתי", וכבר הקלו במגילה יותר מקריאת התורה שנקראת גם ביחיד. אעפ"כ, נתנו למגילה דין של קריאת התורה לפחות לעניין הדין שנשים לא יוציאו גברים, ומפני כבוד הציבור. סברת הסמ"ג שונה בתכלית מהרא"ש והמרדכי בהסבר שיטת בה"ג.
הסמ"ג טוען לדוחק בסברת הרא"ש, אם כדברי הרא"ש ש"הכל כשרים" היינו לקרוא ובכלל זה נשים, אין סברא לחלק בין קריאה לקריאה, בין קריאה לנשים לקריאה לגברים. לכן הסמ"ג בא לדון מצד אחר, מדין כבוד הציבור. כך יש לבאר בתוספתא, נשים לא מוציאות רבים י"ח משום כבוד הציבור. לולי הדמיון לקריאת התורה אשה הייתה יכולה להוציא את הרבים, שלא כרא"ש. אין כאן שני גדרי חיוב של קריאה. אמנם לפי זה, לשון התוספתא: "נשים פטורות" פירושה להוציא אחרים י"ח. אך כבר בה"ג כתב ש"פטורות" אינו לגמרי, פטורות ממקרא אבל חייבות במשמע. ברם, בעוד שלפי הרא"ש כוונת בה"ג הייתה לגדר חיוב אחר, לפי הסמ"ג ישנה אך בעיה צדדית של כבוד הציבור, "פטורות" בפועל, מצד שהן לא יכולות לקרוא לאחרים.
כאמור, לדעת הסמ"ג גם בדיעבד לא מוציאה, וכפשט לשון התוספתא. לדעת הריטב"א אסור מצד כבוד הציבור, אך בדיעבד, או בשעת הדחק מוציאה גם את הרבים י"ח. דברי הסמ"ג הובאה להלכה במג"א ובמשנ"ב בס"ק ז.
♦
פסיקת ההלכה
הטור בסי' תרפט הביא את מחלוקת רש"י ובה"ג המובאת כדעת י"א וי"א.הב"י כתב כי אף שהרא"ש לא הכריע בפירוש, "דבריו נוטין כדעת בה"ג", וכך יש ללמוד בדעת הטור שפוסק כבה"ג, ובפרט שהטור מביא את לשון התוספתא. כמו כן, גם הרא"ש עצמו הביא את דברי בה"ג באחרונה, וכידוע, כך דרכו, לפסוק כדעה האחרונה שמביא. תדע, שהרי מקור המשא ומתן של הרא"ש הוא מתחילת דברי האו"ז, אך הרא"ש משמיט את מסקנת האו"ז שאין לסמוך על התוספתא, ומשמע דסבירא ליה דסמכא היא.
לעומתו, הגם שמרן מביא את השיטות בסדר שהובאו בטור, אך את דעת רש"י הביא בסתם, ואת דעת בה"ג כ"יש אומרים". מבואר שפסק כדעת רש"י ורמב"ם. וכבר הבאנו שכ"פ רוב הראשונים, כך פסקו נמוקי יוסף, או”ז, ריא”ז, המאירי ועוד. מעניין לציין את לשונו של המאירי, שלאחר שהביא את שיטת בה"ג ודחאה, כתב: "עיקר הדברים שלא לדחות תלמוד ערוך שבידינו מברייתא או מדברי תלמוד המערב וכל שכן מסברא אלא בואו ונסמוך על הכלל הידוע כל המחוייב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתן". כך פסקו הברכי יוסף (רעא, א), והמאמר מרדכי (תרפט, ב).
אולם, פר"ח, ערך השולחן והחקרי לב כתבו שאינה מוציאה איש. ושלא כמסקנת מרן, וראה מה שתמה המטה יהודה (לר"י עייש) על שנטה קו מדברי הרי"ף והרמב"ם עמודי ההוראה, ושגם בספר מקראי קודש רבי חיים אבולעפיא דחה את דברי הפר"ח (בסי' תרפט, דף קמד).
ראה חזון עובדיה לפורים (עמ’ ס) שכתב, שאף שהעיקר שאשה יכולה להוציא איש, מכל מקום, למעשה אין לסמוך עליה אלא בשעת הדחק. וראה כה"ח כתב בס"ק יד שאף דעת מרן להחמיר, וכפי שהביא בשם הר"ן שאף שעיקר כרש"י, יש להחמיר לכתחילה.
הרמ"א פסק כבה"ג. וכתב המג"א שהיינו כהסברו של הסמ"ג לבה"ג. למעשה, מנהג א"י שלא כרמ"א, אלא לברך גם לנשים "על מקרא", כמנהג הגר"א במעשה רב. הוא אמנם פוסק כבה"ג, אך כתב שאין לשנות את לשון הברכה.[35]
במשנ"ב ס"ק ז הביא שתי נימוקים בהסבר דברי הרמ"א בשם בה"ג: "ולא דמי לנר חנוכה, דשאני מגילה דהוי כמו קריאת התורה ופסולה מפני כבוד הצבור (המג"א בשם סמ"ג) ולכן אפילו ליחיד אינה מוציאה משום לא פלוג. וגם דאפשר דאשה אינה חייבת בקריאה רק לשמוע וכדלקמיה ומקרי שאינה מחוייבת בדבר לגבי איש אבל אשה מוציאה את חברתה (רא"ש)".
המג"א התעורר לקושי בשיטת הסמ"ג. בעוד שלרא"ש גדרי החיוב שונים, וברור שהן לא יכולות להוציא גברים כיון שרמות החיוב שונות. אך לסמ"ג, שחיובם שווה, ורק משום כבוד הציבור אינה מוציאה גברים. אולם, מדוע שלא תוציא אדם שאינו "ציבור". וטעמו "משום לא פלוג". וכתב שלמד כן מדברי הרא"ם על הסמ"ג. אמנם לא מפורש כן בדברי הרא"ם, כך תלה המג"א בדבריו. הרא"ם כתב כי כמו שקריאת התורה לעולם אינה ביחיד, כך חכמים קבעו שמקרא מגילה יהיה דומה בזה לקריה"ת שאשה לא תקרא כלל (יש מקום להרהר על דבריו, באשר בסמ"ג עצמו מפורש שחילוק גדול יש ביניהם, שאין בקריאת מגילה דין של "ונקדשתי", שלא כמו קריאת התורה, החיוב הוא על כל יחיד, ולא על ציבור). מכל מקום, זה ברור שהסמ"ג מודה שאישה מוציאה אישה. הרי הוא הוציא דבריו מדין טומטום, שם מפורש שאחת מוציאה את חברתה. לגבי נשים אין בכלל את הכלל של כבוד הציבור.
♦
מנייני נשים
בקרב קהילות ליברליות ישנה כיום מגמה של נשים הקוראות לנשים. האם לשיטת הרמ"א זהו מנהג העולה יפה על פי ההלכה? הנה, שער הציון (תרפט, ס"ק טו) הביא את דברי הקרבן נתנאל (פ"א אות ד ברא"ש, ס"ק מ). דבריו מאד מחודשים, שאשה אינה יכולה להוציא נשים רבות. בספר הליכות שלמה (יט, הערה ד) כתב בשם הגרש"ז אוירבך שהקשה על הקרבן נתנאל, והסיק שהדין עם הרב טיקוצ’ינסקי שכתב בלוח ארץ ישראל שאשה יכולה להוציא נשים רבות. נבקש לדון מעט בדבריו ולפשט את הקמטים בנידון זה. כמו כן, נברר האם ניתן לצרף למניין עשרה נשים וגברים.הנה, על דברי הרא"ש שכתב בדעת בה"ג שגדר החיוב של נשים שונה משל גברים כתב הקרבן נתנאל להוסיף נדבך נוסף. וזה לשונו: "מה שכתבו התוס' בסוכה דף לח, א: "אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא דהרי מגילה דנשים חייבות בה, ופי' בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה", ע"כ. היינו שאין אשה מוציאה נשים רבות ידי חובתן משום דזילא בהו מלתא. אבל להוציא אנשים בלאו הכי אין מוציאין אפילו אשה לאיש אחד, דאין מחויבין בדבר הוי, ודלא כמו שכתב מג"א בסי' הנ"ל ס"ק ב' עיין שם".
הנה, דבריו מתייחסים לתוס' בסוכה שמביאים תוספתא בברכות, תוספתא הדומה לתוספתא במגילה שהובאה בבה"ג. התוספתא דנה בברהמ"ז, גם שם מבואר שנשים פטורות ואינן מוציאות את הרבים י"ח. תוס' התקשהו בטעם הדבר וכתבו: "אי נמי משום דרבים זילא בהו מלתא, דהרי מגילה דנשים חייבות בה ופירש בה"ג דאין נשים מוציאות את הרבים ידי חובתן במגילה".
הטעם שאינה מוציאה את הרבים הוא משום ש"זילא ביה מילתא", ובמילים אחרות פגיעה בכבוד הציבור, הן הן הדברים המבוארים בסמ"ג. התוס' מזכירים את הדין המקביל בהלכות מגילה דרך אגב, שגם שם הטעם שאינן מוציאים את הציבור הוא משום כבוד הציבור. ברור שהתוס' בסוכה הולכים בשיטת הסמ"ג.
אעפ"כ, הקרבן נתנאל מתקשה בדברי התוס' הללו. מה ראייתם ממקרא מגילה, והרי הטעם שאינן מוציאות את רבים י"ח במקרא מגילה הוא פשוט משום שגדר החיוב שלהן שונה, שאינן חייבות אלא במשמע, כמבואר ברא"ש. לכן הוא מפרש אחרת את תוס' באופן שיעלה בקנה אחד עם דברי בה"ג כפי שהם מבוארים ברא"ש. לכן מחדש חידוש מפתיע, שהתוס' בסוכה דנים באשה שאינה מוציאה בברכת המזון נשים אחרות, והוא הדין במגילה! מסקנה ההפוכה מהמפורש בתוס' בערכין וברא"ש שנשים מוציאות אחרות, אבל לא אחרים, ראה היטב בלשונו של הרא"ש ותיווכח (הרא"ש כתב בפירוש שהאמור בגמרא בערכין "לאתויי נשים" בא ללמד שאשה מוציאה נשים). כמו כן, ראה בקיצור פסקי הרא"ש שמפורש שאשה מוציאה גם נשים רבות, ולא רק את חברתה: "ולהלכות גדולות אינן מוציאות אלא נשים כמותן". גם במאירי למגילה מבואר בדעת בה"ג "שהנשים חייבות אבל אינן מוציאות אלא נשים".[36]
דברי הקרבן נתנאל קשים. מהי תמיהתו. שתי שיטות הן בביאור דברי בה"ג. אם נשאל את התוס' בסוכה את שאלת הקרבן נתנאל מדוע צריך להשוות מגילה לקריאת התורה, התשובה היא, שלולי השוואת הדינים, שאינה מוציאה את הרבים משום כבוד הציבור, אכן כיוון שאותו חיוב להם הייתה מוציאה גם את הרבים.
♦
כבוד הציבור
המושג "כבוד הציבור" אינו שייך בקריאה של אשה בפני נשים. מפורש בתוספתא שאינה מוציאה "את הרבים", פשט הדברים הוא שהכוונה היא לציבור, והיינו נשים וגברים כאחד. אך כל שקוראת בפני נשים אין לומר דזילא בהו מילתא. רק הקישור של הקרבן נתנאל בין התוס' בסוכה לבין דברי הרא"ש בביאור דברי בה"ג הוליד את חידושו שאשה אינה מוציאה נשים. אך כבר הראנו היטב לדעת שאלו שיטות שונות. אין בין בראשונים מי שסובר שאשה אינה יכולה להוציא נשים ידי חובתן.זאת ועוד, נראה להביא ראיה ניצחת מדברי התוספות רא"ש בסוכה שם שמביא את כל דברי התוס' ודבריו לא מותירים מקום לספק.[37] וזו לשונו: "אי נמי זילא בהו מילתא באנשים שיוציאום נשים" (בתוס' הלשון: "ברבים זילא בהו מילתא", והקרבן נתנאל כתב שבכלל זה גם נשים שמוציאות נשים. בתוס' רא"ש מפורש שהמושג "כבוד הציבור" המובא במגילה כג הוא רק ביחס לנשים שמוציאות גברים. אין זילותא בעצם הקריאה 'ברבים').
♦
צירוף למניין - "ברוב עם הדרת מלך" או "ונקדשתי בתוך בני ישראל"
על כל פנים, למעשה, לדעת כולם, המנהג המכוון ביותר הוא לקיים מצוות "ברוב עם" ולשמוע במניין של גברים, לאחד מניינים ולא לפצלם. ממה נפשך, אם אינה יכולה להצטרף למניין הקריאה היא בביתה, כמבואר בירושלמי שכך היה המנהג מקדמת דנא, ואם יכולה לא יעשו עצמן אגודות אגודות, אלא יצטרפו למניין של "רוב עם", וראה משנ"ב תרפז ס"ק ז.אף שחיוב הקריאה הוא על כל יחיד, הנה מבואר בסוף סימן תרצא שקריאת מגילה בעשרה. מעתה, לדעת רוב הראשונים ההולכים בשיטת רש"י וכן לשיטת הסמ"ג - אם חיובן כגברים, גם בהן מתקיים "ברוב עם", וניתן יהיה לקיים מנייני נשים, ולכאורה אף לצרפן למניין. ואף שבעלמא אינן מצטרפות לדבר שבקדושה (לתפילה, לקדיש, לקריאה בתורה וכדומה), שרק ישראלים גדולים יכולים להצטרף לעשרה, והוא מדין 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. אך המניין לצורך קריאת מגילה הוא משום "רוב עם", משום הדר ופרסום הנס.
ברם, לדעת הרמ"א הפוסק כדברי הרא"ש, שגדר חיובן של נשים אינו כשל גברים, כתב הרמ"א שיש להסתפק אם ניתן לצרפן למניין, ולכן לכתחילה יש להן לקרוא במניין של עשרה אנשים, בהם יתקיים ברוב עם, ופחות מזה - במניין של עשרה נשים, או שיקראו לה בביתה, וכמו שהביא המג"א מהזוהר חדש "דלא תקרא לעצמה רק תשמע מהאנשים".[38]
הב"י בסימן תרפט הביא בשם העיטור (דף קיג ע"ד) שנשים לא מצטרפות, וכתב הב"י בשם הר"ן שהלך בשיטת רש"י ורמב"ם שאם יכולות להוציא גברים, הם גם מצטרפות למניין עשרה, והיינו עשר נשים. וכ"כ בשו"ת אור לציון (פרק נד אות ג) בשם שו"ת רב פעלים (ח"ב או"ח סימן סב) שנשים מצטרפות בכל מקום בו צריך עשרה לפרסומי ניסא. זו שיטת מרן. אבל הרמ"א כתב בסוף סימן תרצ: "יש להסתפק אם נשים מצטרפות למניין עשרה".
♦
תורת העולה
נראה כי ארבע שיטות הן בראשונים:א. לדעת רש"י והרמב"ם נשים כגברים, ואף מוציאות גברים, כפשט הגמרא בערכין.
ב. על האמור בערכין ומגילה שנשים כשרות לקרות לאחרים, כתב בה"ג בשם התוספתא שאינן מוציאות גברים.
הרא"ש יישב שמוציאות שגדר חיובן שונה ולכן מוציאות נשים אך לא גברים.
ג. הסמ"ג כתב שאין הבדל בגדר החיוב, אלא שאינן מוציאות גברים משום כבוד הציבור, ומשום "תבוא מארה". ואף שמדבריו משמע שאף בדיעבד אינה מוציאה, בריטב"א מבואר שמוציאה.
האור זרוע כתב כי התוספתא ודאי חולקת על הבבלי, ולא ניתן ליישב לתירוצי דחיקי (וכ"כ המאירי). מסקנתו כמבואר ברש"י, וכשיטת הרמב"ם שנשים מוציאות גברים. הריטב"א בשם הרא"ה, הרשב"א והגר"א כתבו שאין לסמוך על התוספתא שודאי משובשת היא.
ד. מאידך, המג"א הביא בשם בשם הזהר חדש שאף עצמה אינה מוציאה. מכל מקום, הגר"א חלק בהבנת דברי הזוהר חדש, ולדבריו הם כדברי בה"ג שמוציאות נשים ואינן מוציאות גברים.
מרן פסק כדברי רש"י ורמב"ם שנשים כשרות להוציא אפילו אנשים, ונחלקו האחרונים האם יכולה לקרוא בטעמים ובנעימה[39], או רק כקוראת סיפור דברים בעלמא, ומשום קול באשה. אעפ"כ, כתבו הפוסקים הספרדים שלכתחילה לא תקרא להוציא, אף שמשום 'כבוד הציבור' אין כאן (ריטב"א). וכמו כן אינו כזימון וקריאת התורה שיש בהם דין צירוף, שהרי מגילה נקראת אפילו ביחיד, ולכן אין הצטרפות הציבור ניכרת, ואינם אלא כנלווים וכשומעים מן הצד.
הרמ"א פסק כדעת הרא"ש, והמג"א כסמ"ג. ולכתחילה כתב המג"א שתמיד תשמע מאחר (מדברי הגר"א במעשה רב נראה שפסק כרש"י ורמב"ם).
♦
"ברוב עם"
אף שחובה על כל יחיד לקרוא את המגילה, יש לחזר אחר מניין משום "ברוב עם". ונחלקו שו"ע ורמ"א אם ניתן לצרף נשים למניין עשרה. הנה, קריאת מגילה אינה מהדברים שבקדושה הצריכים עשרה מדין "ונקדשתי בתוך בני ישראל", ולכן כתב הר"ן שנשים מצטרפות, וכ"ד השו"ע. ולדבריו יכולות אף לקורא במניין של נשים. לעומת זאת, הרמ"א כתב בשם הג"א שיש להסתפק אם מתקיים דין "ברוב עם" בנשים, ולכן ספק אם מצטרפות מניין, והטעם הוא משום שגדר חיובן שונה משל אנשים, ייתכן ודין "ברוב עם" מתקיים רק במי שרמת חיובו כשל אנשים. ולפ"ז יש לשמוע במניין של אנשים. בלאו הכי, גם לדעת מרן לכתחילה אין להיחלק למניינים מניינים, על כן טוב שמי שממילא לא קוראת בביתה שתצטרף למניינים מרכזיים.♦ ♦ ♦