תופעת כתבי העת התורניים היא חדשה יחסית בעולם הספר התורני, וימיה כשלוש מאות שנה, מ'פרי עץ חיים' האמסטרדמי שיצא לאור בתנ"א (1691) ועד ימינו אנו. הרקע שאפשר את פריחתם של כתבי העת הוא ירידה במחירי הדפוס, ושכלול היכולת לשלוח מאמרים גם בריחוק מקום ממרחב הפעילות של כתב העת. במכתב ברכה שכתב הרב מרדכי גימפל יפה לגיליון הראשון של כתב העת 'עיטור סופרים', ציין ש"יש בזה הרמת מעלות התורה הק' וחיזוק גדול ללומדים, בפרטו כי בצוק העיתים האלה, אשר כל נימוסי הזמן הולך וגדול, לכן מהראוי גם כן לחזק את בדק בית תורתינו הק' בכל יכולתינו ובכל כחינו, לכן גם אנכי נמנה עמהם לחזק את חבורת עיטור סופרים".
מעלתם הגדולה של כתבי העת היא בהסרת עול ההדפסה וההפצה מעל המחברים, ובכלל זה הסרת הצורך בהמתנה עד להצטברות כמות הממלאת ספר שלם. מכיוון שכך, היה מקום לצפות שהעוסקים בפועל במלאכת כתבי העת יהיו מדפיסים זוטרים, העושים עצמם אסקופה הנדרסת תחת גדולי ישראל ומשרתים את תורתם, אך בפועל – לא פעם העוסקים במלאכה היו בעצמם מגדולי ישראל, והם אלו שפרסמו את כתב העת, הזמינו אחרים לכתוב בו, ואף השיגו את המימון הנדרש עבורו.
הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים (האדר"ת) וחתנו הראי"ה קוק ייסדו את כתב העת 'עיטור סופרים' בשנת תרמ"ח (1888). בפתח הגיליון הראשון נדפסו מכתבי ברכה רבים מגדולי אותו דור, בחלקם מוזכר האדר"ת כעורך המרכזי ובחלקם הראי"ה. במכתב ברכה שכתב הנצי"ב לראי"ה ונדפס בגיליון הראשון, נאמר: "הן בהחל רוח ד' לפעם את ידיד נפשי הרב הגאון... חזקתי את ידו על פי איזה אופנים אשר עלה בדעתי, וגם מלאתי ידיו באיזה חידושי תורה כאשר ביקש ממני, אמנם יראתי שלא יגיע מזה הענין – הנדרש לטיפול מרובה מראשית המפעל עד הגיעו לתכליתו – לביטול תורה להרב הגאון מורנו א"י הכהן נ"י, ואם כי הבטיח כבוד חמיו הגאון נ"י [=האדר"ת] לעמוד לימינו ולהאציל מרוחו על הענין, מכל מקום היה לבי רפה אם כדאי שהוא ישקיע דעתו ועבודתו תמה בזה".
הרב איסר זלמן מלצר ייסד את כתב העת 'יגדיל תורה' בסלוצק בחנוכה תרס"ט (1908). בפתח דבר שכתב לגיליון הראשון, ציין ש"הרבנים הגאונים אינם צריכים בעדם להמציא להם מקום להדפיס חידושיהם", ומייד המשיך והסביר מי כן זקוק לכתב העת: "אבל מכירים אנחנו הנחיצות בזה לחזק את לבות בני הנעורים ולהפיח רוח חיים במחנה צעירי הלומדים המתחנכים להיות גדולי התורה. גם לרבות הבעלי בתים אשר בשכבר הימים היו במחנה הלומדים ועל ידי פרנסתם נעתקו מתחום ד' אמות של הלכה... על כן קרובים אנחנו לחפש כל מיני עצות ותחבולות להקים קרן התורה והיראה". הוא ממשיך וכותב: "בטחוני ב"ה שיהיה בו תועלת רב, וגם הרבנים הגאונים ימצאו בו חפץ" – כפי שאכן אירע ברבות הימים. כעשרים שנה לאחר מכן, נאלץ הגרא"ז לעזוב את סלוצק, ובסופו של דבר הגיע לירושלים. מחליפו ברבנות דמתא, הרב יחזקאל אברסמקי זצ"ל, 'ירש' גם את תפקיד עורך כתב העת.
הרב בוגיד סעדון כיהן כרבה של ג'רבה במשך עשרות שנים. מעט לפני מינויו, בשנת תשי"ד (1954), החל להוציא לאור את כתב העת 'השושנה', הכולל בעיקר מאמרים של תלמידים צעירים, וכפי שנכתב בהקדמה: "ביחוד צומחת ממנו תועלת מרובה להני תלמידי דבי רב, אילני דמלבלבי, להפיח בקרבם זיקי וניצוצי התורה, להלהיב לבבם לשקוד בלימודם מתוך אהבה וחשק נמרץ על ידי הכנסתם במחלתה של תורה, להרוס ולבנות, לעקור ולנטוע, להעמיד הדבר על אמתה של תורה".
בכלל, תורת האי ג'רבה התאפיינה – ומתאפיינת עד היום – בטרחה רבה של הרבנים למען פרסום כתבי תלמידיהם, ויעידו על כך הערות העורך הרבות של הגר"מ מאזוז זצ"ל בשיפולי המאמרים המתפרסמים בירחון 'אור תורה'.
אם כן, לא הקטנים משרתים את הגדול ואת תורתו, אלא הגדול ותורתו משרתים את הקטנים! הלא דבר הוא! הנצי"ב אכן חשש מכך, ולא נמנע מלהעלות את חששו על הכתב בגוף מכתב הברכה שפרסם!
דומה שדברי הגמרא (ברכות לב, א) יסייעו להבין את התופעה:
'וידבר ה' אל משה לך רד', מאי לך רד? אמר רבי אלעזר, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, רד מגדולתך! כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, ועכשיו ישראל חטאו – אתה למה לי? מיד תשש כחו של משה ולא היה לו כח לדבר. וכיון שאמר: 'הרף ממני ואשמידם', אמר משה: דבר זה תלוי בי – מיד עמד ונתחזק בתפלה ובקש רחמים.
דברי הגמרא המופלאים מלמדים שהגדולה שזכה לה משה רבינו לא הייתה עניין אישי בלבד, אלא עניין כלל-ישראלי, היונק את ערכו מכנסת ישראל. יש להדגיש שהדבר מפורש לא רק בתחילת דברי הגמרא, אלא גם בסופם. הפסוק המלא הוא: "הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו" (דברים ט, יד). אלמלא היינו מכירים את הסיפור, ניתן היה לחשוב שלאחר שתשש כוחו של משה ולא היה לו כוח לדבר, רוחו תשוב אליו עם ההבטחה שייעשה לגוי עצום ורב. אולם, מה שקרה הוא ההיפך הגמור – משה התחזק בתפילה לבטל את ההצעה החדשה, ולהשיב את השראת השכינה לכלל ישראל.
גדולי ישראל מאז ומעולם היו גדולים לא רק בידיעותיהם, אלא גם – ובעיקר – בהתבטלותם לדבר ה' ובעמלם להרבות לו חיילים. בניינם של כתבי העת התורניים הוא בכלל זה – בניין זה דורש שילוב של גדלות בתורה, יכולת רתימה וארגון, מומחיות בכתיבה ובעריכה – ובעיקר מסירות נפש ממושכת.
יבורך מורי וידידי, הכהן הגדול מאחיו, הרב רועי זק שליט"א, שבחר להקדיש את מיטב זמנו וכישרונותיו להעצמת לומדי התורה ולחיזוקם בירחון האוצר. בזכות עבודתו המסורה, אנו זוכים לעשרות רבות של מאמרים המתפרסמים בירחון מדי חודש, משוטטים רבים והדעת מתרבה. גדיים נעשים תיישים במהירות, והתיישים מוסיפים ונלחמים במלחמתם של תורה. סוגיות מתפרשות, הלכות מתבררות, אגדות מתבארות, כתבי יד עתיקים וחדשים מתפרסמים, ערפל מתבהר, בתי המדרש מתפתחים ומתברכים זה מזה, גבולות הקדושה מתרחבים, והשכינה שורה בישראל ובתורתם.
♦ ♦ ♦