הקדמה

ישמחו השמים ותגל הארץ בהנחל ה' עליון צבי הוא לכל הארצות, ארץ שחמדוה אבותינו אבות העולם אברהם יצחק ויעקב, ולא נתיישבה דעתם עד שהבטיח אותם הקב"ה פעם אחר פעם שעתידה ארץ זו להיות בחלקם. וזאת היתה כל פעולתם עלי אדמה, כמו שהתורה הקדושה מרבה לספר את כל ענייניהם בפר' לך לך וירא חיי שרה וכו'. וכל גדלותה של אומה זו התחילה מארצנו הקדושה, כמו דכתיב "לך לך מארצך וכו' אל הארץ אשר אראך", ואע"פ שלפני כן כבר גדל אברהם והכיר את בוראו, ומסר נפשו באור כשדים, לא נזכר בקרא כלום, ורק כשהקב"ה מצוה אותו ללכת אל ארצה כנען, שם מתחיל "ואעשך לגוי גדול". וחז"ל הפליגו מאוד מאוד במעלת ארצנו הקדושה במס' בבא בתרא, כתובות, ועוד מקומות, ושאוירה מחכים, והוא מעין עולם הבא "ארץ ישראל היא מעין עולם הבא וכל המהלך רק ד' אמות בא"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב, על כן כתוב בה טובה הארץ מאד מאד כי באמת אי אפשר לקרותה בשם טוב לבד כי היא למעלה למעלה אפילו מבחינת טוב כעין עוה"ב וכן טוב מאד נאמר על כלל הבריאה וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אבל א"י למעלה אפילו מבחינת טוב מאד רק היא בבחינת טובה הארץ מאד מאד היינו בלי שיעור וערך כלל" (זמרת הארץ). והקשר בין ישראל לארצם הוא עמוק בשורש נשמתם: "הנה חלק ה' עמו בני ישראל בני בכורי ישראל וכן ארץ הקודש בחר לחלקו בלי שליטת שום שרים ומבראשית בחר לחלקו עדת ישורון ומכון לשבתם ארץ הקודש ואוירה מחכים בלי נטות לדיעות הכוזבות כי אין שום קליפה סובבת את הדעת הקדושה" (אגרא דכלה). וז"ל החסד לאברהם (מעין שלישי עין הארץ נהר ז'): "וכן הענין הזה ממש לא"י ולישראל שבתוכם בנשמתם ובתורתם כי א"י הוא עפר קודש והעם היושב בה קודש ונשמתם ותורתם קודש, ואלוקיהם אשר הוא השר לישראל קודש וישראל יש להם יחוס גדול עם הארץ הקדושה בלי ספק בשביל יחוס נשמתם וכן נתחלקה הארץ לי"ב שבטים". וגם הדומם בא"י יש לו חיות כי אינו דומה לשאר הארצות אלא השכינה שוכן בקרבה. ודבר נפלא כעין זה אנו מוצאים בספר נפלאות מתורת ה' (מאמר חופר מטמוני אבות פ"א) שהטעם שדוד המלך נמשח למלך דוקא בחברון ולא בירושלים עיה"ק, הוא מהטעם שהאבנים בחברון שמעו את הברכה וההבטחה לאברהם אבינו "ומלכים מחלציך יצאו", ולכן האבנים היו צריכות לשמוע ולראות את קיום הנבואה.
♦

קדושת ארץ ישראל בפרטיות לכל מקום ומקום

וכל זאת הוא משבחיה בכלליות, ומקדושתה הכללית נובעת גם קדושה פרטית, שמתחלקת באופן פרטי לכל מקום ומקום המיוחד לה, דהיינו כל מקום בארץ ישראל יש לו קדושה וסגולה שמיוחדת למקום ההוא. מן השורש של האילן הזה הוא אילנא דחיי, יוצאים י"ב ענפים, ומהם מתחלק לעלים רבים עד אין קץ, מן כלליות א"י מתחלק לי"ב פרטים, והוא הי"ב נחלת השבטים שכל אחד יש לו סגולות המיוחדות להם. וכמו שהגדיר אותם בספר טוב הארץ, מובא בתפארת שלמה (פ' מסעי): "הנה זה שאמה"כ ולא תסוב נחלה ממטה אל מטה כי כן הוא באמת לכל שבט ושבט יחס פרטי לגבול חלקו בארץ כמבו' בס' טוב הארץ וז"ל התורה וא"י וישראל יש להם יחוס בשביל נשמתם והראי' מיחזקאל שחלק א"י לי"ב שבטים ויחס כל שבט ושבט בגבול אחד ולפי יחוס השבט כן משכנו במה שהוא נגדו לגבול אשר הוא שם אצילות אותו השבט בנשמתם". ואחר כך מתחלק לפרטי פרטים לכל עיר ולכל פלך המיוחד להם. וככל שמתרחב מן הכלל, מאיר ענין פרטי יותר במקום הזה דווקא.
וזה לשונו של הספה"ק אוהב ישראל (פרשת בהר): "והנה כל עיר ועיר וכל מקום מארץ ישראל הקדושה הוא רומז לעולמות עליונים הקדושים".
וגם הלוא ראיתי כן בשפת אמת (פ' שופטים תרמ"ה) שכתב וז"ל: "וכתי' בכל שעריך אשר ה"א נותן לך, כמו שמצינו בגשמיות יש ארץ מגדלת אוכלוסין כו' כן בפנימיות ארץ ישראל המקום גורם ונק' ערי קודש כדכתיב ערי קדשיך היו מדבר, וכל עיר הי' ענין ושער מיוחד והי' מגדלת דעת ושופט כדכתי' רבתי עם דרשו חז"ל רבתי בדיעות, וזהו לשבטיך ששורש י"ב שבטים הם שמרים מיוחדים ואח"כ מתפשטין אותן השערים לפרטים".
וכן ראיתי בשפת אמת: "במדרש ג' רגלים רמז לו שביקש לעקור אומה החוגגת ג' רגלים. ולמה דוקא מצוה זו. אך דהג' רגלים שעלו בנ"י לרגל הי' עדות שהמה מיוחדים לירושת הארץ וביהמ"ק כדכ' יראה כל זכורך כו' במקום אשר יבחר. וכ' ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל. וכן אמר אותו רשע כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו. לפי פשוטו שראה בנבואה כי כל צור וגבעה בא"י מיוחד לבנ"י. וארץ ישראל אשר הנחיל השי"ת לאבותינו ולנו אינו במקרה רק כשברא העולם והי' יסוד העולם ארץ ישראל וביהמ"ק. כמו כן בנ"י יסוד הנפשות וכל הציור של א"י וביהמ"ק הוא מכוון לציור של בנ"י דאיתא ישראל קנין אחד כו' שמים וארץ כו' ביהמ"ק כו' וכל אלה הקנינים שייכים זה לזה. ולאשר אמר ואגרשנו מן הארץ הראה לו הקדוש ברוך הוא כי הארץ מיוחד להם. וכ' מי מנה עפר יעקב מצות שעושין בעפר. פי' מצות שהם חובת קרקע ונוהגין בארץ כי הם תקונים השייכים לא"י ואין מי שיתקן זאת רק בנ"י. וכ' והי' זרעך כעפר הארץ ומי שאמר והי' העולם הכין עפר הארץ לזרע יעקב. וכמו שנתן מדה ומנין לעפר הארץ כדכ' מי מדד כו' וכל בשליש עפר הארץ כן מי מנה עפר יעקב ולכל גרגורי עפר מארץ ישראל מיוחדים נפשות פרטיות מישראל".
ומצינו נמי כן בגשמיות, שהכל משתנה כפי מקומו, והמקום גורם ומשפיע על האדם הדר שם, כדאיתא בדברי הגמ' (קידושין מ"ט:) "עשרה קבים חכמה ירדו לעולם, תשעה נטלה ארץ ישראל, ואחד כל העולם כולו. עשרה קבים יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו. י' קבים עשירות ירדו לעולם, תשעה נטלו רומיים וכו', י' קבים עניות ירדו לעולם, תשעה נטלה בבל וכו', י' קבים גסות ירדו לעולם, תשעה נטלה עילם וכו', י' קבים גבורה ירדו לעולם, תשעה נטלו פרסיים וכו'. י' קבים כנים ירדו לעולם, תשעה נטלה מדי כו'. י' קבים כשפים ירדו לעולם, תשעה נטלה מצרים כו'. י' קבים נגעים ירדו לעולם, ט' נטלו חזירים כו'. י' קבים זנות ירדו לעולם, תשעה נטלה ערביא כו'. י' קבים עזות ירדו לעולם, תשעה נטלה מישן וכו' ". איתא במדרש (במדבר רבה פ' ט"ז): "אמר להם היו מסתכלין בא"י יש ארץ שמגדלת גבורים ויש ארץ שמגדלת חלשים ויש שמגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין". והובא דבר זה בפירוש רש"י (פ' שלח). וכפי שמבאר אותו בגור אריה (שם) שיש דברים שהם תלויים בהאומה, ויש דברים שבאים מחמת הארץ: "ופירוש ענין זה, כי יש גבורים מצד הארץ, שהאדם שנולד בה לפעמים הוא גבור, ולפעמים הוא חלוש, כי יש ארץ שמגדלת גבורים, ויש ארץ מגדלת חלשים. וכן מצד אומה גם כן, יש אומה בסגולתה חלשים, ויש בסגולתה גבורים. ודבר זה תולה באומה, והוא ידוע". ועיין באוהחה"ק שם שלומד שהכל תלוי בטבע הארץ, וז"ל: "פירוש לפי שיש ארץ שהבלה ואוירה זך ובריא וממזג הטבעיות ויש שאוירה עכור ומעופש ומתנגד למזג הטבעיות, גם יש ארץ שהיא מלאה מעיינות ומימיה נקיים ומולידים מזג טוב באדם ויכונן הכוחות ויש להפך, ואלו הם דברים שישנם בארץ מצד עצמה בלא סיבה אמצעי, וכנגד דברים אלו אמר וראיתם את הארץ מה היא מצד ברייתה אם היא בגדר הרצון או להפכו, ולצד כי חקירה זו יש בה בחינות שישנם בהבחנה להם בדרך עברתם בה, ויש דברים שצריכין נסיון כמו שתאמר אם מחזקת טבע האנושי אם מימיה מפרים ומרבים, דברים אלו אינם ניכרים בדרך העברה ולזה צוה להם ואת העם וגו' פירוש מהפעולות יודעו הכוחות מהעם היושב בה יתגלה כח הארץ אם העם חזק או רפה, ולצד שיש מקום לומר שאין מבחן מחוזק העם כי יש במה לתלות והוא כי הם גודרין עצמן מהתשמיש, לזה אמר המעט הוא אם רב, גם בזה יגלה כי מימיה מפרים ומרבים".
ומצאתי שכן כתב להדיא התפארת ישראל (קידושין בועז פ"ד) כשהוא מונה את הסיבות לטבעיות של האדם, כתב בסבה הב': "ע"י מחוז הארץ אקלים שנולד ודר בו האדם, גם זה יפעל על גופו, יהיה עי"ז חזק או חלש. יפה תואר ומראה או להיפך. וכהנראה, שאנשי צפון יותר יפים בתואר ובמראה וחייהם ארוכים יותר מאנשי דרום. ואנשי דרום יותר גבוהים בקומה וחזקים מאנשי צפון, וכמ"ש הטבעיים, ובראשם הרופא המפורסם הופלאנד במאקראביאטיק שלו. וכ"כ בחכמה ומדות הנפש, נבדלים יושבי ארץ אחת מיושבי ארץ אחרת. אלו חכמים ואלו סכלים, אלו זריזים ואלו עצלים, אלו בטבעם מחוממים ואלו מקוררים. וכ"כ בקנינים, יש חלוק בין ארץ לארץ אחרת. יש ארץ זבת חלב ודבש, אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת, רגביה כסף תועפות, ועפרות זהב לה. לחוף ימים תשכון, ויושביה עשירים רוכלי הארץ. ויש אשר אדמתה כמדבר שממה. לא מילא כפו קוצר, ויד עמל לא תשבע לחם. עניים מכוסים בסחבות בוקים ומבוקים ומבולקים. וכן אמרו חז"ל יש ארץ וכו' אלמא דגם מדות האדם יתכוננו לפי מקום גדולו".
♦

המעלה של הפרט שעל ידה הוא בא לידי מעלת הכלל

ואם ישאל האדם - הלוא כיון שהארץ נתקדשה בכלליות ובפרטיות, למה לנו להתעמק בשבחים של הפרטים, הרי יותר משובח לשבח את הארץ בכלליות, דאז השבחים הם כלליים ביותר. אבל אין הדבר כן, אלא מן השבח של הפרטים אדם מגיע יותר לעומק של הדבר, ובדומה לאילן, שדווקא בהפרטי פרטים בין העלים צומחים הפירות המתוקים, ולא מן השורש מיד. כן כדי להכיר מעלת א"י באמת, ושיוכל להתדבק אל קדושת הארץ, עליו לאכול מן הפירות המתוקים שהם נמצאים דווקא תוך הפרטי פרטים, ועל ידם יכול לעמוד על טיב האילן הגדול הזה. וכמו שמצינו בדברי הרמב"ם לגבי אהבת ה' (יסודי התורה פ"ב ה"ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו, ולפי הדברים האלו אני מבאר כללים גדולים ממעשה רבון העולמים כדי שיהיו פתח למבין לאהוב את השם, כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם".
וכן תמצא בספה"ק חובת הלבבות (שער הבחינה פ"ג) שכתב בגודל החיוב על האדם להתבונן בהבריאה, כתב: "אך איך אופני הבחינה בברואים נאמר כי הבחינה בברואים היא העיון בפנות העולם ותולדותיהם המחוברות מהם ובתכונת חלקי כל מורכב – (כמו דרך משל באילן יש שרש וגזע וענפים ועלין ופרי ולכל אחד מהם תכונה מיחדת עד שגם פרי אחד נחלק לכמה כחות כידוע לחוקרים וכבר אמרו באתרוג הנקרא ציטרונ"י שהספוג הפנימי הוא קר והקלפה החיצונה היא חמה והקלפה הלבנה היא ממצעת וכן באיברי הבעלי חיים עד שאמרו אבר מחזיק אבר – פי' פת לחם), ואופני תועלתו וסימני החכמה בבריאתו ובמתכונתו ודמותו ותקנתו ועילתו התמימה אשר לה נברא והכרת רוחניות העולם הזה וגשמותו ועלוליו ומעולליו ומדברו ודוממו ונחו ונעו וקפאיו וצמחיו ועליונו ותחתונו שהבורא יתעלה הרכיבו הרכבה נכונה, וסדרו סדור מתוקן וחלק אותו חלוק מבואר ושמהו רומז אליו ומורה עליו כאשר תורה המלאכה על עושה והבית על בונהו". ולכאורה למה צריכים להתבונן בכל הפרטים ופרטי פרטים לאלפים ולרבבות בכל הבריאה, ולא סגי בהכללים? אלא הוא הדבר אשר דיברנו, שבהתבוננות בהכללים לבד לא יגיע האדם להשלימות האמתית, כיון שנשאר הדבר כאור המקיף סביב האדם, אבל בהתבוננות בפרטי הפרטים דקה מן הדקה, יכניס את הדברים לעומק נפש האדם ומעלהו לתכלית השלימות. וכן הוא לגבי קדושת ארץ ישראל, שלא ישיג האדם את תכלית קדושתה כשהוא אוחז רק בכלליות הקדושה שבה, שהיא גבוה מעל גבוה ומרחפת מעל האדם, אבל כשהוא מדבק עצמו בפרטי הקדושה יכול הוא ע"י זה להגיע לעומק קדושתה של ארצינו הקדושה.
וכעין זה מצינו לגבי ברכת הנהנין, דאע"פ שמקור החיוב לעשות ברכות הוא מסברא דאסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה (ברכות ל"ה.), ולפי"ז היה סגי לברך בנוסח אחד על כל מין ומין, ועם כל זה תקנו חז"ל לברך על כל סוג ברכה מיוחדת כפי חשיבותם, שעל פירות האדמה מברכים בורא פרי האדמה, ועל פירות האילן, אע"פ שגם הם באים מן האדמה, מברכים בורא פרי העץ. והטעם שחלקו בברכות ביאר בשוע"ה (ס"א): "וקבעו להם ברכה מיוחדת פרטית ומבוררת שמבררת ופורטת חשיבותם שהם פרי העץ ולא גדלים באדמה כדי להרבות בכבוד המקום בהזכרת שבחו בפרטות שברא פירות חשובים כפרי העץ". דהיינו שאין זאת הודאה גמורה ומעולה כשהאדם מברך באופן כללי, אלא כדי להעלות הודאה אמיתית צריכים להודות על כל מין בפרטיות ובהתייחסות אליה. וכן הוא לגבי קדושת ארץ ישראל, דלא סגי לקנותה בכללותה לבד, אלא צריכים להתעמק גם בפרטיותה ובסגולתה של המקום ההוא בפרט.
ואפשר לפרש עפי"ז אמרי קודש: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם כי אתם באים אל הארץ כנען זאת הארץ אשר תפל לכם בנחלה ארץ כנען לגבלתיה" (במדבר ל"ד ב'). וכבר עמדו למה כתב כאן לשון נפילה (עיין רש"י), ועפי"ד אפשר לומר שארץ ישראל יש לה קדושה כלליות שהיא גבוהה מאוד מאוד, אבל חוץ מזה יש לה קדושה פרטית השייכת לכל מקום ומקום במיוחד, וקדושה זו מצד אחד יש לה מעלה על הקדושה הכללית, כיון שיכולים לאחוז בה בקל יותר, ומתדבק הוא אל האדם ונפשו קשורה בנפשו, אבל מצד אחר היא קדושה פרטית, ולכן אין היא גדולה כמו הקדושה הכללית. וכיון שחלקו את הארץ לכל שבט ולכל אדם בנפרד שיגלה כל אדם את הקדושה שנפלה בחלקו, ויאחז בה, לכן נקט לשון נפילה, אבל היא ירידה צורך עליה, לבוא עי"ז לקדושה הכללית.
וזה לעומת זה מצינו לגבי טומאה, שככל שיורד יותר אל הפרט מתחזקת יותר הטומאה, ומה שהוא יותר קרוב אל הכלל אין בו טומאה כל כך. כן מצינו בזוה"ק (פרשת תצוה דף קפה.): "ות"ח אף על גב דאיהו חולקא לההוא סטרא אחרא, רזא הכא כל הני סטרין אחרנין דלתתא כלהו מסאבין יתיר, וכל מה דנחתין דרגין תתאין הכי מסאבו דלהון יתיר, ובגין כך בעז יתיר חולקיהון, בגין דשערא דיליה תליא יתיר מבעירא אחרא כמה דדינא דלהון תלי לתתא במסאבו, אבל האי מלכו חייבתא אחרא מלכא דכלא בההוא סטרא ברור איהו יתיר מסאבו דיליה, ולא מסאבו שלים כהני תתאי, ועל דא שעיר, דשערא דיליה לא תליא ולא שעיע, לא שעיע בגין דההוא מסאבו דיליה, ולא תלי בגין דלא יתתקף ביה מסאבו כהני תתאי, ועל דא ודאי שעיר ולא אחרא".
ועל כן עלינו לחזק עצמנו לדבר יותר משבחים של ארץ ישראל, ובפרטיות כדי שיכניס בליבנו אהבתה. וכתב בספר קדושת הארץ: "אשרי האיש המליץ טוב ומדבר בשבחה של א"י ונחשב כאילו מספר בשבחו של מקום שהרי עתידה ירושלים לקרוא בשם ה' דכתיב (יחזקאל מ"ח ל"ה) ושם העיר מיום ה' שמה אל תקרא ה' שמה אלא ה' שמה". והעבודת הגרשוני כתב: "וכל מי שיש בו קדושה וטהרה ביותר היה יותר מחבב את עפרה".
♦

בשם המקום טמון האור של המקום ההוא

וכדי לגלות את השבח של כל מקום ומקום, לכאורה פתח גדולה להיכנס בחכמה זו מגלה לנו הגמ' שהוא בדרישת שמות העיר (גיטין ז.): "א"ל רב הונא בר נתן לרב אשי מאי דכתיב קינה ודימונה ועדעדה א"ל מתוותא דארץ ישראל קחשיב א"ל אטו אנא לא ידענא דמתוותא דא"י קא חשיב אלא רב גביהא מארגיזא אמר בה טעמא כל שיש לו קנאה על חבירו ודומם שוכן עדי עד עושה לו דין א"ל אלא מעתה צקלג ומדמנה וסנסנה הכי נמי א"ל אי הוה רב גביהא מבי ארגיזא הכא הוה אמר בה טעמא רב אחא מבי חוזאה אמר בה הכי כל מי שיש לו צעקת לגימא על חבירו ודומם שוכן בסנה עושה לו דין".
וכן יש להביא לזה ראי' מתורתינו הקדושה, דכתיב "וידע קין את אשתו ותהר ותלד את חנוך ויהי בנה עיר ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך" (בראשית ד' י"ז), ולכאורה צריך להבין למה השמיענו התורה פרט זה שקרא את העיר על שם בנו חנוך, אלא מזה יש להבין ששם העיר דבר הוא ולכן קראו קין על שם בנו.
עה"פ "מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים" (יהושע פ"א) עמד הבני יששכר (בספרו דרך עדותיך – על נביאים) למה כינתה כאן התורה את שם המקום "ארץ החתים", על שם כלליות האומה, מה שלא מצינו לגבי שאר ז' אומות, שבהן כתיב תמיד ארץ הכנעני, ארץ האמורי. ומתרץ (בתירוץ הב'), מפני שבני חת מצינו שהם אמרו לאברהם אבינו "נשיא אלקים אתה בתוכנו" (בראשית כ"ג ו'), שהם הכירו שהארץ שלו והם הכניעו את עצמם תחתיו, ולכן בשכר זה קרא הקב"ה את חלקם בארץ על שמם. משא"כ בשאר אומות נקרא רק על שם אביהם של האומה ארץ הכנעני וכו' ולא על שם בניהם. מדבריו יש ללמוד שדבר הוא שייקרא מקום בארץ ישראל על שמו, ושכר היה להם שנקראת ארצם לא רק על שם אביו אלא גם על שמם. והטעם הוא שארץ ישראל ארץ החיים הוא, ובזה ששם המקום הוא על שמו מקבל יותר חיות וקשר להמקום.
ודבר זה שקדושת המקום יש ללמוד מן השם של המקום, יש ללמוד ממה שמצינו אצל שמות האדם, דאיתא בגמ' ששם מילתא הוא (ברכות ז:) "מנא לן דשמא גרים אמר רבי אליעזר דאמר קרא לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות". ובמדרש אמרו (ב"ר י"ז ה): "העביר הקדוש ברוך הוא לפניו כל הבהמות והחיות וקרא להן שמות ואמר לזה נאה לקרותו אריה ולזה נאה לקרותו חמור ולה סוס וכן כל דבר ודבר והנה בזה נתפרסמה חכמתו הגדולה כמו שהיה בצלם אלהים ומעשה ידי הש"י". ורבינו בחיי מבאר את עניינו של המדרש הזה, כי האדם הבין בחכמתו ושכלו טבע כל בהמה וחיה וקרא לכל אחת ואחת שם מעין הטבע והמדה שהכיר בה, והאותיות שצרף בשמותיהן הכל לפי טבעיהן ומדותיהן. והנה היו שמות מושכלים, כאמרך הכיר בחכמתו טבע האריה שהוא גבור גדול ומלך שבחיות, עד שהנביאים המשילו בו את ה' יתברך, כאמרו (הושע י"א י) "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג", והעלה שמו "אריה" מפני שאותיות אריה רוחניות, כי האל"ף והה"א והיו"ד הן אותיות הש"י, והרי"ש פירושו רוח, וא"כ עצם השם של אריה מבאר ענינו.
♦

השם של כל דבר הוא החיות של הדבר ההוא

אמנם בהרבה ספרים מבואר שטמון כאן דבר נוסף, שהשם הוא גופא החיות של הדבר. כן מבאר החיד"א (בספרו פני דוד) בפירוש דברי המדרש וז"ל: "ויראה דידוע דכל השמו' הם רזין עילאין דשם זה מתיחס דוקא לזה ולנשמתו כפי המקור אשר ממנו חוצב הספירה והשמות והעולם וכמה גימטריאות וסודות יש בכל שם כנודע מדברי הזהר וכתבי גורי האר"י זצ"ל. וז"ש ויבא אל האדם לראות המלאכים שלא ידעו הם לקרות שמות כי ידעו שהשם הוא רמז לנפשו ולאחיזתו למעלה בשרשו אם לטוב או למוטב ולכן חסר להם ידיעה זו. ועתה יראו כי אדה"ר מלא רוח חכמה ויקרא שם המתיחס לאחיזתו ושרשו וז"ש ויבא אל האדם לראות המלאכים מה יקרא לו. וכי תימה מה חכמה היא זו לז"א וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו כלומר בנפשו דיבר לקרות שם כי הוא רמז לשרשו ולאחיזתו והיא חכמה נפלאה וז"ש הוא שמו הראוי לו". והבן איש חי (שו"ת רב פעלים ח"א סוד ישרים ס"ב) מבאר למה עשה כן הקב"ה שאדם הראשון יקרא את השמות לכל בעל חי, ולא הקב"ה בעצמו: "והטעם מפורש בדברי חכמים, כי אותיות השם של כל בריה הוא חיות שלה, כמ"ש נפש חיה הוא שמו, ואם היה השי"ת קורא להם שמות היו נשארים חיים וקיימים לעולם, וכיון שידע שיחטאו ויקלקלו וצריך לאבדם, לכך לא קרא להם שמות הוא יתברך, אלא אמר לאדה"ר שיקרא להם שמות, וכן אמר לאדה"ר ואתה מה שמך, ואמר אני ראוי שאהיה נקרא אדם". וכן מובא יסוד זה בתורת החסידות, בספה"ק דגל מחנה אפרים (פ' לך לך) כתב: "ושורש של אדם הוא נשמתו והוא השם של אדם כמו שאמר ר' נחמן הארידענקיר ז"ל נפש חיה הוא שמו (בראשית ב' י"ט) פירוש הנפש חיה החיות והנשמות של האדם הוא שמו של האדם". ועיין בספה"ק באר מים חיים (שם) וז"ל: "ולכן נתקנאו בו המלאכים ושאלו להקב"ה מה טיבו של אדם זה והראה להם חכמתו שיקרא שמות לכל. והעיד עליו הכתוב (בראשית ב י"ט) וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. כלומר לא קרא להן שמות לפי שכל אנושי כפי הצורך בהן בחפצי העולם, כי אם עיקר קריאת השמות היה לנפש חיה שבהן כי הביט למקור שורש חיות נפש בהמה זו וחיה אשר במרכבה העליונה, ושם הוא עיקר שמו כי חַיוּת בחינה זו מאותיות אלו כמו שכתבנו כמה פעמים בזה".
וכבר מצינו יסוד זה בגדולי הראשונים, ה"ה הרמב"ן שכתב (אמונה ובטחון פי"ט): "הזהירם בדבור שלישי על כבוד שמו וקדושתו שלא ישבע לשוא ואפילו על האמת ללא צורך ולבטלה, וליעדם בכאן יחוד שמו, שכל דבר ודבר נרמז בשם שיש לו. וזה שכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ובאגדה ומנא לן דשמו גופו, שנאמר ושם רשעים ירקב, אטו שמו ירקב, אלא גופו ירקב. זהו טעם איסור ההזכרה לבטלה וללא צורך". והרשב"א משיב ע"פ זה להמקשן למה לא מצינו מאדם עד אברהם אבינו שיכתוב בתורה "ויקרא לו שם", אלא כתיב ויולד פלוני לפלוני (שו"ת הרשב"א ח"ד סי' ל'): "תשובה דע כי קריאת השם יורה על הקיום. ובדבר המתפסד ואין לו קיום אין ראוי לקרות לו שם. ויורה ע"ז שם רשעים ירקב ולא שם לו על פני חוץ. וההפך ונתתי להם בבתי ובחומותי יד ושם לפני שמש ינון שמו. ועל כן תמצא דקדוק הכתוב כל התולדות שנולדו מאדם ועד שת שנמחו כולם ולא נשאר להם שורש לא הזכיר בא' מהם ויקרא את שמו עד שנולד שת. ומפני שנשתת ממנו העולם כתוב בו וידע אדם עוד את אשתו ותלד בן. ותקרא את שמו שת כי שת לי אלהים זרע אחר. וכתב הטעם בצדו כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל. שזה זרע אחר שיש לו קיום תחת הבל כי הרגו קין ואין לו קיום ולא נשתת זרעו. וללמד כי מזה נשתת העולם ולתולדותיו יהיה קיום". וכן מובא דבר זה בתורת האברבנאל (ספר ישועות משיחו ח"ב העיון השני פ"א): " וששאלו עוד מה שמו ר"ל מה יהיה משפט הנער ומעשיהו, כי השם מורה על המהות והטבע, וכמאמר התורה (בראשית ב, י"ט) "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". ולפי"ז כתב המעשי ה' (מגדולי איטליה בסוף תקופות הראשונים) לבאר למה רק החיות ובהמות נקראו בשמות ולא הדגים, שאין ראוי לקרוא בשם רק דבר השלום, שחיותו הוא בשלימות, ועל כן הדגים שאין החיות שבהם חיים החלטיים, וע"כ אינם טעונים שחיטה ודמם מותר, ולכך לא נקראו בשם רק בכללותם נקראים נפש חיה. ודבר נפלא כתב עפי"ז הערבי נחל (פ' פנחס דרוש ב') שחיותו על ידי שמו עומדת להשתנות כפי מעשיו, שאם הוא צדיק מרבה השפע ע"י צירופים רבים, וה"ה להיפך, וז"ל: "אכן פשט הדבר, כי נודע נפש חיה הוא שמו, כי כל נמצא מדומם צומח חי מדבר שואב חיותו משורשו על ידי אותיות שמו, והאותיות של שמו הן הנה צירופי הצינורות אשר נשפע על ידם החיות להנמצא ההוא, וכשאדם הולך בדרך התורה מתגדל חיותו, על ידי שאותיות שמו מקבלים מילוי ומילוי המילוי, וכן מוסיף כח על ידי מעשיו בכל הנמצאים בדומם צומח חי מדבר, והקליפה מתרוקנת, וכשח"ו עושה היפך התורה מתרוקן אותיות שמו מהמילוי ונעשה חיותו בצמצום כדי סיפוקו לבד, וכן גורם בכל הנמצאים, וממלא ח"ו צירופים הרעים שמות הרעים של הסטרא אחרא וכמ"ש במ"א על מאמרם ז"ל (מגילה ו.) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ע"ש, וכשמרשיע עוד גורם לאבד גם אותיות העצמיים של שמו, וכשגורם על ידי מעשיו לאבד כל אותיות שמו בעל כרחו הוא מת ונאבד מן העולם, כי נפסקו הצינורות אשר על ידם היה דבוק בשורשו, וזהו ענין (משלי י ז) ושם רשעים ירקב, ואמרו רז"ל (יומא ל"ח:) דלא מסקינן בשמייהו, כי נאבד שמם ואין לו שם כלל ונשאר מבלי שם ושארית בארץ, ולכן הרשע אינו יודע שמו כי באמת אין לו שם כלל".
ובספה"ק קדושת לוי (פ' תולדות) מבאר עפי"ז קושיא גדולה, למה אנו רואים שהתורה האריך בפרטי הנשואין של האבות והאמהות, יצחק ורבקה, ויעקב ורחל ולאה, ואילו מנשואי אברהם ושרה לא כתב התורה כלום, ומתרץ: "ומה שלא הוזכר נשואי אברהם עם שרה בתורה כמו של יצחק עם רבקה, כי בעת הנשואין היה שמו אברם ושמה שרי, והשמות הם השורש לנשמות, ולא נתקיימו בשמם, כי אחר כך נשתנו שמותם לקרוא אברהם ושרה, וגם נשמתן נשתנה, לכן הזיווג של אברם ושרי לא נאמר בתורה, כיון שנשתנו למעליותא ולא נתקיים הזיווג, ולא הוליד אברם ושרי, רק הזיוג של אברהם ושרה נתקיימו והולידו ועשו פרי". והפנים יפות נותן לפסוק טעם חסידות ביסוד זה, שע"י קריאת השמות לכל הבהמות השפיע להם אדם הראשון נפש חיה, ובכך העלה אותם, עיי"ש. ובתורת ר' צדוק הכהן מלובלין (בספרו אור זרוע לצדיק מהות לשון הקודש) משתמש ביסוד זה לבאר למה נקראת השפה "לשון הקודש", ואלו דבריו: "ואמנם ליודע דרכו של מקובלים ז"ל חכמי האמת בענין עולמות העליונים אשר כולם נעשו מצירופי אותיות הקדושות וכי כל ברואי עולם הזה שמם בלשון הקודש הוא המחיה אותם ולכן כל אשר יקרא לו נפש חיה הוא שמו האמיתי. בדמיון השור כח חיותו המה כח שלושת אותיותיו שי"ן וי"ו רי"ש בעולמות עליונים המה עיקר כח חייו וכן בכל יצורי תבל וכן בכל העולמות. הלא בספרתם. הנה דעת לנבון נקל כי לו נאה לקראו לשון הקודש וכך יפה לו כי הוא הקדוש באמת".
במדרש איתא שיש לישראל שבעים שמות, וכן יש לירושלים שבעים שמות, ומבאר הבן איש חי (שנה ראשונה פ' מסעי) את דברי המדרש ע"פ היסוד הנ"ל שהשם הוא החיות של הדבר, וז"ל: "וישראל שרשם מן ו"ה שהם ז' ספירות שכל אחת כלולה מעשר שבעים, ובזה יובן נמי מה שיש לירושלים ג"כ שבעים שמות כנז' במדרש הנז"ל, והיינו כי ירושלים ה"ס המלכות שנקראת בת שבע שיש בה ז' ספירות שכל א' כלולה מעשר הם שבעים".
ודבר זה הוא לא רק יסוד בהשקפה בלבד, אלא גם עבר להיות בסיס לשאלות מעשית, עיין בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' כ') שהביא את דברי הבנ"י מתי לקרוא שם לבת, דבשלמא לבן אמרה התורה למול בח' ימים ואז קוראים בשמו, אמנם בנקבה מדוע נמתין אפי' יום א' מבלי לקרוא שם בישראל, כי את אשר נקרא לו נפש חיה הוא שמו, וממשיך קדושת ישראל על הולד. ועיין בשו"ת יביע אומר (יור"ד ח"ה סי' כ"א) שדן שם לגבי שינוי השם, אם שמו של החתן הוא כשם חמיו, או אצל חולה, ומציין לשו"ת דבר משה שמבואר בספרן של צדיקים שלא לשנות את שם החולה לגמרי, כנודע ממ"ש האר"י אשר נפש חיה הוא שמו, וכל אדם שואב את חיותו על ידי אותיות שמו, ואם עוקרין את שמו לגמרי ח"ו פסקיה לחיותיה, ולכן אין לעקור את השם אלא להוסיף שם חדש, וכן עושים כששם החתן כשם חמיו, או שם הכלה כשם חמותה.
וגם מנהגים נמשכו מיסוד זה, וכמו שכתב המאור הגדול (מובא בספר טעמי המנהגים עיקרי דינים, מילה): "שמעתי שאפילו בעת שקורא שם לבתו הנולדה הוא קצת מצוה לשמוח ולעשות סעודה כי באה נשמה קדושה מעולם העליון כי הנשמה באה בעת קריאת השם כי נפש חיה הוא שמו לכן הבני עליה היודעין מזה עושין מועד ויו"ט להלל ולשבח את בוראן, וזהו קרואי מועד אנשי שם, היינו שהיו מבני עליה והיו עושין מועד ויו"ט בשיר ושבח והלל בעת שהיו קוראין שם לאנשיהם, אפילו בבת שלא היה שם אלא קריאת שם בלבד אפילו הכי היו עושין מועד ויום טוב".
ובשו"ת להורות נתן (ח"ט סי' ז') מתרץ עפ"י יסוד הנ"ל מילתא דתמיה שתמה החיד"א (בספרו שם הגדולים, אות מ' ערך רב משה גאון) "לא היה שום תנא או אמורא שנקרא משה והוא פלא וסוד, והיינו דאמרי אינשי על הרמב"ם ממשה ועד משה לא קם כמשה שלא היה תנא או אמורא שנקרא משה". ומתרץ הגאון הנ"ל עפ"ד האריז"ל (ס' הכונות דף מ"ט ע"א) "כללות כל הנשמות הם ששים רבוא, והתורה היא שורש הנשמות בישראל, ולכן יש כנגדם ששים רבוא פירושים, אשר כפי כל פירוש מן הששים רבוא, משם נתהוה שורש נשמה אחת מישראל, ולעתיד לבוא כל אחד ואחד יקרא את התורה כפי הפירוש המגיע לשורשו אשר על ידו נברא, וכן הוא בגן עדן, ויש נשמה שכוללת כמה פירושים, ונשמת משה רבינו ע"ה היתה כוללת כל הששים רבוא, ולכן ידע כל הששים רבוא פירושים וכו', וששים רבוא פירושים אלו הם כפי הפשט וכנגדם באגדה וכנגדם בקבלה". ומבואר מזה כי משה רבינו כלל בתוכו את נשמות כל ישראל. ומעתה י"ל דגם חכמי המשנה והגמרא, שהעמידו את יסודות תורה שבעל פה, כללו בתוכם את נשמת משה רבינו ע"ה, וכל התנאים וכל האמוראים חכמי המשנה והגמרא כללו ביחד את נשמת משה רבינו, הכוללת בתוכו את כל התורה, וכדברי האריז"ל הנ"ל. ומעתה יובן דאמאי לא מצינו בין חכמי המשנה והגמרא שנקראו משה, כי כל שם בא לייחד ולהבדיל את בעל השם מחבירו, לומר כי בעל שם זה נבדל ומיוחד מחבירו שיש לו שם אחר. ברם חכמי המשנה והגמרא לא נבדלו ולא נתייחדו איש מחבריהם, ואדרבה כולם היו כלולים בנשמה אחת, היא נשמת משה רבינו ע"ה.
♦

השם של המקום הוא גם כן החיות של המקום

והנה כמו אצל שמות האדם, כן הוא לגבי שמות הארץ, שכל מקום חיותה ונשמתה הם מן השם שלו. ודבר זה גילה לנו בספה"ק ערבי נחל (פ' שלח דרוש ב') בשם גדול אחד לבאר את פסוקי יהושע (ט"ו ט"ו - י"ז) ושופטים (א, י"א י"ג) שאמר כלב בבואו אל דביר, ושם דביר לפנים קרית ספר ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה וילכדה עתניאל בן קנז כו'. וקשה למה בכל מקום שהלכו לא היה כבד להם לכבוש, ודביר היה כבד להם עד שהוצרך כלב לומר אשר יכה כו'. ותו ושם דביר לפנים קרית ספר, מאי נפקא מינה איך שמה היה מתחלה. ותו אשר יכה את קרית ספר, הוי ליה למימר אשר יכה את דביר, כי למה יזכור שמה הראשון. (בפשוטו נ"ל כי כותב הספר כתב זאת, ובימי כלב היה עדיין נקרא קרית ספר, ולכן הקדים כותב הספר ששם העיר היה מתחלה קרית ספר, כדי שיובן מה שאמר כלב אשר יכה את קרית ספר כך הוא הפשוט. וכהאי גוונא בשמואל (שמ"א ט, ט) לנביא היום יקרא לפנים הרואה שהקדים זאת כותב הספר כדי שיובן מה שאמר (ע' פסוק יא) איזה בית הרואה. כן נ"ל, והדרשה תידרש). ותו אשר יכה ולכדה כפל לשון. ורז"ל אמרו (ע' תמורה טז.) קרית ספר, אלו שי"ן הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל מפלפולו. וזה תמוה יותר שבאו רז"ל להוציא קרא לגמרי מפשטיה.
ואמר כי הענין כך הוא, כי מה שכבשו ישראל את הארץ שלא כדרך הטבע היינו לפי שהתורה היא דפוס העולם ובתורה נברא העולם, וארץ ישראל הוא אדוק בתורה וכל חלק ממנה חיותה הוא מחלק תורה המתיחס אליה, וכאשר קבלו ישראל התורה וקיימוה נמצא כל חיות ארץ ישראל היה בידם, לזאת כבשוה בלי עמל ויגיעה. והנה נודע כי שם כל דבר הוא החיות והפנימיות של אותו דבר, כי נפש חיה הוא שמו, וזהו שאמר הכתוב כי כשהגיעו אל יושבי דביר, ושם דביר לפנים דייקא, ר"ל שם של דביר החיות והפנימיות שלו הוא קרית ספר, ואמרו רז"ל אלו ש' הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שזהו היה החיות של אותו המחוז, ממילא בהגיעם לשם תשש כחם ולא יכלו לכבוש, בהיות לא היה בידם החיות של אותו המחוז, לכן אמר כלב אשר יכה את קרית ספר, דהיינו שיחזיר ההלכות מפלפולו, וממילא ולכדה - שילכד העיר אח"כ, ונתתי לו כו', וילכדה עתניאל כו' כמאמר רז"ל שהחזירו מפלפולו ואז לכד המחוז ההוא, ומסיים הערבנ"ח עד כאן דברי החכם ושפתים ישק.
וכן ראיתי במשנת ר' צדוק (בספרו קומץ המנחה חלק ב אות ע"ט), שכתב: "על כן קרא שמו גלעד (שם ל"א מ"ח). השם בכל מקום הוא כח הדבר וקיומו וחיותו כמו שנאמר כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו". וכן עיין מה שכתב (בספרו שיחת מלאכי השרת פ"א) לבאר פירוש הגמ' (שבת קמ"ה) שהעיקר השם של בני ישראל הוא רק בארץ ישראל, "שם מורה על הנפש כמו שנאמר כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. שהשם רומז על כח הנפש ההוא וכמו שנאמר (קהלת ז' א') טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הוולדו. שם רומז לטוהר הנפש דוגמת יום המוות שהנפש נפרדת מן הגוף ואינה צריכה למעשה המצוות שהם הנרמזים בשמן הטוב כמו שאמרו בויקרא רבה (סוף פרשה ג', ו') והם מתייחסים לאיברי הגוף שזהו יום הוולדו התלבשות הנפש באיברי הגוף וטוב הוא השם שהוא התגברות הנפש על הלבוש, וזהו רק במתאי כי במקומו של אדם יש לו שם המספיק לתת לו כבוד בעבור שמו. וכן שם של הנפש שיהיה מפורסם ונודע להשיג כבוד על ידו שהוא למנוע מקלון חמדות הגוף הוא רק במקומו המיוחד לו לנפש בהכרת האלקות שהוא בארץ ישראל". וכן כתב הערבי נחל שהזכרנו לעיל דלאו דווקא בשמות אנשים אלא ה"ה בכל דבר, "כי כל נמצא מדומם צומח חי מדבר שואב חיותו משורשו על ידי אותיות שמו".
♦

בגימטריאות ור"ת וס"ת נשפע האור להמקום ההוא על ידי צירופי שמות שונים

ודבר זה לדרוש את השם הוא לא רק השם כמו שכתוב, אלא יכולים לדרוש ולגלות את האור על ידי גימטריאות, וראשי תיבות או סופו תיבות. ולאו דבר חדש הוא כלל, וכבר מצינו כן בגמ' אצל נזירות שהגמ' למדה את הדין בגימטריא, על המשנה "סתם נזירות ל' יום", שואלת הגמ' (נזיר ה.): "מנהני מילי אמר רב מתנא אמר קרא קדוש יהיה יהיה בגמטריא תלתין הוו". ועוד למדו חז"ל (הוריות י"א:) "ואותו שמן קיים לעתיד לבוא שנאמר שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם זה בגימטריא שנים עשר לוגין הוו". וכן מצינו דרשות כאלה בירושלמי, והוא לגבי מלאכת שבת (שבת פ"ז ה"ב) "אלה הדברים דבר וכו', רבי חנינא דצפורין בשם ר' אבהו אל"ף חד למ"ד תלתין ה"א חמשה דבר חד ודברים תרין מיכן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה". וכן כתב רש"י לפרש כמה פעמים על התורה, עה"פ "וישמע אברם כי נשבע אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות" (בראשית י"ד י"ד) פירש"י - "רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מנין גימטריא של שמו". על מה שאמר יעקב לבניו "ויאמר הנה שמעתי שיש שבר במצרים רדו שמה" (בראשית מ"ב ב') פירש"י – "ולא אמר לכו (עיין בשפתי חכמים) רמז למאתים ועשר שנים שנשתעבדו למצרים, כמנין רד"ו". ועה"פ "בזאת יבא אהרן אל הקודש" (ויקרא ט"ז ג') פירש"י – "גימטריא שלו ארבע מאות ועשר רמז לבית ראשון". ועה"פ "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ" (דברים ד' כ"ה) פירש"י – "רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה כמנין ונושנתם והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים והקדים שתי שנים לונושנתם כדי שלא יתקיים בהם (פסוק כ"ו) כי אבד תאבדון וזהו שנאמר (דניאל ט י"ד) וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, צדקה עשה עמנו שמהר להביאה שתי שנים לפני זמנה". וכתב המהרי"ל (ה' לולב) דתיבות לול"ב גימ' חיים, רמז דעל ידי הלולב זוכה לחיים בעולם הזה ולעולם הבא. וידוע לכל שסוכה גימ' שם הוי"ה ואדנ"י (עיין באליה זוטא סימן תרל"ג). והאריכו בזה בספרי חסידות מאוד. ובספר הגימטריאות (ענינים שונים סי' ד') כתב: "ומניין לגימטריא מן התורה שנאמר (דברים ל"ב מ"ז): "כי לא דבר רק הוא מכם", בגימטריא גימטריאות".
ועליה אמר במשנה (מס' אבות פ"ג מי"ח): "רבי אליעזר בן חסמא אומר וכו' תקופות וגמטריאות פרפראות לחכמה". ועל מה שקורא אותו "פרפראות", ביאור הר"ע מברטנורא: "כמו הפרפראות שרגילין לאכול בסוף הסעודה לקנוח דרך תענוג, כך החכמות הללו מכבדות את בעליהם בעיני הבריות". אולם במגן אבות (שם) כתב לפרש דמה שקראו אותו התנא "פרפראות", שכל זה הוא פרפראות ולא עיקר, כי כבר היה ידוע אל החכמים כל הני הלכות, אלא שרצו לחדד התלמידים לסמוך זה לגימטריא, ולכן אין אדם מקבל עליהם שכר כמו בגופי ההלכות. אמנם לדעת התפארת ישראל אין הכוונה בזה לגימטריאות, אלא לחכמת המדידה: "הוא חכמת המדידה והתשבורת, שנקראת בלשון יון [געאמעטריע], ר"ל מדידת הארץ, ור"א בעל המאמר זה היה בקי בכל אלה (כהוריות י.)". וכן הוא דעת הדרך חיים.
והר' צדוק הכהן מלובלין (בספרו שיחת מלאכי השרת פ"ג) מבאר הטעם למה ניתן לדרוש גימ', והוא ע"פ המתבאר מקודם שכל דבר חיותו הוא מהשם שלו בלשון הקודש, ואלו דבריו: "שטבע קדושת הלשון הקודש כי כל שם שבה אינו הסכמיי רק השם ההוא היא דבר ה' שעשה אותו ענין וכמו שאמרו (בראשית רבה י"ח ד') שבלשון הקודש נברא העולם. ואותם האותיות הם חיות אותו הענין. וכמו שכתבו הקדמונים על פסוק כל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ולכך מאחר שעצם הדבר וחיותו שהוא כל עיקר קיומו [כמו שנתבאר לעיל] הם אותם האותיות לכך נדרש גימטריא אותם האותיות שהם מספר אותו דבר".
וגם הדרך של נוטריקון כבר גילו לנו הני מלאכי מעלה, ומקורו בגמ' שבת (ק"ה.) "אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא מנין ללשון נוטריקון מן התורה שנאמר כי א"ב המו"ן גוים נתתיך אב נתתיך לאומות בחור נתתיך באומות המון חביב נתתיך באומות, מלך נתתיך לאומות ותיק נתתיך באומות נאמן נתתיך לאומות רבי יוחנן דידיה אמר אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית רבנן אמרי אמירה נעימה כתיבה יהיבה איכא דאמרי אנכי למפרע יהיבה כתיבה נאמנין אמריה. דבי רבי נתן אמרי כי יר"ט הדרך לנגדי יראה ראתה נטתה דבי רבי ישמעאל תנא כרמ"ל כר מלא רב אחא בר יעקב אמר והוא קללני קללה נמרצ"ת נוטריקון נואף הוא מואבי הוא רוצח הוא צורר הוא תועבה הוא רב נחמן בר יצחק אמר מה נדבר ומה נצטד"ק נכונים אנחנו צדיקים אנחנו טהורים אנחנו דכים אנחנו קדושים אנחנו". ועל שם "ישראל" דרשו "יש שישים רבוא אותיות לתורה". וכן אנו מוציאים דרך זו בהרבה ספרים הקדושים עד אין סוף שעשו פרפראות לתורה בגימטריאות ובנוטריקון. ובמיוחד עשו מזה תורה שלימה החיד"א והבני יששכר, שכל ספריהם מליאים עם גימטריאות.
וכבר סללו לנו את הדרך המאור הגדול החסד לאברהם, שדרש בספרו בגדלות כמה ערים בארץ ישראל, והוא ע"פ שמות הערים ההם (מעיין שלישי נהר י"ג): "דע כי ירושלים במספר קטן י"ט, גם מלכת במ"ק י"ט, ושכם הוא סוד יוסף הרומז ליסוד וכו', טבריא במ"ק י"ט וכו', צפת רומז לנצח וכו', ומערת המכפלה שבחברון וכו' ". ועיי"ש עוד.
♦

קניית קדושת ארץ ישראל הוא ע"י הישיבה שם, וכן ע"י ראיית המקום

והנה לקנות את קדושת ארץ ישראל, הוא כשדרים שם, אבל יש עוד מדרגה אמנם פחות מזה שהוא ע"י הראיה. וכה הם דברי החסד לאברהם - מעלה אחת, למי שרואה את ארץ ישראל. הוא לא הגיע לארץ ישראל הוא רק רואה אותה. וגם בראיית ארץ ישראל יש מדרגות, אפשר לראות את כולה ואפשר לראות חלקים ממנה משה רבינו זוכה לראות את כל ארץ ישראל, הקב"ה נותן לו את המתנה הזאת, והראייה שאדם מסתכל על ארץ ישראל היא כבר מרוממת אותו, ההסתכלות על קדושת ארץ ישראל, מעלה את האדם. זה לא היה סתם טיול שהקב"ה אמר למשה רבינו "עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפנה תימנה ומזרחה" (דברים ג' כ"ז), זו מדרגה לראות את הארץ מכל הצדדים. אותו דבר הקב"ה אומר לאברהם אבינו לראות את כל ארץ ישראל, זו פגישה עם כל ארץ ישראל דרך הראיה, ראיית ארץ ישראל היא כבר מדרגה.
ומראש צורים אראנו, כשאברהם אבינו בא לקנות את ארץ ישראל אמר לו ה' לקנותה ע"י הראיה: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם" (בראשית י"ד י"ד – ט"ו), ומבאר שם הכלי יקר (י"ז) דבר זה באריכות, ואיך שענין הראיה שייך דווקא לעיר בית אל, וז"ל: "והקרוב אלי לומר בכל זה, שהקנה הקדוש ברוך הוא אל אברהם את הארץ לקנות שמה שני מיני תועלת, האחד, רוחני והוא נקנה בראייה לבד. ואחד, גופני והוא נקנה מכי דיש אמצרי. הרוחני הוא, כי שם מקום מקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה ושם פעל ה' מכון לשבתו יתברך ושם חביון עוזו יתברך, וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופיו יתברך תחזינה עיניו ובראייה לחוד סגי לאדם לקנות השלימות ההוא במקום אשר קרא לו אברהם ה' יראה, וקרי בה יִראה היו"ד בחירי"ק ויֵראה היו"ד בציר"י, כי כדרך שבא לראות כך בא ליראות, כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עולם הבא כי גם שם הצדיקים יושבים ונהנים מזיו שכינתו יתברך. ולא בכל מקום בארץ האדם זוכה לשלימות זה כי אם במקום הנקרא ה' יראה והוא הר המוריה ובית אל, כי למעלה כתיב (ג - ד) עד בית אל אל מקום המזבח וגו' ולקמן פרשת ויצא (כ"ח י"ז) פירש רש"י שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל ופירשו המפרשים שמאותו זמן והלאה נתחברו שני המקומות מקום בית המקדש ובית אל והיו למקום אחד. על כן נאמר כאן לאברם שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם. הורה באצבע ששלימות זה הרוחני הנקנה לו בראייה לחוד לא נקנה לו כי אם מן המקום אשר הוא עומד בו והיינו בית אל. כי כך משמע פשט המקראות וילך למסעיו מנגד עד בית אל וגו'. וזה שאמר אל הארץ אשר אראך שאני מראה אותך שמה ובסיבה זו מלך ביופיו תחזינה עיניך". ולעומת זה מצינו אצל לוט כשבא לקנות את חלקו בארץ ישראל כתיב "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כלה משקה לפני שחת ה' את סדם ואת עמרה" (שם י'), וביארו חז"ל פסוק זה על זנות. והיינו זה לעומת זה עשה אלקים, וכמו שיכולים לקנות קדושה ע"י הראיה בארץ ישראל, כן יש ראיה של טומאה, שצריכים להתרחק מהם.
והנה דבר זה לחפש ולעורר את אהבת ציון הוא הדבר שמקרב את הגאולה, והדור שיהיה מושלם ביותר בפרט זה יזכה להגאולה, וכמו שכתב בספה"ק תפארת שלמה (פ' מסעי): "והנה ההתעוררת הלזה של תשוקת הארץ כשתהיה באמת מעומק הלב שיאדיב באמת בנפשו על כבוד ארץ הקדושה הנה בזה מעורר למעלה הרחמי' והרצון על הגאולה במהרה כמ"ש שאלו שלום ירושלים עי"כ ישליו אוהביך ב"ב. וכן מצינו זה בבני יוסף שמכח תשוקתם לא"י עד שהרע בעיניהם שתסוב נחלה כמו שאמרו. הנה עי"כ המשיכו הציווי מה' לא תסוב נחלה ממטה למטה כנ"ל ואם לא הי' תשוקתם כל כך לא השיגו הציווי בזאת. וכו', עי"כ במהרה יתקיים הדבר כי איש בנחלתו ידבקו בנ"י, והוא שכת' ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת. שיש להבין למה תלה הכתוב דוקא בדור האחרון ולא ישאלו זה קודם לכן. אך הנה כמו שבארנו כי הדור ההוא אשר יתנו עיניהם ולבבם לשאול ע"ז והם ידאבו על חורבן הארץ וירושלים כנ"ל וע"י תשוקתם ודאבון נפשם על הארץ הנה יתעוררו הגאולה והם יהיו הדור האחרון קודם הגאולה כנ"ל והוא שכתוב ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים וגו' עיין שם ברש"י. והבן".
♦

סיכום

העולה מכל הנ"ל:
א. קדושת ארץ ישראל יש בה קדושה כללית לכל הארץ, ויש קדושה פרטית השייכת לכל מקום ומקום בהארץ.
ב. לא סגי לדבק עצמו רק בקדושה הכללית, אלא צריך האדם לקשר נפשו ולקנות את הקדושה הפרטית ששייך לכל מקום עצמו, וע"י זה לכלול עצמו תוך הקדושה הכללית של ארצנו הקדושה.
ג, השם של המקום מורה על קדושתו של מקום ההוא, וממנה ילמדו קדושת וסגולת המקום המיוחד אליה. ודבר זה נוכל ללמוד הן מעצם השם, והן מגימ' ונוטריקון היוצא מן השם.
ד, עיקר קניית הקדושה הוא ע"י הישוב בארץ ישראל ולקיים מצוות התורה, וגם ע"י הראייה על המקום יכולים לקנות את קדושת וסגולת המקום.
ה, ולכן מכאן יוצאת הקריאה אל תלמידי החכמים בכל מקומות מושבותיהם, לעלות אל הר ה' ולגלה את אוצרות הארץ, הטמונים זה אלפיים שנות הגלות, וללבוש את הארץ לבושי כבוד ותפארת, ממה שיערה עליהם רוח קדושה וטהרה ממעלה, מכח אוירא דארץ ישראל המחכים. ועי"כ נזכה להגאולה השלימה, לאוקים שכינה מעפרא, התנערי מעפר קומי, במהרה בימינו.
♦ ♦ ♦
בן חמישים לעצה♦ על גדולי ישראל שערכו כתבי עת תורניים♦ כתיבה תורנית - דגשים וכיוונים♦ סוגיא דמוכר שטר ושעבודא דר"נ♦ שו"ת מרן הגאון רבי אביגדור הלוי נבנצל שליט"א בעניינים שונים♦ שו"ת מרן הגאון רבי אביגדור הלוי נבנצל שליט"א בהלכות שבת♦ עריכת חופה וקידושין בימי הספירה ובין המצרים לחתונה שנדחתה כתוצאה מהמלחמה♦ כניסה עם נשק לבית הכנסת♦ חיוב נשים במצוות ש"אף הן היו באותו הנס"♦ בזבוז כל ממונו על תלמוד תורה♦ הספד אישה בפני גברים♦ הגונב מעות מקופת צדקה♦ הערות בדברי הרמב"ם בסוגיית עביד איניש דינא לנפשיה♦ דיני קרבן נכרי