♦
א.
דיון בדברי הרמב"ם
ניתן לדייק בלשון הרמב"ם תשובה לשאלתנו (כלים ד, ד):חפויי המטה טהורין, וכן כל החפויין בין שהיו של עץ או של עצם או של עור או של מתכת טהורין, שנאמר 'אשר יעשה מלאכה בהן פרט לחפויי הכלים'.
וכן כלי עץ או עצם שיש בהן בית קיבול שציפם במתכת טהורים ואין מקבלין טומאה, מאחר שציפם ביטלן. והציפוי עצמו טהור כמו שביארנו.
הרישא עוסקת בחפוי המטה, והדין הוא שהחיפוי עצמו טהור, ונלמד ממיעוט מהפסוק. לדעת הרמב"ם בפהמ"ש (יח, ג) מדובר בציפוי של שיבוץ זהב ושן לקישוט המיטה. הסיפא עוסקת בשאר כלים, ובהם שני דינים: א. הכלי עצמו טהור שהציפוי מבטלו. ב. הציפוי טהור כמו שביארנו.
מדוע רק בסיפא כתב הרמב"ם שהכלי עצמו טהור, ואילו במיטה כתב רק על הציפוי. האם למיטה יש דין אחר? שמא מאחר שהמיטה מיועדת למדרס, היא עצמה טמאה, ורק החיפוי שלה טהור.[2] עם זאת, לא ברור מדוע לא כתב זאת הרמב"ם במפורש.
מקור הרמב"ם הוא במשנה כלים יח, ג המטהרת חלקים במיטה שאינם עיקריים בה, ביניהם חיפוי: "נקליטי המטה וחמור וחפוי[3] טהורין, אין טמא אלא מטה ומלבן". המיטה עצמה טמאה והחיפוי שלה טהור – כדברי הרמב"ם.[4]
♦
ב.
לימוד מדרכי ההיטמאות
על מנת לברר סוגיה זו נראה כיצד עוברת טומאת מדרס, בשונה משאר טומאות. טומאת מדרס מטמאת גם בלא מגע ישיר בכלי, אפילו תחת עשרה מצעות, וגם "תחת אבן מסמא" (משנה כלים א, ג; מטמאי מו"מ ו, ה)[5]. כל זה בניגוד לשאר טומאות, המטמאות רק במגע ישיר (למעט טומאת מת ומצורע, שעוברת גם באהל). השימוש במדרס הוא בספיגת משקל העומד או השוכב, וזה נעשה גם בתווך כלי אחר. על כן, גם תחת עשרה מצעות, המצע התחתון נטמא במדרס הזב. שאר השימושים בכלי נעשים במגע ישיר, ולכן שאר הטומאות עוברות במגע.יש לציין שגם טומאת מת עוברת גם שלא במגע. עקב עוצמתה של הטומאה, החלל כולו נחשב מלא בטומאה, ובכך היא נוגעת בכלי כביכול באופן ישיר.[6]
לדעת הרמב"ם הסיבה לדין המיוחד של כלי מצופה היא שיש חציצה ממגע ישיר עם הכלי. וכן כתב בפירוש המשנה יא, ד: "והיסוד לכך אמרו יתעלה 'כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם', ואמרו בספרא 'יכול שאני מרבה את חפויי הכלים, תלמוד לומר בהם פרט לחפויי הכלים'. הכוונה שאין עושין את המלאכה באותו הכלי עצמו אלא באמצעות החפוי אשר עליו. והרי לא טמא ה' מן הכלים אלא אשר יעשה מלאכה בהם, בהם עצמם. וזה הוא ענין אמרם בחגיגה שאם חפה אותם כבר בטל אותם. וזכור כלל זה בכל מסכתא זו".
הציפוי מבטל את הכלי, מאחר שמשתמשים בו באמצעות הציפוי ואין מגע ישיר עם הכלי.[7] בכלי המשמש למדרס אין צורך כלל במגע ישיר. אם כך, אין סיבה שכלי מצופה לא יקבל טומאת מדרס.
ראיה לכך משולחן לחם הפנים שמקבל טומאה למרות שהוא מצופה. מבואר בגמ' בחגיגה כז ע"א "שאני שולחן דרחמנא קרייה עץ". כלומר מיוחד שולחן לחם הפנים, שהתפרש לגביו בתורה שהעץ הוא העיקר, ולכן הוא מק"ט למרות הציפוי.[8] מכאן נלמד לטומאת מדרס, שהכלי עצמו עיקר ולא הציפוי, ולכן יקבל טומאה.
♦
ג.
מדרס כמו זב בעצמו
כיצד פועל הזב על המדרס, והופך אותו להיות אב כמותו? ברצוני להראות שלא רק אופי השימוש המטמא נבדל במדרס משאר טומאות, אלא גם הצורה שבה עוברת הטומאה שונה באופן מהותי. כלי חרס החתום ב'צמיד פתיל' מגן על מה שנמצא בתוכו מפני טומאת מת שבבית, בתנאי שהוא טהור. בשבת דף פד ע"ב אומר רבא שבטומאת מדרס יש כלל אחר: "רבא אמר: מדרס כלי חרס טהור מהכא – 'וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו', הא יש צמיד פתיל עליו – טהור הוא. מי לא עסקינן דיחדינהו לאשתו נדה, וקאמר רחמנא - טהור".כלי חרס לא מקבל טומאת מדרס. כדי להדגיש את החידוש הגמרא אומרת שאפילו אשתו ישבה על הכלי, הרי הוא לא נטמא במדרס וחוצץ מטומאה. כך ביאר רש"י. מכאן שבאופן עקרוני כלי שנטמא במדרס לא חוצץ לטומאה, אך כלי חרס לא נטמא במדרס.
ר"י חולק על רש"י, והבין שהתוספת של הגמרא מדויקת. לא נאמר שאשתו ישבה על החרס, אלא שהחרס מיועד לישיבתה, ואם כן הוא עשוי למדרס. בכל זאת, לולא הדין המיוחד בכלי חרס, הכלי לא היה חוצץ. אם כן, עצם היכולת להיטמא במדרס פוגעת ביכולת החציצה של הכלי מפני הטומאה, אפילו לא נטמא הכלי. אך למעשה כלי חרס לא ראוי לטומאת מדרס אפילו ייחדו לכך, ולכן הוא טהור.
למדנו את מחלוקת רש"י ותוס' במדרס – לרש"י כלי העשוי למדרס שלא נטמא חוצץ לטומאה, לר"י רק כלי שלא עשוי למדרס חוצץ לטומאה.
יוצא לדברי רש"י דין מיוחד בחציצה בכלי מדרס: בניגוד לטומאת מת, שגם כאשר הוא ראוי לק"ט אינו חוצץ, בטומאת מדרס רק כאשר הוא נטמא ממש אינו חוצץ. על פי זה יתבארו דברי מהרי"ל המובאים ברמ"א תרכט, ז שאין לסכך בספסל שנטמא במדרס, אך אם לא נטמא מותר. וקשה, שהרי הוא ראוי למדרס. בספר משנת אליהו (הרב אליהו מישקובסקי, סוכה סי' כ) מחדש שבמדרס הזב הבסיס לא נטמא מהזב, אלא נעשה כמותו מאחר שהוא נהיה טפל אליו. אין זה כלי הראוי לקבל טומאה, אלא הראוי להיות טפל לזב. ולכן כל עוד הוא לא נעשה טפל לזב, הוא נחשב לכלי שלא שייכת בו טומאת מדרס. כך ניתן להסביר גם מדוע מדרס הזב הוא אב כמותו. שהרי בכל מקום מה שנגע בטומאה הוא תולדה שלו, וכיצד כאן יהיה כטומאה עצמה. אלא מאחר שנעשה טפל לזב, הוא טמא כמותו.[9]
בדומה לכך בחידושי אריה ליב מאלין, ח"ב סי' ע', ביאר את מח' רש"י ור"י הנ"ל במהות מדרס שנעשה אב. האם מדרס הזב נעשה מקור של טומאה ממש, כמו שרץ (רש"י), או שהוא תולדה עם דין של אב טומאה (ר"י). לדעת רש"י אין כלי הראוי לקבל טומאת מדרס, מכיוון שטומאת מדרס אינה באה על ידי מעבר טומאה. והוא מוכיח שהרמב"ם ס"ל כדעת ר"י. וכן כתב בחידושי מרן הגרי"מ (לרב יחיאל מיכל פיינשטיין, עמ' רד), שמדרס הזב נעשה כמו הזב עצמו. על פי זה גם מובן מדוע הזב לא מטמא במדרס חפץ שאינו שלו, שהרי אין כאן רק מעבר מכאני של הטומאה, אלא חיבור של הזב לחפץ, וזה אפשרי גם בחפץ שבבעלותו.
כפי שביארנו, החסרון בכלי מצופה הוא בדרך ההיטמאות, אך במדרס הזב, מאחר שאינו נטמא בדרך הרגילה של קבלת טומאה, אלא נעשה כמו הזב עצמו, גם כלי מצופה נטמא במדרס. הסבר זה מתאים רק לדרכו של רש"י.
♦
ד.
לימוד מטומאת מדרס לטמא מת
המשנה במסכת נדה מט ע"א, קובעת כלל המקשר בין כלי הנטמא במדרס לכלי הנטמא במת: "כל המטמא במדרס מטמא טמא מת[10]". מכאן קשה על דרכנו, שהנה כלי מצופה לא נטמא במת, ובכל זאת נטמא במדרס.נעמיק בכלל. כתב רש"י על המשנה שם בנדה: "שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות". כלי הוא חפץ שנועד לשימוש מסוים, והינו תנאי לקבל טומאה. הכלים הראויים למדרס הזב הם קבוצה פרטית בתוך קבוצת הכלים. על כן לא מצאנו חפץ ראוי למושב הזב שלא נחשב לכלי לקבל שאר טומאות. וכן כתב גם בסוכה כ ע"א ד"ה והתנן "וכיון דשוי לתשמיש - כלי הוא, וכל שהוא כלי למדרס - מיטמא בכל טומאה, ואפילו הוא פשוטי כלי עץ, דילפינן ליה מקל וחומר במסכת שבת". כאן מוסיף רש"י שהמקור להגדרת הכלי הוא בק"ו מטומאת מדרס לטומאת שרץ (וכן רש"י שבת פד ע"ב ד"ה מפץ; ובתוס' ב"ק כה ע"ב ד"ה מפץ; נדה מט ע"ב ד"ה כל; ב"ב סו ע"א ד"ה ושאני).
הקל וחומר מבואר בב"ק כה ע"ב (וכן שבת פד ע"ב): "ומה פכין קטנים שטהורים בזב - טמאין בשרץ, מפץ שטמא בזב - אינו דין שיהא טמא בשרץ". אם כן מפץ טמא בשרץ, והגמרא לומדת בגז"ש משרץ לטומאת מת. הפך הוא חרס (רש"י) שאינו נטמא מגבו, ויש לו פתח קטן שהזב לא יכול להכניס אצבעו לתוכו, ולא נטמא במגעו. הוא גם לא מיועד למדרס. אם כן, הוא לא נטמא בזב כלל, אך נטמא בשרץ כעדשה שנכנס לתוכו.
על פי רש"י בנדה הנושא של הק"ו הוא איכות הכלי: כלי הנטמא בשרץ ולא נטמא במדרס הוא פחות כלי מאשר הנטמא במדרס. טומאת מדרס דורשת תכונה נוספת, שלא יאמרו בו "עמוד ונעשה מלאכתנו", כלומר שהשימוש במדרס לא יהיה מקרי אלא יהיה מיועד לו. גם בהיטמאות במגע, בזיבה נדרש מגע של יד הזב, ולא רק של שרץ בגודל עדשה. הרף להיחשב כלי להיטמא בשרץ נמוך מהרף להיחשב כלי לענין זיבה. ממילא אם הוא נטמא בזב, בוודאי שהוא כלי ולכן נטמא גם בשרץ.
וכן ראיתי ביראים (סי' רעז): "דכיון דטומאת מדרס אינו מטעם תוך הרי הוא טמא בכל טומאות, שהרי יחודו למדרס נקרא כלי דכתיב 'וכל כלי אשר ישב עליו יטמא', וכל כלי מטמא בכל הטומאות האמורות אם לא היכא דמיעטן הכתוב...". וכן כתב במשנת טהרות (כב, ד) שחלל קיבול בכלי עץ נותן לו חשיבות לקבלת טומאה, ולכן אם אין לו קיבול אינו חשוב. גם שימוש במדרס נותן לכלי חשיבות לקבלת טומאה, ועל כן אם משמש למדרס מקבל גם שאר טומאות.
נקשה על הק"ו – מה לזב שמטמא בעשר מצעות, תאמר בשרץ שמטמא רק במגע. יש לומר שהק"ו דן בחשיבות הכלי הנטמא, ומבקש להוכיח שמפץ הוא כלי חשוב יותר מפך, ולכן צריך לקבל טומאה. העברת הטומאה בעשר מצעות לא מלמדת על חשיבות ומעלת הכלי.[11]
ועתה יש לדון לגבי כלי מצופה. במקרה שכלי מצופה נועד למדרס – אם כדברינו שהוא מטמא במדרס הזב, זו פירכא על הק"ו של הגמרא – מה לזב שמטמא אפילו במצופה, תאמר בטומאת שרץ שאינו מטמא במצופה.[12]
הלימוד בק"ו ממדרס לשאר טומאות הוא להחשיב את הכלי, שאם חשוב לענין מדרס בוודאי יהיה חשוב גם לשאר טומאות.[13] אולם טהרת כלי מצופה אינה קשורה לחשיבות הכלי ולהגדרתו ככלי, אלא לאופן השימוש בו. כלי מצופה לא נטמא בשרץ מאחר שאין שימוש ישיר בכלי אלא דרך הציפוי, וזה לא מלמד מאומה על חשיבות של הכלי אלא על היכולת לגעת בו. בניגוד לזב שמטמא על ידי מדרס, אפילו על גבי כמה מצעות בשימוש שאינו ישיר, וממילא יכול גם לטמא כלי מצופה. ולכן אי אפשר לפרוך את הק"ו ולהקשות מזב שמטמא אפילו כלי מצופה.[14]
♦
ה.
לימוד ממהות הכלי
במדרס ישנה חומרה הנוגעת לצורת הכלי הנטמא. כך לדוגמא כלי עץ מקבל טומאת מת רק אם יש לו בית קיבול, אך במדרס גם בכלי פשוט נטמא מן התורה "ובלבד שיהא ראוי לשכיבה" (לשון פסיקתא זוטרתא, ויקרא מד ע"א; וכן פסק רמב"ם כלים א, י). הטעם לכך מבואר בספר היראים סי' רעז: "דכיון דטומאת מדרס אינו מטעם תוך הרי הוא טמא בכל טומאות, שהרי יחודו למדרס נקרא כלי דכתיב וכל כלי אשר ישב עליו יטמא".כך גם מוכח בשבת עו ע"א בדין צירוף של חומרים שונים: בגד, שק, עור ומפץ לשיעור של טומאה. למרות ששיעוריהם שונים, הם מצטרפים, "מפני שראויים ליטמא מושב". ומבאר ר"י שכל שראוי למדרס נטמא במדרס, ומאחר שגם כאשר מחובר מכולם ראוי למדרס, אין חשיבות לשיעוריהם כלל. מכאן ששונה טומאת מדרס הזב שאין בה את הכללים של טומאת מת גם מבחינת שיעור המצע.
חזון איש (כלים כו, יג) למד מכאן לעניין כלים מצופים. בתורת כהנים דורש שכלי מצופה התמעט מקבלת טומאה: "כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם, בהם – ולא בחיפוי". מאחר שבמדרס אין צורך בצורת כלי, ויש מגבלה רק על החומר ממנו עשוי הכלי, המיעוט של כלי מצופה לא שייך בו. גם אם מצופה לא נחשב לכלי, אין זה משפיע על טומאת מדרס.[15] זו הסיבה שכיסא של כלה מחופה מקבל טומאת מדרס (משנה כב, ד).[16]
לענ"ד נראה בדעת הרמב"ם שהמיעוט של כלים מצופים מטומאה אינו קשור בהגדרת כלי, אלא שהשימוש בכלי מצופה אינו באופן ישיר, כמבואר לעיל סעיף א'. כמו כן, הדרשה שהביא החזו"א מתורת כהנים היא למעט את הציפוי מקבלת טומאה ולא את הכלי המצופה. אך נראה שאכן לגבי הציפוי ניתן לומר שיקבל טומאת מדרס. עם זאת, מאחר שהציפוי בטל לכלי, דינו לטומאה כדין הכלי. מכל מעשה, למסקנה הסכים גם החזו"א שכלי מצופה מקבל טומאת מדרס.
♦
ו.
שיטת התוס' יו"ט ומשנה אחרונה
במשנה כלים כב, ד כיסא כלה מחופה מקבל טומאה. הרמב"ם (כלים כה, ב) פסק משנה זו שכיסא כלה טמא מדרס. התוי"ט הבין שהחיפוי המדובר הוא ציפוי, ועל כן העמיד משנה זו לרמב"ם בכיסוי חלקי, שאם לא כן הכיסא טהור[17]. במשנה אחרונה למד מכאן שסובר שציפוי מטהר גם מטומאת מדרס.[18]דבריהם לא מוכרחים. גם אם נדייק ברמב"ם שמדובר בציפוי חלקי, אין זה אומר שחלקיות הציפוי היא הסיבה שהכיסא טמא במדרס.
♦
ז.
כלי מצופה במגע הזב
על פי הבנתנו שכלי מצופה נטמא במדרס, יש לשאול האם גם במגע הזב יקבל טומאה. האם יש להקיש מגע למדרס, ומה שטמא במדרס יטמא גם במגע? נראה שהדבר תלוי בסיבה שכלי מצופה טהור. אילו הטהרה מצד הגדרתו ככלי, מאחר שלטומאת מדרס נחשב ככלי, נלמד גם למגע הזב שיהיה כלי. אך כאמור נראה שהטעם לטהרת כלי מצופה הוא שלא ניתן להשתמש בכלי באופן ישיר, אלא רק דרך הציפוי. במדרס השימוש אינו באופן ישיר, אלא בכובד היושב. אך במגע הזב השימוש הוא ישיר דרך הציפוי, ואם כן לא ייטמא במגעו. להבדל זה יש גם ביטוי במדרגת הטומאה: מדרס הזב הוא אב טומאה, ומגע הזב ראשון לטומאה. כשם שמדרס מטמא תחת אבן מסמא, ולא לומדים ממדרס הזב למגעו שיטמא תחת אבן, הוא הדין כאן שלא נלמד לטומאת כלי מצופה.♦
ח.
מסקנה
לדעת הרמב"ם כלים מצופים טהורים מטומאת מת ושרץ, אך אם מיועד למדרס אפילו מצופה נטמא במדרס. דייקנו כך מלשון הרמב"ם, שבענין מיטה שעשויה למדרס כתב רק שהציפוי שלה טהור. רק בנוגע לכלים אחרים כתב שלא רק הציפוי טהור, אלא גם הכלי עצמו. הבאנו לכך מספר נימוקים: א. הסיבה לטהרת כלים מצופים על פי הרמב"ם היא שלא ניתן להשתמש בכלי במגע ישיר. טומאת מדרס לא עוברת במגע ולכן הציפוי לא מטהר. ב. בהמשך לכך: מדרס הזב נעשה כמו הזב עצמו, ואין בו תהליך של הטמאות העוברת מכלי לכלי ובה יכול החיפוי לחסום את הטומאה. ג. לדעת החזו"א הטעם הוא שהחיפוי מפקיע שם כלי, אך טומאת מדרס היא גם בלא שם כלי ובלבד שיהיה מיועד למדרס ויהיה עשוי מחומרים המקבלים טומאה. להבנה זו הסכימו הרש"ש (כלים כב, ד) החזו"א (כלים כו, יג), ומשנת יעבץ. ולא כתוי"ט ומשנה אחרונה (כלים כב, ד).♦ ♦ ♦