האם המזבח מעכב את הבאת הביכורים והמנחות

נאמר "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך". יש לדון מהו התנאי לחלות מצוות הבאת ביכורים. האם יש צורך גם בבניית בית המקדש או המזבח, או שכלל לא חייבים את שניהם ודי בהבאת הביכורים בטהרה למקום המזבח, או אולי מקיימים את המצוה אף בהבאה להר הבית בלבד. מתוך הדיון בזה נברר גם את הדין במנחות, האם בעינן מזבח לעיכובא.
♦
א.

לשון המקרא

כאמור, בשמות פרק לד פסוק כו (פרשת כי תשא, וכ"ה בפרשת משפטים^[1]) נאמר: רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית ה' אֱלֹקיךָ
במדבר פרק יח פסוק יג (פרשת קרח): בִּכּוּרֵ֞י כָּל־אֲשֶׁ֧ר בְּאַרְצָ֛ם אֲשֶׁר־יָבִ֥יאוּ לה' לְךָ֣ יִהְיֶ֑ה כָּל־טָה֥וֹר בְּבֵיתְךָ֖ יֹאכֲלֶֽנּוּ:
ובדברים פרק כו (פרשת כי תבא): (ד) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח ה' אֱלֹקיךָ: (י) וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י ה' וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ ה' אֱלֹקיךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י ה' אֱלֹקיךָ:
פשט הפסוקים מורה שמצות ביכורים מתקיימת דוקא בהבאה לבית ה' (פרשת כי תשא) בהבאתם לה' (פרשת קרח), בהבאתם לפני המזבח, בהבאתם לפני ה' אלקיך (פרשת כי תבא).
ההבנה הפשוטה העולה מכל המקומות יחד היא שזו מצוה שמקיים כל אחד מישראל יחד עם הכהן, שמסתיימת בנתינה לכהן. הקישור לה' הוא בהבאה למקדש, וכמה פעמים מוזכר בתורה בזה ה', המקדש, והמזבח. מבואר בתורה שגם אחרי ההבאה, הכהן לא מטפל בביכורים לבדו, הבעלים צריך להניף את הסל עם הכהן ולהניח את הביכורים צמוד למזבח, כפי שנאמר "והנחתו", כך שההבנה הפשוטה היא שהבעלים חייב להיות שותף גם בעשייתם לכעין מנחה. אמנם אין אנו יכולים לדרוש פסוקים מעצמינו, ולהחליט מה מעכב. עלינו לראות מה אמרו חכמים, ורק אחר כך נוכל לנסות להבין כיצד לפי חז"ל דורשים את הפסוקים.
♦
ב.

המשנה בביכורים ובשקלים, הספרי והתוספתא

ביכורים פרק ב משנה ג שנינו: "יש בתרומה ומעשר מה שאין כן בבכורים, שהתרומה והמעשר... בפני הבית ושלא בפני הבית... הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שאין כן בבכורים".
משמע שביכורים נוהג רק בפני הבית, ולא כתרומה ומעשר, שנוהגים גם שלא בפני הבית.
ובמסכת שקלים פרק ח הלכה ד: "השקלים והביכורים אינן נוהגין אלא בפני הבית, אבל מעשר דגן, ומעשר בהמה, ובכורות, נוהגין בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית".
ובספרי דברים פרשת כי תבוא פיסקא ש דרשו: "והניחו לפני מזבח ה' אלהיך, כל זמן שיש לך מזבח יש לך בכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים".
הספרי תלה את הענין במזבח, ולפי זה נראה לפרש את המשנה באומרה שביכורים נוהגים רק בפני הבית שהוא מפני המזבח, ונקט "בפני הבית" כי בסתמא כשיש בית יש מזבח.
וכך כתב תלמיד הרשב"ש^[2] בפירושו למסכת שקלים על המשנה ששקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית כיון שהם צורך קרבנות, וביכורים אינן נוהגים מפני שהם טעונים הנחה לפני המזבח^[3]. וכיון שידועה ההלכה שמקריבים אף על פי שאין בית, משמע שכמו בכל הקרבנות הדבר הקובע הן לשקלים, שהן לצורך קרבנות, והן לביכורים, הוא המזבח ולא הבית.
ומה שכתב תלמיד הרשב"ש בשקלים שאינם אלא בפני הבית מפני שהם לקרבנות, כן כתבו הרא"ש והרע"ב והרש"ס והתקלין חדתין דלצורך קרבן נינהו. וא"כ גם לשיטתם נראה שהלשון "בפני הבית" במשנה זו היינו בזמן שיש מזבח.
אך הרמב"ם בהלכות ביכורים פרק ב הלכה א כתב: "מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית י"י אלהיך".
וכ"כ רע"ב ומהר"א פולדא על המשנה והגמרא בשקלים, שאינם נוהגים אלא בפני הבית משום דכתיב ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, ולא הזכירו בביכורים את המזבח.
לכאורה יסודו של הרמב"ם הוא מהתוספתא שקלים, ששם נאמר בפרק ג הלכה כב-כד: "קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית וצריך להביא מעכשיו, רבי שמעון אומר אין צריך להביא מעכשיו מפני תקלה. מפני מה אמרו שקלים אין נוהגין אלא בפני הבית לפי שאין תורמין מן הישנה. ומפני מה אמרו בכורים אין נוהגין אלא בפני הבית משום שנ' ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך כל זמן שיש לך בית יש לך בכורים אין לך בית אין לך בכורים".
ואם נתייחס רק לסיפא, לשון התוספתא בסיפא היא לשון הרמב"ם, ולכאורה משמע שבבכורים לא די שיהיה מזבח, אלא צריך דוקא בית. וכ"כ בדרך אמונה - ציון ההלכה הלכות ביכורים פרק ב ס"ק (ז) שביכורים בעינן נמי בית, ולא דמי למע"ש, וציין שבתוספתא מבואר כך. והוא מוסיף לכך חיזוק: "וכ"מ במשנה סוף שקלים דמחלק בין ביכורים לבין מעשרות, וכן משמע בביכורים פ"ב מ"ג, ומש"כ בספרי שהביא הכ"מ שאם אין מזבח אין ביכורים היינו שצריך גם מזבח".
הגרח"ק מתייחס לסברה לתלות את הביכורים רק במזבח כדבר שיכול היה להילמד ממה שצריך לביכורים מזבח, כמבואר בספרי, ומתרץ את הספרי בדוחק, וכתב שמדחלקה המשנה בין ביכורים למעשר שני משמע שרק במעשר שני הקובע הוא מזבח, אך לא התייחס לטעם שאמרתי שיש ללמוד שהתנאי בביכורים הוא המזבח ולא הבית על יסוד ההשוואה במשנה לשקלים. אפשר שלדעתו באמת כך הוא גם בשקלים שכ"כ בשקל הקודש הלכות שקלים פרק א הלכה ח בענין מה ששקלים רק בפני הבית "דשקלים לצורך קרבנות הן וכיון שאין בית למה יפרישום (רא"ש) וכתיב ונתת אותו על עבודת אהל מועד ואם אין אהל מועד אין שקלים (ספר המצוות לרבנו מ"ע מ"ה וק"ס).
אך דבריו אלו אינם מספר המצוות של הרמב"ם אלא מהסמ"ג מצוה מ"ה^[4], ולא נראה שלפי הרמב"ם יש לימוד בשקלים שצריך גם בית, וגם מסתבר שהסמ"ג לא התכוון לחדש דבר זה.
מכל מקום, היסוד לדבריו בהלכות ביכורים שהוא משיב על מי שרוצה ללמוד שהכל תלוי במזבח, מתוך הנחה שיש הו"א לומד זאת ממעשר שני, שמצוות אכילתו תלויה רק במזבח, כדילפינן מההיקש לבכור, ולכן הוא דוחה סברה זו בטענה שהמשנה חילקה בין מעשרות לביכורים. אך לפי האמור, באמת לא לומדים את התלות של ביכורים במזבח ממעשר שני, אלא מעצם זה שנאמר בביכורים מזבח. גם מצד הסברה, לא מובן מדוע לביכורים יהיה דין חמור מכל הקרבנות, שבהם לא צריך דוקא בית.
ולענ"ד יש ללמוד מהמשנה שהמזבח מעכב, כי המשנה אומרת שביכורים אינו כמעשר בהמה. מעשר בהמה מדינא איכא מצוה להפריש גם שלא בפני הבית, כפי שאמרו בבכורות נג ע"א שיש מצווה להפריש מעשר בהמה גם בחו"ל, אף שאינו יכול להקריבו, וייאכל במומו, אלא שמכל מקום בטלוה מפני התקלה. ומזה משמע שמעשר בהמה אינו דומה לכל הקרבנות, דבשאר קרבנות מה שלא מפרישים אינו רק מפני חשש התקלה, אלא שמעיקרא אין מצוה להפריש חטאת ועולה כשאין מזבח, שהתורה צוותה לעשות זאת רק כשיש מזבח. אבל מעשר בהמה מדינא יש מצוה להפריש גם כשאין מזבח, שכן אמרו שם בבכורות נג שמעשר בהמה הוקש למעשר דגן שנאמר "והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן", ומסתבר שה"ה לענין מה שמעשר בהמה מצוה להפריש אף כשאין בית. וכ"כ הרש"ס כביאור למה שאמרו במעשר אף שלא בפני הבית על פי הגמרא בבכורות "דהוקש מעשר בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן קדושת הארץ לא בטלה, אף מעשר בהמה".
אלא שהגרח"ק הסתייע מהתוספתא, ולקמן בפרק הבא אבאר מדוע לענ"ד אין מהתוספתא סיוע לסברת הגרח"ק. עתה אתייחס למה שלכאורה נראה להבין כדבריו מהרמב"ם ומהמפרשים המביאים את הפסוק "תביא בית ה' אלקיך", ואומרים שאם אין בית אין מצוה.
נראה להביא ראיה שדעת הרמב"ם היא שהענין תלוי דוקא במזבח, ממה שכתב בפירושו למשנה במסכת ביכורים פרק ב משנה ג בפירוש המשנה: "שהבכורים בפני הבית בלבד הרי הוא מפורש בתורה שנ' ולקח הכהן הטנא מידך והניחו לפני מזבח ה' אלקיך, עד שיהא שם מזבח ואז חייבין בהן, מה שאין כן בתרומה ומעשר".
משמע דדי בכך שיהא שם מזבח. וכן עולה מהכסף משנה הלכות ביכורים פרק ב הלכה א שכתב: "מצות עשה להביא בכורים למקדש וכו'. משנה בסוף שקלים, ובסיפרי פרשת והיה כי תבא כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים":
משמע דהוא סבר ששתי הדרשות מתכוונות לאותו דין. לפי זה נראה שהרמב"ם הביא בהלכה את דרשת התוספתא לא מפני שיש מחלוקת בין התוספתא לספרי והוא מכריע כתוספתא, אלא מפני שכדרכו שאינו מדקדק להביא בדרשה את כל המקורות, הביא דרשה התואמת ללשון המשנה בפני הבית. ומכל מקום אף שכתב "בית" כוונתו כדברי הספרי שזה תלוי במזבח, כפי שעולה מדבריו בפירוש המשנה. ונראה שזו כוונת הכסף משנה, שציין על דברי הרמב"ם את דברי הספרי, ולא כהבנת הגר"ח שצריך גם זה וגם זה.
כה"ג מצינו במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות פרק כא פסוק יד (פרשת משפטים): "מעם מזבחי תקחנו למות. ומנין שאין ממיתין אלא בפני הבית ת"ל מעם מזבחי תקחנו למות הא אם יש מזבח אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית". פתח בלשון בפני הבית אך למעשה תלה זאת בפסוק שהזכיר מזבח. ולשון ספר המצוות לרמב"ם הקדמה למניין המצוות "וידוע גם כן כי הקרבנות כלם אינן קרבין אלא במקדש ושהעבודה אינה מותרת חוץ מן העזרה. וכן דיני נפשות אין דנין בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים. ולשון מכילתא (דרשב"י) מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית תלמוד לומר מעם מזבחי תקחנו למות הא אם יש לך בית אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית. ושם אמרו גם כן מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח תלמוד לומר מעם מזבחי".
ובספר כפתור ופרח פרק י "ולשון מכילתא, מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית, ת"ל (שמות כא) מעם מזבחי תקחנו למות, אם יש לך בית אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית". אמנם באמת אין הדבר תלוי בבית מקדש אלא בסמיכות למזבח, כרמוז בלשון הרמב"ם, שסיים בהבאת הדרשה על סנהדרין סמוכה למזבח.
♦
ג.

ביאור התוספתא והירושלמי בשקלים

עתה אבאר מדוע לענ"ד מהתוספתא אין הוכחה שבעינן לביכורים דוקא בית. יש לעיין מהו הנושא של התוספתא בענין הביכורים - האם הדיון הוא למה בזמן הזה אין להביא ביכורים ולקיים את המצוה בעצם ההבאה למקום, או למה אין מצוה להפריש ביכורים כדי שיביאם כשייבנה המזבח או הבית, או שהדיון הוא למה אם הפריש ביכורים ההפרשה לא חלה ולא נאסר המופרש בהנאה.
כדי לעמוד על דבר זה נדון תחלה על המשך המשנה "המקדיש שקלים וביכורים הרי זה קודש, ר"ש אומר האומר ביכורים קודש אינן קודש".
ומשמע שבשקלים מודה רבי שמעון שהוא קודש, אך בירושלמי אמרו שיש מחלוקת בדברי רבי שמעון: "הא שקלים קדשו, רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בין אלו ובין אלו לא קדשו".
וממשיך הירושלמי: "תני גר בזמן הזה צריך להביא קינו ריבעת כסף, אר"ש ביטלה ר' יוחנן בן זכאי מפני התקלה. מהו מפני התקלה? כהדא דתני אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין ולא מגביהין (תרומות ומעשרות)^[5] בזמן הזה, ואם הקדיש או העריך או החרים או הגביה הכסות תישרף הבהמה תיעקר (כיצד נועל בפניה הדלת והיא מתה מאיליה^[6]) והמעות ילכו לים המלח:
עבר והקדיש, מן מה דאמר ר"ש ביטלה ר' יוחנן בן זכאי מפני התקלה, הדא אמרה עבר והקדיש קדשו. רבי יודה ענתודרייא בעי קומי רבי יוסי הכא את אמר קדשו והכא את אמר לא קדשו, א"ל תמן (לכך אין מקדישין לכתחילה לפי שמצוה להקריב מתרומה חדשה והיאך ה"ל ישנה והכא מאי אית לך למימר האי ישנה היא לגבי הקדשות אחרים וקינו של גר אינו צריך חדשה ואם הקדיש קדוש ויניחנה עד שיבנה בית המקדש^[7]) שמא יבנה הבית כבראשונה ותתרם תרומת הלישכה מן החדשה בזמנה באחד בניסן, והכא מאי אית לך?
רב המנונא ורב אדא בר אהבה בשם רב הלכה כר"ש".
לפום ריהטא נראה שהמהלך בירושלמי מקביל לתוספתא, שפותחת בדין הפרשת הגר בזמן הזה, דבו יש סברה להפריש גם בזמן הזה מפני שהוא חלק מתהליך הגירות, ועוברת לדון בהבדל בין דין הפרשת הגר, שחל, לבין דין הפרשת שקלים, שלא חל כשיטת רבי שמעון בן יהודה בשם רבי שמעון, ומהבנה זו עולה שדברי התוספתא על שקלים הם בשיטת ר"ש בן יהודה בשם ר"ש, וגם בסיפא של התוספתא גבי ביכורים מדובר על כך שלא יחול אף בדיעבד.
וכן נראה הביאור מדברי תלמיד הרשב"ש, דלגבי דברי המשנה כתב שת"ק אמר שהמפריש ביכורים הוא קודש פירושו על זמן שאין בית "ומשום דמקריבים אף על פי שאין בית". והיינו כמו בכל הקרבנות, שהפרשה חלה מפני שאולי ייבנה המזבח ויוכל להקריב, וכפי שיש משמעות למה שהפריש בכל הקרבנות כך בביכורים, שמא ייבנה המזבח ויוכל להביא ביכורים, אבל לר"ש "יליף טעמא בתוספתא מדכתיב תביא בית ה' אלקיך, כל זמן שיש לך בית יש לך ביכורים, הלכך לא קדש אפילו בדיעבד מגזירת הכתוב, מה שאין כן בשארה".
וכן נקט בפירוש הרא"ש על המשנה בשקלים (פורסם על ידי הרב ניסן מאיר פייבל זקס): "ומפרש טעמא בתוספתא מפני מה אמרו בבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלקיך, כל זמן שיש לך {בית}, יש לך בכורים, אין לך {בית} אין לך בכורים, הילכך לא קדשי אפילו בדיעבד".
הרא"ש מוסיף שלפי זה אליבא דר"ש גם מה שאמרו שביכורים אינו נוהג אלא בפני הבית נלמד מהפסוק תביא בית ה' אלקיך, שפסוק זה מלמד לא רק שאינו נוהג אלא שגם לא חל.
ובביאור דברי הירושלמי בטעם שאין שקלים קדושים, נראה דהרא"ש נקט כפי נוסח הכת"י ופירש שזה נאמר אליבא דרשב"י בשם ר"ש שאף שקלים לא קדשו, שכתב "וכשיגיע אחד בניסן צריך להביא תרומה חדשה, ונמצא ששקלים של זה לא חלה עליהן קדושה, שהרי צריך להביא אחרים".
כלומר לא חלה עליהם קדושה כי הקדושה של שקלים חלה על ידי תרומת הלשכה, ואמנם אם ייבנה המקדש סמוך להפרשתו של היחיד שהקיש היום יתרמו מהפרשתו, אך אם ייבנה הבית כבראשונה כשיגיע ניסן לא יתרמו ממה שתרם אלא מהתרומה החדשה, ומה שהוא הפריש יילך לתרומה ישנה, ונמצא שלא ישתמשו בהפרשתו כתרומת שקלים. וכן עולה מפירוש רבינו משולם שגרס כפי הכת"י, ומשמע שהוא מבארו כביאור זה. גם מדברי ריבב"ן בפירושו נראה שגרס כמו בכת"י.
גם התקלין חדתין כתב לפרשו על פי גרסת הגר"א, שדומה לגרסת הכת"י, באופן דומה:
"הכא את אמר קדשו. היינו ברביעית כסף דגר כדאמר הכא: והכא את אמר לא קדשו. היינו בשקלים לר"ש בן יהודא אליבא דר"ש דגם בשקלי' ס"ל דלא קדשו אף בדיעבד ומביכורים לא קשיא משום דאימעיטא לה מקרא דלא חל עליה שם ביכורים כלל, אבל שקלים ס"ד דמשום תקלה גם כן דומיא דרביעית של גר, ואם כן אמאי לא קדשו בדיעבד כמו רביעית של גר:
ה"ג תמן אין מקדש. להכי בשקלים לא קדשי, דעיקר טעם דאין להקדיש שקלים בזמן הזה משום שאין מקדש ולא חל שם הקדש עליה כלל, דאף אם יבנה בית המקדש חיישינן שלא יבואו להקדש, וזהו דקאמר ויניח עד כו' שמא יבנה הבית בראשון היינו בחודש ניסן כתחלתה כמ"ש ויהי בחדש הראשון כו' הוקם המשכן ותתרם תרומת הלשכה מן החדש ולא יהיה ראוי שקליו שהקדיש כלל דהוי לה ישנה, ולא משום תקלה דאף אם יבנה בית המקדש בכה"ג לא יקדש, ולכן לא חל, והכי איתא בתוספתא פרק בתרא דמכילתין טעמא דאין שקלים נוהגים בזמן הזה משום תרומה ישנה, משא"כ הכא ברביעית כסף דגר דהקדש חל עליה דכשיבנה בית המקדש ראוי רובע דינר שלו לקרבן רק דבטלה רבי יוחנן בן זכאי מפני תקלה להקדישו לכתחלה ולא אתי טעמא דתקלה ומפקיע לשם הקדש ממנו".
נמצא שלגבי ביאור הירושלמי עד הסברה שהיא תהיה תרומה ישנה כל הפירושים האלו שווים, אך לגבי הסוף נחלקו בביאורו. תלמיד הרשב"ש התחבט בתחילה לענין מה אמר הירושלמי הלכה כרבי שמעון, ולבסוף פירש הלכה כרבי שמעון לענין קינו של גר שאינו צריך להקדיש כסף בזמן הזה, והביא לכך ראיה מדמצינו בבבלי בכריתות ט ע"א שרב אדא בר אהבה הוא שאמר שהלכה כר"ש בענין זה. וכ"כ בפירוש רבינו משולם. אך בתקלין חדתין פירש: "הלכה כרבי שמעון. דמתני', דביכורים לא קדשי ושקלים קדשי, וכן קינו של גר קדשו". ומכל מקום גם לפי הת"ח נראה שהטעם בתוספתא שבביכורים נאמר בית ה' אלקיך, אינו רק לומר שבגלל זה אין מקיימים את המצוה, אלא כוונתה היא גם שזה מורה שאין שייכות כלל למצוה. וכך הוא מבאר שם במשנה את הטעם שבביכורים יש טעם דלא קדשי מעבר לענין החשש לתקלה: "כיון דבהדיא כתיב בהו תביא בית ה' אלהיך אפי' הפרישן בדיעבד לא קדשי ואין שם ביכורים חל עליהן שלא בפני הבית", ונראה שדבריו מיוסדים על התוספתא^[8]. וכ"כ הרע"ב שהביכורים לא חלים בגלל פסוק זה, וכן כתב מהר"א פולדא.
ומכלל דבריהם נלמד לאפוקי מהבנת הגרח"ק שכוונת התוספתא ללמדנו שביכורים נוהגים רק כשיש בית, ולא די במזבח, כי לדבריהם כוונת התוספתא היא להשמיענו שלא קדשי בלא בית, אבל אין כאן ענין מיוחד דוקא בבית בנוסף על המזבח.
ומאי דאמרינן בשקלים שכיון שיהיו לתרומה ישנה לא תחול כלל ההפרשה, יש לפרש שלכן תקנו שהיא כלל לא תחול. או שאינו תקנה מיוחדת, אלא שאינו חל כיון שאינו כדרך התורמים. וכ"כ החת"ס (שו"ת קלט) שר"ש לטעמיה שכל היכא שלא התנדב כדרך המתנדבים אינו קדש. וכן פירש באור שמח הלכות מעשה הקרבנות פרק יז הלכה י: "ונראה דזהו טעמא דרשב"י משום ר"ש בסוף שקלים, דאמר המקדיש שקלים בזה"ז לא קידש, וכדמפרש בירושלמי (שם פ"ח ה"ד) דאם יניח עד שיבנה בהמ"ק הרי הן מתרומה ישינה, וקרבנות צבור בעי להקריב מתרומה חדשה, והוי כאומר הר"ז קודש להקריב מתרומה ישינה, ולא התנדב כדרך המתנדבים"^[9].
אמנם הרמב"ם בפירוש המשנה מפרש את מחלוקת תנא קמא ורבי שמעון בסוף המשנה באופן אחר, שכתב "ואמרו המקדיש שקלים ובכורים, הוא שיעשם הקדש לבדק הבית", וזה שייך גם בזמן הבית כשהדיון הוא בענין מקדיש דבר שאינו שלו, וכתב שהלכה כר"ש. וכן כתב בהלכות ערכין פ"ו הלכה י"ז "המקדיש שקלו לבדק הבית הרי זה קודש, ואם הקדיש בכורים לבדק הבית אינו קודש, אבל אם הקדיש הכהן אחר שבאו לידו הרי אלו קודש".
ובתוספות יום טוב ביאר שהרמב"ם כתובאת הדין בהקדיש הכהן כדי להסביר מדוע בשקלים, שלא שייך לומר כך, אינו כן. ואמנם מה שפסק הרמב"ם הלכה כר"ש אינו בהכרח על יסוד דברי הירושלמי, דכתב הרש"ש במסכת ביכורים פרק ג משנה יב די"ל שהוא משום שהמשנה בפרק ג משנה יב עולה שחכמים ורבי יהודה פליגי אם יש לבעלים טובת הנאה בביכורים, ות"ק דמסכת שקלים הוא כר"י דהכא בביכורים. ור"ש דהתם בשקלים הוא חכמים דהכא בביכורים. וסתמא דדוכתא עדיף. ומכל מקום יותר פשוט לומר שפסק כך בגלל הירושלמי בדוכתא.
ובפני משה פירש את הירושלמי לפי הנוסח המודפס כשיטת הרמב"ם שהדיון הוא על הקדשת השקלים לבדק הבית^[10], אך כבר כתבתי שנראה שהמודפס הוא תוספת מגיה ואינו נוסח המקור. מכל מקום אולי אפשר לבאר בדוחק כשיטת הרמב"ם על פי דרכו של הפנ"מ גם לפי הגרסה של הכת"י, ונפרש דשאל למה לגבי קינו של גר חלה קדושה במקדיש לבדק הבית, ואילו המקדיש שקלים לבדק הבית לא קידש גם בזמן הזה. ומשיב שזה משום שבקינו של גר יש צורך שיהיה מזומן להקרבה, שזהו אדם פרטי שקשה לחפשו כשיבנה המקדש, ולכן עכ"פ בדיעבד חל, אך בשקלים אין בזה צורך, שאנו מקוים שייבנה הבית כבראשונה במהרה ותתרום תרומת הלשכה בזמנה באחד בניסן ותקויים המצוה כהוגן.
והגרח"ק כתב לבאר את הירושלמי על פי הרמב"ם בדרך אחרת, דלפי דבריו הדיון בירושלמי הוא על מאי דמשמע מהמשנה שלכו"ע ביכורים ושקלים לא קדשו אפילו בדיעבד^[11].
ומכל מקום בתוספתא קאמר טעם משום דהוי ליה ישנה, ומשמע להדיא שזה טעם למאי דלא חלה קדושה בשקלים אף בדיעבד. ואמנם ראיתי שהגרח"ק בפירושו לירושלמי כתב שכוונת הירושלמי לומר "שבחודש ניסן אלו הישנים לשיירי הלישכה הם הולכים, ואפילו אם יבנה בשאר השנה ג"כ יעשו תרומה חדשה, וכיון דסוף סוף לא אתו לידי הקרבה - לא קדשי". ולפי דרכו דסוף סוף לא אתו לידי הקרבה לכאורה היה אפשר להסביר שטעם התוספתא הוא לכך שאין מצוה להפרישם, משום דבכל אופן לא אתו לידי הקרבה. אך קשה לי על דבריו, שבירושלמי משמע שהענין שהשקלים יהיו ישנים הוא רק בחודש ניסן, ואם ייבנה המקדש לפני ניסן כן ישתמשו במה שהפריש. ועל כן לא שייך לומר בזה דסוף סוף לא אתו לדי הקרבה, ואין זה טעם למאי שאין עושים מצוה בהפרשתם. לכן נראה לפרש כפי שפירשו כל המפרשים, וגם הגרח"ק בעצמו מפרש כן שהוצרכו לטעם זה כדי לבאר למה אינו חל כלל. וכך הוא הפירוש גם בתוספתא. מה גם שלזה לא צריך טעם שהוא כמו כל הקרבנות שזקוקים למזבח ואין מצוה להפרישם כיון שאי אפשר לקיים את מצוותם בזמן הזה, אלא הכוונה היא לכלול טעם לכך שאין ההפרשה חלה כלל כיון שהתרומה תהיה למעשה ישנה. ולפיכך תקנו שלא תחול. או שבגלל זה אינו חשיב תרומה כדרך התורמים, כפי שפירש באור שמח הנ"ל.
ומעתה נחזי אנן במאי מיירי לענין ביכורים גם לשיטת הרמב"ם. ונראה שמאחר שהיא נאמרה לאחר שקלים, וביררנו שגם לשיטת הרמב"ם צ"ל שבתוספתא בשקלים מדובר על חלות השקלים, נראה שגם בביכורים זה נאמר לענין חלות הביכורים, ואין ללמוד מכאן שצריך דוקא בית כדי שתהיה מצוה בביכורים.
ועוד ראיה שביכורים לא צריכים לעיכובא בית יש להביא ממה שכתב הרמב"ם בספר המצוות מצווה קכה שדינם תלוי בהבאה למקדש, וכתב הרמב"ם הלכות בית הבחירה, א, ב: "ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב ובאו לגבעון ובנו שם מקדש, ומגבעון באו לבית העולמים". משמע דאף שלא היה בהם בית, מה שהיה שם נחשב מקדש, ובזה סגי לביכורים. ואתי שפיר לפי ההנחה שהעיקר הוא המקום שבו נמצא המזבח של הציבור.
הרמב"ן על התורה, וכן הטור בפירושו לפרשת כי תבא, מסתפקים האם לפי הספרי היה ביכורים בנוב וגבעון "אולי בדכתיב בהו תביא בית ה' אלקיך לא קרבו באהל ובמשכן". והמלבי"ם כתב ללמוד מדברי הספרי בפרשת כי תבא על "המקום אשר יבחר ה'" שהוא שילה ובית עולמים, שנוב וגבעון לא נקראו מקום אשר יבחר ה', ולכן לא הביאו שם ביכורים. אך לפי הרמב"ם נראה שמה שנאמר בספרי בפרשת כי תבא שילה ובית עולמים הוא משום שבזה מתקיימת המצוה בהידור יותר, אך אינו לעיכובא. וכן עולה מהתוספות פסחים (לו ע"ב ד"ה דאמר) שכתבו "וביכורים נמי נאכלין בנוב וגבעון ובכל ערי ישראל"^[12].
נמצא שגם מלשון הרמב"ם בספר המצוות והל' בית הבחירה משמע שהרמב"ם לא מצריך בביכורים דוקא בית. ודוחק לומר שבית הבחירה בנוי אבן הוא אינו מצריך, אבל אהל כפי שהיה בנב וגבעון הוא כן מצריך, דמנא ליה חילוק כזה. אלא נראה שביכורים הוא ככל הקרבנות שמקריבים אע"פ שאין בית.
♦
ד.

הצורך במזבח כדי לקיים את מצוות ההנחה

כאמור לעיל, כל הקרבנות צריכים להביא לבית המקדש, וקיי"ל שמקריבים אע"פ שאין בית, ודי במזבח. ואם נאמר שביכורים שונים וצריך דוקא בית, צ"ע מאי שנא שדווקא בהם צריך נמי בית, אך אם נאמר כפי שביארתי שהצורך המעכב גם בהם הוא במזבח, מובן שהוא משום שצריך להניח את הביכורים ליד המזבח, כפי שהבאתי מדברי תלמיד הרשב"ש. ואין הכי נמי שכך הוא בכל הקרבנות, שאפשר להקריב רק בבניית המזבח, אלא שהוצרכו לפרש זאת בביכורים, שעיקר עניינם הוא נתינת לכהן, וסלקא דעתך שיהיו כתרומה ומעשר.
בגמרא מכות יח ע"ב אומרים רב הושעיא ורבי יוחנן שלדעת רבנן יש ללמוד מכפל "והניחו והנחתו", שהנחה מעכבת בביכורים, וכפי שכתב שם רש"י "לשנות בהנחה לעכב", אך לא ביארו מי הם הרבנן שאומרים כך^[13]. ובהמשך אמר רב ששת שכך היא דעת רבי יוסי בשם רבי ישמעאל, שמתוך דבריו "מה לבכורים - שכן טעונים הנחה" משמע שהנחה לפני מזבח מעכבת. ובירושלמי ביכורים פרק ג הלכה ד, איתא בענין הביכורים: "תניא מניחן בקרן דרומית מערבית לפני ה', יכול במערב ת"ל [ויקרא ו ז] אל פני המזבח, אי לפני המזבח יכול בדרום, ת"ל לפני ה', הא כיצד מגישן על קרן דרומית מערבית ומניחה בדרומה של קרן".
הפסוק "אל פני המזבח" נאמר על מנחה, ובביכורים נאמר "לפני מזבח ה'", אך הירושלמי לומד ממנו גם לביכורים.
וכ"כ הרמב"ם הלכות ביכורים פרק ג הלכה יב: "ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן וישתחוה ויצא".
וכתב בדרך אמונה - ציון ההלכה הלכות ביכורים פרק ג ס"ק (קב): "וצריך שיגע הסל למזבח, דהא קרי לי' הגשה בירו' בכורים פ"ג ה"ד, וכ"כ הרמב"ן (במדבר ה' ט') דבכורים טעונין תנופה והגשה, וכן בתו' ב"ב פ"א ב' ד"ה ודלמא וד"ה המקדיש ורמב"ן שם ורשב"א וריטב"א וחי' הר"ן ומאירי ותוס' הרא"ש בשטמ"ק ותוס' במנחות פ' ב' ד"ה וכי, ובהגשה צריך שיגע הכלי למזבח כמ"ש רש"י בסוטה י"ד ב' ד"ה מנחה ע"ש, ואף דאין זה כדיני הגשה ממש כמ"ש במנחות ס"א א', עכ"פ מדקרי לי' הגשה משמע דנגע כמו במנחות, ודבר פשוט אף שהראשונים קראו לזה הגשה מ"מ הוא בבעלים ולא בכהנים".
ואבאר את דבריו.
מה שציין למנחות סא הוא מדכתיב שם במשנה: "אלו טעונות תנופה ואין טעונות הגשה: לוג שמן של מצורע ואשמו, והבכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקב".
בגמרא שם הביאו מקור רק לכך שראב"י מצריך תנופה, אך לא הביאו מקור לזה שאין הגשה בביכורים. ולכאורה מה שאמרו שאין בהם הגשה הוא מנוגד לדברי הירושלמי הנ"ל, ותמוה שהגמרא לא מתייחסת לזה כלל. על כן י"ל שהכוונה של המשנה היא שאין צריך בביכורים את ההגשה שעושים במנחה, שנכתב בה בהדיא "והגישה", אלא שעכ"פ הבעלים צריך לעשותה מדין הנחה. בביכורים כתוב "והנחתו", שזה קאי על הבעלים, לכן ההגשה בביכורים אינה אותה הגשה של המנחות, שהיא חלק מההקרבה, שהרי היא נעשית דוקא על ידי הבעלים, ולא על ידי הכהן, ולא כבשאר מנחות, שרק הכהן עובד במנחה, וגם בתנופה הוא מניף עם הבעלים. וענינה של ההגשה בביכורים שונה, שהיא למעשה ההנחה שנצטוינו דוקא בביכורים^[14]. ואכן מה שכתב הגרח"ק שהוא בבעלים עולה מדברי הרמב"ם, שכתב שאחר כך משתחוה ויוצא. למעשה הגשה של ביכורים חמורה מהגשה של מנחה, שהגשת מנחה אינה מעכבת, כמבואר במשנה מנחות ב, ג, אך הגשה של ביכורים היא גופא מצות ההנחה שמעכבת.
ומעתה י"ל שהטעם שאין לקיים ביכורים בחסרון מזבח הוא על פי מה שכתוב והניחו והנחתו, וההגשה היא ההנחה לפני המזבח דבעינן לעיכובא, ואף שרק בפסוק אחד בפרשת כי תבא מוזכר המזבח להדיא, הרי זה גילוי מלתא על מהות ההנחה. הנה, לגבי הצורך במנחות שהם יהיו מצה, הגמרא דנה במנחות נג מנא לן עיכובא, ולבסוף מסיקה שדורשים זאת מהפסוק "מצות תהיה", ומאותו פסוק לומדים גם שצריך לשמור מחימוץ לשם מצוה, ונראה פשוט ששני הדברים הם לעיכובא, שכיון שהדבר נלמד מאותו פסוק שממנו דורשים עיכובא, גם זה מעכב. וי"ל שה"ה בנידון דידן המזבח מעכב, כי זו מהות ההנחה, ומדובר בשתי ההנחות על אותו מקום.
ועוד י"ל שכיון שבספר שמות כתב "בית ה' אלקיך" אפשר שמזה מוכח דבעינן לבכורים בית שבו נמצא המזבח, ואולי זה הטעם למה שהשתמשו חלק מהראשונים בפסוק "בית ה' אלקיך" לבאר למה ביכורים אינם נוהגים אלא בפני הבית, למרות שבספרי תלו זאת במה שכתוב מזבח.
♦
ה.

המזבח מעכב במנחות. ביאור סוגיות הגמרא בזבחים נט ומנחות ה ע"א

בזבחים נט ע"א אמר רב שקרבן שנשחט כשהמזבח פגום פסול, שנאמר במזבח "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו". לפי דברי רב "עליו" מתפרש כבגללו, כלומר שזביחת הקרבנות שהיא השחיטה מתכשרת דוקא על ידי המזבח. הגמרא מקשה שלכאורה דברי רב אלו סותרים לדברי רב גידל אמר רב: מזבח (הפנימי) שנעקר - מקטירין קטרת במקומו! כלומר, אם מזבח אינו מעכב, מדוע אנו אומרים שהשחיטה נפסלת מחסרון במזבח, ומתרצת הגמרא: "כדאמר רבא: מודה היה ר' יהודה בדמים, הכא נמי מודה רב בדמים".
ופירש רש"י: "מזבח שנעקר - במזבח פנימי קמיירי, וקא סלקא דעתך הוא הדין לחיצון, קשיא דרב אדרב דאמר לעיל כל הקדשים שנשחטו שם פסולין".
נראה מתוך מה שפירש על הסלקא דעתך, דהוא מפרש שכוונת הגמרא בתירוצה שרב מחלק בין מזבח חיצון למזבח פנימי, וכפי שרבי יהודה שמכשיר הקטרת חלבים על הרצפה מודה שלענין זריקת הדמים בעינן מזבח לעיכובא, כך רב, שהתיר הקטרת קטורת במקום מזבח הזהב, מודה שלענין דמים שהם במזבח החיצון בעינן דוקא מזבח, וכיון שעיקר החילוק הוא בין מזבח חיצון לפנימי, משמע שהוא הדין לכל דבר שנעשה במזבח החיצון שהוא מעכב, אלא נקט בדמים כי בזה דיבר רבי יהודה.
ובמשך חכמה שמות פרק ל פסוק א דקדק את דינו של רב בקטורת מדכתיב בתורה על מזבח הקטורת בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבנינים המוכרחים להשראת הכבוד במשכן הקדוש, "מוכח שבא להורות דאין זה רק מצוה בפני עצמה". ואחר כך נאמר "וכפר אהרן על קרנותיו וכו' יכפר עליו". וכתב במשך חכמה "תנא ביה קרא, דמזבח שנעקר מקטירין במקומו, אבל דמים לא. ולכן תנא בדמים דבזה מעכב שדוקא עליו יכפר", נמצא דלדבריו הדמים שבהם מדובר היינו הדמים שעל מזבח הקטורת. וא"כ יש לפרש שכוונת הגמרא היא שכשם שרבי יהודה שהקל בענין העלאת חלבים מודה בדמים, כך רב מודה לגבי מזבח הקטורת בדמים שעליו, וממילא לא קשה שרב אומר שיש עיכובא במזבח החיצון, כי החילוק במזבח הקטורת מגלה שיש צורך במזבח בכל דבר שאינו הקטרת הקטורת, שלגביה יש גילוי מיוחד מסדר הפסוקים שאינו מעכב להקטיר דוקא עליו.
ובמנחות ה ע"ב אמר רבא בענין מנחת העומר שאין מחשבה שלא לשמה פוסלת בה, שאין מחשבה מועלת אלא בשלוש תנאים: "במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה". ופירשו בגמרא שמקום הראוי לעבודה הוא "לאפוקי מזבח שנפגם". חזינן מדברי רבא דגם במנחות, כשנפגם המזבח הוא אינו ראוי לעבודה, ולא די בכך שהוא עובד במקום, אלא בעינן מזבח. ומנין לגמרא שמזבח שלם הוא לעיכובא? בפשטות הוא נלמד מהאי דרשה דזבחים, שחסרון במזבח פוסל את השחיטה, ומתבאר שמזבח בנוי הוא דבר שמעכב.
וכ"כ רש"י בד"ה פגימת המזבח: "פגימת המזבח - מההיא קרא נפקא וזבחת עליו את עולותיך, בזמן שהוא שלם כתיב עליו כולו במשמע במסכת זבחים בפרק קדשי קדשים, ואם פיגל בקומץ בשעת פגימת המזבח לאו פיגול הוא ואם יתקן המזבח באותו היום יקטירנו".
אף שהגמרא מדברת על מחשבת שלא לשמה, סובר רש"י שהוא הדין למחשבת פיגול, וביאר כפי שכתבתי, שהוא נלמד מדרשת רב בזבחים. אך רש"י אינו משוה לגמרי בין הפסול של זבח המבואר בזבחים לפסול במנחות, דשם למדו מהפסוק שהשחיטה פסולה, ואילו כאן כתב שאם יתקן את המזבח יקטירנו. ונראה דהוא סבר דלא לחנם הפסוק נאמר דוקא לגבי עולה ושלמים, דאף שמזה נלמד את העיקרון שיש עיכובא במזבח, במנחות אין מתחשבים בפגם המזבח אלא בענין זה שלא מתחשבים במה שחשב מחשבה פסולה בעת הפגימה. אך כשיתוקן אינו נפסל, כיון שהקמיצה עצמה היא פעולה שלא נעשית במזבח.
ובחידושי המיוחס לרשב"א הביא שהקשו בתוס' דמאי נפקא לן מינה במאי דאין מחשבתו פוסלת בשעת פגם המזבח, הא מ"מ מפסלא ההיא מנחה משום פגימת מזבח כדאמרינן בזבחים בפ' קדשי קדשים מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין שנאמר וזבחת עליו את עולותיך כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. וי"ל דהני מילי בזבחים אבל בהקטרה של קומץ או של קטורת לא בעינן שלם דקאמר נמי התם מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו וקאמר התם מודה רב בדמים דפסול משום דכתיב וזבחת.
דברים אלו מובאים בשיטה מקובצת בשם תוספות. אך שם כתבו בתחילה תירוץ אחר "וי"ל דנפקא מינה במחשבת פיגול לענין כרת". אם כן, גם לבעל התוספות אינו פשוט החילוק בין זבחים למנחות, שהרי לפי תירוץ זה גם במנחות המזבח מעכב.
והמיוחס לרשב"א כתב על דבריהם "לא נהירא דמאי דמיון יש להקטרת קומץ לקטורת, דהתם פריך לרב דאמר מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין מאידך דרב דאמר מזבח שנעקר מקטירין קטורת במקומו פי' במזבח הפנימי וקס"ד דה"ה בחיצון (כמש"כ שם רש"י), ומשני מודה רב בדמים דאין זורקין אם אינו שלם, ודמים לא בא למעט מנחה ולומר דוקא דמים ולא מנחה שהרי בתר הכי [שם ס, א] קאמר ר' אלעזר דמזבח שנפגם אין אוכלין [בגינו] שירי דמנחה, ודמים ר"ל דה"ה מנחה, אלא משום דהמקשן דהוה פריך מיירי במזבח הקטרת והוה קס"ד דה"ה בחיצון, שני לי' דמודה בדמים ודוקא במזבח הקטורת קאמר ולא בחיצון שזורקין עליו הדמים, אך ה"ה במנחה.
אלא נראה דלא קשיא מה שהקשו דתיפוק לי' דפסלן משום פגם המזבח משום דרש"י דקדק בזה שפי' שאם יתוקן המזבח היום יקטירנו דקסבר דאין פגם המזבח פוסל אלא כל זמן שהוא נפגם, אך כשיתוקן אינו נפסל, הילכך אם קמצה שלא לשמה בשעת פגם המזבח קאמר דאין מחשבתו פסלה לפי שאין מקום ראוי לעבודה ולכשיתוקן יקטירנו דהכי נמי איכא ברייתא בפ' קדשי הקדשים [שם ס, ב] דבשעת סילוק מסעות נאכלין בשני מקומות, ומשמע פירוש' דהתם דכשנפסלין משום סלוק מזבח דאית להו תקנתא כשחזר המזבח למקומו כזה שנפגם ונתקן".
אך לכאורה יש להשיב על מה שדימה זאת לדין אכילה, שבגמרא בזבחים ס ע"א איתא: "אמר רבי אלעזר: מזבח שנפגם - אין אוכלים בגינו שירי מנחה, שנאמר: ואכלוה מצות אצל המזבח, וכי אצל המזבח אכלוה? אלא, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר".
הרי שדין זה נלמד מפסוק בפני עצמו, ואין להוכיח ממנו שהמזבח הבנוי מעכב את חלות המנחה.
והחזו"א (זבחים יז, ב) הביא את דברי המיוחס לרשב"א (לא ציין שדבריו הם כרש"י), ותמה איך הכשירו כשנקמץ שלא לשמה לאחר שתתוקן הפגימה, הלא יפסל משום דיחוי, וכן הקשה בחידושי מרן הגרי"מ פיינשטיין ותירץ דיסוד דין דיחוי, שהוא רק כשיש פסול אשר בגללו אי אפשר להקריב, אבל כשהמזבח נפגם אין כאן פסול בהקרבה, אלא רק חסרה כאן האפשרות וההיכי תימצי היכן להקריב, ואין דבר זה נקרא דיחוי. ומה שבזבחים נפגם המזבח פוסל, הוא מגזירת הכתוב, שכתוב "וזבחת עליו", וזה גורם דין עיכוב בהקרבה, ולכן נקרא דיחוי, אבל במנחות אין דין דיחוי^[15].
ובמנחת אהרן (גרבוז) כתב על פי דברי הגרי"ז והקרן אורה שיש לחלק בין זבחים למנחות, בזבחים הפסול של מזבח שנפגם נלמד מגוף הפסוק והוא ממש פסול בשחיטה, אך במנחות הוא דחוי מחמת שאין בידו להביאה, וזה גורם לכך שלא יהיה פסול מחשבה. אך למעשה כל שבידו לתקן ליכא דיחוי, ויהיה כשר כשיבנה המזבח. וכתב שאלו דברי רש"י. וראה לעיל שהראיתי שההבדל מנחה לזבח מדוייק מלשון הגמרא.
ומכל מקום התוספות (במנחות נט ע"ב ד"ה עד וביומא סג ע"א ד"ה שלמים ששחטן) על מאי דאמר רבי יוחנן בזבחים קז שהמעלה בחוץ בזמן הזה חייב, כתבו באחד מתירוציהם כפי שכתוב בתוספת מנחות דף ה: "דדוקא במיני דזבחים אמרינן כשנפגם המזבח שפסולין דנפקא לן מוזבחת עליו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר". הרי שנקטו שלמנחות מזבח אינו מעכב, ומה שאמרו שמודה רב בדמים היינו דוקא בדמים של קרבנות. וכ"כ הסמ"ג לאוין סימן שלב-שלג "רבי יוחנן מדבר בקטרת ובקמצים". וכ"כ בספר התרומה הל' א"י (עמ' 62) שרבי יוחנן מדבר בקטורת ומנחה. אך הרמב"ם לא חילק בדינו של רבי יוחנן בין זבחים למנחות, ומשמע שלדעתו אין חילוק בזה, וכתב הח"ח שגם החינוך והריטב"א אינם מחלקים בזה^[16].
ועל פירוש התוספות, מנין לרבא שלא חל דין מחשבת שלא לשמה אם המזבח נפגם, אם במנחות אין עיכוב במזבח, למה משתנה בזה הדין ממנחה בעלמא?
וראיתי שהרב רז חדד במאמר על הקרבת עומר ללא מזבח צידד לפסוק כתוספות, וכתב דכן משמע מהגמרא שרב סובר כרבי יהודה שלהקטרה על מזבח החיצון די במקום המזבח, ולפי מכילתא דרשב"י פרשת משפטים משמע שרבי יהודה למד את דינו ממאי דכתיב "מזבח אדמה" להכשיר הקטרה על מקום המזבח. וא"כ י"ל שמזה למד רב גם לקטורת, והוא הדין לכל דבר שאינו קשור לדם. וכתב הרב חדד דמה דהקשה המיוחס לרשב"א מדין אכילה יש לתרץ בכמה אופנים לחלק בין צורך מזבח לענין אכילה לצורך מזבח לעצם ההקטרה. ואדרבה יש להקשות על הרשב"א שהגמרא השוותה בין רב לר' יהודה, וכיון שלר' יהודה הקטרה של החלבים בלא מזבח כשרה, ה"ה לרב כל מה שאינו פעולה בדמים כשר.
אך לענ"ד יש להשיב על דבריו, דהגמרא לא העמידה את רב כרבי יהודה, אלא רק אמרה שכשם שרבי יהודה מודה בדמים כך רב מודה בדמים. ונראה שאין ללמוד מפסוק שנאמר על מזבח החיצון לקטורת, שלא נאמר פסוק זה על מזבח הפנימי.
ועוד הקשה הרב חדד שרב למד שמזבח שנפגם פסול מפסוק שנאמר בו רק עולה ושלמים, ומשמע שאינו כן במנחות. אך לענ"ד אדרבה, לדברי תוספות יקשה מה טעמו של רבא. על כרחך צ"ל שהוא סבר שבמנחות יש עיכובא במזבח, וזה נלמד מהפסוק על המזבח בעולה והשלמים. ומה שנקט בפסוק רק עולה ושלמים ניחא לפי דברי רש"י שבאמת אין דמיון גמור בין הדינים, ולגבי מנחות אם יחזור ויבנה יוכשר, ואינו שוה לגמרי לדין העולה והשלמים.
ועוד הקשה הרב חדד שדיוק הלשון "מודה רב בדמים" משמע בדמים ממש, ולא משמע במזבח הדמים כדברי המיוחס לרשב"א. אך כבר ביאר המיוחס למה נקט לשון זו, וגם הבאנו לעיל עוד ביאור של המשך חכמה, ולפי דרכו לשון זו היא כפשוטה.
ועוד הסתמך הרב חדד על החזו"א (זבחים יז, ב) שהקשה על הפירוש המיוחס לרשב"א, אך לעיל התייחסתי לקושיותיו והבאתי שהאחרונים תירצו אותן בטוב טעם. גם נראה שהחזו"א לא עמד על כך שדעת רש"י שמזבח מעכב למנחות. ולענ"ד אדרבה פירוש התוספות קשה מהסוגיה במנחות דף ה, ועל כן מסתבר יותר כרש"י.
ומכל מקום לגבי ביכורים גם לדעת התוספות בעינן דוקא בית, כפי שנביא להלן בפרק ו', ולפי מה שפירשנו הכוונה דבעינן דוקא מזבח.
גם לפי החזו"א שבמנחות לא בעינן לעיכובא מזבח, בביכורים כתבו במפורש דבעינן בית, וכן אנו רואים שלהגרח"ק תלמידו פשוט שבביכורים בעינן בית.
לענ"ד מדברי הספרי בביכורים אף יש ללמוד להכריע במחלוקת הראשונים. כפי שאומר הספרי שכיון שנאמר להניח לפני המזבח, אין אפשרות לקיים את המצוה ללא מזבח, מסתבר שהוא הדין בכל המנחות שנאמר בהן להקטיר את הקומץ על המזבח. כך שלמעשה הביכורים מוכיחים שבכל המנחות הנקמצות, שיש בהן דבר מעכב הנוגע למזבח, אי אפשר לקיים את המצוה בלי המזבח.

ו.אחריות על הביכורים עד הבאתם להר הבית ודין ביכורים שנטמאו

איתא במשנה בביכורים (פ"א משנה ח - ט): "הפריש בכוריו, נבזזו, נמקו, נגנבו, אבדו או שנטמאו, מביא אחרים תחתיהם ואינו קורא, והשניים אינם חייבים עליהם חומש^[17]. נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא. ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביא להר הבית שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, מלמד שחייב באחריותם עד שיביא להר הבית. הרי שהביא ממין אחד וקרא וחזר והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא".
ובירושלמי פרק א הלכה ז איתא על ענין "השניים אינם חייבים עליהם חומש":
"אמר רבי יוחנן משום יחידי אני שונה אותה. ותני כן רבי שמעון בן יהודה [אומר] משום רבי שמעון שניים אין חייבים עליהן חומש... נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא. רבי חמא בר עוקבא בשם רבי יוסי בן חנינא נטמאו הביכורים הסלים נתנין לכהנים דכתיב ולקח הכהן הטנא מידך:
למי נצרכה^[18], לרבי יודה אף על גב דרבי יודה אמר מגיד וחוזר ומגיד, הרי שהביא ממין אחד וקרא וחזר והביא ממין אחר הרי זה אינו קורא. אמר רבי יונתן תני רבי שמעון בן יוחי כן ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה^[19]":
לכאורה נראה שהאחריות האמורה במשנה ט היא עד הבאה להר הבית, ומה שאמרו במשנה ח נטמאו בעזרה נופץ ואינו קורא, והוא להשמיענו את הדין בעזרה שנופץ שם, אך אינו חייב באחריותו כבר משהביא להר הבית. אך יש לעיין מדוע נאמר שאינו קורא בנטמאו בעזרה ולא אמר בהר הבית שאינו קורא, ומדוע נאמר לנפצם בעזרה.
אפשר לפרש שהדין שנטמאו בעזרה אינו קורא נאמר לרבותא, שאפילו שהביאו עד העזרה לא יקרא, ומה שמנפצם כתב מהר"א פולדא שהוא להראות שאין לכהנים לאוכלם. ועוד יש לפרש באופן אחר שהוא כדי שעכ"פ יונחו בעזרה, אך גם בזה יש לומר שאינו משום שבזה חשיב כמי שקיים את המצווה, אלא הוא זכר למצוה, וכ"כ הרש"ס. ועוד יש לפרש שהנפיצה בעזרה היא כדי לתת את הקלתות לכהן במקום שבו התורה אמרה ליתנם, כדברי ריב"ח, וגם בזה יתכן שהוא כזכר בעלמא, והפסוק "ולקח" הובא כאסמכתא.
אך אפשר לפרש שיש בניפוץ זה קיום גוף מצוות ההנחה לפני המזבח, וכן נראה שפירש הראב"ד (ביכורים ד, י) דכתב שמניחם עד שירקבו, ונראה שרצונו לומר שבאלו שנטמאו מקיים הנחה דוקא כך^[20]. וכן משמע שהוא תשלום למצוה ההבאה על ידי ההנחה מפירוש הר"ש על פי כ"י דגרס במשנה "מביא ואינו קורא", דמשמע שהוא מקיים בזה מצות הבאה^[21].
אלא שלפי דברי הירושלמי הנ"ל שמשמעות הנחה בביכורים כוללת הגשה למזבח, משמע שהגדרת הנחה היא בהגשה ואינו מקיים בנפיצה בעזרה את מצות ההנחה, וממילא גם לא נראה שקויימה בביכורים אלו מצוות הבאה, כיון שההבאה מסתיימת בהנחה, ובסופו של דבר הם לא הונחו לפני המזבח כהלכה ואינם נמסרים לכהן. והכי חזינן שהרמב"ם לא פסק שיש מצוה לתת לכהנים את הקלתות, ועל כן נראה שנקט שהיא מחלוקת. ובמה נחלקו? י"ל שנחלקו האם קיים בהבאת הביכורים הזו את המצוה, ולדידיה הלכה שאין מצוה בזה כי לא היתה הנחה, וממילא אין לתת את הקלתות לכהנים כיון שלא קיימו בהם את המצוה^[22].
גם הרא"ש גורס בירושלמי "נופץ ואינו מביא", וכיון שדרכו להתייחס לפירוש הר"ש, משמע שרצה לאפוקי מדבריו ולומר שלא ייחשב כמביא.
עכ"פ יש לעיין היכן רמוז בלשון התורה שהקובע לענין אחריות הוא הר הבית, הרי בפסוק נאמר בית ה' אלקיך, ובית בלשון התורה בפשטות אינו ההר, ויש לבארו בכמה דרכים.
אפשרות אחת היא לומר שאין הכוונה להר הבית, אלא שתי המשניות צריכות להיקרא ביחד, והר הבית האמור במשנה ט הוא מקום העזרה האמור במשנה ח.
וכן יש להביא סיוע לזה ממה שמצינו במכילתא דרשב"י "תביא בית ה' אלקיך מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתן עד שיביאם לבית הבחירה". אמנם כאן דבר על חיוב טיפול, ואין הכרח להסיק מזה לענין אחריות, אך עכ"פ חזינן דרשב"י מפרש בית ה' אלקיך כפשוטו על בית הבחירה ולא על הר הבית, וי"ל כן גם בדעת תנא דמתניתין.
פירוש זה שהכוונה למעשה לעזרה עולה מדברי הריבמ"ץ, שכתב "ניטמו בעזרה נופץ ואינו קורא. פי' מפזרם בעזרה ושוב אינו חייב באחריותן, אבל כשניטמאו מקודם עליהם, מפריש שניים תחתיהן, משום שחייב באחריותן עד שיביאם להר הבית, שנ' בכורי אדמ' וגו'". וכן מבואר מפירוש הגר"א בשנות אליהו שכתב שצריך לגרוס במשנה ט "עד שיביא לבית".
תוספות יום טוב בענין "נופץ בעזרה" מפרש בתחילה כפירושים הראשונים שכתבתי לעיל לגבי השאלה למה הוזכר במשנה ח בעזרה ולא בהר הבית, ולפי פירושים אלו בדין האחריות י"ל שמדובר על הר הבית. אך בפירוש השלישי כתב דהשמות הר הבית והעזרה מתחלפים, ואחריות עד להר הבית היינו עד לעזרה. וכן נקט במלאכת שלמה משנה ט, וכן משמע ממהר"א פולדא בפ"ב ה"ב ד"ה וחייב באחריותן.
לכאורה אפשר לפרש כך גם את דעת הרמב"ם, שהביא בפרק ב, כ את המשנה בדין הר הבית כלשונה, ונאמר שהביא את הלשון, ולאו דוקא אמר הר הבית. אך בחסדי דוד על התוספתא ביכורים א, ז כתב שאי אפשר לומר כך בדעת הרמב"ם, כיון שהרמב"ם כתב בהלכות ביכורים פרק ד הלכה ט "הפריש בכוריו ואבדו קודם שיגיע להר הבית והפריש אחרים תחתיהן מביא השניים ואינו קורא, לפי שאינו יכול לומר את ראשית כל פרי האדמה לפי שאינן ראשית ואלו השניים אין חייבים עליהן חומש כבכורים". כאן לא נקט לישנא דמתניתין, על כן משמע שהוא הר הבית בדוקא^[23], ואם כן חוזרת השאלה כיצד נרמז בפסוק שהקובע הוא הר הבית.
ועוד יש לעיין, דמצינו שנאמר בתוספתא (שם פ"א ה"ה): רבי יהודה אומר עד באר הגולה חייב באחריותן מבאר הגולה ואילך אין חייב באחריותן, ובמשנה במידות ה, ד איתא "לשכת הגולה שם היה בור קבוע", והוא בור שמגיע לעזרה ויש לומר שכוונת רבי יהודה למקום זה. אך יש לעיין מה המקור לשיעור זה.
ובתחילה חשבתי לבאר זאת על יסוד דעת הסוברים שהר הבית הכא הוא העזרה, שהכוונה בנטמאו בעזרה היינו אחרי שהונחו בעזרה כהלכה כשהם נוגעים במזבח. ואתי שפיר ביאור מחלוקתם, די"ל שרבי יהודה לשיטתו שהנחה, שהיא נגיעה במזבח, אינה מעכבת בביכורים, לכן הוא אומר באר הגולה, שיתכן שאף הוא בעזרה ומחשיב אותו כהביא עד לפני המזבח, ואילו לרבנן חייב באחריותם עד ההנחה עם הנגיעה במזבח, כיון שהנחה מעכבת.
אך לא מצאתי הסבר כזה בראשונים. ועוד, שדברי רבי יהודה נשנו בענין אחר בספרי דברים ראה פיסקא עז ספרי דברים פרשת ראה פיסקא עז: "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום, במה הכתוב מדבר, אם בקדשי הארץ כבר אמור, הא אינו מדבר אלא בקדשי חוצה לארץ. תשא ובאת, שחייב בטפול הבאתם עד שיביאם לבית הבחירה, רבי יהודה אומר עד באר הגולה חייב באחריותם, מבאר הגולה ואילך אינו חייב באחריותם".
לפי דברי הספרי נראה שעל עצם החיוב בטיפול הבאתם אין מחלוקת, ורבי יהודה רק צמצם את המקום בתוך בית הבחירה, והלשון "חייב באחריותם" בדבריו פירושו חייב לטפל בהבאתם, ולא קאי על הבאה של הקרבן, דהא נראה פשוט שבקרבנות בעלמא, אם קרה אינוס לקרבן, הבעלים חייב להביא חדש אף אחרי שמסרו לכהנים. ולפי זה נראה שמה שאמר רבי יהודה בתוספתא בביכורים הוא דין כללי בקרבנות לענין החיוב בטפול להביאם, ואינו דין מיוחד לביכורים^[24].
לכן נראה שלפי המשנה למדו דין מיוחד על חיוב האחריות, שאינו נוגע לקביעה שהנחה מעכבת. ויש לפרש זאת בשני אופנים. האחד, שחז"ל מפרשים שמה שבפרשת כי תשא התורה אמרה על מצוות ביכורים אך ורק לשון הבאה, ולא הוזכר שם הנתינה לכהן, מלמד שבהבאה בלבד לבית ה' מקיים מצוה אע"פ שלא קיים את המצוה בשלמותה. ולמפרשים שהר הבית דוקא יש כאן חידוש נוסף שנלמד מעצם ההגדרה שדי במקצת מהמצוה, שלנידון זה די בהבאה להר הבית. וכן כתב בביאור החסדי דוד על התוספתא דרבנן דייקי מדכתיב קרא תביא בית ה' אלקיך, לומר שריבה הכתוב הבאה אחרת לומר דכל שהביאן לבית כל דהוא, דהיינו במחנה לויה, יצא ואינו חייב באחריותו.
אך יש לומר גם באופן אחר, שפסוק זה מלמד על חובה יתרה בעצם ההבאה, שבזה חל חיוב של אחריות, ואינו יכול לומר עשיתי מה שביכולתי וכבר נפטרתי מאחריות, אלא עדיין מוטלת עליו חובה להביא פירות במקומם, אף שהם אינם הביכורים עצמם, ומכל מקום בהבאה הראשונית לא קיים כלל מצוה. ולענ"ד לפום ריהטא כך משמע מהמשנה, שכן לא כתוב במשנה שבאופן זה הוא קיים מצוה, ומשמע שהלימוד מהפסוק הוא רק לענין חיוב באחריות.
לכאורה הענין תלוי במה שביארתי לעיל, שמהראב"ד והר"ש והגהת הגר"א משמע שיש מצוה בהבאה זו אף שלא הונחו למזבח, וי"ל שהם נוקטים כפירוש הראשון (אלא שלפי הגר"א עכ"פ בעינן הבאה למקום המזבח). אך מהרמב"ם והרא"ש משמע שאין בזה כלל מצוה, וכל הלימוד הוא רק לענין חיוב האחריות, וי"ל שהם נוקטים כפירוש השני.
לפי דרך זו שאני מייחס לרמב"ם והרא"ש נראה לבאר שכוונת הדרשה להרבות בחיוב הבאת הביכורים להביא עכ"פ לבית ה' פירות תחת הראשונים שיהיו מונחים ליד המזבח. והדרשה תובן על יסוד ההנחה ש"אדמתך" הוא מחוץ להר הבית, שהרי אין יושב בהר הבית. כביכול הקב"ה אומר למי שיש לו ביכורים - בכל מקרה עליך לדאוג לכך שיובא משהו בשם ראשית לביתי. בית אלקיך היינו העזרה שבה בנוי הבית והמזבח, ועל כן נוקטים שיש חובה המוטלת על בעל הביכורים להביא פירות מאדמתו לעזרה, וגם אם הפירות הראשונים נטמאו, עליו להביא אחרים תחתיהם לבית ה', אך חובה זו להביא עוד פירות תחתיהם חלה רק אם נטמאו הראשונים לפני שהביא את ביכוריו להר הבית, כי משהגיע למקום זה כבר הוציאם מ"אדמתו" אל מקום ששייך לבית ה' ואינו אדמתו, והסיפא שמרבה חיוב הבאה בכל אופן, לא נאמרה על כזה.
עכ"פ, גם אם נאמר שלא כדברי ונניח שלפי הרמב"ם יש מצוה בהבאה כל דהיא להר הבית, לעולם מדובר בהבאה לבית ה', ועל כן אין ללמוד מפסוק זה שהוא נפטר מאחריות ומקיים את מצוות הביכורים בהביאו אותם להר הבית, גם כשאין בית ומזבח. פירושו הפשוט של "בית ה' אלקיך", הוא המקום בו נמצא בית ה' אלקיך בפועל, שבו אפשר להניח לפני המזבח ולתת לכהנים, ואין במשנה כל רמז לכך שהוא נפטר מאחריות או מקיים מצוה גם כשאין כלל בית ומזבח.
וכן מוכח מהמשנה בפ"ג שכתוב בה שהביכורים אינם אלא בפני הבית. ובשקלים פ"ח אף מבדיל בין הביכורים למעשר בהמה, שנוהג גם שלא בפני הבית. אילו הייתה מצוה כלשהיא בהבאת ביכורים גם בלא בית ומזבח היה צריך להשוות בין ביכורים למעשר בהמה, וכמו שמצינו גם במשנה בכורות פרק ט משנה א: "מעשר בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית", ומבואר בגמרא בכורות נג ע"א שאף שמעשר בהמה מיועד להיות קרבן, מה שנוהג בחו"ל הוא הפרשת המעשר, אבל כלל לא מקריבים את המעשר. ונראה שהוא הדין למה שנוהג שלא בפני הבית היינו ההפרשה שמקיים בזה מצוה (ללא החשש לתקלה), כיון שמעשר בהמה הוקש למעשר דגן, כמו שהבאתי לעיל מדברי הרש"ס שכתב כך. וא"כ חזינן ששייך לומר שנוהג בפני הבית גם כאשר לשלמות המצוה בהקרבה בעינן דוקא בית.
ועוד, שלכל הפחות אם הייתה מצוה בהבאת ביכורים שלא בפני הבית היה צ"ל במשנה "השקלים ומצוות נתינת ביכורים אינם אלא בפני הבית".
וכן עולה ממה שפירשו מפרשי המשנה הראשונים (רמב"ם, תלמיד רשב"ש, רא"ש) שאין כלל אפשרות לקיים מצווה ביכורים בזמן שאין בית.
וכן מוכח מהרמב"ם הלכות ביכורים פרק ב הלכה יט, שכתב: "ואם נטמאו הפירות כולן אינו מפריש בכורים בטומאה, אלא מפריש מן הטהור על הטמא לכתחילה, ואם אין לו פירות אחרות להפריש מהן יראה לי שאינו מפריש בטומאה שאין מפרישין לאבוד".
והנה לעיל כתבתי שמהרמב"ם משמע שמה שנאמר על חיוב האחריות בביכורים הוא רק עד הר הבית, ולשם מותר להביא ביכורים טמאים. על כן, אם הרמב"ם היה נוקט שיש מצוה בהבאת ביכורים להר הבית, שאין יכולת להניחם לפני המזבח, מדוע הוא לאיבוד, הרי עכ"פ יכול להביאו להר הבית בטומאה, ויקיים בזה מצוה?
על כרחך שלדעת הרמב"ם אין כל מצוה בהבאת ביכורים בלי הגשה למזבח, וזה בלתי אפשרי בביכורים טמאים.
♦
ז.

ביאור הסוגיה במכות יט ע"א, וכן במסכת זבחים דף ס ע"ב ובתמורה כא ע"א

במקומות אלו הביאו את הברייתא השנויה בספרי פרשת ראה (פיסקה קו), ובתוספתא סנהדרין ו, ג. ובלשון הספרי: "רבי יוסי אומר... רבי ישמעאל אומר יכול יהא אדם מעלה מעשר שני לירושלם בזמן הזה ואוכלו, ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום, מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית, לא אם אמרת בבכור שיש ממנו דמים ואמורים למזבח, תאמר במעשר שני שאין ממנו דמים ואמורים למזבח, בכורים יוכיחו שאין מהם דמים ואמורים למזבח ואין נאכלים אלא בפני הבית, לא אם אמרת בבכורים שטעונים הנחה לפני המזבח תאמר במעשר שני שאין טעון הנחה לפני המזבח. ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר, מקיש אכילת בכור למעשר שני מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית".
ובגמרא הנוסח הוא "רבי יוסי אומר... רבי ישמעאל אומר יכול יעלה אדם מעשר שני לירושלים ויאכלנו בזמן הזה? ודין הוא: בכור טעון הבאת מקום ומעשר טעון הבאת מקום, מה בכור אינו אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית; מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח! ביכורים יוכיחו, מה לביכורים שכן טעונין הנחה! ת"ל: והבאתם שמה עולותיכם וגו', מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו אלא בפני הבית, אף מעשר אינו אלא בפני הבית".
רבי ישמעאל דן על אכילת מעשר שני בירושלים כמצוותו גם בזמן הזה, ומעלה אפשרות ללמוד מבכור ומביכורים בזמן הזה, שאינם אלא בפני הבית, ודוחה, שאין ללמוד מהם כי יש בהם צד מזבח, ומסיק ללמוד מהיקש מעשר לבכור שאינו אלא בפני הבית. הגמרא דנה בהמשך כדעת מי סובר רבי ישמעאל, ויש בזה גרסאות שונות.
בנוסח לפנינו במכות דף יט ע"א, בזבחים ס ע"ב ובתמורה כא ע"א, שהוא נוסח רש"י, הגרסה בגמרא היא:
"ומאי קסבר? אי קסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, אפי' בכור נמי! אי קסבר: קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, אפילו בכור נמי תבעי!
אמר רבינא, לעולם קסבר: קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא, והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים, ומקשינן בשרו לדמו, מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, ומקיש מעשר לבכור".
והפירוש לפי דרך רש"י הוא שבתחילה שאל שאם קדשה לעתיד לבא פשוט שיכול להביא מעשר, שהרי אף בכור אפשר להקריב, ואם לא קדשה לעתיד לבא למה שאל רק על אכילת מעשר ולא על אכילת בכור. אם אפשר לאכול מעשר למרות שאין קדושה, אולי גם אפשר לאכול בכור בכה"ג דמעשר, ומשיב דסבר שלא קדשה לעתיד לבא, ובכור אי אפשר לאכול בכה"ג, כי אין היקש בשרו לדמו, אבל אכילת מעשר צריכה לימוד, והלימוד הוא מדמקיש מעשר לבכור.
אך התוספות אומרים שיש לגרוס בדברי רבינא "אי קסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא לעתיד לבא אפילו מעשר נמי. אמר רבינא לעולם קסבר קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, והכא וכו'"^[25].
דשואל אם קדשה אפילו בכור יקריב, ואם לא קדשה אין אפילו מעשר, ומשיב דקדשה "והכא בבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית וחרב הבית ועדיין בשרו קיים, ומקשינן בשרו לדמו, מה דמו במזבח אף בשרו במזבח, ומקיש מעשר לבכור".
לפי ביאור הגמרא במסקנה על ההיקש, נראה שגם מה שאמר בתחילה "מה בכור אינו אלא בפני הבית" הוא על בכור שנזרק דמו בזמן הבית, ואמר בתחילה מסברה שאינו אלא בפני הבית, שכשם שאין לזרוק את הדם ללא מזבח, אין לאוכלו, ומזה רצה ללמוד לביכורים.
ולגבי ביכורים, י"ל שפשוט לרבי ישמעאל שביכורים צריכים בית בכה"ג שהביאם בזמן הבית, ורש"י שאמר שאין לאוכלם משום "דכתיב והניחו לפני (מזבח)", יש לפרשו שיש בהם מעכב, שהוא המזבח, משום שצריך להניח באופן שיגע במזבח, ומזה נלמד שגם אין לאוכלם כאשר הוא בזמן שאין יכולת להניחם, כמו שאמר לגבי בכור.
אלא שהגמרא אמרה את הביאור שמדובר בבכור שנזרק דמו לגבי מסקנת הברייתא, ולא ברור שהיא אומרת זאת גם לגבי מה שאמרה בתחילה על בכור. ולגבי ביכורים לא כתוב בגמרא שיש היקש בין הנחתם לאכילתם, כמו שאמרו לגבי בכור היקש בין דם לבשר. לכן לפום ריהטא יש מקום להבין שהכוונה לעצם דין ביכורים, וסבר שמקיימים ביכורים גם בזמן הזה אלא שאין לאוכלם.
אך התוספות הקשו "דאם הופרשו אחר הבית אינן קדושין כלל וחולין הן דתנן פרק שני דבכורים יש בתרומה ומעשר, מה שאין כן בבכורים שהתרומה והמעשר אוסרין ויש להם שיעור ונוהגין בכל הפירות בפני הבית ושלא בפני הבית ובכורים אינן אלא בשבעה מינין ובפני הבית". והסיקו "והא דאמר בברייתא בכורים יוכיחו צ"ל דמיירי בבכורים שהופרשו בפני חורבן הבית".
התוספות סוברים שאין כל מצוה בהפרשת ביכורים כשאין בית. הם לא הביאו את מחלוקת ר"ש ורבנן שבמשנה, ונראה מדבריהם דהם סברו שמחלוקת ר"ש וחכמים אינה נוגעת לנידון זה, ואולי פירשוה כפי שהבין הרמב"ם על הקדשה לבדק הבית. אך עכ"פ לדעתם אין משמעות להפרשת ביכורים בזמן הזה. ומכל מקום הם לא העמידו שהביכורים גם הונחו לפני הבית, כי הם סברו שאם גם הונחו בזמן הבית ייאכלו. וכן לגבי בכור הם מפרשים שברישא לא מדובר על בכור שנזרק דמו לפני המזבח, דכל הקושי שלהם להעמיד בביכורים שלא הופרשו בפני הבית הוא מפני שביכורים לא מופרשים כשאין בית, אך בכור אינו צריך הפרשה.
גם תוספות תמורה דף כא ע"א (ד"ה הכי גריס) הסיקו דביכורים שהייתה להם הנחה לפני הבית שפיר הם נאכלין אפילו בזמן הזה, והא דאמר דאין נאכלין הוא רק היכא דלא הייתה להן הנחה לפני הבית. אך מדברי תוספות במכות עולה שהם הבינו שלהעמיד באופן זה את הנדון בביכורים שלא הונחו בפני הבית הוא דוחק, שכן אם נאמר שהם לא הונחו, אין זה דומה לדין המעשר, שאין בו מצוה להניח בפני המזבח, ולא כ"כ מובן איך רצה ללמוד דין מעשר מדין ביכורים^[26].
אכן בשיטה מקובצת שעל הדף בזבחים ס כתב דאין לומר שכוונת הברייתא בבכור וביכורים שמנועים להביאם כשאין מזבח, דא"כ אמאי פריך בברייתא מה לבכור שכן טעון מתן דמים, לימא משום דמחוסר תיקון, מה שאין כן במעשר, אפילו יהיו שוין בחומרותיהן? ומשמע שרצונו לומר שעל כרחך הברייתא לא מדברת בבכור ובביכורים שמחוסרים לגמרי ממצות המזבח, אלא מדובר באופן שמצוותם במזבח קויימה, דהיינו שהבכור כבר נזרק דמו והביכורים כבר הונחו ליד המזבח, וחסרון המזבח הוא הגורם שלא שייך מצוות אכילת הבכור והביכורים.
אלא שאכתי קשה, דבשלמא בכור לא אוכל משום היקש דמו לבשרו, אך למה פשיטא ליה שביכורים לא אוכלים בכהאי גונא שהונחו לפני המזבח?
♦
ח.

דברי הראב"ן

הראב"ן (ברכות שו"ת סימן נ) דן בסוגיה זו, ולהלן תורף דבריו: "שאלני חתני ר' שמואל. אמר רבינא [מכות י"ט א] לעולם קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא והכא בבכור וכו'. וקשיא ליה אם כן יהא מעלה גם בכורות גם מעשר בזמן הזה כיון דקדושת הארץ וקדושת הבית לא בטלה, ואמאי אקשינהו לבכור שנזרק דמו קודם חורבן הבית. לכן אפרש כל השמועה על בורייה."
הראב"ן מקשה למה מסיקה הגמרא להקישו לבכור שנזרק דמו קודם החורבן לאיסור, לקשייה לבכור בזמן הזה דראוי להעלותו ולאכלו אם ייבנה מזבח, וא"כ גם מעשר יעלה ויאכל?
ומתרץ: "משום דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך ובכורות בקרך, משמע לאותו בכור איתקש שנעשו כל עשיותיו ועומד לאכילה כגון שנזרק דמו, וכל זמן שבשר בכור מותר לאכילה, היינו אם לא חרב המזבח בין זריקת דמו לאכילת בשרו, מעשר נמי מותר באכילה שם בלא פדייה, אבל אם נאסר בשרו, כגון שחרב הבית אחר זריקת דמו, נאסר גם מעשר לאוכלו שם בלא פדייה. והאי דפריך מה לבכור שכן טעון, הכי קפריך מה לבכור בדין הוא שבשרו טעון מזבח, שהרי דמו היה במזבח תאמר במעשר שאין ממנו למזבח כלל.
ויש מפרשין אפילו בכור נמי יעלה לירושלים ויבנה מזבח ויקרבנו, דהאמר ר' יהושע מקריבין אעפ"י שאין בית. וליתה דיחיד שהוא בונה מזבח להקריב עליו בכור, במה מקרי, וכל שאינו נידר ונידב כגון בכור אין קרב בבמה [מגילה ט' ב], והא דר' יהושע, מזבח של צבור היה כשעלו בני הגולה בנו מיד את המזבח והקריבו עליו ולא גמרינן מיניה ליחיד. ועוד הא אמרינן בפרק בתרא דבכורות [שם] מעשר של בהמה נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, ופרכינן אי הכי אפילו האידנא נמי לנהוג מעשר בהמה, ומשני הא דלא נהיג האידנא משום דחיישינן לתקלה שלא היה יכול להקריבו לפי שאין מזבח צריך להשהותו עד שיפול בו מום ולפדותו ולהוליך פדיונו לים המלח ודילמא אדמשהי ליה אתי ביה לידי תקלה, ומקשי א"ה אפילו בכור בזמן הזה שאין יכול להקריבו לפי שאין מזבח נעשה לו תקנה נשתף בו גוי כדי שיפטור מן הבכורה דאי לא אתי ביה לידי תקלה אדמשהי ליה [עד ש]יפול בו מום, ומתרץ הכי נמי עבדי כדרב יהודה דאמר מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם משום שאם לא יטיל צריך להשהותו עד שיפול בו מום מאיליו ואתי לידי תקלה. ואם איתא כדמפרשי דכל אחד יבנה במה שם ויקריב דהיינו מקריבין אף על פי שאין בית, אמאי מטיל בו מום יבנה מזבח ויקריב, אלא ודאי אין מזבח בירושלים אלא לצבור וכל זמן שלא בנו צבור מזבח יחיד לא מצי מקריב. ולר' ישמעאל מעשר שיני בזמן הזה לפדינו ויאכלנו בכל מקום, ופדיון יוליך לים המלח כדתנן [בכורות שם] אין מקדישין ואין מחרימין בזמן הזה ואם הקדיש מעות יוליך לים המלח, אבל לרבנן דלא מקישי מעשר לבכור מעלה פירות ואוכלן בירושלים. ובין לרבנן ובין לר' ישמעאל בבכור בזמן הזה מטילין בו מום קודם שיצא לאויר העולם. וביכורים דבעו הנחה לפני המזבח וליכא מזבח, לא מפריש להו כלל דלא ליתי בהו לידי תקלה, דלאו בני פדייה נינהו, ובעי לשהויינהו עד שירקבו ואדהכי אתי בהו לידי תקלה, כדאמרינן גבי מעשר בהמה דלא מפרשינן ליה האידנא משום תקלה".
הראב"ן מבאר שבכל הענין מדובר שנזרק דמו בזמן הבית, וממילא מובן שכך הוא מבאר לגבי ביכורים שמדובר כשהביאם לבית המקדש. וזהו שאמר בסוף דבריו שביכורים בעו הנחה לפני מזבח וליכא מזבח, דכמו שבבכור מסתבר שהוא טעון מזבח לאכילה, כי דמו טעון מזבח, כך גם ביכורים. ולפיכך אף שהביאום תחילה למזבח כשהיה קיים הם טעונים מזבח ולכן לא אוכלים אותם, ובזמן הזה לא מפרשי להו כלל, שאם הפריש ביכורים יבוא לידי תקלה שאינו יכול לבנות מזבח לבד ולהביאם. דבריו בזה הם דלא כרבי שמעון, שאמר שלא תחול כלל הפרשתו ולפיכך לא יבא לידי תקלה, שלשיטתו אם יפריש לא יבא לידי תקלה. ויתכן שהראב"ן לא פוסק כרבי שמעון, ומפרש שמה שאמור בירושלמי הלכה כרבי שמעון לא קאי על דין זה. אך נראה שהראב"ן לא נכנס כלל לדון בזה, אלא עיקר דבריו הם הוראה למעשה שלא יפרישם כלל לכו"ע, מפני שגם אם נאמר שחלה הקדושה, יש לחוש שיבוא לידי תקלה, היות ואין יכולת לבנות מזבח של ציבור.
נמצא דלשיטת ראב"ן אין מצוות ביכורים בלא מזבח. ובדבריו מיושב קצת מה שהוקשה לפי שיטת התוספות מדוע פשוט לו בתחילה שאין לאכול ביכורים שהונחו לפני המזבח וחרב המזבח - דזה מחמת הסברה דכיון שיש להניחם ליד המזבח, יש לקשר את דיני הביכורים למזבח גם לענין אכילה.
אלא שאכתי הענין אינו כ"כ מובן, דכיון שהביכורים כבר הונחו לפני המזבח, מדוע פשוט לרבי ישמעאל שאין אפשרות לאכלם, והרי בביכורים אין היקש בין דם לבשר כמו בבכור.
עוד יש לעיין, דלפי הראב"ן השאלה בבכור למ"ד דקדשה הייתה שאם קדשה לעתיד לבא יש לנו ללמוד מבכור באופו אחר, ד"אפילו בכור נמי היה דינו להעלותו אלא שאין שם מזבח, אבל מעשר שני דלא בעי מזבח ודאי מעלה ומאי תיבעי ליה". כלומר, מה שאמר בסיפא הכא בהאי בכור שנזרק דמו, ידע גם מתחילה, והשאלה היתה למה הסיק לדמות דין מעשר לבכור שנזרק דמו ולומר שאין לאוכלם, והיה לו ללמוד מדין בכור להיפך, דבזמן שאין בית, דין בכור להעלותו, אלא שאין שם מזבח, וממנו נלמד שמעשר, שבו אין צורך במזבח, יעלה ויאכל. והתירוץ של רבינא הוא שמתוך לשון הפסוק נראה שבא להקישו לבכור, שאסור לאכול את המעשר שני כמו שאסור לאכול את הבכור, ועל כן אין ללמוד ממה שמדינא היה צריך להעלות את הבכור.
ומה שאמר בתחילה למ"ד לא קדשה לעתיד לבא הוא - שאין לומר דסבר שלא קדשה, שא"כ מאי תיבעי ליה, דאי קסבר לא קידשה לעתיד אפילו מעשר לא יפריש, דהא בטלה קדושת הארץ ומאי תיבעי ליה בעלייתו.
אך לענ"ד אכתי נראה שהוא דוחק, כיון שמה שאמר לעולם קסבר קדשה לשעתה ולעתיד לבא לא מהווה טעם ברור לבחור את ההיקש דוקא באופן זה, ועיקר הביאור בגמרא חסר.
♦
ט.

קדושה בהר הבית ובעזרה בזמן הזה

כאמור, לפי חלק מהראשונים בתחילה הגמרא שואלת על דין בכור שמביאו אחרי חורבן הבית. אך לפי זה אינו מובן מאי קשיא ליה שבכור נמי יאכל, הרי אינו יכול להקריבו, כי אף שקדשה לעתיד לבא, צריך מזבח, וגם אם יבנה מזבח, הוא כבמת יחיד כמו שאומר הראב"ן.
ונראה לענ"ד ליישב את הדברים כגרסת התוספות וראב"ן ברישא, דמקשה למ"ד קדשה אפילו בכור נמי, ולמ"ד לא קדשה "אפילו מעשר נמי לא", ולפי גרסת רש"י בסיפא, דמסיק דסבר "שלא קדשה לעתיד לבא", אך אין הכוונה שלא קדשה כלל, אלא כפי שיבואר.
הנידון הוא האם לדמות את דין המעשר לבכור ולביכורים באופן שקויימה מצוותם ולא נותר אלא לאוכלם, והשאלה היתה מאי קסבר - דלמ"ד קדשה, אפילו בכור נמי יאכל, שהרי אין מניעה מלהקריב ולאכול בכור אלא משום שצריך מזבח, והוא ענין טכני שחסר בבכור להזאה, ואינו מונע אכילה. והמקשה לא נחית להיקש בשרו לדמו, לכן הוא מקשה שאם כבר הוזה דמו אין דבר מונע מלהתיר לאכול את הבכור. ומאידך גיסא, אם הוא סבר דלא קדשה לעתיד לבא, אפילו מעשר נמי לא קיים בזמן הזה, ומה בכלל שאלתו של רבי ישמעאל. והתשובה היא שלא מדובר כאן בענין קדשה או לא קדשה באופן מוחלט לכאן או לכאן, אלא שהוא סבר דלא קדשה לעתיד לבא לענין זה שהקדושה מתחללת, כשבאו בה פריצים וחללוה^[27], שבביאת הפריצים חיללו גם את בשר הבכור המדובר שהוזה דמו, כיון שהוקש בשרו לדמו. וכיון שהבכור צריך להיות קשור לענין המזבח, אין לאוכלו אחר החורבן. ומבארת הגמרא שמה שאנו אומרים לא קדשה לעתיד לבא אינו לכל ענין, אלא לענין דבו עסקינן כאן, דהיינו לענין הזה שאליו רומזת התורה בהיקש בשרו לדמו, שלא רק כאשר נפגם המזבח בפועל אין לאכול את הבשר, אלא גם כשנפגם בקדושתו על ידי שבאו בה פריצים אין הבשר נאכל.
לפי זה מובן שפיר מדוע מתחילה רצה לפשוט דין מעשר מדין ביכורים שהונחו לפני המזבח, ופשיטא ליה שהם לא יאכלו. כיון שפשוט לו שקדושת המזבח חוללה, חיללה גם את הביכורים שמצוותם קויימה על ידי הנגיעה במזבח שעתה חולל, והם כמו המזבח שחולל, לכן אין לאוכלם. אלא שאמר שמכל מקום אין מזה הכרח למעשר, שלא נזכר בו מזבח, ואין ללמוד בהצד השוה עם בכור שנזרק דמו על המזבח כי בשניהם יש צד מזבח. ולזה אמר שלא רק מקיש בשרו של בכור לדמו, שזה מלמד שאין לאכול בכור, וכן ביכורים שיש בהם צד מזבח, אלא גם מקיש מעשר להאי בכור שנזרק דמו ונשאר רק לאוכלו.
לפי זה, י"ל דהא דקיי"ל שלענין המקדש קדשה לעתיד לבא אינו מועיל לכל דבר וענין, דכל זמן שהקדושה מחוללת יש חסרון מהותי, אבל מכל מקום קדושת המקום לכשעצמו קיימת, ואם הציבור יבנה מזבח מסתלק החילול וחל חיוב מדינא להעלות את הבכור, וא"צ לקדשה שוב.
דברים אלו מתאימים לשיטת הרמב"ם, שלא הזכיר איסור כרת בעלית להר הבית בזמן הזה, אלא איסור מחמת "והשימותי את מקדשיכם", קדושתם אף על פי שהם חרבים. וי"ל שמקורו מפשט הפסוק שמדבר על חילול בלשון נקבה, ומשמע שמדובר בקרקע המקדש, כפי שאומר התרגום יונתן ליחזקאל פרק ז פסוק כג: וַאֲסַלֵיק שְׁכִינְתִּי מִנְהוֹן עַל דְאָחִילוּ יַת אַרְעָא בֵּית שְׁכִינְתִּי וְיַעֲלוּן בָּה רַשִׁיעִין וְיַחֲלוּנָהּ:
סברה זו של הרמב"ם מתאימה לסוגיה זו לפי הגרסה "לעולם קסבר לא קדשה לעתיד לבא", אם נפרשה כדביארתי, דמפרש שלא קדשה רק לענין זה שהקדושה מחוללת, וזה משפיע על מניעה מאכילת הבשר שקודש על ידי המזבח, וכה"ג על ביכורים. וזהו הטעם גם לכך שמתחילה היה נראה לגמרא שבכור וביכורים שקויימה מצוותם לא ייאכלו אחרי שחולל המזבח.
ומכל מקום, כיון שהפסוק והשימותי את מקדשיכם למדנו שקדושתם גם כשהם שוממים, כל דיני קדושה קיימים בהר הבית, לענין השתחואה על אבן, ותפלה בנוסח שהיה נהוג בהר הבית, ורק לענין זה שאין דין מחנות שאמרה תורה שיש בו חיוב כרת אומרים באו בה פריצים וחללוה.
ואין כל זה דומה למקום שבו נאמר "פתח אוהל מועד", שמצינו בשחוטי חוץ שנוהג איסור השחיטה כשלא הביא לפתח אוהל מועד גם בזמן הזה. דלשון זו שפיר יכול להתפרש על על אי הבאתם אל המקום המיועד אף שעתה אין בו בית או מזבח, כי לשון התורה בפתח אוהל מועד מתפרש לפעמים על פתח העזרה ולפעמים על פתח ההיכל. ולכן בלשון פתח אוהל מועד חז"ל לא רואים הכרח לבנין בנוי, ולגבי שחוטי חוץ חייב גם בזמן הזה.
♦
י.

דברי הרב דניאל סגרון

בירחון האוצר גליון קי"א כתב הרב דניאל סגרון שיכולים להביא ביכורים גם בזמן הזה ללא מזבח וללא בית, ואציין את עיקרי הדברים שהביאו אותו למסקנה זו, לפי הבנתי:
א. בפרשת כי תבא לא כתוב לגבי הנחה את המילה מזבח אלא פעם אחת בלבד, משמע שאינו מעכב, כי בקדשים אינו מעכב בלי שייכפל הדבר.
ב. אמנם המשנה אמרה דוקא בפני הבית, אך י"ל דהיינו שצריכים להביא למקום הבית.
ג. אף שהספרי בפרשת כי תבא אומר דבעינן מזבח, הרמב"ם לא הביא את הספרי, וכתב בפרק ג הלכה ג – ד: "אם אכלן הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה לוקה מן התורה כמי שאכלן בחוץ לפי שהן טעונין הנחה בעזרה שנאמר והנחתו לפני מזבח י"י אלהיך. ומשיניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן ואף על פי שעדיין לא התודה עליהן שאין הקריאה מעכבת אכילתן". מדכתב רק "משיניחם" משמע דהוא סבר שהעיקר בזה הוא אך ורק הנחה במקום העזרה.
ד. מהגמרא בזבחים נט עולה שרק בדברים של דמים צריך דוקא מזבח ולא די במקום המזבח.
ה. במכות יט משמע שביכורים לא צריכים מזבח לעיכובא, דהא משמע שפשוט לרבי ישמעאל שיש ביכורים בזמן הזה, ורק דנים מה החומרה שבהם שלא קיימת במעשר.
ו. אף שלר"ש במשנה אין ביכורים בזמן הזה, הראב"ן סימן נ פסק דלא כר"ש, ומנין לו לפסוק נגד הירושלמי? משמע דהוא סבר שמסוגיות הגמרא בבלי מוכח דלא כרבי שמעון שתולה את ענין הביכורים בזמן הבית בפועל.
ולפי האמור יש להשיב על דבריו:
א. כיון שהנחה כתובה פעמיים, ובשני המקומות משמע שמדובר על אותה הנחה, ובאחד מהם מוזכר להדיא מזבח, יתכן שמזה לומדים עיכובא. וכפי שהבאתי דמצינו במנחות נג על ענין שימור לשם מצה של מנחה שלא הצריכו לימוד מפורש לכל דבר, אלא די בכך שעצם הענין הוכפל. ועוד, שבספר שמות מוזכר לגבי ביכורים "בית ה' אלקיך", וי"ל שמזה נלמד שההנחה לפני המזבח היא לעכובא. ואולי מטעם זה כתב הרמב"ם שנוהגים בפני הבית מדכתיב בית ה' אלקיך.
ב. הפירוש שבפני הבית היינו למקום הבית אינו מיושב עם לשון המשנה. המשנה אומרת שביכורים ושקלים אינם נוהגים אלא בפני הבית, בניגוד לתרומה ומעשר שמקיים בהם מצווה גם כשאין בית מקדש. מהנגדת הדברים משמע דבביכורים בעינן בית כדי שתוכל המצוה להתקיים, בניגוד לתרומה ומעשר, שהמצוה מתקיימת גם בלא בית. וכן נראה מהדמיון לשקלים דאין הכוונה בפני הבית למקום הבית, אלא הכוונה בשניהם כשיש מזבח. אף שהגמרא במכות יח לא הביאה את המשנה בביכורים כראיה לזה שהנחה מעכבת, היא אומרת שזו דעת רבנן שבעינן הנחה לעיכובא, ובירושלמי מבואר שהנחה זו היא הגשה למזבח. על כן נראה שכך הוא פירוש המשנה, שבביכורים הוא דוקא בפני הבית משום דלצורך קיום המצוה בעינן הנחה שהיא נגיעה במזבח.
ג. אין לחלק בין דברי הספרי בפרשת כי תבא לדברי הרמב"ם. הרמב"ם אמנם לא הזכיר את לימוד הספרי בהלכה, אך הוא מביא את הספרי שמצריך מזבח בפירושו למשנה בביכורים, וכתב בהלכה דבעינן הנחה במקום הקרן, כלשון הירושלמי. על דברי הרמב"ם בפ"ג כתב בדרך אמונה הלכות ביכורים פרק ג הלכה ג – ד "לפי שהן טעונין הנחה בעזרה. - והוא שהניח אצל המזבח כדינו והוא לעיכובא: ומשיניחם המביאם לעזרה - היינו אצל המזבח כדינו:" וציין שכ"פ החזו"א.
ד. מהגמרא בזבחים נט ע"ב משמע שרק בקטורת אפשר להקטיר על מקום המזבח, גם כשאין מזבח, וי"ל כפי שכתב המשך חכמה שזה נלמד ממה שמזבח הקטורת לא נאמר עם כל הכלים. ומה שאמרו שם שמודה רב בדמים דבעינן מזבח, היינו גם בדמים שעל מזבח הקטורת. וכן מבואר מרש"י שכל מה שעל המזבח החיצון בעינן דוקא מזבח. וכן נראה מדברי רבא בגמרא מנחות ה ע"א שקומץ שלא לשמה כשהזבח פגום דינו שונה, כי אי אפשר לקיים את מצוות המנחה כשאין מזבח.
ה. בגמרא מכות יט הובאה הדרשה מהספרי פרשת ראה שדנה באכילת ביכורים בזמן הזה. נראה שמדובר בביכורים שהונחו לפני המזבח, כפי שעולה מדברי הראב"ן. השיטה מקובצת הכריח כן מלשון הברייתא. גם תוספות שאמרו שמדובר כשהפריש בפני הבית בלא שהונחו, מבואר בדבריהם שהם הבינו על יסוד דברי המשנה שאין כלל מצוה בהפרשת ביכורים כשאין בית. אם כוונת הגמרא היא שהמביא ביכורים בזמן הזה למקום המקדש קיים את המצוה אך לא יכול לאוכלם כי אין מזבח, לא מובן איך הגמרא לא מתייחסת לזה שהברייתא חולקת על המשנה בביכורים ובשקלים שביכורים אינם נוהגים אלא בפני הבית.
ו. הראב"ן סי' נ כתב דלבכור בעינן מזבח שנבנה על ידי רבים, ומשמע מדבריו שהוא הדין לביכורים בעינן מזבח כזה. בניגוד לדברי הרב סגרון, נראה שהוא אינו מפרש את הגמרא בהפרשת ביכורים בזמן הזה. אכן הוא אומר שאין להפריש ביכורים בזמן הזה מפני התקלה, ולא כהבנה הפשוטה בדעת רבי שמעון במשנה דשקלים שהפרשת ביכורים בזמן הזה כלל לא חלה. וזאת, כנראה משום שהוא נקט כפי שפירש תלמיד הרשב"ש, שמה שהירושלמי פוסק כרבי שמעון הוא רק לענין זה שגר אינו צריך להפריש כסף לקרבן.
♦
יא.

סיכום

א. המשנה קבעה שביכורים אינם נוהגים אלא בפני הבית. הסברה הפשוטה העולה מזה היא שלקיום מצוות שעושים בהן פעולה מעכבת שקשורה למזבח, צריך לבנות מזבח, ולכן ביכורים צריכים בית.
ב. אמנם מצינו שנחלקו הראשונים האם מזבח מעכב למנחות, אך מדין ביכורים נראה להכריע שהעיקר כשיטת רש"י דאין להביא מנחה בלא מזבח. וכן נראה כדברי רש"י מהדין המבואר במנחות דף ה שאין מחשבת שלא לשמה מועלת כשהמזבח פגום, כי בלא מזבח אין מנחה.
ג. אף שנאמר "בפני הבית", הכוונה היא כשיש מזבח, דקיי"ל שמקריבים אע"פ שאין בית, ואין טעם שבביכורים נצרך דוקא בית.
ד. מה שאמרו בביכורים שאינם נוהגים אלא בפני הבית, נראה לפי הרמב"ם שהוא מפני שההנחה מעכבת, וגדר ההנחה הוא בהגשה שמגיש הבעלים את הביכורים למזבח. אכן דעת הראב"ד היא שההגשה של הבעלים למזבח אינה מעכבת, אך מכל מקום גם הוא מצריך הנחה לפני המזבח לעיכובא, כפי ששנינו שביכורים אינם נוהגים אלא בפני הבית.
ה. הצורך במזבח מוכח ממה שהושוו במשנה לשקלים, שגם בהם הקובע הוא המזבח, והובדלו ממעשר בהמה ומעשר שני, שמצות הפרשתם נוהגת אף בלא בית ומזבח, ואילו בביכורים אין מצווה להפריש כשאין מזבח.
ט. קדושת הר הבית והעזרות קיימת גם בזמן הזה. על כן המקריב מחוץ למקום המקדש חייב כרת, ודין השתחוואה והתפלה בהר הבית היא כבזמן המשנה.
ז. נאמר "באו בה פריצים וחללוה", מהרמב"ם משמע שאין חיוב כרת בכניסה לעזרות כל זמן שהקדושה מחוללת, ויתכן שייסד דבריו על המשתמע מפסוק זה שגם המקום חולל, יש מקום לבאר כך בגמרא במכות, הקובעת שבגלל חילול הקדושה אין אוכלים ביכורים שקויימה מצותם בפני הבית.
♦ ♦ ♦
תגובה מהרב סגרון
יישר כח לגאון הרב עידוא שליט"א על ליבון הסוגיה והבירור המקיף.
נדגיש שבלאו הכי כולנו טמאי מתים ואין לנו יכולת להיכנס לעזרה, כך שהדיון הוא רק בבחינת דרוש וקבל שכר, ולכן חלילה להסיק ממנו הלכה למעשה.
לפני שנבוא לדבריו היקרים, ארצה להקדים שישנה אבחנה בין עצם שייכות המצווה לבין אכילתה.
עצם שייכות המצווה זוקקת מקום מסוים, אך האכילה לעיתים נובעת מן המזבח. כך למשל כתב הרמב"ם בהלכות מעשר שני פ"ב ה"א שמעשר שני נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית אך אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית.
האכילה זוקקת בית, אך עצם שייכות המעשר לא זוקקת בית.
כדי לבאר יותר חלוקה זו יש לעיין בסוגיה בזבחים נ"ט ע"א: "כי סליק רב כהנא, אשכחיה לר"ש ברבי דקאמר משום ר' ישמעאל בר' יוסי מנין למזבח שנפגם שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין שנאמר וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וכי עליו אתה זובח אלא, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, אמר היינו קרא דאישתמיט ליה לרב. ורבי יוחנן אמר אחד זה ואחד זה פסולין. במאי פליגי רב סבר בעלי חיים אינן נדחים, ור' יוחנן סבר בעלי חיים נידחין. מיתיבי כל הקדשים שהיו עד שלא נבנה המזבח, ואח"כ נבנה המזבח פסולין. נבנה, דחויין מעיקרא נינהו? אלא עד שלא נהרס המזבח. נהרס, הא איזקון להו? אלא עד שלא נפגם המזבח, ואחר כך נפגם המזבח – פסולין, ולא תרוצי קא מתרצת אימא שנשחטו. והאמר רב גידל אמר רב מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, כדאמר רבא מודה היה ר' יהודה בדמים, הכא נמי מודה רב בדמים".
מבואר בגמרא שניתן להקטיר קטורת על מקום המזבח, ורק בדמים, בזבחים, צריך מזבח ממש.
אמנם לאחר מכן בדף ס' ע"א איתא: "אמר רבי אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה, שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח, וכי אצל המזבח אכלוה אלא, בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר".
וראיתי מאמר של הרב רז חדד הי"ו (לא פורסם, נשלח בפורום רבני המקדש), שביאר שאין דברי רבי אלעזר סותרים את הסוגיה בדף נ"ט, כי להקריב אפשר תמיד בלי מזבח, בלי עניין דמים, אך כדי לאכול צריך מזבח. ולדבריו כך דעת רוב הראשונים (אך הרב עידוא שליט"א חלק גם עליו והתווכח עמו בהבנת דעת הראשונים ובמסקנת ההלכה בזה, והוא הולך לשיטתו), וכך הכריע החזון איש שניתן גם להקריב מנחות ללא מזבח, רק לא ניתן לאוכלם. ולפיכך כתב הרב חדד הי"ו שניתן להקריב את מנחת העומר ללא מזבח (ויש להעיר שהיה מקום לפרש שכל הסוגיה בדף נ"ט מדברת מדין דיחוי, שכיון שהיה מזבח ואז נפגם לכן הקורבן נדחה, אך כשמעיקרא אין מזבח אולי הדבר קיל יותר, ויש לעיין בזה ואכ"מ).
כמו כן, ידידי הגאון המופלג הרב צבי אריה סטפנסקי במאמר על ניסוך המים (ג"כ לא פורסם) העלה שאף שהגמרא במו"ק אומרת שניסוך המים שייך כשבית המקדש קיים, היינו במקום המקדש. ולפיכך העלה שניסוך המים, אף שכל עיקרו הוא למקום המזבח, בכל זאת אין הוא צריך מזבח וניתן לקיים את מצוות ניסוך המים, כמו את מצוות שתי הלחם ומעשר שני וכל המנחות, אף ללא מזבח.
אין אני מביא ראיה מדבריהם, כי לשם כך צריך לעיין בהוכחות שלהם, אלא אני מציין זאת כדוגמה בעלמא לכך שאין זה חידוש שלי בדין הביכורים אלא יתרה מכך כבר חידשו גדולים ממני בדין ניסוך המים ומנחת העומר, ויש לעיין היטב הדק בדבריהם ועוד חזון למועד.
מעתה יש לדון לגבי ביכורים.
מקריאת פסוקי התורה עולה שבעל הפירות תפקידו להביא אותם אל המקום אשר יבחר ה': וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם...וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְקֹוָ֑ק וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ
בפרשה זו, שהיא עיקר מצוות ביכורים, כלל לא מוזכר בית וכלל לא מוזכר עניין אכילת הביכורים. מוזכר רק שהכהן מצידו מניח על המזבח. הנחה זו לא נכפלה, ולכאורה היא לא מעכבת. ובטעם הדבר נראה שכמו שבמעשר וכל המנחות יש את עצם שייכות המצווה ויש את האכילה, כך גם בביכורים. המצווה מתקיימת בהגעה אל המקום אשר יבחר ה'. האכילה מוזכרת בפרשת קרח, שהתורה נותנת לכהן את הביכורים, והאכילה הזו מתבצעת לאחר שהכהן עשה את תפקידו להניח לפני המזבח.
נמצא שהאבחנה בין קיום לאכילה העולה מסתירת הסוגיות בין זבחים נ"ט לזבחים ס' לגבי מנחות, וכן נאמרה ברמב"ם לגבי מעשר שני, משתמעת גם מן הפסוקים ביחס לביכורים.
ויש להוסיף שמצינו שחז"ל השוו את ביכורים לשתי הלחם, שבהם אין צריך מזבח, כפי שמבואר בגמרא במנחות ס"א: "אלו טעונות תנופה ואין טעונות הגשה: לוג שמן של מצורע ואשמו, והבכורים כדברי רבי אליעזר בן יעקב... מאי רבי אליעזר בן יעקב דתניא ולקח הכהן לימד על הבכורים שטעונין תנופה, דברי רבי אליעזר בן יעקב. מאי טעמא דראב"י? גמר יד יד משלמים, כתיב הכא ולקח הכהן הטנא מידך, וכתיב התם ידיו תביאנה, מה כאן כהן אף להלן כהן, ומה להלן בעלים אף כאן בעלים, הא כיצד כהן מניח ידו תחת ידי בעלים ומניף. ולימא נמי כדברי ר' יהודה דתניא, רבי יהודה אומר והנחתו זו תנופה, אתה אומר זו תנופה, או אינו אלא הנחה כשהוא אומר והניחו הרי הנחה אמור, הא מה אני מקיים והנחתו זו תנופה, אמר רבא הואיל ופתח בו הכתוב תחלה. רב נחמן בר יצחק אמר הואיל ורב גבריה".
לכאורה שתי הדרשות של התנאים זוקקות ביאור.
רבי אליעזר בן יעקב משווה בין מידך לידיו, כאשר לכאורה הביטוי ידיים הוא ביטוי שגרתי ולא מיוחד, ובפשטות כוונת התורה היא שהכהן מקבל מהבעלים את הביכורים, ואין כאן רמז להנפתם.
גם דברי רבי יהודה צריכים עיון, כי המילה הנחה היא הפוכה להנפה. הנפה היא להרים והנחה היא להניח, אז איך רבי יהודה לומד מכפילות המילה הנחה שצריך לבצע פעולה הפוכה להנחה? ואם כן, למה התורה עצמה כתבה תנופה בצורה שכזו?
ונראה לי שביאור הדרשה טמון בפסוק אחר בפרשת אמור: מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיקֹוָֽק
והגמרא במנחות מ"ו ע"ב דורשת על כך השוואה בין שתי הלחם לביכורים: "אמר רבא מנא אמינא לה דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה [וגו'] בכורים לה', מה בכורים בפני עצמן, אף שתי הלחם בפני עצמן ומינה, מה בכורים לאכילה, אף שתי הלחם נמי לאכילה".
כמו כן, בפרשת ויקרא בדין מנחה התורה גם כן מזכירה ביכורים: וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַיקֹוָ֑ק אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ:
והתורת כהנים על הפסוק בפרשת אמור מקשר ביניהם ודורש: "נאמר כאן ביכורים לה' ונאמר להלן (לעיל ב, יד) "בכורים לה'", מה להלן של צבור, אף כאן של צבור".
ומעתה נראה שדרשת התנאים במנחות ס"א שביכורים זוקקים תנופה, מאירה וברורה.
מלבד זה שהתורה מכנה את המנחה כביכורים והתורה מכנה את שתי הלחם כביכורים, גם התורה אומרת שביכורים זוקקים תנופה. וממילא ברור שהביכורים עצמם הם לא מתנות כהונה בלבד אלא קורבן לכל דבר ועניין. ממילא, כמו שכל מנחה זוקקת תנופה כך גם הביכורים זוקקים תנופה.
ראב"י לומד זאת בהשוואה לקרבן ורבי יהודה לומד זאת מכפילות ההנחה, אך תוכן הדרשה והביסוס היסודי שלה הוא ההשוואה הכללית בין ביכורים לקורבן, העולה הן מלשונות התורה בפרשת ויקרא ובפרשת אמור, והן מכל פרטי הדינים של ביכורים שמלמדים את הרעיון היסודי שביכורים הם קורבן שמקשר בין הישיבה בארץ לבית המקדש.
נמצא שביכורים הם סוג של מנחה, ובמנחות כבר התבאר בסוגיה בזבחים שהם לא נאכלים ללא מזבח אך שייכים גם בלעדיו.
נראה שחלוקה זו עולה גם מדברי המשנה בביכורים פ"א מ"ט שאומרת: "ומנין שהוא חייב באחריותן עד שיביא להר הבית שנאמר (שמות כג) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך מלמד שחייב באחריותם עד שיביא להר הבית הרי שהביא ממין אחד וקרא וחזר והביא ממין אחר אינו קורא".
הרי מפורש במשנה שמה שאמרה התורה בית אין הכוונה לבית המקדש עצמו אלא למקום של הבית, דהיינו הר הבית. כפי שבשחוטי חוץ ובפרה אדומה כתוב פתח אוהל מועד ופני אוהל מועד, ואנו מפרשים שהכוונה למקום, כך כשכתוב להביא בית ה' היינו למקום. לכן כבר כשהביכורים הגיעו להר הבית בעל הפירות ביצע את תפקידו, ולכן הוא כבר לא חייב באחריותו. החלק בביכורים שהוא מביא למקום אשר יבחר ה', כפי שהתורה דורשת ממנו, בוצע.
ואכן הגר"א התקשה שצריך בית, ולכן הגיה עד שיביא לבית, במקום להר הבית, אך לפנינו הגרסה היא להר הבית, וכ"כ הרמב"ם בפ"ב ה"כ, וממנה מבואר להדיא שאין צורך בבית עבור עצם חלות הביכורים.
אמנם בפ"ב אומרת המשנה שתרו"מ נוהגים בפני הבית ושלא בפני הבית משא"כ בביכורים, אך ביאור הדברים הוא שתרו"מ לא זוקקים מקום כלל וניתן להביאם גם בגבולין, משא"כ ביכורים שזוקקים מקום. ולכן בכל מסכת ביכורים לא מוזכר במשנה שצריך מזבח, וכל הדגש הוא שהאדם מביא לפני ה' בעזרה, ורק מוזכר בסוף המסכת שהכהן מניח במזבח. הכהן דייקא, כי המזבח מתיר את הביכורים באכילה לכהן, כפי שהוא מתיר את מעשר שני ואת כל המנחות.
ונראה שזו גם דעת חכמים בסוף מסכת שקלים שהמקדיש ביכורים בזה"ז קדשי, כי גם כשאין בית יש היתכנות לביכורים על ידי זה שיביאם למקום אשר יבחר ה', ובכך חלו הביכורים רק שלא ניתן לאוכלם.
וכבר הארכנו במאמר לבאר שהירושלמי פסק כדעת ר"ש שביכורים בזה"ז לא קדשי, אך הבבלי שלא פסק כך מסתמא דעתו כפי הכלל הידוע שיחיד ורבים הלכה כרבים ולכן הלכה כחכמים שקדשי. והבאנו סמך לכך מדברי הבבלי, והוספנו שכך דעת המנ"ח. וביארנו את טעם הדבר - שביכורים הם ביסודם כתרו"מ, אלא שעניינם הוא לקשר את הישיבה בארץ למקום המקדש, שזו מטרת עמ"י בארצו להקים מקדש כדי שהקב"ה יגור איתנו בתוכנו ממש.
ולכן הרמב"ם בכל הלכות ביכורים כלל לא מזכיר מזבח לעיכובא, ואף מדגיש שחייב באחריות כשהגיע להר הבית, וכן כתב שזר חייב מיתה על ביכורים מרגע שנכנסו לחומת ירושלים 'ולפיכך זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים'. וכן כתב שכהן שאכל ביכורים חוץ לירושלים מאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה. וכן אם אכל קודם הנחה בעזרה לוקה 'לפי שהן טעונין הנחה בעזרה שנאמר והנחתו לפני מזבח י"י אלהיך'. וכן פסק שכבר בעת ההנחה בעזרה הותרו לכהן 'ומשיניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן ואף על פי שעדיין לא התודה עליהן שאין הקריאה מעכבת אכילתן'.
רק לבסוף כתב הרמב"ם שהכהן מניח בצד המזבח ומשתחווה ויוצא. נראה שאותה חלוקה הקיימת בדין מעשר שני ובכל המנחות והעולה גם מן הפסוקים במצוות הביכורים, משתמעת גם מדברי הרמב"ם, שבעיקר חלות הביכורים לא הצריך בית אלא הגעה לעזרה, שהיא נקראת לפני ה' בכל מקום, ורק לאחר מכן כחלק מקיום המצווה ע"י הכהן הוא מניח במזבח, אך לא הצריך הרמב"ם מזבח לעיכובא.
אמנם בפ"ב ה"א כתב הרמב"ם: "מצות עשה להביא בכורים למקדש, ואינם נוהגין אלא בפני הבית ובארץ ישראל בלבד שנאמר ראשית בכורי אדמתך תביא בית י"י אלהיך".
אך בהכרח שכוונתו למקום הבית, שהרי המשנה, שאותה פסק הרמב"ם, הסבירה שהפסוק תביא בית ה' אלוקיך היינו להר הבית, כלומר למקום הבית ולא לבית עצמו, וכפי דין שחוטי חוץ ופרה אדומה וכיו"ב, שאוהל מועד היינו מקומו, וא"א לפרש את אותו פסוק באופן שונה.
וחידד לי ידידי הרב בן ציון סופר הי"ו שהרי הרמב"ם בספ"ג מנה שבעה דברים שטעונים הביכורים ולא הזכיר כלל שצריך מזבח אלא רק הבאת מקום והמעיין יראה שזה סיכום של ההלכות שהתבארו בפ"ג ושם לא הזכיר אלא שצריך להביא לעזרה ולהניח שם ומשעה שיניחם בעזרה מותרים באכילה אף שלא קרא עדיין והרי שזה נקרא הבאת מקום ובכך סגי.
ואם במנחות ובקטורת, שמפורש בתורה כמה פעמים מזבח, בכל זאת חז"ל הסבירו לנו שהכוונה בקטורת היא למקום המזבח ובמנחות היינו שצריך מזבח כדי לאכול, כל שכן בביכורים, שאין קיום הבית והמזבח מעכבים את עצם חלות הביכורים.
אמנם לכתחילה צריך מזבח, ולפיכך התורה לא מצווה על האדם להביא ביכורים ללא מזבח, כי ללא מזבח הם לא נאכלים והמצווה היא להביא כדי שייאכלו. אך אם הביא ביכורים לעזרה חל עליהם שם ביכורים והם נאסרו, בדיוק כמו שאר המנחות, שמנחת הביכורים היא עוד סוג של מנחה, כפי שבארנו בדרשת חז"ל על הנפה בסוגיה במנחות ס"א.
ונראה שאם אלו בלבד היו המקורות שלפנינו לא היה כלל נדנוד ספק בדבר שלו יימצא גר שהתגייר והוא טהור מטומאת מת ומיד לאחר גיורו הוא הביא ביכורים (לדידן שגר מביא וקורא, כפי שפסק הרמב"ם), אז מרגע שהם הונחו בעזרה הם אסורים לזרים, כמפורש במשנה.
אלא שהמשנה בשקלים אומרת שביכורים אינם נוהגים אלא בפני הבית, וביותר מבואר בספרי בפרשת כי תבוא "והניחו לפני מזבח ה' אלהיך, כל זמן שיש לך מזבח יש לך בכורים וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים", ומבואר להדיא שאם אין מזבח אין ביכורים.
אך יש לעיין בזה, שהרי מזבח לא נכפל לעיכובא, ובמכות י"ח אמרינן שקריאה לא מעכבת כי היא לא נכפלה. ועוד יש לעיין, שאם אין ביכורים ללא מזבח מדוע לדעת חכמים בסוף שקלים הם קדושים, הרי אין להם שייכות ללא מזבח? ועד יש לעיין מדוע הרמב"ם כלל לא הזכיר מזבח לעיכובא וכתב בתחילת הלכותיו בית, ורק לבסוף הזכיר שהכהן מניח במזבח ויוצא, אך לא הזכיר כלל מזבח לעיכובא?
ולכן נראה לענ"ד שדברי הספרי הללו הם כדעת ר"ש שסובר שביכורים לא קדושים בזה"ז, כי לשיטתו בלי מזבח כלל אין חלות ביכורים, והוא סובר שאין צורך בכפילות מזבח כי כתוב בית וכתוב מזבח וזוהי הכפילות, וכפי שכבר ביאר זאת בטוטו"ד הגאון הרב עידוא שליט"א, ולכן לשיטתו אין ביכורים בלי מזבח.
והמעיין בתוספתא בשקלים יווכח שהובאה שם דעת ר"ש, ואז הובא משפט זה שנאמר בספרי. וא"כ בפשטות יש לומר שזו דעת ר"ש ואין כן דעת חכמים. וכן הביא הרב עידוא מדברי הרא"ש שכתב להדיא שטעמו של ר"ש מבואר בתוספתא. וא"כ לפי מה שביארנו שהירושלמי פסק כר"ש, אך אין כן דעת הבבלי, נמצא שלדידן אין המזבח מעכב. וזהו פשט הגמרא בזבחים נ"ט שרק בדמים זה מעכב, ולא הזכירה כלל שגם בביכורים מוכרחים מזבח לעיכובא אלא רק בדמים. וא"כ הבבלי סובר כדעת חכמים, ולשיטתו אין קושיא כלל מהספרי. וזה נראה עיקר.
ועוד יש לומר שמצוות עשה של ביכורים נאמרה רק כשיש מזבח, כי לכתחילה צריך מזבח, ואין חובה להביא כשאין מזבח. ולכן כוונת הספרי היא שאם אין מזבח אין עליך חובת ביכורים, אך חלות הביכורים בוודאי קיימת גם בלי מזבח, שהרי המשנה שאמרה שחייב באחריות עד שיגיע להר הבית לא הזכירה כלל מזבח. וגם אם המזבח נצרך, אז למה כבר בהר זה מוגדר כביכורים.
אפשרות שלישית ליישב את דברי הספרי עם העולה מן הפסוקים והמשניות ודברי הרמב"ם, אמר לי ידידי הגאון המעיין הרב בן ציון סופר הי"ו שבגמרא במכות י"ט ומנחות ס' ותמורה כ"א הוזכרו דברי הספרי בפרשת ראה. וזו הלשון של הספרי במלואה:
"רבי ישמעאל אומר יכול יהא אדם מעלה מעשר שני לירושלם בזמן הזה ואוכלו ודין הוא בכור טעון הבאת מקום ומעשר שני טעון הבאת מקום מה בכור אין נאכל אלא בפני הבית אף מעשר שני לא יהא נאכל אלא בפני הבית לא אם אמרת בבכור שיש ממנו דמים ואמורים למזבח תאמר במעשר שני שאין ממנו דמים ואמורים למזבח בכורים יוכיחו שאין מהם דמים ואמורים למזבח ואין נאכלים אלא בפני הבית".
הרי שההקשר של המשפט שאינו נוהג אלא בפני הבית נאמר על אכילה. אילו לא היו נוהגים ביכורים כלל שלא בפני הבית לא היה הספרי נצרך לדחות בהמשך דבריו 'מה לביכורים שכן טעונים הנחה' שכן מעיקרא אין מקום כלל ללמוד מביכורים שאינם נוהגים כלל כשאין בית ופשיטא שאינם נאכלים אלא בפניו ואם כך הלימוד מביכורים למעשר שני אינו מתחיל כלל.
והדברים מאירים שהחילוק של הרב סופר הוא בדיוק החילוק של הרב חדד, ומשניהם גם יחד עולה האבחנה החותכת בין חלות המצווה לבין האכילה. ולפ"ז מבאר הרב סופר שמה שביכורים צריכים בית היינו כדי שהכהן יאכל ביכורים.
ויש לי, אנא עניא, להוסיף על דברי הרב סופר הי"ו, שחז"ל לא שיערו מציאות כזו שיש אפשרות להגיע לעזרה אך אין אפשרות לבנות מזבח ולפיכך לא נחתו לבאר זאת כלל, כי אם אפשר להגיע לעזרה בד"כ ניתן גם לבנות מזבח ולקיים את המצווה כתיקנה. וכיון שבלאו הכי החובה להביא נאמרה כשיש מזבח, כי התורה לא מצווה להביא ביכורים ואז לתת להם להרקיב בעזרה. אבל כמו שהגמרא בזבחים ס' דנה במקרה שהקריבו מנחה, ואז נפגם המזבח, שהמנחה קדושה אך אין אוכלים בגין מזבח פגום את המנחה, כך גם אם אדם הביא ביכורים כשאין מזבח, הביכורים חלו ונאסרו לזרים. ולפיכך חז"ל לא דקדקו להדגיש לנו שגם ללא מזבח הביכורים נאסרו ורק אינם נאכלים, כמבואר בספרי בפרשת ראה, וסמכו על מה ששנו משנה שלימה שכבר מעת הגעתם להר הבית נאסרו לזרים. ולפיכך הגר"א נזקק להגיה זאת, כי מכאן מוכח שאין צורך במזבח לעיכובא. אבל הרמב"ם גרס כמו לפנינו, ולא מצינו סמך לגרסת הגר"א, וא"כ כך מבואר במשנה.
והמעיין בדברי הרב עידוא יראה שהוא נוקט שאין צריך בית אלא מזבח, והוכרח לזה כי אין מקור לעיכובא בבית אלא למזבח בדברי הספרי. אבל התמיהה עולה מאליה, שדין מזבח מעכב לא הובא בשום מקום במשנה ובתלמוד בבלי, וזה נאמר רק בדברי הספרי, כאשר אותה לשון בדיוק מופיעה בתוספתא, ושם היא הסבר לדעת ר"ש. וא"כ אם הלכה כחכמים, אז אין לנו כלל מקור לעיכובא. וגם המעיין בדברי הרמב"ם בחיבורו לא יכול בשום פנים להגיע למסקנה של הרב עידוא שאין צריך בית אבל מוכרחים מזבח לעיכובא, כי לאורך כל הדרך הוא כתב או בית או עזרה וחומות ירושלים, ורק בסוף ההלכות ציין שהכהן מניח תחת המזבח. ואם כן, הלומד משנה ותלמוד ורמב"ם לא יוכל להגיע כלל למסקנת הרב עידוא שליט"א, אלא עליו להוציא כן מדברי הספרי והתוספתא, שלא הובאו כלל בדברי הרמב"ם. ואכן הרב עידוא, לשיטתו, חלוק גם על דברי הרב חדד כפי שהאריך בזה, ומסתמא יחלוק גם על דברי הרב סטפנסקי הי"ו.
לכשתמצי לומר, אם הרב עידוא אזיל ומודה שא"צ בית, ולדבריו צריך מזבח, אז המקור לכך שמזבח מעכב הוא אך ורק הספרי והתוספתא, כאשר הספרי הוא לשון התוספתא והתוספתא היא הסבר דעת ר"ש, כפי שהביא הרב עידוא גופיה. וא"כ כדי לנטות מדבריו כל שעלינו לומר הוא שאין הלכה כר"ש אלא כחכמים החולקים עליו. וזאת ניתן לומר מתלת טעמי - או שבסתמא יחיד ורבים הלכה כרבים, ואם הבבלי לא פסק כר"ש מסתמא דעתו כחכמים. או שלר"ש ביכורים אינם כקדשים, וכפי שביאר שיטתו הרב לנדאו, ולכן לא צריך כפילות לעיכובא, ולכן מזבח מעכב מעצם הכתוב מזבח. ולכן בספרי ובתוספתא כלל לא התבארה כפילות, כי א"צ כפילות. וא"כ הבבלי במכות, שהצריך בביכורים כפילות לעיכובא, לא סובר כר"ש. או לומר שהגמרא בזבחים נ"ט שאומרת שרק לדמים צריך מזבח חולקת על ר"ש והולכת כדעת חכמים. ובכל אחת מאפשרויות אלו יוצא שנשמט המקור היחידי לכך שמזבח מעכב. וממילא אם בבית מודה הרב עידוא שאינו מעכב, ובמזבח המקור הוא התוספתא שהיא דעת ר"ש, אז לא ייפלא כלל דעת המנ"ח שנקט כחכמים. ולדברינו במאמר הא בהא תליא, שאם הלכה כחכמים נמצא שיש חלות ביכורים גם ללא מזבח.
קיצורם של דברים, אחר שמבואר בזבחים נ"ט שרק בדמים מזבח מעכב ולא הוזכר כלל שבביכורים המזבח מעכב, אם כן דעת הבבלי ברורה לדינא שבביכורים אין המזבח מעכב. וכפי הכלל הפשוט שהלכה כחכמים כנגד ר"ש. וממילא הספרי והתוספתא הם דעת ר"ש, כפי שמוכח מיניה וביה וכפי שביאר הרא"ש. וממילא אם הודה לנו הרב עידוא שאין הבית מעכב, ומן הגמרא למדנו שאין המזבח מעכב. בהכרח עלינו לומר שחלות הביכורים קיימת כבר בהגעתם לעזרה, וכפי פשט המשנה שחייב עד שיגיע להר, וכפי שהדגיש הרמב"ם כל הזמן שהן ביחס לזרים והן ביחס לכהן חלות הביכורים היא כבר בהנחה בעזרה.
ואחתום בהכרת טובה לרב עידוא שליט"א, שזכות היא לי שת"ח מופלג שכמותו שם עינו הטובה לעיין בדברי אברך צעיר, ובזכותו שבתי וליבנתי את הסוגיא ונתחדשו כמה היבטים בס"ד. וכאמור בפתיחה אין הדברים אמורים למעשה, הן מחמת שכולנו טמאים מתים והן מחמת שבלא"ה אין מצוי שאדם יביא ביכורים שא"א לאוכלם, וכל הנפק"מ בדיון היא אם הביא האם נאסרו לזרים. ויה"ר שנזכה לחזות במו עינינו בשוב ה' ציון ובימינו תיוושע יהודה וירושלים, אכי"ר.
♦
תגובה מהרב אלבה

א. פשט הפסוקים

תורת ה' תמימה, לכן אין לנתק את הדברים. גם בפרשת משפטים ופרשת כי תשא מוזכרת בביכורים ההבאה לבית ה'. בפשטות "בית ה' אלקיך" אינו הר הבית, כי מדובר על בית ולא על ההר בו נמצא בית ה'. אין כל רמז בתורה שיש לבעלים מצוה בזמן שאין כלל אפשרות לקיים את המצווה להביאה למקדש ולכהן. מצוות ההבאה למזבח מסתיימת בפעולה של הבעלים "והנחתו לפני ה' אלקיך", דהיינו שהבעלים מניחים לבדם בלי הכהן את הביכורים לפני המזבח. המשנה בכלים פרק א משנה ח אומרת "ישראל נכנסים לשם בשעת צרכיהם לסמיכה לשחיטה לתנופה".
♦

ב. פשט המשניות והספרי פרשת כי תבא

במשנה ביכורים א, ט לא כתוב שקיים מצוה בהבאה להר הבית. כתוב אך ורק שיש עליו אחריות עד שיגיע להר הבית.
לענ"ד מהרמב"ם משמע שאם הביכורים נטמאו לפני הנחתם ליד המזבח לא קיים כלל את מצוות הבאת ביכורי אדמתו לבית המקדש. אמנם מהראב"ד משמע שקיים מצוה בעצם ההבאה, אך הוא רק כשהניחם בעזרה. גם אם נאמר כהבנת החסדי דוד שקיים מצוה בהבאה כל דהיא להר הבית, לא כתוב במשנה זו על אפשרות לקיים מצוה כלשהיא בלא שיש מזבח, ולכן אין ממשנה זו כל סתירה למשנה בפ"ג שאומרת להדיא שביכורים אינו נוהגים אלא בפני הבית.
גם אם מפרשים את המשנה בפרק א משנה ט על מצוה בהבאה להר הבית, זה נאמר כדרשה, ולא כפשט למילות הפסוק בית ה' אלקיך. לכן אין כל קושי להבין שגם הצורך בקיום בית ה' כדי שתנהג מצוות ביכורים נדרש מהמילים "תביא בית ה' אלקיך".
עכ"פ, הדין העולה מהמשנה בביכורים פ"ג ובשקלים פ"ח, ובספרי פרשת כי תבא הוא שאין ביכורים בלי בית/מזבח. בשלושת המקומות האלו מדובר על קיום מצות ביכורים, וכשאמרו במשניות שהיא מתקיימת רק "בפני הבית". לא מדובר כאן על דעת ר"ש שהביכורים אינם חלים, שהרי דעתו הובאה במשנה בשקלים אחרי קביעה זו.
ובספרי אמרו "והניחו לפני מזבח ה' אלהיך, כל זמן שיש לך מזבח יש לך ביכורים". כלומר, אין מצוות בהבאת ביכורים ללא מזבח שלפניו מניחים את הביכורים, ואינו נוגע לדברי ר"ש. הספרי הוא הוכחה לדברי רש"י שגם במנחות מזבח מעכב כי מוזכר בהם מזבח. רק בתוספתא שקלים פ"ג, שאמרה "ומפני מה אמרו בכורים אין נוהגין אלא בפני הבית משום שנ' ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך כל זמן שיש לך בית יש לך בכורים אין לך בית אין לך בכורים", אחרי שנאמר לפני כן לגבי שקלים כדעת ר"ש, מובן שהכוונה היא גם למה שהביכורים לא חלים. מכל מקום, לשון הספרי אינו כלשון התוספתא, שהרי בספרי מדובר על המזבח, ואין טעם לומר שאין חלות לביכורים מפני שנאמר בהם מזבח, לכן יש להשוות בין הספרי למשנה ולא בין הספרי לתוספתא.
הרא"ש אמר שהתוספתא היא כר"ש, ולא שהספרי הוא כר"ש. לדבריו כוונת התוספתא לכלול גם את זה שאין מצוות ביכורים בלא בית, וגם שהם לא חלים.
מהמשנה שאומרת שאין ביכורים נוהגים, משמע להדיא שגם אין מצוה בעליה עם הביכורים להר הבית בלא אכילה. כך מוכח גם מהלשון שנאמרה באופן כללי, וגם מההשוואה לשקלים שאינם אלא בפני הבית, וגם מהחילוק של המשנה בשקלים בין ביכורים למעשר בהמה. במעשר בהמה כשאין בית יש מצוה להפריש, אך אינו מקיים את המצוה בשלמות, ושנינו בו שהוא נוהג גם שלא בפני הבית כי מדובר במשנה זו על כל חלקי המצוה, גם על חלק המצוה המתקיים בלא המזבח, ואמרו שאת אותו חלק שמקיים במעשר בהמה בהפרשה לא ניתן לקיים בביכורים, כי ביכורים בעינן דוקא בית.
לענ"ד אי אפשר לפרש שכל כוונת המשנה שביכורים זוקקים מקום, פשוט משום שזה לא מה שכתוב במילים "בפני הבית". ורק כיהודה ועוד לקרא הוספתי שכך מוכח גם בהשוואה לשקלים וגם מההשוואה לכל מקום שבו אומרים שהדבר נוהג רק בפני הבית.
♦

ג. פשט הגמרא בזבחים נט.

כתב כבודו "מבואר בגמרא בזבחים שניתן להקטיר קטורת על מקום המזבח, ורק בדמים, בזבחים, צריך מזבח ממש", וגם מציין שאפשר שהגמרא מדברת רק בענין דיחוי, אבל אם אין כלל מזבח הוא כשר.
אך לא מבואר בגמרא שמדובר רק בדמים. אם היה דבר כזה מבואר לא היו חולקים בו הראשונים. מה שאמרו "מודה רב בדמים" הוא בהנגדה להכשרת הקטרה על המזבח הפנימי, ויכול להתפרש גם על הדמים במזבח הפנימי, או כנקיטת לשון הגמרא על רבי יהודה, והוזכרו דמים כי על זה דברו כאן. לא מדובר רק בדין דיחוי, כי רב דרש "עליו אתה זובח אלא, כשהוא שלם ולא כשהוא חסר". ולא אמר כשהוא נחסר, משמע שעצם חסרון מזבח או חלק מהמזבח פוסל את השחיטה.
יש מחלוקת בין רש"י לאחד מתירוצי תוספות האם חסרון המזבח מונע את הקרבת המנחה. כתבתי שלענ"ד מהגמרא במנחות ה ע"ב משמע כרש"י, כי שם אמרו שאין מחשבה מועלת כשנפגם המזבח, ולשיטת תוספות לא מובן למה מחשבה אינה מועלת, הרי קיום המזבח אינו מעכב.
מה שאמרתי "אחד מתירוצי התוספות" אינו משום שבתוספות ביומא ובזבחים מובא עוד הסבר למאמר רבי יוחנן על המעלה בזמן הזה שהוא על קטורת, שעל זה אפשר לומר דלא פליג על התירוץ שהוא הדין במנחות, אלא כתבתי כך לפי המובא בשיטה מקובצת מנחות ה בשם תוספות, שם הם העלו אפשרות שבמנחות הדבר מעכב, ומה שאמרו שאין מחשבה מועלת הוא נפק"מ לענין כרת.
מכל מקום, לענ"ד משמע שם בגמרא שהדיון רק אם המחשבה מועלת ויכול להביא את אותה מנחה כשתתוקן פגימת המזבח כדברי רש"י, ומזה יש להסיק שמה שאמר רב בזבחים נט שאם שחט כשהמזבח פגום השחיטה פסולה הוא דין בזבחים בלבד.
♦

ד. הספרי פרשת ראה

הספרי הוא הברייתא המובאת בגמרא ודן שם על מצוות אכילת מעשר שני בלא מזבח, ולכן הוא משוה לדין של אכילת ביכורים בלא מזבח. בביכורים הדין הזה שייך רק בביכורים שכבר הונחו ליד המזבח, כפי שדייק השיטה מקובצת בלשון זו "דא"כ אמאי פריך בברייתא מה לבכור שכן טעון מתן דמים, לימא משום דמחוסר תיקון".
♦

ה. היקש שתי הלחם לביכורים

ההיקש הזה אינו מלמד אלא את הדברים שכתובים בגמרא. הוא בודאי לא מלמד על תנופה, שהרי הגמרא הביא לזה לימוד אחר. לכל מצוה יש את הגדרים שלה.
♦

ו. חלות הביכורים עוד לפני הגעה לעזרה ולהר הבית

כבודו שואל "אם המזבח נצרך, אז למה כבר בהר זה מוגדר כביכורים". וכ"כ "מרגע שהם הונחו בעזרה הם אסורים לזרים". נראה מדבריו שהבין שחלות ביכורים תלויה בקיום המצוה, ולענ"ד לא דק. הפירות הם ביכורים משקרא עליהם את שמם, גם לפני ההגעה להר הבית, כמבואר במכות יט ע"א: "מאימתי מחייבין עליהן? משיראו פני הבית". מדובר בחיוב על אכילת הביכורים על ידי זר, ומשיראו פני הבית לפי הרמב"ם בביכורים פ"ג פירושו בהגעה לחומות ירושלים. לדעת החזו"א (זרעים ליקוטים ט, א) חל שם ביכורים עוד לפני כן משקרא להם ביכורים, אלא שזה נאמר לענין ביטול מצוה עשה אם אכלם בלא להביאם ולהניחם, ומה שאמרו משיראה פני הבית היינו לענין חיוב על אכילתם, שזה יש רק משעה שהגיעו לחומות ירושלים.
כל זה לא נוגע לקיום המצוה. בפסוק "תביא בית ה'", התורה אומרת להביא את הביכורים לבית ה', כלומר למקום בו נמצא בית ה', ויש שהבינו בכוונת חז"ל שממה שנאמר בפסוק רק הבאה כל דהוא, יש מצוה בהבאה להר הבית, גם בלי שקויימו שאר המצוות, אך מלבד שזו הוצאת הפסוק לגמרי מפשוטה, ואין נראה שזו הבנת הראשונים, המשנה בפ"ג מכריחה שבכל זה מדובר בזמן שיש בית וההבאה היתה כדי להביאו למזבח ולכהנים.
♦

ז. דעת הרמב"ם שביכורים תלויים בהקמת מזבח

כבודו מקשה איך יוכל הלומד להגיע למסקנה שביכורים צריכים מזבח מהרמב"ם בלא שהרמב"ם יזכיר להדיא בזה מזבח, ומכח שאלה זה רוצה להסיק שלפי הרמב"ם הם אינם תלויים במזבח או בבית.
לענ"ד מסקנתו תמוהה, הרי הרמב"ם גם בשקלים א, ח נוקט כלשון המשנה שאינם נוהגים אלא בפני הבית. האם מזה שלא הזכיר מזבח בשקלים תסיק שהם אינם תלויים לא במזבח ולא בבית? הרמב"ם אומר בהדיא שהם אינם נוהגים אלא בפני הבית, א"כ איך אפשר לומר בדעתו שהם אינם צריכים בית?
ודאי כל אחד מבין מדברי הרמב"ם שבלי בית אין ביכורים, כי זה מה שהוא אומר ,בפני הבית". מה שכבודו טוען שאפשר להביא ביכורים בלי בית הוא חידוש שלא מצאתי לו חבר, וכפי שכבר ציינתי, לפי הגרח"ק גם החזו"א אינו סובר כך. הרמב"ם אומר שאם הביכורים נטמאו אין אפשרות לעשות אתם כלום, משמע שזה משום שבלי הגעה למזבח אין מצווה בביכורים, ולכן כשהרמב"ם מדבר על כך שהביכורים טעונים הבאת מקום כוונתו שיש להביאם עד ההנחה לפני המזבח.
לענ"ד פשוט שהמשנה משובה בין שקלים לביכורים, וכפי שבשקלים פשוט שלשהלכה הם תלויים במזבח ולא בבית. שאלתך למה המשנה והרמב"ם לא כותבים להדיא שהביכורים תלויים במזבח ולא בבית צריכה להשאל גם על השקלים. תשובתי היא בשתי אפשרויות:
א. ידוע שבשאלה אם מקריבים על מזבח בלא בית, ההכרעה היא שמקריבים בלא בית על ידי המזבח. זה דין כללי בקרבנות, ועל כן כאשר המשנה והרמב"ם אומרים בפני הבית בין בשקלים ובין בביכורים פשוט להם שיבינו שהכוונה היא שהם כקרבנות שתלויים במזבח.
ב. המשנה נוקטת בפני הבית כי היא רוצה לכלול את הדין גם למ"ד שאין מקריבים בלא בית. הרמב"ם כדרכו בהרבה מקומות נסמך על לשון המשנה.
♦

ח. ניסוך המים ושתי הלחם

כבודו ציין למאמר של הרב צבי אריה סטפנסקי על ניסוך המים. עיינתי במאמרו וראיתי שהוא מצדד כדעת התוספות מתוך לשון הפסוק בבכור, שנאמר (במדבר יח, יז) "ואת דמם תזרק על המזבח ואת חלבם תקטיר", שמשמע דוקא בדם בעינן מזבח. וכן ביאר בזה את מה שמבואר בירמיה מא על האנשים שבאו עם מנחה ולבונה אחרי חורבן הבית, דמשמע שהם רצו להקריב אע"פ שחרב הבית כמ"ש המצודת דוד שם. והוא מפרש שזה משום שאפשר להקריב מנחה בלא מזבח, והוא הדין לניסוך המים. אלא שהקשה מדברי הגמרא במועד קטן ד ע"א "וכי גמירי הלכתא - בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים – לא", שבפשטות משמע שצריך מזבח, ונדחק "שמה שאין ניסוך המים נוהג היינו מפני שהבית שבוי ביד זרים שאין מניחין את הניסוך, וגם זה חשוב אינו ראוי לניסוך, ואין זה נידון כאיזה מעכב חיצוני ואונס בעלמא, וצ"ע".
ולענ"ד הדוחק בתירוצו מבואר, ומשם הוכחה נוספת לשיטת רש"י. מה שהוכיח מהמקרא בבכור, אף אם נאמר שמקרא זה מסייע לרבי יהודה, אין ללמוד מזה על הקומץ של מנחה, שהוא בפשטות כזריקת הדם. ולגבי המסופר בירמיה מא י"ל שמנחתם שם היינו קרבנם כמו שכתוב בתרגום, ובמצודת דוד גופא ביאר שם שהמזבח היה קיים, ולפיכך רצו להקריב עליו.
עכ"פ שתי הלחם מסתבר שאפשר להניף גם בלי מזבח, היות והכבשים אינם מעכבים את הלחם.
לא כתבתי שהלכה כר"ש. ואיני רואה קשר בין דברי למה שהביא כבודו מדברי הרב לנדאו שר"ש סובר שביכורים אינם כקדשים.
בכבוד רב
עידוא אלבה
♦ ♦ ♦
טומאת מדרס בכלים מצופים על פי הרמב"ם♦ אם יש ברכה על נגעים ועל טהרת המצורע ועוד