דעת הרמב"ם בעריס

המשנה בכלאים פ"ו מ"א אומרת: ""איזהו עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד הגדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה נותנין לו עבודתו ד' אמות בית שמאי אומרים מודדין ארבע אמות מעיקר הגפנים לשדה ובית הלל אומרים מן הגדר לשדה אמר רבי יוחנן בן נורי טועים כל האומרים כן אלא אם יש שם ד' אמות מעיקר גפנים ולגדר נותנין לו את עבודתו וזורע את המותר וכמה היא עבודת הגפן ששה טפחים לכל רוח רבי עקיבא אומר שלשה".
ונחלקו הראשונים בפירוש המקרה שמדובר במשנה, האם השדה ממוקמת מצד הגדר או מצד הגפנים.
אם היא ממוקמת בצד הגדר, נמצא שהתחדש לפי בית הלל שמודדים ארבע אמות מהגדר ולא מעיקר הגפנים. אך אם השדה בצד של הגפנים, אז התחדש בדין עריס שכיון שהגפנים הם לא כרם מצד עצמם, כי הרי הם לא בצורה של יוצא זנב, אלא רק על ידי הגדר הם כרם, ולכן מודדים ארבע אמות מן הגדר ולא מן הגפנים.
הרמב"ם בתחילת פרק ח' פירש כמו האפשרות הראשונה: "הגפנים שגדלו כברייתן והרי השריגים והאשכולות שלהן מושלכין בארץ הן הנקראין כרם, אבל העושה כמו מטה או כמו שבכה גבוהה מעל הארץ כדי שיהיו האשכולות והשריגים נמשכין עליה והגביה נוף הגפנים מעל הארץ על אותה המטה והדלה אותו הרי זה נקרא עריס, ואותם הקנים וכיוצא בהן שעשה מהן מטה או שבכה והדלה עליהן את נוף הגפן הן הנקראים אפיפירות, ודינים אחרים יש בעריס. הנוטע שורה אחת של חמש גפנים או יתר וערסן על גבי כותל גבוה עשרה וכיוצא בו או שנטען בצד חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי אלו נקראין עריס, וצריך להרחיק מן העריס ארבע אמות ואחר כך יזרע, כדרך שמרחיק מן הכרם. ומהיכן מודדין מעיקר הגדר שערסן עליו, כיצד הרחיק את השורה של גפנים מן הכותל אמה ונמצא העריס מן הגפנים ולכותל מודד מן הכותל ארבע אמות וזורע, ונמצא בין הזרע ובין עקרי הגפנים חמש אמות, ואם בא לזרוע מצד הגפנים מרחיק מעיקרי הגפנים ארבע אמות שנמצא רחוק מן הכותל חמש אמות, ועל דרך זו דנין בכל עריס".
וכן העתיק מרן ביו"ד סימן רצ"ו סעיף נ"ח.
♦

שיטת הראב"ד וסיעתו בדין עריס

אך הראב"ד תמה עליו - איך ייתכן להצריך הרחקה מן הגדר, והרי בכל מקום גדר חוצצת לעניין הרחקה? ולפיכך פירש הראב"ד שמודדים ארבע אמות מן הגפנים: "א"א מעולם לא עלה על דעת שום מפרש שיהא צריך הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל מפסיק בין הגפנים והזרע אלא כל הרחקה או מן הגפנים לשדה או מן הגדר לשדה וב"ה סברי מן הגדר לשדה ואם היו שתי אמות מן הגפנים לגדר למ"ד מן הגדר מושחין דהיינו ב"ה אינו אסור אלא שתי אמות וב"ש דאמרי מן הגפנים מושחין אסור עד שתי אמות אחרות והכי איתא בירושלמי".
וכן פירש ריבמ"ץ: "בית שמי אומ' מודין וכו'. ושאלנו מה בין בית שמי לבית הלל, א"ר יונה תיפתר שהגפנין רחוקין מן הגדר ב' אמות, מאן דא' מן הגדר מודדין אינו אסור חוץ לגפנים אלא ב' אמות, ומאן דא' מעיקר גפנים מודדין אסור חוץ לגפנים ד' אמות".
וכן כתב הנימוקי יוסף בב"ב מ"א ע"ב: "עריס [ריש פ"ו דכלאים] אלו הגפנים שאנו נוטעים בחצרות ואם הם חמשה או יותר והדלה אותם על גבי מוטות או שבכה צריך להרחיק מהם ארבע אמות והירק הנטוע תוך ארבע אמות לעיקרן אסור כדאמר בכרם אבל פחות מחמשה אין אוסרין".
וכן דעת הגר"א בפירושו שנות אליהו: "וב"ה אומרים מן הגדר ולשדה. ואם הגפנים רחוקים ב' אמות מן הגדר אזי אין צריך להרחיק רק ב' אמות מן הגפנים דב"ה לשיטתיה דשורה א' אינו כרם רק הגדר משוי ליה כרם ולכך מודדין מן הגדר. וא"א לפרש כפירש המפרשי' דב"ש לקולא וקאי אחוץ לגדר בצד הב' שאצל הגפנים דזה פשיטא דלכ"ע הגדר בפ"ע הוי הפסק ומחיצה וא"צ להרחיק רק אמה א' כדין גפן יחידית כמ"ש בפ"ד ע"ש".
וכן בביאור הגר"א ביו"ד סימן רצ"ו סקע"ט: "ואם בא כו'. מדלא קאמר בירושלמי הנפקא מינה להיפך ש"מ שבזה מודי ב"ה. אבל הראב"ד גורס בירושלמי להיפך מ"ד מעיקר הגדר מושחים אינו אסור אלא ב"א ומ"ד מעיקר הגפנים אסור עוד ב"א וכתב אבל אחורי הגדר זורע מיד שהגדר מפסיקו וזו הגירסא נכונה ולהכי לא תני בעדיות וכן משמע שם בירושלמי דאמרינן שם בין כמ"ד מעיקר הגפנים מושחין ובין כמ"ד מעיקר הגדר מושחין מה ביניהון א"ר יונה תפתר שהיו הכרתין ר"ל עיקרי הגפנים נתונים מקצתן בתוך ד"א ומקצתן חוץ לד"א מ"ד מעיקר הגפנים מושחין ניחא ר"ל שצריך ד"א מעיקר הגפנים מ"ד מעיקר הגדר מושחין מקום שהחוט כלה אסור והשאר מותר ר"ל מותר לזרוע אצל הגפנים ול"ד דהא צריך להרחיק ו"ט ואח"כ אמר היה שם שתי אמות כו' כנ"ל".
וגם הרמב"ם עצמו פירש כך בתחילה, בפירושו למשנה: "ובית הלל אומרים ששיעור ארבע אמות אינו אלא מעיקר הגדר או החריץ, הואיל וזמורות אותן הגפנים נתפשטו עליו הרי כאלו עיקרי הגפנים אינו אלא אתו גדר, שם היה בין עיקרי חמשת הגפנים ולכותל אמה אחת מודד שלש אמות מעיקר הגפנים וזורע תבואה".
וכן נראה דעת החזון איש בסימן י"ב סק"ט, שכתב שהגר"א הסכים עם הראב"ד מכח קושיא, והקשה החזו"א על תירוץ הכס"מ בזה, ועוד הוסיף להקשות על הרמב"ם מדיליה. וכן בדינים העולים בסקט"ו כתב בד"ה כשמודדדין נפק"מ בין הר"מ לר"א וסיים שדעת הגר"א כר"א, וכן בד"ה בא הביא עוד נפק"מ וסיים שדעת הגר"א כר"א.
וכן אחיינו, בעל הדרך אמונה, כתב בציון ההלכה אות כ"ז שמרן בדיני כה"כ הביא דעת הר"א בסתמא ודעת הר"מ בשם י"א, ובפירושו לירושלמי כתב הגרח"ק שדעת כל הראשונים כראב"ד, וכן דעת הר"ש סירליאו. ואם כן יש לנו לנקוט כדעת הראב"ד כי דעת הרמב"ם יחידאה, וגם הוא עצמו בפיהמ"ש פירש כראב"ד, ומדעת מרן אין ראיה, כי הוא רק מעתיק את לשון הרמב"ם, כדרכו בזה. וגם הרמ"א לא הגיה מטעם שכלאי הכרם לא נוהג אצלו בחו"ל. ובכל שאר השו"ע כאשר דעת הרמב"ם יחידאה מרן לא נוקט כמותו. ואפילו בחו"מ, שמרן הולך עם הרמב"ם יותר משאר חלקי השו"ע, בכל זאת בדבר שאינו קצוב שהרמב"ם יחידאה הדגיש מרן בכמה דוכתי שחלקו עליו כל הבאים אחריו 'והכי נקטינן'. וא"כ מוכרח שמרן רק העתיק את כל לשון הרמב"ם, אך לדינא הוא סובר כמו כל הראשונים. וכן יש לנו לנקוט, בפרט שכך הכריעו גם גדולי האחרונים, הגר"א והחזון איש.
♦

עיון בשיטת הרמב"ם

ומלבד ששיטת הרמב"ם יחידאית היא, גם באמת יש לעיין על עיקר שיטת הרמב"ם מכמה היבטים.
א. עצם הסברא. אם תמיד גדר חוצצת, אפילו בכרם גמור, איך ייתכן שבעריס, שכלל אינו כרם גמור, כי יש שורה אחת בלבד, הגדר לא רק שלא חוצצת אלא שהיא הופכת להיות חלק מן הכרם. לפי הרמב"ם, בעריס התחדשו שלושה היבטים לחומרא: שהגדר הופכת שורה לכרם, שהגדר לא חוצצת, שהגדר היא עצמה כרם ומודדים ממנה עוד ארבע אמות. חידושים אלו צריכים ביאור רב מהי סברתם.
ב. כבר הר"ש הקשה שלפי פירוש זה בית הלל מחמירים יותר מאשר ב"ש, וא"כ צ"ע למה לא מנו זאת בעדויות. וכן העיר הגר"א בקצרה, ומחמת כן נטה בביאורו לשו"ע מדעת הרמב"ם. וכן הקשו המשנה אחרונה והתפא"י. והכסף משנה בפ"ח ה"ב תירץ 'דשאני הכא דפליג ר"י בן נורי ואמר טועים כל האומרים כן', אך העיר על כך החזון איש שזה 'אינו מספיק דהא לא קיי"ל כריב"נ'.
ג. בהמשך המשניות מובא דין פסקי עריס, שעריס שנחרב אין לו דין עריס, והקשה הגר"א ביו"ד סקפ"א 'למה יגרע משאר עריס יחידי'? והוסיף להקשות החזון איש, שהרי בעלמא חורבנו חמור ממטעתו?
ד. הקשה החזון איש בסק"ט 'עוד יש לעיין לפי הר"מ מאי מקשה בירושלמי על דעתיה דב"ש בלא כך אינו אסור הלא אחורי הגדר אינו אסור אלא כאן משום עריס'.
ואם כן יש לנו לנקוט כדעת הראב"ד, הן מצד דעת כל הראשונים, הן מצד הכרעת הגר"א והחזו"א, והן מצד הקשיים שיש בשיטתו.
♦

שני דינים בכלאי הכרם

אך לאחר העיון נראה שיש להפוך את הקערה על פיה, ואדרבה שיטת הרמב"ם מחוורת יותר. ולשם כך נראה לומר ראשית לכל ביישוב דעת הרמב"ם שיש שני דינים בכלאי הכרם, דין ייחודי לכרם ודין נוסף שיסודו בדין כלאי זרעים.
יש דין של יניקה וחיבור. אם הכרם מתערבב עם הזרעים הם נאסרו בהנאה. זהו דין פן תקדש. הדין הזה הוא דין מציאותי פשוט, אם יש ערבוב והוספה של אחד ממאתיים יש איסור. אין משמעות לצורת הכרם ודרכו, אלא לערבוב בפועל.
יש דין נוסף, לא לזרוע זרעים לצד הכרם. התורה לא אמרה לא תזרע גפנך כלאים או לא תזרע שדך גפן ותבואה יחדיו, אלא יש לך כרם ואותו אל תזרע כלאיים, כלומר אל תביא לידו זרעים, בלי קשר לשאלה האם יש ערבוב. כמו שבדין כלאי זרעים אין משמעות לערבוב בפועל, כי אין איסור במה שנוצר, כך בדין הכרם, עצם החיבור בין הכרם לזרעים אוסר.
מה מוגדר כרם? נראה שנחלקו בכך ראשוני התנאים.
לדעת בית שמאי כרם תלוי בחשיבותו או בעוצמת יניקתו. לכן אם ישנם חמישה גפנים, אף שזו לא דרך כרם, יש לכך דין כרם. אך לדעת בית הלל אין דרך להגדיר כרם מלבד דרך נוטעי הכרמים. לכן כיון שדרך הכרם להיות שתיים כנגד שתיים ואחת יוצאה זנב, זהו כרם לדעת בית הלל.
כמבואר בפ"ד מ"ה: "הנוטע שורה של חמש גפנים בש"א כרם ובה"א אינו כרם עד שיהו שם שתי שורות לפיכך הזורע ארבע אמות שבכרם בית שמאי אומרים קידש שורה אחת ובית הלל אומרים קידש שתי שורות".
♦

יישוב השאלות על הרמב"ם

ולפ"ז יש ליישב בס"ד את השאלות על הרמב"ם.
א. להבנת הרמב"ם עריס הוא פשוט דרך הכרם. כמו שכתב הרמב"ם בפירושו 'דרך עצי הכרם להיות מתפשטים על הארץ. וכן ביארנו שעבודת גפן אחת ששה טפחים. ועריס היא הגפן שדליותיה מורמות על גבי כותל או עצים וזולתם, והם מתפשטים יותר ממה שהמתפשטים כשהם על הקרקע'. כלומר, טבע הגפן להתפשט, והחקלאי חפץ שהיא תתפשט יותר, ולפיכך הוא מדלה אותה על גדר. כך הרגילות של כרם במציאות בפועל, עד היום. כיון שכל ההגדרה של כרם היא דרך הכרם, ועריס זו דרך הכרם. לכן הגדר של העריס היא חלק מן הכרם לכל דבר, כי הדין של כרם לא תלוי ביניקה אלא בדרך הכרם ודרך הכרם להיות עם גדר, ולפיכך הגדר היא חלק מן הכרם. לכן שלושת החידושים שהתחדשו בדין עריס לפי הרמב"ם חד הם: הגדר היא חלק מן הכרם כי כך דרכה. ולפיכך חמשת הגפנים מוגדרים ככרם יחד עם הגדר. ולפיכך הגדר לא חוצצת, כי היא חלק מן הכרם. ולפיכך מרחיקים מן העריס, כי כלל לא בוחנים את היניקה אלא את הערבוב עם הכרם, ואם מבחינת החקלאי הגדר היא חלק מן הכרם, כי כך דרכו, אז מוכרחים להרחיק מן הגדר.
ב. נראה לומר בס"ד שמחלוקת ב"ש וב"ה בעריס היא לא מחלוקת בפני עצמה אלא המשך ישיר לכל המחלוקות שנשנו ביניהם במשניות הקודמות, כי מכל המשניות רואים שב"ה הולכים לפי דרך הכרם, ולכן הם מצריכים יוצא זנב. ונגזר מכך גם כן שלדעת ב"ש אין כלל דין עריס, כי הם לא הולכים לפי דרך כלל. אך לדעת ב"ה דין עריס מוכרח מעצם כל שיטתם בדין כלאי הכרם, ולא התחדש בדין עריס שום חידוש הלכתי, אלא זה נובע מן המציאות של דרך נטיעת הכרם. לכן לא שייך למנות זאת בעדויות, כי בעיקר המחלוקת ב"ה לקולא שחמש גפנים אינם כרם. ואף אם נגזרת מכך חומרא בעריס, מכל מקום אם בעיקר הדבר ב"ה לקולא אין מונים זאת בעדויות. וזהו ק"ו ממה שהגמרא אומרת שאיתשיל לקולא ולכן לא נמנה. וכאן לא רק שאיתשיל לקולא אלא יסוד המחלוקת היא בצורה הבסיסית של כרם, ובזה ב"ה מקילים, ולכן אף אם נגזרת מכך חומרא בעריס, חומרא מוכרחת לשיטת ב"ה, אין למנות זאת בעדויות. ונראה שלכן המשנה אומרת איזהו עריס, אף שלא הוזכר כלל עריס, ותמהו הרש"ס ועוד למה נקטו איזהו עריס. ונראה שזו שאלה לדעת הראב"ד וסיעתו שהתחדש בדין עריס דין מיוחד שגם חמש גפנים הופכות לכרם אבל לא כרם גמור אלא רק מהגדר. אך לרמב"ם, שכל דין כרם הוא דרך הכרם, ממילא מוכרח מאליו שבעריס הגדר היא חלק מן הכרם, ולכן אין פה חידוש מיוחד. ולכן המשנה אומרת איזהו עריס, כי זהו מושג מוכר אצל החקלאים, והמשנה רק באה לומר שלדעת ב"ש אין לו משמעות, כי אין להם מושג של דרך כרם, ואילו לדעת ב"ה בוודאי שהולכים לפי הגדר.
ג. נראה לומר שכיון שכל עריס הוא דרך הכרם, לכן לאחר שחרב אין לו כלל דין כרם, כי מצד עצמו אינו כרם וכל הכרם הוא מחמת הגדר ודרך הכרם. ולכן אם אין הדליה אין כלל כרם, ולכן בטל כל דין עריס. וזהו יסוד דין פסקי עריס, שהעריס אינו כרם מצד עצמו אלא מצד הדרך והרגילות, וממילא כשנפסקה הרגילות אין כלל דין כרם וחזרנו לדין גפן יחידית.
ד. לפי דרכנו, לדעת בית שמאי אין כלל מושג של עריס כי הוא בנוי על דרך והם לא הולכים לפי דרך, ולכן הירושלמי שואל שלשיטתם אין כלל תוספת בדין עריס, ועונה שגם לשיטתם יש דין עריס כאשר הוא עקום. ובהמשך דבריו הירושלמי מביא את תשובת רבי יוחנן שאין הכי נמי כל המושג עריס שייך וקיים רק לדעת ב"ה, וזה בדיוק החידוש פה, שלב"ש אין כלל משמעות לעריס ולב"ה התחדש דין עריס. ושם בירושלמי רבי חנניה אומר שגם ר"ל מודה לריו"ח שמצד ב"ש אין סיבה להעמיד בעריס עקום. וא"כ אין להקשות מכך על הרמב"ם כלל.
♦

משמעות הירושלמי

ומלבד זאת גם נראה מדברי הירושלמי כדברי הרמב"ם, כי הירושלמי דן מהו לזרוע בינתיים, ולאחר מכן שואל מה דין בין הגפנים. ולפי הראב"ד, שהעריס הופך את הגפנים לכרם לעניין הרחקה מהגדר לכיוון הגפנים, אז כל שכן שביניהם אסור. ורק לפי הרמב"ם יש מקום להתלבט שדין עריס הוא מכיוון הגדר והחוצה, ובאזור הגפנים המשנה כלל לא דיברה.
והגר"א, לשיטתו, אכן הגיה את הירושלמי אך לפנינו כך הגרסה, וגם הגר"א בביאורו לשו"ע הביא את הגרסה שלפנינו. ומה שהוכיח הגר"א ממקום הכרתים יש ליישב שהכוונה שיש שדה מן הצד, ובזה לא נחלקו הרמב"ם והראב"ד.
כמו כן מובא בירושלמי: "היו שם שתי אמות מאן דאמר מעיקר הגפנים מושחין אינו אסור אלא שתי אמות. מאן דאמר מעיקר הגדר מושחין אסור עד שתי אמות אחר".
הרי מפורש ממש כמו הרמב"ם שמדובר מעבר לגדר ולב"ה לחומרא, אלא שהראב"ד והגר"א גורסים אחרת, אבל לפנינו מפורש בירושלמי כמו הרמב"ם. ומה שהכריח הגר"א כגרסה זו מכך שלא שנו בעדויות, נתבאר לעיל, ומה שהכריח ממקום הכרתים נראה, כאמור, ליישב שמן הצד לא נחלקו כלל ולכן אין ראיה.
ונראה שכן משמע מדין קידוש עריס, שלשיטת הראב"ד כל דין עריס הוא מדרבנן, כפי שביארו האחרונים, ובדרבנן משמע מכמה דוכתי שאינו מקדש, ואילו בדין עריס דעת רבי יוחנן בירושלמי, שהלכה כמותו לגבי ר"ל, שעריס עצמו מקדש. וגם כאן הגר"א, לשיטתו, הגיה שלא מדובר על עריס אלא בין עריס לגדר, שזה סמוך לגפנים.
ומלבד דין קידוש, גם עצם חידוש הגר"א שכל פרק עריס כולו מדרבנן בלבד הוא דבר חידוש, ובפשטות הקורא את רהיטת המשניות לא רואה רמז לכך שמדובר בדין שכל כולו חומרא מדרבנן. ואדרבה מכך שבכל מקום שיש דין דרבנן המשנה מדגישה שאינו מקדש, ובעריס היא לא אומרת אינו מקדש, ורק בפסקי עריס מדגישה שאינו מקדש, שזה משמע שעיקר העריס מקדש, וא"כ משמע שהוא מדינא ולא חומרא מדרבנן. ולפי הרמב"ם א"ש, שזו דרך כרם, ולכן עריס הוא מה"ת.
וכן נראה לי שיש משמעות מן התוספתא, שלא מזכירה דין עריס ומזכירה לאחר מכן דין פסקי חריץ, וכמובן הגר"א לשיטתו מגיה עריס, אך לפנינו כתוב חריץ. ולפי הראב"ד אינו מובן כלל מה השייכות, אך לרמב"ם נראה שכמו שעריס מוגדר כחלק מהכרם, כך גם חריץ הוא חלק מן הכרם, כי כך דרכו. ולכן גם התוספתא לא צריכה להזכיר את דין עריס כי הוא נובע ישירות מתפיסת דרך הכרם של ב"ה, ורק בפסקי עריס-חריץ התחדש פרט נוסף בתוספתא, כפי שפירשו מפרשיה.
נמצא שאם קוראים את הירושלמי המתייחס למשנה, כפי הגרסה שלפנינו, ישנם שתי מקומות שמשתמעים כדעת הרמב"ם, ועוד מקום נוסף שבו ממש מפורש כמו הרמב"ם.
בשלושתם הגר"א מגיה, והמעיין בהגהתו לאורך כל ביאורו יראה שאין מדובר במילה אחת פה ושם אלא כמעט בכתיבת ירושלמי חדש, וא"כ לפנינו מפורש כרמב"ם.
♦

שיטת הר"ש והרא"ש והמאירי

ולהדיא מצינו שכך הבינו את הירושלמי הר"ש והרא"ש, ומה שכתב הגר"ח קנייבסקי בפירוש הירושלמי שכל הראשונים סוברים כמו הראב"ד, אינו נראה כלל, כי הר"ש הבין את הירושלמי כמו הרמב"ם, רק הקשה על כך: "מן הגדר ולשדה. ואם הגפנים רחוקין ב' אמות מן הגדר אין מרחיק כי אם ב' אמות מן הגפנים וזורע ומיהו בירושלמי (שם) משמע דאיירי לצד אחר של גדר כגון שאם היו הגפנים נטועין למזרחה של גדר והזמורות עולין על הגדר אם בא לזרוע למערבה של גדר פליגי בית שמאי ובית הלל מהיכן מונין ד' אמות דבית שמאי אומרים מעיקר הגפנים שבמזרח ובית הלל אומרים מן הגדר דאמרי' בירושלמי (שם) היו שם ב' אמות מאן דאמר מעיקר גפנים מושחין [אינו אסור אלא שתי אמות. מ"ד מעיקר הגדר מושחין] אסור עוד ב' אמות וקשה דליתניי' בעדיות גבי קולי בית שמאי וחומרי ב"ה".
וכן כתב הרא"ש: "וב"ש סברי דדינו כשאר כרם. ובירושלמי משמע דפליגי בבא לזרוע מעבר לגדר כגון שהגפנים עומדים במזרחה של גדר והזמורות עולין על הגדר ובא לזרוע במערבה של גדר, דב"ש אומרים מעיקר הגפנים ולגדר ואם רחוקים שתי אמות מן הגדר מרחיק ב' אמות מן הגדר וזורע, וב"ה מחמרי וצריך להרחיק ד' אמות מן הגדר, דגרסינן בירושלמי היו שם ב' אמות מ"ד מעיקר הגפן מושחין אין איסור אלא ב' אמות ומ"ד מעיקר גדר מושחין אסור עוד שתי אמות אחרות, וקשה דליתני בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה".
ובוודאי שאם הר"ש והרא"ש מבינים בירושלמי כמו הרמב"ם, אף אם יש להם שאלה דליתנייה בעדויות, אין כוונתם שלכן יש לפרש נגד הירושלמי, כי הרי אין בתלמוד בבלי הסבר אחר למשנת עריס, וא"כ מוכרחים אנו לפרש כמו הירושלמי. וגם הראב"ד רק גרס אחרת, כפי שהעיר הגר"א, אבל אם הר"ש והרא"ש גרסו כגרסתנו אז בוודאי שכך דעתם.
ונראה שזו הסיבה שהחזון איש לאורך כל הדרך מציין לראב"ד ולא לר"ש ורא"ש, ובאמת בציון ההלכה אות כ"ז כתב הגר"ח קנייבסקי ש'בדעת הר"ש והרא"ש אין הכרעה שהרי נשארו בקושיא על מה שהוכיחו מהירושלמי'. ולענ"ד גם זה אינו, כי הם לא הוכיחו, אלא שלגרסתם הדבר מפורש בירושלמי, ואף אם יש להם שאלה על הירושלמי, מכל מקום לגרסתם הם מוכרחים לסבור כך כי הדבר מפורש בירושלמי.
ומה שהוכיח שם בציון ההלכה מהמאירי בעדויות שהוא סובר כראב"ד, נראה שאינו מוכרח, כי זו לשון המאירי: "השלישי הוא שהעיד על גנה המוקפת עריס פי' עריס הוא הנקרא בלשון לעוזות טריל"ה והוא שהוא עושה כמין כלונסות ומדלה את הגפנים עליהם ואמר עכשו שהגנה המוקפת עריס מארבע רוחותיה אם היא גנה גדולה עד שיש בה כדי שיעור מלא בוצר וסלו לכאן לצד מערב ולכאן לצד מזרח וכן לצפון ולדרום תזרע ר"ל בריוח שבאמצע העריס בהרחקה משרש הגפנים כדי עבודת הכרם שהוא ששה טפחים ואם היתה הגנה קטנה עד שאין בין צד זה של עריס לצד שכנגדו כשיעור זה אסור אף בשיעור הרחקה הנזכרת מפני שנראה הכל כאחד וכן הלכה".
ונראה שאין מכך ראיה לדין הרחקה מן הגדר, כי גם לרמב"ם יש להרחיק מהגפנים, והמאירי עוסק בדין אחר – שהוא, כשיש עריס מכל הכיוונים אז יש כרם מכל כיוון ולכן צריך להרחיק יותר. ואין מכאן הכרח שנטה מדעת הרמב"ם, שלא כדרכו.
ועוד יש לעיין בעיקר סברת הראב"ד אם הכרם מוגדר ככרם בגלל הגדר, אז הגדר היא תנאי לכרם ולא המהות, ואם כן מה הסברא למדוד מן הגדר ולא מן הגפנים, הרי מסתבר למדוד מעיקר הכרם ולא ממה שמגדיר אותו ככרם והוא עצמו אינו כרם כלל, לשיטת הראב"ד.
ועוד יש לעיין, שהרי בסתמא מדובר גם כשהגפנים רחוקים ד' אמות מן הגדר, וכמו שמשמע מריב"נ שנקט כך ודן בין הגפנים לגדר. ואם כן כשמודדים מהגדר זורעים ממש בגפן, וזה ודאי מה"ת אסור, כי צריך ששה טפחים?
ולכן נראה לי, שיש לחוש לדעת הר"ש והרא"ש והרמב"ם ומרן להחמיר להצריך מן הגדר ד' אמות, הן מצד חשבון השיטות, שזו מחלוקת ראשונים שקולה ובשל תורה יש להחמיר, ובפרט שכך דעת עמודי התווך וההוראה של שתי בתי המדרש המרכזיים של עמ"י. ובפרט כשמרן החמיר והרמ"א לא הגיה כלום. והן מצד שניתן ליישב את השאלות על הרמב"ם, לפי הרעיון של דין כרם בתורה. ומאידך יש לעיין בדעת הראב"ד וסיעתו מפשטות דברי הירושלמי שלפנינו, ולכן מצד דברי חז"ל יותר נראה כדעת הרמב"ם, ולכן יש לחוש לדעתו.
♦ ♦ ♦
♦ חיוב האב במזונות בניו♦