הרב עמיחי כנרתי

מתנות לאביונים בדבר שאינו מעות או מאכל

הסברא הפשוטה: כל דבר כלול ב"מתנות"

מצוות "מתנות לאביונים", יש לברר מה אפשרי לתת לעני כדי לקיים מצוה זו. ולכא' המילה "מתנות" כוללת הכל, כל דבר שניתן לשני. וכמו ש"משלוח מנות" הכוונה דווקא מאכלים, שכך לשון "מנות" בכל מקום (ראה תרוה"ד סי' קיא), כך גם לכאורה לשון "מתנות" פירושו כפשוטו, כל דבר שניתן.
וגם בפשטות אין קשר בין מצוות מתנות לאביונים לבין סעודת פורים[2], ולא כחידוש תרוה"ד שם לגבי משלוח מנות שקשור לסעודת פורים, ולכן שם דווקא מאכלים. ואדרבה, לפי דבריו שם בתרוה"ד יוצא שכבר דאגו חז"ל לעניים לסעודת פורים, ע"י מצוות משלוח מנות איש לרעהו, וכך יהיה די לכולם עבור הסעודה.
ומצוות מתנות לאביונים היא כמו צדקה, "מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל, במעות פורים אין קצבה, כל מה שירצה האיש ליתן יתן, מפני שהוא צדקה, וצדקה כל אחד ואחד לפי עינו הטובה" (שיבולי הלקט סי' רב). ויתכן גם לבאר את טעם המצוה מצד שמחת פורים, שגם העניים ישמחו איתנו, וגם מצד להרבות אהבה ואחדות באומה וכו'. ועכ"פ לפי כל זה אין טעם לומר שלא יוצאים יד"ח במי שנותן לעני בפורים איזה בגד או חפץ טוב שחסר לו.
וז"ל הטורי אבן (מגילה ז, א באבני שהם): "מתנות אביונים מצוותן אפילו במידי דלאו מיכל, ובכסף ושוה כסף נמי סגי". מבואר שלאו דוקא כסף או אוכל, אלא הוא הדין שוה כסף מועיל למצוות מתנות לאביונים.
♦

חידוש הרמב"ם שדוקא כסף או מאכל

וזה לשון הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה, ב, טז): "וחייב לחלק לעניים ביום הפורים, אין פחות משני עניים, נותן לכל אחד מתנה אחת, או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין[3]". ודבר זה נמצא אח"כ גם בספר שיבולי הלקט (ענין פורים סי' רב): "ומנהג פשוט אצלנו לחלק מעות לעניים בפורים ומיני מאכל ומשתה".
חידש לנו הרמב"ם שלאו דווקא מעות (כמנהג המקובל[4], וכדעת מקצת אחרונים[5]), וגם לאו דווקא מאכלים (כפי שניתן להבין במסכת סופרים[6]). אבל עיקר החידוש הגדול בדברי הרמב"ם, שדוקא כסף או אוכל, ושאר דברים וחפצים לא מועילים למצוה זו[7]!
ונראה שעיקר המטרה במצוה זו הוא אוכל, עבור סעודת פורים[8], וכסף מועיל במתנות לאביונים [אבל לא במשלוח מנות] מפני שאפשר לקנות בו אוכלים. ולפי זה יוצא, שבפסוק "ימי משתה ושמחה, ומשלוח מנות איש לרעהו, ומתנות לאביונים[9]". הוקדם בפסוק תחילה העיקר, הסעודה, ואח"כ שתי מצוות שהן למען זה: משלוח מנות ומתנות לאביונים.
והנה חידוש זה של הרמב"ם אמנם לא הובא בשו"ע וברמ"א, וגם לא בנו"כ הקדומים, אך באחרונים מאוחרים יותר כן הובא להלכה, כמו הפמ"ג והמ"ב בסי' תרצ"ד, ראה לקמן. ויש לדון במקור החידוש.
♦

פרי מגדים: המקור בסוגיה בבא מציעא לגבי "מגבית פורים"

כתב הגאון הפרי מגדים (סי' תרצד, משבצות זהב ס"ק א): "יראה לי דלכתחילה צריך ליתן מתנה לאביון דבר הראוי להנות ממנה בפורים, מאכל או מעות שיכול להוציא בפורים[10]. ועיין טור דפסק דאין העני רשאי לשנות המעות, כרבי מאיר בברייתא דאומנין [בבא מציעא] ע"ח [ע"ב] דמגבית פורים לפורים. ועד כאן לא פליגי הפוסקים, ופסק המחבר כמותם בסעיף ב', אלא דעני יכול לשנות, אבל בעל הבית צריך ליתן שיכול להנות ממנה בפורים. אף שי"ל להיפך, דעד כאן פסק הטור במגבית פורים לפורים דאדעתא דהכי נתנו דליכלו בפורים (עיין פרי חדש כאן אות ב לרבי מאיר הטעם דמשנה מדעת בעל הבית הוה גזלן, ואף דאנן לא קיימא לן הכי, בפורים וודאי אדעתיה דהכי יהבו), מה שאין כן כשבעל הבית נותן לו כתונת ובגדים י"ל דשרי לכולי עלמא. מכל מקום נראה לכאורה דלכתחילה יש ליתן דבר שיכול להנות ממנו בפורים, וצ"ע".
הנה כתב הפמ"ג הגדרה של "יכול להנות בפורים", וכוונתו להנאה של אכילה, משא"כ "כתונת ובגדים", שיכול ליהנות מזה בפורים אבל לא הנאה של אכילה. והוא חידוש, שמה לי בהגדרת "הנאה בפורים" אם זו הנאה של אכילה או הנאת לבישה לדוגמא.
וכתב הפמ"ג להציע שאולי המקור הוא בסוגיית ב"מ עח, ב לגבי מגבית פורים, שהרבה פסקו כר"מ שם שהעני לא יכול לשנות לדבר אחר, וגם הפוסקים כרשב"ג שהעני יכול לשנות ולקנות מהכסף "רצועה לסנדלו", מ"מ יתכן שבעה"ב חייב לתת דוקא עבור פורים. ואח"כ כתב שאינו מוכרח, שאפשר לומר להיפך, שלכו"ע בעה"ב אינו מחוייב לתת דווקא דברי אכילה, וכל הנידון שם רק כלפי העני. ועכ"פ יתכן שהרמב"ם למד כאפשרות א'.
ובעיקר יש להעיר על ההוכחה מהסוגיה שם, שרש"י מבארה על מעות שאוספים לעניים לצורך סעודת פורים[11], ולא משמע כלל שכוונתו למצוות "מתנות לאביונים"[12]. ואכמ"ל בכמה הוכחות לגבי הסוגיה שם, שיותר נראה שאינה עוסקת במצוה זו. אבל עכ"פ בדעת הרמב"ם נראה שהוא למד שהסוגיה כן עוסקת במצוות מתנות לאביונים, שהרי פסק את דין "ואין משנין מעות פורים לצדקה אחרת" בהלכות מצוות "מתנות לאביונים" בפורים (הל' מגילה ב, טז). וצ"ע עדיין.
♦

סיכום

נמצאנו למדים, שהסברא הפשוטה היא שמצוות "מתנות" לאביונים מתקיימת בכל דבר שניתן ונחשב כמתנה, וכן נקט בטורי אבן שיוצאים ידי חובה גם בשוה כסף. יתכן שכך סוברים גם השו"ע, הרמ"א והנו"כ שסתמו דבריהם.
הרמב"ם חידש חידוש גדול שדווקא כסף או מאכל, וכן כתבו הפוסקים האחרונים לעשות כך לכתחילה. הפמ"ג כתב שיתכן (ספק) להסיק חידוש זה על פי סוגיית בבא מציעא לגבי "מגבית פורים".
♦ ♦ ♦