לכבוד הרה"ג רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א, מו"צ בבית ההוראה 'בירורי חיים', מח"ס גם אני אודך י"ח ופרדס יוסף החדש ה"ח.
אחר מבוא הברכה.
שמוע שמענו על פטירתו של העלם הפעוט יחזקאל ע"ה בן הרב שמעון מנחם מאניש שיחי', נכד הרב החסיד משמש בקודש ר' זלמן חיים הומינר לאוי"ט, חתן הרב ר' יוסף מאיר ליכטנשטיין לאוי"ט, ונין הרב רבי יוסף פרידמן שליט"א מח"ס אז אמרתי ג"ח.
ושאלתו בפיו: א. האם מחר יהיה מותר לסבא, הרב ר' זלמן חיים הומינר לאוי"ט וב"ב תחי', להשתתף בחופה. ב. האם מחר יהיה מותר לאחים ואחיות שיחיו - של האבלים להשתתף בחתונה. ג. האם יהיה מותר לסבא רבה, הרב רבי יוסף פרידמן שליט"א, להשתתף בחתונה.
תשובה:
♦
א.
בתחילה הבוא נבוא למקור הדין. בשו"ע יו"ד (סימן שע"ד ס"ו) כל מי שמתאבל עליו, מתאבל עמו וכו'. חוץ מאשתו שאעפ"י שמתאבל עליה, אינו מתאבל עמה אלא על אביה או על אמה משום כבוד חמיו וחמותה, אבל על אחיה ואחותה וכו' אינו מתאבל עמה. וכן היא [אשתו] אינה מתאבלת עמו אלא כשמתו חמיה או חמותה וכו' ע"כ.
וכתב הרמ"א דהאידנא נוהגים להקל באבילות זו של המתאבלים עמו, דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים, ועכשיו נהגו כולם למחול[1]. וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים. וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהים. ומ"מ נהגו שכל קרובי המת הפסולים לו לעדות[2], מראים קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה עד אחר שבת הראשון שאינם רוחצים עיי"ש. ובש"ך (שם סק"ז) דאין לרחוץ בחמין, גם לא לחוף הראש רק בצונן או במים פושרין. 'גם אין לאכול חוץ לביתו לא בסעודת מצוה ולא בסעודת מריעות'. אבל כתונת לבן אין למנוע לכבוד שבת[3]. וגם אין לשנות את מקומם בביהכנ"ס, אבל במוצ"ש מותר בכל דבר וכו'. ומ"מ נראה דהולכים בדברים אלו אחר המנהג. ע"כ.
♦
ב.
דין כל המתאבל נוהג עד אחר שבת הראשון
וטעות נשתרשה בקרב המון עם, דאמרי דדין זה נוהג עד שלשה ימים, דזה אינו, כמבואר להדיא הכא 'עד אחר שבת הראשון'. ויסוד הדבר מצינו בתרומת הדשן (סימן רצ"א) שכתב בזה"ל: 'עד מוצאי שבת ראשונה, הן סמוך הן מופלג' עכ"ל. ומה דמצינו ענין ג' ימים לענין אחר, והוא לו לענין מלאכה בז' ימי אבילות, דנתבאר ברמ"א (סימן ש"פ ס"ה) דדבר האבד שאין יכול להיעשות ע"י אחרים, מותר להיעשות ע"י האבל בעצמו – לאחר שלשה ימים הראשונים, (ובהפסד מרובה שרינן אפילו תוך ג' ימים). עיי"ש.♦
ג.
סעודת מצוה ומרעים
בט"ז (סק"ב) כתב בשם הב"ח, שאין נכנסין אפילו לסעודת מצוה עד מוצאי שבת. ולא בסעודת מריעות. וכ"כ החכמת אדם, והקיצור שו"ע, והיעב"ץ. אולם בתוך ביתו של האבל, מותר אפילו סעודת מרעים.♦
ד.
רחיצה
הנה מדברי הרמ"א (סימן שע"ד ס"ו – הנ"ל) שכתב: מראים קצת אבילות בעצמן כל שבוע הראשונה עד אחר שבת הראשון שאינם רוחצים ע"כ, משמע דאין רוחצים כלל. אולם בש"ך (סק"ו) הביא מתרומת הדשן (סימן רצ"א) שאין רוחצים בחמין, כי אם בפושרים גמורים עיי"ש. משמע לכאורה דשרי לרחוף אפילו כל גופו. ברם במקור הדברים בתרומת הדשן (שם) מצינו שכתב בזה"ל: ואף לא לחוף ראשם ולרחוץ פניהם, כי אם בפושרין גמורים וכו' עכ"ל, הרי לן דלא שרי אלא לרחוץ פניו בפושרים, ולא התירו לרחוץ כל גופו.וראה עוד בש"ך (סק"ז) שהביא ממשאת בנימין (סימן פ"ג) דאין לרחוץ בחמין, גם לא לחוף הראש רק בצונן או במים פושרין עיי"ש, משמע נמי דלא התירו כל גופו בצונן, ורק ראשו בצונן.
והט"ז (סק"ב) הביא מדבריו שיש להחמיר עוד שלא לחוף הראש בחמין בע"ש עיי"ש. והיינו דבחמין אסרו אף ראשו לחודא.
עוד מבואר בתרומת הדשן (סימן רצ"א – הנ"ל) דדינא להמתאבלים עמו בימי השבעה, דינם כבשלושים לאבל, וז"ל והיו נוהגין כמו בשלושים של אבל, אבל לא לגמרי וכו' עיי"ש. וכיון שכן, בעינן אנן לידע היאך הדין לאבל בתוך השלשים. ומצינו בשו"ע (סימן שפ"א ס"א) שכתב דאסור לו לרחוץ כל גופו אפילו בצונן, אבל פניו ידיו ורגליו שרי בצונן, אבל לא בחמין. ואם היה מלוכלך בטיט וצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ע"כ, ואהא כתב הרמ"א (שם) דמדינא ליכא איסורא כלל אלא בשבעה, אבל אח"כ שרי ברחיצה, מ"מ נהגו האידנא לאסור, ואין לשנות המנהג, כי מנהג קדום הוא, ונתייסד עפ"י ותיקין עיי"ש, הרי לן דאינו אלא מנהג לאסור לרחוץ כל גופו בצונן. וכ"כ הגרע"א, והדגול מרבבה, ועוד אחרונים, לאסור לרחוץ כל גופו בצונן בתוך השלושים.
אולם מצינו באליה רבה שכתב דשרי לרחוץ כל גופו בצונן תוך ל' יום, וכן כתבו הפמ"ג, ודרך החיים, והיעב"ץ, וערוך השלחן[4]. וכללא אית לן דבאבל הלך אחר המיקל, ולפי"ז שרי לרחוץ כל גופו בצונן, וממילא אף בנד"ד שרי להמתאבלים עמו לרחוץ כל גופם בצונן.
וכך העלה בספר דברי סופרים – הקצר (עמ' רעב אות כ') דמנהג זה בקרובים לא החמירו כ"כ[5], ולכן רחיצת כל גופו בצונן מותר.
♦
ה.
כלי שיר
בספר דברי סופרים (עמ' רעו אות לו) כתב דאין להתיר לשמוע כלי שיר. כיון דשמחה ואבילות הוי כשני הפכים, וכמ"ש הלבוש (סימן שצ"א), ולכן כלי שיר שלא במקום מצוה יש לאסור, דהוי היפך האבלות. ע"כ[6].♦
ו.
כל שאתה מתאבל עליו, אתה מתאבל עמו
דין כל המתאבל נוהג רק כשאב ואם יושבים שבעה על הוריהם, ולא על אח ואחות (ספר מבית לוי – יורה דעה עמ' תקמז בהערה. וכ"ה בקונטרס הזכרונות להגר"ח קניבסקי זצ"ל עמ' תנא סל"ז שהביא מהחזו"א)[7].למעשה אין נוהגים באבילות זו אלא בקרובים ממש, וכגון 'נכד' כשאב או אם יושבים שבעה (ספר מבית לוי – יורה דעה עמ' תקמו ס"ב).
♦
ז.
העולה מן הדברים: א. אין לו לילך בשבוע זה לחתונות, וה"ה שאר שמחות שיש בהם כלי שיר. ב. ומ"מ שרי ליה לרחוץ כל גופו בצונן, או בפושר הנוטה לקר. ג. ולכבוד שבת שרי בחמין ראשו פניו ידיו ורגליו[8], וה"ה לטבול בחמין[9].
ובנד"ד השתתפות בחופה, בימים מקדם שלא היה מזמוטי חתן וכלה [כלי שיר] בחופה, היה מקום להתיר, א. אבל כהיום שאף בחופה יש כלי זמר אסור לילך, לאפוקי היכא שמתחיל הסידור קידושין בפועל יהיה מותר לסבא הרב ר' זלמן חיים הומינר לאוי"ט וב"ב תחי' להשתתף בחופה. ב. ואחים ואחיות שיחיו של האבלים, מותרים להשתתף בכל החתונה כרגיל, דכאמור זה רק בבנים שאביהם או אמם אבלים, אבל בשאר קרובים אין מנהג כלל להחמיר. ג. וכ"ש לסבא רבה הרב רבי יוסף פרידמן שליט"א דמותר להשתתף בכל החתונה כרגיל, דהא אינו בכלל כל שאתה מתאבל עליו, כיון דהאבלים הם נכדיו.
הרחמן יגדור פרצת עמו ישראל, וינחם אותם בבנין ירושלים במהרה בימינו[10], ושנזכה במהרה לביאת משיח צדקינו ולתחית המתים, ויבולע המות לנצח, ואבל יהפוך לששון ולשמחה. אמן.
♦ ♦ ♦