א.
איתא בחולין (קיא: קיב.) אמר חזקיה משום אביי, הלכתא: דגים שעלו בקערה - מותר לאוכלן בכותח, צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאוכלו בכותח, וה"מ צנון דאגב חורפיה בלע, אבל קישות גריר לבי פסקיה ואכיל (קישות מתוקה ואינו נבלע בתוכו והשמנונית שדבוקה במקום החתך גוררה. רש"י), קילחי דליפתא שרי (מתוק, ואין טעם השומן ניכר בו. רש"י), דסילקא אסירי (בתרדין נותן בהם טעם. רש"י), ואי פתך (ערבן) בהו דליפתא שפיר דמי (ערבן בעת חתוכן שחתך אחת של לפת ואחת של תרדין הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו. רש"י). ופרש"י בד"ה קישות: סכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש, ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון. עכ"ל. וכ"כ הריבב"ן (חולין קיא:) והתרומה (סי' נט) והסמ"ג (לאוין סי' קמ-קמא) והגהות שערי דורא (סי' סא) את שני הפירושים שברש"י.
♦
ב.
ונראה שרש"י ס"ל עיקר כפירוש הראשון, שהרי בע"ז (לה:) אמרינן במשנה שאסור לקנות מגוי קורט של חילתית, ופרש"י: חלתית - מין פירי הוא שקורין לזר"א בלע"ז ומחתכין את קרטיו בסכין ואסור משום שמנוניתא דסכינא. ע"כ. הרי שלא הזכיר את הפירוש השני כלל. ובאמת שכן מפורש שם בגמ' (לט.) אף על גב דאמר מר: נותן טעם לפגם מותר, אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור. ע"כ. וכן איתא בחולין (ח.) גבי סכין של ע"ז "ותיפוק ליה משום שמנונית דאיסורא". וכן פרש"י שם (ח:) לאורך כל הסוגיא בד"ה ואיבעית: "ואין כאן איסור שמנונית". ובד"ה קולף: "מפני שבלעה שמנונית הסכין". ובד"ה צונן: "שא"א לדופני הסכין בלא שמנונית".
וכ"כ גם הרמב"ן וז"ל: וגבי סכין דרך סעודה שנו כאן סכין שחתך בו על השלחן וחזר וחתך בו צנון דממשו הוא, או שגזרו בכולן משום שדרך הסכינין להיות בהן שמנונית ואינן מקונחין כל צרכן כלשון ראשון שפרש"י ז"ל. עכ"ל. וכ"כ הריטב"א בשמם, וכ"כ הרא"ש (חולין פ"ח סי' לא) בשם רש"י, וכ"כ הריא"ז. וכ"כ רבינו יהונתן מלוניל וז"ל: דאגב חורפיה בלע השמנינות שעל הסכין ונמתק טעמו מאד והוא נבלע בו הרבה בכל הצנון ולא סגי בפסיקת מקום חתך. אבל קישות ואבטיח שאין להם חורפא סגי בנטילת מקום החתך. עכ"ל. וכ"כ הרא"ה (עז לט.). וכ"כ המאירי וז"ל: צנון או אתרוג ובצלים או שומים ושאר הדברים החריפים שחתכן בסכין של בשר אסור לאכלן בכותח שיש בו חלב מתוך חריפותם בולעים הם משמנינות שעל דפני הסכין ומ"מ נתקנח הסכין יפה אין חום החריפות מפליט את הבלוע. וכ"כ הנמוק"י, וכ"כ הר"ן (מא. מדפי הרי"ף) שדרך הסכינין כשחותכין בהם על השולחן להיות בהם שמנונית ואינן מקונחין כל צרכן ואף זה כתב רש"י ז"ל (בלשון ראשון) וכן עיקר. דאם איתא דמשום בליעת הסכין הוא ולא משום טיחה שעל פניו, קישות למה ליה למגרדיה כלל הא נ"ט בר נ"ט הוא, אלא ודאי כדאמרן. וכ"כ הסמ"ק (מצוה ריג) וז"ל: צנון שחתכו בסכין של בשר אסור לאוכלו בכותח לפי שהשמנונית על הסכין... ואפי' אינו בן יומו, דסתם סכין יש בו נדבק שמנונית אם לא מורק בכונה או נעיצה עשר פעמים בקרקע. וכ"כ מהר"ם חלאווה (פסחים ל:) צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח משום דסכין כל שעה איכא טיחא על פניו. וכ"כ ביחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא (רבו של הרוקח - ערך רב חנן בר יצחק, הובא בקובץ שיטות קמאי פסחים ל:) כפירוש הראשון ברש"י משום שמנונית. וכ"כ בספר הנייר (הל' איסור והיתר ד"ה וסכין חולב) וכ"כ בספר הבתים (שערי בשר וחלב שער שלישי) וכ"כ בארחות חיים (איסורי מאכלות סי' ס) וכ"כ בשו"ת מהר"י ווייל (סי' מט).
♦
ג.
והנה הב"י (יו"ד סי' צו) הביא את שתי הפירושים ברש"י, ואח"כ כתב שהרא"ש והרשב"א כתבו דחיישינן לשמנונית שע"ג הסכין, ובהמשך דבריו הביא להגהות סמ"ק (סי' ריג אות ט) וז"ל: וסמ"ק כתב פירש רבינו ברוך דאפילו הסכין אינו בן יומו, ולפי זה משמע אפילו בלא שמנונית בעין וכו'. עכ"ל. ולכאורה יש להעיר דמשמעות הגהת סמ"ק היא שהוא סובר בדעת ספר התרומה דס"ל כפירוש השני ברש"י, אך יש לציין שהתרומה כ"כ בסי' ס, אך בסי' נט הוא הביא את שתי הפירושים ברש"י ולא הכריע, ובסי' ס' כתב להסתפק בסכין שאינו בן יומו אם בצל מחליא טעמו לשבח כדין קורט של חילתית (וכבר נחלקו בזה הפוסקים). וכעי"ז מצאנו בתוס' (חולין קיב. ד"ה אגב חורפיה) שכתבו: וצריך עיון אם הסכין מקונח ואין בן יומו אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר גבי חלתית, למרות שלעיל (קיא: ד"ה הלכתא) כתבו את שתי הפירושים ברש"י. וצ"ל שהתוס' והתרומה הסתפקו לפי אותה דעה אך אין להוכיח דהכי ס"ל לגמרי, אלא שדעתם היא שיש לחוש לחומרא לשני הפירושים. והנה ההכרח לומר שהספק אם בצל דמי לקורט של חילתית הוא רק לפי הפירוש השני ברש"י, דהיינו בסכין מקונח, משום שאם יש שמנונית פשיטא שאסור, דהוא ממשו של איסור. ולכאורה יש להקשות על דבריהם מהגמ' בע"ז (לט.) הנ"ל אגב חורפיה דחילתיתא מחליא ליה שמנוניתא, ומהגמ' בחולין (ח.) דסכין של ע"'ז הנ"ל "ותיפוק ליה משום שמנונית". דמשמע שעיקר טעם האיסור הוא משום שמנונית שעל פני הסכין.
והשתא לפ"ז יוצא שגם בשמנונית שייך נותן טעם לפגם, משום ששוהה הרבה זמן על הסכין והסכין פוגמה כמו שפוגם את הטעם הבלוע. וכ"כ הר"ן (ע"ז מ. מדפי הרי"ף) בנדוננו וז"ל: לפי שטיחת האיסור שעל פני הכלי נפגמה מיום לחברו כבלע שבתוכו ואינו כאיסור עצמו וכן דעת הר"מ במז"ל. עכ"לא.
♦
ד.
עוד יש להוסיף שגם בחולין (קיב.), אחר שהביא רש"י את שני הפירושים, בהמשך דבריו נקט כפירוש הראשון משום שמנונית, שכ"כ בד"ה ליפתא: "לפת אינו חריף אלא מתוק ואין טעם שומן ניכר בו". עכ"ל. וכ"כ בד"ה ואי פתך בהו דליפתא: "ערבן בעת חתוכן שחתך אחת של לפת ואחת של תרדין הלפת מבטל טעם השמנונית מן הסכין ואין התרדין מקבלין טעם הימנו". עכ"ל.[1]
והשתא לפ"ז נלע"ד לומר בדעת רש"י שאין כאן שני פירושים אלא הכל פירוש אחד, דז"ל רש"י (חולין קיב. ד"ה קישות): קישות - מתוקה היא ואינו נבלע בתוכה אלא השמנונית צף ועומד על מקום החתך הלכך גריר לבי פסקיה למקום חתך גורר מעט בסכין ואכיל אף בכותח. הלכך דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח כדאמר דאין נותן טעם הבא מן הממש אלא נותן טעם הבא מנותן טעם דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס, אבל סכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך בצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש ועוד דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ואגב דוחקא דסכינא פליט סכינא ובלע צנון. עכ"ל. הרי שכתב לבאר את החילוק בין סכין לקערה שעלו בה דגים, וע"ז כתב שסתם קערה מקנחים אותה ולכן הטעם היוצא ממנה אינו טעם ממש, משא"כ בסכין רגילות להיות בו שמנונית, ובקישות היא נדבקת במקום החתך ולכן סגי לגררה, אך בצנון חריפותו מסייעת להבליע את השמנונית לתוכו, ונמצא שבלע טעם מן הממש. וזהו שכתב אבל סכין פעמים שהשמנונית וכו', כונתו לבאר את החילוק בין סכין לקערה. ואח"כ כתב ועוד דמשום חורפיה וכו', בזה ביאר שהצנון בולע לתוכו מחמת חריפותו (משא"כ קישות, שהשמנונית נדבקת רק על מקום החיתוך), ולאפוקי מדגים רותחים שעלו בקערה, שמן הסתם בולעים פחות (אולי כדי קליפה) כיון שרק הם רותחים ולא הקערה. ומש"כ פליט סכינא, הכונה היא שהוא פולט את השמנונית הדבוקה בו. וראיה לביאור זה יש להביא מספר היראים (סימן סג), שכתב: "דצנון מפליט לשומנא דסכינא", ושם דימה את הצנון לתנור שטח אותו בשומן דלא חשיב נ"ט בר נ"ט כיון דהוי ממשו של בשר וה"ה סכין. ויוצא שמש"כ שומנא הכונה היא לשומן בעין ולא בלוע, ואעפ"כ השתמש בביטוי "מפליט".
נמצא לפי הנ"ל שרש"י ביאר שני דברים: חדא, דבסכין איכא טעם ממש ולא נותן טעם, ותו, דבדבר חריף יש תכונה שמבליע את הטעם לתוכו ולא סגי בגרירה, ולכן אסור לאוכלו בכותח.
♦
ה.
והרי"ף (מא.) העתיק את לשון הגמ' צנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח, וכעי"ז כתב הרמב"ם (מאכלות אסורות פ"ט הכ"ד) וז"ל: סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון וכיוצא בו מדברים חריפין אסור לאכלן בכותח, אבל אם חתך בה בשר וחזר וחתך בה קישות או אבטיח גורד מקום החתך ואוכל השאר בחלב. עכ"ל. והנה הכסף משנה יצא לדון מדוע השמיטו הרי"ף והרמב"ם הא דפתיך דליפתא, וכתב ליישב וז"ל: נראה שהוא מפרש דפתיך בהו ליפתא לאו דוקא אלא דה"ה לחתך בו לחם או ירק או פרי אחר, שהטעם שאסור לחתוך בו צנון אינו אלא מפני השומן הנקרש על פניו שהוא נדבק ביותר בדבר החריף, וכשהוא חותך בו לחם או איזה דבר הרי הסכין מתקנח בו ולא נשאר שום שומן על פניו ולפיכך מותר לחתוך בו צנון. והשתא הכל מבואר בדבריו ז"ל דמדכתב סכין שחתך בה בשר צלי וחזר וחתך בה צנון משמע אחר שחתך בה הבשר חזר וחתך בה הצנון בלי הפסק חתיכת דבר אחר בינתים ומש"ה הוא דאסור הא אם הפסיק חתיכת שום דבר אחר בינתים שרי ולא הוצרך שוב לכתוב דאי פתיך בהו ליפתא ש"ד... ועל דרך זו יש ליישב דברי הרי"ף. עכ"ל.
נמצא שהב"י סובר בדעת הרי"ף והרמב"ם דטעם האיסור הוא משום השמנונית שע"ג הסכין, ובב"י הביא שכ"ד הרא"ש. נמצא ששלושה עמודי הוראה קיימי בחדא שיטה, וכיון שכך דעת רוב ככל הראשונים ודאי שיש להקל בסכין מקונח, בפרט דאיירינן הכא במידי דרבנן. אלא שבשו"ע (סי' צו ס"א) כתב וז"ל: צנון או סילקא שחתכם בסכין של בשר בן יומו, או שאינו מקונח, אסור לאכלם בחלב עד שיטול ממקום החתך כדי נטילת מקום, שהוא כעובי אצבע, או שיטעמנו ולא יהא בו טעם בשר, שאז מותר בהדחה. ויש אומרים דהוא הדין לאינו בן יומו והוא מקונח. עכ"ל. הרי שפסק ברישא כשני הטעמים לחומרא. ולכאורה קשה, שזה עומד מנגד לכללים שכלל הב"י עצמו בהקדמתו שיש לפסוק כג' עמודי הוראה. אך כבר כתבתי במקום אחר (האוצר גליון עה) שהשו"ע אינו ספר פסק הלכה אלא סיכום קצר של הב"י, ושכ"כ בהקדמה לשו"ע. וכ"כ ידידי הרב עמנואל מולקנדוב שליט"א בספרו תורת הקדמונים ח"ג ושם בעמ' נ' הביא שכ"כ בשו"ת שמש צדקה לרבי שמשון מורפורגו יו"ד סי' לג דף פו סוף ע"ב וז"ל: ומה שהביא בשלחנו לא קשיא ולא מידי שהרי הדבר ידוע שמרנא חבר הש"ע אחרי חבורו הגדול ועשאו כמו מפתח לחיבורו, והרבה פעמים הביא כל הסברות והדעות, וכלל גדול בידינו מקדמונינו שלא לפסוק דין מתוך השו"ע. עכ"ל. ולפ"ז לא קשה מידי, כי בשו"ע העתיק את השיטות שהובאו בב"י, אך לענין פסק הלכה המיקל י"ל על מה שיסמוך. ולפי מש"כ לעיל שכ"ד רוב הראשונים והרי"ף והרמב"ם, אף לכתחילה יש להורות כן. לענ"ד.
♦
ו.
וראיתי לש"ך (ס"ק ב) שכתב: של בשר בן יומו-אע"פ שהוא מקונח ונקי בודאי דאגב חורפיה דצנון וסילקא ודוחקא דסכינא פלט סכין גוף הטעם שבו והוי כמו איסור בעין, הלכך ל"ד לשאר נ"ט בר נ"ט דלעיל סי' צ"ה דמותר. עכ"ל. ותמוה, היאך שייך שבישול יפליט פחות ממשות מחריפות הצנון. וכ"כ התוס' (חולין קיא:) דנתבשלו לא גרע מצנון. והביא דבריהם הפרי חדש (ס"ק ב) וכתב: ופשוט הוא לחוש הראות, ועוד קשה דגבי קשות אמאי גריד לבי פיסקי כיון שאין שם חורפא אלא דוחקא דסכינא לחודיה אינו כלום. עכ"ל. וקושיא זו הביא שם בשם הרשב"א (חולין קיא:), ולעיל הבאנו קושיא זו בשם הר"ן, והיא למעשה ראיה אלימתא לפירוש של שמנונית. וסיים הפרי חדש וכתב: אם הוא מקונח יפה שאין כאן שמנונית על פניו הצנון מותר, משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא וזה דעת רוב הפוסקים ועיקר. עכ"ל. ולכאורה משמע מדבריו שבסכין של איסור שחתך בה צנון, אסור, דלא הוי נ"ט בר נ"ט, אך לפי המבואר לעיל לגבי קורט של חילתית גם שם האיסור הוא משום שמנונית של איסור אך במקונח אין שום פליטת טעם ושרי. ונלע"ד שגם הפר"ח מסכים לזה אלא שאגב שיטפיה כתב כן.
העולה מכל זה שלדעת רוב הראשונים והרי"ף והרמב"ם, סכין בשרית בת יומא נקיה שחתך בה דבר חריף כגון צנון או בצל מותר לאוכלם עם חלב לכתחילה, וכל מה שאסרו בגמ' הוא בסכין שיש עליה שמנונית. ואף בסכין שבלעה איסור והיא נקיה יש להקל לשיטתם, ובפרט בימינו שהכלים עשויים מנירוסטה שאינה בולעת, וכפי שהארכנו בזה בירחון האוצר (גליון לח) ע"ש. וציי"מ וימ"ן.
♦ ♦ ♦