סוגיות הגמ' בדין דבר חריף
בגמ' בחולין דף קיא: אמרו דצנון שנחתך בסכין בשרי אסור בכותח דבדבר חריף אין דין נ"ט בר נ"ט, ובגמ' בע"ז דף לט. אמרו דחילתית שנחתכה בסכין שאינו בן יומו דינו כב"י מחמת חריפותה, והתוס' (שם ובחולין דף קיב.) דנו אם ה"ה בכל ד"ח.♦
שיטת המג"א בנ"ט שעבר לד"ח וממנו לכלי
וכתב המג"א תנא, לא, ומה"ט עושים שלא כדין שלפעמים חותכין זנגביל בסכין של בשר ודכין אותו במדוכה ונמצא המדוכה בלוע מבשר ואחר כך דכין בתוכו בשמים ואוכלין בחלב לכן יש ליזהר שלא לחתוך הזנגביל רק בסכין חדש, והובאו דבריו במשנ"ב שם סק"צ.ועיקר הדבר שגם לגבי הבליעות שמעביר אח"כ הד"ח הוא פועל עם כל טבעו אף בבשר שעמו שאינו ד"ח, הביא כן המג"א מהטור לענין חתיכת בשר עם ד"ח, אלא דהטור עסק בבשר בעין והמג"א עסק בבשר שרק בלוע בד"ח, ועכ"ז דימה זאת לדברי הטור.
♦
אם בלוע בד"ח עובר ללא רוטב
ובחוו"ד (צו, ה) ובפמ"ג (א"א תנא, לא) הקשו על המג"א, דקימ"ל (שו"ע קה, ז) דבצליה ללא משקה אין יוצא הבלוע שבאוכלין כלל, ואיך כאן יוצא הבשר שבלוע בד"ח אל המדוכה ללא משקה. ובחוו"ד דן שמא מיירי בבשר שמן, דבליעה שהיא שמנה יוצאת ללא משקה (שו"ע קה, ז). ובפמ"ג דן דמיירי בד"ח הטחון כקמח דבזה בליעת הבשר מעורבת בכולו בגלוי ונחשבת לבעין. אך במג"א ובמשנ"ב לא הוזכרו כלל אוקימתות אלו, ומשמע דסברו שכמו שד"ח מוציא בדוחקא ללא משקה בכדי נטילה או בכולו (שו"ע ורמ"א צו, א) טפי מבצליה שגם בגוף האיסור יוצא רק כדי נטילה (שו"ע קה, ד), כך גם ד"ח מוציא את הבליעה ללא משקה. ועדיף בזה מחתיכת היתר שמנה שיש בה בליעת איסור כחוש שאין מעבירה לחתיכה אחרת את הבליעה הכחושה אלא רק את עצמה (טור קה, ז וש"ך סקי"ט). ואף הפמ"ג מש"ז תמז, יג צידד כן אלא דהוכיח מהש"ך בהיפוך, ולכאו' אין הכרח דהמג"א ס"ל כהש"ך. ולהמג"א יל"ע בגדר הדבר - אם זה מכח החריף לפעול בבשר שעמו גם ללא שהפכו לד"ח, או שאדרבה כח הד"ח להפוך גם את הבשר שעמו לד"ח, ורק מפני כך יש בו כח לפעפע כד"ח בעין, וכפי שבליעה שהיא שמנה מפעפעת כדבר שמן בעין.♦
חידוש המג"א שד"ח שבלע אוסר כלי
ומה שסובר המג"א שהזנגביל שנחתך בסכין בשרי הוא בשרי, זהו כהגמ' בחולין הנ"ל לענין צנון, דבד"ח אין היתר נ"ט בר נ"ט ונשאר דינו נ"ט. אך מה שהוסיף שכשדכוהו במדוכה נמצאת המדוכה בלוע מבשר, אין לזה מקור בגמ', דהרי המדוכה אינה ד"ח, ועכ"ז ס"ל דהנ"ט שבד"ח שנכנס בה לא נהפך לנ"ט בר נ"ט בכדי להתירו מכאן ואילך, אלא אוסר את הבשמים שאח"כ נידוכו במדוכה לאוכלם עם חלב.והיה שייך לבאר בזה בב' אופנים (חלק מכל הדברים דלהלן שמעתי):
♦
ביאור דד"ח שקיבל מנ"ט בר נ"ט נהפך לנ"ט
א' דודאי סבירא ליה דהמדוכה היא נ"ט בר נ"ט, אלא דהבין מסברא דהבשמים שאח"כ נידוכו בה נאסרים, כי ד"ח לא רק שומר על נ"ט שקיבל לבל ירד לנ"ט בר נ"ט, אלא גם הופך נ"ט בר נ"ט שקיבל לעשותו נ"ט, וממש כמו שכשמקבל אב"י הופכו לב"י. ולפ"ז המדוכה מותרת בחלב רותח, כיון שהיא נ"ט בר נ"ט, ורק כשנכנס בה ד"ח הוא נאסר בחלב. ולמאי דשכיח: כל בצל שנחתך בסכין בשרי וטיגנוהו במחבת פרוה, דהוה נ"ט בר נ"ט דהיתרא, המחבת מותרת בחלב (ויתכן אף לכתחילה ובקביעות, כיון דמותר אף ברותח ולא מצינו גזירה אטו חריף, ורק בדבר שנאסר ברותח מצינו ברמ"א קכא, ה שאסר צונן בקביעות אטו רותח), ואם יטגנו בו בצל, הבצל נאסר בחלב.♦
ביאור דד"ח שקיבל מנ"ט עושה את הכלי נ"ט
ב' דהבין שהמדוכה היא נ"ט, דמצינו רק שד"ח הופך אב"י לב"י אך לא נ"ט בר נ"ט לנ"ט, ואם הבשמים דלבסוף נאסרים בחלב מוכח שהמדוכה נשארה בדרגת נ"ט, והוה ככל סכין נ"ט שחתך צנון דנשאר הצנון בדרגת נ"ט. דס"ל דטבע הד"ח לשמר את דרגת נ"ט הן כשמקבל מאחרים והן כשמעביר לאחרים. ולכן הזנגביל שנחתך בסכין בשרי ונעשה נ"ט כשמכניסו למדוכה נכנס שם נ"ט ולא נ"ט בר נ"ט, ולפ"ז המדוכה אסורה בחלב רותח. ולמאי דשכיח: כל בצל שנחתך בסכין בשרי וטיגנוהו במחבת, המחבת אסורה בחלב רותח.המחצית השקל והאבן העוזר ביו"ד צו, ג, הבינו במג"א דהמדוכה היא נ"ט, וא"כ היא אסורה בחלב רותח.
♦
נ"ט בר נ"ט שלבסוף נהיה חריף
וכן בפ"ת צו, ד, הביא מהפמ"ג דדבר שהיה נ"ט בר נ"ט ואח"כ נתחמץ ונהפך לחריף, אינו נהפך להיות נ"ט, כיון שבשעת קבלת הטעם לא היה ד"ח, דרק כשבשעת קבלת הטעם היה ד"ח נאמר שאין דין נ"ט בר נ"ט. ואם נימא דכל ד"ח שקיבל טעם מנ"ט בר נ"ט נהפך לנ"ט, ודאי היה לנ"ט בר נ"ט שנהפך לד"ח להפוך את עצמו לנ"ט. וכיון דהפמ"ג פסק כהמג"א, מוכח מדבריו שאין דברי המג"א כאופן א' הנ"ל, אלא כהבנת המחצית השקל והאבה"ע שד"ח לא הופך נ"ט בר נ"ט לנ"ט, והבשמים דלבסוף אסורים רק מפני שהמדוכה נשארה נ"ט.קושיית האבה"ע מקערה שנתבשל בה בשר עם ד"ח
ובאבה"ע הקשה על המג"א מדין דגים שעלו בקערה דמותרין בכותח (חולין דף קיא:), דלא חילקו באופן בישול הבשר בקערה, ואף כשהבשר עם ריבוי תבלין חריף.ומכח כן חלק האבה"ע, וס"ל דהבשמים הכניסו במדוכה רק נ"ט בר נ"ט, ושוב כשידוכו בה בשמים שאין בכוחם להפוך נ"ט בר נ"ט לנ"ט, הם מותרים בחלב, דכל כח הד"ח הוא רק לשמר את מה שקיבל כפי דרגתו שהיתה אצל מה שהפליט אליו, ותו לא מידי.
♦
דג שעלה בקערה אינו עם ד"ח
ויל"ע, דלכאו' גם על האבה"ע קשה, דסתמו בדגים שעלו בקערה אף אם יש בדגים ריבוי ד"ח, ובזה הוא גמ' מפורשת שאין דין נ"ט בר נ"ט (בדוחקא, וה"ה בחום, ע' רמ"א צה, ב). אמנם י"ל דכשאמרו דגים זה לאפוקי מד"ח, אך כשאמרו בקערה לא פירשו מה היה בה בתחילה, וממילא זה כולל גם בשר עם ריבוי ד"ח.ולכאו' אין מובנת קושיית האבה"ע, דהרי ודאי שבקערה יש נ"ט גמור מהבשר החם, ומה בכך שגם הד"ח נתן בה נ"ט גמור, דמ"מ כשהבליעות עוברות אל הדג זה נ"ט בר נ"ט. דעד כאן לא דן המג"א אלא בד"ח בעין שמקבל או מעביר בליעה, דשומר על הנ"ט שיישאר נ"ט ולא יירד לנ"ט בר נ"ט, אך הוא כלל לא עסק בכך שבליעה מד"ח שמעבירה טעם נשאר נ"ט.
♦
אם המדוכה נ"ט מוכח שיש בה טבע ד"ח
ומבואר בזה, דהבין האבה"ע דאם המדוכה נשארת נ"ט מוכח שכח הד"ח לא רק בחלק החיצון, ששם הד"ח בעין, אלא גם בתוך המדוכה, דאל"כ מיד בחלק שאין הד"ח בעין ואין כוחו שם יש להיהפך לנ"ט בר נ"ט. ומכך הוכיח דלהמג"א גם הבליעה נשארת בכל כוחה עם כל דין ד"ח בעין, ושוב ממילא אם יעבור ממנה לדג זהו כד"ח, שמכניס במדוכה נ"ט ולא נ"ט בר נ"ט. ולכך הקשה דבגמ' התירו את הדג בכותח גם כשהבשר נתבשל עם ריבוי תבלין חריף.♦
ד"ח שמעביר נ"ט האם זה מחמת החריפות או מחמת חשיבות הטעם שנגרמה ע"י החריפות
ובאבה"ע לא הוסיף להקשות, דא"כ איך שייך דין כלי אב"י, וכן קימ"ל דכל סתם כלים אב"י, והרי כיון שבבליעת ד"ח יש דין של ד"ח בעין, שוב כל כלי שפעם בלע ד"ח נשאר ב"י לעולם, כי כח ד"ח להפוך אב"י לב"י. דלכאו' ממש כמו שיש כח ד"ח בבלוע שבכלי לענין זה שהופך את הדג לנ"ט ולא לנ"ט בר נ"ט, כך אותו הכח ממש פועל בו להפוך אב"י לב"י. והרי מבואר להדיא ברמ"א קכב, ג, דבליעה מד"ח לא נשארת תמיד ב"י.ולכאו' צ"ל בזה, דמה שמצינו דד"ח מחשיב את הבליעות לנ"ט, אין הביאור בזה שהחריפות היא האוסרת, אלא החריפות רק משביחה את הטעם, והוה נ"ט חשוב מאד יותר מדרגת הנ"ט שהיתה אצל המפליט אליו, וממילא גם הבא מכוחו קיבל טעם מספיק כדרגת כל נ"ט אחר, ונעשה נ"ט ולא נ"ט בר נ"ט.
♦
בליעה שבכלי אינה חריפה אך כבר קיבלה בתחילה מהחריפות טעם מושבח בכולה
ועפ"ז י"ל, דלעולם הבין האבה"ע דגם להמג"א המציאות היא שהבלוע שבכלי אין בו את שרף החריפות ואין בו כח ד"ח, ומ"מ כיון שנכנס ע"י ד"ח יש בו טעם גדול, דברגע הכניסה פעל טבע החריף גם בתוך חלל הכלי קודם שהספיק לפוג. ואף שלא השאיר אח"כ את הבלוע עם חריפות, מ"מ כבר פעל בו את כוחו להיות טעם חשוב מאד. ושוב ממילא כשהכלי מעביר למאכל נוסף זה נ"ט כי היה בכלי טעם חשוב. אך כיון שאינו חריף כל הזמן, ודאי שאין בו את כח הד"ח להפוך אב"י לב"י, ולאחר מעל"ע נפגם הטעם החשוב.וביאור הדבר, דאף שלהבנה זו ד"ח לא הופך נ"ט בר נ"ט לנ"ט, מ"מ הוא משמר ביותר את הנ"ט שמקבל ומשביחו בתוספת שבח להיותו טעם חשוב מאד, וכן מעבירו בתוספת שבח עד כדי כך שכלי שקיבל ממנו ומעביר הלאה אין הבא מכח הכלי יורד לדרגת נ"ט בר נ"ט, דלענין תוספת השבחה בטעם הקיים זה דומה להפיכת אב"י לב"י. ורק לענין הפיכת נ"ט בר נ"ט לנ"ט, שזה טעם שלא היה, אי"ז דומה להפיכת אב"י לב"י.
♦
בצל שנחתך בסכין בשרי ונגע בכלים בעודו רותח לאחר שפגה חריפותו
אמנם לפ"ז יוצא דכל בצל שנחתך בסכין בשרי ואחרי שאיבד את חריפותו בבישול וכדו' נתבשל בסיר, אין בסיר דין נ"ט בר נ"ט, כיון שכבר קיבל הבצל טעם חשוב מאד, וממילא אף הסיר שקיבל ממנו וירד מעט יש עדיין דרגת נ"ט רגיל, וממש כמו המדוכה. ולמאי דשכיח: כשחתך בצל בסכין בשרי וטיגן במחבת פרוה ואחר שאיבד את חריפותו הכניס כף לערב את הבצל, אותה הכף נעשית בשרית. אולם הרי להדיא אמרו בגמ' שהדג מותר, ואילו האבה"ע רק הקשה מכך על הבנת המג"א, ויל"ע מה עונה על כך המג"א - דאם נימא שהמג"א ענה על כך שאה"נ, דמיירי בגמ' רק בקערה שנתבשל בה בשר ללא ריבוי ד"ח, שוב אליבא דאמת להמג"א הדין כמשנ"ת. אך אם נימא שהמג"א ענה על כך שאף שבמדוכה נכנס נ"ט, מ"מ אין מוכח מכך שהגדר בזה הוא דכל כח הנ"ט חשוב מאד שהיה בד"ח נכנס במדוכה בכדי לדון בבא מכוחה דרגת נ"ט גם כשהוא דג שאינו חריף (ורק ד"ח כבשמים אסורים בחלב מחמת המדוכה, כיון שמכוחם נשמר הנ"ט שבמדוכה בדרגתו), שוב אליבא דאמת אין הדין כמשנ"ת, ובפרט להבנה הראשונה דלעיל שהמדוכה כלל אינה נ"ט, ורק הד"ח דלבסוף הופך את הנ"ט בר נ"ט לנ"ט, ודאי אין הדין כמשנ"ת.♦
גדרי ד"ח כגדרי מרק בשרי אף לענין המתנת ו' שעות
והנה יש מהפוסקים דס"ל דאין דין נ"ט בר נ"ט באוכלין (עפ"ת צה, א), ומרק שנתבשל בו בשר ואח"כ נבלע המרק בכלי הכלי אסור בחלב, וכן תפו"א שנתבשל עם בשר ואח"כ התבשל עם מים בקדרה חלבית גם המים נ"ט ונאסרת הקדרה (אף להשו"ע צה, ג, שבהדחת ב' קדרות ב"י בכלי ראשון שהאחת בשרי והאחת חלבי ומים ביניהם מותר, כי המים נ"ט בר נ"ט קודם שהגיעו לכלי שכנגדו). וטעם הדבר, דנ"ט שנכנס במאכל הוא נ"ט חשוב מאד ולא נ"ט בעלמא. והנה מצינו דצריך המתנת ו' שעות לאחר מרק בשרי, ויל"ע אם צריך המתנת ו' שעות לאחר שימוש בכלי עם נ"ט בשר. והיינו להשיטות שבנתבשלו אין דין נ"ט בר נ"ט אף בכלים (רמ"א צה, ב) ומה שנתבשל באותו הכלי אסור בחלב. ובפשוטו לא הוזכר שצריך בזה המתנת ו' שעות. והביאור, דהרי נ"ט אין בו שומן או בעין הנתקע בחניכיים, שזהו הטעם בתקנת ו' שעות, וכן אינו נחשב לטעם חשוב כעין בעין בכדי שנימא לא פלוג מבשר. ושאני מרק דדנים בו נ"ט חשוב כאילו הוא בעין. ומעתה לפמשנ"ת, יל"ע להמג"א ע"פ הבנת האבה"ע, כשחתך בצל בסכין בשרי, שטבעו להפוך את הנ"ט לנ"ט חשוב מאד, עד כדי כך שכלי שקיבל ממנו מעביר לדג נ"ט, האם דינו כמרק בשרי ויצטרכו להמתין אחריו ו' שעות. ובפמ"ג א"א תצד, ו, כתב שתוך ו' שעות לבשר אין לאכול בצל שנחתך בסכין חלבי. ויש שחילקו דרק בזה אסר כי יש בפיו בעין או שומן מהבשר, ושוב נאסר ו' שעות בכל דבר חלבי, אך בצל שנחתך בסכין בשרי שאין בו שומן או בעין אי"צ המתנת ו' שעות ומותר מיד אח"כ בחלב. אמנם ודאי לא שמענו שאחרי בשר אסור ו' שעות בנ"ט בר נ"ט דנתבשלו, ומשום שכיון שזה רק טעם בלבד לא תיקנוהו בהרחקות. ושוב אם בצל שנחתך בסכין חלבי דינו שוה בזה לנ"ט, היה לפמ"ג להתירו תוך ו' שעות לבשר, וע"כ שהבין שזה כדין המרק, וא"כ ה"ה דכשנחתך בסכין בשרי צריך אחריו המתנת ו' שעות. וזהו רק להבנת המג"א שאסר בזה, ודלא כהאבה"ע שהד"ח רק משמר מה שקיבל, ואדרבה מעביר נ"ט בר נ"ט ואין בו כלל נ"ט חשוב טפי מכל נ"ט אחר. וניחא הדבר דהפמ"ג העתיק את המג"א לדינא, ונמצא שהוא דן בדין המתנת ו' שעות בבצל לשיטתו.♦
תבשיל פרוה עם מעט רוטב בשר
ובש"ך פט, יט, כתב שתבשיל פרוה שנכנס בו מעט רוטב בשר הניכר, אף אם אין ס', אי"צ אחריו המתנת ו' שעות. ויל"ע בסברתו, דהרי ודאי שמרק בשרי צריך המתנת ו' שעות, ומה בכך שנכנס בתבשיל פרוה והרי אין ס' והוה כבעין, דברור שאם תישפך כמות גדולה בתבשיל צריך המתנת ו' שעות, ומה בין מעט למרובה. ולכאו' עניינו, דבמעט כשנעשה שלא לשם צורך טעם (אך אם נתן מרק בשרי לצורך התבשיל, לכאו' אף אם עשה כן רק משום טעם המים ולא משום טעם הבשר, הוה כצריך למים הבשריים, וכמי שצריך לטעם הבשר דמי) בטל שמו ונחשב שיש רק את התבשיל הפרוה. ואף שאין ס' ואסור בחלב, מ"מ לענין הרחקת ו' שעות דנוהו שאין כלל בעין בשרי, והבשרי הוה ככל טעם בשר שיוצא מהסיר, דאף ללא ס' הוה נ"ט בר נ"ט. ואף בזה דנים את התבשיל הפרוה כפרוה עם נ"ט בר נ"ט, ולכן אי"צ אחריו המתנת ו' שעות. ולכאו' לפ"ז ה"ה דמותר תוך ו' שעות מאכילת בשר לאכול מאכל פרוה שיש בו מעט רוטב חלב, דלדין זה הוה כמי שאין חלב וכנ"ט בר נ"ט דמי (ומשכח"ל בשתיית תה אחה"צ תוך ו' שעות לאכילת בשר ומערב בו סוכר שהכינו בו קפה). וכל ענין זה אינו סתירה לדברי הפמ"ג הנ"ל, דהרי בצל שנחתך בסכין בשרי משביח את הטעם טפי מהסכין, ומקבל הבצל טעם חשוב כעין טעם המרק הבשרי, ובודאי יש לדונו לעיקר וכמרק בשרי שצריך המתנת ו' שעות.♦
כלי אב"י שהכניס טעם בבצל וחזר וקיבל ממנו
עוד הוכיח האבה"ע מדברי הש"ך (קכב, ב) שכלי בשרי אב"י שבישל בו בצל ושוב בישל חלב תוך מעל"ע לבצל מותר, הרי לן שהד"ח שקיבל נ"ט מהכלי ונהפך לב"י, מה שחזר ממנו לכלי בתורת ב"י הוה נ"ט בר נ"ט, ולכן מכח אותו הטעם לא נאסר הכלי בחלב תוך מעל"ע מהבצל. (ומוכח בזה, וכן ברמ"א צה, ב, שאסר נ"ט בר נ"ט בד"ח שהתבשל, דבצל ברגע הראשון של החימום נשאר בחריפותו ובולע ונבלע רותח עם טבע ד"ח, ולא אמרינן שברגע שנעשה חם בכדי לבלוע כבר פגה חריפותו מחמת הבישול ואינו ד"ח, דודאי נמשך מעט זמן שגם בולע מחמת החום וגם נשאר חריף.)♦
ד"ח פרוה שנכנס לכלי בשרי אב"י אם משביח את הבליעות
ובנקוה"כ שם הקשה בנו של הש"ך, אמאי הכלי רק נ"ט בר נ"ט, והרי יש בכלי גם טעם בשר שלא פירש בשעת בישול הבצל, וכיון שנכנס בו כח הבצל הוא הושבח להיות ב"י במקומו הראשון שהוא נ"ט. ודבריו צ"ב, דלכאו' אין מקור במג"א שד"ח פועל בבליעה שבתוך כלי שמעולם לא היתה בתוך הד"ח, ורק דן בבליעה שבד"ח עצמו הן בכניסתו והן ביציאתו. אמנם הבין בנו של הש"ך דעד כמה שד"ח עם בליעת בשר מכניס את כל כוחו בתוך חלל הכלי ונעשה הכלי נ"ט חשוב מאד, וכמשנ"ת, שוב כח הד"ח שנכנס בתוך חלל הכלי גם משביח בחלל הכלי את האב"י לב"י. אלא די"ל דהבין הש"ך דכיון שאין מה שבתוך הכלי עם חריפות, ורק ברגע הראשון נכנס כח החריפות בכולו, וכמשנ"ת, צריך שברגע הראשון כבר יהיה הטעם מושבח, כיון שברגע השני כבר פגה החריפות ואין כח ד"ח לפעול בכח שני. ולכן רק אם הבליעה הושבחה בתוך הד"ח הוא נותן בכח ראשון טעם חשוב בכל חלל הכלי. אך אם הטעם רק בכלי, דצריך קודם שיכנס הד"ח בכולו ורק בכח שני להופכו מאב"י לב"י, זה לא מהני, כיון שבשעת כח שני כבר אין חריפות.♦
לאופן א' דלעיל לק"מ קושיות האבה"ע
והנה אם נימא כאופן א' דלעיל, שמודה המג"א דהמדוכה נ"ט בר נ"ט אלא דסבירא ליה דכשנאמר שד"ח אינו נ"ט בר נ"ט והופך אב"י לב"י, גם מונח בזה שד"ח הופך נ"ט בר נ"ט לנ"ט, אין מקור שכל בליעה חריפה היא עם דין ד"ח. ולא קשה מקערה שבישל בה בשר עם ד"ח. וכן לא קשה מהש"ך, ואה"נ דרק דג ושאר דבר שאינו חריף מותר שם כי הכלי נ"ט בר נ"ט, אך אם יכניס ד"ח זה יהפוך את הנ"ט בר נ"ט לנ"ט ואסור. ולא הוצרך ענין זה להתפרש בגמ' ובש"ך, כיון שזה עיקר הדין שבד"ח לא נאמרו אב"י ונ"ט בר נ"ט.♦
להמהריל"ד בצל שנחתך בסכין בשרי והתבשל עם מים בסיר חלבי ב"י הכל מותר
ובשו"ת מהרי"ל דיסקין כתב דבבצל יש את ספק התוס' אם הוא ד"ח, וכן יש פלוגתא בהדיח כלי חלבי ב"י עם כלי בשרי ב"י בכלי ראשון ויש מים ביניהם, דלהשו"ע (צה, ג) מותר, כי כל נ"ט שבב' הכלים יוצא בראשונה למים ונהפך לנ"ט בר נ"ט דהתירא, ורק אח"כ מגיע לכלי שכנגדו, ולהרמ"א אסור, כי חיישינן שנפגשו ב' הנ"ט זה בזה ללא חציצה[1]. ועפ"ז כתב המהריל"ד דאם חתך בצל בסכין בשרי ובישלוהו עם מים בסיר חלבי ב"י מותר, דאיכא ספ"ס - שמא בצל אינו ד"ח ולא נעשה בשרי, ואף את"ל דהוא בשרי, שמא הלכה כהשו"ע שכשיש מים ביניהם הוו רק נ"ט בר נ"ט ביציאת כל אחד בנפרד למים ומותרים.♦
להמג"א בהנ"ל הבצל או הסיר אסורים
ולכאו' כל דברי המהריל"ד ניחא רק להאבה"ע שחריף עושה אחרים נ"ט בר נ"ט, וכן אין ד"ח שקיבל מנ"ט בר נ"ט הופך לנ"ט. דלהמג"א ממ"נ אחד מהם אסור, דלהבנת האחרונים הנ"ל שנותן באחרים נ"ט הרי המים שקיבלו מהבצל הם נ"ט ואוסרים את הסיר בנגיעתם, דסיר חלבי אסור בבצל עם נ"ט בשר. (והיינו אף את"ל דחלק המג"א על הבנת האבה"ע בדבריו, וס"ל דדגים שעלו בקערה שנתבשל בה בשר עם ד"ח מותרים בחלב, דזהו רק בדג שהוא פרוה, אך סיר חלבי ודאי נאסר בנ"ט בשר) דשוב אין ספ"ס אלא רק ספק אחד שמא הבצל אינו ד"ח. ולהבנת אופן א' דלעיל, שהבצל עושה את המים נ"ט בר נ"ט, מ"מ המים שנעשו נ"ט בר נ"ט מהסיר החלבי, כשהם באים לבצל הבשרי הוא הופך אותם לנ"ט ונאסר.♦
תבשיל עם מעט ד"ח
וברמ"א (צה, ב) כתב שתבשיל עם מעט ד"ח אין בו דין ד"ח וצריך שרובו יהיה עם ד"ח. ומ"מ פשוט שסיר אב"י עם ריבוי מים ובתחתיתו יש רצועות בצל בעין שנוגעות בשולי הקדרה, אף שמיד כשנעשה יס"ב רוב הבצל מתמלא בבליעות המים, מ"מ כיון שעדיין חריפותו בו יש בו את כל דין ד"ח לגבי עצמו, וכשבלע מהסיר השביח להיות ב"י, ושוב צריך שיהיה במים ס' כנגד כל הבצלים. וכל דברי הרמ"א נאמרו רק בתבלין טחון\ שאינו עומד לעצמו לקבל ישר מהסיר את הטעם, וכדמדוייק בלשונו שם שנקט תבלין.♦ ♦ ♦