שאלה
מי שמסופק אם יש לו בשר בין שיניו לאחר שכבר שהה שש שעות לאחר אכילת בשר, האם הוא מחוייב לבדוק ולנקר את שיניו?
♦
תשובה
ראיתי בשאלות ותשובות ברכת יהודה יו"ד (סימן יט) שכתב לדון בזה, ומסיק לקולא מדין ספק ספיקא - ספק יש בשר בין שיניו ספק אין, ואם תמצא לומר שיש בשר בין שיניו, אולי הלכה כהרמב"ם שס"ל שבשר בין שיניו לאחר שש שעות נחשב כמעוכל ומותר. ושכ"כ האחרונים להקל בספיקו, והובאו בספר כף החיים (סימן פט אות טו). עכת"ד. ורציתי להאיר ולהעיר באיזהו מקומן של דברים.
הנה במה שכתב להקל באם יש לו ספק אם יש לו בשר בין שיניו מדין ס"ס. לכאורה אינו מובן כ"כ, דלא זכר מה שהובא בב"י או"ח סימן קעג בשם הרשב"א בחידושיו בחולין פרק כל הבשר (דף קה ע"א) בד"ה נמצא, (פז: מדפי הספר) שהביא בשם בעל העיטור (ח"ב יג:) שאם יש בשר בין שיניו, ואפילו שהה, צריך להוציאו. ובלשון העיטור גופיה כתב בזו הלשון: והלכתא אפילו שהה אם חושש ובשר בין השינים צריך להוציאה. ע"כ. ובהגהות שער החדש (אות טו) כתב דצ"ל והלכתא אפילו שהה אם יש בשר בין השינים צריך להוציאה. אבל הוסיף וכתב שהרשב"א העתיק את לשון העיטור ואם חושש בשר בין השינים וכו', ור"ל אם מרגיש בעצמו שיש לו בשר בין השינים. ע"ש. אולם ראיתי בכמה אחרונים שהבינו בדברי העיטור שר"ל אפילו שאינו בטוח שיש בשר בין שיניו אלא הוא רק חושש, דהיינו מסופק אולי יש בשר בין שיניו, צריך להוציאו. וכן ראיתי להרש"ל בספרו יש"ש פרק כל הבשר (סימן ט') שכתב דמלשון הטור שכתב אם יש בשר בין השינים צריך להסירו, משמע מן הסתם אין צריך לנקר, אכן מדברי הרשב"א משמע אף אינו יודע בודאי אלא חושש בזה, שצריך לנקר, שכתב בחידושיו בשם בעל העיטור, שאם חושש בשר בין שיניו, ואפילו שהה, צריך להוציא כו', שנראין דבריו, ומ"מ היכא דאין חושש אין צריך לבדוק אחריו אם יש בשר בין שיניו. עכ"ל. וכן ראיתי להרב בדי השלחן (סימן פט ס"ק יא) שהביא מהיש"ש שלמד מדברי הרשב"א בשם בעל העיטור הנ"ל, שאפילו אין ידוע לו בהחלט כן רק שחושש כן ומסתפק הוא שמא נמצא בשר בין שיניו במקום זה או זה צריך לנקר שם. וראוי להחמיר כשיטה זו. ע"ש. והוסיף עוד בשם היש"ש דמ"מ היכא דאין לו שום חשש אין צריך לבדוק אחריו וכו'. ע"ש. ודלא כהרב יד יהודה שכתב שבכל ענין יש לנקר את השינים אחר אכילת בשר. ורק מי שרגיל אצלו כן הרבה שהבשר נתחב בין שיניו אולי יש לו לנקר שיניו תמיד אחר אכילת בשר. עכת"ד. ודברי הרש"ל הללו הובאו גם בספר כנסת הגדולה בשתיקה (סימן פט אות י') קצת בשינוי לשון, שכתב: מדברי רבינו יעקב בעל הטורים משמע דדוקא כשיודע שיש בשר בשינים צריך להסירו, אבל בסתם אינו חושש, אבל הרשב"א כתב בחידושיו בשם בעל העיטור דאם חושש לבשר שבין שיניו אפילו שהה צריך להוציא וכו'. ע"ש. גם בספר כף החיים (סימן פט אות טו) העתיק את דברי הרש"ל ביש"ש. ושכ"כ הכנה"ג הנ"ל ובספר בית לחם יהודה (אות ה'), והוסיף דלפי"ז משמע דמי ששיניו פרודות או שבורות, דמסתמא נכנס בהם בשר, צריך להסירו. ע"כ.
ולכן לפלא בעיני מה שכתב שם בשו"ת ברכת יהודה שכ"כ האחרונים להקל בספיקו, הובאו בספר כף החיים (סימן פט אות טו). ואינו מובן, דאדרבה מדברי כף החיים מוכח לאסור בשם הרש"ל מדברי הרשב"א בשם העיטור, ודלא כדמשמע מהטור. ושכ"כ הכנה"ג והבל"י הנ"ל. וצ"ע. ובדברי הבל"י יש לי הרהורי דברים בזה, דהיה מקום לומר שהוא הבין כדברי הגהות שער החדש הנ"ל דמש"כ העיטור דאם חושש, היינו אם מרגיש, וכנזכר לעיל, שהרי כתב שם בבית לחם יהודה, שהרשב"א כתב בשם בעל העיטור דאם חושש לבשר בין שיניו אפילו שהה צריך להוציא ומ"מ היכא דאין חושש אין צריך לבדוק. ע"ש. אלא שמסוף דבריו שכתב אין צריך לבדוק, נראה שהבין כהרש"ל, דמיירי אפילו במסתפק. ודו"ק.
ומה שכתב עוד שם, שכל הראשונים שכתבו בסתמא דבשר בין השינים אסור ולא חילקו בין זמן לזמן ע"כ דס"ל כטעמו של רש"י ולא כטעם הרמב"ם. הלא הם, הר"ח והרי"ף והסמ"ק והרשב"א והר"ן והריטב"א והרא"ש וש"ד ואו"ה, והיינו מהטעם שהבשר מושך טעם וכו'. לא זכיתי להבין, שהרי הרשב"א בחידושיו (שם) כתב בזו הלשון: נמצא פסק הלכה לדברי רבינו חננאל והרב אלפסי ז"ל שבשר בהמה ואח"כ גבינה צריך לשהות לפחות מעת לעת והוא שיעור שש שעות כמו שכתבו הרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל ולא יספיק תוך זמן זה קנוח הפה ונטילת ידים "לפי שאין הבשר שבין השינים" ושל בין החניכים מתעכל בפחות מכן, ובשר של בין השינים בשר הוא דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם ונראין דברי בעל העיטור זצ"ל שכתב ואם חושש בשר בין שיניו ואפילו שהה צריך להוציאה. עכ"ל. ומשמע מזה להדיא שהבין הרשב"א שדברי בעל העיטור נכונים גם אליבא דהר"ח והרי"ף, וכמו"כ הבין בטעמם בפשיטות שהוא משום בשר שבין השינים. וממילא מצינו שהר"ח והרי"ף והרשב"א ובעה"ט ס"ל להוציא בשר בין שיניו גם לאחר שש, ואע"פ שטעמם משום בשר שבין השינים. ודו"ק. ונמצינו למדים שיש ראשונים שאסרו את הבשר שבין השינים אע"פ שהם סוברים כטעמו של הרמב"ם. ולאו מילתא פסיקתא היא. וגדולה מזו מצינו להפר"ח ושאר אחרונים שכתבו שגם לפי טעמו של הרמב"ם צריך להוציא את הבשר לאחר שש אם ישנו. ובמקום אחר כתבתי בזה בס"ד.
ובאמת שלפי דברי הרש"ל והאחרונים שהסכימו עמו, דברי העיטור לכאורה אינם בהירים כ"כ, דאם כוונת בעל העיטור כדבריהם, דמיירי שאינו יודע אם יש בשר בשיניו, א"כ מה זה שכתבו דצריך להסירו, והלא אינו יודע כלל אם יש בשר או לא, והוה ליה למימר דאם חושש לבשר בין שיניו צריך לבדוק בשיניו אם יש בשר או לא. ואע"פ שיש ליישב ולומר דלישנא קלילא נקיט, ור"ל שצריך להוציאו אם בדק ומצא, מ"מ הפשט לא יופשט, ופשטות דברי בעל העיטור דמיירי שמרגיש בבשר בין שיניו, וע"ז כתב דצריך להוציאו. ואין להקשות דמאי קמשמע לן, פשיטא שצריך להוציאו, זה אינו, דהלא מצינו לכמה פוסקים שכתבו בדעת הרמב"ם דלאחר שש שעות הבשר נחשב כמעוכל ואין צריך להוציאו. וכמ"ש הטור להדיא שלדעת הרמב"ם נחשב הבשר כמעוכל לאחר שש ואין צריך להוציאו, וכן כתב המאירי בחידושיו. ולזה בא בעל העיטור לאפוקי מזה, דאפילו שהה אם מרגיש בבשר שיש בין שיניו צריך להוציאו. ועיין בלשון הרש"ל והכנה"ג והבל"י דפתחו וכתבו דאם חושש צריך להוציא, וסיימו דאם אינו חושש אין צריך לבדוק, בלשון בדיקה, והוה להם לפתוח ג"כ בלשון בדיקה. ודו"ק.
עוד יש להעיר לכאורה על דברי הרב כף החיים הנ"ל (אות טו) שלאחר שהביא את דברי הרש"ל והכנה"ג והבל"י, כתב ולפי"ז משמע דמי ששיניו פרודות או שבורות דמסתמא נכנס בהם בשר צריך להסירו. ע"כ. ודבריו צ"ע, דהאחרונים הנ"ל מיירו אפילו בספק בשר בין שיניו, אבל היכא שודאי יש בשר בין שיניו, או היכא שע"פ רוב יש בשר בין שיניו, בודאי שיש לנקר ולהסיר, ואפילו הטור יודה בזה. דעד כאן לא משמע מהטור דאין צריך להסיר אלא היכא דמן הסתם לא ידוע לו שיש בשר, ולכן בסתם אינו חושש, אבל היכא דמסתמא יש בשר, כגון ששיניו פרודות או שבורות, מסתברא שגם הטור יודה. וממילא מה שכתב הרב כף החיים דלפי"ז מי ששיניו פרודות או שבורות "דמסתמא" נכנס בהם בשר צריך להסירו, לכאורה אינו מדויק כ"כ, דבזה אפילו להטור צריך לנקר ולהסיר. וק"ל. וראה בזה בספר בדי השלחן (ס"ק יא) שכתב דראוי להחמיר כשיטת הרש"ל, והוסיף, דמ"מ מי שרגיל אצלו כן הרבה שהבשר נתחב בין שיניו אולי יש לו לנקר שיניו תמיד אחר אכילת בשר. ולשון זו מדוקדקת טפי. וק"ל.
והנה אע"פ שעדיין יש לנו ספק ספיקא להקל בזה - ספק אם יש בשר בין שיניו, ואפילו תמצא לומר שיש בשר, מ"מ שמא הלכה כהטור בדעת הרמב"ם ושאר פוסקים דסברי דאחר שש שעות אין צריך להסיר ודינו כמעוכל, מה גם שאין הכרח גמור ללמוד כדברי הרש"ל והאחרונים בדברי הרשב"א ובעל העיטור. מ"מ, מכיון שהאחרונים הסכימו להחמיר בזה, ומהם הרש"ל והכנה"ג והבל"י והכף החיים והיד יהודה ובדי השלחן, נראה יותר להחמיר בזה, ובפרט שבדיקה והסרה זו, בידו לעשותה, ומצינו לרבים מהפוסקים דלא סמכי על ס"ס כל היכא שבידו לברורי, ודון מינה ואוקי באתרין.
וכיוצא בזה ראיתי בספר ילקוט יוסף איסור והיתר (ח"ג סימן פט עמוד שעד) שהביא מספר חקר הלכה ח"ב (דף טז) במי שיש לו נקבים בשיניו, ולפעמים נכנסים לשם שיירי בשר, שכל הזריז לחטט אחרי הבשר הרי זה משובח. ע"ש. וגם הגאון אחי המהר"ל בהגהות ויכוח מים חיים על התורת חטאת (סימן עז סק"ב) כתב: ואותן בני אדם שהתליעו שיניהם ויש להם נקבים נקבים שמעתי שיש להם להיזהר מאוד לחטט יפה בין אותן נקבים כשבאים לאכול בשר אחר גבינה משום שהגבינה נדבקת באותן נקבים. וראה עוד בספר יד יהודה (סימן פט בפירוש הקצר סק"ב) שכתב שאפילו בספק אם יש בשר בין שיניו, צריך לנקר שם, שהדבר בדוק הוא שאם לא ינקר שיניו יפה ישאר גם אחר שש שעות בשר בין שיניו. וע"כ יש להחמיר לנקר שיניו תמיד. ושכן הוא בכלבו (סימן קו). ע"ש.
ושלחתי כמה מהדברים הנ"ל למחבר הספר ברכת יהודה הנ"ל, הלא הוא הרה"ג ר' יהודה ברכה שליט"א, והשיב לי, דממה שכתב הכה"ח בסוף דבריו וז"ל ולפי"ז משמע דמי ששיניו פרודות או שבורות דמסתמא נכנס בהם בשר צריך להסירו. עכ"ל. נראה שהבין שהרש"ל החמיר רק בכה"ג ששיניו פרודות, שהספק הוא ספק הקרוב לודאי שמסתמא נכנס הבשר בין שיניו, אולם בסתם ספק אף איהו יודה דיש להקל. ואף שאין זה מוכרח וי"ל דלאו דוקא נקט הכה"ח, מ"מ מאחר שהס"ס שכתבנו בזה, הוא ס"ס אלים, ובפרט דקאימנן במילתא דרבנן, ויש להקל טפי בספקו, לפיכך מסתבר יותר לומר שמה שהחמיר הרש"ל בזה הוא רק בכה"ג שהספק הוא ספק הקרוב לודאי. וכבר אמרו חז"ל (פסחים קיב.) אם בקשת ליחנק היתלה באילן גדול. ופירשב"ם לומר דבר שישמע לבריות ויקבלו ממך, ומשום דנקט לישנא דחניקה, נקט היתלה באילן, למוד בפני רב ואמור שמועותיו משמו. עכ"ל. ע"כ דברי תשובתו.
וכל זה איננו שוה לי, כי עשה סניגורין לדבריו שלא בצדק. כי הרי בתשובתו כתב שכ"כ "האחרונים" להקל בספיקו הובאו בכף החיים. ע"כ. וכל האחרונים שהובאו בכף החיים, הלא הם, רש"ל, בל"י, כנה"ג, כתבו להחמיר בזה. וגם הכף החיים גופיה שהביאם משמע דס"ל ג"כ הכי. ולמה לנו לעשות את הרב כף החיים קשה הבנה בדברי הרש"ל רק כדי לבאר את מה שכב' ביאר. ולא יעשה כן. והפשט לא יופשט. ומאיזה טעם נאמר שהכף החיים נראה שהבין שהרש"ל החמיר וכו'. ועי"ז להיזקק לשני דוחקים בלי כל צורך - הדוחק האחד שהכף החיים אינו מבין קרוא דברי הרש"ל, והדוחק השני, שהרב כף החיים עצמו ג"כ סובר כן וחולק על הכנה"ג והבל"י. פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל להבינה. והדבר פשוט שכל כונת הרב כף החיים להביא עוד ציור שצריך להחמיר לנקר שיניו אף אם לא חושש בעצמו, דיש לו לחשוש מצד המציאות. ומה שהוסיף כת"ר על הס"ס, דלפיכך מסתבר לומר שמה שהחמיר היינו בספק הקרוב לודאי, ואם ביקשת ליחנק היתלה באילן גדול. אני תמיה ע"ז, דכל זה אפשר לומר היכא שאין סתירה לדברים מאותו גדול עצמו, אבל אם מביא ראיה מאותו גדול, והראיה היא ראיה לסתור, שב ואל תעשה עדיף.
עוד הוסיף וכתב לי: דספר תורה איכא גבן הלא הוא מרן השו"ע שכתב ג"כ כלשון הטור "אם יש בשר בין השינים צריך להסירו" ומבואר מזה דדוקא כשיודע שיש בשר בין השינים צריך להסירו (וכפי שדייק הרש"ל כן מלשון הטור), וכ"כ לדייק כן בדברי מרן השו"ע בספר יד יהודה בפירוש הקצר (סק"ב), וכן מבואר בספר זב"צ (סק"ח). ושו"ר שגם בספר בדי השלחן (ס"ק יא) כתב לדייק מלשון השו"ע שאין לחשוש מסתמא לבשר בין השינים, ובציונים (ס"ק יט) כתב שכן דקדק בכנה"ג מלשון הטור שהוא כלשון המחבר (ומקור דבריו של הכנה"ג הוא מהרש"ל). ובספר מעדני השלחן במטעמי השלחן (סק"ג) כתב לדייק כן גם ממ"ש הרמ"א וז"ל ואם מצא אח"כ בשר שבין השינים ומסירו, צריך להדיח פיו קודם שיאכל גבינה וכו'. דמלשון זה משמע דוקא אם מצא בשר בין שיניו איכא איסורא, אבל בסתם שאינו יודע בודאי אינו חושש, ואין צריך קנוח ולא הדחה. עכ"ד. ולעניות דעתי מה שהביא מספר יד יהודה ומספר זבחי צדק אינו מוכרח, שהרי שם כתבו להדיא "דבסתמא" לא חיישינן בזה, וכן כתב היש"ש. והלא זה ממש כדברי הרש"ל, אבל אם "חושש", שאני. ואם נבין בספר יד יהודה כהבנת המחבר שליט"א, הוה לי לומר אבל היש"ש סובר וכו'. כך נראה לי.
ועיין עוד שם שהביא משו"ת דברי שלום (חיו"ד סימן כה), שהבין שרש"ל מחמיר בזה בכל אופן, אולם אף לפי הבנתו כתב התם להשיג בזה על הרש"ל, די"ל דכוונת בעל העטור במ"ש דאם חושש צריך להוציאו, היינו אם חושש ומרגיש שיש בשר בין שיניו, ואין הכוונה שהוא מסופק בזה כדברי הרש"ל, אלא מלשון החושש במתניו החושש בשיניו (שבת פי"ד מ"ד) דר"ל שמרגיש כאב בשיניו, וגם כאן ר"ל שמרגיש ויודע שיש בשר בין שיניו. וכן מוכח מדברי הב"י שכתב באו"ח (סי' קעג) ע"ד הטור שכ"כ הרשב"א בחידושיו בשם בעה"ע. ע"ש. ואם איתא כדברי רש"ל שיש חילוק ביניהם, לא הו"ל לומר שכ"כ הרשב"א בשם בעה"ע. אלא ודאי מוכח דהב"י ס"ל דהטור והרא"ש והרשב"א ובעה"ע שוים הם. ע"כ. וסיוע לדבריו מצאתי בספר או"ח (ח"ג דף 335) שכתב בזה"ל: ואחר שום בשר אפילו אחר עוף, לא יאכל גבינה או חלב עד שישהה ביניהם שיעור סעודה אחת, והוא כמו שיעור ששה שעות, לפי שהבשר שבין השינים אינו סר בקנוח הפה, ועוד שהבשר מוציא שומן ונדבק בפה ומאריך בטעמו. ואם חושש בפיו בין השינים אפילו אחר שש שעות, נראה מדברי הבעל העטור דעדיין חשוב בשר, ואסור לאכול גבינה או חלב. והר' יהונתן ז"ל כתב דמשש שעות ואילך חשבינן ליה כמעוכל, ולא חשיב בשר כלל, וכן נראה דעת הרשב"א ז"ל. עכ"ל. ומדבריו מבואר כמ"ש הרב דברי שלום דהאי חושש היינו חושש ומרגיש שיש בשר בין שיניו. עכת"ד. וכבר כתבנו מזה לעיל בשם הגהות שער החדש על בעל העיטור שביאר כן. אבל עכ"פ הרש"ל וסיעת מרעיו לא הבינו כן. וכאמור. ויש מה לפלפל עוד בזה ובמה שכתב לי עוד בזה, אבל לא עת האסף ואין כאן מקום להאריך יותר.
♦
מסקנה
המורם מכל האמור, שמי שמסופק שנשאר לו בשר בין שיניו, עליו לבדוק ולנקר ולהסירו אם נמצא, אע"פ שכבר שהה שש שעות לאחר אכילתו. זה הנראה לעניות דעתי. וה' יאיר עינינו בתורתו ויעזרנו על דבר כבוד שמו.
♦ ♦ ♦