סוגיית הגמרא בחולין
סו ע"ב: "תנן התם, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת". וכן המציאות מוכיחה בכל מיני הדגים הידועים לנו, שדגים בעל קשקשים הם גם בעלי סנפירים, אך דגים רבים הנם בעלי סנפירים אך לא בעלי קשקשים. ומקשו בגמ' התם: "מכדי אקשקשת קא סמכינן, ליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר". דהיינו, דלכאורה הסימן של סנפירים הנו מיותר, מאחר שישנם דגים טמאים בעלי סנפירים אך אין דגים טמאים בעלי קשקשים, אם כן מדוע כתבה התורה שני סימנים (סנפיר וקשקשת), סגי לכתוב סימן אחד – קשקשת.ומשיבה הגמ': "אי כתב רחמנא קשקשת ולא כתב סנפיר, הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר, ואפילו דג טמא. כתב רחמנא סנפיר וקשקשת". דהיינו, הסיבה שכתבה התורה גם סנפיר היא כדי שנוכל להבדיל בין הקשקשים לסנפירים ולא נטעה לומר שקשקשת היא למעשה סנפיר. וממשיכה הגמ': "והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת, ממאי דקשקשת לבושא הוא, דכתיב (שמואל א יז, ה) ושריון קשקשים הוא לבוש, וליכתוב רחמנא קשקשת ולא ליכתוב סנפיר. א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל (ישעיה מב, כא) יגדיל תורה ויאדיר".
דהיינו באמת אין טעם לכתוב גם את סימן הסנפיר כדי לדעת מה היא קשקשת, מאחר שבלאו הכי אנו יודעים מה היא קשקשת, אולם אף על פי כן נכתב סימן נוסף, משום "יגדיל תורה ויאדיר". וביארו התוס' שם (ד"ה יגדיל): "הרבה אמר לנו טעמים לידע מהו קשקשת".
♦
ב.
דברי המעדני יום טוב
ומפורסמים עד מאוד דברי בעל התוספות יום טוב על אתר, בספרו מעדני יום טוב על הרא"ש (פ"ג סי' סז אות ה). וראשית כל נביא את דבריו בשלמותם: "ואני בהיותי אב"ד ור"מ בק"ק ווינא הביא אלי החכם מוהר"ר אהרן רופא נר"ו[1], דג נקרא בלשונם שטינק"ס מרינו"ס, ונמצא בים הספרדי, והוא סם המות. והרקחים יודעים פעולות להוציא הארס ממנו ואז עושין מבשרו במיני רפואות ויש לו שדרה וראשו רחב וגם יש לו קשקשים על כל גופו, ואין לו שום סנפיר רק יש לו ארבע רגלים כרגלי בהמה או חיה. ושאלני על זה, דממ"נ, אם נחשב רגלים לסנפירים, הלא דרכיה דרכי נועם, אי אפשר לומר שהתורה מסרה לנו כלל שעל ידי כן נבוא לאכול סם המות. ואם בריש פרק לולב הגזול הוציא כופרא מכלל לולב משום שנאמר דרכיה וגו' דבכופרא יש קוצים ומסרטים הידים, כל שכן בכגון דא סכנת נפש. ואשתומם על זה מאוד, ולא ידעתי להשיב. רק אמרתי שאפשר שהוא מין מורכב ולא הורכב קודם מתן תורה כמו הימים שאמרו בבראשית רבה שהקב"ה לא בראם בששת ימי בראשית, ואף זה מין הורכב אחר קבלת חז"ל כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. והנה כעת נראה לי יישוב אחר יותר נכון, וזהו שיש לי דקדוק בכתוב שאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת וגו' והדר אמר וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת וגו' מכל שרץ המים ומכל נפש החיה וגו' מה שלא אמר בכתוב הראשון. לכך נראה לי דהכתוב הראשון מדבר במיני דגים בלבד לאפוקי חיות שבים, וכן דרשו בתורת כהנים, החיה, חיות שבים. ומעתה זכינו לדין דזה הכלל דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר על מין דגים הוא שאמרו כן ולא על החיות שבים. וכן פסוק ראשון על דגים בלבד נאמר וסנפיר מיותר להגדיל תורה. אבל בפסוק השני שהוא נאמר על החיות שבים אין סנפיר מיותר. וצריכא, שהרי יש חיה או חיות בים שיש להם קשקשת ואין להם סנפיר כמו זה שטינק"ס מרינו"ס. ואפשר גם כן שיהיה מי שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת וברוך היודע".כעת ננסה בס"ד לבאר את דברי קודשו: רבינו דן במין בעל חיים הנקרא "שטינקס מרינוס". מדובר בבעל חיים ימי, בעל קשקשים אך לא בעל סנפירים. כנגד הסנפירים, ניחן השטינקס מרינוס בידים ורגלים, כמו היונקים והזוחלים. בשרו של השטינקס הוא רעיל, אולם הרוקחים יודעים להשתמש בו לצורך הכנת תרופות.
נקדים ונאמר כבר כעת, מין זה הנו המין המוכר כיום בכינוי "חומט רפואי". מין לטאה אשר בעבר הייתה מוכרת גם בכינוי "חומט ימי", וזאת מכיוון שהיא מתקדמת בחול בתנועות המזכירות שחייה. כינוי זה הוביל לטעות נפוצה, על פיה מדובר ביצור ימי, זאת חרף העובדה שהוא חי בעיקר במדבריות. כמו כן יוחסו למין זה סגולות רפואיות רבות ועל כן נותר שמו בימינו "חומט רפואי"[2].
דברי רבינו המעדני יו"ט כאן מבוססים על ההנחה על פיה מדובר ביצור ימי. חרף העובדה האמורה לעיל, כי בימינו הוכח שאין הדבר נכון (ולהלן נביא בס"ד כמה וכמה מגדולי הפוסקים שכבר עמדו על עניין זה), לצורך הרצאת הדברים נניח כי אכן מדובר במין דג. האם מדובר בדג טהור?
המעדני יו"ט מסתפק למעשה האם ידים ורגלים נחשבות לעניין הלכה כסנפירים או לאו. הסברא לומר כי אכן ידים ורגלים נחשבות כסנפירים היא ככל הנראה מכיוון שסוף כל סוף מדובר באברים בצידי הגוף המסייעים לתנועה והתקדמות, וצורתם המדויקת אינה משנה (והלא גם בין סנפירי הדגים ישנם מינים שונים ומגוונים). לאידך גיסא, אם נאמר כי ידים ורגלים אינן נחשבות כסנפירים, אם כן קשים דברי הגמרא שקבעה כי כל מין שיש לו קשקשים יש לו סנפירים, שכן כאמור, לשטינקוס ישנם קשקשים. אם כן לכאורה יש מכאן ראיה כי אכן הידים והרגלים נחשבות כסנפירים והשטינקוס הוא מין כשר.
אולם על סברא זו מקשה המעדני יו"ט: היאך ניתן לומר על השטינקוס כי הוא מין כשר, והלא כאמור לעיל, בשרו הוא רעיל, וכיצד ניתן לומר שהתורה התירה אותו באכילה. כראיה לדבריו מביא המעדני יו"ט, כי בפרק לולב הגזול (סוכה לב, א) סתרה הגמרא את ההנחה שלולב הנו "כופרא", שכן דרכיה דרכי נועם, ובכופרא ישנם קוצים רבים המסרטים את הידים (עיין רש"י שם ד"ה דרכיה).
ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים, דהלא אין דמיון כלל בין כופרא לבין הנידון דידן. דהתם דנה הגמ' במצוות לולב, שהיא מצווה חיובית על כל אדם ואדם, ואם כן לא ניתן לומר שציוותה התורה על כל יהודי לקחת בידיו מין צמח אשר יפגע בו ויזיק לו. אך כאן אין אנו מדברים על מצווה חיובית אלא על דבר הרשות. שאם ירצה יאכל דג זה ואם לא ירצה לא יאכל. וא"כ מה בכך שהתירה התורה מין רעיל, והלא אם ירצה יאכל ואם לא ירצה לא יאכל. ומה בין זה לבין מיני פירות וירקות ופטריות רעילים רבים, אשר בוודאי מותרים באכילה מצד הדין (ולא מצד סכנת נפשות), וכן מאכלים שונים המזיקים את גוף האדם ואעפ"כ הם מותרים באכילה. וע"כ נראה דאין שייכת הכא סברת דרכיה דרכי נועם[3].
ומ"מ אי נימא דאעפ"כ שייכא הכא סברא זו, כתב המעדני יו"ט ליישב, דבאמת השטינקוס אינו מין טהור וידיו ורגליו אינן נחשבות כסנפירים. ועל הקושיא כיצד אם כן כתבו חז"ל כי כל מין שיש לו סנפיר יש לו קשקשת, כתב לישב כי מדובר במין מורכב, דהיינו מין שנוצר כתוצאה מהכלאה של זנים שונים, ולא היה קיים בזמן שקבעו חז"ל את הכלל כי כל מין בעל קשקשים הוא בהכרח גם בעל סנפירים[4].
באופן אחר כתב המעדני יו"ט ליישב על פי דקדוק הפסוקים בפרשת שמיני (ויקרא יא, ט-י): "את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו. וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מכל שרץ המים ומכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם". המעדני יו"ט עומד על דקדוק לשון הכתוב, שכתב בפסוק הראשון כי מותר לאכול כל מין בעל סנפיר וקשקשת, וחזר וכתב בפסוק השני כי אין לאכול כל מין שאין לו סנפיר וקשקשת. עם זאת, בפסוק הראשון נאמר בפשטות כי מותר לאכול כל מין בעל סנפיר וקשקשת ללא פירוט. לעומת זאת, בפסוק השני נוסף "מכל שרץ המים ומכל נפש החיה".
מכך כתב המעדני יו"ט לדייק כי בסימני הטהרה ישנו חילוק בין הדגים לבין "חיות הים". הפסוק הראשון עוסק בדגים בלבד, ובו נכתב כי מותר לאכול דגים בעלי סנפיר וקשקשת. על פסוק זה (לשיטת המעדני יו"ט) כתבה הגמרא כי מיותר הסימן של סנפירים, מאחר שאין בנמצא דג בעל קשקשים ולא בעל סנפירים. לעומת זאת, הפסוק השני עוסק במיני חיות הים, וכותב על דרך השלילה כי אין לאכול כל חיית ים ללא סנפיר וקשקשת (ובמשתמע, מותר לאכול כל חיה ימית בעלת סנפיר וקשקשת). בפסוק זה באמת הסימן של סנפירים אינו מיותר, מכיוון שישנן חיות ימיות כדוגמת השטינקוס, אשר יש להן קשקשים ואין להן סנפירים.
♦
ג.
דברי מהר"י חאגיז
שאלת כשרותו של השטינקוס מרינוס (על פי ההנחה כי הוא אכן יצור ימי), עלתה מחדש באותו הדור על ידי רבי ישראל יעקב חאגיז בכמה מקומות בספריו. וזה יצא ראשונה בספר קרבן מנחה (סי' קיז): "דע כי זה ד' שנים הובא לפני כמו הדג מליח אורכו כאצבעו גדול של אדם ואומרים שיש ממנו כזרת. וצורת ראשו ופניו וגופו כאותן דגים הידועים שקורין גופאלו, ובערבי אלכירי ויש לו ידים ורגלים כמו האדם ממש עם הפרקים והצפרנים, גם צורת הזרוע מן הכתף ולמטה והשוק והירך דומה לאדם ושומרים אותו לסגולה. ועיקרו נראה שבא ממצרים כפי מה שאומרים ויש טעם לדבר. הוא כולו מלא קשקשים כמו הדג".כפי שנראה להלן, המין הנידון כאן הנו השטינקוס מרינוס עליו דן המעדני יו"ט. גם מהר"י חאגיז מניח כי אכן מדובר ביצור ימי, ועל פי זה הוא דן בשאלת כשרותו. הוא כותב כי בתחילה רצה להתירו באכילה על סמך דברי הגמרא כי כל מין בעל קשקשים הוא גם בעל סנפירים. מהמשך דבריו נראה כי הוא לא נטה לומר שהידים והרגלים נחשבו לסנפירים, אלא מתוך הנחה כי בהכרח יש לו סנפירים מוסתרים.
עם זאת, לאחר בדיקה מעמיקה גילה מהר"י חאגיז כי אין לו סנפירים כלל: "שבתי וראה שלא היו לו סנפירים כלל". על סמך עובדה זו, הכריע מהר"י חאגיז כי למעשה כלל לא מדובר בדג, אלא במין שרץ המהלך על הארץ: "אמרתי אני אל לבי, לא כזה התירה תורה כי זהו שרץ המים ולא דג. כי לכך נבראו לו ידים ורגלים שיהא מהלך בהם על הרקק כשאר שרצים. ואם לפעמים ישוט מים, הוא כמו האדם ששט בלא כנפים. וכיון שנמסר בידינו הלכה למשה מסיני, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ואנו רואין שאין לו סנפיר על כרחנו לומר שלא בזה דבר הכתוב".
דהיינו, היה מקום לומר כי אף על פי שבעל החיים המדובר הנו יצור אמפיבי (דהיינו כזה החי לסירוגין במים וביבשה), מכל מקום גם מינים אלו ניתרים על ידי סימני סנפיר וקשקשת. מהר"י חאגיז דוחה הנחה זו, מכיוון שקיבלנו שכל מין ימי בעל קשקשים הוא גם בעל סנפירים. ומכך שאנו רואים יצור אמפיבי בעל קשקשים ולא בעל סנפירים, בהכרח שסימני טהרה אלו לא נאמרו בהם כלל.
בהמשך, דוחה מהר"י חאגיז בצורה ברורה את הנחתו של המעדני יו"ט כי הידים והרגלים נחשבות לסנפירים. הוא מוכיח מדברי המשנה בחולין (נט, א) כי סנפיר אינו רק אבר באמצעותו מתקדם הדג, אלא צריך להיות אבר בעל צורה מסוימת. שהלא במשנה נאמר: "וסנפירים הפורח בהן". מהר"י חאגיז מדייק את הלשון "פורח", וקובע על פיה כי התנועה אותה מייצר הסנפיר צריכה להיות מעין "פריחה", דהיינו תנועה קלה המכוונת את הגוף לכיוון מסוים[5]. לעומת זאת, תנועת ידים ורגלים בתוך המים היא למעשה תנועת שחייה, המקדמת את הגוף באמצעות דחיקת המים[6].
וזה לשונו: "ואין לומר דידים שלו וזרועותיו הם סנפירים, דהא התם תנן סנפיר שהוא בהם. צריך שהא דומיא דכנף דעל ידי הסנפירים הולך ופורח ומנהיג את הגוף כמו הוילון של הספינה. והזרוע דומה למשוט, שזה מנהיג ומפריח וזה דוחה על ידי קריעת המים אין דומין".
מהר"י חאגיז מעלה השערה נוספת, על פיה היצור המדובר אינו בעל סנפירים כעת, אולם הוא עתיד לגדל אותם בהמשך חייו. הוא דוחה על אתר השערה זו, על סמך עדותם של כפריים המגדלים אותם.
כמו כן, הוא כותב כי למעשה ייתכן שקיימים מינים בעלי קשקשים ולא בעלי סנפירים, ודברי חז"ל כי כל שיש לו קשקשים אינו צריך בדיקה אם יש לו סנפירים, אמורים על דרך החזקה, כי כל מין בעל קשקשים מוחזק גם כן כבעל סנפירים מאחר שזה הוא הרוב. ועל כן, אם נמצא מין דג בעל קשקשים אינו צריך בדיקה אם יש לו סנפירים. אך דג שאנו רואים לנגד עינינו שאינו בעל סנפירים, אינו כשר אף אם יש לו קשקשים.
לסיום הוא כותב כי אפשר שלמעשה כל יצורי המים שאינם דגים אינם מותרים באכילה כלל. על פי זה הוא מבאר את לשון הכתוב, שהזכיר את שרץ המים רק בפסוק השני, העוסק במינים שאותם אין לאכול. על פי זה הוא כותב לבאר את דברי התוס' הנזכרים, כי עניין "יגדיל תורה ויאדיר" האמור כאן, היינו שכתבה התורה אופנים שונים לדעת מה הם קשקשים. והיינו כי על ידי הסנפיר באה התורה להוציא מן הכלל את השרצים וחיות הים, ולומר כי אין הן בכלל המינים הטהורים אף על פי שיש להן קשקשים, והסימן לכך הוא כי אין להן סנפירים.
באופן אחר כתב מהר"י חאגיז גם בספרו הנודע שו"ת הלכות קטנות (ח"א סי' רנה), ובשל לשונו המיוחדת נעתיק כאן את דבריו במלואם: "שלחתי שיביאו לי אותו דג שקורים סאקנקור. אמרתי מה רבו מעשיך ה', הכי הוא ארוך כלטאה עם זנב וראשו כדג שקורין גיפאל"ו ויש לו חוט השדרה וקשקשים ידים ורגלים כאדם בג' פרקים וחמש אצבעות עם פרקיהם וכמין צפרנים בסוף. אמרתי סוד ה' ליראיו שקבלו (עבודה זרה לט, א) כל הטהור בים טמא ביבשה. מי יגיע לסודך יוצר כל הנבראים. ספק גדול נסתפקתי באותו דג אחר שהתרתי אותו. אמרתי ה' מה היה לי, וימן ה' דג להטעות אותי. למה תעשה כה לעבדך ליעקב, ויאמר ה' לדג לבלוע את יונה ויתפלל ממעי הדגה. חלילה וחס ליה לזרעא דאהרן קדישא לטהר את השרץ. והספק הוא זה, כי המשנה אמרה סנפיר שהוא פורח בהם, משמע שיהיה כמין כנף הפורח. ובזה הייתי מיישב מהו יגדיל תורה, וכי יבואו דברים מיותרים להגדיל הס"ת בקובץ. בתחילה אמרתי שיש בדין שאם יבראו דגים בחבית ויש קשקשת בא' מהם מותר, דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ואם יבא לפנינו דג שלם שנמצא בו קשקשת ואין לו סנפיר יש לחוש שמא נדבקה לו קשקשת ממקום אחר, לפיכך כתבה תורה סנפיר דאם אין לו יש לחוש. וזהו יגדיל תורה שלמדנו דין מחודש. ובזה שלפנינו אמרתי דלכך כתבה תורה סנפיר, לומר כשהוא פורח בהם דוקא, אבל אלו ידים ורגלים הם להלך בהם על הארץ. ואפשר ששרץ זה יוצא ליבשה, דלכך נבראו לו, שאל"כ כדי לשוט לא היה צריך חתוך אצבעות שהסנפיר היא קשורה ועשויה כוילון כדי לחתוך ולקרוע במים. אבל חיתוך אצבעות וכף היד וכף הרגל הוא הכנה להלוך על הארץ. נמצא ששרץ זה יש בו משום שרץ המים והשרץ השורץ על הארץ. אשלם תודות לבוראי שהאיר עיני בתורתו, כן יצילני מכל טעות ושגיאה".
ראשית כל ניתן להוכיח מכאן בצורה ברורה כי אכן שני נביאים נתנבאו בסגנון אחד, והמין אודותיו דיבר מהר"י חאגיז אכן הנו השטינקס מרינוס עליו כתב המעדני יו"ט, שכן "סאקנקור", הוא שמו הערבי של החומט הרפואי[7]. כמו כן, מהר"י חאגיז כותב ביאור שונה בעניין דברי הגמרא כי סנפיר נוסף משום "יגדיל תורה ויאדיר". לפי ביאור זה, הסנפיר נוסף משום שלמרות הכלל של חז"ל, למעשה דג ללא סנפיר אסור באכילה (ככל הנראה נסובים דבריו על מה שכתב בקרבן מנחה כי כלל זה אינו מוחלט). אולם מכח מציאותו של הסאקנקור, כותב מהר"י חאגיז כי התורה הזכירה את סימן הסנפיר כדי להוציא את בעלי הידים והרגלים, שאינן נחשבות לסנפירים.
בחלק ב של הספר (סי' ה) כותב מהר"י חאגיז כי שב ונשאל בעניין הסאקנקור, אם היו לו סנפירים אם היה טהור. והשיב כי מין זה יצא לחלוטין מכלל מיני הדגים מאחר שהוא יוצא לארץ, ולפיכך איננו נטהר יותר על ידי סימני הטהרה הרגילים של דגים.
♦
ד.
האם ישנם דגים בעלי קשקשים ולא בעלי סנפירין
מכל מקום, נראה דפשוט היה למהר"י חאגיז כי הכלל שכל דג שיש לו קשקשים יש לו סנפירים, נאמר על דרך הרוב אך ישנם דגים היוצאים מכלל זה.לעומת זאת כתב הט"ז (יו"ד פג, ג): "דאילו דג שלם אי אפשר בעולם להמצא בקשקשת בלא סנפיר". באופן דומה כותב הפרי חדש על אתר (ס"ק ד), ומוסיף כי לא ניתן לומר אף כסברת המעדני יו"ט, כי מדובר במין מוכלא שנוצר לאחר דברי חז"ל. כדרכו, הוא חולק בתקיפות על דבריו: "ושרי ליה מאריה להעלות על ספר דברים זרים כאלו, שכמעט עוקר תחומין וגבולין שגבלו ראשונים ונותן מקום לטעות ולפקפק בדברי רז"ל המקודשים והאמתיים, דכשם שהורכב מין אחד אפשר שהורכבו מינים אחרים, וכלל רז"ל נשאר נופל ארצה חלילה וחס"[8].
הפרי חדש מוסיף וכותב כי הכלל אותו קבעו חז"ל, כי כל מין שיש לו קשקשים בהכרח יש לו גם סנפירים, תקף בצורה גורפת כלפי כל יצור ימי, הן דגים והן חיות ים, ועל כן מכריע: "וגם זה הדג שטינק"ס טהור הוא". גם במחזיק ברכה (ס"ק ז וגם יא) האריך לבסס את דברי הפרי חדש, ונקט למעשה שהוא מין כשר[9]. ועיין בפרי מגדים (משבצות זהב ס"ק ב) שהסתפק בזה[10].
בפירוש זית רענן על הילקוט שמעוני מבעל המגן אברהם (פר' שמיני רמז תקלג), כותב כי באמת אף אם נאמר שהשטינקוס מרינוס הוא דג בעל קשקשים ולא בעל סנפירים, מכל מקום הוא אסור באכילה, ואין מכאן קושיא על דברי הגמרא הקובעת כי כל שיש לו קשקשים יש לו סנפירים, ואלו דבריו: "יגדיל תורה ויאדיר, פרש"י שקצים ורמשים מאיסי על האדם, ולמה הוצרכו התורה לאסרם, אלא חפת הקב"ה לזכות את ישראל שיהיה להם שכר טוב מאת ה' בעולם, לפיכך אסרה בפירוש שנאמר ה' חפת למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, וצוה מה שבלאו הכי אין ראוי לאכילה. א"כ ה"נ המקשן ידע דאיכא דג אחד שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר, אך הוא סם המות ובלאו הכי לא יאכלוהו, אם כן למה כתיב סנפיר, ולזה משני יגדיל תורה ויאדיר – דהקב"ה רצה להגדיל תורה דאם לא היו אסורין מדין תורה לא היה להם שכר על זה"[11].
והיינו, באמת ידעו חז"ל כי קיים מין דג בעל קשקשים אך לא בעל סנפירים – והוא השטינקוס מרינוס (אף שהדבר אינו נאמר כאן במפורש). עם זאת, מכיוון שדג זה הוא בלאו הכי רעיל, הוקשה לגמרא מדוע הוצרכה התורה לאסור את אכילתו, לכך השיבה – יגדיל תורה ויאדיר, כדי שאיסור זה יהיה מחמת מצווה ולא מחמת סכנה, וישראל שאינם אוכלים אותו יקבלו עליו שכר.
לפי דבריו נמצא כי השטינקוס מרינוס הנו מין יחידאי בעל קשקשים ולא בעל סנפירים, אולם הדבר אינו סותר את דברי חז"ל על פי הבנת המגן אברהם בסוגיא. אמנם, לפי ביאור זה נמצא כי באמת גם הסנפיר הנו סימן טהרה בדגים כמו קשקשים, ולו יצויר שהיו מיני דגים נוספים בעלי קשקשים אך לא בעלי סנפירים (כגון מינים מורכבים), גם הם היו נאסרים באכילה.
באופן שונה מעט כתב השואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סי' נד), כי באמת השטינקוס מרינוס הנו המין היחיד בעל קשקשים ולא בעל סנפירים, ובאמת הוא לא נאסר לאכילה מצד היותו דג טמא (כי הסימן העיקרי הנו רק קשקשים ולא דגים). אולם אף על פי כן הוא אסור באכילה משום סכנה, ועל כן כתבה התורה "סנפיר" להשמיענו שאף אם תמצא מין הכשר באכילה מצד דיני דגים (היינו שיש לו קשקשים), מכל מקום אין לאוכלו משום סכנה.
לעומת זאת כותב בכרתי ופלתי (כרתי סי' פג ס"ק ג): "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר – נראה רוב דגים. דהכל, ובפרט בטבע ברואים, הכל אחר רוב. דבכל ברואים יש הרבה דברים יוצאים מטבע כמו שהעידו הטבעים בטבעי בעלי חיים, אבל התורה והמצות נהוגים הכל אחר רוב, ורוב שיש להם קשקשים יש להם סנפיר. ואם נמצא בעל חי דאין להם סנפיר אין זה סותר הכלל, דמן המיעוט הוא, וחז"ל דברו ברוב דגים. ולכך בדג ספרדי הארסי שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר, אין בו סתירה לדברי חז"ל".
וכן כתבו בישועות יעקב (ס"ק ב) ובספר הכתב והקבלה (פרשת שמיני שם), כי באמת ישנו מיעוט של דגים בעלי קשקשת ולא בעלי סנפיר, ועל פי זה כתבו לבאר את עניין השטינקוס מרינוס.
אמנם, בפרי מגדים (שם משבצות זהב ס"ק ב) הקשה על סברא זו, היאך ניתן לומר שלא דיברו חז"ל אלא על דרך הכלל, והלא אם כן לא הייתה הגמרא מקשה ולכתוב רחמנא קשקשת. כי אם יש ולו מיעוטא דמיעוטא של דגים בעלי קשקשת ולא בעלי סנפיר, מובן היטב מדוע הוצרכה התורה לכתוב סנפיר אף על פי שהסימן העיקרי הוא קשקשת, מכיוון שמכל מקום ישנו מין בעולם שאין לו סנפיר ואותו באה התורה למעט.
הכתב והקבלה כתב ליישב קושיא זו, שאין זה מדרך התורה בכל מקום לדבר אמיעוטא דמיעוטא, ועל כן לא ניחא ליה להתרצן לומר דמה שהוצרכה התורה לכתוב סנפיר הוא עבור אותם מינים בודדים אשר יש להם קשקשת ואין להם סנפיר.
♦
ה.
ביאורים נוספים
הפרי חדש כתב כי שמא לשטינקוס מרינוס אמנם אין סנפירים כעת, אך הוא עתיד לגדלם לאחר זמן. ואולי הם נושרים ממנו בשעה שהוא עולה מן הים. ובמחזיק ברכה (שם ס"ק ז) כתב שהמעדני יו"ט לא רצה לתרץ כן, משום שא"כ נמצא היה שהוא מין טהור, והוא היה סבור שלא ניתן לומר כן משום דרכי נועם.בשו"ת שמלת בנימין (יו"ד סי' ז) כתב כי אף על פי שלשטינקוס מרינוס ישנם קשקשים, מכל מקום אין לו קשקשים בג' מקומות הנצרכים כדי להכשיר ואכמ"ל.
♦
ו.
אינו מין דג כלל
ולמעשה כבר כתבנו כי כיום הוברר שהשטינקוס מרינוס כלל איננו דג, ואין הוא אלא שרץ השורץ על הארץ ככל שאר השרצים.וכבר כתב כן החת"ם סופר בחידושיו לחולין (סו, ב): "שוב נתברר לנו על ידי מומחים בחכמת הטבע וגם הראינו בספרי הטבע שהשטינקוס איננו חית הים כלל אלא גדולו ביבשה על שפת הים, וקופץ בים לפעמים כצפרדע, והוא מין קראקטי"ל... ונאמנו דברי חז"ל שבמים כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר". וכן כתב הג"ר אברהם זוטרא אבד"ק מינסטר (בתשובה שנדפסה בקובץ שומר ציון הנאמן גליון צא, עמ' קפב-קפג) כי ראה בספרי הטבע.
והא לך לשונו של ספר תולדות הארץ (תולדות החיים, מערכת השרצים אות יב): "סטינקו"ס, היא מין לטאה הנצבת על מעברה העוברת ממשפחת הלטאות למשפחת הנחשים. רגליה קצרות מאד, וכל גופה הלבן ככסף מכוסה בקשקשים כדג. משכנה בארצות החמות כמצרים וערב כו', מקרוב לנהרות מים אשר תדע גם לשחות בהם היטב. בשנים מלפנים (וגם כעת בארצות המצאה), חשבוה לרפאות תעלה רבה, לחזק כח המוליד, וגם לשאר מחלות".
ובהערה שם הביא דברי מעדני יו"ט וכתב: "ולדעתי אין כאן שאלה וקושיא כלל, כי גם מין השטינקו"ס זה (ככל יתר מיניו) איננו נכלל מאומה בכלל את זה תאכלו מכל אשר במים, כי הוא שוכן על פני האדמה, גם כי ישחה במים היטיב (אשר זאת היתה לסבה בשנים מלפנים, לחשוב אותו לתולדת המים ולקראו בשמו) ונבדל הרבה מהדגים בבנין גופו, ובכלי הריאה אשר לו, אף שכך גופו מכוסה בקשקשים כמוהם, והוא בודאי מין שרץ, וחז"ל וכלליהם אמת, צודקים לכל מתבונן בם".
♦ ♦ ♦