הרב אליהו ובר דן כאן בשני נושאים, שהם שתי סוגיות שונות. לנושא הראשון, של שופר בר"ה שחל בשבת, איני רוצה להתייחס כעת. ברצוני לכתוב רק על הנושא השני, של לולב ביום ראשון שחל בשבת.
(כל ציטוט שהבאתי במרכאות כפולות, הוא מתוך המאמר של הרב אליהו ובר).
וראשית אביא את הרקע לנושא, כפי שניסח את זה הרב אליהו ובר: "המעיין בשיטת הבבלי יראה שנאמרו בזה שתי סוגיות בפרק רביעי בסוכה. בהתחלה (מג.) נקטו פשוט שאחר החורבן נוטלים בארץ ישראל לולב בשבת, והוכיחו מהמשנה בפרק שלישי שכל העם מוליכין לולביהן לבית הכנסת, ועל כרחך מיירי אחר החרבן, כי בזמן הבית מוליכין לולביהן להר הבית, כמבואר במשנה בפרק רביעי, ואחר כך תקנו ליטול בבתיהם, אמנם בהמשך (מד.) נקטו שבארץ ישראל אין נוטלין לולב בשבת, ומה שקשה מהמשנה בפרק שלישי תירצו שמדובר בזמן בית המקדש בגבולין עיי"ש".
והגמרא בסוף הסוגיא השניה מביאה את המסקנה הקודמת 'והא יום טוב הראשון דלדידן לא דחי ולדידהו דחי' וחוזרת בה מזה ואומרת 'אמרי לדידהו נמי לא דחי'. כך שבגמרא עצמה מבואר שסוגיה זו באה לדחות את מסקנת הסוגיא הקודמת.
וכתב הרב אליהו ובר: "והנה מתוך לשון הסוגיא נראה שלא היו בקיאין במנהג ארץ ישראל, רק יישבו את סתירת המשניות על פי חשבון הסוגיא. אמנם לכאורה אם היו יודעים שהמנהג בארץ ישראל היה ליטול לא היו נוקטים כן, והיו מישבים יישוב אחר. רק ביארו את דברי רבין שאמר לא דחי, דהיינו שאינו דוחה בין לולב ובין ערבה, והטעם שהגיעו למסקנה זו הוא מהקושיא בהבדל בין לולב וערבה".
ומכיוון שכך, הרב אליהו ובר הגיע למסקנה "הנה יש לברר מה היה המנהג בפועל בארץ ישראל, ובירושלמי עירובין (פרק ג' הלכה ט') מבואר שהמנהג היה שנוטלין לולב בשבת ושכך המנהג הפשוט בארץ ישראל, וגם בספר החילוקים שבני א"י נוטלין לולב בשבת".
ועוד מביא מפיוטי רבי אלעזר ברבי קליר (שכידוע היה בא"י ופיוטיו הם תמיד ע"פ שיטת הירושלמי, ולא ראה את הבבלי). ומפורש בהם שנוטלין לולב בשבת.
אך כמדומני שהבנת הגמרא שונה לגמרי.
הרב אליהו ובר הבין כדבר ברור שהדיון של הגמ' הוא מה באמת עשו בארץ ישראל, והגמרא לא ידעה מה עשו בארץ ישראל.
האם באמת לחכמי בבל היה קושי לדעת מה קורה בארץ ישראל?
הגמרא במסכת גיטין דף ו: אומרת 'שלח ליה ר' אביתר לרב חסדא: גיטין הבאים משם לכאן, אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם... דכ"ע בעינן לקיימו, וכיון דאיכא רבים דסלקי ונחתי, מישכח שכיחי.'
כלומר, המביא גט ממקום למקום, צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם, כדי שהבעל לא יוכל לערער, אבל המביא גט מבבל לא"י או מא"י לבבל, לא צריך לומר, כי גם אם הבעל יבוא ויערער, הערעור לא יפריע לנו, שהרי 'כיון דאיכא מתיבתא והולכין תלמידים מזו לזו ומשאר עיירות להן ללמוד תורה, מישכח שכיחי' (גיטין ו, א, וברש"י). בכל בית מדרש בארץ ישראל, אנחנו נמצא תלמידים מכל כפר בבבל, ואם הבעל יערער נוכל לקיים את חתימות הגט.
ברור אם כן, שבכל בית מדרש בבבל היו רבים שיכלו להעיד מה המנהג בארץ ישראל, והגמרא ודאי בררה מה המציאות הוודאית בארץ ישראל ולא הסתפקה בהסקת מסקנות מתוך סוגיה.
וגם אם היתה תקופה שבה לא יכלו להגיע מארץ ישראל לבבל, חכמי בבל ידעו שמאות ואלפי תלמידים מארץ ישראל שמעו על הסוגיא הזו, ולא העירו שהמציאות שונה. וגם רבין וכל נחותי שהעירו על כך ששנה אחת חל יום ערבה בשבת, ונטלו ערבה – לא העירו על מה שעושים ביו"ט ראשון שחל בשבת ככל כמה שנים. ומכיוון שכך – חכמי התלמוד ידעו שיהודי א"י נוטלים לולב ביום ראשון שחל בשבת.
אז אם כן, הגמרא לא באה לדון מה המציאות. על מה הגמרא כן באה לדון?
הגמרא באה לתקן תקנה.
והמטרה של התקנה היא - 'שלא לעשות ישראל אגודות אגודות, ונראה כשתי תורות' (כלשון רש"י כאן). וכיום אנחנו רואים באופן המציאותי כמה תקנה זו חשובה. כי למרבה הצער היו יהודים רבים שהרשעים הצליחו לשכנע אותם שבארץ ישראל לא צריך לשמור מצוות, מפני שהיתה להם הרגשה שהתורה בא"י שונה מחו"ל. כך שאם היו שינויים אמיתיים בין א"י לחו"ל, יתכן שלרשעים האלו הייתה יותר הצלחה, רח"ל.
וממילא ברור שבירושלמי נמצא שנהגו ליטול לולב ביו"ט ראשון שחל בשבת, כי רבי אבהו היה לפני התקנה הזו, וגם צפוי שרבי אלעזר ברבי קליר, שהיה לפני שהתלמוד הבבלי הגיע לארץ ישראל, לא יכתוב על פי תקנה שהוא עדיין לא שמע עליה, ואולי אפילו עדיין לא נתקנה.
[ונכון שהגמרא הסתמכה על עדותו של רבין על הנהגת חכמי ארץ ישראל בנוגע לנטילת ערבה באותו מקרה חד פעמי שיום שביעי שחל בשבת (ויתכן שזו היתה תקנה שהתחדשה בשנה ההיא, שהרי בדרך כלל יום ערבה לא חל בשבת, וכמבואר בגמ' שם), התקנה שגם בני א"י אסור להם ליטול לולב ביום ראשון שחל בשבת, התחדשה בתקופה מאוחרת ע"י הגמרא שלנו, ומעולם הם לא סברו שתקנה זו כלולה בהנהגה שרבין העיד עליה. (וכפי שכתבתי נראה לענ"ד שהדבר פשוט בסברא מצד עצמו, הגמרא ידעה שרבין וכל נחותי היו בבית המדרש כאשר למדו את הסוגיא הזו, והוא העיר על כך שפעם אחת היה יום ערבה בשבת ולא נטלו בשבת, והגמרא ידעה שהוא לא אמר כלום על המסקנה של הסוגיא הקדומה שבני א"י נוטלים לולב בשבת, למרות שזה קורה כל כמה שנים. ויוצא שהגמ' ידעה שלפי דברי רבין בני א"י נוטלים לולב בשבת).
והסיבה לכך שהמפרשים דנים למה בזמן הבית לא היו את הסיבות שגרמו לתקנה, היינו מכיוון שהגמ' כתבה שתקנה זו אינה שייכת בזמן הבית, ולכן צריך להבין למה לא הייתה שייכת].
ואם כן למה הגמרא דנה בסתירת המשניות.
נראה לומר שהגמרא לא רצתה לתקן תקנה שתראה לציבור תמוהה, ולכן תיקנה את התקנה בצורה שמסתדרת עם לשונות המשנה.
ודוגמא נוספת לכך שכאשר חכמי הגמ' תקנו תקנה, הם הקפידו שהיא תסתדר עם לשונות המשנה.
הגמרא אומרת במסכת מגילה דף ד.
ואמר רבי יהושע בן לוי: חייב אדם לקרות את המגילה בלילה ולשנותה ביום, שנאמר אלהי אקרא יומם ולא תענה ולילה ולא דמיה לי. סבור מינה: למקרייה בליליא, ולמיתנא מתניתין דידה ביממא. - אמר להו רבי ירמיה: לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי חייא בר אבא: כגון דאמרי אינשי: אעבור פרשתא דא ואתנייה.
כתב בשו"ת בנין שלמה, סימן נח, שריב"ל חידש את התקנה לקרוא בלילה, ולפניו קראו רק ביום.
וכך נראה מהגמ' שם – כי אם היו רגילים בכל שנה לקרוא מגילה בלילה וביום, לא היו חושבים שריב"ל מתכוון ללמוד את המשניות. אלא מסתבר שזו תקנה של ריב"ל, ולכן כאשר התפשטה התקנה לעוד אזור, היו שהבינו שכוונתו להעביר את תקנת אנשי כנסת הגדולה מקריאה ביום לקריאה בלילה, ולהוסיף לימוד משניות ביום, ורבי ירמיה לימד אותם מה באמת הייתה התקנה. וכמובן שכל המשניות דברו על קריאת המגילה ביום ולא דברו על קריאת המגילה בלילה.
ובכל זאת הגמרא בדף כ. שואלת על ריב"ל מלשון המשנה, ומיישבת שהמשנה דיברה על קריאת המגילה של היום. ולכאורה קשה שהרי כפי שאמרנו מסתבר שריב"ל תיקן לראשונה קריאת מגילה בלילה.
וגם כאן התירוץ הוא שאין דרכם של חכמים לתקן תקנות שלא מסתדרות עם לשונות המשנה, כי אין דרכם של חכמים לתקן תקנות תמוהות.
הרב אליהו ובר כותב שגם מכח חשבון הסוגיא יוצא שלמעשה צריך ליטול לולב בשבת.
וזאת, כי הוא סבור שכל סוגית הגמרא כאן, אינה תואמת לגמרא בדף מד. שערבה מנהג נביאים, או יסוד נביאים, "ואם כן צריך לומר שמסקנת הסוגיא הראשונה היא העקרית להלכה, שהרי מה שהביא למסקנה בדף מד. הם דברים שלא נפסקו להלכה".– כלשונו של הרב אליהו ובר.
אך משום מה, כל רבותינו הגאונים והראשונים שפסקו הלכה בעניין זה, לא הבינו כך את חשבון הסוגיא, אלא פסקו להלכה כמו הסוגיא השניה, ולא היה אפילו אחד מהפוסקים שהבין את הסוגיא 'נכון' כמו שהבין אותה הרב אליהו ובר, שהסוגיא תלויה במסקנת הסוגיא הבאה, והראשונים (רש"י תוס' ר"ן ועוד) בארו במפורש את הסוגיא, ע"פ מסקנת הסוגיא הבאה.
הרב אליהו ובר גם רוצה לטעון טענה דומה, ורוצה לומר שכל הסוגיא היא לפי ר"ל שערבה בנטילה, אבל לפי ר"י שיתכן שערבה בזקיפה, "אין צריך להגיע למסקנת הגמרא אחר כך שאין לולב בארץ ישראל, אלא נשארים עם המסקנה שלפני זה שנוטלים לולב בשבת בארץ ישראל."
וכנראה שהוא סובר שלראשונה בדורינו קם ת"ח שזכר את כל חשבון הסוגיא גם כאשר הוא המשיך בלימודו לדף הבא, והבין לפי זה שמסקנת הסוגיא הקודמת לא להלכה.
ועוד כתב הרב אליהו ובר: "וביותר שבהמשך הסוגיא אמר ר' יוחנן שמבבל הגיע השמועה של נטילת ערבה בשביעי. ומשמע שבארץ ישראל לא נהגו כן אלא אגב בני בבל. וממילא פשוט שלא דחו את השבת שהרי בבבל לא דחו". ואיני יודע למה הרב אליהו ובר לא טרח לגלות ללומדים שלפי פרושי רש"י ור"ח (התוס' ועוד ראשונים מפרשים כר"ח), זה בכלל לא כתוב בגמרא, והדברים כתובים בגמ' רק לפי פרושו של הרב אליהו ובר. ולפי הפרוש של הרב אליהו ובר – כל מנהג נטילת הערבה אחרי החורבן, הגיע לא"י ע"י רב כהנא.
והרב אליהו ובר מחדש עוד, שלפי פרושו בגמ' ברור שבני א"י לא יטלו ערבה בשבת, וזה לא דומה ללולב, שבני א"י נהגו בזה מצד עצמם ולא רק אגב בני בבל. והגמרא לא ידעה שבני א"י נטלו ערבה רק בגלל בני בבל, וזה מה שגרם לגמרא להגיע למסקנה שלה.
וכמדומני שהשיטה להביא גמרא, לתת לה פרשנות מחודשת, ועל סמך זה לומר שהגמרא שדנה בשאלה האם בני א"י נטלו ערבה בשבת, לא הייתה מודעת למציאות, ואם הגמרא הייתה מודעת למציאות היא הייתה מגיעה למסקנה שונה- אינה שיטה לגיטימית בלמוד התורה. לימוד התורה שלנו צריך להיות מתוך אמון בחז"ל, ולא מתוך מחשבה שיש לנו אפשרות לגלות את הטעויות שלהם.
בהמשך דבריו הרב אליהו ובר הביא שמצא שמובא בספר שנכתב ע"פ שיעורי הרב אלישיב (ושמעתי מכותב אחד הכרכים, שרוב הספרים האלו נכתבו עשרות שנים אחרי שהשיעורים נמסרו, בהסתמכות על ראשי פרקים שהשומעים רשמו, ויש בספרים אלו טעויות רבות), שהסיבה שהרי"ף הביא את הגמרא בדף מא. היא משום שאם כל ישראל ועכ"פ רובם יהיו בארץ ישראל, נוטלים לולב בשבת לפני ביאת המשיח. וגם לפי מה שכתוב שם הרב אלישיב אמר את זה כהסבר בדעת הרי"ף אבל לא למעשה.
אבל איני מאמין שהרב אלישיב אמר את הדברים, בוודאי שלא כהסבר בדעת הרי"ף. הרי"ף אינו מביא הלכות מצוות התלויות בארץ, כי זה לא מעשי, למרות שזה נהיה מעשי ברגע שישנם יהודים בודדים בארץ ישראל. אבל דבר שגם לדברי הרב אליהו ובר מעשי רק כאשר עיקר הישוב של עם ישראל הוא בארץ ישראל, דווקא את זה הרי"ף יביא? (ולעצם השאלה למה הרי"ף הביא את זה, יעוין בריטב"א שם).
והרמב"ם (לולב ז, יז) כותב שהתקנה היא 'כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו.'
וההגדרה ברמב"ם אינה תלויה אם עיקר הישוב בארץ, אלא שצריך שלא יחשבו שיש שינוי חסר טעם בין יושבי א"י ויושבי חו"ל, וצריך שיראה לאנשים שבעיקרון 'הכל שוים בו', ואם אין 'שם מקדש להתלות בו', לא ניתן ליטול לולב בשבת בא"י.
כך שדעת הרמב"ם ברורה – כל עוד אין מקדש לא שייך שבני ארץ ישראל יטלו לולב בשבת, וכידוע, וכמו שכותב הרמב"ם בעצמו, הרמב"ם כמעט שלא חולק על הרי"ף.
הרב אליהו ובר הביא גם את דברי הנצי"ב במרומי שדה שם, וזה לשון הנצי"ב:
רש"י. ד"ה לדידהו נמי לא דחי, שלא לעשות ישראל אגודות אגודות כו'. לכאורה הוא תמוה מסוגיא דיבמות דף י"ד דזה אינו בשתי עירות. וצ"ל דשאני התם שלא היה שינוי המנהגים מדעת והסכמת חכמים, ולא איכפת לן באופן זה, אבל כאן שיהיה מדעת חכמים, שבחו"ל לא ידחה שבת ובארץ ישראל ידחה, זה נראה כשתי תורות אפילו בשתי מדינות. איברא קשה לי, א"כ בזמן ביהמ"ק נמי הוי כמה קהלות ישראל בחו"ל ולא דחו שבת ובארץ ישראל דחו. ונראה דלא משום זה, אלא לאחר חורבן ביהמ"ק דהוויין עיקר ישוב ישראל בחו"ל, מיגררן יושבי ארץ ישראל אחר מנהג כלל ישראל ולא דחיין שבת, משא"כ לפני חורבן ביהמ"ק היה עיקר ישראל בארץ ישראל:
על עצם קושיתו של הנצי"ב, למה בזמן הבית זה לא נראה כשתי תורות, ראינו שהרמב"ם מסביר שמפני שיש 'שם מקדש להתלות בו'.
וכאשר הנצי"ב כותב 'ונראה דלא משום זה', הוא מתכוון לבאר אחרת מרש"י, כך שגם אם לדעת הנצי"ב יתכן שכאשר עיקר ישראל בא"י נוטלים לולב בשבת, כמדומני שהנצי"ב בעצמו לא היה פוסק הלכה כדבריו נגד רש"י והרמב"ם. ויותר נראה לי שהנצי"ב בא לבאר את טעם התקנה של חז"ל, אבל גם הוא מסכים שגדר התקנה הוא שהדבר תלוי במצב האם המקדש חרב או בנוי.
והטעם של 'אגודות אגודות' שכתב רש"י, נשאר גם כאשר חלק קטן מעם ישראל עושים אחרת, שהרי שכשהגמ' נחתמה, בקושי היה יישוב בארץ ישראל, ובכל זאת הגמ' לא התירה לבני א"י ליטול לולב בשבת. א"כ וודאי שכל עוד יש יהודים רבים בחו"ל, ולא נבנה המקדש, תקנה זו לא בטלה.
ורציתי להזכיר - שהנוטל לולב בשבת, גם במקרה שלא עבר על איסור מוקצה, עובר על איסור נטילת לולב בשבת. וכמו שכתב הרמב"ם (לולב ז, יז) 'אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון', כך שאסור ליטול 'לחומרא'.
נ.ב. הרמב"ם (שחיטה י, יג) לימד אותנו שכאשר אנחנו סבורים שחז"ל טעו במציאות, 'וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה אף על פי שיראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין ואפשר שתחיה מהן אין לך אלא מה שמנו חכמים שנאמר על פי התורה אשר יורוך'.
ובהלכות ממרים פרק א' כותב הרמב"ם שעל פי התורה אשר יורוך כולל את התקנות והגזירות והמנהגות שהנהיגו, ובהקדמה ליד החזקה מבאר הרמב"ם שהכח הזה מסור לחכמי התלמוד הבבלי, ושכל ישראל מחויבים לכל דבר בתלמוד הבבלי.
ולא באתי לומר שוודאי שיש תרוץ, וכ"ש שלא באתי לומר שוודאי שהתרוץ שלי צודק, אלא שגם אם באמת חושבים שהגמרא טעתה, למעשה אין לנו אלא מה שהורו חכמי התלמוד. וחוששני שנטייה מכך היא נטייה מאבן יסוד ביהדות. וקיומה של היהדות היום תלוי בכפיפות המוחלטת לגמרא.
הערה נוספת, כידוע יש לחכמים כח לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, את רוב התקנות מסוג זה רוב האנשים לא פוגשים, מלבד התקנות שלא לתקוע בשופר ולא ליטול לולב ביום טוב ראשון שחל בשבת. בדיון בנושאים אלו, יש להיזהר שלא ייראה כאילו הדיון בא מתוך רצון למעט בסמכותם של חז"ל.
♦
תגובת הרב אליהו ובר
בעניין לולב בשבת, הבהרתי לאורך הדברים את טענתי שהסוגיות חלוקות, כפי שמוכח להדיא בדברים. המגיב רק טען שהסוגיות אינן חלוקות כי יש איזו גזירת חכמים חדשה של חכמי התלמוד בבלי, והיא רק לא כתובה בגמרא, וכל הדברים שדחוקים בתלמוד זה רק בשביל לחזק את הגזירה שהם לא טרחו לגלות לנו עליה, עד שרש"י בפירושו והרמב"ם בספר גם לא ידעו עליה ואפילו לא הזכירו את הגזירה החדשה הזו, ולא גילו לנו את הדבר, וכל שכן שבני ארץ ישראל לא שמעו עליה עד כ-500 שנה אחרי חתימת התלמוד בבלי, שכפי שהוכחתי עדיין נטלו לולב, וכן המהרש"ל בחילופי מנהגים שהביא את החילוף הזה כנראה לא ידע את הסוד שיש גזירה חדשה ורק בארץ ישראל לא ידעו עליה, כשלטענת הכותב היה קשר הדוק בין המקומות וידעו כל הזמן זה מזה.אני חושב שלבאר כך בגמרא זה טעות שלימה, רק הרצון ליישב את מנהג ארץ ישראל הוא דבר חשוב מאד ולכן נאלץ לבאר כזה ביאור, אבל יותר פשוט שלא בכל סוגיא היה בירור מוחלט ממנהגי מקום למקום ולא בכל דור היו רבנן נחותאי יורדים מהכא להתם ולכן לא כל הדברים היו ידועים להם.
לפי כ-8 שנים פורסם במוריה (תיח-תכ, תשרי תשע"ח) מאמר של הרב סטל שהביא פסקים מרבי אברהם ב"ר משה מבעלי התוספות הצרפתיים, ושם (עמ' כז-כט) הזכיר מנהג חכמים שנוטלים לולב בשבת, היינו בצרפת של תקופתו, לא הבאתי את הדברים במאמר מכיוון שלא מצאתי לזה עוד מקור וזה לא מספיק מקור למנהג, אבל מכל מקום כן יש לזה צירוף לכך שלא הבינו כולם שלפי התלמוד בבלי המסקנה הסופית שאין ליטול לולב, וכל שכן לפי לשון השאילתות דרבי אחאי שהובא במאמר, שוודאי הבין חילוק בין מקום שעושים שני ימים טובים למקום שעושים אחד.
♦
תגובת הרב יחיאל לוי
א. עיקר מה שרציתי לומר, הוא שגם אם נראה לנו שחכמי הגמ' טעו, אנחנו מחויבים לדבריהם, כי אין לנו אלא מה שהורו הם. וגם אם כדברי הרב אליהו ובר שהסוגיות חלוקות, מכיוון שהכרעת הגמ' היא כמו הסוגיא השניה, אין לנו היתר להורות כמו הסוגיא הראשונה. אבל מלבד זאת באתי לבאר שבאמת חז"ל לא טעו.ב. הרב אליהו ובר אומר שמזה שרש"י והרמב"ם לא כתבו שזו גזירת חכמי התלמוד, מוכח שהם סברו שזה גזירה קדומה, אבל לא הבנתי למה הוא סובר כך. הרי רבותינו הראשונים והאחרונים בדרך כלל לא נכנסו לדיון מתי נגזרה כל גזירה. לדוגמא, גזירת שיכר של נכרים היא גזירת חכמי התלמוד, וברש"י וברמב"ם אין רמז לכך שהיא גזירה מאוחרת.
ובאופן כללי, בש"ס יש מאות תקנות שנתקנו במשך תקופה של 1800 שנים, מאז מתן תורה ועד חתימת הש"ס. על תקנות מעטות מאוד יש לנו מידע מתי תקנו אותן. מסתבר שישנן הרבה תקנות שנתקנו בימי חכמי התלמוד, ואנחנו לא יודעים מתי תוקנה כל תקנה. ובדרך כלל חכמי ישראל לא טרחו לברר על כל תקנה מתי תקנו אותה, כי אנחנו מחוייבים לכל התקנות בשווה, בין אם זו תקנת עתניאל בן קנז, ובין אם זו תקנת רבינא האחרון. ולכן על פי רוב גם על תקנות שיהיו לנו סיבות לחשוב שהן מתקנות האמוראים, לא נמצא מישהו שמתייחס לזה במפורש. וישנן עוד סוגיות רבות שכמדומני יוצא מהגמרא שהתקנות שמוזכרות בגמ' הן תקנות מאוחרות. וכל הסיבה שהייתי צריך כאן לכתוב את זה, כי הייתי צריך לענות על השאלה מהירושלמי שכתוב שם שבא"י נוטלים לולב בשבת, וכיון שהייתי צריך לכתוב את זה, הבאתי שיש לזה ראיות מתוך המו"מ בגמרא עצמה. וגם הבאתי שחידוש בסגנון זה (שיש בגמ' תקנה מאוחרת, והגמ' לא אומרת שהיא תקנה מאוחרת, וגם מקשה עליה מלשון המשנה), מבוסס על השו"ת בנין שלמה של הגאון המפורסם הרב שלמה הכהן מווילנא. ויש עוד סוגיות רבות שניתן להוכיח מתוך הסוגיא שהתקנה המוזכרת בגמ' היא תקנה מאוחרת, אבל אין שום תועלת בלכתוב על זה.
ג. איני בקי בהיסטוריה, ולכן לא הבנתי על סמך מה הרב אליהו ובר כותב שבא"י נהגו ליטול לולב 500 שנה אחרי חתימת הבבלי.
הרב אליהו ובר הביא 4 מקורות א"י לנטילת לולב בשבת: 1. מר' אבהו בירושלמי. שכידוע היה לפני חתימת הבבלי. 2. מספר החילופים שבין בני בבל לבני א"י. שלא ידוע לי מתי הוא נכתב, ולא ידוע לי האם יש ראיות לכך שהוא נכתב אחרי חתימת הש"ס. (ולענ"ד כוונת ספר החילופים בחילוף ו' היא, שבני א"י אוסרים דם בתולים ובני בבל לא. וזה נכתב אחרי דורו של ר' יוחנן, שאז כבר התקבלה בא"י תקנת איסור דם בתולים, ולפני ימי רבא שאז התקבלה בבבל תקנה זו. והדבר דורש בירור בסוגיות שבתחילת פרק תינוקת במסכת נדה ובראשונים שם, ואכמ"ל. ואם דברי נכונים, הרי שספר החילופים נכתב הרבה לפני חתימת הש"ס)[1]. 3. מפיוטי ר"א ברבי קליר. שעד כמה שידוע לי הדבר מוסכם כיום שר"א ברבי קליר כתב את פיוטיו בתקופת שהשלטון הרומי/ביזאנטי בא"י המשיך ברציפות מחורבן בית המקדש, כך שפיוטיו נכתבו לפני שנת שע"ד, ורבינא האחרון נפטר בר"ס, וכמדומני שדעת החוקרים היא שהתלמוד נחתם מעט אחרי פטירתו, ואם כן ר"א בריבי קליר היה לא יותר מבערך 100 שנה אחרי חתימת הש"ס. אבל עכ"פ ר"א בריבי קליר בשום מקום לא מביא את הבבלי, כך שוודאי שבזמנו הבבלי לא הגיע לא"י, ובכל דבר הלך אחרי הירושלמי ואחרי הנהגת חכמי א"י, ולא היה מודע לתקנות ולפסקי חכמי בבל. (כי בתקופה זו הבבלי עדיין נמסר רק בע"פ, וכדי שבא"י יסמכו על העברת הבבלי צריך שיגיע לא"י חכם שניתן לסמוך עליו שבשום מקום לא התבלבל). 4. מפייטן בשם ר' עובדיה. שמעולם לא שמעתי עליו ולא ידוע לי שום דבר על זמנו.[2]
ואשמח אם מי שיודע ייתן מידע מוסמך על כל הדברים הנ"ל.
וגם אם באמת בני א"י המשיכו את מנהגם גם בנושא זה נגד הוראת חכמי בבל, הדבר ידוע שישנם פרטים רבים שבני א"י שמרו על מנהגם נגד הוראות חכמי בבל, וכמו שמתלונן על זה פרקוי בן באבוי. וכמדומני שמוסכם שהמנהג חל על האנשים, וכיום יהודי א"י הגיעו אליה מארצות אחרות. ולא נראה לי שיש מי שסובר שגם אחרי שהתבטלה קהילת בני א"י מנהגם ממשיך לחול על העצים והאבנים שבמקום, ומשפיע על יהודים שכולם הגיעו לא"י מארצות אחרות.
והשאלה באילו נושאים בני א"י שמרו על מנהגיהם נגד דעת חכמי בבל, ובאילו לא, דורשת בירור יסודי שאין כאן מקומו.
ד. מה שכתב שהמהרש"ל לא העיר על זה, המהרש"ל העתיק את החילופי מנהגים כמו כל מעתיק, אבל לא העיר על שום דבר.
ה. מה שכתב "כשלטענת הכותב היה קשר הדוק בין המקומות", הבאתי גמרא מפורשת שכתוב בה שכך הייתה המציאות הרגילה, ואיני יודע כיצד ניתן להציג זאת כטענת הכותב, ולא להסכים לזה. ועוד הוספתי שגם אם היתה תקופה שבה לא יכלו להגיע מארץ ישראל לבבל, חכמי בבל ידעו שמאות ואלפי תלמידים מארץ ישראל שמעו על הסוגיא הזו, ולא העירו שהמציאות שונה, ואותם חכמים שלא היה להם מידע, היו סומכים על קודמיהם שהיה להם מידע, ולא היו חושבים שהם יודעים יותר מקודמיהם שהיה להם עדויות רבות על מנהג א"י. ונכון שלא בכל דור גדולי חכמי א"י עברו לבבל, אבל כן בדרך כלל היו בבבל תלמידים רבים מא"י, וכמו שמוכח בגמרא שהבאתי.
ו. עוד הביא הרב אליהו ובר מליקוטים של הרב אברהם ב"ר משה שנדפסו במוריה ע"י הרב סטל. שכמו תלמידים רבים שלמדו בישיבות אשכנז וצרפת, גם ר' אברהם בן משה כתב לעצמו סיכומים של סוגיות בגמ' וליקוטים מכל מיני ספרים.
המהדיר - הרב סטל, במבואו שבקובץ חצי גיבורים חלק ט', עשה מאמצים רבים כדי למצוא כל מידע על ר' אברהם בן משה ומשפחתו, והוא מצא הרבה פרטי מידע על משפחתו, אבל לא מצא מידע על כך שר' אברהם עצמו זכה לגדול ת"ח, או שמישהו התייחס אליו כבעל סמכות.
אמנם ר' אברהם מביא את הדברים בשם רבותיו, אבל גם לא ידוע לנו מי היו רבותיו, ועד כמה היה להם סמכות. ולדעת הרב סטל בהערה 27 (שהוא היחיד שהתעסק הרבה בכתבי היד של החכם הזה) ר' אברהם היה מתלמידי תלמידיו של ר' פרץ מבעלי התוספות, אבל כנראה שלא למד ממש ממנו, ובסוגיא זו כתוב בתוס' רבינו פרץ, (מג, א ד"ה אינהו) שמסקנת הסוגיא שגם בני א"י לא נוטלים לולב בשבת.
ולכן צודק הרב אליהו ובר שבמאמרו הוא לא התייחס לזה.
מזה שכותבים אחרים שתומכים בנטילת לולב בשבת לא מצאו בדברי רבותינו מקור יותר מוסמך מפסקים אלו, יוצא שהם בדקו בספרי עשרות גדולי חכמי ישראל המפורסמים, ובעוד כמה עשרות ספרים לא כ"כ מפורסמים, ולא מצאו מקור יותר טוב מאשר רשימות שנכתבו ע"י תלמיד אחד בצרפת, שמעולם לא שמענו עליו - מוכח שכל חכמי ישראל בכל הדורות ובכל הארצות התנגדו לנטילת לולב בשבת. (ואציין כאן שיש מתומכי נטילת הלולב בשבת, מי שכתב שרבו של כותב הליקוטים הנ"ל הוא ר"י הזקן, ולא הצלחתי להבין איך תלמיד ר"י הזקן יכול ללקט מהסמ"ק ומעוד ספרים מאוחרים).
ז. ומה שהרב אליהו ובר כתב בסוף תגובתו על השאילתות, יש לו טענה אמיתית עלי על כך שלא התייחסתי לזה במאמר, ולכן אשלים את זה כאן.
כתב בשאילתות דרב אחאי פרשת ויקהל שאילתא סז 'וזה ששנו חכמים חל להיות בשבת כפרים מקדימין ליום הכניסה. בזמן חכמים הראשונים שהיו בקיאין בחשבון מולד לבנה ובדיקדוקי סוד העיבור, היה יום ערבה בא בשבת ופורים בשבת ומקרא מגילה בשבת ומוציאין לולב בשבת ותוקעין שופר בשבת שחל ראש השנה להיות בו. אבל היום שאין חכמים בקיאין בחשבון תולדות לבנה ובדיקדוקי סוד העיבור גזרו חכמים שלא להוציא לולב לברך בו בשבת ואפילו בבית וכן בשופר וכן במגילה דאמר רבא גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים'.
הרב אליהו ובר מבין מהדברים שאם שוב בקיאין הרי ששוב קוראים מגילה ותוקעים בשופר ונוטלים לולב ביום ראשון שחל בשבת.
ולענ"ד הדברים תמוהים מצד עצמם, כי זה שלא קוראים מגילה בשבת מוזכר כבר במשנה בתחילת מסכת מגילה, והרי עד י"ד בחודש כל בני א"י יודעים מה התאריך. ולא דומה לשופר, שהרחוקים מב"ד לא יכולים לדעת ביו"ט עצמו שהתקדש היום, ולכן גם בני א"י עושים יומיים מספק.
לדעתי הכוונה שונה, שהטעם שגזרו חכמים שלא לקרוא מגילה ולתקוע בשופר וליטול לולב ביום ראשון שחל בשבת הוא מפני שיש כאלו שלא בקיאים, ולכן כל ישראל לא קוראים מגילה בי"ד שחל בשבת. אבל אחרי שגזרו זאת זה גזירה גמורה, ולא חלקו בתקנתם שאלו שבקיאים כן יטלו לולב ביום ראשון שחל בשבת, וכמסקנת הגמרא. (ולכאורה השאילתות הבין בגמ' שזה חלק מהתקנה המקורית, ולא שהגמ' באה לתקן תקנה חדשה, ולא כמו שכתבתי במאמר).
ואגב גם בשאילתות כתוב 'גזרו חכמים שלא להוציא לולב לברך בו בשבת ואפילו בבית', שמי שמברך על לולב בשבת בניגוד לתקנת חכמים, עובר על תקנה שלא ליטול לולב בשבת, ואסור להחמיר בזה.
♦ ♦ ♦
בעניין "דג" השטינקס מרינוס♦ ניקור שיניים בין בשר וחלב♦ דין נ"ט בר נ"ט בדבר חריף♦ בדין סכין בשרית נקיה בת יומא שחתך בה דבר חריף לאוכלו בחלב♦ השתתפות אבלים בחתונה♦ שיטת הרמב"ם בסוגיית עריס