פתיחה * תמצית המאמר * סיכום הדינים * ביאור מעשה של אנשי טבריא * דיני רחיצה במקצת גופו

פתיחה
במאמר שלפנינו באנו לבאר את אחד מהשבותים של שבת קודש ויום טוב, שתקנו לנו חז"ל. וכבר אמרו בחגיגה דף טז ע"ב 'אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך, שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות, ונחלקו בה גדולי הדור. פשיטא, שבות מצוה אצטריכא ליה. - הא נמי פשיטא וכו" ודבר זה זכות היא לישראל, שעמלים בעיון להבין את גדרי תקנות חז"ל, 'כי טובים דודיך מיין' שחביבים עלינו תקנות וסייגים של חז"ל מאוד. וביאר השערי תשובה בשער ג' 'על כן אמרו: חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה, כי גדריהם וגזרותיהם מעיקרי היראה. ומצות היראה שכר הרבה כנגד מצוות רבות כי היא היסוד להן'
עיקר מטרת המאמר להחזיר עטרה ליושנה, שהורו רבותינו מהדורות האחרונים לאסור כל רחיצה ביום טוב של מים שהוחמו בעיצומו של יום, בין בהוחמו בהיתר בין בהוחמו באיסור. ובשנים האחרונות נתפרסמה הוראה בכמה מקומות להקל, ובפרט ביום טוב שני של ראש השנה או ביום טוב הסמוך לשבת. ובס"ד נתבררו הדברים שלפי הכרעת גדולי הראשונים והאחרונים אין מקום לקולא בזה. [ואכן אפשר שיש אנשים אשר בלא"ה לא ישמעו ויקלו בזה, שאולי צריך להיכנס לפרצה דחוקה בזה, ולמצוא דרך חדשה נגד דרכם של רוב ככל הראשונים, כמו שיתבאר בפנים, אבל בודאי שפשט ההלכה אינו כן.]
יש להדגיש שכל הנידונים בעניין שימוש במים חמים ביום טוב באופנים המצויים אצלנו (דוד שמש/בוילר) תלוי בשאלה יסודית שנחלקו בה גדולי הפוסקים - אם אין איסור נוסף מחמת עצם פתיחת הברז, שגורם שיכנסו כנגדם מים אחרים. ועיקר הנידון במאמר שלפנינו הוא אפילו לולי חשש זה, וכפי הסוברים שיש להתיר זאת. אך לפי האוסרים, בלא"ה קשה למצוא דרך להתיר רחיצה בחמין באופן המצוי אצלנו.
והנה ההוראה בישראל עד הדור האחרון היתה פשוטה שבני ספרד מותרים לרחוץ בליל יום טוב במים שהוחמו בחול, וכדעת מרן השו"ע, אך יש לאסור כל רחיצה של מים שהוחמו בעיצומו של יום טוב עצמו (או שנתחממו בשבת הסמוכה ליו"ט). וכך היו מורים ובאים כל השנים מרנן הג"ר בן ציון אבא שאול והג"ר עובדיה יוסף זצוק"ל לאיסור, הן במים שהוחמו על ידי הבוילר והן במים שהוחמו על ידי דוד שמש [ברוך אומר ג' צ"ח אורל"צ ג' כ"א זכור לאברהם תשנ"ט עמ' תשל"ב^[1]].
אמנם בספר חזון עובדיה הלכות יום טוב [הי"ב] כתב להקל במים שהוחמו בדוד שמש, ומסתימת הלשון נראה שהוא מתיר אפילו הוחמו בעיצומו של יום, אבל מבואר בדבריו להדיא שלא התיר אלא בדוד שמש ולא בבוילר^[2]. ומבואר טעמו, שהוא סבר שבמים שהוחמו בדוד שמש יש סברות להקל בהם ביום טוב יותר משבת [ויתבארו להלן בפרק ה']. אך במים שהוחמו בבוילר (שהוכן מבעו"י) אסור. ומה תימה נפלאה שבכמה ספרי הלכה ממחברי זמנינו כתבו בפשיטות להתיר מים שהוחמו בהיתר ע"י הבוילר, נגד הוראת כל הפוסקים^[3].
עוד נתבאר בס"ד בפנים שגם אם יש מקום להתיר שימוש בדוד שמש לרחיצת כל גופו ביום טוב, בצירוף הסברא שדוד שמש נחשב כחמי טבריא, אך כל זה נוהג אך ורק בדודים הרגילים שנמצאים בבניינים הישנים בזמננו. אך כיום בבניינים החדשים (שיש בהם קולטים משותפים לכל הבנין), נעשה שינוי בתכנית הקולטים, ובהם אסורה מן הדין רחיצת כל גופו ביום טוב, אף לדעת החזו"ע. (גם לעניין עצם פתיחת הברז יש יותר סברות להחמיר).
והנה כל נידון זה נפק"מ לבני ספרד לעניין רחיצת כל גופו, כדעת מרן שמותר לרחוץ בהוחם מבעוד יום אפילו כל גופו, אך לדעת הרמ"א בלאו הכי אסור לרחוץ כל גופו בהוחם אפילו בהוחם מבעוד יום, ורחיצת פניו ידיו ורגליו הותרה אפילו בהוחם בו ביום. אמנם דעת האליה רבה והמשנה ברורה שלבני אשכנז בהוחם מבעוד יום אפשר להקל גם ברחיצת כל גופו אבר אבר, ואם כן יש נפק"מ בדברינו לגבי רחיצת אבר אבר. ויש מי שהורה לבני אשכנז להתיר רחיצת אבר אבר בהוחם בהיתר, כגון בדוד שמש או בבוילר שהוכן מאתמול וכיו"ב, ולפי המתבאר אי אפשר להקל בזה.
אגב נידון זה הוכרחנו להיכנס לסוגיות נלוות, כדי לבאר את הנידונים. אך לא באנו להכריע בסוגיות אשר הילכו בהן נמושות, אלא להציג את הדברים וצדדי הנידונים משרשיהם בסוגיות.
והנה כתב המהרש"א בחידושי אגדות סוטה דף כב עמוד א 'ובדורות הללו אותן שמורין הלכה מתוך שו"ע והרי הם אין יודעין טעם הענין של כל דבר אם לא ידקדקו מתחלה בדבר מתוך התלמוד שהוא שימוש ת"ח וטעות נפל בהוראותם והרי הן בכלל מבלי עולם ויש לגעור בהן'. והעד מוכיח שגם מי שאינו מורה מתוך שו"ע אך מבסס את הפסקים על פסקים של האחרונים בלא לבסס את הדברים בסוגיא, הרי הוא כמורה מתוך שו"ע.
ועל כן בכל ההוראות אשר נקבעו בשם גדולי הפוסקים, ראוי לחזר ולהבין את שורש ההלכה בסוגיא, ואם לאו הדברים נסתרים מיניה וביה. וכמו שראינו בהלכה זו, שאי אפשר לדמות קולא שנאמרה לפי שיטה אחת ולהקישה לשיטה אחרת בלי להבין את שורש הדברים בסוגיא.
סוגיא עמומה זו רבו פארותיה וצדדיה, וכדי להבינה על בוריה, כתבנו את סדר הדברים בקצרה ואח"ז הבאנו את סיכום דיני רחיצה בשבת ויום טוב, ואח"כ פרטנו את הנידונים בארוכה במו"מ של סוגיא.
♦
תמצית המאמר

א. מחלוקת הרי"ף והתוספות

במשנה במסכת שבת מבואר שאנשי טבריא העבירו סילון של מים בתוך אמה של חמי טבריא כדי לחמם את המים שבסילון לצורך רחיצה ושתיה בשבת ויום טוב. וחכמים אסרו להם זאת, ונתנו למים שנתחממו בסילון זה, דין של חמים שהוחמו בשבת עצמה וביום טוב עצמו. לעניין שבת נאסרו השתיה והרחיצה במים, ואילו לעניין יום טוב נאסרה רק הרחיצה במים. הגמרא מדייקת מהמשנה, שמבואר שאם המים היו מתחממים מערב שבת היו המים מותרים בשתיה וברחיצה, והקשתה הגמרא- הרי חכמים אסרו גם מים שהוחמו מבעוד יום לרחוץ בהם כל גופו [ולא הותרה אלא רחיצת פניו ידיו ורגליו]. הגמרא תירצה שדברי המשנה אמורים לפי שיטת רבי שמעון, שמתיר השתטפות במים שהוחמו מבעוד יום, ובזה אסרו חכמים את מי הסילון כמים שהוחמו בעיצומו של יום. בדברי הרי"ף וכמה ראשונים מבואר שלעניין יום טוב חכמים מודים לרבי שמעון, להתיר מים שהוחמו מבעוד יום לעניין השתטפות בהם ברחיצת כל גופו. אמנם יש ראשונים שכתבו שגם ביום טוב נחלקו רבנן על רבי שמעון, ואוסרים השתטפות במים שהוחמו מבעוד יום, אך לעניין יום טוב יש קולא בהוחמו מבעוד יום יותר מהוחם בו ביום, לעניין רחיצת 'אבר אבר', שנאסרה בהוחם בערב שבת והותר בהוחם מבעו"י. בדברי התוספות וסיעתם נראה שהם השוו לגמרי יום טוב לשבת, וכל מה שנאסר בשבת נאסר ביום טוב. להלכה פסק השו"ע להקל בכל מים שהוחמו מבעוד יום להשתטף בהם מחוץ לבית המרחץ, ושיטת המשנה ברורה שיש להקל בהוחמו מבעוד יום רק רחיצת אבר אבר, שנאסרה בשבת והותרה ביום טוב. [ומשמעות דברי המג"א בסימן תקי"א כדברי התוספות שאין שום חילוק בין יום טוב לשבת.]
♦

ב. ג' דרכים בביאור שיטת הרי"ף

בביאור שיטת הרי"ף והשו"ע להקל בכל מים שהוחמו מבעוד יום לעניין יום טוב בלבד, ואילו לעניין שבת הכל אסור, צ"ב מה הקולא המיוחדת ביום טוב, ואם יש קולא ביום טוב מצד צורך אוכל נפש, למה החמירו במים שהוחמו ביום טוב עצמו. ויש שני דרכים עיקריים במפרשים, אך שניהם מגיעים לפירוש אחד.
דרך ראשונה: בדברי הרמב"ם מדוייק, וכן מפורש ברמב"ן וכמה ראשונים בשמו, ומשמעות דברי הרי"ף, וכך עולה לפי דברי הר"ן הו"ד בב"י, שמדאו' אין איסור לחמם מים ביום טוב לצורך רחיצת כל גופו, ומן הדין היה מותר לחמם מים ביום טוב ולרחוץ ביום טוב עצמו. אך כיון שיש כמה איסורים הכרוכים ברחיצה ששייכים גם ביום טוב (כגון סוחט וכיו"ב), ראו חכמים להשוות יום טוב לשבת באיסור רחיצה. וזה טעם איסור רחיצה ביום טוב. אך בגזירת רחיצה בשבת היו שני שלבים - שלב ראשון הוא 'גזירת מרחצאות', שאסרו רחיצה במים שהוחמו בשבת עצמה (באופן שהמים התחממו דרך היתר, כגון שהרבה עצים מבעוד יום לחמם את המים ביום עצמו). ושלב שני, שגזרו 'גזירת הבלנים', שגזרו גם במה שהוחם מבעוד יום מחשש הבלנים, שאמרו שהמים הוחמו מבעוד יום. גזירה זו של מים שהוחמו מבעוד יום, היא גזירה מאוחרת וחכמים לא ראו מקום להשוות בה יום טוב לשבת. ולא הכניסוה בכלל השבותים של שבת שהשוו בהם יום טוב לשבת.^[4]
דרך שניה: בשו"ת זרע אמת סי' ע"א (וכך לכאורה מוכח מכמה ראשונים ואחרונים) פירש כפי הפירוש הנ"ל שהיו שני שלבים לאיסור רחיצה, אך הוא סובר שבאמת יש איסור מדאו' לחמם מים לצורך רחיצה ביום טוב. ולכן חכמים אסרו רחיצה ביום טוב כשבת, אך כלפי הגזירה הנוספת של גזירת הבלנים לא חששו חכמים לעניין יום טוב בהוחמו מבעוד יום, כיון שיום טוב קל משבת לעניין כמה דברים.
יש דרך נוספת בפירוש דברי הרי"ף, שהיא מנוגדת לדברי הראשונים ורוב ככל האחרונים, שיש איסור מדאו' לחמם מים לצורך רחיצה (וכהזרע אמת הנ"ל), ולא היו שני שלבים לגזירה. ומה שאמרו שאסור לרחוץ במים שהוחמו ביום טוב, אין כאן 'גזירה', אלא הוא דין פשוט שמים שהוחמו באיסור אסורים ברחיצה מדין 'מעשה שבת', וכל הגזירה המובאת בגמרא באיסור רחיצה לעניין שבת, היא רק לאסור מים שהוחמו מבעוד יום או באופן שאין בו איסור של חימום המים. דרך זו מחודשת מאוד בסוגיא, שנראה להדיא שהיתה גזירה גם על יום טוב בכלל שבת, ואילו לפי זה לא הייתה שום גזירה ביום טוב. [אמנם גם לדרך זו מבואר בסוגיא שיש איסור רחיצה בתוך המרחץ ביום טוב, גם ללא איסור 'מעשה שבת'. וצ"ב מאיזה טעם נאסר. ואולי צריך להידחק, שהייתה גזירה רק על איסור רחיצה במרחץ, אבל על עצם הרחיצה שלא במרחץ לא גזרו כלל. אך לפי שאר הפירושים, מים שהוחמו בעיצומו של יום בהיתר דינו שווה לרחיצה במרחץ.]
לפי דרך ראשונה ושניה, מים שהוחמו בהיתר ביום טוב אסורים ברחיצה, כדין הוחמו ביום טוב לדעת הרי"ף והשו"ע, וכמו שכתב המשנה ברורה בסימן תקי"א בדעת השו"ע (וכפי המבואר בגדולי הפוסקים). אך לפי הדרך האחרונה, אם המים הוחמו בהיתר, הרי שאין עליהם איסור 'מעשה שבת', וממילא לגבי יום טוב לא מצאנו שגזרו כלל גזירת הבלנים. אך כאמור דרך זו מנוגדת לדברי הראשונים, והפוסקים האחרונים בדעת הרי"ף.
♦

ג. שיטת התוספות

בדברי התוספות מבואר א- יש איסור מדאו' לחמם מים לצורך רחיצת כל גופו. ב- יום טוב שווה לשבת לאסור מים שהוחמו מבעוד יום.
מדברי התוספות נראה שאין שום חילוק בין שבת ליום טוב בגזירת מרחצאות, והכל בכלל האיסור. לפי דברי התוספות יתכן שלא היו שני שלבים לגזירה, אלא מעיקרא כל גזירת מרחצאות היא לאסור מים שהוחמו בהיתר או מבעוד יום. ולפני הגזירה היה אסור רק מים שהוחמו באיסור. [רק לפי דברי הרי"ף, שעשה חילוק בין שבת ליום טוב ואמר שלא גזרו גזירת הבלנים ביום טוב ואעפ"כ חלק מהדברים נאסרו, צריך להסביר שהיו ב' גזירות, וחלק מהדברים השוו בו יום טוב לשבת וחלק מהדברים לא השוו בו, אבל לפי התו' אין חילוק בין יום טוב לשבת, ואפשר שחז"ל גזרו הכל בפעם אחת.] אמנם אין זה מוכרח, ואפשר שגם לפי דברי התוספות היו שני שלבים לגזירה.
לפי שיטת הראשונים שהקילו ברחיצת אבר אבר ביום טוב יותר משבת, יש לעיין אם הם פירשו את הסוגיא כדעת הרי"ף או כדברי התוספות.^[5] אך יש לציין שנראה מדברי הראשונים שהעלו להקל באבר אבר בהוחם מבעו"י, שבאמת מסקנתם להקל לגמרי אפילו כל גופו [רשב"א^[6] ריטב"א ור"ן], ולכן אי אפשר להעמיד יסוד על שיטה זו שמחלקת בין אבר אבר לכל גופו.
♦

ד. מחלוקת הב"י והמג"א בדין מקצת גופו בהוחם בהיתר בשבת, ותליית המחלוקת בשני הדרכים לעיל אות ב'

מבואר בגמרא שמותר לרחוץ בשבת במים שהוחמו מערב שבת, 'פניו ידיו ורגליו' (הגדר המדויק של פניו ידיו ורגליו יש בו מבוכה באחרונים, עי' ביאוה"ל סי' תקי"א, והרחבנו במאמרנו הארוך) וביום טוב מותר לרחוץ במים שהוחמו ביום עצמו 'פניו ידיו ורגליו'. טעם הדבר, שלעניין יום טוב מוסכם הדבר במשנה במסכת ביצה שלדעת בית הלל מותר לחמם מים לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו. ועל כן מים שהוחמו מבעוד יום בשבת שוים למים שהוחמו ביום טוב עצמו. לפי דעת הרי"ף, שהשווה יום טוב לשבת באיסור רחיצה של גזירה הראשונה של הוחם בשבת עצמה, יש להקשות - הרי אם יש להשוות יום טוב לשבת, כשם שגזרו 'מרחצאות' בכל גופו, יש לאסור גם מרחצאות בפניו ידיו ורגליו ביום טוב.
לפי הדרך [דרך ראשונה לעיל אות ב'] שפירשו בדעת הרי"ף שאין איסור דאו' לחמם מים לרחיצה ביום טוב ואעפ"כ גזרו יום טוב אטו שבת, קשה למה לגבי פניו ידיו ורגליו לא גזרו. ובהכרח צריך לומר שנתנו דין 'רחיצה' רק על כל גופו, אבל על פניו ידיו ורגליו אין בו שם רחיצה. והרי הוא כשתיה, שלא גזרו עליה.
לפי הדרך [דרך שניה לעיל אות ב'] שפירשו בדעת הרי"ף שיש איסור דאו' לחמם מים לרחיצה ביום טוב, ולכן השוו יום טוב לשבת בגזירה ראשונה, אפשר לתרץ שכיון שמותר לחמם מים לרחיצה ביום טוב לפניו ידיו ורגליו, ממילא אין מה לגזור על זה ביום טוב.
אם נבוא ונדון מה הדין במים שהוחמו בהיתר בשבת, כגון על ידי גוי לצורך עצמו, יפול בזה נפק"מ בין שני הדרכים - לפי דרך ראשונה, אין גזירת מרחצאות כלל לעניין פניו ידיו ורגליו, וממילא מים שהוחמו בהיתר בשבת מותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו [וכך היא דעת הב"י בסימן שכ"ו והרבה אחרונים].
לפי דרך שניה, שכל מקום שיש בו איסור לחמם מים, גזרו חכמים גזירת מרחצאות, ממילא רחיצת פניו ידיו ורגליו בשבת הרי היא אסורה בגזירת 'מרחצאות' הראשונה. ונאסרה גם בהוחם בהיתר. ואכן כך היא שיטת המג"א בסי' שכ"ו סק"ו לאסור רחיצת פניו ידיו ורגליו במים שהוחמו בשבת עצמה בהיתר. והוכיח כן מאיסור רחיצה ביום טוב במים שהוחמו בהיתר בעיצומו של יום, כי לשיטתו שניהם שוים.
יש להעיר בדברי המגן אברהם - הרי מדבריו בסימן תקי"א סק"ז נראה שהוא נקט כדברי התוספות שהשוו יום טוב לשבת לגמרי. ולפי דברי התוספות אין מקור שחז"ל גזרו מרחצאות בהוחם בהיתר, וממילא אין מקור לחדש שלעניין פניו ידיו ורגליו חז"ל אסרו רחיצה בהוחם בשבת. בשלמא לשיטת הרי"ף שהיתה גזירת מרחצאות בהוחם בשבת, מוכרחים לומר שהיתה גזירה על מה שלא נעשה בו איסור (כי חז"ל לא הוצרכו לאסור מים שהוחמו באיסור), אבל לפי התוספות אין לזה מקור. ומבואר הדבר שהיה פשוט למגן אברהם שגם לפי שיטת התוספות חז"ל אסרו 'הוחם בשבת' גם כשאין 'מעשה שבת'.
נמצינו למדין שלדעת השו"ע מקלים בהוחם בהיתר במקצת גופו בשבת, כיון שהוא סובר שמקצת גופו אינו כלל בכלל הגזירה, ואילו ביום טוב מוסכם הדבר לאסור הוחם בהיתר, עכ"פ בשיטת הרי"ף.
לעניין רחיצת אבר אבר בהוחם ביום טוב, שפסק המשנה ברורה להקל בזה בהוחם מבעוד יום, יש להסתפק בגדרו אם אסור גם בהוחם בהיתר. ואכן מדברי המשנה ברורה מבואר הדבר לאסור, וכפי שנתבאר לעיל יש להסתפק בביאור שיטה זו. דרך א) ביאור שיטה זו הוא כדברי התוספות, שיש איסור מדאו' לחמם מים לצורך רחיצה, ואעפ"כ הקילו באבר אבר בהוחם מבעוד יום. דרך ב) ביאור שיטה זו הוא כדברי הרמב"ן, שאין איסור מדאו' לחמם מים לצורך רחיצה ביום טוב, ואם כן היה מן הדין להקל לגמרי בהוחם מבעוד יום, אך ברחיצת כל גופו החמירו להשוות את יום טוב לשבת. נפק"מ בין הדרכים, שלפי דרך ב' פשוט שכשאמרו שהוחם בו ביום אסור אבר אבר, פירושו שהוחם בהיתר בו ביום (כיון שאין מושג של הוחם באיסור ביום טוב, כי כל האיסור הוא איסור רחיצה). אך לפי דרך א' היה מקום לשמוע שכשאמרו הוחם בו ביום כוונתם להוחם באיסור, אך כפי המתבאר מדברי המגן אברהם מבואר שאף לפי שיטת התוספות גדר הוחם בו ביום פירושו הוחם אפילו בהיתר.
♦

ה. פירוש משנת 'מעשה שעשו אנשי טבריא' לכל הדרכים

לפי כל הדרכים הנ"ל יש לנו לחזור ולברר את משנת מעשה שעשו אנשי טבריא, שמבואר שחכמים אסרו את הרחיצה למים שהוטמנו בערב שבת בתוך מים חמים. וצריך לברר מאיזה טעם חכמים אסרום.
והנה מבואר במשנה שחכמים אסרו את השתיה בשבת, ואת הרחיצה בין בשבת ובין ביום טוב, וכלפי איסור השתיה, פשוט הדבר שאין כאן איסור שקשור לגזירת מרחצאות, וכל האיסור הינו רק מחמת איסור 'מעשה שבת' של הטמנה, ודנו חכמים את המים שהוחמו באיסור הטמנה כאילו נתבשלו בשבת. [ומכאן למדו הפוסקים שהמטמין באיסור והועילו מעשיו, המאכל נאסר באכילה בשבת.] אך כלפי איסור רחיצה יש לבאר את טעם המשנה, ובודאי פשוטה של סוגיא, שגם איסור רחיצה נאסר מחמת 'מעשה שבת' מחמת איסור הטמנה. אך לפי דברי הרמב"ן וסיעתו קשה, הרי אין איסור הטמנה ביום טוב, שהרי אפילו לבשל ביום טוב עצמו היה מן הדין להתיר לולי גזירת מרחצאות. ובהכרח צריך לומר שכשאמרו שהמים אסורים ברחיצה, פירושו שכיון שהמים הוחמו בשבת וביום טוב, יש להם חומרת הוחמו בשבת ויום טוב שחז"ל גזרו עליהם את הגזירה הראשונה של מרחצאות. וכן מבואר להדיא בתוספות ישנים בשם המהר"ם, שחכמים אסרו לאנשי טבריא גם באופן שהמים נשארו על האש בשבת ויום טוב. וכן מבואר מהרבה ראשונים (בפרט ההולכים בשיטת הרי"ף להתיר הוחם מבעוד יום ביום טוב).
לפי האמור, הדברים משלימים את האמור לעיל, שלפי דברי התוספות גדר 'הוחם בשבת ויום טוב' יכול להתפרש על 'הוחם באיסור', ויש איסור הטמנה גם ביום טוב, ואפשר שבאנשי טבריא נאסרו המים מדין איסור הטמנה ביום טוב (ראה תו"י לט.). אבל לפי דברי הרמב"ן וסיעתו הוחם בשבת ויום טוב בהכרח מתפרש על 'הוחם בהיתר', והוא הדין בהוחם ממילא, כמעשה שעשו אנשי טבריא.
♦

ו. מחלוקת הגר"ז והרעק"א בדעת המגן אברהם בדין הוחם ממילא

לפי כל המתבאר עולה שיסוד הקולא לרחוץ ביום טוב במים שהוחמו מבעוד יום, יסודה בדברי הרי"ף וסיעתו, שהתירו לרחוץ כל גופו בהוחם מבעוד יום [שכן עיקר מעקה"ד, כמש"כ המ"ב בשם הא"ר] אך הכרעת פוסקי אשכנז שאין להקל לרחוץ לגמרי כל גופו, ויש להקפיד לרחוץ רק אבר אבר. ולפי המתבאר לשיטת הרי"ף גדר איסור הוחם בו ביום היינו הוחם אפילו בהיתר. מתרי טעמי א) כך מבואר בדברי הראשונים והאחרונים שהיה גזירה על מים שהוחמו בשבת בהיתר. ובגזירה זו השוו יום טוב לשבת. ב) משנת 'אנשי טבריא' לפי שיטת הרמב"ן וסיעתו בהכרח מתפרשת על הוחם בהיתר. כי ביום טוב אין איסור לחמם מים לצורך רחיצה.
והנה כמה אחרוני זמנינו צידדו להקל במים שהוחמו ממילא ביום טוב, ותפסו שיש לחלק בין מים שהוחמו בהיתר למים שהוחמו ממילא בעיצומו של יום. שכיון שלא נעשתה בהם שום תערובת של התעסקות של האדם, אין זה בכלל הגזירה, וגרע מהוחם בהיתר.
ותחילה יש לתמוה - הרי יסוד האיסור בהוחם בהיתר נולד מגזירת הבלנים, שגזרו שלא יאמרו שהמים שהוחמו בהיתר, ומאי נפק"מ אם המים הוחמו ממילא או הוחמו בהיתר, בכל אופן שניכר שהמים הוחמו בשבת עצמה אסרו חכמים. אך יותר מזה, מבואר הדבר בראשונים שהתירו מים שהוחמו מבעוד יום, שאעפ"כ יש לאסור מים שהוחמו ממילא, כמבואר בתו"י בשם המהר"ם, ובפירוש הר"י מלוניל בביצה כ"א ב' ובפירוש הריטב"א בשבת מ. ד"ה וכשבא הדבר.
אך יש לברר את מקור הקולא.
נחלקו הראשונים בפירוש סילון של אנשי טבריא. הראשונים פירשו בשם רש"י שהיה סילון של צונן שנשפך לתוך בריכה של חמי טבריא. ונחלקו על זה הראשונים, שאין בזה איסור הטמנה, והמים אינם אסורים. ושאר ראשונים פירשו שהסילון של הצונן משוקע כולו בתוך המים החמים, ואח"כ יוצא לחוץ ורוחצים בו. ובמגן אברהם שכ"ו סק"ד הביא כדברי הראשונים, וכתב שבאופן שעשו סילון כדברי רש"י שרי. ויש לפרש בכוונת המגן אברהם שהוא בא לומר שהמים מותרים בשתיה ואין בהם איסור הטמנה,
אמנם הגרעק"א פירש בכוונת המג"א שבאופן זה אין דין של מים שהוחמו בשבת. והקשה הרעק"א - הרי דעת המג"א היא שמים שהוחמו בשבת עצמה, אפילו בהיתר, אסורים ברחיצת פניו ידיו ורגליו. וא"כ איך המים יהיו מותרים ברחיצת פניו ידיו ורגליו באופן של הטמנה כשיטת רש"י.^[7] ותירץ הרעק"א שכל חומרת המג"א היא רק במים שהוחמו בהיתר, אבל בהטמנה דרש"י המים הוחמו מאליהם ממש, ובזה מותרת רחיצת פניו ידיו ורגליו בהוחם בעיצומו של יום.
לפי זה כתבו כמה מחברים, שכיון שלפי דברי המג"א פניו ידיו ורגליו הם בכלל גזירת מרחצאות בשבת, ואעפ"כ הותרו בהוחם ממילא, א"כ גם בהוחם ביום טוב, שהוא בכלל גזירת מרחצאות, יהיה מותר בהוחם ממילא.
וכפי שפתחנו תחילה, חשבון זה נסתר להדיא מדברי הראשונים הנ"ל שאסרו הוחם ממילא ביום טוב, ופירשו כן בסוגיית הגמרא, וכן מדברי הרמב"ן וסיעתו שאין איסור חימום מים לצורך רחיצה ביום טוב, וכל האיסור נולד מאיסור רחיצה, וא"כ במעשה של אנשי טבריא לא היה שום איסור 'הטמנה'.
אך אם לדין יש תשובה, שכל דברי הרעק"א אינם שייכים אלא לפי חידושו של המג"א שפניו ידיו ורגליו נכללו בכלל גזירת מרחצאות, וס"ל שכל מקום שיש איסור רחיצה, יש איסור 'מרחצאות' ולכן השווה יום טוב לשבת. אבל לפי שיטת הרמב"ן וסיעתו (וכ"ה דעת הב"י) שאין איסור חימום לצורך רחיצה ביום טוב, בהכרח שפניו ידיו ורגליו אינם כלל בכלל גזירת מרחצאות הראשונה (שהרי חכמים לא תלו את הגזירה באיסור חימום המים כלל, ולהדיא הקילו ביום טוב בפניו ידיו ורגליו). ונמצא שאין לנו ללמוד להקל מרחיצת פניו ידיו ורגליו בשבת לעניין יום טוב.
והנה כל זה לדברי הרעק"א, שנתבאר שיש מקום לדבריו רק בדעת המג"א אך לא בדברי הראשונים הנ"ל. אבל באמת עיקר דברי הרעק"א אינם מוסכמים כלל [וגם הגרעק"א כתב כן מכח קושיא על המג"א, ומלבד מה שהבאנו לעיל ליישב את הקושיא, גם האחרונים כתבו דרכים אחרים]. כמו"כ, לפי ביאור הרעק"א דברי המג"א קשים בקושיית הגרע"א בחידושיו בשבת מ', ואילו לפירושים אחרים מתיישבים דברי המג"א, וכמו שיתבאר.
דהנה גם הגר"ז ביאר בשו"ע הרב את דברי המג"א שמתיר רחיצת פניו ידיו ורגליו באופן שעשה סילון שהמים הקרים נשפכים לתוך חמי טבריא, אך כתב הגר"ז שמותר לרחוץ במים אלו אפילו כל גופו. שכיון שהמים הקרים מתערבים עם המים החמים נעשים הם ממש כמו חמי טבריא, שהותרו לגמרי ברחיצה. ולפי זה לא צריך להגיע לחילוק בין הוחם מאליו להוחם ממילא.
ובחידושי רעק"א שבת מ. הקשה לפי דברי המגן אברהם שאוסר רחיצת פניו בהוחמו בו ביום, איך יתפרשו דברי הגמרא בשבת מ"ב. שמבואר שמותר לרחוץ בחמין במים חמים שנתערבו עם מים קרים בשבת עצמה. ולפי דברי הגר"ז מתיישב הדבר, שכיון שהמים החמים מתערבים עם הקרים אנו דנים את המים החמים והקרים כאחד, ואין אנו מחשיבים שהמים הקרים הוחמו, אלא שהמים החמים נצטננו. נמצינו למדין שכדי לקיים את דברי המג"א מקושיית רעק"א, יש לנו לחדש שעירוב מים אינו נחשב חימום, וממילא נפלה הראיה מדברי המג"א להתיר מים שהוחמו מאליהם.
סוף דבר, לפי הכרעת האחרונים להחמיר במים שהוחמו בהיתר לעניין הוחמו ביום טוב עצמו, אין מקום כלל לחלק בין הוחמו מאליהם להוחמו בהיתר על ידי אדם. [א - לדברי הרמב"ן וסיעתו אין לזה מקום והוא נגד משנה ערוכה. ב - מפורש בראשונים להיפך. ג - החילוק נוסד מכח קושיא על המג"א, ויש דרכים נוספות ליישב את הקושיא. ד - החילוק שכנגד הרעק"א מוכרח מקושיית הרעק"א על דברי המג"א.]
גם מים שנשארו להתחמם על האש מערב יום טוב ליום טוב, נאסרו כדין הוחמו ביום טוב עצמו, כמבואר בדברי הראשונים הנ"ל שהתייחסו להדיא לאופן חימום זה. אלא אם כן עיקר החימום נעשה מבעוד יום ורק נוסף חום מעט בעיצומו של יום מהחום של בית המרחץ, שמבואר בדברי הריטב"א להקל.
♦

ז. גדר בוילר ודוד שמש

כל האמור נפק"מ בשימוש באמצעי החימום של המים הנהוגים בזמנינו. אך מלבד איסור רחיצה יש לברר את עצם היתר השימוש בברז החם, כיון שעל ידי פתיחת הברז גורם למים החדשים להתחמם, ואין זה מעניין מאמרנו. אך כאן נברר את הדברים מצד איסור מרחצאות, באופן שיוכרע שאין איסור מצד פתיחת הברז.
ובשימוש בבוילר שהופעל מבעוד יום על ידי שעון שבת, או שנשאר דלוק מבעוד יום, פשוט הדבר לדונו כהוחם בו ביום, וכמבואר להדיא בדברי הראשונים הנ"ל. אך לעניין דוד שמש יש לחלק בין האופנים. וכפי הנודע דנו חכמי הדורות האחרונים אם להגדיר את הדוד שמש כחמי חמה או כתולדות חמה [ראה שש"כ פ"א הערה קמ"ה].
אך ראשית יש לברר מה הדין במים שהוחמו בחמה בעיצומו של יום, האם דינם כמים שהוחמו באור, או שמא יש לחלק ביניהם. ובגמרא מבואר שלא גזרו גזירת מרחצאות בחמי טבריא, ויש לדון אם חמי חמה דינם כחמי טבריא או כחמי האור. וביסוד הדבר צריך להבין על מה נוסד החילוק בין חמי טבריא לשאר מים חמים, ולפי מרוצת דברי הפוסקים נראה לכאורה שקולת חמי טבריא תלויה במה שנתבאר בגמרא שמותר לבשל בשבת בחמה עצמה ואסור לבשל בתולדות חמה [תולדות חמה מיחלף בתולדות האור, וחמה באור לא מיחלף]. ומבואר בגמרא שחמי טבריא דינם כנתבשלו בחמה עצמה, וממילא יש להחשיב את חמי טבריא כמים צוננים.
אך באמת אין זה מוכרח, כיון שכלפי גזירת הבלנים גזרו חכמים איסור רחיצה בכל מים שיש חשד שהבלנים יבואו ויאמרו שחיממו את המים מבעוד יום, ואין נפק"מ באיזה אופן חיממו את המים. אלא שיש לומר שיסוד הקולא בחמי טבריא מגיע מטעם אחר - שכלפי חמי טבריא הקילו בגזירת הבלנים, כיון שידוע לכל שהמים לא הוחמו בשבת עצמה, ואין חשש שיבואו להחליף במים שהוחמו בשבת עצמה. וכן משמע בדברי ספר התרומה, שהחמירו בהוחמו מבעוד יום והקילו ב'חמי בראשית', דהיינו שהקולא בחמי טבריא יסודה בזה שהמים הוחמו מבראשית, דהיינו לפני הרבה זמן, ולא בזה שלא נעשה בהם חימום.^[8] יש לחזק דבר זה, לפי משמעות סתימת הברייתא שהקילו בחמי טבריא לכו"ע, אע"פ ששיטת רבי יוסי שחמי טבריא נחשבים כחמי האור, ולא מצאנו שהוא נחלק על היתר של חמי טבריא. לפי מהלך זה, חמי חמה דינם כחמי האור לעניין איסור רחיצה. וממילא מים שהוחמו בדוד שמש ביום טוב דינם כהוחמו באור ביום טוב, ובאיסורם עומדים לאסור ברחיצת כל גופו.
אמנם מכמה לשונות בראשונים נראה שמדוייק דלא כספר התרומה. דהנה בשבת קמ"ז איתא שמי מערה אסורים ברחיצה, ויש שפירשו שמי מערה הם חמי טבריא, ונתקשו הראשונים למה מי מערה אסורים ברחיצה, הרי חמי טבריא מותרים ברחיצה. וכתב הרא"ש שמי מערה הם 'חמי האור', ומסתמות הלשון משמע שההיפך של חמי טבריא הם חמי האור. ויתכן שאפשר לדייק כן מסתימת שאר הראשונים בסוגיית מי מערה. ועכ"פ אין הדברים מוכרעים.
אם נתפוס כפי הצד לקולא, יש לשוב לנידון האחרונים האם דוד שמש נחשב כמים שהוחמו בחמה עצמה או כמים שהוחמו בתולדות חמה. ולפי המקלים להחשיבו כמים שהוחמו בחמה עצמה, יהיה אפשר להקל לרחוץ במים של הדוד שמש ביום טוב, אפילו אם הוחמו בו ביום. אך לעניין שבת לא שייך להקל לרחוץ במים אלו כל גופו, וכפי הכרעת השו"ע לאסור חמי טבריא בכלי. וביארו הפוסקים שבאופן שיכולים לחשוב שהמים הם חמי האור, מתבטלת הקולא של חמי טבריא. ולפי זה כיון שיש אפשרות לחמם את המים החמים גם על ידי בוילר, הרי שדין מים חמים שבברז לא עדיפים מחמי טבריא בכלי, שאסורים ברחיצת כל גופו. אך אין זה שייך לעניין יום טוב, שהותר לרחוץ אפילו בהוחם מבעוד יום בכלי^[9].
אך כפי המתבאר יש כאן הרבה מאוד עיקולי ופשורי.
אך יש להעיר על זה שכל נידון האחרונים לגבי דוד שמש שייך רק לגבי דודי שמש הישנים, שהמים של הקולטים מתערבים עם המים שבדוד, שבזה יש מן האחרונים שדנו את כל המים כיחידה אחת. אבל לגבי דודי השמש המשותפים שקיימים בבניינים החדשים, לא שייכת כלל קולא זו, כיון שסדר הדברים בקולטים החדשים הוא שהמים החמים שבקולטים נכנסים לתוך צינורות סגורים בתוך הדודים ומחממים את המים שבדוד ולא מתערבים עם המים. וממילא לא שייך להחשיבם כחיבור אחד עם המים שבתוך הדוד, ובודאי יש להחשיבם כמים שהוחמו על ידי תולדות חמה, ובהם הדין מבואר במשנה שדינם כחמים שהוחמו בשבת ויום טוב, שאסורים ברחיצה ביום טוב. (וכמו שנתבאר, שלמעשה גם באופן שאין איסור הטמנה נאסרים המים ברחיצה).
♦
סיכום דיני רחיצה בשבת ויום טוב

[שו"ע סי' שכ"ו וסי' תקי"א, ולפי העולה מהמאמר]

רחיצה בשבת:
א. אסור לרחוץ כל גופו בשבת, בין במים שהוחמו בשבת ובין בחמין שהוחמו בערב שבת.^[10]
ב. מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו במים שהוחמו מערב שבת^[11]. ומותר לערב את המים החמים עם מים צוננים [בכלי שני] כדי להפשירם ולרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו^[12].
ג. מים שהיו על האש מערב שבת ונשארו בשבת, ורוצה לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. לדעת הב"י מותר^[13], אך בדעת המגן אברהם נחלקו האחרונים^[14]. והמקל יש לו על מה לסמוך^[15].
ד. מים שהוחמו בהיתר בשבת עצמה, כגון גוי שחימם מים לצרכו, לדעת מג"א אסור לרחוץ בו^[16], ולדעת הב"י מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו. ונראה שבני ספרד רשאים להקל^[17]. ובאגרות משה מקל אף לבני אשכנז, דלא כמגן אברהם.
ה. מותר לרחוץ בשבת כל גופו במים שהוחמו בחמי טבריא, אך לרחוץ מהם בכלי, אסור, שיש חשש שיטעו שהוא עשה מלאכה בחימום המים.^[18]
ו. חמי חמה, משמעות לשון הפוסקים נראה להקל כחמי טבריא, אבל בספר התרומה מדויק להחמיר, ולא הקילו אלא בחמי טבריא, שהדבר ידוע לכל שהוחמו מימי קדם.^[19]
ז. נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש במים חמים שבדוד שמש, או שמא יש חשש שבפתיחת הברז מבשל את המים הקרים שנכנסים לדוד. [ובדוד שהוחמו המים מהבוילר הסכימו הפוסקים לאסור.]
ח. לדברי המתיר את פעולת פתיחת הברז, יש לברר את הדינים מצד הלכות רחיצה. [וכל ההלכות דלהלן הן לסברת המתירים את פתיחת הברז בלבד.]
ט. נחלקו הפוסקים אם המים שבדוד נחשבים כמים שהוחמו בחמה, או כמים שהוחמו בתולדות חמה.^[20] אך למעשה, אפילו אם נחשיב אותם כהוחמו בחמה, אסור לרחוץ בהם, כדין רחיצה בחמי חמה בכלי. שכיון שבדוד שמש יש אפשרות של בוילר, הרי הוא כמו חמי טבריא בכלי, שאסור^[21]
י. רחיצת פניו ידיו ורגליו מדוד שמש: בליל שבת מותר לכו"ע, כיון שהמים לא הוחמו בשבת עצמה^[22]. וביום השבת, שהמים הוחמו מהשמש, לדעת השו"ע מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, ולדעת המג"א דינם כדין הוחם מאליו ביום השבת. [מחלוקת בדעת המג"א]
יא. גדר פניו ידיו ורגליו^[23], ישנה מבוכה בגדר פניו ידיו ורגליו, המחמירים נוקטים להתיר רק מה שרגילים לרחוץ כל בוקר (ולפי זה בזמנינו, שאין רגילים ברחיצת הרגלים, אפשר שיש לאסור אפילו רחיצת רגלים, וצ"ע. אך גם אם מתירים רחיצת רגלים אין להתיר אלא את החלק התחתון שהיו רגילים בזמנם לרחצו כל בוקר). ויש מקלים שכל מקום שצריך לנקותו מותר, וכ"נ דעת השו"ע^[24]. ויש מקלים עד רוב גופו. והעיקר כשתי הסברות הראשונות להתיר מקום הצריך ניקוי, או מקום שרגילים לרחצו כל בוקר. אמנם כמה אחרונים תפסו לדינא, שכל מיעוט גופו שרי, וצ"ע^[25].
יב. רחיצת כל הגוף בצונן מן הדין מותרת, אך מצד המנהג עי' ארחות שבת ח"ב עמ' ש"כ ואגרות משה ח"ד סימן ע"ה והיכלא א' עמ' ר"ל. ובפוסקי ספרד משמע שלא נהגו להחמיר.^[26]
רחיצה ביום טוב:
א. מותר להבעיר [מאש לאש] מדורה לצורך חימום הגוף.^[27]
ב. מותר לחמם מים לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו, ואסור לחמם לצורך רחיצת כל גופו. לפי דעת התוספות האיסור הוא מדאורייתא, ולדעת הרמב"ם והרמב"ן האיסור הוא מחמת שחז"ל אסרו את הרחיצה במים אטו שבת [והרי זה חימום מים שלא לצורך], וכן נוטה דעת השו"ע.
ג. חימום מים לצורך חולה שפטור מגזירת מרחצאות, נקטו הפוסקים לאסור,^[28] אך רשאי לבשל לצורך שתיה ולהרבות בשבילו.
ד. רחיצת כל גופו במים שהוחמו בו ביום נאסרה, אפילו אם הוחמו באופן המותר.
ה. מים שהוחמו מבעוד יום ולא המשיכו להתחמם משחשיכה, מותרים בשטיפת כל גופו, לדעת השו"ע מחוץ לבית המרחץ, ואסורים ברחיצה לדעת הרמ"א, שפסק כדברי התוספות.
ו. לדעת הרמ"א שאוסר רחיצה בהוחמו מבעוד יום התיר המ"ב באופן שרוחץ כל גופו אבר אבר^[29] (כלומר שלא רוחץ כל גופו כאחד), ונקטו האחרונים שהוחם בהיתר אסור אפילו ברחיצת אבר אבר.^[30] [אך רחיצת פניו ידיו ורגליו הותרה, ויש מבוכה בגבול המדוייק בין אבר אבר לפניו ידיו ורגליו^[31].]
ז. רחיצה במקום מקורה, יש ספק בדינה^[32], אך נראה שבמקלחות שלנו, באופן שהמים לא מתאספים במקום, אפשר להקל. וכן מורים פוסקי ספרד [אור לציון ג' כ"א א']. ונראה שראוי לשמור שהמקום יהיה מאוורר שלא יתאסף הבל מרובה. אמנם בשם הגריש"א העידו שהורה להחמיר להחשיב מקלחת כמרחץ האסור ברחיצה ביום טוב גם לבני ספרד [היכלא א' עמ' רכ"ט].
ח. אם המשיכו המים להתחמם גם ביום טוב, מבואר בראשונים^[33] שנכלל הדבר בתוך גזירת מרחצאות והמים אסורים ברחיצה ובהשתטפות כל גופו^[34], לפי דעת השו"ע^[35]. [אמנם נראה שאם ביום טוב עצמו לא התחממו המים שיעור מספיק שהיו יכולים להתחמם בלילה, אי אפשר להחשיבו כהוחם ביום טוב^[36].]
ט. מים שהוחמו בבוילר בערב יום טוב מותרים ברחיצה לדעת השו"ע (אך עצם הפתיחה של הברז צ"ע בדינה, עי' הערה^[37]). אך מים שהוחמו בבוילר עם שעון שבת ביום טוב עצמו, אסורים מן הדין ברחיצת כל גופו ביום טוב.
י. חמי טבריא מותרים ברחיצה הן בכלי הן בקרקע. הוחמו בעיצומו של יום על ידי החמה, פשטות הראשונים משמע להקל^[38], אך לדעת ספר התרומה נראה שאסור, וכן עולה הכרעת מרן הגרב"ץ^[39].
יא. יש שני סוגים של דודי שמש, דודי שמש פרטיים [הישנים] שהמים נכנסים לקולטים וחוזרים בחזרה לדוד ומתערבים עם המים, ויש דודי שמש ציבוריים שנמצאים בבניינים החדשים, שצינורות המים החמים היוצאים מהקולטים נכנסים לתוך הדודים ועוברים בתוכם ומחממים את המים, ולא מתערבים עם המים של הדוד.
יב. המים שנמצאים בדודים החדשים יש להסתפק אם מותר להשתמש בהם אפילו בליל יום טוב, כיון שיתכן שהמים שבצינורות מוסיפים חום גם אחרי השקיעה. ומסתבר להתיר, ראה הערה ^[40].
יג. אך מהבוקר של יום טוב המים אסורים לגמרי כדין מים שהוחמו ביום טוב עצמו. וכדין מים שהוחמו בבוילר.
יד. מים שהוחמו בדודים הישנים ביום טוב עצמו, יש ספק בדינם האם הם נחשבים כהוחמו בחמה או בתולדות חמה, ואם מים שהוחמו בחמה בעיצומו של יום מותרים. והאור לציון והיביע אומר הורו בזה לאיסור. [אך בספר חזו"ע משמע מלשונו להתיר.]
טו. שבת ויום טוב סמוכים: מים שהוחמו בשבת אסורים ביום טוב כדין הוחמו באותו יום, וכן בשני ימים טובים של ראש השנה.^[41]
טז. בשני ימים טובים של גלויות הורה החזו"ע להקל להתרחץ בליל יום טוב שני במים שהוחמו ביום הראשון. [וכן מבואר בחדושי רעק"א סי' תקי"א בדעת השו"ע לגבי טבילה של מצוה^[42].]
טבילה בפושרין וחמין:
א. קדמוני האחרונים דנו במנהג לטבול במקוואות חמים או פושרין. וביקשו טעמים ללמד זכות על המנהג. [וחלקם התירו רק משום ביטול טבילת מצוה, ולא לצורך טבילה שאינה מחוייבת, וחלקם התירו לטבול רק בבין השמשות^[43] או סמוך לבין השמשות, שאין חשש שיחמם באיסור^[44].]
ב. יש מהאחרונים שהקילו באופן שהמים היו בכניסת שבת פושרין.^[45] וכיום יש נוהגים להפשיר את המים בשבת עצמה עם שעון שבת לחמימות הגוף. ובאמת קשה להקל בזה^[46], ויש להשתדל לכל הפחות שיהיה נרגש שהמים קרים.
ג. אין ללמוד מקולא זו של מקוואות להקל בשימוש במים חמים מהברז באופן שמשתמש במים שאינם רותחים כל כך. כיון שעיקר גזירת מרחצאות היתה שלא לערב מים רותחים במים צוננים לצורך רחיצה. וכשפותח את הברז בשילוב המים החמים והקרים, הרי הוא מערב רותחים בחמין, וזהו עיקר גזירת מרחצאות.
ד. לגבי טבילה ביום טוב, אם המים הוחמו רק מבעוד יום נראה להקל כדין רחיצה מחוץ לבית המרחץ, אך אין ראוי להישאר במים יותר מכדי הצורך לטבילה, ועי' הערה^[47]. [אך ביום טוב שאחרי השבת או יום טוב שני של ר"ה דינו כהוחמו בעיצומו של יום וכנ"ל, אך ביום טוב שני של גלויות אם הוחמו ביום הראשון מותרים בשני.]
♦
המאמר
א. מעשה שעשו אנשי טבריא לעניין שבת ויום טוב
מבואר במשנה בשבת דף ל"ח שאנשי טבריא עשו סילון של מים צוננים בתוך אמה של חמי טבריא כדי שהמים יתחממו מכח המים החמים, ועל ידי זה יהיה להם מים לשתיה ולרחיצה. וכשבאו לפני חכמים אמרו להם שלא הרויחו כלום, כיון שעשו איסור בזה שהטמינו את המים בתוך המים נאסרו המים מדין 'הטמנה באיסור', ולכן דנים כאילו חיממו את המים בידים. ולכן המים נאסרו אפילו בשתיה, כדין מעשה שבת, ואסורים ברחיצה כדין מים שהוחמו בשבת. ואם עשו כן ביום טוב המים מותרים בשתיה ואסורים ברחיצה, כדין מים שהוחמו ביום טוב שאסורים ברחיצה.
וביארה הגמרא לפי דעת רוב הראשונים^[48] שהמשנה עוסקת כאן בשיטת רבי שמעון שמים שהוחמו מבעוד יום מותרים בהשתטפות בשבת ויום טוב, וכאן, כיון שהמים הוחמו בשבת עצמה, נאסר אפילו בהשתטפות. אמנם הכרעת הגמרא שהלכה כרבי יהודה, שבלא"ה אסורה השתטפות בהוחמו מבעוד יום בשבת^[49]
והקשו הראשונים מאיזה טעם נאסרו המים ברחיצה ביום טוב, הרי ביום טוב מותרת עשיית מלאכה לצורך אוכל נפש, ורחיצה היא הנאה השווה לכל נפש. ותירצו התוספות בשבת לט ב' ד"ה וב"ה^[50] שאסור לחמם מים לצורך רחיצה ביום טוב, כיון שהנאת רחיצה אינה הנאה השווה לכל נפש. ולכן הותר רק חימום מים לרחיצת פניו ידיו ורגליו. אמנם בדברי הרמב"ם משמע שטעם האיסור הוא מחמת גזירת מרחצאות,^[51] כלומר שחז"ל הרחיבו את האיסור של מרחצאות והשוו אותו כאיסורי שבות שהושוו ביום יום טוב לשבת. וכן נקטו כמה ראשונים^[52].
והנה בביאור מעשה שעשו אנשי טבריא, שאמרו להם אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת אם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, יש לברר מה נתחדש בהוחמו בשבת וביום טוב. ובשבת בודאי יש חומרא מחמת מעשה שבת שאפילו אסורים בשתיה, אבל כלפי יום טוב אין איסור 'מעשה שבת' כלפי איסור הטמנת המים, שהרי אין איסור בעצם בישול המים, שהרי המים ראויים לשתיה ולרחיצת פניו ידיו ורגליו, המותרים. ולדעת הרמב"ם וסיעתו משמע שאין איסור בעצם הבישול של המים [וכמו כן דעת חלק מהראשונים שביום טוב חז"ל לא גזרו איסור 'מעשה שבת' במבשל ביום טוב].
ואכן פשטות הדברים היא שחז"ל גזרו על איסור רחיצה במים שבושלו מאליהם ביום טוב כמו שאסרו זאת בשבת. וממילא נלמד שגם בשבת אסרו רחיצה במים שהוחמו שלא על ידי איסור, ודינם כחמין שהוחמו בשבת. [ואסורים בהשתטפות גם לדעת המתיר השתטפות בהוחמו מבעוד יום.] ואנשי טבריא סברו להתיר את השימוש במים כדין חמי טבריא, שלא נגזר עליהם כלל דין של 'הוחמו'. והורו להם שהמים נחשבים כהוחמו, הן לעניין שבת מצד מעשה שבת והן לעניין יום טוב מצד גזירת מרחצאות.
אמנם בתוספות ישנים [על הגליון ל"ט.] והריטב"א בשם הר"מ [לח ב] ביארו שבמעשה של אנשי טבריא היה איסור ביום טוב מצד איסור הטמנה של חמין לכל גופו, וכשיטת התו' הנ"ל, שאסור לחמם מים לרחיצת כל גופו ביום טוב כיון שאינו שווה לכל נפש, ולא הותר חימום מים אלא לצורך פניו ידיו ורגליו. ולכן אם מטמינים את הצינור ביום טוב לצורך רחיצה יש חשש שמא יחתה בגחלים, והרי ההטמנה היא באיסור, וממילא חשוב שעשה איסור בהטמנתם.
וצ"ב, שהרי המשנה מדברת באופן שטמנו את המים גם לשתיה ולרחיצת פניו ידיו ורגליו, וא"כ אין שום איסור בהטמנת המים, וכמו דקי"ל שאפשר למלא ביום טוב הרבה מים גם אם אינו צריך אלא קיתון אחד של מים (ביצה י"ז). ואם כן מאיזה טעם יהיה בזה איסור הטמנה, וכעי"ז הקשה הרעק"א^[53]. וצ"ע, עי' הערה^[54].
אמנם לפי הרמב"ם וסיעתו האיסור בחמי טבריא הוא מחמת גזירת מרחצאות ולא מחמת עצם פעולת החימום. וכן לפי התוספות אפשר לבאר את הסוגיא שלא עשו שום איסור ביום טוב, וחכמים אסרו להם את הרחיצה מטעם שזה נחשב 'הוחמו' ולא מצד מעשה האיסור.
במשנה במסכת ביצה איתא לא יחם אדם מים לרגליו אלא אם כן ראויים לרחיצה דברי ב"ש וב"ה מתירין, ודייקו מזה תו' שמשמע שגם לבית הלל לא הותר לחמם מים רק לרגליו. אך לדעת הרמב"ם הטעם הוא משום שאם יחמם מים לכל גופו יהיה אסור לו לרחוץ, אך אין איסור בעצם החימום.
נמצא שיש כאן חלוקה ברורה בין הרמב"ם וסיעתו לתוספות ישנים בפירוש המשנה. לדעת הרמב"ם מבואר במעשה של חמי טבריא שחז"ל אסרו מרחצאות שנתחממו בשבת, אפילו אם אין איסור בחימום המים, ועצם זה שהמים נתחממו בעיצומו של יום נאסרו המים. ולכן נאסר גם ביום טוב וגם בשבת, ואין נפק"מ אם היה כאן איסור או לא.^[55] ואילו לדעת התוספות ישנים, במעשה שעשו אנשי טבריא נתחדש שבאופן שנעשה איסור הטמנה אסורים המים כאילו נעשה בהם איסור ויש בזה מעשה שבת. ובאופן שהמים נתחממו ללא איסור הטמנה כלל אין בזה איסור של 'הוחמו בשבת' (אלא שאסור מצד הגזירה של הבלנים, שנאסר אפילו הוחם מבעוד יום).
כמו כן יש לבאר בברייתא בגמרא שמבואר שהיו נכנסים למרחצאות ביום טוב ומזיעים ויוצאים ושוטפים, והיו פוקקים את המרחץ שלא יתחממו המים מחום המרחץ (לפירוש העיקרי של רש"י, הובא בשו"ע סי' שכ"ו סעי' י"א). וצ"ב מה ראו לפקוק את הנקבים, ולמה לא רצו שיתחממו המים ביום טוב. (ובשבת פקקו כיון שחששו שיתחמם בשבת מחשש חיתוי, כמבואר בשו"ע סעי' י"א, וכן ביום טוב לפי שיטת התוספות ישנים והריטב"א ששייכת גזירת חיתוי ביום טוב).
ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן שביום טוב אין איסור בעצם החימום, קשה למה הוצרכו לפקוק את הנקבים. אלא שהם היו שוטפים את עצמם בחמין שהוחמו מבעוד יום, והיו פוקקים את הנקבים כדי שהמים לא יוחמו מחום המרחץ. ואילו לדברי התו' מדובר שהיו רוחצים בצונן [תוספות מ. ד"ה אלא], והיו פוקקים את המרחץ כדי שהמים לא יתחממו ביום טוב, כיון שיש חשש שמא יחתה^[56]. [ויש להקשות, הרי אין חשש חיתוי במבושל כל צרכו. וצ"ל שבמרחצאות שצריך חום מרובה לצורך רחיצה, החמירו חז"ל טפי.]
והנה לפי דברי הרמב"ם נתחדש כאן באיסור גזירת מרחצאות, חידוש גדול שחז"ל הרחיבו את הגזירה ליום טוב, אע"פ שאין שום איסור בחימום המים מצד דיני יו"ט ביום טוב. וטעם הדבר הוא שרצו חז"ל לחזק מאוד את גזירת המרחצאות מחמת המכשול הגדול שהיה בזמנם כשהמרחצאות היו פתוחים בשבת, וכמבואר בגמרא.
וברמב"ן בשבת דף לט ב' ד"ה הא דתנן הקשה הרי עיקר האיסור של חימום מים לגופו לא שייך ביום טוב, ותירץ שכיון ששייך איסור בדברים הנלווים לרחיצה, כסחיטת אלונטית וכיו"ב, אסרו חז"ל הכל, וכתב ע"ז ואינו מחוור. ואח"כ הביא את דברי התו' ודחה את דבריהם, וסיים ולי נראה טעמא דמילתא... ואין לנו את המשך דברי הרמב"ן. ובריטב"א הביא את דברי התוספות, ואח"כ הביא את דברי רבינו הגדול ז"ל (הרמב"ן) וכתב את תחילת דברי הרמב"ן הנ"ל. וכפי הנראה בהמשך דברי הרמב"ן הייתה תוספת ביאור לתחילת הדברים.^[57]
ונראה שיש לבאר את הדברים כמו שמצאנו בכמה איסורים בהלכות יום טוב שהחמירו חכמים בשבות דיום טוב כמו שבות דשבת, הגם שכלפי יום טוב אין טעם להחמיר כל כך, כגון לענין טלטול מוקצה, שעיקר איסורו משום הוצאה, והגם שמותרת הוצאה מרשות לרשות ביום טוב, לצורך טיול וכיו"ב מכל מקום גזרו איסור מוקצה. ואכן מבואר בביצה י"ב. שאם לא היה כלל איסור הוצאה בשבת היה מותר לטלטל מוקצה, אבל כיון שיש איסור בטלטול שלא לצורך כלל אסרו גם מוקצה. ועדיין יש להקשות למה אסרו טלטול מוקצה ביום טוב, הרי בודאי שאין סיבה לאסור טלטול כל מוקצה, שמא אנשים יוציאו שלא לצורך כלל [שהרי הותר להוציא ביום טוב, אפילו לצורך משחק כמבואר שם בדברי התו'], ובודאי שאינו מצוי שאדם יוציא חפציו שלא לצורך כלל.
אלא שגדר איסור מוקצה הוא בכלל 'שבות', ולכן כל עוד שיש שייכות לגזירה גם ביום טוב, אוסרים ביום טוב, כי חז"ל השוו את כל השבותים בין שבת ליום טוב.^[58] וזו כוונת הרמב"ן, שכיון שעדיין שייך שייכות של איסורים של המרחץ ביום טוב, המשיכו חז"ל את האיסור ביום טוב. [ובודאי גם בזמנינו יש חששות גדולים ברחיצה ביום טוב, מצד כל מיני איסורים שרגילים לעשות תוכ"ד רחיצה, ולא שייך להתחיל לדון שמא בטל הטעם בטלה התקנה.]
אמנם כתבו הגאונים והרי"ף והרמב"ם שבמים שהוחמו מבעוד יום אין את חומר של גזירת מרחצאות, ולכן לא נאסר אלא בשבת ולא ביום טוב. וכתבו הגאונים בטעם הדבר (הו"ד ברי"ף) ההוא דאמרינן לא ירחוץ כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מערב שבת, דוקא בשבת, אבל ביום טוב שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מערב יום טוב, דלא מדכר שחייב עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה אלא גזרה היא, וכי איגזרא בשבת אבל ביום טוב לא. וחמין שהוחמו ביום טוב אסורין ברחיצה ומותרין בשתיה. עכ"ל [לשון רב האי גאון, הו"ד בהעתים ובאשכול וברי"ף פ"ב דביצה, הלשון כאן מועתק מהאשכול, ראה לשון הרי"ף בהערה^[59]]. וכוונת הגאון למה שמבואר במשנה במסכת ביצה לו ב' כל שחייבין עליו משום שבות, משום רשות, משום מצוה, בשבת - חייבין עליו ביום טוב עכ"ל. כלומר שמצאנו שחז"ל קבעו על דברים מסויימים להשוותם בשבת וביו"ט, וקראו לכולם תחת השם 'שבות', שדינם משווה בין שבת ליום טוב. וכמו שאמרו במשנה בביצה שכל שחייבים משום שבות מצוה ורשות נוהגים ביום טוב כשבת, ואילו גזירת חמין שהוחמו מבעוד יום היא גזירה נוספת שחז"ל גזרו אותה ולא נתנו לה תוקף של שבות, ולכן לא שייכת גזירה זו ביום טוב. שהרי עיקר הטעם של הגזירה אינה שייכת כלל ביום טוב, וכל מה שהשוו בין שבת ליום טוב הוא רק מחמת שאיסור מרחצאות נהפך ל'שבות', כלומר חלק מאיסורי שבת^[60]. שבהם חז"ל השוו מידותיהם^[61]
וכפי המתבאר מה שהקילו ברחיצה בהוחמו מבעוד יום אינו קולא בחומר הגזירה, אלא הוא גדר שונה מגדר שבות. ובשו"ת דברי יוסף סי' ס"ד נראה שפירש שכוונת הרי"ף שגזירת חמין שהוחמו מבערב שבת יותר קלה משאר שבותים ולכן הקילו בה שלא תנהג ביום טוב. ולפי זה יש כאן פתח קולא למי שמצטער להקל בהוחמו מבעוד יום. וצ"ע טובא, שהרי מבואר בדברי הגאונים והרי"ף שיסוד הקולא הוא כיון שלא מוזכר שהוא שבות רשות מצוה, כלומר שאינו מוזכר בתקנות שתקנו חכמים להשוות שבת ליום טוב. ואין זה 'קולא' בגזירה אלא דמעיקרא לא השוום חכמים כאיסור שבות.^[62] (ואם כוונת הגאונים לומר חילוק בין שבות לגזירה, היה צריך לומר שאינו שבות אלא גזירה, ומה הוצרך להזכיר כאן רשות ומצוה.) אלא אם כן נפרש שכוונת הדברי יוסף שמאותו טעם שלא עשאוהו חכמים בגדר שבות מוכח שהוא יותר קל.^[63]
אך גם לדבריו כל הקולא היא רק בהוחמו מבעוד יום אבל בהוחמו מבעוד יום אין שום קולא למצטער, כמבואר בדבריו להדיא, וכמובא בחידושי רעק"א סי' ש"ז.^[64] [ובתהילה לדוד העיר שדברי הדברי יוסף אינם עולים לפי שיטת הרמ"א לאסור רחיצה בחמין שהוחמו מערב יום טוב, וצ"ב על דברי הפוסקים שהולכים בשיטת הרמ"א שהעתיקו זאת להלכה^[65].] ובשו"ע סי' ש"ז הביא את לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות שבת שמותר לומר לגוי להביא מים חמין מכרמלית לרחוץ בהם המצטער. וביאר זאת הרעק"א שלפי דברי הדברי יוסף מדובר במים שהוחמו מבעוד יום שמותר למצטער לרחוץ בהם. אמנם אם לא נזדקק לקולא זאת של מצטער, יש לבאר את דברי הרמב"ם ושו"ע שמדובר במצטער שצריך מים לרחוץ מקצת גופו באופן המותר. (והוזכר מצטער, כי דווקא למצטער התירו אמירה לגוי.)
ועי' זרע אמת [סי' ע"א דף עט. בראש העמוד] שהסביר את הדברים כמו שביארנו, שכלפי הגזירה הראשונה נתנו לה תוקף של 'שבות', וכלפי הגזירה השניה נתנו לה תוקף שאינו נוהג אלא בשבת, שיש בה את החשש^[66]. [וכפי אשר משמע להדיא בדברי הריטב"א בשם הרמב"ן הנ"ל.]
והנה מיסוד דברי הגאונים והרי"ף שחילקו בין גזירת 'הוחמו בשבת' לגזירת 'הוחמו מערב שבת', מבואר ששתי הגזירות הם גזירות חלוקות. וגזירה הראשונה היא נהפכה לגדר של שבות, וגזירה שניה היא גדר של גזירה. ולפי דברי התוספות יתכן שאפשר להעמיד ששתי הגזירות הן גזירה אחת, שגזרו כל רחיצה בין בהוחמו בשבת בין בהוחמו בערב שבת. [אלא שיש אופנים שהקילו בהוחמו מערב שבת, כגון השתטפות לדעת ר"ש.] ואכן מבואר בברייתא שמתחילה היו רוחצים במים שהוחמו מבעוד יום, ולפי דעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם פירושו הוא שהיה איסור שבות במים שהוחמו ביום עצמו אפילו הוחמו מאליהם בהיתר. אך לפי התוספות אפשר שלא הייתה כאן שום גזירה, ולא רחצו בשבת רק מחמת שאסור לחמם בשבת [והוחמו בשבת יכול להתפרש 'הוחמו באיסור'].
והנה לסברת הגאונים שיש ב' שלבים בגזירת מרחצאות, יש לברר מה הטעם שגזרו רחיצה במים שהוחמו בשבת, הרי בשבת אין חשש שאדם יבוא ויחמם מים באיסור [ולשיטת התוספות אפשר לתרץ שגזרו בחדא מחתא הוחמו מבעוד יום והוחמו בו ביום]. אלא ודאי שגדר מים שהוחמו בשבת הם מים שבמציאות הוחמו בשבת, על ידי מעשה מבעוד יום. וגזרו עליהם, כדי שהבלנים לא יאמרו שחיממו אותו מבעוד יום.^[67] ולפי זה מבואר הדבר שכל מי שנסמך על דברי הגאונים להקל במים שהוחמו מערב יום טוב כיון שאינו בכלל שבות, פירושו שהוא סובר שגזירת 'הוחמו בשבת' פירושה שהמים נעשו חמים בשבת. [ואף במים שנשארו בחומם על האש מערב שבת משמע שאסור, שהרי הבלנים יכולים לומר שהמים המשיכו להתחמם בשבת מבעוד יום.] אך גם לפי התוספות מסתבר שכן הוא, שגזרו על כל מה שהוחם בשבת מחשד הבלנים, אך אם מצאנו מי שיתיר, אין זה סמך כלל למתירים רחיצה בהוחם ביו"ט מבעו"י.
העולה מהאמור:
א. אנשי טבריא הטמינו סילון של חמים בחמי טבריא, וחכמים אסרו להם להשתמש במים בשבת לשתיה ולרחיצה וביום טוב לרחיצה בלבד. לדעת הגאון הרי"ף והרמב"ם והרבה ראשונים, לעניין יום טוב אסרו ברחיצה רק מים שהוחמו ביום טוב, ולדעת התוספות אסרו גם מים שהוחמו בערב יום טוב.
ב. לדעת הרמב"ם וסיעתו נראה שמצד עיקר דין יום טוב מותר בישול מים אפילו לרחיצת כל גופו, אלא שנאסר לרחוץ כל גופו מחמת איסור מרחצאות של שבת. וכך מבואר בדברי הרמב"ן. וכעי"ז בחדושי הר"ן.
ג. לדעת התוספות ישנים, חכמים אסרו לאנשי טבריא את הרחיצה והשתיה מפני שעברו על איסור הטמנה. לדעת הגאון הרי"ף והרמב"ם וסיעתם, חכמים, הגם שאת השתיה אסרו מחמת איסור הטמנה, אבל רחיצה החמירו להם מחמת איסור מרחצאות הכללי, שנאסר גם באופן שלא נעשה במים איסור. ולכן ראו חכמים להקל במים שהוחמו מבעוד יום. אבל אם המים הוחמו ביום טוב עצמו, אפילו בהיתר, נאסרו המים כמעשה שעשו אנשי טבריא.
ד. יש אחרונים שפירשו שגם לדברי הגאון והרי"ף והרמב"ם נאסר חימום המים לצורך רחיצה. וכן משמע בכמה ראשונים, שאסרו חימום מים לרחיצה והתירו במים שהוחמו מבעוד יום. ואם כן היה מקום לפרש שמה שהחמירו בהוחם ביום טוב, מדובר באופן שנעשה בזה איסור חימום, אבל מבואר מדברי האחרונים שגם לפי דרך זו, נאסר כל מים שנתחממו ביום טוב אפילו הוחם בהיתר.
ה. מים שהוחמו ביום טוב עצמו אין בהם קולא משאר שבותים ודינו כחומר כל השבותים, אך מים שהוחמו מערב יום טוב ושבת, יש אומרים שכשם שהקילו וגזרו דווקא בשבת ולא ביום טוב לדעת הרמב"ם, כך יש להקל לצורך גדול. אך נתבאר שמדברי הרי"ף משמע שטעם הקולא ביום טוב אינה קשורה לזה שהגזירה יותר קלה, אלא רק שאינה בכלל גדר 'שבות' שהשוו בו שבתות לימים טובים, ואין הכרח לחדש בה קולות משאר גזירות חז"ל.
♦
ב. דין רחיצה במקצת גופו
הנה מבואר בגמרא בדף מ. שנחלקו האמוראים ברחיצת מקצת גופו בחמין שהוחמו מערב שבת. לדעת רב הותר כל גופו אבר אבר ולדעת שמואל הותר רק פניו ידיו ורגליו. והלכה כשמואל. (משמעות הגמרא שרק פניו ידיו ורגליו הותר ולא שאר אבריו. אמנם עי' בית יוסף דהוא הדין למקצת גופו^[68], אך באופן שהמים נשפכים על בני מעיו ומתפזרים על גופו, מבואר בב"י שחשוב כמו כל גופו הגם שרוב הגוף לא נשטף, וצ"ל שהתירו רק איבר מסוים^[69].) ומשמעות הגמרא היא שרק חמין שהוחמו מערב שבת הותר מקצת גופו, אבל חמין שהוחמו בשבת עצמה אסורים גם רחיצת פניו ידיו ורגליו. וצריך ביאור מאיזה טעם נאסרו חמין שהוחמו בשבת עצמה, ואפשר לפרש שחמין שהוחמו בשבת עצמה מדובר בהוחמו באיסור בישול או איסור הטמנה, ולכן אסורין מדין מעשה שבת. וכמבואר במשנה שחמין שהוחמו בשבת אסורין אפילו בשתיה. אבל באמת אם הוחמו בשבת ללא איסור, מותרים בשתיה וברחיצת פניו ידיו ורגליו.
אמנם בגמרא בדף ל"ט ב' דנה הגמרא על מה שאמרה המשנה ש'אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת אסורין ברחיצה', האם מדובר על רחיצת כל גופו או מקצת גופו, והוכיחה הגמרא שמדובר ברחיצת כל גופו, מדין יום טוב שהותרה בו רחיצת פניו ידיו ורגליו. ומבואר שאין גזירת מרחצאות על פניו ידיו ורגליו אפילו אם הוחם ביום טוב עצמה, ומיניה יש ללמוד לכאורה שגם בשבת אין גזירת מרחצאות כלפי מקצת גופו. שהרי מצאנו שלעניין גזירת מרחצאות השוו יום טוב לשבת, וכמבואר לפי שיטת הרמב"ם והרי"ף שכל שהוא מצד שבות של גזירת המרחצאות אין חילוק בין שבת ליום טוב. [ורק לגבי הגזירה המאוחרת של חמין שהוחמו מערב שבת יש חילוק בין שבת ליום טוב.]
וכן מדוייק לשון הרמב"ם בהלכותיו, שכתב 'מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף כל גופו בצונן, אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין'. ומדקדוק לשונו מבואר שחז"ל אסרו להתחמם כנגד המדורה דווקא באופן שרוחץ כל גופו, מחשש של איסור רחיצת כל גופו בחמין. [וכן נראה מדברי הב"י שהבין בדברי הרמב"ם וכ"כ השעה"צ שכ"ו סק"ח בשם הגר"א, ראה הערה^[70].] והדברים מחוורים לפי שיטתו.
גם בתחילת דברי הרמב"ם בהלכה ב' משמע להדיא שפניו ידיו ורגליו מותר אפילו בהוחמו בשבת, שכתב 'מפני מה אסרו חמים ליכנס למרחץ מפני הבלנין שהיו מחמין חמין בשבת ואומרים מע"ש הוחמו לפיכך גזרו שלא יכנס אדם למרחץ בשבת אפילו להזיע, וגזרו שלא ישתטף כל גופו בחמין ואפילו בחמין שהוחמו מערב שבת אבל פניו וידיו ורגליו מותר ' עכ"ל. ובפשוטו הלשון 'פניו וידיו ורגליו מותר' חוזר על כל מה שכתב למעלה. שהרי כשדיבר על הוחמו בשבת כתב שלא ירחץ כל גופו.
וכמו כן מצאנו משמעות בדברי הרי"ף שכתב חמין שהוחמו מערב שבת למחר רוחץ בו פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר, ואין צריך לומר חמין שהוחמו בשבת עכ"ל. ומכלל לאו אתה שומע הן, שמדבריו שכתב שבהוחמו בשבת אסור אבר אבר משמע לכאורה שפניו ידיו ורגליו מותר. והדברים מחוורים לפי שיטתו הנ"ל.
אמנם לדעת התוספות וסיעתו איסור רחיצה ביום טוב יסודו באיסור בישול המים, ואין גזירה ביום טוב אטו שבת, אלא כל מקום שיש איסור בישול של המים, יש גזירת חז"ל על הרחיצה. אם כן אפשר לומר שכיון שאסור לבשל מים בשבת למקצת גופו אסרו בו גם רחיצה במקצת גופו בהוחמו בשבת, וגם על זה יש גזירת מרחצאות. ומה שהתירו בגמרא מקצת גופו ביום טוב, אינו ראיה להתיר בשבת.
אך הדברים לא מוכרחים, ואפשר לומר שגם לדעת התוספות מותר לרחוץ מקצת גופו בהוחמו בהיתר בשבת, שהרי כשגזרו על מים שהוחמו מבעוד יום, התירו רחיצת מקצת גופו, הרי שכשחששו שמא יבוא לרחוץ באיסור, לא גזרו רק על רחיצת כל גופו, כעין רחיצת המרחצאות. [והרי לדברי התו' לא מצאנו שחז"ל החמירו במים שהוחמו בשבת יותר מהוחמו בערב שבת, מלבד כלפי איסור מעשה שבת.]
אך מצאנו בדברי הרא"ש (פ"ג סי' ט') שכתב מתחמם אדם כנגד המדורה ויוצא ומשתטף בצונן ובלבד שלא ישתטף ויתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו לכך צריך אדם ליזהר אחר שנטל ידיו שלא יחמם אותם נגד המדורה עד שינגבם תחלה. ולכאורה כוונתו היא שכיון שהמים הוחמו בשבת, אסור לרחוץ אפילו מקצת גופו.
אמנם הב"י נראה שסובר שאין איסור מיוחד ברחיצת פניו ידיו ורגליו בהוחמו בהיתר בשבת, ולפיכך כתב לפרש את דברי הרא"ש שאפשר לומר שטעם האיסור כאן אינו מצד רחיצה בשבת, אלא שמא יבוא לחמם את המים, או שמדובר באופן שיש חשש שהמים יבואו ליד סולדת.
ובמגן אברהם תפס את דברי הרא"ש כפשוטם, שיש איסור ברחיצת פניו ידיו ורגליו בהוחמו בשבת. ולפי מה שביארנו מקור הדברים מיוסד על זה, שכשם שחז"ל אסרו רחיצת כל גופו מחמת איסור חימום מים, כך יש לאסור רחיצת מקצת גופו מחמת איסור חימום מים. ולא מצאנו שחז"ל חילקו בין הדברים אלא כלפי מים שהוחמו מבעוד יום, שאין בהם את עיקר האיסור.
המג"א הביא מקור נוסף לחידושו מהסוגיא בדף קל"ד ב', שמבואר שמים שחיממו לצורך תינוק בשבת עצמה משום פקו"נ, יש בהם חומרא של איסור רחיצה במקצת גופו, כיון שהם מים שהוחמו בשבת. אך בביאור הגמרא שם מצאנו מחלוקת בפירושה, ולפי דברי הב"י ופשטות לשון הרמב"ם נראה שאין מקור מדברי הגמרא הללו לאסור פניו ידיו ורגליו בהוחמו בשבת באופן שאין איסור מעשה שבת. וראה הערה.^[71]
ועכ"פ לדעת הב"י נראה דלכו"ע אין איסור ברחיצת פניו ידיו ורגליו בהוחמו בשבת בהיתר, ולדעת המג"א לכו"ע אסור רחיצת פניו ידיו ורגליו בהוחמו בשבת, אפילו בהיתר (כגון ע"י גוי לצורך עצמו^[72] או להפשיר באופן שלא מגיע ליד סולדת). ומפשטות לשון הראשונים נראה שהדברים תלויים במחלוקת הרמב"ם והרא"ש, ולדעת הרמב"ם אין הבדל בין שבת לערב שבת כלפי רחיצת פניו ידיו ורגליו, ואילו לדעת הרא"ש בהוחם בשבת נאסר פניו ידיו ורגליו. וכן כתב בשער הציון סק"ח לפי דברי הגר"א, לתלות את הדברים במחלוקת הרא"ש והרמב"ם.
ולפי מה שנתבאר בס"ד הדברים מחוורים לפי שיטתם בביאור גזירת מרחצאות, שלדעת הרמב"ם אין מקור להחמיר בגזירת מרחצאות בפניו ידיו ורגליו בשבת יותר מיום טוב, כיון שהגזירה של מרחצאות היא כאחד השבותים שנאסרו בין בשבת בין ביום טוב. וכיון שמצאנו שביום טוב לא נאסרה הרחיצה של פניו ידיו ורגליו, כך גם ביום טוב אין מקום לאיסור זה. [ראה השלמה לשיטת המג"א בנספח לפרק זה]
והנה הגרעק"א בחידושיו בדף מ: הקשה על דברי המגן אברהם, איך יתכן לאסור מים שהוחמו בשבת עצמה (אפילו שהוא רק מפשיר את המים ואינו מביאם ליד סולדת, כדמוכח מדברי המג"א הנ"ל), הרי מבואר בגמרא בדף מ"ב. להתיר, שהרי דנה הגמרא אם מותר לערב מים חמים בצונן, ואמרה הגמרא שאם אסור לערב מים חמים בצונן, רחיצה בחמין ליכא. כלומר, שהמנהג היה לערב מים חמים בקרים בשבת כדי לרחוץ בו פניו ידיו ורגליו, וא"כ בהכרח שיש אופן להתיר עירוב מים חמים בקרים. והקשה רעק"א שמכאן מוכח להדיא שמותר לרחוץ במים שהופשרו בשבת. והרעק"א לא תירץ קושיא זו, אך מכח הקושיא בהכרח לומר [ראה להלן מדברי הגר"ז] שיש חילוק בין עירוב מים חמים בקרים לבין חימום מים. שבאופן שהוא מערב מים חמים בקרים אין כאן פעולת חימום, אלא פעולת צינון המים. [והדברים מאוד מיושבים בסברא^[73].]
והנה המגן אברהם כתב שכל האיסור במעשה שעשו אנשי טבריא הינו רק באופן שהסילון של המים הצונן טמון בתוך המים החמים, אבל באופן שהסילון אינו טמון אלא מתערב בחמי טבריא אין בזה איסור [ודלא כמו שכתבו הראשונים בשם רש"י שגם זה נחשב הטמנה]. וכוונתו היא שבאופן זה אין איסור של מעשה שבת, שכל מה שאסרו במעשה שעשו אנשי טבריא מצד מעשה שבת, הוא רק באופן שעשה איסור הטמנה, אבל ללא איסור הטמנה אין איסור מצד עצם תערובת המים החמים בקרים. וכתב הרעק"א שמשמע שבאופן זה מותר גם ברחיצת פניו ידיו ורגליו, כדין לא הוחמו בשבת. [וצ"ב, עי' הערה^[74]]. וכתב הרע"א שצריך לומר שכיון שהמים נתחממו מאליהם אין זה נחשב הוחמו בשבת. אך לפי המתבאר, לפי מה שמוכח מקושיית רע"א לעיל, במים שמתערבים חמים בצונן אין איסור כלל של מים שהוחמו בשבת, ולכן פשוט שבאופן זה אין איסור של הוחמו בשבת, שהרי אפילו אם שפך בידים מים חמים לתוך צוננים אינו נחשב 'הוחמו בשבת'.^[75]
ובשו"ע הרב כתב שבאופן שהמים מתערבים עם חמי טבריא מותר לרחוץ אפילו כל גופו בשבת, כיון שהמים נהפכים להיות חמי טבריא, שבהם אין שום איסור רחיצה. ולפי דבריו יש להסתפק באופן שיש צינור מים קרים שנשפך לתוך מים חמים מתולדות חמה או תולדות האור לענין רחיצת פניו ידיו ורגליו. ומסתבר שלדעת הגר"ז הדבר מותר, כיון שיש לדון את הפעולה כצינון מים חמים ולא כחימום מים צוננים. [כשם שהתיר בחמי טבריא להחשיב את המים שנכנסו שהם נהפכים להיות כחמי טבריא.]
והנה בגמרא בדף מ ב' איתא 'ובלבד שלא יביא קומקומוס של מים חמין ויניחנו על בני מעים בשבת, ודבר זה אסור אף בחול מפני הסכנה'. ומשמע בגמרא שבשבת אסור מצד איסור רחיצה. וכתב הב"י לתמוה, הרי בני מעיים הם כמו פניו ידיו ורגליו, וביאר הב"י שחוששים שהמים יישפכו על שאר גופו.^[76] והמג"א כתב הטעם שהקומקומוס נתחמם קצת בשבת. ויש לתמוה, הרי אטו ברשיעי עסקינן שמחמים מים בשבת. ויש מהאחרונים שפירשו שכוונת המג"א שמדובר שהוא הפשיר את המים בשבת כנגד המדורה,^[77] אך תמהו בזה למה אסור לעשות כן בחול, הרי אין זו סכנה שישפכו על גופו מים פושרין. ובודאי מסתבר שכוונת המג"א היא שהקומקומוס נשאר להתחמם על האש בשבת. ומבואר שסובר המג"א שאפילו מים שנשארו על האש בשבת נחשבים שהוחמו בשבת. [ובודאי זו היא חומרא גדולה, וצריך לבאר לפי זה שמה שאמרו בשבת דף מ"ב. 'אי הכי רחיצה בחמין ליכא' מדובר דווקא במים שירדו מהאש לפני השקיעה.]
בלשון השו"ע בסימן שכ"ו סעי' א' מדוקדק קצת להתיר רחיצת פניו ידיו ורגליו בהוחם בשבת בהיתר, וז"ל 'אסור לרחוץ כל גופו, אפי' כל אבר ואבר לבד, אפילו במים שהוחמו מערב שבת... אבל מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו' עכ"ל. משמע מהלשון שאיסור רחיצת כל גופו הוא בין בשבת בין בערב שבת, וכן היתר פניו ידיו ורגליו קיים בהוחם אפילו בשבת (לולי שיהיו איסורים אחרים, כגון שהוחם באיסור). וכן מבואר בעולת שבת סק"י לדייק כן בדברי השו"ע. ואתי שפיר, כפי שנתבאר בדברי הבית יוסף בכמה דוכתי.
העולה מהאמור:
א. מבואר בגמרא שאסור לרחוץ ולעמוד כנגד המדורה, משום שזה דומה לרוחץ בשבת.
ב. לדעת הרא"ש האיסור הינו אפילו ברוחץ ידיו בלבד, ולדעת הרמב"ם רק ברוחץ כל גופו.
ג. לדעת הבית יוסף לכו"ע אין איסור רחיצה במקצת גופו באופן שלא נעשה איסור, והרא"ש החמיר דווקא בכנגד המדורה.
ד. לדעת המגן אברהם לכו"ע אסורה רחיצה במקצת גופו כשנעשה מעשה חימום בשבת (אפילו בהיתר, כגון כאן שלא הגיע ליד סולדת), אך הרמב"ם הקל בזה, כיון שאינו רחיצה גמורה.
ה. לולי דברי הב"י והמ"א יש לומר שהראשונים עצמם נחלקו במחלוקת הב"י והמ"א - לדעת הרי"ף והרמב"ם אין איסור רחיצה במקצת גופו אפילו בהוחמו בשבת, ולדעת הרא"ש כל מה שהוחם בשבת אסור ברחיצה אפילו מקצת גופו, וכך נראה מדברי הגר"א.
ו. להלן יתבאר ששיטת התוספות ישנים שהוחמו בשבת מותר ברחיצת פניו ידיו ורגליו.
ז. נתבאר בס"ד שבשיטת הרמב"ם הדברים מחוורים כדברי הב"י לקולא, כדמוכח משיטתו שאין חילוק בגזירת מרחצאות של הוחמו בשבת בין יום טוב לשבת, ומה שנאסר בשבת נאסר גם ביום טוב. וכיון שהוחמו ביום טוב מותרים, בהכרח שגם בשבת מותרים.
ח. לענין הלכה, לכאורה מסתבר שלנוהגים כהוראות השו"ע יש להקל בזה בשופי. והגם שהשו"ע הביא את דברי הרא"ש ב'יש אומרים', והורו הרבה אחרונים שיש לחוש לכתחילה ל'יש אומרים' בשו"ע, מכל מקום כאן לדעת השו"ע אפילו להרא"ש [שהוא שיטת הי"א] אין איסור, וכל האיסור הוא רק כנגד המדורה. אמנם באור לציון [חלק ב פרק לה] חשש לסברת המג"א. [ובבא"ח שנה ב' תצוה י הביא בספרו את סברת הי"א ומשמע שחשש לזה, אך אין ראיה מדבריו להחמיר ברחיצת מקצת גופו בהוחמו בשבת בהיתר, כיון שלפי החילוקים שכתב הב"י אין לאסור אלא באופן שמניח את ידיו כנגד המדורה, שיש חשש שיגיע ליד סולדת.]
ט. לדעת המגן אברהם באופן שמערב מים חמים עם מים צוננים באופן המותר (חם לתוך צונן למתירים או כלי שני) מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ואינו נחשב הוחמו בשבת. להגר"ז, הטעם הוא שמתייחסים למים החמים שנצטננו ולא למים הצוננים שהוחמו. ורעק"א נתקשה בטעם דין זה.
י. באופן שעירה באיסור מים צוננים לתוך מים רותחים מסתבר שהמים אסורים בשתיה וברחיצה כדין מעשה שבת.
יא. באופן שהמים נתערבו מאליהם צונן לתוך חם בכלי ראשון, יש לעיין בדינו. ומסתבר להקל כדין עירוב מים הנ"ל שמותר [וכ"מ לדעת הגר"ז]. אולם הרעק"א תפס להקל ונתן טעם מפני שהמים נתערבו מאליהם. ומשמע שהוא לא סובר את הסברא של 'עירוב מים' הנ"ל סעי' ט', ואזיל לשיטתו. ולפי השו"ע הרב אין ראיה להקל בזה.
יב. באופן שגרם שיכנסו מאליהם מים צוננים לחמי טבריא, כתב הגר"ז שדין המים כדין חמי טבריא שמותרים ברחיצה. אך לשיטת רע"א נראה שאסור [כיון שהוא סובר שבתערובת מים דנים את המים הצוננים שנתחממו^[78]].
יג. מים שנשארו על האש מבעוד יום, לדעת השו"ע ודאי מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו, ומדברי המג"א משמע שהוא סובר שדינם כהוחמו בשבת.
יד. גדר 'פניו ידיו ורגליו' נסתפק הב"י אם יש להקל גם בשאר איברים, והוכיח להתיר מדברי הרא"ש, שהתיר רחיצת מקום מסויים בגוף, והוכיח לאסור מהאיסור לשים בקבוק חם על הגוף שמא יישפך. הב"י תירץ שחוששים שמא יישפך על שאר הגוף, והמג"א תי' שמדובר שהמים נתחממו גם בשבת. לב"י יש חומרא שמים שנשפכים על כלל הגוף חשוב כרחיצה האסורה, הגם שבודאי לא יישטף כאן כל הגוף, ולפי המג"א אין ראיה. ונמצא שגם לב"י, שמקל בהוחמו בשבת בהיתר, אין להקל אלא רק באיברים מסויימים ממש, ולא רחיצה על מיעוט הגוף באופן כללי.
♦

נספח לפרק ב' - מו"מ בדברי המג"א אם הם עומדים בשיטת הרי"ף והרמב"ם

בפרק ב' נתבארה מחלוקת הב"י והמג"א בדין רחיצה בחמין שהוחמו בהיתר בשבת אם יש בו איסור בפניו ידיו ורגליו. נתבאר בס"ד שכפי דברי הגר"א יש להכריע שדעת הרמב"ם להתיר ודעת הרא"ש להחמיר. אמנם דעת הב"י שלכו"ע מותר בהוחם בשבת בהיתר, ודעת המג"א שלכו"ע אסור בהוחם בשבת בהיתר.
ויש לדקדק בעומק דברי המג"א כיצד הוא למד את הסוגיות לפי המבואר בפ"א, דהנה בעיקר דברי המגן אברהם יש להעיר שלפו"ר יש כאן כעין ארכביה אתרי ריכשי, כיון שלדברי התוספות (נתבאר בפ"א) לא מצאנו מקור לומר שיש גזירת מרחצאות קדומה, כיון שדברי המשנה של אסורין ברחיצה יכולים להתפרש כפשוטם, שנאסר מדין הטמנה, ואפשר לפרש שכל הוחם בשבת שהוזכר היינו הוחם באיסור.
והנה המג"א בסוף דבריו הוכיח שבהוחם בהיתר אסור פניו ידיו ורגליו מסי' תקי"א, שמבואר שם שגם מים שהוחמו לשתיה אסורים ברחיצה. ולכאורה מהיכן מוכיח המג"א, הרי שם בלאו הכי יש איסור רחיצה, דלא גרע ממים שהוחמו בערב יום טוב שאסורים לפי שיטת הרמ"א. ופירש המחצית השקל שהוכחתו היא משיטת השו"ע שם, שמותר לרחוץ כל גופו בהוחם מערב שבת, ואעפ"כ מבואר שם ברמ"א שהוחם בהיתר אסור ברחיצה. [לפירוש המג"א שם שדברי הרמ"א הם בשיטת השו"ע, ויתבאר להלן.]
ולפי המבואר יש לתמוה - הרי השו"ע ודאי יש לו סיבה לומר שהוחם בהיתר אסור מתרי טעמי שאינם שייכים לשיטת הרמ"א.
א. שאם הוחם בהיתר מותר, אין הבנה למה חכמים אסרו לאנשי טבריא את הסילון ביום טוב, הרי המים שם הוחמו בהיתר. (שהרי לדידיה אין איסור בחימום מים ביום טוב אלמלי גזירת מרחצאות, ולא שייך לאסור מצד גזירת חיתוי.)
ב. כיון שסיבת הגזירה ביום טוב היא אטו שבת, כמו שביאר הרמב"ן שהשוו יום טוב לשבת ככל דיני מוקצה וכיו"ב, בהכרח יש גדר 'שבות' קבוע של איסור רחיצה רק בכל גופו, שהרי אם הגזירה היתה לעניין שבת גם בפניו ידיו ורגליו, היה הדין להיות כן גם ביום טוב. ורק לפירוש התוספות שהגזירה כרוכה באיסור חימום, אפשר לומר כדברי המגן אברהם, שכשם שיש איסור בהוחם כל גופו יש לאסור בשבת פניו ידיו ורגליו. שדין פניו ידיו ורגליו של שבת שווה ממש לכל גופו דיום טוב. אבל לפי השו"ע איסור כל גופו ביום טוב כולו אטו שבת, ולא מחמת האיסור שיש בחימום לרחיצת כל גופו.
וממילא עולה שלפי שיטת המג"א שהשווה את יום טוב לשבת מחמת האיסור שיש בכל אחד, אין מקור לומר שהוחם ללא איסור יהיה בו דין של הוחם בעיצומו של יום. וצע"ג.
עוד יש להעיר, שהמגן אברהם מתבסס על דברי עצמו בפירוש דברי הרמ"א בסימן תקי"א (שהעמיד את הקולא בתינוק לפי דעת השו"ע ולא לפי דעת הרמ"א, וכמו שנתבאר לעיל), ולפי שיטת שאר האחרונים לכאורה אין מקור לדברי המג"א. (ראה הערה^[79]).
ויש ליישב את כל הקושיות הנ"ל כמין חומר, שהמגן אברהם מפרש בשו"ע בסימן תקי"א שהוא סובר כדברי התוספות שיש איסור בישול ביום טוב לצורך רחיצה, ומה שהקילו בהוחם מבעוד יום, הוא קולא בעלמא של יום טוב משבת,^[80] ולכן כתב המגן אברהם שכל היתרו של הרמ"א ברחיצה לקטן מיוסד על שיטת השו"ע שיום טוב יותר קל משבת [^[81]]. ולפי זה יתכן שיש איסור של חיתוי ביום טוב כמו שבת, וכסברת התוספות ישנים, ויום טוב אינו אטו שבת אלא איסור מחמת עצמו. וכל מה שהקילו ביום טוב רחיצת פניו ידיו ורגליו זה אך ורק מפני שמותר לבשל ביום טוב לצורך רחיצת פניו ידיו ורגליו.^[82] ונמצא שלפי פירוש המג"א בשו"ע, יש להוכיח ממה שאסר הרמ"א בשיטת השו"ע הוחם בהיתר, שיש גזירה כללית על הוחם בעיצומו של יום גם בהוחם בהיתר. וביום טוב גזרו על כל גופו ובשבת אפילו רק על פניו ידיו ורגליו. [ולפי דברי שאר האחרונים שהתירו רחיצה לקטן גם לדברי הרמ"א אין הכרח לדברי המג"א הנ"ל^[83].]
והנה אם נחבר את דברי המחצית השקל הנ"ל שהוכחת המג"א לאסור הוחם בהיתר היא מדעת השו"ע, יחד עם דברי הגרעק"א שהוחם מאליו אינו בכלל הוחם בהיתר, ייוולד חידוש, שהוחם מאליו מותר גם ברחיצה ביום טוב. וזה יסוד הדברים שעליהם נסמכו המתירים רחיצה בהוחם בהיתר ביום טוב.
אמנם כל זה לפי פירוש המג"א בדעת השו"ע, שיסוד איסור רחיצה ביום טוב בנוי על איסור חימום מים לצורך רחיצה, אבל לפי המבואר ברמב"ן ובריטב"א ודקדוק דברי הרמב"ם^[84], הרי שלדעת השו"ע יסוד האיסור ברחיצה אינו תלוי כלל באיסור חימום המים, וממילא בהכרח שהאיסור במעשה של אנשי טבריא אינו מכח איסור חיתוי. וא"כ מפורש במשנה שמה שהוחם ממילא אסור ברחיצה ביום טוב. וכן מצאנו להדיא בדברי הראשונים ההולכים בשיטת הרי"ף שמתירים הוחמו מבעוד יום ביום טוב, שלא התירו בהוחמו ביום טוב עצמו מאליו [ריטב"א ור"י מלוניל]. נמצא שגם אם נאמר שחיבור הדברים של רעק"א ביחד עם המחצית השקל עולה כהוגן בדעת המג"א, לא נוכל לסמוך על זה נגד דברי הראשונים. ובפרט שדברי הגרעק"א עצמם בביאור דברי המג"א, נתונים במחלוקת ואין להם הכרח בדברי המג"א, וכמו שביאר הגר"ז וככל המתבאר לעיל.
והנה לדעת מרן שפירשנו בדבריו שמתיר הוחם בהיתר לרחיצת פניו ידיו ורגליו, היו שרצו לומר שבודאי גם מותר לרחוץ כל גופו בהוחם בהיתר ביום טוב, וא"כ בהוחם ממילא פשיטא שיהיה מותר בק"ו מדברי הרעק"א בדעת המג"א. ואם המג"א מתיר בהוחם ממילא, בודאי שלדעת השו"ע יהיה מותר.
אך באמת לפי המבואר זה אינו, דאדרבה היא הנותנת. שהרי זה מוסכם לכו"ע^[85] שמה שנכלל בכלל 'גזירת מרחצאות' של 'הוחם בשבת' נאסרות גם פעולות שאין בהן איסור מעשה שבת. רק נחלקו מה נכלל בתוך גזירת מרחצאות, למג"א פניו ידיו ורגליו זה בכלל ולשו"ע אין זה בכלל, אבל ברחיצת כל גופו ביום טוב, לכו"ע ה"ז בכלל גזירת מרחצאות^[86]. וכן מתבאר לדעת המהר"ם בתו"י, שביאר את הברייתא של איסור השתטפות בהוחם מערב שבת, שמדובר באופן שהמים המשיכו להתחמם על האש. ומפרש שזה פירוש המשנה של 'בשבת כחמין שהוחמו בשבת', ומבואר בלשון הברייתא שהאיסור הוא רק ברחיצת כל גופו. נמצא שבהוחם ממילא בשבת עצמה ויום טוב, מבואר במהר"ם להדיא לאסור רחיצת כל גופו, ומצטרף לזה דברי הריטב"א והר"י מלוניל ועוד.
♦

נספח ב' - שיטות הראשונים שיש בהם הוכחות למג"א והב"י

כפי המתבאר נחלקו הראשונים בגדר האיסור להשתטף בצונן ולעמוד כנגד המדורה, האם נאסר דווקא באופן שכל גופו רחוץ, ואסור מדין רחיצת כל גופו, או שנאסר לרחוץ אפילו ידיו במים ולעמוד כנגד המדורה. נחלקו האחרונים בביאור מחלוקת זו. לדעת הב"י לכו"ע מותר לרחוץ פניו בהוחם בהיתר בשבת, ולדעת המג"א לכו"ע אסור לרחוץ בהוחם בהיתר בשבת. וכל אחד מסביר את הצד שכנגד לפי שיטתו.
אמנם המג"א הביא עוד ראיה מדברי ספר התרומה והסמ"ק, ויש לברר את הדברים במקורם ובשאר הראשונים שמצאנו בזה.
ספר התרומה כתב [סימן רלג] אבל הוחמו ביום השבת אסור אפילו ידיו לחודיה ואפי' הם בקרקע. עכ"ל. וצ"ב אם כוונתו באופן שהוחם באיסור או הוחם בהיתר, ובמג"א הבין בפשיטות שמדובר באופן שהוחם בהיתר. וצ"ב מהכ"ת, ועי' הערה.^[87] גם בדברי סמ"ק צ"ב היכן מוכח שהגדר של הוחם בשבת שאסור פניו ידיו ורגליו, היינו הוחם בהיתר.
בספר עטרת שלמה סימן כ"ב דייק מלשונות הראשונים בדין רוחץ בצונן ועומד כנגד המדורה, שיש מן הראשונים שכתבו שנאסר לעמוד כנגד המדורה כיון שהרי זה כרוחץ במים שהוחמו בשבת [ר"ן מאירי ריב"א בתורא"ש], ויש שכתבו שה"ז אסור משום גזירת מרחצאות [רמב"ן רא"ה], ויש שכתבו שהוא אסור שנראה כרוחץ בשבת [רשב"א וריטב"א]. ופירש בעטרת שלמה שנחלקו בדינו של המג"א, שלפי הר"ן והמאירי האיסור הוא מחמת שהמים הוחמו בשבת. וקשה, מה נתחדש בהוחם בשבת, הרי גם בהוחם מבעו"י אסור. ועל כרחך באו לאסור כדין פניו ידיו ורגליו שנאסר בשבת. ולפענ"ד יש מקום לדחות זאת ולומר שלכל הראשונים הנ"ל לא נאסר פניו ידיו ורגליו בהוחם בהיתר בשבת.
אך הוקשה לראשונים שלא מסתבר לאסור עמידה כנגד המדורה מצד איסור רחיצה הכללי שישנו אפילו מבעוד יום, כיון שאין 'גזירת מרחצאות' ברחיצה מבעוד יום. (והרי התירו מים שהוחמו מבעוד יום ביום טוב, הגם שגם ביום טוב יש גזירת מרחצאות). וכל האיסור ברחיצה מבעוד יום אינו אלא הרחקה שמא ירחצו בחמין שהוחמו בו ביום ויאמרו שהוחמו מבעוד יום. וא"כ באופן שמפשיר את המים שעליו, שניכר הדבר שהמים לא הוחמו באופן האסור, אין חשש מצד הגזירה הכללית שאסרו הוחם מבעוד יום, ולכן הוזקקו לומר שהחשש הוא מצד גזירת מרחצאות של הוחם בשבת. והן הן דברי הרמב"ן והרא"ה שהאיסור הוא מצד גזירת מרחצאות. ולפי זה כל הראשונים הנ"ל כיוונו לדבר אחד, וכאמור.
נמצינו למדין שלולי דברי המגן אברהם לא מצאנו הכרח בראשונים לאסור פניו ידיו ורגליו בהוחם בהיתר, מלבד משמעות דברי הרא"ש הו"ד למעלה, וכבר כתב הב"י לדחות זאת.
יש להוסיף בזה אסמכתא לדברי הב"י, שבירושלמי ביצה פ"ב הלכה ה' איתא חמים שהוחמו ביום טוב וכן המים שהוחמו מערב שבת לשבת, רב ושמואל חד אמר מרחיץ בהם פניו ידיו ורגליו וכו'. וצ"ב משמעות הלשון 'חמים שהוחמו מערב שבת לשבת', שהיה אפשר לומר שחמים שהוחמו מערב שבת ותו לא. ולכאורה פירושו הוא שהוחמו מערב שבת והמשיכו להתחמם בשבת, ואעפ"כ דינם כהוחמו מע"ש לעניין רחיצת פניו ידיו ורגליו. ואינו מוכרח.
יש לשנן בזה מה שנתבאר לעיל, שנידון הוחם בהיתר בפניו ידיו ורגליו אינו מלמד כלל לנידון הוחם בהיתר ברחיצת כל גופו ביום טוב. דלפי המתבאר, לפי דברי הרי"ף וסיעתו חז"ל השוו יום טוב לשבת, בעיקר גזירת מרחצאות, ולכן אסרו הוחם ביום טוב בהוחם בהיתר ברחיצת כל גופו, כיון שיש גזירה כללית על רחיצת כל גופו. ומיניה אפשר להוכיח שפניו אינם בכלל גזירת מרחצאות, שהרי לא נאסרו ביום טוב, וממילא אין מקור לאסור רחיצת פניו בהוחם בהיתר, ללא גזירת מרחצאות.
באחרונים מצאנו^[88] רבים מאוד שחלקו על דברי המגן אברהם.
בספר עולת שבת שכ"ו י' תמה על השו"ע בסעיף ה' שפסק את דינו של הרא"ש שאסור לתת ידו כנגד המדורה^[89], שהרי השו"ע פסק בסעי' א' להתיר רחיצה פניו ידיו ורגליו בהוחם בשבת. ותי' שחוששים שיתחממו המים ליד סולדת, כמש"כ בב"י. במאמר מרדכי תירץ שלכן השו"ע כתב את דינו של הרא"ש בשם יש אומרים, לומר שאינו פוסק כן. עולה מדברי שניהם להתיר רחיצה בהוחם בהיתר (עי"ש במאמ"ר בסו"ד). וכן עולה מדברי החמד משה תורת שבת ובית מאיר וכן האריך באגרות משה א' קכ"ו.
העולה מהאמור:
המגן אברהם תמך יתדותיו על כמה מקורות. א - שיטת הרא"ש ברחיצה ידיו כנגד המדורה. ב - סוגיא בדף קל"ד. ג - קומקומוס של חמין, שאסור אפילו מקצת גופו. ד - דברי הסמ"ק וסה"ת. ה - רחיצה בהוחם ביום טוב, שנאסר בהוחם בהיתר. המחברים הביאו עוד מקורות מדברי כמה ראשונים.
נתבאר בכלל דברינו לעיל. א – את שיטת הרא"ש הב"י פירש בדבריו באופן אחר. ב - בסוגיא בדף קל"ד יש ביאורים נוספים בסוגיא, שהרחיבו האחרונים דלא כפירוש המג"א. ג - בקומקומוס של חמין הב"י פירש באופן אחר. ד - בדברי הסמ"ק וסה"ת, צ"ב כוונת המג"א, שלכאורה לשונם סתום בענין זה. ה - המג"א הוכיח שמשמע ברמ"א שהוחם בהיתר אסור ברחיצה ביום טוב לדעת השו"ע. וצ"ב, שרחיצת כל גופו יש בה שייכות של גזירת מרחצאות, ולכן נאסרה בכל אופן אפילו בלא סיבת האיסור, כמבואר ברמב"ן, ואין זו ראיה לרחיצת פניו ידיו ורגליו.
הרבה אחרונים פליגי על חידושו של המג"א לאסור רחיצת פניו ידיו ורגליו בהוחם בהיתר, ומרן בראשם.
בראשונים מוכח שרחיצה ביום טוב נאסרה גם בהוחם ללא איסור כלל, ואם מקישים יום טוב לפניו ידיו רגליו של שבת של המג"א, הרי שהדברים סותרים את היתרו של רעק"א.
♦

נספח ג' - סיכום בקצרה של גדר פניו ידיו ורגליו

[הנידון הוא לעניין: א - רחיצה בהוחם מע"ש. ב - הוחם בשבת בהיתר לשו"ע. ג - הוחם ביום טוב. ד - לחמם לכתחילה ביום טוב.]
בגמרא שבת מ. מבואר לענין מים שהוחמו מבעוד יום, שלשיטת רב מותר לרחוץ גופו אבר אבר, ולדעת שמואל רק פניו ידיו ורגליו. פירש"י שלשיטת רב רוחץ כל גופו כל אבר בפני עצמו. הלכה כשמואל לאסור רחיצת אבר אבר. כמו כן הוזכר פניו ידיו ורגליו כלפי היתר חימום מים לרחיצת גופו ביום טוב.
גדר פניו ידיו ורגליו: פשטות הדברים היא שרק פניו ידיו ורגליו הותרו ושאר איברים לא הותרו. בדברי המאירי [הו"ד בביאור הלכה סי' תקי"א] מבואר^[90] שהמיוחד בפניו ידיו ורגליו הוא ממה שאמרו שרוחץ אדם פניו ידיו ורגליו כל יום לכבוד קונו. ומבואר שרק פניו ידיו ורגליו, הנצרכים לנקיותו, הותרו. ולפי זה, בזמנינו שלא רגילים לרחוץ רגלים בפנ"ע, יתכן לאסור רחיצת רגליו.
הרא"ש התיר לרחוץ מקומות בגוף שצריכים נקיון לצורך טבילת מצוה, ודן אותם כפניו ידיו ורגליו. ולמד מזה הב"י בסי' שכ"ו שפניו ידיו ורגליו לאו דווקא. [אפשר לפרש את דברי הרא"ש שכיון שיש כאן איבר מסוים שצריך נקיון, חשוב כמו פניו ידיו ורגליו. או אפשר שכל איבר ואיבר בפנ"ע נחשב כמו פניו ידיו ורגליו, ורק כשבסוף מצטרפים כולם או רובם נאסר כאבר אבר. ולפ"ז יש לדון איזה גדר הפסק צריך בין האיברים.]
הב"י [שהוא מקור הלימוד מהרא"ש] הוכיח מהאיסור להניח קיתון על המעיים שמא יגיע לרחיצה [שבת מ: בפירש"י] שמוכח שגם קצת גופו אסור, וכתב הב"י שמהרא"ש הנ"ל מוכח להתיר. ותירץ שיש לומר שלענין קיתון של מים חמים חששו שמא המים יפלו על גופו (ולא רק על בני מעיו). ומבואר מדברי הב"י שאם המים יפלו על מעיו בלבד אין חשש, ורק מחמת שהמים יישפכו על 'גופו' אסור. [וצ"ב, הרי ברור שגם כשנשפך על גופו, אינם נשפכים על רוב גופו. וצ"ל שגם במיעוט גופו אסור, באופן שאינו נשפך על איבר מסוים. אמנם בתחילת דברי הב"י כתב להוכיח ש'קצת גופו אסור', משמע שאח"כ כשחוזר בו להתיר, מתיר כל מקצת גופו. ולכאורה בהכרח לומר שכשכתב קצת גופו פירושו מקום אחד בגופו, ואין הכוונה להתיר חצי מגופו ממש.]
המגן אברהם תי' שהקיתון שמונח על המעיים נתחמם בשבת, ולכן נאסר להניחו על הגוף [וכשיטת המג"א לאסור הוחם בשבת פני ידיו ורגליו]. הרמ"א בסי' שכ"ו סעי' א' כתב את דברי הב"י הנ"ל בשם הרא"ש בלשון 'מותר לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו או שאר איברים, כל שאינו רוחץ כל גופו' עכ"ל. [לכאורה מדבריו ההיתר נתרחב, שעד רוב גופו מותר. וצ"ע, הרי זה ממש אבר אבר, שרוחץ את כל איבריו רק לא ביחד, וגם אם יש חילוק ביניהם, מהכ"ת להרחיב כ"כ את גדר פניו ידיו ורגליו.]
הרשב"א בשבת לט ב' הביא ירושלמי שמתיר לרחוץ אבר אבר ביום טוב, דלא כהבבלי שאסר אבר אבר והתיר רק פניו ידיו ורגליו. והקשה הרשב"א, שהרי לפי האוסרים חימום מים לרחיצה, והתירו פניו ידיו ורגליו בלבד, איך הותר חימום מים לצורך פניו ידיו ורגליו. [מבואר מדברי הרשב"א שפניו ידיו ורגליו פירושו כפשוטו, שלא רוחץ שום איבר אחר. ואין לזה סתירה כ"כ מהרא"ש, וכנ"ל, שהרא"ש התיר רק מקומות מסויימים שיש צורך בניקויים.] ותירץ הרשב"א שכלפי דאו' כיון שהתורה התירה רחיצת אבר אחד, לא חילקנו באיברים, וכל אבר בפני עצמו מותר^[91]. [מבואר מהרשב"א דכה"ג לדידן אסור.]
במ"ב בהלכות שבת בסימן שכ"ו לא העיר המ"ב כלום על דברי הרמ"א, ונראה מדבריו בס"ק ב' להקל עד רוב גופו. ובסימן תקי"א לענין יום טוב כתב שרק פניו ידיו ורגליו הותר, והביא בביאור הלכה בסימן תקי"א שכן נראה במאירי ובחינוך, ושבחמד משה כתב להקל עד רוב גופו ומקורו מדברי הרמ"א בסי' שכ"ו. וכתב בבאור הלכה שיש לחלק, שלעניין יום טוב יש כאן נידון להתיר איסור חימום, ומהכ"ת שהתירו לחמם את המים יותר מפניו ידיו ורגליו. ודחה זאת, שהרי מקור דברי הרמ"א בסי' שכ"ו הוא מדברי הרא"ש, שהתיר חימום מים ביום טוב לבית הסתרים והחשיב זאת 'פניו ידיו ורגליו'. ואעפ"כ כתב הביאוה"ל לפקפק בזה, שלעניין יום טוב קשה לסמוך על קולא זו. כיון שהנידון הוא בחשש דאו' (איסור חימום המים), והביא כמה חולקים על דין זה. ואח"כ הביא שמצא ברשב"א כדברי הרא"ש דפניו ידיו ורגליו לאו דווקא. עכת"ד.
והנה דברי המ"ב צ"ע טובא, שהרי הרשב"א מסייע לדברי האוסרים, כמו שנתבאר לעיל, שמפורש בדבריו שרק כשאומרים אבר אבר יש להקל באופן זה. וכל דברי הרשב"א הם רק לפרש את הטעם של הירושלמי שהתיר אבר אבר. ועד כמה שלפי הבבלי נאסר אבר אבר, הרי בודאי שיש לאסור לרחוץ את שאר איבריו שאינם פניו ידיו ורגליו. ומבואר בדברי הרשב"א שכל קושייתו היא רק לפי דברי הירושלמי שהותר אבר אבר, איך מותר לרחוץ איברים אחרים, אבל לפי הבבלי באמת רק פניו ידיו ורגליו הותרו.
ואולי צריך לדחוק בדברי הביאור הלכה, שיש ללמוד מדברי הרשב"א שהנידון כלפי יום טוב אינו נידון של דאו', כיון שאפשר ללמוד מהירושלמי שכלפי דאו' אין איסור באבר אבר, וממילא יש לסמוך על משמעות הרמ"א בהלכות שבת להקל. אך בודאי שכל זה צ"ע טובא, ולעניין דינא משנה [ברורה] לא זזה ממקומה, שעכ"פ לעניין יום טוב לחמם לצורך פניו ידיו ורגליו דווקא, וכן לרחוץ בהוחם בו ביום. ולכאורה גם לעניין שבת בהוחם מבעו"י מן הדין היה להחמיר בזה, כמו שנתבאר (ומצטרף לנו דברי הרשב"א והמאירי והחינוך שהביא הביאוה"ל בסי' תקי"א, ואין ראיה להיפך מהרא"ש). ובפרט לבני ספרד ההולכים אחרי השו"ע, שכתב שקיתון של מים שנשפך על גופו נאסר, הגם שבודאי שלא נשפך על רוב גופו. ועכ"פ, אפילו אם נקל כסתימת האחרונים בזה, אין להקל בזה בהוחם בהיתר בשבת, שלא נוכל לתפוס בזה את החבל מב' צדדים, ולא לחשוש לסתימת המג"א והמ"ב לאסור בהוחם בהיתר, ומאידך לסמוך על סתימת האחרונים להקל בשאר איברים שאינם פניו ידיו ורגליו.
העולה מהאמור:
א. מפשטות הסוגיא ומדברי המאירי עולה שגדר פניו ידיו ורגליו הוא האיברים שדרך לרחצם כל יום. וכפי המחוייב לרחוץ כל יום פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו (ובזמנינו, שהולכים עם מנעלים, לא רוחצים רגלים).
ב. הרא"ש התיר לחמם מים ביום טוב לצורך נקיון איברים הצריכים לנקותם לפני הטבילה, ודן אותם כפניו ידיו ורגליו.
ג. יש מבוכה בפוסקים מה יש ללמוד מדינו של הרא"ש. האפשרות לחומרא, שהוא סובר כדברי המאירי, אלא שלענין טבילה כל איבר שנצרך לנקיון חשוב כפניו ידיו ורגליו. האפשרות לקולא היא שכל שאינו רוב גופו אינו נחשב אבר אבר. ואיבר איבר שנאסר היינו שמשלים את כל גופו עם הפסקה.
ד. בבית יוסף ניכר שהוא סובר בדרך אמצעית, שאם בא לרחוץ איבר מסוים מותר, אבל לשפוך על גופו בסתם אסור, אפילו שאינו רוב גופו. ובדברי הרמ"א בסי' שכ"ו משמעות הלשון לקולא עד רוב גופו.
ה. המ"ב סתם לעניין שבת לקולא, ולעניין יום טוב לגבי חימום מים לצורך רחיצה, תפס שאין להקל אלא פניו ידיו ורגליו ממש.
ו. מים שהוחמו בהיתר מבעוד יום, לעניין יום טוב, לדעת השו"ע מותר ברחיצה כל גופו, לרמ"א אסור, ולהכרעת המ"ב ברחיצת אבר אבר יש להקל. גדר אבר אבר, הוא קולא יותר גדולה מפניו ידיו ורגליו, אבל אין להקל לרחוץ כל גופו ולשייר אבר אחד^[92].
ז. מים שהוחמו בהיתר בשבת. לדעת המג"א אסורים ולדעת השו"ע מותרים. והגם שאין מזניחים את המקיל כהשו"ע, וכמו שנתבאר בס"ד, מכל מקום יש לתפוס כפי הגדר המחמיר בפניו ידיו ורגליו הנ"ל.
♦
ג. החילוקים בין הוחמו בשבת להוחמו מבעוד יום לשיטות הראשונים
הנה מצאנו בדברי הפוסקים חילוקים בין הוחמו בשבת להוחמו מבעוד יום, ויש לברר לפי כל שיטה מה המשמעות של הוחמו בשבת. ויש בזה ד' אפשרויות שהוזכרו בדברי הפוסקים.
א. הוחמו בשבת היינו שנעשה בהם איסור חימום בשבת, או שנעשה בהם איסור הטמנה, שדנוהו חכמים כאילו חימם בשבת.
ב. הוחמו בשבת היינו שעשו בהם פעולת חימום בשבת, הגם שהפעולה אינה אסורה, כגון לשים מים כנגד המדורה במקום שאינם יכולים להגיע ליד סולדת.
ג. הוחמו בשבת היינו שנתחדשה בהם פעולת חימום בשבת, אף שלא על ידי מעשה אדם.
ד. שהיו על האש מבעוד יום ונשארו בשבת לשמר את חומם.
♦

הוחמו בשבת של המשנה

והנה במשנה של אנשי טבריא מבואר שאם הוחמו המים בשבת אסורין בשתיה וברחיצה, ובודאי פירוש הוחמו בשבת במשנה פירושו שכיון שאנשי טבריא עברו על איסור הטמנה נאסרים המים כדין מים שהוחמו באיסור בישול, וכמבואר במשנה שהמים נאסרו אפילו בשתיה. ובדברי הראשונים (תו' שבת ל"ט ב' בשם ר"ש מוורדין) מבואר שזהו המקור לכך שמים שהוחמו באיסור הטמנה אסורים בשימוש.
וזהו לשון הרמב"ם בפירוש המשניות על הסילון שעשו אנשי טבריא 'ועשאוהו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת שאסורין בשתיה ולא לרחוץ בהן אפילו אבר אחד מאברי הגוף.^[93] עכ"ל. ולפי זה לא נתחדש במשנה שום איסור מחמת גזירת מרחצאות, כיון שהמים אסורים מחמת איסור השימוש במים. והקשו הראשונים מאיזה טעם אנו אומרים שאם ביום טוב כחמין שהוחמו ביום טוב, הרי ביום טוב לא שייך לאסור את המים מהלכות רחיצה. ותירצו התו"י שגם ביום טוב יש איסור חימום מים לרחיצה לכל גופו, וממילא יש איסור הטמנה במעשה של אנשי טבריא גם ביום טוב.
ונמצא שלפי דברי הראשונים הנ"ל מה שאמרו במשנה כחמין שהוחמו בשבת ויו"ט, פירושו שהוחמו באיסור שבת ויו"ט. אבל אם המים לא הוחמו באיסור שבת ויו"ט אין מקור מהמשנה לאוסרם בחומרות המיוחדות שנאמרו להוחם בשבת ויו"ט עצמם. [אך באמת אין בזה כ"כ נפק"מ, ראה הערה^[94].]
אמנם לדעת הרמב"ם משמע שאין איסור בישול מים לצורך רחיצה ביום טוב, שהרי כתב בפ"א מהלכות יום טוב 'לפיכך מחמין חמין ביום טוב ורוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל כל גופו אסור משום גזירת מרחץ'. משמע מלשונו שכל הסיבה לאסור רחיצה ביום טוב הינה אטו שבת. ממילא אי אפשר לתלות שהאיסור המבואר במשנה בהוחמו בשבת תלוי רק באיסור מעשה הבישול וההטמנה. אך מאידך, גם לדעת הרמב"ם בודאי שפירוש המשנה של 'הוחמו בשבת' הוא איסור הוחמו בשבת, שהרי מבואר במשנה שאסורים בשתיה. [וכדבריו בפיה"מ שאסורין ברחיצה בשבת כולל גם פניו ידיו ורגליו.]
עוד יש לדקדק לפי דברי הרמב"ם שאסרו רחיצה ביום טוב בהוחמו ביום טוב עצמו אטו הוחמו בשבת עצמה. ויש להקשות - היכן מצאנו שחז"ל אסרו רחיצה בהוחמו בשבת עצמה, הרי בכל אופן שהמים הוחמו בשבת עצמה, המים נאסרים מדין מעשה שבת.
ולפי כל המתבאר פשוט בדעת הרמב"ם שגדר הוחמו בשבת אינו כרוך באיסור מלאכה, אלא שבכל אופן שהמים הוחמו בעיצומו של יום גזרו חז"ל שיהיה אסור, מגזירת מרחצאות, שחששו שמא יבוא לחמם בשבת ולומר בהיתר עשינו. ובאופן שהוחם מערב שבת בלבד נחלקו התנאים אם יש לחוש בזה ג"כ לאיסור.
ואכתי יש לברר לדעת הרמב"ם מה דין מים שהוחמו מערב שבת והמשיכו להתחמם בשבת עצמה. ולפי טעם הגזירה פשוט שיש להחמיר גם אם רק המשיכו להתחמם בשבת, כיון שהגזירה היתה גם באופן שאין איסור מצד החיתוי, כגון ביום טוב, וטעם הגזירה הוא משום שיאמרו בהיתר עשינו. וא"כ גם כשהמים נשארו על האש בשבת יש חשש שיאמרו בהיתר עשינו. ואכן כן נראה מסברא.
אבל באמת הדברים מבוארים להדיא בסוגיא. דהנה מקור היתר רחיצה ביום טוב בהוחמו מבעוד יום לשיטת הרי"ף למדוהו הראשונים (ר"ן על הרי"ף הו"ד בב"י תקי"א, וכ"ה בביאור הגר"א שם) מדברי הגמרא דף מ עמוד א תנו רבנן: מרחץ שפקקו נקביו מערב שבת, למוצאי שבת - רוחץ בו מיד. פקקו נקביו מערב יום טוב - למחר נכנס ומזיע, ויוצא ומשתטף בבית החיצון. אמר רב יהודה: מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב, למחר נכנס רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון. אלא שחמין שלו מחופין בנסרים. כשבא הדבר לפני חכמים, אמרו: אף על פי שאין חמין שלו מחופין בנסרין. עכ"ל.
ומבואר בברייתא שהקילו ביום טוב רחיצה בחמין שהוחמו מערב שבת (ולפירוש הרי"ף והרמב"ם דין זה נשאר גם לפי המסקנא). ומבואר שהתנו זאת במה שפקקו את נקבי המרחץ מערב שבת. ופירש רש"י לפירושו העיקרי, שהובא בשו"ע סי' שכ"ו, שפקקו את הנקבים כדי שלא יתחמם מחום האש בשבת ויום טוב, וצ"ב לאיזה עניין חששו שלא יתחממו המים ביום טוב. ולפי האומרים שיש איסור בבישול המים ביום טוב לצורך רחיצה, יש לומר שחששו חכמים שמא יבוא ויחתה את האש, ולכן אסרו שהמים יתחממו ביום טוב. אבל לפי הרמב"ם וסיעתו שאין איסור חיתוי ביום טוב, הוצרכו למנוע שלא יתחמם ביום טוב כדי שיהיה מותר להשתטף במים הללו מחוץ למרחץ. וכמבואר בדברי התו' ד"ה אלא לפי שיטת רש"י.
והרי מבואר שאם היו המים מתחממים ביום טוב עצמו לא היו מקלים להחשיבו הוחמו מערב יום טוב. ויתירה מזו ראינו שהחמירו ר"א ור"ע שיחפו את החמין בנסרים שלא יתחממו מחום המרחץ, אע"פ שאין זה עיקר החימום של המים. ובזה הקילו חכמים שלא צריך שהחמין יהיו מחופים בנסרים, אבל לא הקילו כלל באופן שלא פקקו את נקביו. וכמו שנראה מפירוש הריטב"א בסוגיא^[95].
והרי תלמוד ערוך בידינו שאם המשיכו להתחמם ביום טוב דינו כהוחמו בשבת, ובכלל הגזירה הראשונה של איסור חמין שהוחמו בשבת ויום טוב. [ולהלן יתבאר שכדברים הללו מבואר גם בשיטת התוספות ישנים בשם המהר"ם.]^[96] ולהלן סוף פרק ד' יתבארו עוד מקורות בדברי הראשונים והאחרונים ליסוד זה.
אמנם כתב הריטב"א בדף מ. באופן שעיקר החימום נעשה מערב שבת אינו נחשב הוחמו בשבת. וז"ל [במים שהיו במרחץ ופקקו את הנקבים שמחממים את המים אך המים לא היו מחופים בנסרים וחום בית המרחץ חימם את המים] דכיון דעיקר חימומם היה מערב שבת לא קפדינן אתוספת חימום שנתחממו בשבת מחמת חומו של מרחץ.
♦

שיטת הרמב"ן בביאור הסוגיא

בגמרא מבואר שנחלקו ר' שמעון ורבי יהודה במים שהוחמו מבעוד יום אם מותר להשתטף בהם בשבת. לרבי שמעון מותר ולרבי יהודה אסור. ואמרו בגמרא שכל זה רק בכלים, אבל בקרקע לכו"ע מותר. והקשתה הגמרא - הרי במעשה של אנשי טבריא המים נתחממו בקרקע ואסרו חכמים. והקשו כל הראשונים - הרי במעשה של אנשי טבריא המים הוחמו בשבת ולא בערב שבת. וכתב הרמב"ן במלחמות שכוונת הגמרא להקשות, שכשם שהחמירו במשנה בהוחמו ביום טוב בהשתטפות בקרקע, כך יש להחמיר בהשתטפות מערב שבת, לדברי האוסר השתטפות מבעוד יום. ולדברי התו' הדברים קשים, שהרי הוחמו ביום טוב מדובר באופן שעשה איסור הטמנה, ואין לזה שייכות למים שהוחמו מערב שבת.
ונראה שכוונת הרמב"ן כדעת הרי"ף והרמב"ם שמעשה של אנשי טבריא ביום טוב היה ללא שום איסור, ולכן יש להשוות דין השתטפות מערב שבת, לדעת רבי יהודה, לדין השתטפות במעשה של אנשי טבריא ביום טוב. ואם היה מקום להקל בקרקע לדעת רבי יהודה, היה אפשר להקל גם באנשי טבריא ביום טוב עצמו.^[97] הרי מבואר מדברי הרמב"ן כפי מה שנתבאר בדעת הרמב"ם, שמים שהוחמו ביום טוב נאסרו ללא שום איסור מלאכה.
♦

שיטת המהר"ם בביאור חמין של המשנה

המהר"ם בתוספות ישנים נזקק לשאלת הראשונים הנ"ל, איך הגמרא השוותה את מחלוקת ר"ש ורבי יהודה לגבי הוחמו מבעוד יום למעשה שעשו אנשי טבריא, והרי במעשה של אנשי טבריא מדובר בהוחמו בשבת, ואילו במחלוקת ר"ש ור"י מדובר בהוחמו מבעוד יום. ותירץ המהר"ם שמעשה שעשו אנשי טבריא מדובר באותו אופן של מחלוקת ר"ש ור"י של הוחמו מבעוד יום, כיון שמדובר שם באופן שהמים נשארו להתחמם על האש בשבת. והמשנה סוברת כדעת ר"י שאסור להשתטף במים שנשארו על האש מערב שבת לשבת. וכוונת המשנה לומר שאם הוחמו בשבת היינו שנשארו על האש בשבת, הרי הם כחמין שהוחמו בשבת ונאסרו ברחיצה, אבל אם היו מוציאים את החמין מלפני השבת היה מותר להשתטף בהם.
והעולה מדברי המהר"ם הוא שהמים שנאסרו במשנה בהוחמו ביום טוב הם מים שהיו על האש ביום טוב בהיתר, וכסברת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן הנ"ל. וסובר המהר"ם להתיר הוחמו מבעוד יום שנסתלקו מהאש בערב יום טוב, כסברת הרי"ף, אלא שהמהר"ם מקיל יותר מהרי"ף והרמב"ם לעניין מים שנסתלקו מהאש בערב שבת^[98].,
♦

גדר הוחמו בשבת לענין פניו ידיו ורגליו

כפי מה שנתבאר לעיל, דעת המג"א שחמין שהוחמו בשבת עצמה נאסרה הרחיצה בהם פניו ידיו ורגליו. ויש לעיין מהו הגדר של הוחם בשבת. וכפי שנתבאר, שיטת המגן אברהם מיוסדת בהכרח על שיטת התוספות שסיבת האיסור בפניו ידיו ורגליו תלויה באיסור חימום המים, וס"ל שכל מקום שאסור לחמם את המים גזרו חז"ל גם בהוחם בהיתר בשבת, כגון הפשרת מים וכיו"ב. ולפי זה אפשר להעמיד את האיסור בפניו ידיו ורגליו, באופן שיש מעשה כעין איסור בחימום המים, כמו מעשה הפשרת המים בשבת וכיו"ב. אך המגן אברהם גופיה נראה שאסר בכל גווני, אפילו אם המים המשיכו להתחמם בשבת, כמו שנתבאר לעיל בעניין קומקומוס של חמין.
בעירוב מים חמין עם צוננים, לדעת הגר"ז שרי, שאינו נחשב שהמים הוחמו בשבת אלא נתערבו בשבת, ולדעת רע"א משמע שאסור. בהוחמו מאליהם לפי המתבאר במג"א משמע להדיא לאסור, ורעק"א דייק בדברי המג"א להתיר מזה שמשמע שהתיר באופן שהמים החמים מתערבים בצוננים. אך הגר"ז דחה זאת, כיון שמדובר בחמי טבריא וכל המים קבלו שם חמי טבריא ולכן מותרים.
העולה מהאמור:
א. במשנה מבואר שמים שהוחמו בשבת וביו"ט אסורים ברחיצה. ומבואר מדברי המשנה שאם הוחמו מבעוד יום יש אופן קולא בגזירה אפילו בהוחם כל גופו. אמנם לדינא לפי רוב הראשונים [מלבד מהר"ם] כלפי שבת אין נפק"מ בין הוחמו בשבת לבין הוחמו מבעוד יום. (ודיוק המשנה מתפרש לדעת רבי שמעון, שמקל בהשתטפות בהוחמו מבעוד יום.) אמנם דעת המהר"ם היא שמים שנסתלקו מהאש לפני השקיעה מותרים בהשתטפות.
ב. אולם דעת הגאונים והרי"ף והרמב"ם שכלפי יום טוב נשאר היתר השתטפות בהוחמו מבעוד יום גם לדידן. ושיטת התוספות היא שיום טוב שוה לשבת, ואין חילוק בין הוחמו ביום טוב עצמה להוחם מבעוד יום.
ג. פשטות הדברים היא שטעמם של הגאונים לחלק בין שבת ליום טוב הוא כיון שאין איסור חימום מים לרחיצה ביום טוב, וכל האיסור הוא רק אטו שבת. ושיטת התוספות היא שאסור לחמם מים לצורך רחיצת כל גופו ביום טוב, ולכן אין הבדל בין שבת ליום טוב באיסור רחיצה גם של הוחמו מבעוד יום. [אלא שביום טוב מקלים במקצת הגוף, כיון שמותר לבשל מים לצורך מקצת הגוף.]
ד. בביאור הוחמו בשבת של המשנה, כשאמרו 'אסורים בשתיה' פירושו כשהוחמו באיסור שבת, וכשאמרו 'אסורין ברחיצה' לדעת התוספות ישנים אפשר שפירושו שנאסרו מחמת איסור הטמנה^[99]. אך לדעת המתירים הטמנה ביום טוב לרחיצה, בהכרח פירושו הוא שאסורין ברחיצה מחמת גזירת מרחצאות. וכן נראה בדברי הרי"ף והרמב"ן, וכן הוא לפי שיטת המהר"ם.
ה. ממה נפשך, לכו"ע אסור לרחוץ במים שהוחמו מאליהם ביום טוב. לשיטת התוספות מטעם שהשוו יום טוב לשבת, לשיטת הרמב"ם והמהר"ם כיון שמים שנמצאים על האש נחשבים הוחמו בשבת ויום טוב.
ו. המגן אברהם הרחיב את גזירת מרחצאות בהוחמו בשבת לאסור גם פניו ידיו ורגליו, וכפי שיטת התוספות שגזירת מרחצאות קיימת בכל מקום שיש איסור חימום מים לרחיצה. באופן שהוחם באיסור בודאי שאסור מצד מעשה שבת, כמו איסור שתיה, אך המג"א הרחיב זאת אף למקום שלא נעשה איסור במים. כגון שהפשיר את המים שעל גבי ידיו ולא הגיע ליד סולדת.
ז. מפשטות דברי המג"א משמע שאפילו באופן שהמים נשארו על האש בשבת נאסרו, אף שלא נעשה שום מעשה מצד האדם (כמבואר מדבריו בסק"ז). אך דעת הרעק"א שבהוחמו מאליהם לגמרי המג"א מתיר, והגר"ז דחה את ראייתו. אך לפי הבנת רע"א דברי המג"א נסתרים מגמרא ערוכה, כמו שהקשה רע"א בחידושיו על הש"ס. אמנם, כפי שנתבאר לעיל, להולכים אחרי השו"ע אין צריך לחוש לדברי המג"א.
♦
ד. רחיצת איבר איבר בהוחמו מערב יום טוב לבני אשכנז
לפי המתבאר לעיל, נחלקו הראשונים ביסוד דין רחיצה ביום טוב, והנפק"מ העיקרית לדינא היא מחלוקת הראשונים בעניין מים שהוחמו מערב יום טוב. ונתבאר שלפי דברי הרי"ף שמתיר רחיצה בהוחמו מבעוד יום פירש הר"ן שהטעם הוא שהוא סובר שאין איסור דאו' בחימום המים לרחיצה. והדברים מתחוורים כפי הנראה בדברי הרמב"ן, שחז"ל גזרו שבות של מרחצאות ביום טוב אע"פ שעיקר האיסור אינו שייך. ולפי זה, כשאמרו שחמים שהוחמו ביום טוב אסורים, פירושו שהוחמו בלא איסור, כי עצם זה שהמים נתחממו ביום טוב זו סיבת האיסור. גם לפי סברת החולקים על הר"ן ואומרים שלפי הגאונים והרי"ף אסור לחמם מים לצורך רחיצה, ואעפ"כ מתירים הוחמו מבעוד יום, אפשר להוכיח בפשיטות שכל החומרא בהוחמו ביום טוב מדובר בהוחם ממילא ובהיתר, כיון שנתבאר^[100] בפירוש דברי הגאונים והרי"ף שהיו שתי גזירות - שבות של איסור רחיצה בהוחמו ביום עצמו, וגזירה זו נוהגת הן בשבת והן ביום טוב, וגזירה שניה של מים שהוחמו מבעוד יום. והרי גזירה ראשונה של מים שהוחמו בעיצומו של יום בודאי לא נגזרה על מים שהוחמו באיסור, שעל זה לא הוצרכו לגזור. אלא בודאי שגזרו גזירה כללית על כל המתחמם בשבת. וכן מתבאר בדברי המהר"ם בתוספות ישנים, שמים שהמשיכו להתחמם בהיתר אסורים ברחיצה בשבת ויו"ט. [הגם שמדברי התו"י ל"ט. ניכר שהוא סובר כסברת התוספות שיש איסור לחמם מים לרחיצה ביום טוב כשבת. ובדברי המהר"ם מפורש להשוות יום טוב לשבת לגמרי^[101].]
אמנם לפי סברת התוספות חז"ל אסרו רחיצה ביום טוב ובערב יום טוב, וכשאמרו שחמים שהוחמו ביום טוב אסורים, יתכן שפירושו שהמים הוחמו באיסור, אבל אין בזה נפק"מ, כיון שגם חמים שהוחמו בערב יום טוב אסורים.
ולפי זה יש לעיין במה שמצאנו שכתבו חלק מהפוסקים שיש קולא במים שהוחמו בערב יום טוב, גם לפי סברת הרמ"א שמחמיר כדברי התוספות [רחיצת אבר אבר שהותר רק בהוחם מבעו"י^[102]] - האם שייך לומר שכל מה שהחמירו בהוחמו ביום טוב מדובר דווקא בהוחמו באיסור.
ונראה שאכן יש מקום לומר כן בדעת מקצת מן הראשונים, כמו שיתבאר, אך לעניין דינא יש לשלול צד זה מחיבור שיטות הפוסקים. א - בדברי האחרונים [מג"א וסיעתו] שהחמירו ברחיצה בהוחם מבעוד יום, מבואר להדיא שהם נקטו שהוחם בהיתר בכלל האיסור. ב - מבואר בדברי האליה רבה ושאר אחרונים שהעיקר להלכה כדברי הרי"ף להקל בהוחם מבעוד יום. וממילא אם מחמירים לרחוץ אבר אבר, בודאי שא"א להקל מכח זה להתיר הוחם בו ביום.
ובפרט שמדברי הפוסקים ניכר להדיא דלא עלתה על דעתם שלפי שיטת הרי"ף יהיה יותר חומרא משיטת התוספות. וא"כ כשם שפשוט להם שלדעת הרי"ף אסור בהוחם בו ביום בהיתר, כך פשוט שלדעת התו' אסור בהוחם בהיתר.
והנה בדברי הראשונים שהקילו באבר אבר ביום טוב, צריך טעמא, הרי בכל איסורי שבת ששוים בין שבת ליום טוב, השוו חז"ל מדותיהם ולא הקילו ביום טוב יותר משבת. ואכן בדברי הראשונים שדייקו להקל באבר אבר, הביאו גם את פלוגתת הראשונים אם מותר לחמם ביום טוב לרחיצת כל גופו, ואפשר שכוונתם להקל ברחיצת אבר אבר רק לדעת האומרים שאין איסור ברחיצת כל גופו ביום טוב. [וממילא, אם כוונתם להקל בזה רק לדעת הסוברים שאין איסור בחימום מים לרחיצת כל גופו, ממילא יש להוכיח מאנשי טבריא שיש איסור גם בהוחם ממילא.] ואכן רוב הראשונים שדייקו להקל ברחיצת אבר אבר בהוחם מבעוד יום, מסקנתם להקל אפילו כל גופו, ונראה שהם תפסו עיקר כדברי הרמב"ן וסיעתו שאין איסור מדאו' בחימום מים כלל לרחיצה.^[103]
אמנם הרשב"א הביא סברא זו להקל באבר אבר בהוחם מבעוד יום, והביא ג"כ את דברי הירושלמי שמתיר בהוחם בו ביום אבר אבר. והקשה הרשב"א, שאם יסוד האיסור ביום טוב הוא מצד שאינו שוה לכל נפש, כדברי התוספות, מה תועיל רחיצת אבר אבר, הרי שאר איבריו אינם בכלל צורך כל נפש. ותירץ הרשב"א 'דכיון דרחיצת אבר אחד צורך כל נפש ומותר, לא חלקנו באיברים שנאמר רגליו בלבד מותר אבל זרועו או שוקו אסור, וכיון שכן נמצא בשעה שהוא רוחץ אבר זה בהיתר הוא רוחץ וכשחוזר ורוחץ את השני גם הוא בהיתר הוא רוחץ אלא שאסרוה מדרבנן'. ונמצא שלדעת הרשב'א אפשר לומר שחז"ל החמירו ברחיצת אבר אבר מדרבנן בהוחם ביום טוב, והקילו בזה בהוחם מבעוד יום. שכל מה שהחמירו חז"ל ברחיצה בהוחם בהיתר בשבת, הוא מחמת הוחם באיסור, וממילא רחיצת אבר אבר, שהותרה מדאו' ביום טוב, אין לגזור עליה בהוחם בהיתר^[104]. אמנם אין לנו מקור נאמן ברשב"א לומר שהגדרת הוחם מבעוד יום היינו הוחם בהיתר, ומסתימת שאר הראשונים והפוסקים מבואר להיפך. אך כפי המתבאר בחשבון הסוגיא לדעת הרשב"א אין לנו מקור לשלול זאת. ולעניין דינא, כפי המתבאר לא נוכל לסמוך על צד זה. [אלא שהמקלים בלאו הכי לרחוץ בהוחם ביום טוב ממילא, יש ללמדם שיקפידו לרחוץ רק אבר אבר, ולא כל גופו כאחד.]
יש להעיר, שמלבד איסור רחיצה ביום טוב, שיש לדעת הראשונים האוסרים, יש לחשוש בפתיחת הברז לאיסור חימום. וכפי מה שנתבאר שעיקר הקולא שיש למצוא בהוחם בהיתר הינה לדעת הסוברים שיש איסור בחימום מים לצורך רחיצה. [ומפרשים את מעשה של אנשי טבריא, שאסרו עליהם מחמת שגזרו על חיתוי אפילו ביום טוב, ובאופן שאין חשש חיתוי מותר לרחוץ.] וממילא, לא שייך להקל בפתיחת הברז בטענה שיש כאן היתר של אוכל נפש, שהרי לדבריהם חז"ל החמירו מאוד מאוד בחימום מים לצורך רחיצה (וחששו אפילו לחיתוי).
וכעת יש לגעת במה שלמדו להקל בהוחם ממילא מדברי הרעק"א בסימן שכ"ו [לעניין חומרת המג"א שם בפניו ידיו ורגליו בשבת]. ואכן כבר נתבאר לעיל שהעיקר בפירוש דברי המגן אברהם הוא כפירושו של הגר"ז, וכמו שהרחיב ג"כ בספר עטרת שלמה סי' כ"ב, אך יש להוסיף בזה שבדברי הראשונים הדברים מבוארים להשוות הוחם ממילא להוחם בהיתר. וכפי שנתבאר, בלא"ה חילוקו של הרעק"א לא יכול להתקיים לפי שיטת הגאונים והרמב"ם והרמב"ן שאין איסור חימום ביום טוב לצורך רחיצה, וממילא במעשה של אנשי טבריא מוכח לאסור הוחם ממילא, וכן מדברי הראשונים שפירשו שהיו פוקקים את המרחצאות שהמים לא יתחממו ביום עצמו כדי להתיר את הרחיצה בהם. גם מדברי המהר"ם מוכח להדיא לאסור בהוחם ממילא. ואין לנו מקור לומר שלדברי התוספות וסיעתו הדבר מותר.
♦

לימוד זכות לסברת המקלים

אם נבוא ללמד זכות על המקלים, נראה שמצד הסוגיא יש קצת פתח לפלס דרך חדשה ודחוקה בסוגיא דלא כפוסקים והמפרשים, אך פשוט שאין להורות כן נגד אבות העולם הראשונים והאחרונים, אלא רק כדרך לימוד זכות למקלים בלאו הכי.
ויסוד הדברים הוא לפרש בדברי הרי"ף שבאמת גם לעניין יום טוב יש איסור חיתוי והטמנה, וכפירוש התו"י, ולפי זה מתפרשת המשנה באנשי טבריא כפשוטה שאנשי טבריא עברו על איסור הטמנה, ורק מחמת כן אסרום ברחיצה ביום טוב. ומעולם לא נגזרה גזירה על חמים שהוחמו בשבת ויום טוב, כיון שהמים היו אסורים באיסור מעשה שבת. וכל גזירת חכמים היתה רק על מים שהוחמו מבעוד יום בשבת, ולא גזרו כלל מרחצאות ביום טוב (היפך דעת הרמב"ם), מלבד רחיצה בתוך המרחץ. ומה שהוצרכו לפקיקת הנקבים כשהיו רוחצים ביום טוב, לא היה כדי שהמים לא יתחממו, אלא כדי לשמור את חום המים, ולא מחמת האיסור של החימום ביום טוב. והחמירו בתחילה לחפות את הנסרים במרחץ, כי חששו שאסור שהמים יתחממו ביום טוב, ואמרו להם חכמים שאין קפידא שהמים יתחממו ביום טוב.
העולה מהאמור:
א. כתבו הפוסקים שגם לבני אשכנז עיקר הדין הוא כפי סברת הרי"ף והרמב"ם שמותר לרחוץ במים שהוחמו מבעוד יום כל גופו, אך נהגו לחשוש לסברת התוספות שאוסרים, ואין לשנות. אך לעניין רחיצת איבר איבר בהוחם מבעו"י סמך המ"ב על הראשונים שהתירו.
ב. נתבאר שלפי המתירים רחיצה בהוחמו מבעוד יום, אסור גם מים שהוחמו מאליהם, אך לדברי האוסרים בהוחם מבעוד יום, יש אפשרות לפרש את הסוגיא שגדר הוחמו מבעוד יום פירושו הוחם בהיתר [אך הם סוברים שאין בזה נפק"מ, כי הכל אסור].
ג. אם התוספות מודים בהיתר רחיצת איבר איבר, היה מקום לדון שלפי שיטתם הוחם בהיתר כהוחם מבעוד יום להקל באבר אבר, אך אינו מוכרח כלל, ואין לסמוך על זה אלא כלימוד זכות בעלמא.
ד. לפי מה שכתבו הפוסקים שהעיקר לדינא כהרי"ף, הדברים מוכרעים לאיסור גם לפי הצד הנ"ל.
ה. הסומך על הלימוד זכות הנ"ל, אין להתיר את פתיחת ברז המים, באופן שאסור לפתוח את הברז בשבת. [ואם ידוע שהמים בדוד לא מגיעים ליד סולדת, אין חשש בפתיחת הברז.]
♦

השלמה מקורות בדברי הראשונים והאחרונים שהוחם בהיתר הוא בכלל הוחם בעיצומו של יום

מקורות לאסור הוחם ממילא:
בחידושי ר"י מלוניל במסכת ביצה שפירש את דברי בית הלל שאוסרים חימום לרחיצת כל גופו, מחמת שאינו צורך כל נפש, ואח"כ על דברי הרי"ף שהתיר הוחמו מבעוד יום, כתב שהתירו מים שהוחמו מבעוד יום, אבל לא דמי למרחץ שאסור ביום טוב, כיון שבבית המרחץ מצוי מים שנתחממו ביום טוב עצמו, שהרי המים מתחממים מהאש של המרחץ. הרי מבואר שהמים שמתחממים ביום טוב עצמו בהיתר אסורין מן הדין, אף בהוחמו מאליהם.^[105]
בריטב"א דף מ ע"א מצאנו שפירש שהתירו לרחוץ בהוחם מבעו"י ביום טוב במים שהיו במרחץ אך ורק מפני שעיקר חומם היה מבעוד יום. 'וכשבא הדבר לפני חכמים אמרו אף על פי שאין חמין שלו מחופים בנסרים. פירוש דכיון דעיקר חימומם היה מערב שבת לא קפדינן אתוספת חימום שנתחממו בשבת מחמת חומו של מרחץ.'
בביאור הגר"א בסימן תקי"א מביא מקור לדברי השו"ע לאסור לרחוץ במרחץ הוחמו מערב יום טוב, מהמבואר בברייתא שנשתטפו בחמין מחוץ למרחץ, וכתב הגר"א ששם מדובר בהוחמו מבעוד יום, שהרי מדובר שפקקו את נקביו מערב יום טוב. מבואר שגדר הוחם מבעוד יום פירושו שלא נתחממו המים מאליהם.
וכלפי מים שהוחמו בהיתר שדינם כהוחמו מבעוד יום, הדבר מפורסם באחרונים, וכדלהלן. וכפי העולה מהסוגיא והראשונים.
מקורות מדברי האחרונים לאסור הוחם בהיתר:
זרע אמת מטה משה מג"א מחה"ש מ"ב
בשו"ת זרע אמת סימן ע"א האריך מאוד בסוגיית מרחצאות, ובסיום תשובתו כותב בפשיטות שמוכח בסוגיא ובדברי הפוסקים שהוחם בהיתר דינו כהוחם בעיצומו של יום.
וכן כתב בספר מטה משה סי' תקי"א, וזה לשונו 'המחבר קיצר בלשונו שבאמת אף אם מים שהוחמו לצורך דבר אחר ביום טוב אסור לרחוץ בהם כל גופו, כן משמע מסוגיות הש"ס וכמ"ש בב"י ע"ש'. [ולעניין פניו ידיו ורגליו התיר אפילו בהוחם בשבת בהיתר, ותמה על דברי המגן אברהם. הרי מפורש כפי מה שנתבאר לעיל, שאין ללמוד מהיתר פניו ידיו ורגליו בהוחם בהיתר בשבת להיתר כל גופו בהוחם בהיתר ביום טוב.]
המגן אברהם בסי' שכ"ו סק"ו למד מסימן תקי"א שהוחם בהיתר כלול בגזירת מרחצאות, בא ללמד ונתבאר לעיל לפ"ד המחצית השקל שכוונתו לדעת מרן השו"ע. וכן מבואר בדברי המחצית השקל בסי' תקי"א סק"ד. וכן מבואר להדיא בדברי המ"ב סקי"ב לאסור אף לדעת השו"ע כדין הוחם ביום טוב עצמו.^[106]
רעק"א פמ"ג פנ"י
הנה בראש יוסף דף ל"ט ב' ד"ה אא"כ ראויין לשתיה, כתב שבפנ"י משמע קצת שאם מיחם הרבה לשתיה ואת הנשאר הוא לוקח לרחיצה, אסור, אבל באופן שזה נשאר שלא בכונה, מותר. ולדידי לא משמע כן ואפילו כה"ג אסור. ועי' הערה שאפשר שגם כוונת הפנ"י כהראש יוסף^[107].
ובראש יוסף בביצה כ"א ב' כתב שאפשר שהרמב"ם מודה לסברת התו' שיש איסור דאו' לחמם מים לצורך רחיצת כל גופו, ומה שנתן טעם לאסור את הרחיצה במים משום גזירת מרחצאות, הוא כדי ללמדנו שגם בהוחם בהיתר יש איסור מצד הגזירה. והרי מבואר בדברי הראש יוסף שגם לסוברים שרחיצת כל גופו אסורה מהתורה, הוחם בהיתר אסור, וכדברי הר"י מלוניל. וכ"ה במרכבת המשנה פ"א מהלכות יום טוב.^[108]
בשו"ת רעק"א קמא סי' י"ז מביא רעק"א את היתרו של הס"ט לחמם על ידי גוי ביום טוב שני מים על ידי גוי לצורך מקוה, באופן שיש בזה ביטול עונה, אך אסור לעשות כן על ידי ישראל.
וביאר הרעק"א שלעניין איסור מרחצאות חז"ל גזרו בכל אופן שיש איסור לבשל מים לרחיצה, אף שיעשה את הבישול על ידי גוי. ולכן לכאורה לא יועיל שיעשה כן על ידי גוי. אלא שלעניין גזירת מרחצאות אנו סומכים על הסוברים שרשאי לעשות כן אף ע"י ישראל. ומבואר שפשוט לרעק"א שאם הדין מעיקרא היה שמותר לחמם רק על ידי גוי ולא על ידי ישראל, היה זה בכלל גזירת מרחצאות. הגם שמבואר שם בדברי הסדרי טהרה שלעניין טבילה הוא סומך על הסוברים שמים שהוחמו מבעוד יום מותרים ברחיצה, וכדעת השו"ע. וכן מבואר בהגהות רעק"א על השו"ע סי' תקי"א, שסומך לעניין טבילה על מים שהוחמו ביום טוב ראשון לטבול ביום טוב שני. ומבואר שאעפ"כ לא הסכים רעק"א להקל על ידי גוי, אלא בגלל שיטת הר"ן שמתיר גם לישראל לחמם. והרי מבואר עולה שהוחם בהיתר חשוב הוחם בעיצומו של יום. [וגם כאן אין ראיה להוחם ממילא, אבל באמת הדין שוה, וכמו שנתבאר.]
יש להעיר שלפי איך שפירשנו את דברי הרי"ף והרמב"ם, שיסוד גזירת מרחצאות שייך ביום טוב גם ללא איסור 'חימום' המים כלל. לכאורה אין מקום להיתרו של הסדרי טהרה. אמנם סמכו בזה על סברת הראשונים שיסוד איסור מרחצאות תלוי באיסור החימום.
מו"מ בדברי הדמשק אליעזר
ראיתי מי שציין לדברי הדמשק אליעזר שלדעתו הוחם בהיתר כהוחם מבעוד יום, ולענ"ד אין זו כוונתו [הגם ששטחיות הלשון לכאורה מורה כן]. ותורף דבריו הוא שכתב הרמ"א שמותר להרבות בשביל רחיצת קטן, וכתב על זה הגר"א שמבואר בסי' תק"ג שגם בשביל גדול מותר להרבות. וכוונת הגר"א היא שהיתר ריבוי אינו קשור להיתרו של הרמ"א של רחיצת קטן, אלא הוא היתר מרווח להרבות אפילו שלא לצורך כלל. וכתב הדמשק אליעזר שמה שכתב הרמ"א להרבות לצורך קטן, כיון שלפי שיטת הרמ"א אפילו אם המים הוחמו בהיתר אסור לרחוץ, כיון שהרי אפילו הוחם מבעו"י אסור לרחוץ. והוסיף הדמשק שנראה שגם לדעת המחבר אסור לרחוץ, שהגם שמותר להרבות שלא לצורך כלל, מכל מקום לצורך רחיצה אסור להרבות, כיון שחוששים שמא הוא ירבה באיסור, שהרי גזרו על הבלנים שהיו חשודים שיחממו. ומשטחיות לשונו משמע שאסרו רק את החימום לצורך רחיצה משום הבלנים ולא את הרחיצה עצמה, אבל בהכרח שאין זו כוונתו, כיון שהרי ודאי שמחמת חשד הבלנים גזרו איסור רחיצה. וא"כ מחמת חשד הבלנים גזרו בכל אופן שהמים מתחממים.^[109]
אשי ישראל ופני אפרים
בספר אשי ישראל איסרלאן לבעל הפתחי תשובה או"ח, על המשנה ל"ט ב', למד מדברי התו' הנ"ל שהוחם מעי"ט מותר אם הוחם בהיתר. אמנם לפענ"ד הדברים מוכרחים שם שכוונתו לענין פניו ידיו ורגליו לפי הצד של הגמרא שהמשנה כב"ש. דאל"כ אין פירוש לדבריו, והיכן מבואר בסוגיא שהוחם מעי"ט מותר, לפי דברי התו'.
והראוני בספר פני אפרים בומבאן סי' תקי"א שהבין מדברי התו' שהשוו הוחם בהיתר ביום טוב להוחם מבעוד יום. וא"כ לשי' הרי"ף וסיעתו שרי. אך לפי האמור, אפילו אם נודה למשמעות התו', אין לנו ראיה לפי שי' הרי"ף, כיון שלשי' התו' אפשר לבאר את כל הסוגיא שכל נידון הוחמו נסוב על 'איסור' בישול. משא"כ לפי שיטת הרי"ף והרמב"ם, שודאי שהגזירה היתה על כל מה שהוחם, וכהכרעת רוב ככל הפוסקים האחרונים.
העולה מכל זה, שהדבר מוסכם על רוב המוחלט של רבותינו הראשונים והאחרונים, שגזירת מרחצאות של מים שהוחמו בעיצומו של יום, אינה מוגבלת באיסור החימום, והיא קיימת גם באופן שהמים התחממו בהיתר, וכהכרעת המ"ב. ושורש העניין ממעשה שעשו אנשי טבריא שלדעת רוב הראשונים לא היה שם איסור חיתוי, ואעפ"כ נאסרו המים ברחיצה, הגם שהמים הוחמו מאליהם. ועל כן אין לחלק בין הוחם מאליו להוחם בהיתר, ובשניהם המים אסורים ברחיצת כל גופו ביום טוב.
והנה ראיתי מי שהביא ראיה להתיר הוחם בהיתר ביום טוב מדברי המאמר מרדכי בסי' תקי"א, שהתיר לגבי יום טוב בהוחם בהיתר, אך המעיין בדבריו יראה שהתיר רחיצה לקטן באופן מסוים, לפי שיטת הרמ"א שאוסר לרחוץ בהוחמו מבעוד יום, ואין זה קשור לנידוננו כלל^[110].
עוד יש ממחברי זמנינו שלמדו מדברי הדברי יוסף (שהובא בכמה אחרונים ונתבאר לעיל פ"א) שגזירת רחיצה בשבת ויום טוב היא גזירה קלה שאפשר להקל בה לצורך, ולמדו מזה שכשיש יום טוב ואח"כ שבת אפשר להקל ברחיצה מחמת החום לאנשים שצריכים זאת להעביר את הזוהמא, וכתבו לצרף זאת שגם אם נאמר שנחשב שהמים הוחמו בו ביום יש להקל למצטער.
אך המעיין במקורות הדברים יראה שכל דברי הדברי יוסף נאמרו אך ורק כלפי רחיצה בשבת במים שהוחמו מבעוד יום, שסובר הדברי יוסף שהיא גזירה קלה יותר. וכשם שלא החמירו בגזירה זו ביום טוב (לשי' השו"ע), ס"ל לדברי יוסף שלא החמירו ג"כ במקום מצוה. ואינה עניין למים שהוחמו בשבת ויום טוב עצמו. [ולעיקר הקולא במצטער בהוחם מבעוד יום לעניין שבת הרחבנו בפ"א.]
♦
ה. דין רחיצה בדוד שמש ביום טוב
אחרוני הדורות האחרונים האריכו לדון בדיני דוד שמש שהמים מתחממים על ידי הצינורות שעוברים בתוך הקולטים. עיקר המשא ומתן באחרונים נסוב בעיקר על עצם פתיחת הברז של המים החמים אם יש בו חשש מצד כניסת המים לתוך הדוד. אך גם המתירים להשתמש בדוד הסכימו לאסור רחיצת כל גופו במים החמים, וכמו שיתבאר הטעם להלן. וכאן לא נדון כלל בעניין פתיחת הברז, אלא רק באופן שמתירים לפתוח את הברז. [ראה הערה את תמצית הדיון בפתיחת הברז^[111].]
ויש לעיין בדיני יום טוב במים שהוחמו ביום טוב עצמו. ולפי דעת הרמ"א שפסק כסברת התו' שאין חילוק בין יו"ט לשבת פשוט שדין יום טוב כדין שבת גם לעניין זה. אך לדעת השו"ע כדעת הרי"ף והרמב"ם שמחלקים בין שבת ליום טוב יש לברר את הדין.
והנה תחילה יש להדגיש שכל המו"מ בדוד שמש קיים כלפי הדודי שמש הרגילים שפועלים באופן שהמים החמים מתערבים עם המים הקרים, אך בדודי שמש שישנם בבניינים החדשים (שיש קולטים משותפים לכל הבנין), המים שבקולטים עוברים בתוך צינורות סגורים לתוך המים, ולא מתערבים עם המים (כמו שפועל רדיאטור). ובאופן זה אין צד להקל כלל, ודינם שווה למים שהוחמו ע"י בוילר, והרי זה כעין מעשה שעשו אנשי טבריא שהטמינו סילון בתוך חמי טבריא ואסרו להם חכמים את הרחיצה ביום טוב.^[112]
ונברר תחילה את החשש כלפי השימוש בשבת ואח"כ את החילוקים בין שבת ליו"ט. דהנה קי"ל שחמי טבריא מותרים ברחיצה, אך כתב השו"ע סי' שכ"ו ס"א שלא הותר חמי טבריא רק באופן שהם בקרקע אבל בכלי אסור, דאתי לאחלופי בחמי האור. ומבואר בפוסקים שמים שהוחמו מהשמש עצמה דינם כחמי טבריא, אך מים שהוחמו ממים שהוחמו מהשמש השוו חכמים את דינם לחמי האור.
עוד נחלקו הפוסקים אם מותר לרחוץ בחמי טבריא במקום מקורה, ודעת רוב עמודי הוראה [רי"ף ורמב"ם] לאסור רחיצה בחמי טבריא במקום מקורה, אך מלשון השו"ע משמע שהוא תפס להקל בזה כדעת שאר הראשונים.
וכעת נברר את הנידונים של רחיצת כל גופו בדוד שמש בשבת (למתירים את הפתיחה של הברז).
א. יש להסתפק האם המים שמתחממים מחמת הצינורות שבקולטים נחשבים מים שהוחמו בחמה או מים שהוחמו בתולדות חמה. צד א' – כיון שהצינורות עשויים באופן מיוחד שילקטו חום, הרי המים שעוברים בתוכם מתחממים מכח הצינורות [וגם אם יבוא ענן למשך כמה זמן ימשיכו הצינורות לחמם את המים], וא"כ דין הצינורות כדין חול ואבק דרכים, שנחשבים תולדות חמה^[113]. צד ב' - כיון שעיקר השימוש בצינורות נועד לזמן שהשמש יוקדת עליהם, אפשר להחשיב זאת כמו סיר מכוסה שנמצא בשמש, שלא חוששים שהמכסה מקבל את החום תחילה ואח"כ מעבירו לאוכל, שכיון שניכר שהאוכל מתחמם מהשמש, יש להחשיבו כחמי חמה עצמה.^[114]
ב. אם נתפוס כפי הצד המקיל לעיל להחשיב את המים שבצינורות כמים שהוחמו מהשמש עצמה, יש לדון האם העירוב של המים החמים בתוך המים הקרים נחשב כפעולת חימום המים הקרים שבדוד או לא.^[115] והנה כתב הגר"ז בסי' שכ"ו שאם יש סילון של מים קרים שנכנס לתוך בריכה של חמי טבריא, מותר לרחוץ בחמי טבריא, ואין לחוש מצד המים החדשים שנכנסו לחמי טבריא. [אמנם הגרע"א פליג על זה^[116].] והטעם הוא שאנו דנים את המים שנכנסו לבריכה של חמי טבריא שנהפכים להיות הם עצמם חמי טבריא, וממילא אין כאן מים שהוחמו במים שהם תולדות חמה, אלא מים שהוחמו מהחמה עצמה. [ראה הערה^[117].]
ג. אם נתפוס כפי הצדדים לקולא הנ"ל, אכתי יש לאסור את הרחיצה במים, כיון שפסק השו"ע שאסור לרחוץ בחמי טבריא בכלי ולא הותר אלא בקרקע. והגדרת כלי היא מקום שהדרך לחמם מים ולהביא אותם לרחיצה. ולפי זה, דוד שמש נחשב ככלי, שיש לחוש שהרואה יאמר שהמים דלקו על ידי הבוילר^[118].
ד. אפילו אם נדחה את כל זה, עדיין לדעת הרי"ף והרמב"ם אסור לרחוץ בחמי טבריא במקום מקורה, ומקלחות דידן הן מקורות. אלא שמלשון השו"ע משמע שפסק בזה להקל, אך חזי לאצטרופי לכל הטעמים הנ"ל לאסור. [אמנם באמת אפשר לומר שמקלחות דידן אינן נחשבות מקורות, כיון שהמים החמים לא מתאספים שם ולא נוצר הרבה הבל.]
בספר התרומה סימן רל"ג [מקור דברי השו"ע לאסור חמי טבריא בכלי] מבואר שגזרו על מים שהוחמו מערב שבת, ולא גזרו על מים שהוחמו מימי בראשית. משמע מלשונו שטעם היתר חמי טבריא הוא כיון שידוע הדבר שהמים לא הוחמו כלל, בשונה ממים שהוחמו מערב שבת, שאפשר לטעות שהם הוחמו בשבת עצמה. ומבואר שיסוד הקולא בחמי טבריא שייך דווקא בחמי טבריא ולא בחמי חמה. [ולכן החמיר בחמי טבריא בכלי, כיון שיש ללמוד זאת משיטת ר' שמעון, שאסר כלי בהוחם מערב שבת, הוא הדין לדידן בהוחם מימי בראשית.] וא"כ מים שהוחמו מהשמש אפילו בערב שבת אסורים, כדין כל מים שהוחמו בערב שבת. ולא הותר אלא חמי טבריא, שהם ידועים לכל שנתחממו מלפני השבת.
סוף דבר, רחיצה בשבת כל גופו בדוד שמש מוסכם לאסור ולהכלילה בגזירת מרחצאות.
והנה כל זה לגבי רחיצה בשבת, אך לגבי רחיצה ביום טוב לדעת המתירים לרחוץ במים שהוחמו מבעוד יום, אם נצרף את הצד המקל באות א' ואות ב' ונאמר שהמים של הדוד נחשבים חמי טבריא לגמרי^[119], אין לחוש לטעם השלישי שאסרו חמי טבריא בכלי, שנראה שלדעת השו"ע ביום טוב אין איסור לרחוץ בחמי טבריא בכלי, כיון שהרי מותר לרחוץ אפילו במים שהוחמו מבעוד יום בכלי (ואין חשש שמא יאמר שהמים הוחמו ביום טוב עצמו, לפי שיטת הרמב"ם שמדאו' מותר לחמם מים לצורך רחיצה), ולא שייך להחמיר בחמי טבריא יותר ממים שהוחמו מבעוד יום.^[120] אמנם לפי ספר התרומה שיסוד חמי טבריא נידון כמים שהוחמו, הדר דינא שאם הוחמו ביום טוב עצמו דינו כשאר מים חמים שהוחמו ביום עצמו, ואין לנו חילוק בין חמה עצמה לתולדות האור והחמה. [ולא מצאתי לע"ע מי שחולק להדיא על יסוד זה.]
כלפי הטעם המבואר באות ד' שאסר מרחץ מקורה, מסתימת הרמב"ם והשו"ע משמע שלא אסרו זאת ביום טוב, וראה הערה^[121].
והנה ראיתי בספר ברוך אומר ג' צ"ח שמרן הגרב"ץ הביא לאסור רחיצה במי הדוד שמש ביום טוב לפי דברי השו"ע שאוסר חמי טבריא בכלי. וצ"ע טובא, שהרי כל עניין כלי הוא שלא יטעו, אבל זה לא שייך ביום טוב, שמותר עצם הרחיצה בכלי בהוחמו מבעוד יום. אמנם לפי מה שכתבנו באות ה' אפשר ליישב את עומק כוונתו, שלפי שיטת התרומה שאסר רחיצה בחמי טבריא בכלי, יסוד הטעם הוא שהוא למד שהסיבה שהותר חמי טבריא היא מפני שהוחמו מלפני השבת, וא"כ בדוד שמש שהוחם בשבת עצמו ודאי אסור. וראה בהרחבה בנספח לפרק זה מו"מ בדין זה.
נמצינו למדין שמים שהוחמו בדוד שמש בעיצומו של יום, יש קצת פנים להתירו, אך יש בזה כמה וכמה עיקולי ופישורי, ואין ראוי כלל להקל בזה.
לעניין דינא, כפי שנתבאר במבוא, הוראת האור לציון והיביע אומר כל השנים היתה לאסור, אך בחזו"ע בסוף ימיו נראה שנקט להתיר בזה.
אך כל היתר זה שייך רק בדוד שמש שעובד בצורה של דודי השמש הפשוטים בבניינים הישנים, אך בתכנית החדשה שנהוגה בבניינים החדשים הדבר פשוט שדינו כמים שהוחמו בתולדות חמה, שנאסרו לגמרי באופן שהוחמו בעיצומו של יום, וכפי שמבואר גם בחזו"ע להחמיר בזה. והרי שגם בדודים הישנים הדעה הרווחת לאסור.
♦

יום טוב שני של גלויות

אמנם כאמור במבוא, נשאל החזו"ע לגבי בני חו"ל שעושים ב' ימים טובים של גלויות אם יכולים לרחוץ במים ש'הוחמו' ביום הראשון האם יכולים לרחוץ בהם ביום השני. וצדדי השאלה הם, שמצד אחד אנו דנים את שני הימים כספק חול ספק קודש, וביצה שנולדה ביום הראשון מותרת בשני. וא"כ לסברת הרי"ף והרמב"ם שהוחמו מבעוד יום מותרים גם ביו"ט שני יהיו מותרים ממה נפשך. שאם אתמול קודש היום חול ואם אתמול חול המים מותרים כיון שהוחמו בחול. מאידך יש סברא לאסור, שכיון שכלפינו שני הימים אסורים, יש חשש של גזירת הבלנים שיבואו להחם ביום הראשון בשביל היום השני. וכעין זה כתבו התו' בביצה כ"ד ב' שגוי שעשה מלאכה לצורך ישראל יש להמתין עד סוף היום טוב השני, כדי שישראל לא ירויח מזה שאמר לגוי לעשות מלאכה.
אמנם בדין זה של גוי שעשה מלאכה נחלקו השו"ע והרמ"א בסי' תקט"ו, ודעת השו"ע שמלאכת הגוי מותרת ביום השני. ונראה טעמו של השו"ע שהוא סובר שאיסור מעשה שבת הינו כמו איסורי 'חפצא', והגם שמצד הסברא יש חשש שמא יאמר לגוי לעשות מלאכה, אך בפועל חז"ל אסרו את עצם המלאכה. וכיון שהיום הראשון אינו קדוש, אין כאן איסור חפצא.^[122] אך כלפי איסור רחיצה, סוף סוף יש כאן חשש של גזירת הבלנים.
מאידך יש לומר, שלפי המבואר לעיל לדעת הרי"ף והרמב"ם, חז"ל לא נמנו על גזירת רחיצה ביום טוב משום חשש שיבואו לעשות מלאכה, אלא שכשגזרו את גזירת מרחצאות החשיבוהו כשאר איסורי שבת. ולכן גזרום גם ביום טוב ככל הדינים השווים בין יום טוב לשבת. ולפי זה יש לתפוס זאת גם לקולא, שכמו שבכל דיני יום טוב שני של גלויות אפשר להקל בספיקא דיומא מיום אחד לחבירו, כך גם לגבי גזירת רחיצה.
שוב ראיתי שכדברי החזון עובדיה מבואר להדיא בחידושי רעק"א סי' תקי"א, שלדעת הרי"ף מותר לרחוץ בליל יום טוב שני של גלויות במים שהוחמו ביום טוב ראשון. [אמנם ביום טוב שני של ראש השנה אי אפשר להקל בזה כיון שחז"ל תקנוהו כקדושה אחת^[123]. ובשבת ואחריו יו"ט עי' שו"ע סי' תט"ז וסי' וסי' תקי"ג סעי' ד' ודו"ק, ונראה שאסור, עי' הערה ^[124].]
העולה מהאמור:
א. נחלקו הפוסקים בדין פתיחת ברז המים החמים בשבת במקום שהמים החמים מגיעים מדוד שמש. [כשאין חשש כלל של הפעלת יונקרס גז, ואין חשש שיש מים חמים מחמת בוילר.]
ב. גם לסברת המתירים לא הותרה רחיצת כל גופו בשבת במים של דוד שמש אפילו בליל שבת. וטעם הדבר הוא כי חששו א - שמא המים נחשבים כהוחמו בתולדות חמה. ב - לא התירו לרחוץ בהוחמו מהחמה עצמה במקום שאפשר לטעות שהמים הוחמו באש. ג - י"א שלא התירו רחיצה בהוחמו מהחמה במקום מקורה.
ג. לגבי יום טוב הנידון הוא רק כלפי חשש א' האם המים נחשבים כהוחמו בחמה או בתולדות חמה, ואם נתפוס שהמים נחשבים כחמי חמה עצמה מותר לרחוץ בהם. ומטעם זה יש שהורו להקל ברחיצה במים שהוחמו מדוד שמש. [ומי שמקל בזה, נראה שראוי להקפיד לפתוח את החלון בשעת הרחיצה שלא יתאסף הבל מרובה^[125].]
ד. עוד נתחדש בדברינו שלסברת ספר התרומה נראה שאסרו חכמים כל מה שהוחם ביום עצמו, אפילו על ידי החמה.
ה. כל הספק הינו רק בקולטים הישנים, אך בקולטים החדשים בבניינים החדשים, שיש קולטים משותפים לכל הבניין, ברור שהמים נחשבים כהוחמו בתולדות חמה ואסור לרחוץ בהם ביום טוב. ואין צריך לומר במים שהוחמו על ידי הבוילר שפעל ביום טוב עצמו, שאסורים ברחיצה ביום טוב. [והמקל בזה יש לו לברר את סוג הקולטים שברשותו.]
ו. גם עצם השימוש במים החמים בדודים החדשים לשתיה ולרחיצת פניו בשבת חמור יותר מהדודים הישנים. וחלק מטעמי הפוסקים להתיר את הדודים לא קיים בדודים החדשים^[126]. בדודים אלו יש לעיין בשימוש בהם אפילו בליל יום טוב, ועי' הערה.^[127]
ז. מים שהוחמו ביום טוב ראשון הורה החזו"ע להתיר לרחוץ בהם בליל היום השני, ובס"ד מצאנו מקור לזה בחדושי רעק"א. הבאנו את צדדי הדיון, ותמכנו יתדותיו בסוגיא.
ח. בשני ימים טובים של ראש השנה, והוחמו ביום הראשון, אסור בשני, כיון ששני הימים נחשבים קדושה אחת לעניין זה.
ט. נראה שהוא הדין גם לגבי יום טוב שלאחר השבת, שיש לאסור במוצאי שבת מים שהוחמו בשבת כדין ביצה שנולדה בשבת שאסורה ביום טוב. ולא כדין עירוב תחומין שיכול לערב בשני הימים לב' צדדים.
♦

נספח - מו"מ בחידושו של האור לציון בעניין דוד שמש[128]

בשו"ת ברוך אומר ג' צ"ח הביא עדות מהאור לציון שאסר להתרחץ במים שהוחמו בדוד שמש ביום טוב מטעם שכתב מרן בסי' שכ"ו סעי' א' שאסור לרחוץ בחמי טבריא בכלי. ובפשוטו הדבר מתמיה ביותר, כי משמע מהדברים שנקט מרן זצוק"ל שאת עצם החימום של המים הוא היה יכול להחשיב כחמי טבריא ולא כתולדות חמה. [נחלקו בזה גדולי הדורות האחרונים.] ואם כן, הרי בחמי טבריא לא גזרו חז"ל כלל איסור רחיצה אפילו בשבת, ומצד איסור רחיצה בכלי שכתב מרן השו"ע שם, הרי ביום טוב הותרה רחיצה בכלי אפילו במים שהוחמו מהאש בערב יום טוב, ואיך יתכן שמים של חמי טבריא יהיו יותר חמורים מחמי האור. ואם נאמר שאסור ביום טוב לרחוץ בחמי טבריא בכלי, נמצא שאסור לרחוץ גם במים שהוחמו מבעוד יום בדוד שמש. ובשו"ת אור לציון ח"ג פכ"א משמע שהוא אוסר לרחוץ בדוד שמש רק בהוחם בדוד בעיצומו של יום [וכן בברוך שאמר א' י"ח ח'], ומאי שנא. ובפשוטו הדברים מרפסן איגרי.
ובס"ד האיר ה' עיני, דהנה מקור דברי השו"ע להחמיר בחמי טבריא בכלי יסודו הוא בדברי הגמרא שלעניין שבת נחלקו התנאים אם מותר להשתטף במים שהוחמו מבעוד יום. וגם המתירים לשטוף אסרו שטיפה בכלי והתירו רק שטיפה במים שבקרקע, שמא יטעו לומר שהוא חימם את המים. ובספר התרומה סי' רל"ג למד מזה שהוא הדין חמי טבריא אסורים ברחיצה בכלי. והטור בשם הרא"ש פליג ע"ז, ומרן השו"ע פסק כספר התרומה.
וצ"ב מהכ"ת לדמות חמי טבריא להוחם מבעו"י. ואפשר לומר שסברא היא, שכמו שהוחם מבעוד יום יש אפשרות לטעות, גם בחמי טבריא יש אפשרות לטעות.
והנה בגמרא מבואר שבתחילה היו מתירים מים שהוחמו מבעוד יום, ואח"כ אסרו הוחמו מבעוד יום, ואח"כ אסרו חמי טבריא וחזרו והתירו חמי טבריא. ומלשון ספר התרומה מדוייק שגדר חמי טבריא הם מים שהוחמו מבראשית. ולפי זה כשאסרו תחילה מים שהוחמו בשבת, אסרו כל מה שנתחמם בשבת, והקילו בחמי טבריא כיון שהם הוחמו לפני השבת. ואח"כ גזרו על מה שהוחם מלפני השבת והתירו מים שהוחמו מימות עולם. והרי כשהתירו הוחם מבעוד יום התירו רק בקרקע ולא בכלי, ובכלל זאת היה גם חמי טבריא, שהם הוחמו מלפני השבת. וכשחזרו לאסור הוחמו מבעוד יום [אפילו בהשתטפות, כפי שנפסק להלכה] נשאר הדין שחמי טבריא מותרים רק בקרקע. וכך נשמע מלשון ספר התרומה, שדבריו מפורשים בגמרא לאסור חמי טבריא בכלי, וה"ז כפי המבואר. וכ"ז לפי התרומה, אבל לפי הרא"ש שמתיר חמי טבריא בכלי, יש לומר שהקולא בחמי טבריא היא שהם כלל לא נחשבים מים חמים כיון שהוחמו בחמה (שמותר לבשלם אפילו בשבת). ולפי זה, כשנבוא לדון במים שהוחמו בחמה בשבת ויו"ט עצמם, לפי דעת התרומה יהיה אסור מדין מים שהוחמו בשבת, ולא הותר אלא בחמי טבריא שהוחמו מימי בראשית. שכשם שהשווה ספר התרומה חמי טבריא להוחמו מבעו"י, כך יש להשוות חמי חמה להוחמו בעיצומו של יום. והרי דברי האור לציון כפתור ופרח. [וז"ל התרומה בסימנים אבל בחמי בראשית כגון חמי טבריא ודוגמתייהו בקרקע דוקא מותר כדתניא המרחץ שפקקו נקביו מערב שבת ואסרו רחיצה והתירו חמי טבריא עכ"ל. ובפנים הספר לשונו דלא התירו לרחוץ כל גופו אלא בחמי טברי' שהן חמין מששת ימי בראשית ודוגמתייהו אבל אם הוחמו בשבת אסור... עכ"ל. ודו"ק היטב, שמבואר א - בגמרא מבואר לאסור כלי בחמי טבריא בברייתא שאסרו רחיצה והתירו חמי טבריא. ב - ההיפך של חמי טבריא זה הוחם בשבת. ג - שמדגיש בשתי הפעמים שחמי טבריא הם הוחמו מימי בראשית ולא שמתחממים מאליהם.]
והנה מבואר בגמרא בדף קמ"ז שיש איסור רחיצה במי מערה, ואילו במי טבריא מותרת הרחיצה. [ומבואר בגמרא שהמים של חמי מערה הם המים שנחלקו בהם ר"ש ורבי יהודה בדף לט: ולפי רוב הראשונים מדובר במים שהוחמו מבעוד יום, ולפי שיטת מהר"ם מדובר במים שהוחמו מבעוד יום ונשארו על האש בשבת.] ונחלקו הראשונים בטעם איסור הרחיצה. דעת הרי"ף והרמב"ם שבאמת מי מערה דינם כחמי טבריא, אלא שכיון שהמים נמצאים בתוך מערה, המים מעלים הבל ויש בזה דמיון למרחץ. ותמהו הראשונים, שלא מסתבר לאסור רחיצה משום זיעה, שהרי גזירת זיעה היא גזירה יותר קלה, והתירו אפילו רחיצה בחמי טבריא, ואיך יתכן לאסור זיעה בחמי טבריא. וכתב הרא"ש שצריך להעמיד את מי מערה שמדובר בחמי האור [וכן כתב הר"ן בשם הראשונים].
ולכאורה תמוה, שהמשנה סותמת שמי מערה אסורים, בלי לפרש שמדובר באופן שהוחם מהאור. אמנם לפי ספר התרומה הדברים מחוורים, שמי מערה היינו מים עומדים שמתחממים מחמת השמש או האדמה (עי' פסחים מ"ב שבלילה מעיינות חמים, ואפשר שבמערה, שהם מים עומדים, המים נשארים חמים^[129]), והרי דינם כמים שהוחמו מבעוד יום (ובפרט לפי סברת מהר"ם בתוספות ישנים, שהמים ממשיכים להתחמם בשבת מהחום הטבעי^[130]). וכן נראה מדברי ספר התרומה, ראה הערה.^[131] ויש לעיין אם בכל הראשונים שלא פירשו כן יש להוכיח דס"ל שחמי חמה נחשבים חמי טבריא, או שהם סברו מצד המציאות שאינו מצוי שמי מערה יגיעו לחום האסור.^[132]
ולעניין דינא יש לעיין, כיון שלפנינו ג' עמודי הוראה והרבה ראשונים שנדחקו לפרש את מי מערה שלא כפשוטם, ולכאורה משמע שדעתם היפך דעת ספר התרומה, אך מאידך השו"ע דחה את תירוצם של הרי"ף והרמב"ם בפירוש מי מערה, וכן דחה את הקולא של הרא"ש בחמי טבריא בכלי [שלפי המתבאר יסוד הדברים בא ממקום אחד]. וא"כ כיון שנקטינן להקל בחמי טבריא מקורים ונקטינן להחמיר בחמי טבריא בכלי [כלומר שאנו דנים את חמי טבריא כחמי האור שהוחמו מבעוד יום] יש מקום לחשוש לדברי ספר התרומה לאסור חמי חמה בהוחם ביום עצמו.
אך בודאי שאין הדברים מוכרחים לגמרי, כיון שמה שאנו מחמירים בחמי טבריא בכלי, אפשר לפרש טעמו כמו שנראה מדברי הבית יוסף, שהוא סברא בעלמא שמא יטעו, ולא מצד הדמיון לחמי האור מבעו"י. וא"כ לפנינו רוב ככל הראשונים שלא פירשו את הטעם במי מערה מטעם ספר התרומה. מאידך, בדברי הראשונים לא מוזכר להדיא להתיר חמי חמה שהוחמו בו ביום, ואפשר שחמי חמה בכלל, וסברו שיותר מסתבר שהמציאות היתה במי מערה שהוחמו מחמת האור. [אך זה צ"ב, כי למה הוצרכו להדגיש שמי מערה היינו חמי האור, היה להם לומר שמי מערה הם מים שאינם חמים מימי בראשית, כדברי התרומה.]
ועכ"פ נראה שכל המתבאר חזי לאצטרופי לסברת האוסרים דוד שמש כדין תולדות חמה. בפרט שדברי ספר התרומה מאירים בחביבותם לפרש פשוטו של סוגיא בלא דוחק כלל. וכך מתיישב לשון מי מערה בכל מקום בתלמוד. [לעיקר החומרא במי מערה יש לציין שהירושלמי ס"ל שמי מערה הותרו ברחיצה, ושוה הוא לחמי טבריא, ולא סברו את הדיוק של הגמרא בדף קמ"ז שמשמע שרק בדיעבד מותרת רחיצה.]
♦
ו. בירור דין פושרין

יבאר את הטעמים שסמכו עליהם המקלים לטבול בפושרין ושאין זה שייך ברחיצה בדוד שמש בפושרין

הנה נחלקו האחרונים בדין טבילה בשבת במקומות שמחממים את המים במקוה, והכרעת המ"ב סי' שכ"ו ס"ק ז' שיש ליזהר שלא יהיה אלא פושרין. ובשער הציון נשאר בזה בצ"ע (שלכאורה גם פושרין בכלל האיסור), וכתב שיש לסמוך בעת הדחק (של טבילת מצוה) על הקרבן נתנאל [שבת פ"ב סימן כ"ב אות ק] שטבילה אינה בכלל גזירת מרחצאות.^[133] הרי מבואר שהמ"ב מתחבט בדין פושרין ונוטה להחמיר, אך מקל משום שעת הדחק, בצירוף הסברא שטבילה אינה בכלל הגזירה.
ויש לברר את הדברים, שלכאורה מסוגיית הגמרא ודברי הראשונים מבואר להדיא שפושרין בכלל הגזירה, כמו שהקשה השעה"צ, וא"כ מה מקום יש לחלק בין פושרין לחמין. ואם יש מקום לחלק ביניהם, האם שייך לצרף זאת גם בנידו"ד ברחיצה ביום טוב בהוחמו ביום טוב עצמו. ובדברי האחרונים יש אריכות במו"מ,^[134] אך נבאר את עיקרי הדברים דרך הסוגיא במה שנוגע לענייננו.
הנה כתב הרשב"א בדף מ"ב ש'אין אדם רוחץ במים חמין שהוא מסלד בהן', ואם כן בהכרח הוא שכל רחיצה שנאסרה הינה רחיצה בפושרין, כיון שאין דרך לרחוץ בחמין. אלא שיש מקום לומר שיש גבול של פושרין שהוא נכלל בשם חמים, אך אינו יד סולדת.
עוד מבואר בגמרא שלא ירחץ אדם בצונן ויעמוד כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו, ודעת הרמב"ם שהאיסור הוא מצד רחיצה בחמין. וז"ל הרמב"ם (שבת כ"ב ג) אבל אינו משתטף כל גופו בצונן ומתחמם כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו ונמצא כרוחץ כל גופו בחמין עכ"ל. ומבואר שגם באופן שהוא רק מפשיר מים שעליו חשוב רחיצה. ולשונו צריך ביאור, שפתח בהפשר וסיים בחמין. [ואפשר דהיינו הך, שעל ידי פעולת הפשר המים מתחממים] ובהרבה ראשונים הלשון הוא 'ונמצא כרוחץ במים פושרין שאסור מפני גזרת מרחץ' [לשון המלחמות, ולשונות דומים בשאר הראשונים על הסוגיא].
והנה בשבת דף מ"ב הגמרא דנה בשאלה אם מותר לערב מים צוננים בחמין, והקשו שם שלדברי המחמיר 'אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא' פרש"י בתמיה, דהא... לא משכחת חמין שהוחמו ואפילו מערב שבת שלא יהיו צריכין להפיג רתיחתן, ואם כן לא ירחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו בחמין עכ"ל. ומבואר שהדרך לרחוץ היה שהיו מחממים מים עד חום מרובה מאוד, ואח"כ מערבים אותו בפושרין כדי לרחוץ בו. ולא היו מחממים את כל מי הרחיצה עד כדי פושר.
ולפי זה יש לפרש את לשון הרמב"ם, שאם רוחץ בצונן ועומד כנגד המדורה, הרי הואמפשיר מים שעליו, וה"ז דומה למי שרוחץ בחמין, כלומר הרי זה דומה למי שלוקח מים חמים ומערבם עם המים ורוחץ בהם, כדרך הרחיצה בחמין, שלוקחים מים רותחים ומערבים אותם בצונן ורוחצים בהם.
נמצא שעיקר גזירת חז"ל על המרחצאות היתה באופן שמחמם את המים לרחיצה ליד סולדת, ואח"כ מערבם עם המים (שיש בזה חשש על הבלנים מחמת חיתוי ובישול), אך חז"ל גם גזרו באופן שלא מחמם את המים אלא מפשיר את המים כנגד המדורה.
וכעת יש לברר באופן שיש גוף חימום בתוך המים שחימם את המים מערב שבת למצב של פושרין. האם גם באופן זה חז"ל יאסרו את הרחיצה או לא. והצדדים הם, שמצד אחד הרי אנו רואים שחז"ל לא חילקו בין פושרין לחמין ואסרו רחיצה בכל אופן, מצד שני יש לומר, שבאופן שהוא רוחץ כנגד המדורה הרי יש כאן דמיון לצורה של רחיצה בחמין, שיש כאן מקור חום לפנינו והוא לוקח את המים ומחמם אותם לפני המקור חום. אבל באופן שמלכתחילה לא הייתה כאן בשבת התעסקות עם החום, הרי אין כאן צד וקשר עם רחיצה בחמין.
ואפשר לומר שאפילו אם חימם מים ליד סולדת וערבם עם המים הצוננים לפני השבת, כיון שבכניסת שבת לא הייתה התעסקות עם החמים, אין זה שייך לגזירת רחיצה בחמין. ואכן כך כתבו כמה אחרונים, שכלפי גזירת מים שהוחמו מערב שבת, יש להקל במים פושרין [ראה נו"ב תנינא או"ח כ"ד]. ואפשר שאין פירכא לזה מלשונות הראשונים שתלו את האיסור ברחיצה בפושרין, כיון שאיסור רחיצה בפושרין מדובר באופן שיש שייכות למקור האש. משא"כ במקום שמכניסת שבת לא הייתה התעסקות עם מקור חום או מים חמים.
והנה כיום יש מקואות שמקלים להפעיל את גופי החימום גם בשבת עצמה (ע"י שעון שבת), באופן שהמים לא יגיעו לחום גמור, וסומכין על זה שפושרין לאו בכלל חמין. וצ"ב, שהרי כפי המתבאר אם מחמם את המים בשבת למצב של פושרין ודאי אסור. (ויש שכתבו שכיון שמחמם בהיתר חשוב כחימום מבעוד יום, אבל לכאורה זה לא יתכן, כיון שבגמרא אסרו לרחוץ בצונן ולעמוד כנגד המדורה מפני שמפשיר מים שעליו.) וצריך לומר שהם סוברים כפשטות דברי הקרבן נתנאל שטבילה אינה בכלל גזירת מרחצאות. (אמנם הקרבן נתנאל לא ביאר את טעמו, ובנו"ב הנ"ל הביא טעם ששייך רק בטבילה בלילה ולא בטבילה ביום^[135], אבל אפשר שטעמו של הקרבן נתנאל שהרי זה כמו מי שעובר בתוך מים חמים, ולא כרוחץ, וחימום המים במקוה לא נועד לתענוג רחיצה, אלא למנוע את צער הצונן^[136].)
אמנם אפשר לומר בדרך נוספת, שיש להמשיך את הדברים עם הקולא הנ"ל, שבאופן שהאדם מתחמם כנגד המדורה, או שהמים חמים והוא מפשיר אותם, הרי שיש לו התעסקות עם מקור חום. אבל באופן שהמים מפשירים כנגד המדורה, וכשהאדם בא לטבול הוא לא מתעסק עם מים חמים כלל, לא שייך להגדיר את הבריכה כרחיצה בחמין, כי מעולם לא הייתה כאן התעסקות עם החום.
והנה ברמב"ם הלכות עבודת יום כיפור מביא את הדין של עירוב מים חמים במקוה לכהן גדול. ויש שדייקו מלשונו שמשמע שאין בזה איסור רחיצה גם מחוץ למקדש. [הרדב"ז בתשובה ד' צ"ה הביא מי שדייק מלשון הרמב"ם להתיר, וכתב שיש מקום לדחות את הראיה^[137].] ולכאורה בעירוב מים חמים לכהן גדול יש איסור גמור, כיון שמביא את מקור החום לתוך המים על ידי מעשה, וניכרת כאן פעולת חימום. ואולי אפשר לומר שיש לחלק בין מים תלושים שנותן אותם כנגד המדורה, והרי זה כדרך רחיצה שלוקח מים ומחמם אותם. לבין מים מחוברים, שהמים לא מקבלים שם 'הוחמו'. ודו"ק.^[138]
עוד אפשר לומר כפשוטו, שמדובר באופן שהמים לא הגיעו אפילו למצב של פושר, אלא רק יצאו מכלל צונן. ולא ניכר בזה כלל שם חימום.^[139]
אמנם כל הקולות הללו שייכות אך ורק בטבילה במקוה מכל הטעמים המבוארים, אבל באופן שמשתמש במים מדוד שמש בפושרין, אין בזה שום פתחון פה,^[140] כיון שבתוך הדוד, המים חמים, והוא מוציא מהברז הקר והחם ביחד מים מעורבים שנעשים פושרין, והרי זו ממש גזירת מרחצאות.^[141]
העולה מהאמור:
א. חז"ל אסרו רחיצה בחמין בשבת, ומפורש בראשונים שרחיצה בפושרין כלולה באיסור רחיצה בחמין.
ב. בגדר הדבר יש לחקור: צד א' שפושרין בכלל חמין. צד ב' שרק חמין נאסרו, ואסרו פושרין באופן שהם מגיעים ממקור חום, כגון שלוקח מים חמים ומערבם עם צונן, או שרוחץ בצונן ועומד כנגד המדורה, שמפשיר מים כנגד מקור החום.
ג. בקדמוני האחרונים מבואר שהקלו בטבילה סמוך לחשיכה בפושרין, ויש שהתירו כיון שהמים הופשרו לפני השקיעה. נתבאר הטעם שכיון שבשבת לא הייתה שייכות עם מקור החום, אינו בכלל גזירת מרחצאות. ולצורך מצוה נקטו הפוסקים להקל בזה. [וצ"ע, שהמנהג להקל בזה גם ביו"ט שני של ר"ה ויו"ט שאחר השבת, ושבת שאחרי יו"ט.]
ד. גוף חימום בתוך מקוה שמופעל בשבת ומביא את המים למצב פושר, לכאורה אסור כדין עומד כנגד המדורה ומפשיר מים שעליו, והרבה נוהגים להקל בזה,
ה. באופן שהמים לא מגיעים לחמימות הגוף ומרגישים את הקור של המים מעט, אפשר לומר שאין זה בכלל פושרין. [וכפי צד א' בחקירה שהראשונים אסרו פושרין כיון שהם נקראים חמים]^[142].
ו. באופן שהמים חמים יותר, אפשר ללמד זכות [רק לפי צד ב' בחקירה לעיל] שכיון שהמים מתחממים מאליהם, וכשהאדם בא למקוה אינו ניכר שעומד לפני מקור החום, ואין למקוה שם 'חמים' אין לזה שייכות עם רחיצה בחמין.
ז. אמנם לעניין רחיצה במים מהדוד שהוחם ביו"ט, ומשתמש במים במצב פושר אי אפשר להקל, כיון שלוקח מים רותחים ומערבם עם צוננים בתוך הברז, ודבר זה מפורש בכל הראשונים לאיסור.
♦ ♦ ♦