כאשר חז"ל מבקשים להדגיש רעיון, פעמים רבות הם עושים זאת באמצעות הוספה לנוסח תפילה קיים, שינוי של מילה או הוספת ביטוי. הוספה אחת שכזו היא "באהבה", שמופיעה באופן מיוחד בנוסח התפילה והקידוש בשבת וגם במועד שחל בשבת.
השבת, שהקב"ה נתן לנו במתנה כדי להראות את אהבתו אלינו, מתאפיינת בשימוש בביטוי זה בתפילה וקידוש; גם במועדים לעיתים מופיעים ביטויים שונים של מושג האהבה בנוסח התפילה והקידוש, ומשתקפת בהם אהבתו של הקב"ה כלפי עם ישראל.
הביטוי "באהבה" משולב לאורך תפילת המועד והקידוש, אך הדגשה מיוחדת שלו מופיעה דווקא כאשר המועד חל בשבת. השאלה שעולה[1] היא מדוע קיימת העדפה להוספה זו דווקא בשבת, עד כדי כך שצריך לשוב ולהדגיש אותה גם בנוסח התפילות של המועדים, אף על פי שהביטוי כבר קיים שם.
♦
נציג שני הסברים המובאים על ידי פרשנים:
ההסבר הראשון הוא ההסבר הידוע והמפורסם. התורה, הכוללת את הציווי לחוג את המועדים, ניתנה בהר סיני, כאשר בגמרא (שבת פח ע"א) מתואר מעמד מתן תורה ככפוי: "כפה עליהם הר כגיגית". לעומת זאת, השבת ניתנה במרה, ללא מעמד של כפייה כלשהו. לכן[2] הביטוי "באהבה" מתאים יותר לתיאור קבלת השבת ופחות לנתינת המועדים. עם זאת, הקושי בהסבר זה ברור, שכן הציווי לחגוג את חג הפסח ניתן לפני מתן תורה ומצד שני הציווי על השבת מופיע שוב בסיני, כך שההבחנה בין לפני ואחרי מעמד סיני אינה מוחלטת.
הסבר נוסף הוא שהמועדים מציינים אירועים מיוחדים שבהם הקב"ה עשה ניסים לעם ישראל. פסח, לדוגמה, מציין את יציאת מצרים שקרתה לעם ישראל בלבד, ולכן[3] החג נועד ומוכרח להינתן לעם ישראל בלבד ולא ניתן להעניקו לאחרים. השבת, לעומת זאת, מציינת את בריאת העולם, אירוע הקשור לכל "באי העולם"; הייתה אפשרות לכאורה להעניק את השבת ביום אחר או לעם אחר, אך הקב"ה בחר דווקא בעם ישראל לקבל את השבת, כביטוי לאהבתו. גם כאן קיים קושי, שכן הביטוי "באהבה" נמצא גם במועדים.
ניתן להציע הסבר נוסף, המבוסס על יסוד שפיתח הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק[4] בקשר לקדושת הזמן והמקום.
בהקשר לקדושת המקום, בבית המקדש הקב"ה הוא המארח ועם ישראל הם האורחים, כאשר הם עולים לרגל "לפני ה'". לעומת זאת, בבית הכנסת, עם ישראל הם כביכול המארחים והקב"ה הוא האורח.
בהקשר לקדושת הזמן, במועדים הקב"ה הוא המארח, ועל כן עם ישראל הם עולים לרגל לבית המקדש בשלושת הרגלים כדי להתארח. לעומת זאת, בשבת המצב הפוך - עם ישראל הם כביכול המארחים והם מזמינים את הקב"ה לבוא ולהתארח בבתי הכנסת, וכפי שאנחנו שרים בקבלת שבת בואי כלה.
בהתאם לכך, ניתן להציע את הדברים הבאים[5]:
אירוח אורחים נחשב לאחת המעלות הגבוהות של נתינה ואהבה, אך להתארח אצל אחר עשוי לבטא רמה עמוקה ומוגברת יותר של אהבה ונתינה. גם כאשר האהבה אינה חזקה במיוחד, אדם עשוי להיות מוכן לארח, כמו בליל הסדר, שבו אנו אומרים ומזמינים "כל דכפין". עם זאת, כאשר אדם מוכן להתארח אצל האחר, הוא מבטא בכך מידת אהבה עמוקה וגדולה יותר, שכן הוא עוזב את אזור הנוחות שלו וחוסה תחת מצודתו והשפעתו של האחר בסביבה שאינה טבעית לו.
כמו כן, כאשר אנו עולים לרגל לבית המקדש, אנו האורחים של הקב"ה, וזהו יום של שמחה וחג. בשבת לעומת זאת, הקב"ה מראה לנו אהבה גדולה עוד יותר בכך שהוא מאפשר לנו לארח אותו. זהו ביטוי לאהבה עמוקה יותר; ואולי בשל כך חז"ל בחרו להדגיש ולרבות את הביטוי "באהבה" דווקא ביום השבת.
♦ ♦ ♦