ותירץ הריצב"א המובא בתוס' וברשב"א שאויר דעלמא לא עושה מבטל ליה אלא אויר שבאים לסותמו הוא עושה מבטל ליה לעומד ולכן אויר שחוץ לעור העסלא לא מבטל לעומד. ונוצר כאן אוהל להביא את הטומאה.
ויש להקשות מדברי הרשב"א בדף י"ט, שמקשה מדוע מועיל מחיצה לכלאים והרי יש אויר בצדדי המחיצה ונאמר דאתי אוירא דהאי גיסא והאי גיסא ומבטל ליה, ומתרץ הרשב"א דדין אתי אוירא ומבטל ליה זהו דין דרבנן, ורבנן תיקנו דין זה רק לענין שבת החמורה ולא לענין כלאים. דמדאורייתא המחיצה קיימת ולא מתבטלת, ולכן לעניין כלאים לא גזרו חכמים שזה יתבטל, והעמידו את הדין כעיקרו שזו מחיצה כשרה.
ומאחר שכתב הרשב"א שאתי אוירא זו תקנה רק לענין שבת מדוע הוא מקשה על עור העסלא שיתבטל האוהל דאתי אוירא ובטל ליה, דאם זו תקנת חכמים ומדאורייתא אין כאן מבטל ליה. לכן לכאורה הדין הוא שהאוהל קיים והטומאה מתפשטת. דחכמים לא יעשו תקנה להקל להפקיע אוהל שמדאורייתא מביא את הטומאה. ומה הוקשה לרשב"א שנאמר אתי אוירא בעור העסלא, והוזקק לתרץ כדברי הריצב"א.
ומשמע דיש שני אופנים בדין אתי אוירא - דעומד הנמצא בין אוירים הגדולים ממנו, מדאוריתא לא יכול לגדור את האוירים, ואינו סותמם ולא גודרם. דעיקר המקום הוא מקום פתוח ופרוץ. ולא דנים שהאויר נסתם ונגדר מכח עומד שסותמו מתי שכללות המקום פרוץ העומד שנשאר הוא חלש ומתבטל לענין זה שאין בכוחו לגדור את האויר. והאויר נשאר פתוח ואין לו סתימה.
ולכן אמרינן שמדאורייתא אין העומד הזה גודר את האויר שלידו. דאימתי יש כח במחיצה לגדור את האויר שלצידה זהו מתי שמחשיבים שכללות המקום סגור.
וכה"ג האויר נדון כאויר הטפל למחיצה ומתבטל למחיצה. ולכן שיש נדון דעומד יגדור את האויר שלידו. ויש ענין אתי אוירא ומבטל לעומד כגון בעור העסילא אמרינן שמדאורייתא אין האויר יכול ליגדר מעומד שכזה.
וזהו דהקשה הרשב"א שבעור העסלא נאמר אתי אוירא, והוזקק ליסוד הריצב"א שאויר שלא באים לסותמו לא עושה דין אתי אוירא. דזו סברא דאורייתא שעומד שמבטל ליה לא אלים לגדור ולסתום את האויר שלידו.
אבל יש דין אתי אוירא נוסף שמבואר בדף י', שאם בפתח המבוי היה פתח של יותר מעשר אמות ונעץ קנה, זה לא מועיל. ופרש"י והרשב"א שהטעם הוא שאתי אוירא ומבטל ליה.
ןחזינן שדנים שהאויר נדון כיותר מעשר אמות, והטעם שמתבטל העומד הוא מכח דין אתי אוירא. ודוקא משום שכנגד העומד לא גדור, לכן יש כאן אויר של יותר מעשר אמות. וממילא לא מועיל הלחי וקורה. דזה לא מועיל כשרחב יותר מעשר אמות.
וחזינן שלא רק שהאויר לא נגדר מכח העומד, אלא גם נתבטל העומד, ונחשב שאין כאן כלל מחיצה. ולכן אין מתחלק האויר לשנים, אלא הכל אויר אחד גדול.
ומעתה נראה שכל יסוד הרשב"א הוא שאתי אוירא זהו דין דרבנן. ולכן בדיומדין מועיל פשוטין. והרי פירצה יותר מי' פוסלת בדיומדין. והוקשה לרשב"א שנאמר שהמחיצה נתבטלה והפשוטין נתבטלו ויש כאן יותר מעשרה. וכמו שנועץ קנה ברוח רביעית שיותר מעשר אמות, שזהו פסול, דהכל אויר אחד רצוף משום דמבטל ליה. ועל דין זה מחדש הרשב"א שזהו מדרבנן, ולענין עולי רגלים לא גזרו. ולכן לענין כלאים לא גזרו, אלא לענין שבת החמורה. אבל שהאויר ייסתם מחמת עומד. שנתבטל זהו סברא דאורייתא. ובאופן שרוח רביעית ט"ו אמות ועושה עומד של אמה ולא יכול לגדור את האויר, דמבואר בגמ' שאתי אוירא ומבטל ליה הוא סברא דאורייתא. שעומד קלוש שמבטל ליה אינו גודר את הרשות, ואין האויר שלידו מתבטל אליו.
ולכן לענין עור העסלא שהאויר נדון כסתום ומשלים שיעור טפח של האוהל, התם זהו ענין אתי אוירא, שלא נחשב האויר כסתום מכח עומד שנתבטל זהו דין תורה. וזה הוקשה לרשב"א שנאמר אתי אוירא.
ולכן הוזקק ליסוד הריצב"א שאויר שמחוץ לרשות שלא באים לסותמו, אויר כזה לא דנים עליו ולא עושה דין של אתי אוירא.
ולכן בעור העסלא חל דין סתום על האויר על האויר מכח העומד מרובה, ולא חל כאן דין תורה של אתי אוירא. ודוקא בפשוטין של דיומדין ובכלאים, שבאים לבטל את העומד עצמו, זהו לא דין דאורייתא. וחכמים תקנו זאת לענין שבת בלבד. ולכן אם יש פתח של עשרים אמות ונעץ קנה אמרינן בדף י' ע"א שאינו מועיל, והטעם הוא שנפקעת המחיצה, ויש כאן אויר רצוף של למעלה מעשרים. ותקנו חכמים שמבטל ליה עושה שנפקע העומד ונתבטלה כל המחיצה. אבל דין תורה של מבטל ליה זהו שהאויר לא נסתם מכח העומד.
וחכמים תקנו להאלים את דין מבטל ליה שעיקרו דאורייתא. אלא שחכמים חזקו דין זה, שלא רק שהאויר לא נסתם על ידי עומד שנתבטל, אלא תקנו שהעומד עצמו נפקע, וכמי שאינו דמי. ותקנו שיש כאן אויר גדול של עשרים אמות, והוא לא מתחלק לשני פתחים של עשר, משום שמבטל ליה נפקע כל מחיצת העומד, וכמי שאינו דמי שאינו כלום.
♦
דין אתי אוירא לענין היקף חומה במעשר שני וקריאת המגילה
כתבו התוס' בב"מ (דף נ"ג ע"ב) דמחיצות עומד מרובה שיש בהן פירצה יותר מעשר אמות, אע"פ שלענין רשות היחיד בשבת זו פירצה ונאסר לטלטל שם, אפילו הכי לענין אכילת מעשר שני וקדשים בירושלים, דבעינן היקף חומה, סגי לן בעומד מרובה, ומותר לאכול מעשר שני בירושלים בחומה שיש בה עומ"ר אע"פ שיש פירצה יותר מי' אמות. אבל כשיש פרוץ מרובה, אסור לאכול קדשים ומעשר שני.והביאור הוא דיש ב' ענינים - יש הלכה שבעינן כח של מחיצה, שתפקידה לחלק את המקומות ולהפריד בין המקום שמחוץ למחיצה למקום שבפנים. וכשיש פירצה יותר מי' אמות זה מחבר את המקומות יחד ולכן זה פוסל את המחיצה. והעומד מתבטל. וכשיש פתח של עשרים, אם ינעץ קנה הוא מתבטל ונעשה כפתח של עשרים, וזו פירצה.
אבל באכילת מע"ש וקדשים, שתלויה בחומה, אין זה דין של מחיצות, אלא עיר שיש לה היקף חומה סגי ברוב העיר שיש לו חומה, ולא איכפת לן פירצה יותר מי' אמות.
ומעתה יש לדון בחומה של ירושלים שהייתה עומ"ר, אבל חלק מן המחיצה שמשלים את הרוב של העומד מרובה היה עומד בין ב' אוירים שהם גדולים ממנו, דלענין שבת אמרינן אתי אווירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה - האם לענין חומה של עיר העומד מתבטל ונדון כמי שאינו, ותיאסר אכילת מע"ש וקדשים. או דילמא דין אתי אוירא ומבטל ליה, יסודו הוא שאי אפשר לדון כנגד מקום העומד שנוצרת הבדלה בין המקומות, דמסתכלים במבט כולל, שהאוירים גדולים הם מחברים את המקומות להדדי. אבל דין של חומה י"ל דקיים, שיש כאן חומה, והעומד שמונח בין ב' האוירים יצטרף לעשות עומד מרובה.
וכן יש להסתפק לענין כרכים המוקפים חומה מימות יהושע לענין קריאת המגילה בט"ו. האם עיר שהייתה לה חומה על רוב העיר, אבל חלק מן החומה היה ליד ב' אוירים שגדולים יותר ממנו - האם נאמר שמבטל ליה זהו רק לענין מחיצה שתפקידה להבדיל את המקומות, ולענין זה יש דין מבטל ליה, שאין המקומות מתחלקים, דמקום שהאוירים גדולים הם מחברים את המקום עם החוץ, אבל לענין קדשים, וכן לענין היקף חומה מימות יהושע לענין קריאת המגילה, סגי לן בדין חומה. ואפשר לצרף לעומד מרובה גם עומד כזה שהאוירים שלידו הם גדולים ממנו. דהחומה קיימת גם שיש אתי אוירא, ורק כח ההבדלה של המחיצה לא קיים אף כנגד העומד אם האוירים שלידו הם גדולים, ונחשב שבאופן כללי המקום מחובר עם החוץ. אבל במקום שתלוי בדין חומה זה יועיל אף שיש אוירים גדולים ליד העומד, אפ"ה לא מתבטל ויכול להשלים לשיעור רוב.
ולכן אף לדעת התוס' בעירובין דף ב' ע"ב שכתבו שפתח של שער החצר נדון כפתח המשכן אמרינן אתי אוירא ומבטל ליה. וחזינן שהם נקטו שהעומד מתבטל וכמי שאינו זו סברא דאורייתא, ואפ"ה י"ל שלענין קדשים וקריאת מגילה לא נאמר דאתי אוירא ומבטל ליה, שזו רק הלכה בדין פירצה. ונחשב שהאויר הוא גדול, אבל חומה יש כאן.
♦
דעת הרמב"ם דרק צורת הפתח הסמוכה למחיצה נחשבת כפתח אמיתי. ונידונת כמחיצה גמורה
יסוד דין צורת הפתח לכאורה נתחדש שזו מחיצה, וצוה"פ נחשבת מחיצה. אמנם ברמב"ם (פרק ט"ז שבת הט"ז) כתב דצוה"פ לא מועילה בפתח שהוא יותר מעשרה וגם היה פרוץ מרובה.וקשה, הרי צוה"פ נדונת כמחיצה, ומדוע בפרוץ מרובה יותר מעשרה לא מועילה צוה"פ. וצ"ל שסובר הרמב"ם שכל המהלך של פתח שייך כשיש לידו מחיצה, ואז יש מהלך של עשיית פתחים במחיצה. אבל אדם שעושה צוה"פ ואין ליד הפתח מחיצה, אינו פתח אמיתי, משום דאין כאן צורך בפתח שיוכלו להיכנס בו. דמי מונע כניסה שיצטרכו לעשות פתח. ודוקא כשפתח מחובר וצמוד למחיצה אז עושים פתח. ולא קיים מהלך של פתח אמיתי אלא כשהוא סמוך וצמוד למחיצה.
ולכן אמרינן שאם יש יותר מעשר אמות זהו מקום לעצמו. ואין המחיצות שאחר עשר נמצאות כלל במקומו של הפתח. וכל השייכות של המחיצה לצוה"פ קיימת דוקא אם המחיצה תוך עשרה, שאז זה סמוך. והגדר הוא שמחיצה יוצרת סיבה שנצרך שיעמוד פתח, ואז יש פתח אמיתי ואז יש מחיצה כשירה. אבל כשאין חיבור בין צוה"פ למחיצה, ואינו עומד בשכנות של מחיצה, אם כן אין כאן צורך לפתח. וממילא אינו פתח אמיתי, וכה"ג אינו מחיצה כשירה.
ובשלמא כשיש עומד מרובה, ובנוסף צוה"פ לפירצה יותר מעשרה, זה מועיל משום דהגדר הוא שסגי לן בהפקעת הפירצה, ואז העומ"ר הוא הגודר. ולא צריך שהצוה"פ תגדור, וסגי שהיא פועלת שאין כאן פירצה, ואז המחיצה עומ"ר גודרת. ולכן לרמב"ם דוקא כשיש פרוץ מרובה והפירצה יותר מעשרה אז לא מועילה צוה"פ לגדור. ואף בסוכה, שפרוץ מרובה כשר בה, אבל כשיש יותר מעשרה אין המחיצות גודרות יותר מעשרה. וממילא בעינן לצוה"פ שתגדור, וצוה"פ לא מועילה ביותר מעשרה בפרוץ מרובה. דהרי כשזה פרוץ יותר מעשרה אין המחיצות שבצדדים גודרות אותו, משום דמחיצה לא גודרת ביחס של יותר מעשרה, ואמרינן שאין המחיצה מתייחסת ליותר מעשרה.
וצוה"פ אינה נידונת כמחיצה לענין סוכה אלא דוקא כשהיא סמוכה למחיצה. אמנם כשיש עומ"ר הוא גודר את כל הרוח, דסגי ברוב הרוח שיש בה מחיצה. אלא שפירצה יותר מעשרה זו פירצה גמורה, וכשאין לו גדרה של פתח נחשב כפירצה גמורה. וענין זה לא קיים כשיש צוה"פ, דאין כאן פירצה, ויש לזה שם פתח לסלק את הפירצה.
וכדמצינו בחוז"א דבדיומדין פירצה יותר מעשר דאורייתא ובעומד מרובה פירצה יותר מעשרה דרבנן. והטעם הוא שכשיש עומד מרובה הוא הגודר את הרוח. ודין פירצה שאינה פתח מקלקל את המחיצה זהו תקנת חכמים. אבל בדיומדין כל הגדירה זה משום שנתחדש שאויר שליד מחיצות שנמצאות בכל הרוחות של המקום מועיל מדאורייתא. ולכן כאן יותר מעשרה אינו אויר הצמוד למחיצה ופסול מדאורייתא, דהרי זהו פרוץ מרובה שאינו בצד המחיצה.
ובטור סימן שסב כתב דלא מהני צוה"פ מכל הרוחות בבקעה. וכתב שדוקא שאין גם מחיצת עומד, אבל כשיש מקצת מחיצה, אף שפרוץ מרובה תועיל צוה"פ.
ויש לבאר דפתח אמיתי הוא כשהוא צמוד למחיצה. שכאשר יש סתימה ומניעת מעבר, מתאים להעמיד לידו פתח, וזה מועיל בבקעה אף בארבע רוחות. ודוקא כשעושה רק צורת הפתח, שזה אינו פתח אמיתי, זה לא מועיל בארבע רוחות בבקעה.
ולדעת הרמב"ם שלא מועילה צוה"פ בפרוץ מרובה (ביותר מעשרה), כתב המ"מ דמודה הרמב"ם ברוח שלישית שמועילה צוה"פ בפרוץ מרובה (וביותר מעשרה). ויש לחקור האם הביאור הוא דבמחיצה שלישית מקילים שסגי במחיצה גרועה, כמו שלחי מועיל ברוח שלישית בלבד ולא בשתים. ומחיצה שלישית לא צריכה לגדור אלא לחלק ולהבדיל, ולזה מועילה צוה"פ לחוד בפר"מ. או דילמא היסוד הוא שצוה"פ מצטרפת לשתי מחיצות גמורות ומתחזקת מכוחם. שמחיצה קלושה המחוברת למחיצות חזקות נותן כח למחיצה החלשה לגדור.
ובאופן נוסף י"ל דפתח אמיתי זהו כשהוא סמוך למחיצת עומד, דכשיש מחיצה המעכבת את הכניסה מתאים לעשות בסמוך פתח להיכנס, שצריכים מקום להיכנס המחובר למחיצת עומד.
ולכן כשיש שתי מחיצות חזקות ומצורפת להן צוה"פ, זהו פתח אמיתי ולכן זו מחיצה. אבל כשאין שתי מחיצות של עומד, זהו פתח גרוע ולא מועיל. וכדכתב בהטור דצוה"פ בבקעה כשיש מקצת מחיצה מועילה הצוה"פ.
ויש לדון נפק"מ באופן שעשה שתי מחיצות של עומד מרובה שקיים בהן אויר יותר מעשרה, ועשה במקום האויר צוה"פ, ורוח שלישית עשה צוה"פ - האם זה יכול להיחשב מחיצות.
דיש לחקור - האם נדון שהצוה"פ מצורפת לשתי מחיצות עומד, דאף שיש פירצה יותר מעשרה בשתי מחיצות (שסתם אותן בצוה"פ) זה מוגדר שהצוה"פ ברוח שלישית מחוברת לשתים. דכתב החזו"א שמן התורה עומד מרובה מועיל אף בפירצה יותר מעשרה. ונמצא שיש חיבור של צוה"פ בשלישית לשתי מחיצות עומד, ויועיל. או דילמא אחרי שחכמים קבעו שיותר מעשרה זו פירצה, דנים שאין חיבור בין השלישית לשתיים, ולא תועיל הצוה"פ של השלשית, דאינה מתחזקת משתי מחיצות עומד, דהיא מופרדת מהן.
אבל אם סברת הרמב"ם היא שרוח שלישית מקילים שצוה"פ מועיל בפרוץ מרובה זה כשר, ואין נפק"מ אם השלישית מחוברת לשתיים כהלכתן או מופרדת. דתמיד צוה"פ מועיל ברוח שלישית.
♦ ♦ ♦