ידוע ומקובל בשערים המצויינים בהלכה הדין דיש לספור ספירת העומר מעומד. ואכן עיקר הדין נזכר כבר ברבים מהראשונים[1], ולמדוהו מהפסוק "מהחל חרמש בקמה" (דברים טז ט), שעליו באה הדרשה "אל תקרי בקמה אלא בקומה", ומכאן שצריך לספור העומר מעומד, וממנה למדו בג"ש 'לכם' 'לכם' לכל המצוות בהן נאמרה תיבת 'לכם' בפסוקים (ציצית, שופר, מילה וכו'). וננסה בדברים דלהלן לעמוד על מקורה של דרשה זו.
נקדים שדרשה זו לא נמצאת בש"ס שלנו, לא בבלי ולא ירושלמי, ואף לא במדרשי רז"ל, ובדברי הראשונים נזכרו מקורות שונים לדרשה זו, ומאידך רבים מהם לא הביאו כלל מקור לזה, אלא רק ציינו שכן מצאו בספרים שקדמו להם. והא לך קצת מלשונותיהם בזה: "ומצאתי" (מחזור ויטרי סימן שעו), "מצאתי בקונטרס צרפתי" (הרוקח בהקדמה להלכות ברכות), "יש מפרשין" (שבולי הלקט, סדר פסח סימן רלד), "כך קבלנו מרבותינו" (ספר האשכול [אלבק] הלכות פסח דף קנט ע"א), "ואמרי רבוותא" (ספר האשכול, ריש סימן כג). ואכן בספר יראים (סימן רסא, ובדפו"י סי' קיד) אחר שהביא את הדרשה הנ"ל הוסיף: "דרשה זו שמעתי ולא ידעתי מקומה".
אולם מדברי כמה מרבותינו משמע קצת שמקור הדרשה הוא מחז"ל. רבינו בחיי (דברים טז ט) הביא דרשה זו בשם רז"ל, והרא"ש בפסחים (פרק י ס"ס מא) הביאה כברייתא, וז"ל: "וכי מברכים מברכים מעומד דת"ר בקמה תחל לספור אל תיקרי בקמה אלא בקומה", ובכלבו (סימן כב) הובאה בשם הירושלמי.
והנה, בשבולי הלקט (סדר חג הסוכות סימן שסו) הביא דרשה זו בשם הלקח טוב, הלא הוא המדרש המכונה פסיקתא זוטרתא בפי האחרונים. ובהלכות מילה (סימן ד) הביא כן בשם רבינו טוביה שהוא הוא מחבר הלקח טוב, וכך גם בספר העיטור (הלכות ציצית, דף עו טור ד), ומצוי הוא כמה פעמים בספר העיטור שמביא דברים בשמו. ואכן כן הוא לפנינו במדרש זה בפרשת אמור (כג טז), וז"ל: "בעמידה, שנאמר מהחל חרמש בקמה, כלומר בקומה, וממנו אנו למדין על כל מצוה שנאמר בה לכם כגון מילה וציצית. המול לכם כל זכר. והיה לכם לציצית שכולם מצותם בקומה זקופה, וזה מדרש וזה הלכה". וכעי"ז גם ב'מדרש אגדה' (בובר, דברים שם): "שבעה שבועות תספר לך [...] בקמה. בקומה צריך לברך ולא בישיבה". ובאמת שכבר האריך לחפש המקור לדרשה זו מרן החיד"א בברכ"י (סימן ח סק"ב), וכתב שהוא מהלקח טוב הנ"ל שהוא מדברי רבותינו, ואח"כ ראיתי שכ"כ ג"כ בשו"ת הרב"ז (ח"ג חו"מ סימן נג), יעו"ש. וכן בספר ציוני מהר"נ על הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הכ"ג) העתיק לדברי הברכ"י הללו.
אולם יש להעיר שאם נאמר שזהו המקור הקדום ביותר לדרשה זו הרי שלכאורה ירדנו להציל ולא הצלנו, שכן, רבינו טוביה מחבר הלקח טוב חי אחרי הרי"ף, וזמנו מתוארך סביב זמנו של רש"י או אף אחריו[2], וא"כ אינו מדרש קדום מדברי רבותינו ז"ל [ומדרש אגדה הנ"ל שגם בו הוזכרה דרשה זו מאוחר אף מזמן הלקח טוב]. ושוב ראיתי בספר פרדס הגדול (סימן קעא) שחלק על הדרשה הנ"ל ולא קיבלה, והיא הוכחה לכך שאין זה מדרש קדום, וז"ל שם: "איכא דגמרי (במצות שופר) לכם לכם מגזרה שוה דבעינן מעומד, וכן כל מצוה שכתוב בה לכם מצותה בעמידה. וליתא, דאמר מר (סנהדרין מב ע"א) כל המברך על הלבנה בחידושה כאילו קיבל פני שכינה, ואמר אביי בעמידה, וטעמא משום קבלת פני שכינה הוא דבעינן מעומד, הא משום לכם לכם דגזרה שוה לא, דאם איתא לגזרה שוה, בלא קבלת פני שכינה בעינן לברוכי מעומד, אלא שמע מינה דלאו מילתא היא".
ולפי"ז הרי שזו היא דרשה שממנה למדו הלכה שאינה מופיע בדברי רבותינו ז"ל, ואינה אלא מפרי עיטם של רבותינו הראשונים. וככל הנראה כך קיבלו במסורת והסמיכוה אקרא, וכן משמע מדברי הרי"ץ גיאת (הלכות חדש וספירת העומר, סוף עמ' שמ), וז"ל: "אמר מר רב שמואל הכהן דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד מדכתיב (מלכים א ח) ויברך את קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד. אנו כך קבלנו מרבותינו האסמכתא דספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור שאין ת"ל בקמה ומת"ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור". וכן משמע מהמשנ"ב (שעה"צ סי' תפט אות ז) שכתב: "כתבו כל הראשונים אסמכתא לזה מדכתיב מהחל חרמש בקמה, אל תאמר בקמה אלא בקומה", ומשמע שהראשונים הם אלו שהביאו האסמכתא לדין זה ואין מקורה מחז"ל. וכן מצאתי בספר הפרדס (נביו, שער המעשה ד"ה וצריך לברך) "וצריך לברך מעומד. והגאונים הראשונים ז"ל אסמכוה אקרא, דכתיב מהחל חרמש בקמה א"ת בקמה אלא בקומה, אלמא שצריך לברך מעומד". [ומה שהכלבו הביאה בשם ירושלמי ראיתי בהערות לרי"ץ גיאת הנ"ל שכתב המהדיר להוכיח שאין מקור דבריו מהירושלמי אלא הוא דברי גאונים, יעו"ש.]
עוד זאת יש להעיר, כי בכמה מספרי הראשונים הובא טעם נוסף לברך ספירת העומר מעומד, לפי שכל מעשה העומר מעומד, כ"ה במחזור ויטרי (הלכות פסח סימן קד, עמ' 310-254) וסידור רש"י (סימן תלז), ספר המחכים (הל' פסח), וכעי"ז בשבלי הלקט (סדר פסח סימן רלד) בשם יש מפרשים. ואם נאמר שהדרשה הנ"ל מקורה מדברי רז"ל, מדוע הוצרכו הראשונים לתת טעם נוסף לזה, ויש בזה ג"כ כדמות ראיה שאין מקור דרשה זו בדברי רז"ל התנאים והאמוראים, אלא לכל המוקדם סביב תקופת הגאונים.
ולפי המתבאר יש להעיר לכאורה על מרן החיד"א, שידע שזמנו של מחבר הלקח טוב מתוארך לתקופה מאוחרת – וכפי שהעיד בעצמו ש"היה קרוב לזמן הגאונים" – ומ"מ הסתפק בזה כמקור לדרשה. ונראה שדבריו נסמכים על כך שאף מדרשים אחרים המקובלים בידינו מעורבים מדברים המאוחרים מזמן רבותינו התנאים והאמוראים. ומה שחיזק דבריו מכך שאף מרן בכס"מ בכמה מקומות הראה מקור דברי הרמב"ם מהפסיקתא, אינה ראיה לענ"ד, שכן אותה הפסיקא עליה דיבר מרן לכאורה אינה אלא פסיקתא דרב כהנא, שהיא מן המדרשים הקדומים המקובלים בידינו, ואף 'פסיקתא רבתי' מתוארכת לזמן קדום יותר מאשר פסיקתא זו דרבינו טוביה. ונראה שאף הוא לא התכוון לראותו כבעל דרשה זו, אלא המקור היותר ראשוני שבו מצאנוה. ומאתה אם באנו להתחקות אחר המקור היותר קדום לדרשה זו, נראה שיש לבחור בהריצ"ג שהזכירה כקבלה מרבותינו, והיינו ככל הנראה רבותינו הגאונים (כפי שמצוי לרוב בדברי הריצ"ג להביא פעמים רבות מדברי הגאונים).
ובאמת שהחיד"א עצמו בשו"ת חיים שאל (ח"ב סימן א) מעיד מאה עדים על דברינו אלה, שם עמד על דבריו הנ"ל בתשובה לשואל שהתמיה מה לנו לחפש אחר מקור דרשה זו מאחר שנזכרה בדברי הרא"ש בלשון 'תנו רבנן'. ותורף דבריו הוא שאומנם כן דרך הרא"ש להביא מדברי רז"ל המפוזרים בכל רחבי הש"ס, אך שונה הוא נידון דידן, וז"ל לענייננו: "אבל להביא ברייתא בשם תנו רבנן ולא הוזכרה בבבלי וירושלמי זו לא שמענו. ומה גם דברייתא בלשון 'תנו רבנן' היא שוגרת ומשוגרת כמשניות כמ"ש רבינו בצלאל והרמ"ע כידוע. ואם נפשך לומר הן כל אלה טענות לגדל ולחזק דהכי הוה גריס הרא"ש בש"ס וכמה חילופי גירסאות בש"ס כנודע, דע דהרא"ש הוא אחרון מהראשונים וכבר קדמו לו מעתיקי השמועות בה"ג ורי"צ גיאת והרי"ף וראב"ן זקנו של הרא"ש ודכוותייהו, ולא אשכחן לשום גאון דמייתי ברייתא זו, ובהלכות ריצ"ג כתב ש'קבלה מפי רבותנו דמונין מעומד ואסמכוה אקרא בקמה קרי ביה בקומה', הביאו מרן בכסף משנה פ"ז דתמידין, ומזה מוכח דאינו בריתא רק שקבלה מפי רבותיו". ועיין שם עוד שהוסיף להוכיח כן מדברי שאר הראשונים שהביאו טעמים אחרים לדין זה, כעין דברינו הנ"ל, וסיים: "ומכל זה מוכח דאינה ברייתא מפורשת כמו שכתוב בפסקי הרא"ש ז"ל". והעיר עוד ממה שכתב בספרו יעיר אזן (בכללים מערכת א אות נז) "דזה תוספת בהרא"ש שכתב בגליון איזה למדן ואינו מפסקי הרא"ש", והוכיח זאת ממה שלא נמצאו דברים אלה ברי"ף על אף שזו דרכו בד"כ להעתיק לשון הרי"ף, וגם אינו בקצור פסקי הרא"ש, ע"ש.
ושו"ר שכבר העיד על כך בספר תורה תמימה (דברים שם, הערה מב), וז"ל: "ודע כי ברא"ש סוף פסחים כתב וז"ל 'וכי מברכים ספירת העומר מברכים מעומד, דת"ר בקמה תחל לספור אל תקרא בקמה אלא בקומה' עכ"ל. ואחרי לשון זה נגררו הרבה אחרונים וסמכו לחשב כי אמנם נמצאה ברייתא כזו, אבל אין האמת כן אלא דרשה זו היא סמך ורמז בעלמא נובע מהפוסקים עצמם, וכמש"כ הכס"מ פ"ז הכ"ג מתמידין, והלשון דת"ר שכתב הרא"ש צריך תיקון והגה"ה, ועיין בהגהות הגרי"ב, ואיך שהוא אין ברייתא כזו בשום מקום", ודבריו ברור מיללו ואמת הייתה בפיהו. ולא ידעתי מה הרעיש עליו בספר זכרון משה (סופר, ח"א סי' יא), שנעלם ממנו מקור דרשה זו ממדרש הנ"ל וכדברי החיד"א, ולפי כל האמור כאן נראה ברור שכוונתו הייתה שאין לו מקור קדום בדברי חז"ל, וכפי שמפורש בלשונו, ואף דברי החיד"א לא סותרים לדבריו, ואדרבה רק מהווים ראיה לכך לענ"ד, וכפי שמתבאר מדבריו בחיים שאל וכנ"ל.
ושו"ר שככל דברינו הנ"ל העלה באריכות בשו"ת מנחת אלעזר (חלק א סימן מח), והא לך קצת מלשונותיו, "מעתה שמ"ש שצריך להיות המצוה בעמידה אינו משורש הדין ואינו בנמצא בש"ס", "אלא ודאי פשוט דאינו מדינא דגמרא כלל שצ"ל מעומד", ושוב הביא את המקור ממדרש לקח טוב ודחאו כנ"ל, וז"ל: "ושוב ראיתי שמה שהביא הב"י בשם בעל העיטור, הנה בעל העיטור כתב זאת בשם ר' טוביה, והוא לפנינו בפסיקתא זוטרתא הנקרא לקח טוב לר' טוביה ב"ר אליעזר (בפרשת לך בהלכות מילה), אשר נדפס זה מקרוב, ועליו כיון הבעל העטור כנראה, והנה נודע שר' טוביה הביא כמה דברים בס' לקח טוב שם גם מהאחרונים שלאחר התלמוד כמו מר' משה הדרשן ועוד מפרשים אחרונים הכל שם בילקוטו ולאו דוקא מדרז"ל לבד ע"כ נראה כמו שכ' הר"מ בשם הר"י ן' גאות שמקובל היה בידם של הפוסקים כן ואינו נמצא כלל בדברי רז"ל".
ושוב מצאתי דרשה זו במדרש תנאים על דברים (שם) הנדפס ע"י ר' דוד צבי הופמן, אולם גם זה הוא מעין המדרשים הנ"ל, שדברים מאוחרים מעורבים בהם. ובכל אופן דברי הראשונים בעניין יעידו מאה עדים על דברינו הנ"ל שאין זה אלא מדרש מאוחר, ולכל היותר יש להקדימו לתקופת הגאונים.
♦ ♦ ♦