א. אשר ברא ששון ושמחה. מדוע נאמר בלשון ברא ולא "יצר". ותירץ מרן זצ"ל שברא משמע יש מאין כמו בראשית ברא אלוקים (וכמו בקורח שנאמר "אם בריאה יברא ה'"). בעולם הזה לא שייך שתהיה מציאות של שמחה, כיון שהעולם הזה הוא חסרון לא שייכת שמחה גמורה, שזה שלמות. ולכן הוצרך ה' לברוא בריאה חדשה של שמחה, כביכול יש מאין, שבעוה"ז עצמו לא שייך כן. ולכן היום צריך "להגיף את התריסים" וליצור חציצה בין העולם לאדם שרוצה לקבל שמחה. וזהו מבקשים עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, שלעתיד לבוא ישמע בערי יהודה, דגם בחוץ תישמע השמחה, שאז הכל יהיה בשלמות, גם העולם הזה. (קיצור ממה שאמר בשמחת השבת שלפני החתונה של הכותב).
ב. "שמחים בצאתם וששים בבואם" ההבדל בין שמחה לששון ששון זה הסיבות המביאות לשמחה. כלומר הששון בכח, ושמחה זה הבפועל של הששון, כלומר איך שיוצא בפועל. וזה מה שאומרים שמחים בצאתם וששים בבואם, שבבואם הם ששים, כלומר יש להם את הסיבות לשמחה ומכינים את עצמם לשמחה, ואז הבפועל של השמחה זה הבצאתם. וזה הפשט אשר ברא ששון ושמחה. (דברים שאמר בשבע ברכות של הכותב).
ג. "שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" מהו כשמחך יצירך בגן עדן מקדם? ששם השמחה באה מלמעלה ישר מה' בלי שום דבר באמצע (שמעתי בשמו).
ד. איתא בגמרא (ברכות ל:) שרב המנונא אמר ווי לן דמיתנן, מה הקשר לחתונה? כיון שבחתונה אדם מביא תולדות ויש דורות חדשים.
ה. "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" (סוטה יז.) וראיה שזה כפשוטו מזה שמבואר בסוף המימרא ואי לאו אש אוכלתו, והמושג אש מצינו בבית המקדש אצל נדב ואביהוא, וכן בעוזיה (שרצה לעבוד בבית המקדש) שנצטרע, ומבואר בחז"ל שיצאו שתי לשונות של אש. (ובפעם אחרת הוסיף לי דוגמא נוספת - מאתים חמישים איש במחלוקת קורח ועדתו, שרצו להקטיר קטורת ונשרפו באש.) והביאור שמדוע דוקא אש, אש אוכלת ושורפת הכל ולא משאירה זכר, דכיון שפגם בבית המקדש כל כך חמור שצריך לכלות לגמרי. ומזה ראיה שאש זה כפשוטו.
עוד ראיה ששכינה ביניהם כפשוטו, דבכל התורה מצינו שרק מעשה פוגם ולא מחשבה, והביאור הוא שבעולם החומרי מחשבה לא פוגמת אלא רק מעשה, כיון שהקב"ה אינו מצרף מחשבה למעשה (קדושין מ.). ואילו בבית המקדש מצינו שמחשבה פוגמת (כגון מחשבת פיגול). והביאור הוא דכיון ששם ה' טאטא את כל החומריות לא נשארה טיפת חומריות, הכל זה רוחני, אז גם מחשבה פוגמת. והנה מצינו שבאיש ואשה גם מחשבה פוגמת בבני תשע מידות (נדרים כ:), ומוכח ששכינה ביניהם זה כפשוטו. (מתוך דברים שנאמרו באירוסין של הכותב).
ו. הפסוק מתאונן "על כן יעזוב איש את אביו ואימו", שבעולם הזה לא שייך חיבור עד כדי כך שכאשר אדם מתחתן ומתחבר עם אשתו מוכרח לעזוב את אביו ואימו, ולא שייך חיבור עם אחרים.
ז. מבואר שאפילו שה' רצה לתת לאדם אשה, בכל זאת היה צריך התעוררות על זה מכח האדם, כמבואר ברש"י שהאדם אמר להקב"ה לכולם נתת ולי לא.
ח. מבואר בגמרא כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה (יבמות סב:). הביאור הוא - התורה יש לה את המהלך הטבעי הלימוד, ולהתחבר לשכל של התורה יש את הקדושה, וזה שייך רק עם אשה. וילפינן מאיוב דכתיב "האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני" (פרק ו' פסוק י"ג), ולכאורה צ"ע מדוע הפסוק נקט לשון תושיה על התורה דוקא כאן. ונראה שהרי התורה נקראת תושיה ע"ש שמתשת כוחו של אדם, ובאים חז"ל לומר דאע"פ שיש עול התורה שמתיש כוחו של אדם, וממילא האדם פחות חומרי (והיה מקום לומר שזה מביא אותו לקדושה הנצרכת להתחבר לשכל של התורה), אע"פ כן אין שלמות התורה בלא אשה. (נאמר בניסן תשנ"ב).
ט. מבואר בחז"ל מדוע נכתב ויקרא אל משה בא' זעירא, אחד הטעמים לפי שהיה בלא אשה. והביאור הוא דאף שמשה רבנו נצטוה לפרוש מאשתו, בכל זאת שלמות גמורה שייכת רק ע"י אשה. וזה מציאות.
י. "המשמח חתן וכלה זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות" (ברכות ו:). הביאור הוא כיון שחתן וכלה זה שלמות האדם, ובזה שמשמח פועל ליצירת השלמות, ממילא זוכה לתורה, שע"י התורה זוכה לשלמות האדם, שבלי תורה האדם לא נהיה שלם.
יא. "המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים" (ברכות ו:). הביאור הוא כיון ששימח חתן וכלה, שע"י זה גרם לאהבה, שזה כנגד שנאת חנם, כאילו בנה חורבה אחת וכו' שהרי ירושלים נחרבה בגלל שנאת חינם. (א.ה. ואפשר לבאר דכיון שחתן וכלה זכו שכינה ביניהם, נמצא שיצר מקום לשכינה וכאילו בנה חורבה אחת, שזה מקום לשכינה, וקיבל מרן זצ"ל).
יב. זיווג זה שלמות האדם, שע"י זה הוא אדם השלם, וזהו שמצינו שביום הכיפורים הבנות יוצאות לחולל בכרמים.
יג. עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה (ע"פ הפסוק ירמיהו ז'). היום החוץ מלא כאב צרות, ולא שייך שתשמע שמחה בחוץ, ולעתיד לבוא, שלא יהיו צרות בחוץ, שייך שהשמחה תפרוץ החוצה. עוד י"ל לעתיד לבוא שתהיה שלמות, חלק משלמות תהיה קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה, שהאדם אינו שלם אלא ע"י הזיווג כמו שהאריכו בספרים, ממילא חלק מהשלמות של העתיד לבוא שיהיה חתן וכלה.
♦ ♦ ♦
חילול שבת בעת שמיעת אזעקה♦ בעניין שני דיני אתי אוירא♦ תוכו רצוף אהבה - ביאור תוספת "באהבה" בתפילה♦ דין אוכל לכלבים ולדגים בפסח - הנאה מתערובת חמץ שאינה עומדת לאכילה [מאמר תגובה]♦ רחיצה ביום טוב במים שהוחמו בהיתר בעיצומו של יום♦ תגובה למאמרו של הרב אליהו ובר - בעניין לולב ביו"ט ראשון של סוכות שחל בשבת