כג תשרי, אסרו חג, בני ברק שנת 'סתרי ומגני' לפ"ק.
הנה זה כמה שנים שהחלו כמה בתי כנסיות בירושלים ועוד מקומות לארגן סליחות בבית הכנסת יחד עם כלי זמר, ותופעה זו הולכת ומתפשטת לתוך מחננו, ויש שהגדילו עשות שגם החזן אוחז בכלי זמר, וכל הקהל מצטרף עמו בקטעי שירה, ויש מהדרין שכל מי שיודע פרק בשיר מביא עמו את חלילו ושאר כלים. ואוי לעיניים ואזנים שכך רואות ושומעות, וזהו דבר שכל גדולי עולם בדורות האחרונים זעקו עליו מרה ומחו נמרצות ואפילו על הכנסת כלי זמר לאולם ביהכנ"ס ואפילו לעזרת נשים וכמשי"ת בס"ד. ואילו היה מרן בעל החתם סופר זי"ע חי עמנו היום היה קורע בגדיו לו היה רואה תופעה מבישה זו ונלחם בכל עוז כנגד המתחדשים אשר העתיקו זאת מהנוצרים. ומה שטוענים הבל שמרגישים בזה דבקות והתעלות, הנה טענה זו הינה טענה ישנה, וראה מה אירע באחרית אותן קהילות שהכניסו כלי זמר לבית תפלתם שלא נשאר מבני בניהם שריד ופליט. וכעת שמעתי שגם בהלל של חוה"מ סוכות הכניסו כלי זמר, וגם מתעתדים לעשות כן בהלל דר"ח והלל של חנוכה, על כן אמרתי אבוא במגלת ספר לבאר להוכיח שיש בזה איסור גמור וכמשי"ת בהרחבה.
♦
א.
גרסינן בגיטין (ז.) שלחו ליה למר עוקבא: זמרא מנא לן דאסיר, שרטט וכתב להו, אל תשמח ישראל אל גיל בעמים. ולישלח להו מהכא בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשותיו. אי מההוא, ה"א ה"מ זמרא דמנא, אבל דפומא שרי קמ"ל. וראה לרש"י שפירש על אתר, זמרא – לשורר בבית המשתאות, ודקדקו התוס' (ד"ה זמרא) דמשמע מדבריו שכל האיסור דוקא בבתי משתאות, אבל שיר של מצוה וכן שמנגנים בשעת הכנסת חתן וכלה מותר, וכ"כ הסמ"ג (הל' ת"ב דקכ"ג ע"ב) ותוס' הרא"ש שם, ובחי' הריטב"א, וכ"כ הר"ן שם אלא שהוסיף וכ' שיש להחמיר בזה אפילו שלא בבתי המשתאות וכנז' בתוס'. ונראה שיסוד האיסור בזה הוא מטעם שע"י שירה בבית המשתאות באים לידי הוללות ושכרות, משא"כ כשעסוקים בדבר מצוה. וכן מפורש להדיא בדברי רבינו המאירי בגיטין (שם) וזו לשונו: כל מיני זמר העשויים לשמחת הוללות ושלא לכוין בהם לשבח הבורא יתברך, או לצד מצוה, אלא דרך קלות ראש ותענוג במיני מאכל ומשתה אסור לשומעו ולהשתעשע בו, בין שנעשה הזמר בכלי שיר, בין בשירה בעל פה. וכל שכן במקום שנשים מצויות שם והדבר בא לידי הרגל עבירה. ומכל מקום כל שיש בו שבח ותהלה להשי"ת, כגון פיוטים ומזמורים, מותר אפילו בבית חתנים ומשתאות, שכל שאין בו פריצות מותר, ואין לו לדיין באלו אלא מה שעיניו רואות לפי מקומם ושעתם. ואף המקראות מלמדים שלא נאסר אלא כשעושים דרך פריצות, והוא שאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים, כלומר כמנהג העמים, וכן בשיר לא ישתו יין, שכל אלו דרך פריצות וקלות ראש הם, וכן נראה בהדיא בסוטה (מח.) ע"כ. ומבואר מזה עכ"פ שיסוד האיסור הוא מפני שבאים לידי שחוק וקלות ראש, ולכן היכא דאיכא מקום מצוה כגון שמחת חו"כ, או שהם פיוטי מצוה שרי.
אמנם רבינו הגדול הרמב"ם (הלכות תעניות פ"ה הלכה יד) כתב טעם אחר, וז"ל: משחרב בית המקדש גזרו חז"ל שלא לנגן בכלי שיר ובכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהם, ואסור לשומעם מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תשבחות והודאות להשי"ת על היין. ע"כ. ומדבריו נראה שיסוד האיסור הוא מדיני אבלות על החורבן ולכן נאסר לשורר בכלי זמר גם בלא משתה יין, ועל היין נאסר אפילו בפה. ודלא כשיטת התוספות וסיעתם, דכלי נגינה לא נאסרו אלא במשתה וכמבואר בפשיטות בש"ס, דמקרא בשיר לא ישתו יין, לא הייתי אוסר אלא בכלי נגינה, ואתי קרא אל תשמח ישראל אל גיל בעמים לאסור גם שירה בפה, וכולהו על משתה היין קאי. וכ"כ בדברי חמודות (רפ"ה דברכות), שלדעת רש"י ותוספות לא נאסר לזמר בכלי שיר אלא בבית המשתה. ולדעת הרמב"ם בכלי נגינה אסור אפילו בלא משתה יין, ובשירה בפה אסור כשהוא על היין. ולהאי טעמא נראה שהאיסור בכלי נגינה הוא בכל גוונא גם כאשר הוא לדבר מצוה והיינו משום אבלות על החורבן.
אמנם כבר העיר הטור (או"ח סימן תקס) על הרמב"ם שמדבריו בתשובה (הוצאת פריימן, סימן שע), מבואר לאסור בין בכלי נגינה ובין בשירה בפה אפילו שלא על היין, שאחר שהזכיר שיטת רש"י ותוספות שלא אסרו אלא במשתה היין, כתב: ומלשון הרמב"ם בחיבורו משמע שבכלי אסור לשמוע בכל ענין, ובפה, דוקא על היין אסור, אבל הוא ביאר בתשובת שאלה שאפי' בפה אסור אף בלא משתה עכ"ל. וראה למרן השלחן ערוך (שם סעיף ג) שהעתיק לשון הרמב"ם בחיבורו. וראיתי למורנו הראש"ל זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן מה) שעמד על זה וכתב, דהוא משום דסבירא ליה למרן השו"ע שהחיבור עיקר כנגד תשובותיו, וכיוצא בזה כ' מרן הבית יוסף (חו"מ סימן קי ס"ק יא), בשם הר"י בן הרא"ש על פסקי הרא"ש, שאם הרא"ש סותר עצמו מפסקיו לתשובותיו, הפסקים עיקר. ולפי הטעם שכתב הגאון מהר"ח פלאג'י בספר כף החיים (דכ"א ע"ב, אות נז) על זה, דהוא הדין לגבי חיבור הרמב"ם היכא שסותר למה שכתב בתשובה החיבור עיקר ע"ש. וראה שם בתשובתו הרמתה שהאריך מאוד בענין זה כדרכו בקודש מפי סופרים וספרים, וציין שם שהרב הב"ח (או"ח סימן תקס) ניסה לפרש את דברי הרמב"ם שלא יסתרו למש"כ בתשובה אלא שהתשובה היא ביאור למה שכתב בחיבורו, ומה שכתוב במקרא בשיר לא ישתו יין, לאו דוקא, אלא דאורחא דמילתא לשורר על היין, וכן מה שכתוב במשנה סוטה (מ"ח ע"א) בטל השיר מבית המשתאות, לאו דוקא, אלא אפילו בלא משתה אסור, דעיקר קפידא הוא משום השיר ע"כ. אולם הגאון מהראנ"ח בדרשותיו אמרי שפר (סוף פרשת במדבר) פירש דברי הרמב"ם בחיבורו שאין לאסור שירה בפה אלא על היין, ובכלי שיר אסור אפילו שלא על היין, והאריך להסביר הסוגיא דגיטין לשיטת הרמב"ם ע"ש. וכן פירש הגאון רבי חיים אבואלעפייא בספר ישרש יעקב (דצ"ה ע"ב). וע"ע בספרו עץ החיים (דקל"ב ע"ב). וראה בכנסת הגדולה (סימן תקס, בהגהות הטור), שהאריך גם כן ליישב שיטת הרמב"ם, וראה עוד בספר פרי האדמה ח"א (דמ"ד ע"א), ובח"ג (דכ"ב ע"א), ועכ"פ העלה שם שהעיקר כדעת גדולי האחרונים בהבנת שיטת הרמב"ם בחיבורו. והגאון רבי ישראל מאיר מזרחי בשו"ת פרי הארץ ח"א (דצ"ב ע"ד), כתב שלדעת הרמב"ם אף בכלי שיר אין לאסור אלא על היין, ומה שכתב הרמב"ם בסוף דבריו 'על היין', קאי גם על תחלת דבריו דמיירי בכלי שיר וכשיטת רש"י ותוספות, (וכיוצא בזה צידד הכנסת הגדולה שם בד"ה ולכן). אך נראה בעיני דהוא דוחק לפרש כן בדברי הרמב"ם, ויותר נכון לפרש כדברי האחרונים הנ"ל, שהרמב"ם חולק על רש"י ועל התוספות שמתירים בין בכלי שיר ובין שירה בפה שלא על היין, והוא ז"ל בחלקות ישית למו, דבכלי שיר אסור בכל אופן, ובפה דוקא על היין. וכן היא דעת מרן השלחן ערוך, וכנ"ל. וכן כתב בספר מאמר מרדכי (סי' תקס סק"ב), יעו"ש בארוכה.
ומעתה כשנבוא לדון בענייננו לענין ניגון בכלי זמר בתפילה, אף שהוא דבר מצוה והם שירות ותשבחות לכאורה יש להתירו לכו"ע, ומ"מ אין הדבר כן וכמו שהשיב הגאון מליסא בתשובה (סימן ד) כנגד רב א' מן המתחדשים וז"ל: הנה דעת הרמב"ם והמחבר דזמרא דמנא אסור אפילו שלא על היין, ורק ממה שהתירו גבי שמחת חתן וכלה משום שמחת מצוה, מזה המציא שגם בתפילה מותר משום מצוה. ודמיונו כוזב לקרב המרוחקין זה מזה כרחוק מזרח ממערב, דבשלמא גבי חתן וכלה שהשמחה בעצמותה היא מצוה וכדאמרינן פ"ק דברכות (ו:) כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו' שנאמר קול ששון וגו', ודברי קבלה כד"ת דמיין, לכך מותר הואיל והיא שמחה של מצוה, משא"כ תפילה היכן מצינו שהשמחה בה מצוה, אדרבא הלא מבואר ונגלה הוא שעיקר תפילתנו ובקשתינו היא על כפרת החטא[1], רק קודם שמתחילין להתפלל צריך להסדיר שבחו של מקום וכדאמרינן פ"ק דברכות (לב.) לעולם יסדר וכו', ואיך נבוא לפני מלך מלכו של עולם בכלי שיר שמחה אם ידענו כי חוטאים אנחנו.
ועוד הוסיף שם וכתב: בשלמא בזמן שביהמ"ק היה קיים בודאי שהיה מצוה לשמוח בכלי שיר, דהא קי"ל שלא לן אדם בירושלים וחטא בידו, וכן בשמחת בית השואבה שהיו שואבין משם רוה"ק והשיגו לחכמה העליונה ונבואה, והיתה השמחה מצוה, משא"כ מיום שחרב ביהמ"ק ובטל רוה"ק ופסקה הנבואה, אין בידנו במה להתכפר, ולא נשאר רק שיח שפתותינו להתוודות מאשר אנו חוטאים על הנפש, כי אדם אין צדיק בארץ וגו' ואיך נבוא לפניו בשיר וכלי זמר, והא חוטא בל יתגאה קאמרינן (עי' ר"ה כו.), ואין אנו רשאים רק לסדר שבחו ולהתפלל כדרך החוטא לפני מלך ב"ו, שמסדר שבח המלך ומתנפל אח"כ על נפשו בבכי ותחנונים, ולכן לא מצאנו היתר רק בשמחת חתו"כ שהשמחה בעצמותה מצוה, משא"כ בתפלה, מלבד שאין בה ריח מצוה של שמחה, אלא שהוא בלי ספק שלא לרצון מלכו של עולם. ואפילו במועדות שהשמחה בעצמה מצוה, מ"מ בשעת התפלה שמזכירים חטאים בנוסח: ומפני חטאינו וכדו', ודאי שהשמחה אינה מצוה בעת הזאת (ר"ל בעת התפלה) כי איך יעלה על הדעת לבוא לפני המלך לבקש סליחה ומזמוטי שיר בידו, ואין זה מבקש אלא מנאץ. והא דאמרו בברכות (לא.) אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה[2], היינו שקודם התפילה ישמח את נפשו בדברי תנחומים של תורה וכמו שפירש"י (ועי' עוד תוס' רא"ש שם ד"ה רב אשי), וראה בשו"ע או"ח (סי' צג ס"ב), אבל בתפלה עצמה לא מצאנו שמחה וביחוד בכלי שיר. ובהדיא אמרו שם (ל:) אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוי קא בדח טובא, אמר וגילו ברעדה כתיב, ואין בדיחותא יותר מכלי שיר ע"כ דברי הגאון מליסא. ומעתה, אם הוא ז"ל דיבר לגבי התפלות שאנו מתפללים בין בחול ובמועד שאסור לנגן בהם בכלי זמר מפני שאנו מזכירים בהם ענייני החטא, ק"ו בן בנו של ק"ו לגבי סליחות שכל מהותן הוא הזכרת החטאים לפני השי"ת, ותחנונים יבקש רש באמירת כל הפסוקים הנזכרים בסליחות שאין לך קלות ראש וחציפותא גדולה מזו לבוא ולשורר בכלי שיר פסוקי תחינה[3].
וראה בשו"ת חתם סופר (חו"מ סימן קצג) שכתב וז"ל: בוודאי לשורר בכנור ועוגב הוא מנוע מהפסוק מהפרק על נהרות בבל, כי בודאי לשורר בפני הכשדים חשובים לבד היה די אילו אמרו איך נשיר שיר ה' לפני 'בני' נכר, מאי על אדמת נכר, אע"כ היו רוצים שישוררו לה' בהודות והלל על ישיבתם בבבל בהשקט אחר החרבן כדכתיב: בנו בתים ונטעו כרמים וכו', ונראה שהיו צריכים להראות לפני המלך יאוש מלחזור לירושלים וכאלו מודים לה' שזכו לחסות בצלו, ומ"מ לא רצו לזמר בתפלתם כדרך שעשו בבהמ"ק כאלו שכחו ירושלים והתייאשו ממנה, וזהו שאמר שם ישבנו בהשקט, ואפי"ה גם בכינו בזכרינו את ציון, כי אפי' אם הותר לשמחת חתן וכלה לשמח לב עגומי הגלות אבל במקדש מעט אין נכון להראות שמחה לפני' כעין שמחת ציון כי אין שמחה ואין שחוק לפני' ית"ש עד יושב בשמים ישחק. ע"כ.
ונכפלו דבריו גם בליקוטים (ח"ו סימן פד), ושם הוסיף טעם אחר וז"ל: גם ממה שראינו שאבותינו מתקני התפלות לא תקנוהו בכלי שיר, אף על גב שמאתנו יצא השיר הזה בעבודת בהמ"ק אפי"ה הזניחוהו אבותינו, ש"מ לא הוי ניחא להו בהו מטעם שמיום שחרב בהמ"ק אין שמחה לפניו יעו"ש. ועוד הוסיף שם (סימן פו) לדחות מי שהתיר לשורר בכלי זמר כיון דהותר שירה דפומא שהוא עיקר השירה (עי' סוכה דף נ, ורמב"ם הל' כלי מקדש פ"ג הלכה ג) מכ"ש להתיר בכלי שיר. וטעה בזה בפשטות, דאדרבא עיקר החיוב בפומא והוא מעכב ולבסומי קלא בעלמא מוסיפים לשורר בכלי שיר שהוא יותר ערב וחשוב כמובן, וא"כ אחר החרבן די לנו לשמש זכר למקדש בשירא דפומא שהוא מעכב ואין בו יתרת שמחה כ"כ ,אבל זמרא דמנא שאיננו מעכב במקדש ואית ביה שמחה יתירה אפשר דלא הותר, ושגה בדבר פשוט עכ"ל. וראה עוד בשדי חמד (מערכת בית הכנסת ח"ו עמ' 290) שהביא את דברי החת"ס לדינא. וע"ע בשו"ת בצל החכמה (ח"ב סימן פו) ובשו"ת באר שרים (ח"ג סימן סב אות ה).
♦
ב.
הנה נתבארו לנו עד כאן כמה טעמים לאסור השירה בשעת התפלה, ומינה יש לדון לענין אמירת ההלל וכ"ש לענין אמירת הסליחות, וזאת מלבד הטעם שיש בזה התדמות לחוקות הגוים שהעמידו עוגב בבית תיפלתם וכו', שלכן הרחיקו מאוד גדולי הדורות להכניס עוגב ואורגן לביהכנ"ס, וראה מה שכ' הגרא"י קוק בשו"ת ארח משפט (סימן לו) שאיסור זה הוא בין לבני אשכנז ובין לבני ספרד, וזה לשונו: והנה בדורות שעברו הרי השחיתו בזה פושעי ישראל ויצאו לחקות את הגוים בכוונה כדי להתדמות להם, וחשבו בטעות שעי"ז שיחניפו אותם בזה שיתנהגו כמנהגיהם יחדלו מלשנוא אותם ויזכו לזכויות, ובסוף יצאו רבים מהם לשמד ולהתבוללות בין האומות, ועתה נתגלה שלא הועילו כלל בזה, והשנאה נתגברה עי"ז עוד יותר, ועכ"פ אלה שהנהיגו את העוגב יצאו מכלל התורה בהרבה גופי תורה, ובעטו בקדושת השבת, ומהם גם אלה שעזבו את קדושת הברית, ורבים מהם נשאו נשים נכריות[4], ובודאי אסור לחקות אותם, וע"כ אין לחשוב שום היתר על מנהג גויים זה מצדי צדדים. והרי אנו רואים שכשמשנים ממנהגי ישראל ועושים כמנהג שמקפידין עליו המינים חוששין עליו שמא מינות נזרקה בו, ומשו"ה אמרי' במגילה (כד.) האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור, בסנדל איני עובר אף יחף לא יעבור, ואמרי' התם בגמ' הטעם משום דחיישינן שמא מינות נזרקה בו, וכתב רש"י מפני שהאפיקורסים היו מקפידין בכך, וה"ה בנ"ד בעוגב, האפיקורסים הם מקפידים גדולים בזה מפני שהיא כל מגמתם להדמות להגויים ולצאת מן הדת והאמונה מורשת אבות. ע"כ פשוט שאסור לחקות אותם באין שום הבדל בין ספרדים לאשכנזים. עכ"ל. וראה עוד להגרא"י קוק בהשמטות (סימן כב אות ג) שכפל דבריו, דכל מה שנמנו חכמים בדורות הקודמים לאסור האורגן הוא משום שרצו המבקשים להתדמות לגוים, ועל כן איסור זה בתקפו ואין לזלזל בו. וראה עוד בארוכה בזה בשו"ת מלמד להועיל (ח"א סימן טז) שסקר בסקירה אחת את תולדות הפולמוס הנ"ל בדורות הקודמים, והעלה לאסור בזה משום התדמות לגוים ולאפיקורסים.
ונראה בעיני שדבר ברור הוא שאף אלו מהגדולים באותם דורות שלא הביעו דעתם לאיסור היינו מפני שעדיין לא חזו את התוצאות ההרסניות של אותן תנועות מתחדשות, אך לאחר שהדבר הונהג ע"י התנועות הרפורמיות וגרורותיהן והדבר הביא לחורבן גדול בקהילות מערב אירופה ובארה"ב, אין ספק שהיו אוסרים הדבר בכל תוקף. ועל אחת כמה וכמה בימינו כשאנו רואים ושומעים את מעשי התנועות הרפורמיות בא"י ובחו"ל ובפרט בארה"ב אשר נוהגים להתפלל בכלי זמר (ויש המהדרין שמביאים נשים גויות לזמר בכל נדרי ביוה"כ רח"ל, ואין בזה כל חדש שכבר היה כן וכמו שהעיד מהר"ץ חיות בקונט' מנחת קנאות בנדמ"ח עמ' תתקפב, בהערה, וז"ל: גם הנוצרים לקחו חלק בעבודה וסייעו לשיר ע"כ) בודאי כוונתם להתדמות לחוקי הגוים, והמה מרשיעי ברית ומחללים כל דבר שבקדושה, ורוצים הם בהשחתת העם היהודי ע"י גיור שלא כהלכה המסורה מסיני, וכל חפצם ורצונם להתדמות לגויים ה' ירחם, ועוד מעזים פנים ורוצים לתקוע יתד ליד שריד בית מקדשנו ולהקצות להם מקום שבו יוכלו להתכנס במושב לצים ולחלל מקום מקדשנו. ומעתה איך נוכל לראות בהעתקת התופעה הזו אצל יהודים מאמינים בני מאמינים.
ושוב מצאתי למרן הגר"ח פלאג'י בשו"ת לב חיים (ח"ב סימן ט) שהאריך בדברי הפוסקים שקבעו כי אין כח ביד אדם לשנות שום מנהג שנהגו הקדמונים, וכתב שם וז"ל: ומאחר עלות כל זה וכו' מכל הני רובא דרבוותא קמאי ובתראי להקת נביאים, אשר פה אחד נתנבאו בסגנון אחד, כי בכגון דא בנדון דידן שבאים לשנות ובין להוסיף, להביא מנגנים ואורגאנו'ס בבית הכנסת בשעת התפילה, ובין לגרוע מלומר פיוטים שסדרו הראשונים בתפילות, דאין כח ביד שום רב וחכם לשנות מנהגם, ודאי דלהם שומעים שאמרו כהלכה וכו' כי כך ראוי לנו וכך היא חובתנו, אחר שכל דבריהם כגחלי אש, ולבם היה פתוח כאולם, ודעתם רחבה מדעתנו וכולא תלמודא מונח בכסתייהו וכו'. ע"כ. ועוד הוסיף שם, וכ' דאף שבזמן שביהמ"ק היה קיים מכלל עבודות שבמקדש היה לנגן בכלי שיר וכמבואר ברמב"ם (הל' כלי מקדש פ"ג הלכה ב – ד), מ"מ עכשיו שחרב בעווה"ר איך יתכן לעשות כן, כי הגם שאמרו בברכות (כו:) תפילות כנגד תמידין תקנום, היינו מה שתקנו רז"ל לומר סדר התפלות, אבל לנגן בתוך התפלה בכלי הכנור כמו שהיה בזמן ביהמ"ק, זה לא שמענו ולא ראינו דבר זה לא בנביאים האחרונים אחר החורבן ולא באנשי כנה"ג, ולא בתנאים ואמוראים בתלמוד בבלי וירושלמי ובמדרשי רז"ל, ולא ברבנן סבוראי וגאונים והפוסקים ראשונים ואף אחרונים עד היום הזה שיאמר שום אחד מהם דבר זה להיות מנגן בכלי שיר בתוך התפלה, דבר שאין שמץ מינהו גם לא בזוה"ק ובתיקונים ובזוהר חדש ולא במקובלים ז"ל, וא"כ מי הוא זה בדור זה שיבוא לחדש דבר שלא היה לעולמים עכ"ל.
ועוד הוסיף שם לפלפל, דלכאורה כיון שמצאנו בגמ' ר"ה (ל.) דעבדינן זכר למקדש דכתיב ציון אין דורש לה מכלל דבעיא דרישה, א"כ נימא נמי להביא כלי ניגון לביהכנ"ס בשעת התפלה, והגם דאמרינן בערכין (יא.) שאין אומרים שירה אלא על היין, ועכשיו שאין לנו ניסוך היין מהכ"ת לשיר, לזה י"ל דכיון שאומרים שיר בכל יום כמו שאמרו על הדוכן, וגם קורין פ' התמיד אשר נאמר בה: ונסכו רביעית ההין וגו', הרי שהקריאה כהקרבה על דרך שאמרו ונשלמה פרים שפתנו, ומשכך נוכל גם לנגן בשעת התפלה דכל מה דמצינן למעבד כמו שהיה בזמן המקדש עבדינן, שהרי התפלה היא כעבודה כדאיתא בספרי (פ' עקב פיסקא יא) ולעבדו בכל לבבכם – זו תפלה, ועי' בערכין (שם) בכלל קראי דמייתי התם להוכיח דאיכא שירה בעבודת הקרבנות מדכתיב: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב, ולכן כשמתחילה עבודת הקרבנות היו מנגנים בכלי שיר כדאיתא התם (עי' ערכין יא:) דאייתו קרא בדברי הימים: ויאמר חזקיהו וגו' ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות, ועל ידי כלי דוד מלך ישראל, הרי שעיקר השמחה בעבודת ה' היא השירה ובכלי ניגון [א"ה: ולפי מש"כ החת"ס הנז"ל לק"מ, דבכלי אתי רק לבסומי קלא, ועל כן אחר החורבן לא נשאר לנו לשורר אלא בפה]. וכן נראה לכאורה להוכיח ממדרש שוחר טוב (פרק ק) עבדו את ה' בשמחה, א"ר איבו, בשעה שאתה עומד ומתפלל יהא לבך עליך שמח, כח לא-לוקים עליון אתה עובד, וכן נראה מדברי הזוה"ק (בראשית, פ' ויחי דרכ"ט ע"ב) פולחנא דצלותא קמיה קוב"ה בשמחה ורננה, שמחה בצפרא ורננה ברמשא. וכ"כ הרב המקובל מוהר"ח הכהן בס' מקור חיים (סימן א) על מש"כ מרן השו"ע (סי' א ס"ג) שיהא מיצר ודואג על החורבן בחצות לילה, וכתב על זה: אבל כשהוא מתפלל ולומד תורה יהיה שמח, והובא במחזיק ברכה (שם, אות ב). הן אמת שיש להעיר ע"ז ממקום אחר, מהא דאיתא בברכות (ל:) אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, ובגמ' מנ"ל הא, ושו"ט בזה ולבסוף יליף לה הש"ס מהכתוב: עבדו את ה' ביראה וגלו ברעדה, ופירש"י: תפלה שהיא לנו במקום עבודה, עשו אותה ביראה. והשתא יש ליישב דברי חז"ל שלא יהיו סותרים זא"ז. ולכן יצא לחלק שם, דכל מה שאמרו שיש להתפלל בשמחה היינו שיהיה שמח שזכה להיות מעובדי השי"ת, אבל כשבא לבקש צרכיו מאת ממ"ה צריך שיבוא בתחינה ובקשה ובבכיה על הדבר שמבקש ממנו, והגם שאמרו בזוהר דתפילה דשחרית צריכה להיות בשמחה וכנז"ל, הנה הם אמרו (פ' תרומה דקס"ה ע"א) במעלת המתפלל ובוכה שהיא מעלה גדולה, דקי"ל שערי דמעה לא ננעלו (ברכות לב:). וגם הרב מוהר"ח הכהן הנז"ל שכתב שיש לו להיות שמח בתפלה, כתב דמ"מ אם מוריד דמעות בתפילה היא מקובלת יותר, וכמאמר הפייט: עין במר בוכה ולב שמח. וכ"כ מהר"י סרוק בס' הנהגת היושר (סימן סז). ואמרו בתנדב"א רבא (פ"ח) שחזקיה נענש וחלה על שלא התפלל בהכנעה ויראה כשבא עליו סנחריב, ולכן הוצרך להתפלל, ונאמר שם: ויבך חזקיהו בכי גדול. ומזה מבואר דאדרבא עיקר התפילה להיות בהכנעה גדולה, זו היא חובת כל ש"ץ לעורר את הציבור להתפלל בבכיה, ולא כאותם חזנים שעיניהם נותנים במעות ואין בעיניהם דמעות (עי' שו"ת ספר מנשה סימן י), וכל עניינם להשמיע קולם, ועליהם אומר הכתוב: נתנה עלי בקולה, ה' ירחם.
ומוסיף מרן הגר"ח פלאג'י וכותב וזת"ד והשתא דאתית להכי, שוב אין הוכחה ממה שמצינו שיש לו להיות בשמחה שיוכל לנגן בכלי שיר מצד דרישת ציון, דכל זה מיירי בעשיית 'מצוה' דבעינן לעשות זכר למצוות הנעשות במקדש, כגון נטילת לולב שהיתה במקדש שבעה ובמדינה יום א', אבל היכא דמיירי בדבר השייך 'לעבודת המקדש' לא מצאנו שיתקנו לזאת זכר, דמשחרב המקדש בטלה העבודה מכל וכל, ומה שתיקנו לנו אנשי כנה"ג הוא רק התפלות שהן במקום תמידין ותו ל"מ, ומשכך גם הניגון בכלי זמר – שהיא חלק מעבודת המקדש, בטלה כיום.
והגם שאמרו שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן (שבת ל: פסחים קיז. ירושלמי סוכה פ"ה ה"א), עכ"ז אין להביא מנגנים, ושאני מדוד המלך ע"ה ושאר נביאים שלא היתה כוונתם מתמעטת, משא"כ אנחנו[5], ולא הביאו מהם ראייה אלא שצריך להיות שמח שמחה של מצוה, ולא להביא מנגנים בשעת התפילה. וכי בשעה שניתנה לנו תורה ע"י משה רבינו ע"ה, האם ציוה לנו משה בכלל התרי"ג מצות שנעשה את ק"ש ע"י מוסיק"א? ולבר מן דין, וכי זהו דבר מוכרח להביא מנגנים בשעת התפילה, והרי כמה וכמה רבנים לאלפים ורבבות משנות דור ודור, וכן כמה רבנים מקובלים ורבינו האר"י ומהרח"ו והרש"ש ע"ה לא מצאנו א' מהם שחידשו דבר כזה להביא מנגנים לתוך ביהכנ"ס, ואדרבא כמו זר נחשבו לעשות כדבר הזה וכו', אשר על כן, מי שהוא יר"ש ומאמין בדברי חכמים, מלבד שהוא לא יהא בחברתם ועצתם, אלא אדרבא ישתדל בכל עוז ותעצומות לבטל מנהגם, ומאת השי"ת יהיה שכרו גדול, עושר וכבוד וחיים אמן. כי דבר פשוט וברור הוא בכל הפוסקים, כי דבר שאין לו יסוד וראיה למנהג, אין לנו לילך אחריהם ובפרט כשנוגע לעבודת השם. ע"כ. וראה שם שהוסיף לכתוב שאין לשנות שום מנהג, והביא בשם הרב אדני פז (בהשמטות דמ"ג ע"א) שהביא בשם חמיו הגאון אב"ד גלונא, שכל משני המנהגים בפרהסיא בציבור, הכל הוא יוהרא וגאוה יתירה, ואין תוכם כברם, ותמיד היה גוער בהם עד שנתפרדה החבילה יעו"ש באורך. וראה עוד בשו"ת ישא אי"ש (השמטות לאו"ח דצ"ט ע"א) ובשו"ת וישב יוסף בורלא (או"ח סימן ג) שהביאו דברי מהרח"ף זיע"א בעניינו. וזה פשוט וברור שאף שגדולי הפוסקים אסרו הכנסת העוגב והאורגן לבית הכנסת, הוא הדין בכל כלי זמר, אלא שמעשה שהיה כך היה, וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק ויס (ח"ה סימן צז) יעו"ש.
והנה כל מחדשי נוסחי הסליחות ע"י כלי זמר, ממקור אחד יצאו – מעיין נרפש ודלוח, ע"י בעל מנגן א' מאמריקה שעבר מן העולם, אשר בחיים חיותו כל גדולי ישראל רחקו מעליו עקב התנהלותו והתנהגותו המבישה במופעי זמר מעורבים ועוד עניינים שהצניעות יפה להם. ועתה קמה לה תרבות אנשים חטאים שהאדירו את שמו, ומבקשים להנהיג את מנהגיו בתפילותיו שהיה עובר לפני התיבה ומנגן בכלי מיתר. וכבר נודע מה שאמרו ז"ל אל תתחבר לרשע ואפילו לדברי תורה (אבדר"נ, נוסחא א פ"ט, והובא במאירי בפי' לאבות פ"א) ועי' בהגהות גליון מהרש"א (יו"ד סי' רמו ע"ד הש"ך סק"ח) שהביא ת' מהר"י ששפורטש בשו"ת אהל יעקב (סימן ע) שאפילו מנהג טוב שהנהיג רשע אסור לנהוג בו, ק"ו כשהוא מנהג רע כדבר הזה שאסור לנהוג בו כלל ועיקר, אע"פ שעי"ז יש קירוב רחוקים, והתפילה ברגש וכדו', הנה מרע לא יצא טוב וכמו שכ' בזה בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן כו). ובאמת שאינני חושד באותן קהילות שלומי אמוני ישראל שכוונתם היא ח"ו להתדמות לגויים או לרפורמים, אבל מ"מ כיון שהדבר נאסר ע"י גדולי ישראל בכל הדורות ודבר ה' נוסס בפיהם, הרי שמעשיהם אינם רצויים, ויש לאסור כל תופעה שכזו ולגנות אותה כל תוקף שאחריתה מי ישורנה.
♦
ג.
כשהתבוננתי בדבר וחקרתי מדוע תופעה זו מתפרצת ומתפשטת בקרב הציבור, והסקתי שאין זה אלא מפני שהתפילה נעדרת היא מכל ערגה והשתפכות הנפש, אמירת הסליחות וההלל נעשים ללא חיות ורגש פנימי של קרבת ה'. אני רואה ושומע כיצד נעשות הסליחות בהרבה מניינים במהירות עצומה כאילו היה הדבר משא כבד. חוזה אני באמירת ההלל בר"ח ובימי מועד שנעשים ללא שמחה ושירה, מלבד אי אלו קטעים. שירת ההלל צריכה להיאמר ע"י כל הציבור בשמחה ושירה גדולה, וכן ראיתי בשו"ת זכרון יוסף שטיינהארט (או"ח סימן ה) שכן היה המנהג באשכנז שכל הציבור אומר ההלל עם הש"ץ בקול רם, מלבד הודו לה', שהש"צ אומר והקהל חוזר יעו"ש. וכן נוהגים עדות הספרדים שאומרים אותו בנעימה יחד עם הש"ץ. ובפרט לדעת ברמב"ן (סהמ"צ שורש א) שאמירת ההלל במועדים הוי דאורייתא שזה ברור שצריך שתיאמר שירת ההלל בשמחה וז"ל: והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי, ויהיה הלמ"ס, או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם, כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא, ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן, ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה, אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה. ושם במסכת ערכין (יא.) אמרו מנין לעיקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, אי זו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה. אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב שמחה ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללם עכ"ל. הרי שעיקר אמירת ההלל יסודו בשמחת השיר, ולפיכך יש לשורר את ההלל בנעימה. וכאשר נתרגל להתפלל בשמחה וברגש שוב לא נצטרך לעזרת כלי זמר. התפילה וקרבת השי"ת יחד עם הניגונים בפה יובילו לשפיכת הלב כמים נוכח פני ה'.
ואליכם אישים אקרא! הנה נא ידענו כי כוונתכם לשמים, וא"כ אדרבא אנא עשו תפילתכם תחנונים בימי הסליחות, וגם בימי מועד ושמחה הרימו קול וכבדו ה' מהונכם – מגרונכם (עי' רש"י משלי ג, ט. ותשובות הגאונים – שערי תשובה סימן קעח. באה"ט או"ח סי' נג בשם הפסיקתא, ועי' ילקו"ש פ' כי תשא רמז תד בענין נבות היזרעאלי) ובזה נחזיק מעשה אבותינו ורבותינו בידנו לשמור על בתי תפילתנו בטהרה ויעלה לרצון קול שוועתנו אליו, והן א-ל כביר לא ימאס תפילת הרבים.
מנאי הצב"י
משה צבי ברוך בוחבוט
חופעיה"ק טבריה
♦ ♦ ♦