מבוא ורקע למכתב
המכתב שלפנינו עוסק במנהג הנגינה בעוגב בבית הכנסת בשבת, באמצעות גוי. מנהג זה נהג בעיר אוראן שבאלג'יריה, החל משנת 1917 למניינם.[1] מנהג זה החל באירופה על ידי הרפורמים, ורבני המקום אסרו זאת. באלג'יריה לא התמודדו עם הרפורמה אלא עם התרבות הצרפתית (מאז ששלט בה המנדט הצרפתי, ובעיקר לאחר ש'צו כרמיה' בשנת תרל"א [1870] שחייב את כולם ללמוד בבתי ספר מטעם המדינה ולא בתלמודי תורה יהודיים).[2]באותו הזמן היגר לאוראן מאלג'יריה חיים לשץ, ושלח מכתב על כך לראי"ה קוק זצ"ל, שכיהן אז כרב הראשי של ארץ ישראל, ותשובתו (שנכתבה בשנת חייו האחרונה, תרצ"ה) נדפסה בשו"ת אורח משפט (או"ח סי' לו). הרב קוק בתשובתו כתב שאמנם יהודי צפון אפריקה אינם כפופים לתקנות יהודי אירופה, אולם סבר שהנגינה בעוגב אסורה מדין 'חוקות הגוים'.[3]
כעת אנו מהדירים את תגובת הרב דוד אשכנזי זצ"ל, רב העיר אוראן ולאחר מכן רבה הראשי של אלג'יריה. תגובה זו כתובה בתקיפות רבה, מפני שלא ראה בעין יפה התערבות של רב חיצוני במעשיו של רב המקום.[4] בנוסף, הרב אשכנזי סובר שאין כאן איסור הליכה בחוקות הגוים מפני שאיסור זה הוא רק בדבר שאין בו טעם (בפרט במקום בו גרים מוסלמים ולא נוצרים).[5] כמו כן, הוא כותב שלדעתו אין איסור לומר לגוי לנגן בשבת כאשר מדובר בצורך מצוה, והוא מציין כי יש מבני העיר שלא יבואו לבית הכנסת לולא שינגנו בו. הרב אשכנזי מוסיף שיש בידו היתר כתוב מהרב רפאל אנקאווה (רבה הראשי של מרוקו, שהוכר כסמכות הלכתית חשובה).
הרב אשכנזי מציין כי הוא דן בדבר מיד לאחר הכתרתו כרב העיר (בזמן שהנגינה בעוגב כבר נהגה שם 14 שנים לפניו), והחליט שלא למחות, לאור היכרותו עם מצבם של בני העיר (שהיו בתהליך מואץ של צרפתיזציה והתרופפות הקשר אל המסורת) ומתוך בחירה להתמקד בנושאים שלטעמו הם חשובים יותר (שחיטה, גיטין). יודגש כי הרב דוד אשכנזי לא התיר לכתחילה ולא הנהיג את המנהג הזה, אלא רק לא ביטל את המנהג שנהגו בו עוד לפניו.[6]
לצערנו, עלינו לציין כי בהתכתבות זו אנו מוצאים חוסר הבנה שגרמה להחרפת הטון משני הצדדים. הרב קוק התערב בתחום הרבנות של קהילה אחרת, מפני שסבר בטעות (אולי בגלל מכתבו של השואל, שאינו בידינו), שמדובר בהיתר חדש השנוי במחלוקת בתוך הקהילה (ושטענת המתיר היא שהאיסור שנאמר בדברי רבותינו נאמר רק לאשכנזים), ולכן ראה מקום להביע את דעתו (בפרט לאחר שהתבקש להשיב בפעם השניה).[7] מן הצד השני, הרב אשכנזי התרשם שהוכרז חרם על קהילתו ולכן הוא תוקף את הרב קוק (וכי החרמת את החילונים בארצך? האם שלחת את האיסור על העוגב גם לשאר הארצות? האם שכחת שאף אותך כינו אפיקורוס?), אולם לא מצאנו שהרב קוק הזכיר חרם שכזה. כמו כן, הרב אשכנזי הבין שבעיני הראי"ה חכמי הספרדים אינם ראויים להוראה (ולכן מציין לתשובת הרשב"ץ ולחכמי אלג'יריה, על מנת להבהיר שיש לעדתם מסורת פסיקה עצמאית),[8] אולם לא מצאנו זאת בתשובת הרב קוק.[9]
המכתב החריף מסתיים במילים: "את והב בסופה, ואנשים אחים אנחנו". ואכן, הבנים של שניהם נפגשו לימים והיו בקשר קרוב, כאשר הרב יהודה לאון אשכנזי ("מניטו") זצ"ל הגדיר את עצמו כתלמיד-חבר של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל.
♦
תשובה מגולה על פסק הרב כמוהר"ר קוק הי"ו ראש הרבנים לעדות האשכנזים בארץ ישראל על עניין העוגב בבתי כנסיות ובפרט בקהלתנו ישצ"א
במח"ק נמצא איש אחד מאחינו האשכנזים הבא לגור אצלנו ועשינו לו טובות רבות כהלכת גוברין יהודאין. וזה כמה חדשים מחרחר ריב ומדון לעשות אומנותו של שטן עולה ומשטין יורד ומקטרג מראה טלפים כדבר אחר לאמר ראוני שאני טהור ולמדן ובאתי לאסר אִסָּר על מה שנהגתם מח"י שנה אתם וקהלתכם. ולא שם על לבו ולא ידע מדת השלום ואת אשר אמרו רז"ל גדול השלום שאפי' ישראל עבדו עע"ז ושלום ביניהם אין השטן מקטרג עליהם, שנאמר (הושע ד') חבור עצבים אפרים הנח לו, ושנאוי המחלוקת שנאמר (הושע י') חלק לבם עתה יאשמו. ועוד מה שאמרו מוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים אף בדברי תורה (כדגרסינן בפרק המביא כדי יין) והנח להם לישראל וכו'...[10] כהנה וכהנה רבות לא יכילם ספר ולא אמרי שפר. והנה פנה אליך להטפל בענינו להיות ערב לדמיונו. והיום הזה שלח אלי ע"י הבי-דואר העתקה מפסקך, ותמיהא לי טובא עליך, האדם הגדול, שרצית להתערב בקהלה שאינה תחת השפעתך ולא לך משפט הגאולה. ובפרט טרם דעת טיבו של עובר זה ושמוע דברי חכמים היושבים על מדין, הגם שידעתי בינ"י ידעתי דכל המשיב ע"פ סגנון השאלה מותר דהוי כדרך אם כנים הדברים.עתה, קודם כל למודע"י אני צריך, שהאיש הלזה עת באו לעירנו והוא ערום ועריה, עלה במחשבתו ובקש לעקור את הכל לעבד ביום שבת קדש לפרנסתו, הודיעני נא את דרכיך אם יאות לו לבקש לחומרות דרבנן (דבעוגב אין בו יותר כאשר יתבאר להלן בעז"ה) אחר שהיה בדעתו לעבור באמת על גופי התורה כלאחר יד, לחלל שבת החמורה שנאמר עליה שומר שבת מחללו וכל השמר שבת כהלכתו אפי" עע"ז, ומאן דנטר שבת כמאן דנטר וכו'...
ויותר מכל היה לך לשאול ממנו, מי שמו לשר ושופט בקהלה רבה עיר ואם בישראל שנמצאו שם חכמים ורבנים שקטנם עבה ממתניו, והלא הוא בעצמו התפלל שנה ושנתיים בביה"כ אשר מנגנים בו בעוגב ולא דבר מאומה. גם לא בא לפני רבותיו לשאל מהם, על מי ועל מה שתקים על פתגם דנא. אך מחדש נתחבר עם אנשים בני בליעל, בלי יועיל פריצים המחללים שבת בפרהסיא, שלא על חנם הלך הזרזיר אצל הערב, ורצה ליטול את השם ביניהם, עליו ושל כיוצא בו ודאי נאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול, צבועים העושים מעשה זמרי ורוצים לקבל שכר כמעשה פינחס...
אבל עשית את הרבנות כדבר הרשות לתת לו במכתבך של יום ח"י לח' שבט תארים שאין לו חלק בהם לא מנה ולא מקצתה, ודי לי בפתחתי זאת אשר קצרתי בה מאפס העת והפנאי.
עתה אבוא העיר"ה על עצם שאלתו, מתחלת תשובתך נראה ששקר ענה, ותלה תנא בדלא תנא, יען במכתבו שכתב לנו בצרפתית מיום 20/2/34 שועלי"ם הלכו בו, באמור לנו איך אין לנו ידיעה מחרם הרב ח"ס ז"ל על כל הנכנס לביה"כ שמנגנים בו העוגב? אז לקיים מה שנאמר ענה כסיל כאולתו השבנו לו צרפתית על החרם - ולא דברנו מאומה על האִיסור עצמו - שהרב ח"ס ז"ל החרים בדורו את קהלות האשכנזים ורבותינו הספרדים עדיין לא החרימו את בית הכנסת באוראן של חכמים, ומח"י שנה מתפללים בו חסידים וחרדים - אף אם יש בדבר איסור - ואין פוצה פיו ומצפצף.
זאת ועוד כמה חכמים ורבנים עוברים ושבים כוללים ספרדים ואשכנזים התפללו בו, ועד אחרון הרב דוב לוי עגלנדר, צעיר המשתלח מאת המזרחים, ולא חשו ולא הרגישו לחרם הזה, אשר באמת היה דבר נחוץ לשעתו ולדורו למגדר מילתא ותו לא. אלו היו ת"ד בק"ן [=תוכן דברינו בקיצור נמרץ], ומי הוא זה ואיזהו שיש מוח בראשו המרחיב עוז בנפשו בזה הזמן להחרים ולנדות קהלה אחת או אפי' איש אחד אף על גופי תורה? הלא ידעת מה שכתב בעל הדרישה: "ומהר"ם כתב דבזמן הזה שהנידוין מקולקלין אין מנדין כל מי שראוי לנדות אף בעבירות גדולות וחמורות, ודעת מ"ו אפי' בשורת הדין לא החמירו חכמים פן ימנעו מלעשות תשובה, כ"ש שבדורינו שנבלים יביישו את האדם על ככה ולפעמים אין האדם מושל ברוחו ויבא לידי דברים הרעים ואפי' לידי שפיכות דמים". והרמ"א ז"ל פסק בהגה בש"ע י"ד סי' שלד (ס' צז)[סע' מח] "ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדין על גופינו ומאודינו". ודברים של טעם וחכמה יתירה הם הן מצדיהם הן מצדינו שאנחנו רועים את הצאן ותמיד תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת בחזקה. ואם אין אתה דן ככה ויעלה על דעתך שהדין הרפה יקוב את ההר ושיש בידו ואינו מוחה אף אם בנפשו או בממונו נתפס על אותו עוון, אמור נא לי אתה שהקולר תלוי עליך גלל ארץ הצבי החרמת כל קבוצות של אחינו האשכנזים אשר באו על הארץ ויטמאוה במעשיהם ובשקוציהם! ואם אין לאל ידיך הלא כמוך כמונו!
זאת ועוד אם אליבא דהלכתא חרם הח"ס חל על כל קהלות ישנות וחדשות יש לעשות כל הארץ חרם! אמריקא, אירופא, צרפת, ואפריקא בכלל. השלחת להם את דבריך הנעימים או אם חשבת יפה שתיקה לחכמים? ולו שמעת, עצת המלך החכם מכל אדם היה טוב לך! וכבר הורה זקן, הגאון האמתי הספרדי עמוד הימני התשב"ץ בתשובה נ"ה מחלק הראשון פוסק על מה שפשתה המספחת, שקרא קאי, שאם באנו להחרים ולנדות המלמדים לשונם לדבר שקר אין נקי, והיתה כל הארץ חרם, דון מניה וביה. לא זו בלבד, אלא הח"ס עצמו בתשובה פ"ט מחלק ששי מודה בעצמו אני פי מלך שמור וכו'... ונצטוינו מעילת עילתא דלא להעדא דינא דמלכותא. ואם כן האמת יורה דרכו שלא היה בידו להחרים וכל שכן דלא חל עלינו מה שאין גם כן בידינו לעשות כמוהו משום מלכותא דארעא. אף אם נודה שהוא אסור מן הדין, וזה אינו כלל ועיקר וכלל כי יש בו דוקא חומרת אסורי דרבנן.
פש גבן לברורי מה ראינו אנחנו החרדים על דבר כבוד שמו לשתוק על העוגב הזה בקהלתנו, ומעשה שהיה כך היה. קרוב לארבעה שנים נמניתי פה לנשיא הרבנות וכבר היו מתפללים משנים קדמוניות (וסימנך י"ד החזקה) בבה"כ הגדול עם עוגב קטן, וחכמים שקדמוני רצו בתחלה למחות שלא ינגנו בעוגב ואנשי הועד לא קבלו מהם בשום אופן וכל העם מגדול ועד קטן באים ומתפללים ונעשה להם הדבר כעצם התפלה ממש, ואדרבא רבו כמו רבו שלא היו יודעים דרך בה"כ אלא פעם אחת בשנה ולא ישנה להם ונמשך לבם ובאו מדי שבת בשבתו לשמע אל הרנה ואל התפלה וכלם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם.
ודוד הוא הקטן אנכי הצעיר קבלתי על שכמי משרת ענוים לתקן כמה תקונים בקהלתי זאת, יען אני מילדי מתא מחסיא אורן של חכמים [=העיר אוראן] ואמרתי ללבי יבטל הרע במעוטו ומה היא חומרת העוגב אצל תלמוד תורה כנגד כלם: שחיטה, גטין, חליצות, גמילות חסדים, קופת עניים וכו'... ובשנה שעברה נמנו וגמרו, ואחרי רבים להטות להחליף העוגב קטן בגדול רע בטוב, ולא היה בידי לעכב כי אז יהיה המישו"ר לעקו"ב ואפסיד את כל תקנותי להרים קרן הדת, התורה והמצוה, ולחינם אריב עם קהלתי, וכמה קלקלות יצאו מן הדבר, אני דנתי דין אמת לאמתו דאף בדברי תורה מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין, דבפרק המביא כדי יין אסיקנא דאפי' באורייתא לא מחינן במלתא דידעינן דלא מקבלי מינן ובדבר שכולם שוגגין, ועיין התשב"ץ חלק שני ענין מ"ז והרשב"ש סי' תקס"ב שבמקצת דורות יש קצת שנוהגים קולות בקצת עניינים ואין כח בגדוליהם למחות בידם, ושקלתי בפלס מאזנים וראיתי שיצא שכרו בהפסדו והעוגב כאפס וכאין נגד דברים אחרים שהעולם עומד עליהם.
אתה הראת לדעת שעד כען דברנו על ענין החרם ולא על עיקר הדין אם אסור או מותר, וכעת אתינא לעומקא דדינא.
את העוגב אתה דן בגופי תורה, ואומר שאין בו מחלוקת ובגללו הכל ניתן מרועה אחד. הא ודאי ליכא, ושגיאה היא שנפלטה מידך, ואיפכא מסתברא, דכל הנאמר על העוגב שנוי במחלוקת ואינו אסור מדברי תורה, ואף איסורו מדרבנן אינו מפורש כלל. ואם כן יש לדון בספק דרבנן ואזלינן לקולא, ואם הם החמירו אינו אלא הא אטו הא וקושטא קאי דבעידנא שהח"ס וחבריו עמדו לגדור גדר היה הדבר נחוץ לא על העוגב בלבד, אלא על שלשה פשעי ישראל כמו שהמעיין יראה בעינא פקיחה בתשובות הללו.
עתה תבא דינ"א על פי הבאר, מצד איסור השמעת קול בשבת ויום טוב. ידוע הדבר ומפורסם הענין שהוא דוקא ע"י גוי ואמירה לגוי שבות דרבנן וכבר מלאכי אלהים עולים ויורדים בה זה אמר בכה וזה אמר בכה, ובדבר מצוה שרינן כמו הדלקה וכבוי נר בשבת בבה"כ, שיש לנו על מי לסמוך דתפילה מקרי דבר מצוה, אך יש לנו לדעת האם העוגב נצרך כל כך לתפלה, אנחנו אומרים בפה מלא והניסיון הורה לנו בקהילתנו - ואין אנחנו ערבים לקהילות אחרות - שהוא מושך לבב אחינו להתפלל ומתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ובפרט שכבר הרגילו לבוא בשביל נגינת העוגב. אם כן יכולים אנחנו לסמוך להתיר אמירה לגוי מבעוד יום בשבות דרבנן, ושניתי לך פה רק ראשי פרקים בהעברה ויש לי פסק מאת הגאון המפורסם נר המערב כמוהר"ר רפאל אנקאווא הי"ו המתיר לנגן ביום שב"ק וביום טוב ע"י גוי,[11] וכדאי הוא לסמוך על הוראתו, נגד אלף המחמירים ופסקו אפי' באלף לא בטל.
ועוד באתה לאסור את העוגב משום ובחקותיהם לא תלכו וכללא כילת לכל מנהג שלהם יהיה מה שיהיה בלי שום חלוק, ואתה מביא ראיה מהרמב"ם באמור כך הוא קבלו דעתי. והפוך הוא, שאין ראיה מזה על העוגב, יען הרואה יראה והלומד ידע בדעת נכונה שמהרי"ק בשורש פ"ח פוסק שאין לאסור משום חק אלא בא' משני חלקים: הא' הדבר אשר אין טעמו נגלה והיא קבלה ביד אבותיהם, וענין השני דברי שחץ וגאוה כמו לבוש ארגמן, וכך היא דעת מרן בבית יוסף כמו שמפרש סי' קע"ח בטור י"ד וגם כן דעת הרמ"א בדרכי משה ובהג"ה של הי"ד סימן הנז"ל, ובעוגב אין אחד משני טעמים, ובעל הגהות מימוניות אומר בפירוש משם הרא"ם שאין להוסיף מסברא על מה שמנו חכמים שהיתה קבלה בידם שהוא מחוקות העכו"ם, והרי אתה הוספת מדעתך ומסברתך, ולך ראיה ברורה ששנוי במחלוקת, ולנו הספרדים אין לנו אלא דברי מרן הקדוש, ולחכמיא די ברמיזא.
את אשר אמרת שהמהרי"ק בתשובה קצ"ב קסבר שלבוש אדום אין בו משום תועלת, התשובה הזאת לא נמצאת אצלי, ואם כונת לתשובת פ"ח הדרנא למאי דכתבנא לעיל, ופירוש מהרי"ק על הספרי גם כן בקשתיו ולא מצאתיו האמן. ויש לי פירוש הזרע אברהם על הספרי והוא מייתי דוקא את הש"ך משם מהרי"ק שאין דרך הצנועים להיות אדומים בלבושיהם וכו'... ועוד התם מסורת בידנו להקפיד על לבישת האדום לבני עמנו ואין מי שעלה בדעתו שהספרי דבר על הדברים המיוחדים לשם פולחנם, אלא אתה בפלפוליך ואגב חריפותך, הלזה תקרא גוף תורה? ובר מן דן, יש בידנו לישב הרגשתך על המהרי"ק אם הדברים כהוייתם. ונלענ"ד דמה שאמר שבלבוש ארגמן אין בו תועלת היינו שאין להתיר את הארגמן משום תועלת וכבוד מאחר שהעכו"ם לובשים אותו משום שחץ וגאוה ואית משום הטעם השני. וזה פשוט לכל מי שמעיין בעין יפה בשורש פ"ח של מהרי"ק וק"ל, אם כן לא נמצא בדבריך אות או מופת חתוך לאסור את העוגב מדברי תורה או מדרבנן בלי מחלוקת ושינוי דעת הפוסקים דכל אחד לשטתו אזל בפירוש דברי הרמב"ם והספרי, ובידינו לסמוך על מי שנרצה. ועל מה שעלה בדעתך להביא ראיה לחשש מינות ואפיקורסות, הם דברים הנאמרים על היחיד שאין אנו יודעים אותו ואת מחשבתו הספונה, או מפני מראית העין, אבל קהלה רבה שהיא ידועה לעיני כל, וכונתה לשם שמים להמשיך לב בניה להתפלל אף פעם אחת בשבוע, לזה ודאי אמינא אעפ"י שיש חומרת אסור דרבנן, גדולה עבירה לשמה ועת לעשות לה'.
וכל שכן דברבים ליכא חשדא כדגרסינן בפרק כל הצלמים ומי חיישינן לחשדא והא בי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא דאוקומי בי אנדרטא (ופ' רש"י צלם) והוו עיילי ביה אבוה דשמואל ולוי, ומצלו בגויה ולא חייש לחשדא? רבים שאני.
והעליתי לך כל זה להראות שגם לטענותיך יש ויש תשובה ולא קטלי קני באגמא הוו הספרדים (וזכור את הרב אלפאנדרי ז"ל אשר היה בצפת"ו, והגידו לנו מגידי אמת שעם כל חכמתך וכבודך היה קורא לך פעם בפעם, חמ"ר חיור עתיק [= חמור לבן זקן], אף אם הוא שבח דאמר קרא רבץ בין המשפתים.[12] ודברים שבע"פ איני רשאי להעלותם בכתב[13]) אבל כל זה אך למותר דבעוגב שאני שפסוק מלא בכתובים ודוד קא צוח ומצוה הללוהו אל בקודשו, ותרגמינן הללויה שבחו אלהא בבית מקדשה הללוהו במינים ועוגב. ואם איתא משום "איכה יעבדו הגוים את אלהיהם ואעשה כן גם אני", השתא דוד לא הוה ידע. וגם נגד התרגום ונגד האמת אתה אומר כמו הח"ס ז"ל שדוד לא קאמר על בית המקדש והוה מנגן בביתו בעוגב הלא אסרת ליחיד משום חקותיהם, ומשום לחקות להם, ומשום מינות. אלא האחת יורה דרכו דליתא משום כולי האי. ודוד הוא העד אם בבה"מ אם בביתו, והעוגב אינו אסור לא מצד עצמו לא משום ע"ז ולא משום מינות.
ואם עדיין אתה חושד את קהלתנו ואותנו, כמונו כמוך שכבר נחשדת לפני הרב בלומנפלד [- אולי כוונתו זוננפלד] זצוק"ל, שבפומבי היה קורא לך מין ואפיקורוס, עם כל זה צא ולמד מתשובת הרמב"ם מאמר קידוש השם שמשה נענש לאלתר משום החושד בכשרים, וכמו כן ישראל בימי אליהו היו כולם עע"ז ולא טוב עשה אליהו ללמד חובה על ישראל וגם כן בזמן ישעיהו וכו' עיין שמה.
ואם לא די לך עם כל הנאמר לעיל ותרצה שהחומרא היתירה תקוב את ההר, מצוה עליך לפרסם במחנה העברים שעדתנו כעדת צדוק וביתוס וענן, ואנחנו בדידן כמו שאר קהלות צרפת אירופא ואמריקא, וכל הטובות שעשינו לאחינו האשכנזים בית החולים של דיסקין, המזרחי, וכו' וכו' הן הנה אסורות מדברי תורה והשמרו לכם פן ואל יבואו עוד אצלנו שום שלוחים מאתכם, כי אז נראה למי החותמת [וכו'] וה' אל אמת צדיק יבחן, וידענו שרחמנא ליבא בעי וישע לאחד שלנו יותר מאחד שלכם, ואם אתם יודעים שלא טוב עשיתם להתערב בקהלה אשר איננה מאתכם, הלא כתיב את והב בסופה, ואנשים אחים אנחנו.
הלכ"ד החותם פה אורן של חכמים
יום ר"ח אדר השני מהאי שתא ופועל ידיו תרצ"ה
בסדר וכבוד ה' מלא את המשכן
ב"ה אלהי עוזי ומעוזי הצב"י ע"ה דוד אשכנזי ס"ט
♦ ♦ ♦