♦
איך טעו כל כך אנשי הצבא
בפסחים (סו:) אמרו, שבשביל שבא לכלל כעס לכן נתעלמה ממשה הלכה – דין דגיעולי מדין, וזכה בה אלעזר. וקשה, הלא משה שפיר קאמר, ובדין היה לו לכעוס עליהם משום זרוק מרה בתלמידים, שלא ישנו כלל מדברי הרב.אבל נחזי אּנֹן להתבונן, הלא גם פנחס היה עמהם, ואיך יצא שגיאה כזאת מלפניהם להחיות כל נקבה אשר הם החטיאו את בני ישראל, כמש"כ רש"י ז"ל על הפסוק (לא טז) 'הן הנה היו לבני ישראל' וגו', מגיד שהיו מכירים אותן זו היא שנכשל פלוני בה, עכ"ל, וא"כ הם החטיאו את בני ישראל ועתידים להחטיא, ולמי ראוי לקחת מהם נקמה ולהרגם יותר מאלו, וא"כ איך עלתה בדעתם שלא להורגם ולהניחם בחיים.
♦
שינויים ויתור לשון בפסוקים
אמנם כתיב התם באותו פרשה (לא ב-ו), 'וידבר ה' אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין לתת נקמת ה' במדין. אלף למטה אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא. וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שניים עשר אלף חלוצי צבא. וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פנחס' וגו'. והנה המדרש רבה (במדבר פכ"ב) הקשה, למה שינה משה מדבריו של הקב"ה, שאמר לו 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים', ומשה אמר להם 'החלצו מאתכם אנשים לצבא, לתת נקמת ה' במדין'.והאלשיך הק' הקשה על הפסוק (שם א), 'וידבר ה' אל משה לאמר', והאי 'לאמר' הוא למותר, ואם תאמר דהאי 'לאמר' ר"ל דציוה לו למשה לאמר לישראל, אבל למה כתיב עוד הפעם (שם ב), 'וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם', ולמה הכפיל כאן עוד הפעם, בהא דכתיב 'לאמר'.
ועוד, הקב"ה א"ל למשה, 'נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים', משמע דלמשה בעצמו מזהיר על זה, ומשה אמר להם לישראל, 'החלצו מאתכם'. ועוד למה קאמר (שם ה) 'אלף למטה תשלחו לצבא, וימסרו מאלפי ישראל'. למי מסרו אותם, ואח"כ כתיב 'וישלח אותם משה' שליחות זו למה הוא.
♦
עוצם אהבת ה' לישראל
אבל נקדים לבאר את דברי הגמ' במס' ברכות פ"ק (ו.): "את ה' האמרת היום וה' האמירך היום', א"ל הקב"ה לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, דכתיב (דברים כו יז) 'את ה' האמרת היום', אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, דכתיב (שם יח) 'וה' האמירך היום'. אתם עשיתוני חטיבה אחת, דכתיב (דברים ו ד) 'ה' אלוקינו ה' אחד', ואף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, דכתיב (דה"י א' יז כא) 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".ומבואר בחידושיי כמה פעמים, דר"ל, דחטיבה משמע אהבה אחרונה, שאינה מתבטלת אהבתה מפני שום דבר בעולם, והיא נחטבת מכל חללי דעלמא, להיותה אהבה אחרונה, אהבה אחת שאינה מתבטלת לעולם בפני שום דבר לומר שדבר השני חביבה עליו ביותר מזה. וזה לא שייך רק על אהבת ה', באשר כל אשר לאיש יתן בעד נפשו, הרי דאהבת עצמיות אהוב לאיש יותר מכל דבר שבעולם, ועכ"ז אהבת ה' עולה ביותר, גם על אהבת עצמיות, דכתיב (דברים ו ה) 'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך', אפילו נוטל את נפשך. וכן אומר הקב"ה לישראל אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם היינו אהבתכם יקר לי מכל דבר, אפילו מן אהבת עצמיות, כדאשכחינן (תנחומא תולדות יב) בירבעם בן נבט שעבד לעכו"ם ולא נתיבש ידו, ואך פגע בכבוד הנביא אז מיד נתיבש ידו, וכן לגבי פיקוח נפש נתבטלו כל המצות, והוא ג"כ משום דאהבת ישראל יקר בעיני הקב"ה יותר מכבודו.
♦
אנשי מדין חטאו לה' ולישראל
והנה אנשי מדין החטיאו את בני ישראל בשני דברים, חדא בע"ז דבעל פעור, שחטאו בזה גם הגדולים שבעם, באשר סברו באם פוער עצמו נגד הע"ז הוא מבזה אותה בזה, ובאמת היה עבודתה בכך. ולהאנשים פשוטים החטיאו בעריות בעבירה גדולה, נמצא דאנשי מדין החטיאו בכפלים נגד ישראל, שהחטיאו אותם בנפשותם, והקב"ה א"ל למשה 'נקום נקמת בני ישראל', נמצא דתובע עלבונן של ישראל, יותר ממה שחטאו נגד השי"ת לכפור בו ולעבוד הע"ז של בעל פעור.♦
סברת משה – על ישראל להקדים כבוד ה'
ולכן חשב משה דמהאי טעמא הקדים השי"ת כבודן של ישראל לנקום מאנשי מדין נקמת בני ישראל, באשר בני ישראל נחשבים לפני הקב"ה לחטיבה אחת בעולם, אשר כבודם יקר אצלו לתבוע עלבונן קודם שיתבע את כבודו, כהאי מעשה דירבעם בן נבט הנ"ל. אבל עלינו להקדים ולתבוע עלבונו של השי"ת ביותר, לכן שינה הוא ואמר להם לתת נקמת ה' במדין, באשר אנחנו מחזיקים את השי"ת לחטיבה אחת בעולם, ועוד היה מדייק משה מדבריו של הקב"ה, דאע"פ שאמר לו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, משמע דמצוה על משה לבדו שהוא יעשה הדבר לקחת נקמה מהם, אבל באם שא"ל למשה 'לאמר' נקום וכו', הרי דרצונו של הקב"ה דבלשון זה יאמר משה להעם, לכל אחד – נקום וכו', ור"ל שהחיוב יהיו על כל אחד ואחד לקחת נקם מהמדינים.ובאשר זה הוא בלתי אפשר שילכו כל ישראל למדין לקחת מהם נקם, וכי אין מעצור לה' להושיע ברב או במעט, ויותר כבוד הוא לפני השי"ת שיהיה להם למדין מפלה ע"י מיעוט ויתקדש שמו בזה, יותר מאשר ילכו אצלם הרבה אנשים. לכן אמר משה 'החלצו מאתכם אלף למטה', והם יהיו הנבחרים בשליחותכם מכל המטות של בני ישראל, ובמעמד כולם מסרו כל אנשי השבט, את האלף למטה למשה להיות כמותם, ובשליחותם לנקום נקמת ה'.
ואח"כ 'וישלח אותם משה', דאולי רצונו של השי"ת היתה במה שאמר לו למשה 'נקום נקמת בני ישראל' שעליו לבדו יאמר שהוא יקח נקם מהמדינים, לכן אח"כ שלחם משה את השנים עשר אלף אנשים להחשב ג"כ שהם כולם נשלחו מאתו לעמוד במקומו, להנקם מאויביהם המדינים, בכדי לקיים דבריו של השי"ת.
♦
טעות אנשי הצבא – כדי להגדיל כבוד שמים
והא שהשאירו את הנקבות בחיים וגם לאלו שחטאו בהם, כהאי דכתיב 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם', באשר פקודי החיל חשבו כי יותר ראוי להשאירם בחיים, בכדי שיתרבה מזה כבוד השי"ת ביותר, כי יוכלו לעשות תשובה באותו מקום ובאותו אשה, אשר יגדירו את עצמם על להבא שלא יחטאו עוד. ואע"פ שעי"ז יוגרע כבוד הבריות, שיאמרו זו היא שנכשל בה פלוני, אבל הם הכריעו להלכה כי כבוד אלקים הוא גדול בערך יותר מכבוד הבריות. אבל זהו רק לפי דברי משה, שאמר להם לנקום נקמת ה' במדין, וכבודו של השי"ת יהיה חביב לנו להקדימו נגד כבודן של ישראל. אבל משה רבינו ידע בלבו האמת, אשר השי"ת אמר לו 'נקום נקמת בני ישראל מן המדינים', הרי דבעיני השי"ת חביב כבודן של ישראל יותר מכבוד עצמו, ומבטל כבודו נגד כבודן של ישראל, לכן בענין זה ראוי ביותר להרוג הנשים שנעשה בהן עבירה, דאם ישארו בחיים יאמרו זאת היא שנכשל פלוני על ידה, וזו היא עומדת במעלה יותר מכבוד שמים, כמו שאמרו חז"ל גדול כבוד הבריות שדוחה את לא תעשה שבתורה. לכן 'ויקצוף משה על פקודי החיל', למה עשו כן ולא חשו על כבוד הבריות להחיות כל נקבה, שזה עדיפא לן לתקן הדבר, ולא לחוש לזה שאם ישארו בחיים יתרבה כבוד שמים בכח התשובה שיעשו.אבל באשר הו"ל למשה להעלות על דעתו אשר הוא היה הגורם לזה, באשר שינה לומר להם שלא כדברי הקב"ה שדיבר אליו 'נקום את נקמת בני ישראל', והוא אמר להם 'לתת את נקמת ה' במדין', ולכן לא היה לו להכעיס עליהם, לזאת נענש משה שבא לכלל כעס ונסתלקה חכמתו וטעה בדין של גיעולי מדין כמבואר בגמ' במס' פסחים (סו:), וזכה בה אלעזר והעמידו על האמת.
♦ ♦ ♦