[סא, א] תוס' ד"ה המטהר יין של נכרי וכו', ומתוך שהעמיד ר"ת כולה שמעתין במפתח וחותם, ואפילו הכי מטהר יינו של עובד כוכבים ברשות עובד כוכבים בעיר שכולה עובדי כוכבים וכו'.
ויש להקשות דהא גם לפי שיטתו תלי' צ"ל דכזה אינו מפתח וחותם, כמו דא"י בבריתא בחצר אחרת, אע"פ שיש מפתח וחותם אסור, וצ"ע.
[סא, ב] תוס' ד"ה עד שיושב ומשמר כו', תימא כו' וכתב מהרש"א לשיטת ר"ת לק"מ, ע"ש.
ויש להקשות לפי"ז לשיטת רש"י נמי לק"מ, דאיכא למימר דאתי לאשמעינן שיוצא ונכנס מהני, אעפ"י שלא כתב לו התקבלתי כמו יושב ומשמר, כמ"ש מהרש"א לעיל בדיבור שלפני זה. ובלא דברי מהרש"א אפשר דלק"מ, דתוס' מקשים בין לפי ר"ת ובין רש"י, משום דא"כ ה"ל למשנה לפרש אע"פ שאין מפתח וחותם בידו לפי' ר"ת, או אע"פ שלא כתב לו התקבלתי לפי' רש"י, אע"כ דבאותו דבר גופי' הוי רבותא, אבל לפי' מהרש"א הקושיא במקומה עומדת, ודוק.
[סא, א] בגמ' ואלא אסיפא דרישא והא קאמר ליה ר"י לתנא וכו'.
ופירש רש"י אלמא פשיטא ליה וכו', עיי"ש. פי' דודאי אי לא אשכחינן תנא דפליג עליו דת"ק, י"ל שפיר דמצד הסברא קאמר ר"י דבדר בחצירו לחודיה סגי, אבל השתא הא פליגי רבנן עליו וסברי שצריך שיהא יושב ומשמר, א"כ פריך הגמ' מנ"ל לר"י דת"ק סבר דבדר בחצירו לחוד סגי, דמנ"ל דת"ק ורבנן פליגי בפלוגתא רחוקה כי האי.
אמנם דכל זה אינו מספיק, דמאי מקשה הגמ' דלמא ר"י מסברא קאמר, אלא מכח הוכחה דאס"ד דת"ק מצריך דר בחצירו ומפתח וחותם, מסתמא לא יהא רבנן פליגי עלי' להצריך שיהא שומר יושב ומשמר, אלא ודאי דת"ק סבר דבדר בחצירו לחוד סגי וא"כ שפיר פליגי רבנן עלי', וא"כ לא מקשה הגמ' מידי מר"י.
וי"ל דודאי השתא נמי הוי ידע הגמ' דאף דרבנן פליגי ארישא דסיפא, אלא דהגמ' רוצה להוכיח דלא פליגי רק ארישא דסיפא. וא"ל דלא פליגי נמי אסיפא דרישא, א"כ מקשה הגמ' שפיר הא קאמר ר"י לתנא וכו', ואם כן קשה, מנ"ל לר"י דת"ק סבר דבדר בחצירו לחוד סגי.
ואין לומר מצד הסברא קאמר אותו [מ]קשה, דמנ"ל דפליגי רבנן ות"ק בפלוגתא רחוקה כי האי כנ"ל.
ואף דמכח הוכחה קאמר אותו, דאל"כ אמאי פליגי רבנן עלי' כנ"ל. אמנם קשה מנ"ל דרבנן פליגי אזה, דילמא רבנן לא פליגי אלא ארישא דסיפא.
אלא ודאי דהאמת כן הוא דלא פליגי רק ארישא דסיפא, ושפיר קאמר ר"י וכו', וק"ל.
[נה, ב] הרא"ש (ד, ג): אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה יין נסך. פי' רש"י שהגת עשויה במדרון, ומשעה שנמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין. רצונו לומר, אם פנה החרצנים והזגין והבדילם מן היין, והיין לבדו נמשך מצד העליון לצד התחתון ונשאר עומד היין בפני עצמו, אז מקרי המשכה ונאסר במגע עובד כוכבים כל מה שבגת, אף אם נגע בחרצנים וזגין.
וכתב הר"ן[1] דהוכחת הרא"ש היא מדמקשני הגמ' בגת פקוקה ומלאה ולא משני במלאה, אע"ג דאף על החרצנים נמי איכא תורת יין משום דהוי עליו טופח על מנת להטפיח מש"ה צריך הש"ס לשנויי נמי דמיירי [ב]פקוק[ה], וא"כ לא הוי יין צלול כלל בגת דלהוי על החרצנים תורת יין, ע"כ.
ולולי דבריו הי' נראה לומר, מדנקט ר"ה יין כיון שהתחיל לימשך וכו', ולא קאמר יין מה שנמשך וכו'. א"ו דחרצנים עצמן נמי תורת יין עליהן, וא"כ לא מצי למנקט יין מה שנמשך [ד]ה"א דוקא יין צלול, אבל על החרצנים ליכא תורת יין כלל, מש"ה נקט יין כיון שהתחיל למשוך וא"כ משמע כיון שהתחיל ומשך יין צלול, אף על החרצנים נמי איכא תורת יין, וק"ל.
[נו, ב] אר"ה לא שנו אלא שלא ההחזיר גרגותני כו'.
ונ"ל דמשנה אחרונה בגת פקוקה ומלאה כו', ע"כ פי' דמיירי דלקח הגרגותני מגת אחר שלא הי' פקוקה ומלאה, ונתנו לגת.
ויש לדקדק, דלפי ר"ת שהביא הרא"ש (ד, ג) לעיל בסמוך, דלמשנה אחרונה אפי' בגת פקוקה ומלאה נמי, וא"כ קושיית הרא"ש במקומה עומדת.
ויש לתרץ דר"ת לא קאמר אלא דווקא בדריכה החמירו, אבל בנגיעה לא החמירו, וא"כ איכא שפיר נפקותא אפי' למשנה אחרונה, דהיכי דנגע הנכרי לא נאסר, ואם החזיר הגרגותני לגת אסור משום תערובת, וק"ל.
[רא"ש (ד, ג)] ועוד נראה דרב הונא דהכא קאי שפיר אמשנה אחרונה, ולא נאסר יין שבגת בהמשכה שנמשכו ענבים ויין ביחד לגרגותני, ומשם היין לבדו לבור וכו'.
ואע"ג דר"ה אמר יין כיון שהתחיל למשוך נעשה יין נסך, היינו דווקא בלא פקוקה, וא"כ דמיד שנמשך נמשך יין צלול, והמקשה דפריך ת"ש ירד לבור מה שבבור וכו', צ"ל דקושייתו הוא משום דנקט מה שבבור אסור והשאר מותר, דמשמע אפי' שתחת שולי הגרגותני נמי מותר בנגיעה, ומתחת הגרגותני וודאי איכא תורת יין, וק"ל.
[רא"ש שם] וניחא השתא לפסק ר"ת, דרב הונא חזר בו וסבור דנצוק אינו חבור.
דבריו אינם מובנים. דודאי לאותו סוגיא בגמ' לפי אמת נמי אינו מוכח דניצוק חיבור, וא"ל דהכי פירושו (דהל"ג) [דהסוגיא] מוכח דניצוק אינו חיבור, דאל"כ לתסר מטעם ניצוק, והשתא לא הוי אלא חד נצוק, דהא הגרגותני מחמת עצמו נאסר. זה אינו, דלמא ר"ה כשלא נגע אלא בבור איירי, דהא לא בא אלא להשמיענו דאע"ג דליכא עליו תורת יין לענין המגע, מ"מ לענין תערובת הוי מין במינו, הוי שם יין.
ואף דהרא"ש הוכיח אותו, משום דכל דהקשה על ר"ה דהא לא בא אלא להשמיענו דאסור משום תערובת, לאשמעינן בניצוק דהוי נמי טעמא משום תערובות. אמנם דזה אינו דלמא לא הוי ס' כנגד כל [ה]גרגותני וא"כ פשיטא דלא בטיל, ומש"ה בא להשמיענו בהחזרת גרגותני ובכי לא נגע בגרגותני.
וי"ל דרבינו הוכיח אותו, דאל"כ לא הי לי' לר"ה למסתם דבריו ולמימר (ל"ש) לא שנו דלא החזיר גרגותני לגת, ולא נגע בגרגותני, כיון דהשתא איירי במלתא דנפשי' דלא איירי ביה מתניתין, וק"ל.
[רא"ש שם] והשתא הויא מילתיה דרב הונא כפשטא, דיין שבגיגית ושבגרגותני נאסר במגע עובד כוכבים, כי התחילו לימשך, אז משום כח העובד כוכבים לפי' רשב"ם.
ולפי' הרשב"ם שפי' המשנה כפשוטו (וכו') צריכין אנו לומר דיין שבגיגית ושבגרגותני אינו חשוב יין כו', עכ"ל. הא דמקשה הרא"ש קושיא זו דווקא לפי' רשב"ם במתניתין, הא בלא זה קשה דלקמן (ס, א) אמרינן גבי מעצרא זיירא, דכוחו כה"ג שדרך הנכרי אסור.
וריב"ם [שפירש] שיין תחת הגרגותני איכא עליו תורת יין, ואם כן קשה מנ"ל להגמ' להוכיח דטעמא דר"ה משום דניצוק חיבור, שמא משום כוחו.
וי"ל דריב"ם סבר דכחו לא אוסר אלא בשתי', ואנן פסקינן דיין דלא נאסר אלא בשתי' וודאי נחשב של.... לכו"ע, וא"כ אי טעמא דר"ה הוא משום כוחו יהיה קשה קושיא... ... אבל החזיר כו'[2] וא"ת והלא מסתמא כו'. וזה נראה לו דוחק דמיירי דלא הוי כנגדו ס' וא"כ הוכיח הגמ' שפיר דטעמא דר"ה הוא משום ניצוק וא"כ אסור אפי' בהנאה ולא .... [בשתיה] לכו"ע כתירוץ התוס' (נו, ב ד"ה אבל) דהוא מין במינו, או דלא אמרינן סלק.

הדרן עלך פרק רביעי

♦
[סב, ב] בגמ' איבעיא להו: שכרו לסתם יינן, מהו. מי אמרי' כיון דאיסורא חמור כדיין נסך, שכרו נמי אסור, או דלמא הואיל וטומאתו קיל, אף שכרו נמי קיל.
ויש לדקדק דמה ענין טומאה אצל יין נסך. וי"ל דודאי מצד הסברא לא הוי להו לרבנן למגזר אשכר דסתם יינם לאסור בהנאה, דהא סתם יינם עצמו לא אסרו אלא משום גזירה דיי"נ גמור, א"כ הוי שכר דסתם יין מחזי כגזירה לגזירה (לעיל כא, א).
אבל י"ל דרבנן הוצרכו לאסור אפי' בהנאה משום שכר דיי"נ גמור, משום דאי לא הא לא קיימי הא, דהא לדידן חמור איסור דסתם יינם כמו יי"נ גמור, ואפ"ה יהיה שכרו מותר, יהיו סוברי[ם] דביי"נ גמור נמי שכרו מותר. אמנם אימת שייך למימר זה אי לא מצינו (כלום) [שום] דוכתי דהקילו בסתם יינם יותר מביי"נ גמור, אתי בהו לידי תקלה. אבל הא לא מצינו דגבי טומאה הקילו בסתם יינם יותר מביי"נ גמור, וא"כ גבי שכר נמי לא אתי למיטעי וזה הוא איבעי' דגמ', וק"ל.
[סו, א] תוס' ד"ה מכלל דרישא בנ"ט וכו', ועוד דמשהו מין במינו אין הטעם בטל כלל אפילו באלף כיון שהטעם שוה וכו'.
ויש להקשות, דכל זה הוא לאביי דבתר טעמא אזלינן, אבל לרבא דאזלינן בתר שמא, אפי' אית בי' תרי טעמא, א"כ נתבטל הטעמי', וצ"ע.
[סו, א] בא"ד יש שהיו מפרשים דכל איסור דהוי במשהו לא אמרינן ביה נותן טעם לפגם מותר, דהא אין לך טעם בטל יותר ממשהו באלף, ה"ה נותן טעם לפגם, ומפרש כאן מכלל דבנותן טעם עסקינן, דלכך מותר בשאין בהנאתן בנותן טעם, דאי במשהו הא אפילו לפגם אסור. ואין ראיה מכאן, דלא דייק הכא אלא מדמפליג בסיפא בהכי, מכלל דרישא בנ"ט דבהכי איירי מתני' וכו'.
ונראה לומר הוכחה לאותה דעה שני', דהא רב סבר מין במינו לא בטיל, ולקמן [סח, ב] קאמר הגמ' לא ידעינא מ"ט דרב, אי משום דקסבר נ"ט לפגם אסור, פי' לאו דווקא גבי שרץ, אלא ה"ה בכל איסורין שבתורה, דאי לא תימא הכי לא מקשי' תוס' מידי לקמן (סז, א ד"ה א"ר יוחנן), דהא אמר רבא כו' ואתי ולפשוט כו', ע"ש.
ולקמן [סז, ב] קאמר הגמ' מ"ט דר"מ דגמר מגיעולי נכרים, גיעולי נכרים לאו נותן טעם לפגם הוא ואסר רחמנא כו', עיי"ש. ואס"ד היכי דמשהו אוסר נטל"פ נמי אוסר, קשה מה לי לספוקי אליבא דרב היכי קסבר, הא ודאי סבר רב נט"ל מותר כר"ש וגמר מנבילה, דאי סבר נט"ל אסור קשה מנ"ל, דאי מגיעולי נכרים, דילמא גיעולי נכרים מש"ה אסור דחיישינן דלמא מבשלינן מינא דאיסורא שמבשלי' בהם גוי' וזה אסור אפי' במשהו, והיכי דאוסר משהו נט"ל נמי אוסר, אבל דבר שבטל בס', נט"ל נמי מותר, אע"כ דהיכי דמשהו אוסר אפ"ה נט"ל מותר, וק"ל.
[סו, א] חלא דחמרא וחלא דשיכרא, וחמירא דחיטי וחמירא דשערי - אביי אמר בנותן טעם, בתר טעמא אזלינן, והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, והוה ליה מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו בנותן טעם. ורבא אמר במשהו, בתר שמא אזלינן, והאי חלא מיקרי והאי חלא מיקרי, והאי חמירא מיקרי והאי חמירא מיקרי, וה"ל מין במינו, וכל מין במינו במשהו.
ופסק הרמ"א ביו"ד (צח, ב) וז"ל: 'ולענין מין במינו אזלינן בתר שמא, אם הוא שוה הוי מין במינו'. והיינו כרבא דהכא.
וכתב הש"ך (ס"ק ו) וז"ל[3]: ובהיות כן תמהני על מה שכתב הרב ז"ל, ומסקנת דבריו הם דרבא לא אמר אלא לענין יי"נ דמין במינו במשהו, וה"ה לכל השיעורים דאין במינן חמור מבאינו מינן כגון תרומה, אבל בשאר איסורים דמין במינו בטל ברוב, ובאינו מינו צריך ס' משום דאנן פסקינן דטעם כעיקר דאורייתא ובאינן מינן יהיב טעמא וא"כ הכל תלוי בטעם אם הוא שוה בטעמא הוי מין במינו, אם אינו שוה בטעמא הוי מבשא"מ, עיי"ש באריכות.
וצ"ע דלפי"ז מאי קאמר אביי: 'מנא אמינא לה דתניא, תבלין ב' וג' שמות והן מין אחד או מין ג' - אסורין ומצטרפין, ואמר חזקיה, הכא במיני מתיקה עסקינן, הואיל וראוין למתק בהן את הקדירה. אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן, כולי חד טעמא הוא, אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן, האי שמא לחוד והאי שמא לחוד'. והא כל היכי דהטעם נרגש מודה רבא אפי' אי לא שוה בטעמא, והא הכא הואיל והן ראויין למתק בהן את הקדירה, א"כ הטעם נרגש ובהא מודה רבא, וצ"ע.
[סט, ב] ורבנן כיון דמלמעלה לא ידיע, לא מסיק אדעתיה דאפיך וחזי ליה. אי נמי, זימנין דחלים.
צ"ל דבהאי א"נ לא סליק מהך סברא כיון דלמעלה לא ידיע לא אסיק אדעתי' דאפיך כו', דהא אין סברא דסמיך גוי ... [אדעת] דחלים לחודי'. (א"ו) אלא ודאי דהכי פירושו: חדא כיון דלמעלה לא ידע לא אסיק אדעתי' כו'. וא"נ דאסיק אדעתי' ואפיך, דזמנין דחלים, וק"ל.
[ע, ב] למימרא, דטהרות אלימי מיין נסך וכו'.
יש כאן שני פירושים: חדא י"ל דחומרא דטהרות עדיפא מיי"נ. ועוד יש לפרש דסברת הגמ' היא דבטהרות לא מרתת כמו ביי"נ דהוא מחזיק עצמו כישראל כשר, אבל ביי"נ הגוי מרתת טפי דגוי ידע דישראל מקפיד אנגיעתו, וק"ל.
[עא, א] אמר אמימר: משיכה בעובד כוכבים קונה. תדע, דהני פרסאי משדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו.
ופירש רש"י (ד"ה ולא) בפי' שני: 'מי שיש לו כור חיטין למכור פוסק דמים ללוקח והולך לביתו ומשגר לו קב חיטין לראות כמה הן יפות, ואם מעכב הלוקח אותו קב אצלו מתקיים המקח, ואם אינו חפץ בהן מחזירו'.
ויש לדקדק דכי נמי אמרינן משיכה קונה, הא אין קונה עד שימשוך את כולה, והני פרסאי הא לא הוי משכי אלא קב אחד.
וי"ל דבתוס' ד"ה אמר אמימר וכו': 'ומה שמביא ראיה מפרדשני דפרסאי, אין זה כ"א אמתלא בעלמא שמנהג אבותיהם מן הפרסיים שאינם חוזרים אחר המשיכה, ש"מ שכך הדין', עכ"ל. וא"כ בשלמא דאי מן הדין הוי גביהם דמשיכה קונה, ע"כ דהם עשו עוד דאפי' לא משכו רק קב אחד נתקיים המקח, אבל אי לא הוי קבלה בידיהם דמשיכה קונה, ל"ל למימר דהם יעשו אפי' בקב א' דיתקיים המקח, וק"ל.
[עא, ב] הלוקח גרוטאות מן העובדי כוכבים ומצא בהן עבודת כוכבים, אם עד שלא נתן מעות משך - יחזיר, אם משנתן מעות משך - יוליך לים המלח. אי ס"ד משיכה בעובד כוכבים קונה, אמאי יחזיר. אמר אביי, משום דמיחזי כי מקח טעות. אמר רבא: רישא מקח טעות, סיפא לאו מקח טעות. אלא אמר רבא: רישא וסיפא מקח טעות וכו'.
ויש לדקדק וכי לא ידע אביי מהסיפא. ועוד מאי קאמר משום דמיחזי כו' הא ודאי מקח טעות הוא.
וי"ל דודאי אביי נמי הוי ידע מסיפא, אלא דסבר דברישא דלא נתן מעות הוי בפני עולם כמקח טעות, דהעולם סוברים דמסתמא דמאן דיהיב (מעל) [מעות] היה חוקר מקודם, לכן כל הדברים מה שקנה בוודאי ידע דיש כאן ע"ז ואפ"ה קנה אותו. אבל רבא סבר דגם בסיפא אפי' כי נתן מעות מחזי בפני עולם כמקח טעות, ולכך קאמר רבא משום דמחזי כע"א ביד ישראל. והיינו דאמר אביי משום דמחזי כמ"ט, אבל בסיפא לא מיחזי בפני עולם כמ"ט, דוודאי מקח טעות הוי אבל לא בפני העולם, וק"ל.
[עא, ב] ת"ש המוכר יינו לעובד כוכבים, פסק עד שלא מדד - דמיו מותרים. ואי אמרת משיכה בעובד כוכבים אינה קונה, אמאי דמיו מותרין. הכא במאי עסקינן - דאקדים ליה דינר. א"ה, אימא סיפא: מדד עד שלא פסק דמיו אסורין, ואי דקדים ליה דינר, אמאי דמיו אסורין. א"ל, ולדידך דאמרת משיכה בעובד כוכבים קונה, אמאי רישא דמיו מותרין, וסיפא דמיו אסורין. אלא מאי אית לך למימר, פסק - סמכא דעתיה, לא פסק - לא סמכא דעתיה, לדידי נמי, אף על גב דקדים ליה דינר, פסק - סמכא דעתיה, לא פסק - לא סמכא דעתיה.
ונראה דמר קשישא סבר, פסק סמכא דעתי' רק בהקדים לו דינר, ופירש"י [ד"ה שהקדים] דמיירי דנתן לו דמי' יותר מכדי דמי יין, סבר מר קשישא דכיון דנתן לו כ"כ דמי[ם] אפי' כי לא פסק סמכא דעתי', אבל ר' יאשיה סבר אפי' בכה"ג כי לא פסק לא סמכא דעתי', וק"ל.
[עג, א] כי אתא רב דימי א"ר יוחנן, המערה יין נסך מחבית לבור, אפילו כל היום כולו. ראשון ראשון בטל. תנן, יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא, מאי לאו דקא נפיל איסורא לגו התירא. לא, דקא נפיל התירא לגו איסורא.
פירש הר"ן (לה, ב מדפי הרי"ף) אפי' אי נפל ההיתר ס' בבת אחת על אותו כל שהוא אסור, וטעמי' דכל ש[ה]איסור קבוע במקומו אין לו ביטול גבי יי"נ. ואחרים[4] פירשו דאוקימתא דהתירא לגו איסורא איירי שנפל ההיתר בזה אחר זה, ומשום טעמא דקמא קמא בטיל, אבל אי נפל בב"א, אפי' אי נפל התירא לגו איסורא נמי מותר, וכן הוא בתוס' בבכורות דף כב, [ב ריש העמוד], וק"ל.
[עג, א] רש"י ד"ה ה"ג: לא חמרא דהיתירא בגו מיא דאיסורא - ואשמעינן דכל כמה דיהבי מיא טעמא בחמרא איתסר, עד שיבטל טעם היין את טעם המים, וכגון דנפיל כוליה כחדא דלא אפשר למיא דאיסורא לבטיל.
אבל אי נפל בזה אחר זה, קמא קמא בטיל, כמו יין ביין. וא"כ החילוק שבין יין ביין, ובין מים במים ליתא, אלא כי נפל ההיתר בב"א, דביין ביין אסור משום קביעותיה כדפירש הר"ן.
וצ"ע מ"ש בד"ה התירא לגו איסורא - דקמא קמא בטיל, וק"ל.
[עג, א] כי אתא רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן: המערה יין נסך מצרצור קטן לבור, אפילו כל היום כולו - ראשון ראשון בטל. ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה, אבל חבית דנפיש עמודיה לא.
איכא לפרש החילוק בין צרצור לחבית, לפי' רש"י דמפרש גם איסורא לגו התירא, דאפי' נתרבה האיסור דקמא קמא בטיל בס' ה"מ בצרצור קטן דלא נפיש עמודי', אבל בחבי[ת] דנפיש עמודי' הרי הוא כאילו כל היין שבחבית מחובר לבור, דכיון דנפיש עמודי' חיבורו חשוב כאילו נפל בב"א ואין בהיתר ס'.
ועיין בר"ן (וע"ש) פירושו דכל שהקילוח גדול בקילוח חבית, אעפ"י שאין בו כדי נ"ט דאז כל שהו בעצמו חשיב ואינו ראוי להתבטל בריבוי יין שבבור, ואפי' יש ס' כנגדו, ועיין בר"ן וק"ל.
[עג, א] רש"י ד"ה רואין את ההיתר כאילו אינו - ולא אמרינן הרי נאסר כל היין, ורבה היין על המים, דהא הוי חמרא רובא, אלא באיסור שנפל גרידא משערינן, ואיכא מיא רובא, אלמא פליג רבין אדרב דימי ואשמעינן דמיא הוא דמבטל חמרא, אבל חמרא לא מבטל חמרא.
ויש להקשות, דמנ"ל לרש"י דרבין פליג ארב דימי, דלמא רבין איירי שנפל האיסור בב"א כ"כ שאין בהיתר ס' כנגדו, אבל אם נפל האיסור מעט מעט דיש ס' כנגדו בשעת נפילה, מודה (לר"ד) לרב דימי דקמא קמא בטיל.
וליכא לפרש, דרש"י מוכרח לפרש דרבין פליג ממאי דאמר דנפל שם קיתון מים לבסוף, דלר"ד אפי' נפל שם קיתון של יין בב"א יכול לבטל האיסור, דהא רש"י מוכרח לפרש גבי היתרא לגו איסורא, משום קביעותא, כפי' קמא שכתבתי לעיל, וא"כ אפי' לר"ד אי נפל שם קיתון של יין אפי' בב"א אינו יכול לבטל דכיון דאיסור קבוע במקומו, וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' מנ"ל לרש"י דרבין פליג.
ומוכרחים לפרש דרש"י סובר כר"ת (הובא ברמ"א יו"ד צב, ד) דאף בשאר איסורין חתיכה נ"נ, וא"כ לרבין ע"כ מיירי כשיש בהיתר ס' כנגדו כשנפל שם, ובמשהו לא נ"נ כמ"ש תוס' (חולין ק, א ד"ה בשקדם) והרא"ש (חולין ז, לח; תוס' הרא"ש חולין ק, א) אליבא דר"ת, וא"כ קסבר רבין באיסורא לגו היתרא אפי' משהו לא בטיל, וא"כ פליג אר"ד, ודוק.
ובזה מתורץ קושיית הרא"ש שהקשה על רש"י, דלמא רבין איירי שנפל מן הגיגית, דהא לשיטת רש"י כל החילוק שבין צרצור לחבית כפי' קמא כמש"ל, דבנפיש עמודיה הוי כאילו נפל בב"א ואין בהיתר ס' לבטלו, ואי אין בהיתר ס' לבטלו הוי חתיכה נ"נ וה"ל להצריך ס' כנגד כולו, וק"ל.
[עג, א] תוס' ד"ה כי אתי רב דימי וכו'. וי"ל דבשמעתין נמי דקאמר ראשון ראשון בטיל היינו עד (שיפול) שם כל כך מן היין נסך בין הכל, שלא יהא בהיתר ס', אבל אם נפל כל כך מן הנסך לסירוגין בין הכל שאין בהיתר ס' כדי לבטלו אסור משום דמצא מין את מינו וניעור. ותדע שכן הוא, דאי לא תימא הכי וכי אם היה אדם מערה חלב בקדירה של היתר מעט מעט בסירוגין, עד שנתרבה החלב לבסוף כל כך שהיה בו בנותן טעם לקדירה, וכי תעלה על דעתך שהוא מותר משום קמא קמא בטיל, אלא ודאי לא אמרינן קמא קמא בטיל, כיון שיש כל כך מן האיסור לבסוף שהוא נותן טעם.
ומוכרח התוס' לפי' דחילוק בין צרצור לחבית, דכל שהוא בעצמו חשוב ואין ראוי להתבטל ברבוי יין כפי' שפרשתי לעיל, ועיין בתוס' בחולין דף פז (ע"א) ד"ה רואין אותו וכו', ע"ש.
[עג, א] תוס' ד"ה רואין ההיתר כאילו אינו וכו' - רבין אתא לאפלוגי אדרב דימי, דאשמועינן דוקא מיא מבטלי חמרא, אבל חמרא לא מבטל חמרא.
ויש לדקדק דלשיטת תוס' קושיית הרא"ש (ה, כח) במקומה עומדת, דלמא איירי בגיגית שאפילו יש בהיתר ס' לבטלו, דלא נ"ט אפ"ה אסור[5], דהשתא ליכא לתרץ כמ"ש לעיל לדעת רש"י.
וא"ל דהוכחתם הוא ממאי דאמר דנפל קיתון של מים, דמאי איריא קיתון של מים אפי' קיתון של יין אי נפל ס' בב"א מן ההיתר כמ"ש לעיל, דהא השתא הוי היתרא לגו איסורא, ואי ס"ל לתוס' דטעמי' דהתירא לגו איסורא משום קביעותא כנ"ל וכמו שמוכרחי' אנו לפרש בתוס' דחולין (פז, ב) ד"ה רואין אותו וכו', ובנ"ט דקאמר כו' כגון שנפל הרבה מן ההיתר בב"א וכו'[6], עיי"ש.
א"כ אפי' לרב דימי כי נפל שם ס' בב"א אין יכול לבטלו משום קביעא, ואי ס"ל דהכא דטעמי' דהיתרא לגו איסורא משום קמא קמא בטיל כמ"ש תוס' בבכורות (כב, א ד"ה יתיב ר"ד וכו'). או בהתירא לגו איסורא, פי' שבתחילת התערובת היתר ואיסור אינן ס' בהיתר לגבי איסורא, וא"כ כי נפל ס' בב"א יכול לבטלו אפי' בהיתרא לגו איסורא לר"ד, וא"כ מאי אריא מים, אפי' של יין. אלא פליג רבין אר"ד וסברי דיי"נ אוסר במשהו בין בהיתרא לגו איסורא, ובין באיסורא לגו היתרא.
אמנם דזה אינו דהא תוס' מוכרחים לפרש דאיסורא לגו היתרא לר"ד אינו אלא כי נפל שם איסור מועט, כמו מצרצור, אבל כי נפל שם איסור מרובה כמו מגיגית, אפי' יש בהיתר ס' אינו יכול לבטלו משום חשיבות כמ"ש לעיל, וא"כ מה לי דכי נפל איסור רב, אפי' יש ס' בהיתר אין יכול לבטלו, שבין היתרא לגו איסורא, ובין איסורא לגו היתרא אינו אלא במשהו, יי"נ דבהיתרא לגו איסורא אסור משום קמא קמא בטיל, ובאיסור לגו היתרא מותר, אבל באיסור רב כמו מגיגית אין חילוק, וא"כ הוצרך רבין לומר דוקא מים אבל של יין לא, והדרן קושייתן לדוכתי', מנ"ל דפליג.
וזו היא קושיית הרא"ש לשיטתו דמפרש כשיטת תוס' (דרב) [דאזלו] לשיטתם, דפירשו כמו שפי' הר"ן (לו, א מדפי הרי"ף; חידושי הר"ן עג, א) וז"ל: 'דאמוראי נינהו אליבא דר"י, דר"ד אמר הכי אמר ר"י, ואתא רב יצחק ואמר דלאו הכי אמר וכו". עיי"ש בבכורות (שם) דמפרש חתיכה עצמה נ"נ בשאר איסורין כמו בשר בחלב. דלא אמרינן חנ"נ אלא לענין שלא תועיל לו פליטה, אבל רבי' תועיל, פי' אפילו לסברת ר"ת דאמרינן אף בלא"ה דא"א לסחוט האיסור מן ההיתר וכ"ז שמעורב בו עליו ההיתר, נתערב האיסור בכל ההיתר ונתבטל, כמ"ש בר"ן בשמעתין דטיפת חלב. אמנם התוס' בחולין (דף פז, ב ובדף ק, א בד"ה כשקדם וסילקו) והרא"ש (שם) לא ס"ל הך חילוק שבין לח בלח ובין לח ביבש, עיי"ש, ודוק.
[עג, א] בא"ד. ואפי' לר"ש דלא מפרש דר"ד חבית דווקא.
אוכל לומר שאין רבין חולק על ר' יצחק כו', אבל אר"ד צ"ל דחולקין.
ואין להקשות דלמא אר"ד נמי לא פליג, ורבין איירי שנפל כ"כ מן האיסור שאין בהיתר ס' כנדו, ואין לומר דא"כ נ"נ כל היין, דהא התוס' דהכא ס"ל דבלח בלח לא אמרינן נ"נ.
די"ל דא"כ למה הוצרך רבין לומר דנפל שם קיתון של מים, אפי' אי נפל של יין. וא"ל משום חשיבות, דהא לשיטת הר"ש[7] אין חילוק בין חבית לגיגית, וגם מחמת קבוע דהתירא לגו איסורא, אין לומר דהא התוס' דהכא לא ס"ל מחמת קבוע, אלא מחמת קמא קמא בטיל, ודוק.
[עג, א] בא"ד. וזה שפי' שיסבור רב שמואל כרב דימי יכול להיות אם נפרש דרב שמואל בר יהודה למאן דמתני לה אמתניתין לא בעי תחילה וכו', דהמתניתין איירי דנפיל היתר לגו איסורא, ועלה קאמר ר"י לא שנו וכו'.
ויש להקשות לפי' התוס' דהכא (דהמפורשי') [דמפרשים] דהיתרא לגו איסורא אסור, מחמת דקמא קמא בטיל, אבל אי נפל מן ההיתר ס' בב"א מותר, וא"כ מאי קאמר ר"י שנפל שם קיתון של מים מותר, הא אפי' של יין יכול לבטלו כי נפל ס' בב"א כמו שמוכרחין אנו לפרש באותו דרך לשיטת הרי"ף כמש"ל [...] דכ"ש דמתניתין איירי בכל ענין בין שהוא משהו, בין שהוא רב, אלא שנפל מן ההיתר ס' בב"א כנגדו. ועלה קאמר ר"י דאם נפל שם קיתון של מים בכל ענין מותר, משם דהוי מין בשאינו מינו, אבל אי נפל ס' בב"א אינו מותר אפי' במשהו, כמ"ש.
אבל אי היה שם איסור רב אע"פ שנפל ס' מההיתר בב"א אפ"ה מותר מ[שום] חשיבות, כמשנ"ל. וכמו שפירש תוס' דהכא כן פירש הרא"ש והטור בע"ז דף הנ"ל, ודוק.
ולפמ"ש מה שכתב הטור (יו"ד קלד) דהמערה מעט מעט יין של היתר לתוך של איסור, אעפ"י שנתרבה כ"כ עד שיש בהיתר ס' לבטל האיסור, אסור, עכ"ל. משמע הא אם נפל ס' בב"א מן ההיתר מותר, מיירי דווקא כשנפל לתוך האיסור משהו ממש, אבל אם היה שם איסור רב, אפי' נפל מן ההיתר ס' בב"א אפ"ה מותר, ודוק.
♦ ♦ ♦