חישוב שעות היום מהזריחה עד השקיעה [מאמר תגובה]

בחודש הקודם [טבת] האריך הרב יוסף עובדיה להצדיק את שיטת מנין השעות מעלות ועד צאת, והביא גם מדבריי בירחון האוצר [שנדפסו לאחר מכן בתורת הקדמונים ח"א סי' מ"ד], וכתב לדחות חלק מהדברים, עיש"ב. אולם במחכ"ת היפך עלינו את ההגיון והיושר ואת דברי רבותינו, ובסוף המאמר הגדיל לעשות שכתב שלא נמצא אפילו ראשון אחד שאפשר להוכיח מדבריו שסובר שמונים מהזריחה. ומתפלא אני עליו, לאחר שעיין במאמרי והעיר עליו – איך לא שם על ליבו כמה וכמה ראשונים מפורשים שהבאתי לענין זה שאין להתווכח עליהם כלל, ועוד כמה עניינים שבהם נדחים ראיותיו, ואפרש בס"ד.
♦
ולפני שאענה על עצם טענותיו, אכתוב את ההסתכלות הנכונה בסוגיא זו ובשאר הסוגיות שכמותה שתלויות במציאות.
בתורה לא נזכרו 'שעות' בכלל. כשהתורה אומרת דינים, זה 'בבוקר' 'בין הערבים' 'כחום היום' 'בבוקר בבוקר', וכדומה. שעון מוזכר בתנ"ך לגבי חזקיה [בספר ישעיה], בשם 'צל המעלות', ושם הכונה לשעון שהוא 'מהזריחה עד השקיעה', שהרי יש בו י"ב מעלות, כפי שמפורש בברייתא דשמואל: כיוצא בדבר צל המעלות י"ב מעלות עי"ש. ואם זה מ'עלות עד צאת' יש רק עשר מעלות. הרי שאדרבה, שעון המוזכר בתנ"ך הוא שעון 'שמשי'.
ועוד, במקורות חז"ל [ירושלמי, פסיקתא, תנחומא] מוזכר 'אורולוגין' שהוא 'מורה השעות'. וכ"כ בפירוש הגאונים לטהרות פרק יב משנה ד: ושל אבן השעות. פי' צל המעלות תרגם טול אבן שעיא ובלשון חכמים אורלוגין ע"כ. וכ"כ רש"י בישעיה צל המעלות. כמין מדרגות עשויות כנגד החמה לבחון בהם שעות היום כעין אורלוגין שעושין האומנין ע"כ. 'אורלוגין' זו מילה 'יוונית' ל'שעון', וכשהמדרשים והראשונים מסבירים את התורה וחז"ל במילה זו – הם מתכונים להבנה האמתית של המילה ביונית. ליונים היה שעון 'שמש', שהוא מהזריחה עד השקיעה. וצל המעלות ואבן השעות – זו הכוונה.
גם הרמב"ם בפה"מ לרמב"ם מסכת עדויות פרק ג משנה ח כתב: ואבן השעות, אבן שקובעין אותה בקרקע ועושין בה עגול, ובאמצע אותו העגול מסמר עומד בזויות נצבות, ועושין ארכו על הרוב פחות מרובע הקוטר, ומסמנים באותו העגול קוים ישרים לפי סדר עשיית הכלים, וכותבין על כל קו מהן שם השעה שנעשה לה אותו הקו, וכל שמגיע צל אותו המסמר לקו מאותן הקוים נודע כמה שעות עברו מן היום, ושם כלי זה אצל בעלי התכונה "אלבלאטה" ע"כ.
לפני שנים רבות אמר לי ת"ח חשוב [הרב יפרח פרלמוטר זצ"ל] דבר אמיתי ונכון מאוד, שההבדל בין הר"ש לרמב"ם בסדר זרעים, הוא שהר"ש מסביר את הפרי לפי המשנה, והרמב"ם מסביר את המשנה לפי הפרי.
לדעתי, זהו יסוד גדול בהרבה ענינים מציאותיים כמו צה"כ והשקיעה דר"ת, וכן סוגיית הזמנים, שחכמי המזרח והגאונים והרמב"ם ידעו את המציאות האמתית והסבירו על פיה את המשניות, וזוהי האמת. משא"כ חכמי אשכנז, לא ידעו הרבה דברים מציאותיים ובנו את המציאות לפי הבנתם במשנה ובגמ' [למשל זיהוי האורז – עי' רש"י ותוס' בברכות ל"ז ע"א. זיהוי ה'תמכא' שאינו ה'קריין' כלל וגם לא משאר המינים המוזכרים במשנה. גודל הזיתים. האם על התמרים יש קליפה – עי' ברש"י ותוס' בשבת ע"ג ע"ב. ועוד].
המושג שעות הוא מושג 'הסכמי' ולא מושג 'הלכתי'. ולכן זה לא קשור מהו היום ההלכתי. השעון לא חולק על ההלכה כלל. למרות ש'היום' הוא מעלות עד צאת – המציאות לדעת היכן אוחזים 'ביום ההלכתי' הנ"ל היא ע"פ 'השעות ההסכמיות', שזה לפי המציאות של השמש 'מהזריחה עד השקיעה'. חז"ל לא יכלו להגדיר את זה אחרת, כי לא היה שעון כמו שלנו, אלא היה 'רק' שעון שמשי בזמנם, ולכן הגדירו את זה כך.
כבר כתבתי במאמרי שנמצאו שעוני שמש מזמן חז"ל שהם לפי 'זמניות', דהיינו שיש ג' סוגי מעלות, אחד לימות השוים, אחד לקיץ, ואחד לחורף, והם בני י"ב מעלות, שזה מתאים רק לחישוב מזריחה עד שקיעה.
נמצא, שחז"ל לא כתבו באף מקום שיש שעון חדש שהוא שעון 'הלכתי'. סתם שעון שמוזכר בחז"ל הוא השעון שהיה מקובל בזמנם. ולא רק זה, אלא את המושג שעות 'זמניות' חידשו חכמי האומות בזמנם ולא חז"ל. כשחז"ל באו להסביר 'לנו' עד מתי קוראים ק"ש הם תרגמו את התורה לשעון שהיה בימיהם. בדיוק כמו שאנו מסבירים לדורנו שאפשר לקרוא ק"ש עד שעה 9.42 למשל וכדומה. אנו נוקטים את השעון 'של הגויים', שהוא השעון האירופי, ובו מסבירים את 'ההלכה' מה זה 'ובקומך'. אין בזה סתירה להלכה, אלא 'הסבר' של ההלכה. כך גם חז"ל הסבירו לעם את המושג 'ובקומך' ושאר דברי התורה בשעון של ימיהם.
אם מבינים את הדברים הפשוטים וההגיוניים הנ"ל אפשר להבין למה כל מי שהבין בתכונה וידע מהנ"ל תקף כ"כ בחריפות את מי שלא מבין בתכונה אלא רק בהלכה, ולמה התירוץ שיש 'שעון הלכתי' ו'שעון תוכני' – אין לו אחיזה במציאות כלל, והוא 'המצאה' של האחרונים שנדחקו ליישב את המציאות עם הראשונים שלא היו בקיאים בתכונה.
כמו שברור לנו שאם יש ראשונים שלא ראו צמח מסויים שחז"ל דנו אודותיו, והסבירו מעצמם לפי הבנתם איך נראה הצמח ומה תכונתו, וכעת אנו יודעים בדיוק מהו הצמח ושהוא לא תואם כלל לדברי הראשונים – לא יעלה על הדעת לנסות ליישב את הטעות של אותם הראשונים, ולא משנה כמה יהיו.
גם כאן, לא מצאנו אף אחד מהראשונים שהיה בקי בתכונה וכתב להדיא שיש 12 שעות תוכניות מהזריחה עד השקיעה, שיכתוב שהשעות ההלכתיות הם שונות מהשעות של התכונה. ולאידך גיסא, כל מי שהיה בקי בתכונה כתב בצורה פשוטה שכך מחשבים את השעות, הלא דבר הוא!
♦
ועתה אעבור לטענותיו של הרב יוסף עובדיה במאמרו.
א. מה שכתב בשם המנחת כהן שאין ראיה מדברי חז"ל שהיום והלילה שוים י"ב שעות וי"ב שעות, משום שיש יום 'הלכתי' ויש יום 'תוכני' – כבר כתבתי לעיל שתירוץ זה אינו נכון כלל לפי הבנת המושג 'שעון' שהיה בזמן חז"ל. וזה דוחק בעלמא שלא יקשה קושיא חזקה על סיעת הראשונים הזו. שהרי לא מצאנו אף מקום בחז"ל שיש 'י"ב שעות' הלכתיות מעלות השחר עד צאת הכוכבים, אלא מצאנו רק 'שהיום והלילה' הם מעלות עד צאת. ומנין להמציא שיש י"ב שעות כאלו בניגוד לי"ב שעות התוכניות? ועוד, וכי בעבר היה שעון ליהודים ושעון לגוים? וכי גוי שהיה שואל יהודי מה השעה, היה היהודי צריך לחשוב לפי איזה שעות לענות לו? לא שמענו דברים כאלו מעולם.
ב. בדעת הרמב"ם בתשובה. כבר נודע שאין לסמוך כלל על שו"ת פאר הדור, אלא על מהדורת בלאו, שהיא ע"פ המקור הערבי, ושם בסי' קל"ד הלשון הוא: אם תשים פניך לצד דרום בדיוק והמזרח לשמאלך והמערב לימינך, אז תראה השמש בתחלת היום נמוכה וקרובה לארץ למראית העין, וככל שתעבור שעה מן היום, השמש מתרוממת מן הארץ, היא לצד שמאלך, עד סוף השעה הששית וכו' עי"ש. והדבר פשוט וברור שכונתו היא שבתחלה היום שהיא תחלת השעה הראשונה, וכפי שביאר שם לפני כן שהוא מסביר את השעות הזמניות של חז"ל, השמש קרובה לארץ, וככל שעובר שעה היא מתרוממת, ואין שום ספק בפירוש דבריו, שמורים שמונים מזריחה עד שקיעה. ועוד, שהבאתי לעיל את פירוש הרמב"ם למשנה של 'אבן השעות', שגם היא מורה שהשעות הן זמניות.
ג. לגבי הראיה מסוף זמן מנחה. כתב שתר"י תלה זאת בדם נפסל בשקיעת החמה ולא בסוף שעות היום. אולם כבר כתבתי במאמרי שמהגמ' בדף כ"ו ע"ב יש ראיה ברורה שהדברים תלוים זה בזה [ובזה גם נסתר תירוצו של הפר"ח שהביא הרב יוסף עובדיה בהמשך], שהרי הגמ' שם לא אמרה שפלג המנחה הוא שעה ורבע 'לפני סוף היום', אלא הוא 'בשעה י"א פחות רביע', ולרבנן זמן מנחה הוא עד סוף י"ב שעות עי"ש, וא"כ מפורש בגמ' זו שמי שאומר שסוף זמן מנחה הוא בשקיעה [יהא הטעם אשר יהא] סובר ממילא שסוף שעה י"ב [ההלכתית] היא בשקיעה, ודוק היטב.
ד. מה שביאר בדעת התשב"ץ בסי' ק"ט שכונתו לחלק בין השעות ההלכתיות לשעות התוכניות – אינו נכון כלל. כוונת התשב"ץ היא שהתוכניים יש להם רק שעות 'שוות' ולא 'זמניות', ולא דן כלל ממתי מונים את השעות. גם אם השעות הן כמו התוכניים, מזריחה עד שקיעה, זה לא מתאים להלכה, כיון שלנו יש שעות 'זמניות' ולהם 'שוות'. ואדרבה, מדבריו מוכח שהשעות 'הזמניות' [שלא מצאנו אותן אלא בעניינים 'הלכתיים'] הן מזריחה עד שקיעה, לפי חישוב השעות שכתב שם, וכפי שהבאתי במאמרי שם. ודוק היטב גם בזה. ואע"פ שבחידושיו לברכות דף ב' ע"ב כתב שפלג המנחה הוא שעה ורבע לפני 'צאת הכוכבים' – כבר נודע שחידושי הרשב"ץ על ברכות הם ברובם העתקה מהרשב"א, ואת זה כתב הרשב"ץ בצעירותו, ואין להביא ראיה מזה למה שכתב בתשובותיו, שזה כתב בתקופה מאוחרת יותר, אחרי שהתחכם טובא. וכל התשובה ההיא מורה שחישוב השעות 'הזמניות' הם מהזריחה עד השקיעה, וכנ"ל.
ה. לגבי חצות. מה שכתב ע"פ הפר"ח שיש 2 מערכות שעות, אחת מעלות עד חצות, ואחת מחצות עד השקיעה או עד הצאת – אלו דברים מחודשים מאוד [וכפי שכתב הרב שריה דבליצקי בעצמו, שציין הרב הכותב], ואין השכל הישר מקבל דברים אלו.
ו. מה שכתב שלא נמצא אף ראשון להדיא שסובר למנות מהזריחה עד השקיעה – אכתוב את הראשונים שכתבו כן להדיא שהבאתי במאמרי, והרוצה להרחיב יעיין שם: ר"ח, ראבי"ה, הרמ"ה [תוס' ספרדיות], אגודת אזוב. וזה מלבד הראשונים שכתבו שתפלת מנחה עד השקיעה, והראשונים שכתבו כן בענייני התכונה, שלדעתי הדבר ברור כשמש בצהרים שתלוי בסוף שעות היום גם לעניינים הלכתיים.
ז. יש לחדד עוד, שמספר הראשונים בעניינים אלו פחות חשוב אלא 'האמת האמתית'. וכמו שלענין השקיעה של ר"ת והגאונים – רוב הראשונים 'במספר' הם כדעת ר"ת [ואפשר לומר שכמעט הם אותם ראשונים שכתבו ששעות היום הן מעלות עד צאת], אולם ההלכה הוכרעה בצורה ברורה כדעת הגאונים וסיעתם שהם מיעוט במספר, כיון שכך היא האמת הברורה. וה"ה גם בענין חישוב שעות היום, וכפי שהגר"א היה עקבי בשיטתו הנ"ל בכל עניני הזמנים.
ולכן אני חוזר על מסקנתי במאמר הנ"ל ביתר שאת ששעות היום שחז"ל כיונו אליהם הן מזריחה ועד שקיעה, וכן יש לנהוג בין לקולא ובין לחומרא, בין בדאוריתא ובין בדרבנן, ואין בזה ספק כלל.
♦
תשובת הרב יוסף עובדיה ותגובת הרב מולקנדוב בהערות שוליים
הן אמת שכמה ראשונים חשבו שיש במציאות י"ב שעות שות מעה"ש ועד צה"כ, אבל לא מחמת זה הם החליטו שמונים את השעות מעה"ש, אלא בהיפך, למדו הראשונים מסוגיות הגמרא ששעות היום מתחילות מעה"ש, וזה מה שהביא אותם לחשוב שיום ולילה שוים היינו מעה"ש לצה"כ^[1]. וזה דומה למה שאמרו חז"ל שמותר להרוג כינה מטעם שאינה פרה ורבה, שאע"פ שאין המציאות כך^[2], מ"מ ההלכה שקבלו שמותר להרוג כינה היא אמת (עיין מה שכתוב בספר מכתב מאליהו דסלר עמ' 355 בהערה). ובגמרא בשבת (קלג:), אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה. פשיטא, מהו דתימא האי דם מפקד פקיד וכו', וע"ש ברש"י דמבואר דהוא איסור תורה דחובל. ואע"ג שאנו רואים אצל אומות העולם שיש בהם שנימולים ואינם עושים מציצה ולא באים לידי סכנה, וכך טוענים הרופאים בזמנינו, אפילו הכי אנן עבדינן מציצה גם בשבת^[3], שאפשר שיתנו טעם שאינו נכון להלכה שקבלו איש מפי איש לפי הבנתם את המציאות, מ"מ אין משנים את ההלכה. וכל שכן לענין חלוקת היום לשעות, שיש סברה גדולה לחלק את היום ההלכתי מתחילתו, היינו מעה"ש, וענין שעות זמניות יוכיח, שלענין ק"ש ותפלה אין מונים לפי שעות שוות^[4].
והשעות שנהגו התוכנים בחלוקת היום אינן מחייבות אותנו לשנות את החלוקה ההלכתית, שיותר מסתבר לחלק את היום ההלכתי לי"ב חלקים מאשר לחלק מזריחה לשקיעה. שהמושג שעה שמשתמשים בו בני האדם אינו מחייב את ההלכה^[5]. וזו הייתה כוונתו של המלבושי יו"ט. וכן כתב בשו"ת משנת רבי אליעזר (ענף ג), שתמה על הלבוש וכתב "דממנהגא ודאי אין להכריע דין שתלוי בסוגיית הש"ס ובפרט שהתה"ד ביאר טעם למנהג, ומ"ש שלא היה בקי בחכמת התכונה אין זה שייך כלל לחכמת התכונה, דנהי דעפ"י הטבע וחכמת התכונה ראוי להיות היום מזריחת השמש ועד השקיעה מ"מ יום התורה הוא מעה"ש עד צה"כ".
ואע"ג שלא הביאו הראשונים מקור לדבריהם שמונים מעה"ש, מ"מ ודאי שלמדו דבר זה מסוגיות הש"ס. ממה שנתן רבי אליעזר סימן לסוף משמרה אחרונה למאן דגני בבית אפל כדי שיקום לקריאת שמע, ואי אפשר לומר שסוף אשמורה אחרונה בהנץ החמה, שהרי לרבי אליעזר בהנץ החמה כבר עבר זמן ק"ש^[6]. וראיה שניה מדאמרינן במסכת ברכות (כו:) "מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד חצות. ורבי יהודה אומר: עד ארבע שעות, שהרי תמיד של שחר קרב והולך עד ארבע שעות". ושם (כז.) "מאן תנא להא, דתנן: וחם השמש ונמס בארבע שעות. אתה אומר בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות? כשהוא אומר: כחם היום הרי שש שעות אמור, הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס בארבע שעות. מני? לא רבי יהודה ולא רבנן! אי רבי יהודה עד ארבע שעות נמי צפרא הוא, אי רבנן עד חצות נמי צפרא הוא! אי בעית אימא: רבי יהודה, אי בעית אימא: רבנן. אי בעית אימא רבנן אמר קרא: בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים. ואי בעית אימא רבי יהודה, האי בקר יתירא להקדים לו שעה אחת". וזמן הקרבת התמיד מבואר בגמרא זו שלכו"ע מתחיל מהזמן שנקרא בוקר, ומתחילת הבוקר מתחיל מנין השעות של חז"ל^[7].
ועל כן יש לנו לברר מתי מתחיל הבוקר. הנה בירושלמי (ברכות פ"א ה"א) שאלו למה מתחיל היום מעמוד השחר: "אמר רבי בא כתיב הבוקר אור, התורה קראה לאור בוקר. תני רבי ישמעאל בבקר בבקר כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר". וביאר הפני משה "אמר ר' בא. היינו טעמא דכתיב הבוקר אור א"כ התורה קראה לאור בוקר אף על פי שעדיין לא נתודע השמש להבריות אור השחר קרויה בוקר. תני ר' ישמעאל. מהכתוב הזה שבתורה למדנו כן דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר בא הכתוב כדי ליתן תחום לבוקרו של בוקר וזהו בוקר דעלות השחר לבוקר של זריחת השמש". הרי לנו מחלוקת בחז"ל מה נקרא בסתם בוקר, ר' בא ס"ל שהבוקר מתחיל בעה"ש, ור' ישמעאל ס"ל שהבוקר מתחיל בהנץ החמה, ורבינו חננאל במסכת ברכות (שם) פסק כרבי ישמעאל, שמפרש כל הסוגיא שם שבוקר מתחיל מהנץ החמה.
ור' בא פירש שבוקר מתחיל בעה"ש כדעת רבי עקיבא במסכת ברכות (ט.) "הקטר חלבים וכו'. ואילו אכילת פסחים לא קתני. ורמינהי: קריאת שמע ערבית, והלל בלילי פסחים, ואכילת פסח מצותן עד שיעלה עמוד השחר! אמר רב יוסף לא קשיא, הא רבי אלעזר בן עזריה, הא רבי עקיבא. דתניא: ואכלו את הבשר בלילה הזה, רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. אמר ליה רבי עקיבא: והלא כבר נאמר בחפזון עד שעת חפזון! אם כן מה תלמוד לומר בלילה יכול יהא נאכל כקדשים ביום, תלמוד לומר: בלילה, בלילה הוא נאכל, ולא ביום". ופירש רש"י "שעת חפזון שנחפזו לצאת, והיינו עמוד השחר, כדכתיב לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר". מבואר שלדעת רבי עקיבא הבוקר מתחיל בעה"ש.
נמצא שהזמן שמתחיל הבוקר תלוי במחלוקת תנאים, והוא גם הזמן שאפשר להקריב את התמיד. והוא הזמן שמתחיל ממנו מנין השעות, שהרי אמרו חז"ל לדעת רבנן חלקהו לשני בקרים, ובודאי שהכוונה לחלק את כל הבוקר, לרבי עקיבא מעה"ש עד חצות היום. וע"כ החלקים שוים הם, שאם תאמר שאין החלקים שוים, אין אנו יודעים עד מתי לקטו את המן, והרי למדו חז"ל שהיה זה בדיוק בסוף ג' שעות. ולא דמי למה שאמרו לגבי הטבת הנרות שאין החלוקה שוה, שהרי שם נתנו טעם לדבר, וכן סתמו דבריהם.
ואנן קיי"ל שהלכה כרבי עקיבא מחבירו. וזו היא שיטת כל הראשונים מלבד רבינו חננאל שסובר שבוקר הוא מזריחה ולכן הקרבת התמיד מזריחה, אבל שחיטתו גם לר"ח מעה"ש, שנאמר ביום זבחו. וגם לענין איסור בל תלין שנאמר בו בוקר, כשיעלה השחר עובר משום בל תלין, כן כתבו רש"י (ב"מ קיא.) ואור זרוע ורבינו יהונתן מלוניל, והלבוש (חו"מ שלט ס"א).
ואח"כ מצאתי בשו"ת משנת רבי אליעזר שכתב ראיה זו להוכיח כדברי התה"ד, וגם בסדר זמנים שסובר כהגר"א כתב ראיה זו, ונשאר בצ"ע.
וכתב המג"א (פט ס"ק ג) "והאיר פני המזרח יצא. כ"כ רי"ו אבל שאר הפוסקים כתבו סתם אם התפלל משעלה ע"ה יצא וכן נ"ל, דהא מדין בעליית ע"ה כשר להקרבת תמיד אלא דחישינן דילמא אתי למיטעי לכן בעינן האיר פני המזרח כדאיא ביומא רפ"ג וכ"ה ספ"ב דמגילה במשנה וכלן שעשו משעלה ע"ה כשר". הרי שלכו"ע אם התפלל קודם הנץ החמה יצא, אלא דפליגי אם תקנת חז"ל לאחר את זמן השחיטה, תקפה גם לגבי זמן התפילה, ומה שלכתחילה אין מתפללים רק לאחר הזריחה, משום שאמרו במסכת ברכות (ט:) "ייראוך עם שמש".
ועוד ראיה שלישית ממה שאמרו במסכת סוכה (נג.) "כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה תמיד של שחר", והרי התמיד נשחט קודם הנץ החמה. ואלו ראיות ברורות למי שאינו מתעקש^[8], וכן למדו הראשונים, ואין זה שייך כלל לחכמת התכונה שהרי יום התורה הוא מעה"ש.
ובחומש (שמות יב, י) פירש רש"י "והנתר ממנו עד בקר מה תלמוד לומר עד בקר פעם שניה, ליתן בקר על בקר, שהבקר משמעו משעת הנץ החמה, ובא הכתוב להקדים שאסור באכילה מעלות השחר", ועל זה הקשה בשפתי חכמים "תימה לי דבכמה מקומות בש"ס מוכח שהוא עמוד השחר וכן פירש"י בהדיא בברכות דף ט' ובפסחים דף ק"כ". ולפי מה שנתבאר, מה שפירש בחומש היינו כר' ישמעאל, אבל בגמרא היא שיטת רבי עקיבא.
ומ"מ לענין חישובי התקופה וסוד העיבור, וכן מה שאמרו במסכת ע"ז שעמדה חמה ליהושע, ודאי שמנין השעות הוא לפי שעות שוות.
והנה, הגאונים שהזכיר מהר"ם אלאשקר (סימן צו) שסוברים שביה"ש מתחיל מיד בשקיעה הנראית הם רב האי גאון ורב שרירא גאון. וכתב האורחות חיים (דין מאה ברכות אות לד) "כתב הריא"ג ז"ל, אמר רבינו האיי גאון לענין שליח ציבור המתעסק בתחנונים עד קרוב לשעה שלישית ראוי למונעו ולעסוק בשמע עם הנץ החמה וכן ראוי לעשות, וידוע אצלנו מפורש על שמע שלא יתאחר בתחנונים ובחזנות עד קרוב לשעה שלישית" עכ"ל. מבואר דס"ל מה שאמרו דזמן ק"ש עד ג' שעות, היינו עד ולא עד בכלל, כדעת היראים (רנ"ב), הרוקח (ש"כ), ומחזור ויטרי (ח"א עמ' ד'), והוא סוף שעה שניה. ועוד מבואר דס"ל שמצוה לקראה עם הנץ החמה.
אם נאמר שמונים את השעות מעה"ש, ולפי זה השליח ציבור שמתעסק בתחנונים (בסליחות) באשמורת הבוקר, אומרים לו לקצר מעט באמירת הסליחות כדי לקרות את שמע כותיקין, ולא יאריך עד קרוב לשעה שלישית, היינו עוד חצי שעה שהוא סוף זמן ק"ש. אבל אם תפרש שמונים את השעות מהנץ החמה, והש"ץ מאריך שתי שעות באמירת סליחות אחר הנץ החמה, היכי דמי, אי מיירי שהוא מתחיל סמוך להנץ החמה, מה שייך לומר בזה שראוי להפסיקו מלומר תחנונים, היה לו לומר שלא יתחיל כלל, ואי מיירי שמתחיל שעה קודם הנץ החמה, ומאריך עד קרוב לשעה שלישית, וכי היו אומרים תחנונים שלוש שעות? א"כ מוכח שרב האי גאון מונה את שעות היום מעה"ש, אע"ג שאינו סובר כשיטת ר"ת^[9].
והפרי חדש שכתב שחישוב השעות לענין המנחה שונה מחישוב השעות שמונים בבוקר, למד דבר זה מדברי המג"א שהזכרתי. וזה גם מיישב מה שנהגו הספרדים גם לחשוב מעה"ש, וגם שצה"כ כשיטת הגאונים. ועדיף ליישב את המנהג מאשר לשנות אותו^[10]. ולראשונים אנחנו שומעים שיש להם מקור בדברי חז"ל^[11]. וצ"ל שחז"ל כך קבלו הלכה איש מפי איש שמונים את השעות לפי עניני היום ההלכתיים. לכן אסור לשנות את המנהג שנהגו הספרדים למנות את השעות מעה"ש כמו שמעידים החיד"א (שו"ת חיים שאל) והגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב סימן ב'. שכל הטענה לבטל דברי הראשונים היא באה רק מכח סברה שאינה מוכרחת.
♦ ♦ ♦
♦ על רבינו מנחם משפירא ורבינו מנחם בר' עזריאל♦