הטעם שטוב לישראל שישמרו הגויים את מצוותיהם
איתא בברכות ז. שבלעם רצה לקלל את ישראל כשהקב"ה זועם, דהקב"ה זועם בכל יום, ואמרינן התם דזמן כעסו של הקב"ה הוא בשעה שמלכי אומות העולם משתחוים לחמה, דכיון דהם משתחוים לחמה כועס הקב"ה, ע"כ. ומבואר דאע"ג שהכעס של הקב"ה הוא מחמת מעשי האומות, אפילו הכי ניזוקים אף ישראל ואפשר לקללם בזמן הזה. וטעמא דכיון דאין נחת רוח לפני הקב"ה באותה שעה אין מדת הרחמים שולטת ונכנס הקטרוג על עבירות שיש ביד ישראל. ועל כן יש צורך שישראל יחזקו את ידי הגויים לשמור את מצוותם כדי שלא יכעס הקב"ה וממילא לא יכנס לפניו הקטרוג. אמנם היה אפשר לומר עוד דיש טעם כי האוהב אדונו יהיה חפץ שיעשה רצונו אפילו על ידי אחרים, ועל כן אף אנן נרצה בקיום רצון ה' על ידם. אמנם בב"ק טז: מצינו שירמיה ביקש על שונאיו שאפילו כשעושים צדקה יכשילם ה' בבני אדם שאינם מהוגנים. ועוד, דב"ב י: אמרינן דלא טוב לסייע לגויים לעשות צדקות, דרק כאשר תכלה זכות הגויים נוכל לנצחם. ונראה שיש לחלק בין כשעושים חסד יותר ממה שמחויבים, דבזה עדיף למנוע מהרשעים השנואים ומהגוים, כי אין במניעת דבר זה ביטול ציווי ה', מה שאין כן במצוות שמחויבים בהם, דבזה עדיף לסייעם כדי שייעשה רצון ה'.♦
דיני המצוות של בני נח על סדר הרמב"ם
הרמב"ם בספר שופטים בהל' מלכים בפרקים ט-י, כתב את דיני בני נח. כאן אכתוב על סדר הרמב"ם את דברי שאר הראשונים בדינים אלו.
פרק ט
כל שבן נח חייב בו אף בנות נח חייבות בו. כ"כ המאירי בסנהדרין נז: ד"ה כל שאמרנו.ז' מצוות. הרמב"ם בהל' מלכים ט, א, וסמ"ג בעשה קכב, כתבו דנצטוו על עבודה זרה ועל ברכת ה' ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים, דהיינו להושיב דיינים, ועל אבר מן החי. וכתבו הרמב"ם וסמ"ג שם את פירוט הדינים, ואביא כאן את פרטי הדינים שהוזכרו בשאר הראשונים. מלבד ז' מצוות, חייב בן נח בעוד מצוות, והרמב"ם בפרק ט, כתב את שבע המצוות, ובפרק י מהלכה ו ואילך, כתב את שאר המצוות, ושם אכתוב את שאר המצוות שבן נח מצווה. ולקמן גבי על איזה מצוות נהרג, אכתוב במה חמורות ז' מצוות משאר מצוותיו.
עבודה זרה. הב"י ביו"ד סי' קמז, ג בבדק הבית, הביא מרבינו ירוחם בשם ר"י דבני נח לא הוזהרו על השיתוף של קודש ועבודה זרה, ע"כ. וכן כתבו תוס' בבכורות ב: ד"ה שמא, ובסנהדרין סג: ד"ה אסור, בשם ר"ת, אמנם כל הנך איירי גבי גוי שנשבע בשיתוף, ואפשר שרק לגבי זה לא הוזהרו, אבל לעבוד שיתוף של קודש וחול כגון ישו יחד עם ה' אפשר שהוזהרו, ומכל מקום הא פשיטא שאף אם לא הוזהרו לעבוד בכך, אפילו הכי לגבי דידן עבודתם בכך חשיבא עבודה זרה ואסורה בהנאה, שהרי בטוש"ע ביו"ד סי' קלט בסעיפים י-יא-יב, מבואר שיש לחפצי הנצרות את כל דיני חפצי עבודה זרה. הרמב"ם בפרק ט, ב, כתב אסור לו להקים מצבה וליטע אשירה ולעשות צורות וכיוצא בהן לנוי, וכ"כ המאירי בסנהדרין נו: ד"ה בן נח אינו. ומה שכתבו שלא יעשה צורות לנוי, נראה דאיירי דוקא בצורות המיוחדות לעבודה זרה, או בצורות שאסורות משום לא תעשון איתי, המבוארות בטוש"ע ביו"ד סי' קמא, אבל שאר צורות מותר, שהרי אף לישראל מותר לעשותן. המאירי בסנהדרין נו: ד"ה שבע, כתב דלא הוזהרו בני נח על חוקות הגויים כגון קוסם ומעונן ומנחש וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים, ע"כ.
גילוי עריות. מסתימת דברי הרמב"ם בפרק ט הלכה ה, מבואר דבן נח מותר בבתו, ומאידך המאירי בסנהדרין נח. ד"ה ממה שכתבנו, כתב דאסור בבתו.
החינוך במצוה קצ, ובמצוה קצא, כתב דבני נח לא קיבלו עליהם איסור שניות והם מותרים בהם, ע"כ, וכן מבואר בדברי הרמב"ם בהל' מלכים ט, ה, וזה פשוט. החינוך במצוה תכז, כתב דגוי הבא על ישראלית נשואה נהרג עליה ואם אינה נשואה אינו נהרג, ע"כ, וכן נראה מדברי הרמב"ם בהל' מלכים ט, ז.
הטור והב"י ביו"ד סי' רסט, ג בד"ה וקורבה, הביאו מחלוקת האם קי"ל כרבי אליעזר דגוי מותר באשת אביו ואסור באחות אביו או להיפך. ויש להוסיף על דבריהם, שהרמב"ם בהל' מלכים ט, ה והחינוך במצוה ריא, כתבו דמוזהר על אשת אביו ולא על אחות אביו. והחינוך במצוה קצא כתב דהא דבן נח מוזהר על אשת אביו, היינו דוקא כשאביו בעל אותה, דהא אין קידושין ונישואין בגוי.
סמ"ק מצוריך בריש מצוה קפ, כתב דמלבד איסור גילוי עריות, יש בכלל הכתוב ודבק באשתו מצוה שיהיה לבני נח אשה המיוחדת לו, ע"כ. ויש לדון בדבריו אם כוונתו דהמצוה שיהיה לו אשה או דהמצוה שלא יתנהג בהפקרות לבוא על פלונית היום ועל פלונית למחר. דקצת קשה לומר דהמצוה היא שתהיה לו אשה, דהא אפילו בישראל לא מחייבינן לישא אשה אם לא מפני פריה ורביה או מחמת חששא להתרחק מהרהור.
הא דאמרינן דבן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה נהרג, האם איירי מדין גזל או מדין גילוי עריות. רש"י בסנהדרין נז. ד"ה נהרג עלי', כתב דאין גילוי עריות דחשיב כזנות ולא כבעולת בעל, ונהרג משום גזל, ע"כ, והיינו דוקא כשעשה בלא הסכמת העבד. ומאידך הרמב"ם בהלכה ח כתב דהוא משום גילוי עריות, וכ"כ המאירי בסנהדרין נז. ד"ה וכן בעריות.
גזל. החינוך במצוה תטז, כתב שנצטוו בכלל גזל גם על לא תחמוד ולא תתאוה, ע"כ. הרמב"ם כתב דבכלל גזל נצטוו גם על הגניבה, וגם על גזילה וגניבה של נפשות, וכן על כובש שכר שכיר וכיוצא בו, ואפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה בכלל גזל, ע"כ. וכ"כ המאירי בסנהדרין נז. ד"ה הגניבה, וכתב דאפילו יפת תואר במלחמה אסור לו לגזול ונהרג. ולקמן גבי מה נצטוו בכלל דינים, אביא שהרמב"ן סובר דגניבה אינה בכלל גזל אלא בכלל דינים.
אבר מן החי. הרמב"ם בהל' מלכים ט, יג, כתב שבן נח מצווה על אבר מן החי גם מבהמה טמאה, מה שאין כן ישראל, וכן כתבו החינוך במצוה תנב, והמאירי בסנהדרין נו: ד"ה בני נח מוזהרין. הרמב"ם בהלכה י, כתב דנהרג בכל שהוא כי לא ניתנו השיעורים אלא לישראל, וכ"כ המאירי בסנהדרין נו: ד"ה בני נח מוזהרין. הרמב"ם כתב דנצטוה על אבר או בשר הפורש מבהמה וחיה אבל לא מן העוף, והראב"ד בהשגות כתב דזה טעות סופר וצריך לומר נוהג בבהמה וחיה ועוף אבל לא בשרץ, ע"כ. וכ"כ המאירי בסנהדרין נו: ד"ה בני נח מוזהרין, דנוהג בשלשתם ולא בשרץ. הרמב"ם כתב דהפורש מן המפרכסת אסור לבני נח, וכ"כ המאירי בסנהדרין נו: ד"ה בני נח מוזהרין.
דם היוצא מהבהמה בשעת יציאת נפשה. בפסחים כב: אמרינן בדעת חזקיה דדם איתקש לאבר מן החי מה אבר מן החי אסור אף דם הקזה שהנשמה יוצאת בו אסור. ורש"י בד"ה מה אבר, פירש דהיינו לומר דלא רק דם שחיטה אסור באיסור כרת, אלא אף דם היוצא מהקזת דם מהבהמה והנשמה יוצאת בו הוי בכרת. ומאידך ר"ח שם ד"ה ולחזקיה, פירש דכמו שאבר מן החי אסור לבני נח אף דם היוצא בשעת יציאת נשמה אסור לבני נח, ע"כ. אמנם אפשר דכתב כן רק בדעת חזקיה אבל לרבי אבהו לא ס"ל הכי. והרמב"ם בהל' מאכלות אסורות ח, טו פסק כרבי אבהו.
מה בני נח נצטוו בכלל מצוות דינים. הרמב"ם בהל' מלכים ט, יד כתב דנצטוו להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם, ואם לא דנים חייבים מיתה ועל כן נתחייבו כל בעלי שכם הריגה כשגזל שכם את דינה, שהרי הם ראו וידעו ולא דנוהו, ע"כ. ומבואר מדבריו שדינים היינו רק להושיב בתי דינים לדון בשש מצוות, ולא שדינים היינו דיני ממונות ובין אדם לחבירו. וכן מבואר מדבריו שאם לא הושיבו נהרגים. ומאידך, הרמב"ן בבראשית לד, יג ד"ה ועל דעתי, חלק על הרמב"ם וכתב שאמנם בכלל מצוה זו הוא גם להושיב בתי דינים בכל עיר כישראל, אבל עיקר מצוה זו הוא ציווי על דיני בין אדם לחבירו כגון דיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן כעין הדינים שנצטוו ישראל, ואם גנב או עשק או אנס או פתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו או חבל בו וכיוצא בהן נהרג, אבל אם לא הושיבו בתי דינים אין נהרגים על זה שלא הושיבו, כי זה שב ואל תעשה, והם נהרגים רק כשעוברים על לא תעשה, ע"כ. ולפי הרמב"ן שכל דיני ממונות הוו בכל דינים, יש לתמוה, דבסנהדרין נו. חשבינן לגזל במנין ז' מצוות, ולמה יצא גזל משאר דיני ממונות להימנות במצוה בפני עצמה. והמאירי בסנהדרין נו: ד"ה חייבים כתב שבכלל ציווי הדינים שיושיבו דיינים, ועיקר ציווי הדינים הוא שלא יעשו ולא יהא ביניהם עוול וחמס. המאירי שם נו: בד"ה בני נח מצווין, כתב שנצטוו על הדין והפשרה, ע"כ, דהיינו שצריכים לעשות פשרה כשאי אפשר לעשות דין או כשבעלי הדינים רוצים פשרה. לעיל גבי גזל, כתבתי מה נצטוו בכלל גזל. המאירי שם כתב דלא נצטוו על דיני קנסות כלל.
בן נח שהיטה דין או לקח שוחד נהרג. כן הביא הרמב"ן להלכה בבראשית לד, יג ד"ה ובירושלמי, מהירושלמי.
אף על פי שדיין ישראל ששמע את דברי בעלי דינים ויודע מה פסק הדין אינו יכול לברוח ממנו מפני שנאמר אל תגורו מפני איש, בן נח יכול לברוח מהדין כי לא נצטוה על לא תגורו. כן הביא הרמב"ן להלכה בבראשית לד, יג ד"ה ובירושלמי, מהירושלמי.
על איזה מצוות נהרג בני נח. הרמב"ם בהל' מלכים ט, יד כתב דנהרגים על ז' מצוות, ע"כ. ומדבריו אלו וכן מדבריו בפרק י בהלכות ו-ח-ט, מבואר דס"ל דרק על ז' מצוות נהרג, ואע"פ שאמרו בגמרא על חבלת ישראל ועל גוי העוסק בתורה שחייב מיתה, כתב הרמב"ם דהיינו שמודיעים אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אין ממיתים אותו, ע"כ. וכן מבואר מדברי המאירי בסנהדרין נו: ד"ה שבע, וד"ה בני נח אסורים, ושם נח: ד"ה בן נח שהכה. אולם החינוך במצוה כו כתב דאם עבר על כל אחת ממצוותיו נהרג בלא התראה, ע"כ, אמנם אפשר דכוונתו רק לז' מצוות.
בן נח נהרג בלא התראה. הכי איתא בסנהדרין נז.-נז:, וכן כתבו הרמב"ם בהל' מלכים ט, יד והחינוך במצוה כו.
בני נח חשיבי עדים כשרים לגבי בן נח. כ"כ החינוך במצוה קצב, וכתב דכן הורה זקן.
בן נח נהרג אף על פי הודאתו. כ"כ החינוך במצוה כו.
אשה פסולה לדון בני נח. כ"כ הרמב"ם בפרק ט, יד, וכן מבואר מדברי רש"י בסנהדרין נז: ד"ה מפי איש.
♦
פרק י
בן נח שעבר על מצוה שחייב בה והיה שוגג ולא ידע שחייב בה נהרג. כ"כ הרמב"ם בהל' מלכים י, א, וכן החינוך במצוה קצב, כתב דבן נח נהרג אף אם הוא שוגג.האם נצטוו על קידוש השם. בסנהדרין עד:, מספקא לגמרא, ויש חילוף גירסאות שם אם נפשט דאין חייבים או דלא נפשט. ותוס' שם עה. ד"ה ואם, כתבו דיותר נראה כהספרים דנפשט דאין מצווים. וכן נקט הרמב"ם בהל' מלכים י, ב, וכ"כ האשכול (אלבק) בהל' ע"ז ד"ה תניא (קפט.) דאין מצווים. וכ"כ המאירי בסנהדרין עד: ד"ה בני נח.
הרבעת בהמה והרכבת אילן. הרמב"ם בהל' מלכים י, ו, כתב שבני נח אסורים בזה. ויש להעיר דכ"כ נמי השאילתות בשאילתא צט, וכ"כ בה"ג בהל' כלאים בעמוד קח, וכ"כ ריא"ז בקידושין א, י, ט, וכ"כ המאירי בסנהדרין נו: ד"ה בני נח אסורים.
מילה לבני ישמעאל ובני קטורה. הרמב"ם בהל' מלכים י, ז-ח, כתב דבני ישמעאל פטורים ממילה מעיקר הדין, אבל בני קטורה אשת אברהם נצטוו במילה הם וזרעם לעולם וכיון דנתערבו בני ישמעאל בבני קטורה יתחייבו הכל במילה בשמיני, ע"כ. כלומר יתחייבו כל בני ישמעאל מספק. ומאידך, רש"י בסנהדרין נט: בד"ה לרבות, כתב דרק בני אברהם עצמם נתחייבו ולא זרעם, וכן הסכים הרמב"ן ביבמות מו. ד"ה שכן מצינו, וכן מבואר מלשון הרמ"ה בסנהדרין נט: ד"ה והדרינן לפרוקי. והמאירי בסנהדרין נט: ד"ה בני ישמעאל, הביא בזה מחלוקת, וכתב דרוב המפרשים פירשו דרק הם עצמם נתחייבו. ותוס' הרא"ש בסנהדרין נט: ד"ה אלא מעתה, כתב שדעת רבינו מאיר (מרוטנבורג) דנצטוו הם וזרעם אבל רק עד מתן תורה. ונקטינן דלא נצטוו ככל הנך. הרמב"ן שם כתב שאם היינו אומרים שנצטוו בני קטורה על המילה, אם הם מלו לשם מצוותם חשיב מילה, וכשבאים להתגייר אין צריכים הטפת דם ברית.
האם ספק דאורייתא אצל בני נח לחומרא. מדברי הרמב"ם בהל' מלכים י, ח, שכתב דישמעאלים חייבים במילה כי נתערבו בהם בני קטורה, ע"כ, מבואר דאע"ג דהרמב"ם ס"ל ספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן, כדכתב בהל' כלאים י, כז, אפילו הכי בזה הוי לחומרא. ושמא הכא חשיב דאתחזק איסורא והוי ספק דאורייתא האסור מדאורייתא אף לרמב"ם, דהא מחייבינן אשם תלוי על ספק דאורייתא, כגון אכל חתיכה אחת מתוך ב' חתיכות שאחת מהן חלב ואחת שומן.
לימוד תורה. איתא בסנהדרין נט. דגוי שעוסק בתורה בדבר שאינו ממצוותיו חייב מיתה, ופסק כן הרמב"ם בהל' מלכים י, ט. ואיתא בחגיגה יג., דהמוסר דברי תורה לגוי עובר בעשה, ומדברי תוס' שם ד"ה אין, מבואר דהמלמד גוי עובר נמי משום לפני עיור כיון דאסור לגוי ללמוד. ויש בזה נפקא מינה בזמנינו שיש כמה אומות שלומדים תורה בבתי החכמה שלהם, ואסור לסייעם בזה דהוי לפני עיור. אמנם מדברי הרמב"ם שם משמע קצת דכל האיסור הוא רק שמכוונים לשם מצוה, אבל אם לומדים תורה כשאר חכמות לית לן בה. ומאידך, המאירי בסנהדרין נט. ד"ה בן נח שראינוהו, כתב דעיקר האיסור כשלומד כדי לירד לידיעת תורתינו, והטעם כי יבואו לטעות אחריו. וכתב דאם לומד כדי לידע את מצוותיו או כדי לידע אם תורתינו נכונה ואם ימצאנה נכונה יתגייר מותר, ויש לנו לכבדו על שעושה כן, ע"כ. ומדברי הרמב"ם בתשובה בסי' נ, מבואר דמותר ללמד את הנוצרים את המצוות ושכר ועונש, כי יש כמה מהם שיחזרו למוטב, ע"כ. ולדעת הרמב"ם לא הוי לפני עיור כשגורם להם ללמוד, כי אין הם עושים כן דרך חידוש מצוה. אמנם לכאורה הוי ליה לאסור כיון דהמוסר דברי תורה לגוי עובר בעשה, ואפשר דאם רוצים לבדוק אם תורתינו נכונה מותר אף למסור להם. ובב"ק לח. אמרינן דרומי שלחה שרים ללמדם תורה ולימדום, והקשו תוס' שם ד"ה קראו, דהא אין מוסרים להם דברי תורה, ומבואר דס"ל לתוס' דהאיסור למסור תורה הוא אף אם אין מכוונים לשם חידוש מצוה. ותוס' בחגיגה יג. ד"ה אין, הקשו מאי נפקא מינה בהא דהמוסר דברי תורה עובר בעשה, הא תיפוק ליה מלפני עיור כיון דגוי אסור ללמוד, ע"כ. והשתא אי ס"ל לתוס' כדמשמע מדברי הרמב"ם דהאיסור הוא רק כשמכוונים למצוה הוי להו למימר בפשיטות דאכתי נפקא מינה דאסור למסור אף שלא לשם מצוה, וכגון בהני השרים של רומי. ומדלא תירצו כך מוכח דס"ל דבכל גוונא אסור לגוי ללמוד תורה, וממילא בכל גוונא אין ללמדם משום לפני עיור. ונמצא בידינו דגוי הלומד תורה שלא לשם מצוה אלא כשאר חכמות, לדעת התוס' והמאירי הוא אסור ואסור ללמדו, ובדעת הרמב"ם נראה קצת דמותר. ואם לומדים כדי לראות אם תורתינו נכונה, לרמב"ם והמאירי מותר, ובדעת התוס' אין הכרע בזה, ועל כן בכהאי גוונא אפשר להקל.
שביתה. בסנהדרין נח: אמרינן דגוי ששבת חייב מיתה, אמר רבינא ואפילו שני בשבת, ופסק כן הרמב"ם בפרק י, ט. ופירש רש"י שם בד"ה עובד כוכבים ובד"ה אמר רבינא, שאין האיסור לשבות כדיני שבת או לעשות יום מיוחד לשם שבת, אלא האיסור הוא לנוח ממלאכה. אמנם מדברי הרמב"ם שם, מבואר דס"ל דמותר להם לנוח ממלאכתם, אלא האיסור הוא לעשות יום מיוחד לשם שבת או מועד ולחדש מצוה. ומסתבר דאף לפי דעת הרמב"ם אין האיסור לעשות שבת בל"ט מלאכות, אלא אם עושים יום מיוחד לשם מצות שבת הוא בכלל האיסור, ואע"פ שמבעירים בו אש וכדומה. ולפי הרמב"ם רבינא שאמר דאפילו בשני בשבת, בא לומר דאפילו בשאר ימי חול נאסרו, אבל לרש"י בא לומר דאף שלא לשם מצוה אלא למנוחה בעלמא, נאסרו. ומכל מקום, בין לפירוש רש"י ובין לרמב"ם אסור לנוצרים לשבות כמו שהם שובתים ביום א'. ומבואר מדברי הרמב"ם דהוא הדין אם מחדשים שאר מצוות חדשות, דמתחייבים על זה מיתה אבל אין הורגים אותם אלא מודיעים אותם שהם מתחייבים מיתה. אבל לרש"י אין עליהם שום איסור להוסיף מצוות. והמאירי בסנהדרין נט. ד"ה בן נח שראינוהו, כתב ככל דברי הרמב"ם, אבל כתב דהיינו דוקא בשביתה, כי זה נראה שהוא מבני ישראל, אבל בשאר מצוות אין מונעים ממנו.
גיד הנשה. בחולין צ. אמרינן שאיסורו נוהג בבני נח, ותוס' שם בד"ה קדשים, כתבו דרק בני יעקב נצטוו, ואף אילו כל בני נח היו מצווים עליו קודם מתן תורה, מכל מקום משניתנה תורה אינם מצווים, ע"כ. וכ"כ תוס' בפסחים כב. ד"ה ורבי שמעון, בשם ר"י, דנאסר רק לבני יעקב. וכן המאירי בחולין ק: ד"ה אמר, כתב דאינו נוהג בבני נח.
האם בני נח נצטוו על הסירוס. הב"י באבן העזר בסוף סי' ה, וכן הבית שמואל שם, הביאו מחלוקת ראשונים האם קיימא לן כרבי חידקא דבני נח נצטוו על הסירוס. ויש להוסיף על דבריהם, שהמאירי בב"מ צ: ד"ה כבר, ובסנהדרין נו: ד"ה שבע, כתב דלא נצטוו. ומאידך, השאילתות בשאילתא קה כתב דקי"ל כרבי חידקא דנצטוו על הסירוס, וכן מדברי ראבי"ה בסי' רמב ד"ה וגרסינן, נראה דס"ל דנצטוו.
האם נצטוו בפרו ורבו. תוס' בחגיגה ב: בסוף ד"ה לא תהו, כתבו דפרו ורבו נאמר אף לבני נח, ע"כ. וכ"כ השאילתות בשאילתא קסה, דאפילו גויים מיפקדי אפריה ורביה דכתיב ואתם פרו ורבו, ע"כ. אמנם הרמב"ם לא הזכיר דבר זה. ובאמת בסנהדרין נט:, אמרינן להדיא דבני נח לא מצווים בפריה ורביה, וכ"כ שם המאירי בד"ה בני נח. ואפשר דכוונת תוס' הנזכר, דמתחילה נאמר אף לבני נח ובשעת מתן תורה הופקעו ממנה. ותוס' שם איירי גבי עבד כנעני, וכוונתם לומר דבמתן תורה נפטרו הגויים אבל לא העבדים. תוס' בסנהדרין נט: ד"ה והא, כתבו דלמאי דאמרינן שם דבני נח לא נצטוו על פריה ורביה, הוא הדין דלא נצטוו על השחתת זרע.
בן נח אינו מצווה על כיבוד אב ואם, ומכל מקום אם מקיים יש לו שכר. הכי איתא בקידושין לא.
בן נח יכול בזמן הזה להקריב קרבן לה'. בזבחים קטז: אמרינן דבן נח שרוצה להקריב בזמן הזה לה' עולה שרי ליה ועביד מצוה, וצריך שיהא מזבח ועצים שלא נשתמשו בו הדיוט מעולם, ואסור לישראל להיות שלוחם או לסייע להם אבל מותר לישראל להורות להם כיצד יעשו. וכ"כ הרמב"ם בהל' מעשה הקרבנות יט, טז. ויש להעיר דתוס' בע"ז ה: ד"ה מנין, בדיבור הראשון וכן בדיבור השני, כתבו דאסור לבני נח להקריב מחוסר אבר בבמה שלהם, ואם מקריבים לא רק שחסר במצוותם אלא אף עושים איסור.
בני נח שתחת ידינו עלינו לעשות בהם דין כשהם עוברים על מצוותם. כן מבואר מדברי הרמב"ם בהל' מלכים י, יא, וכ"כ החינוך במצוה קצב.
עיר של בני נח שהם עובדי עבודה זרה ומגלי עריות ועושי תועבות ה', מותר לבוא ולהורגם ודמם חשוב כמים. כ"כ הרמב"ן בבראשית לד, יג ד"ה ומה יבקש.
♦
דיני גר תושב
האם גר תושב נוהג בזמן שאין היובל נוהג. הרמב"ם בהל' איסורי ביאה יד, ח, כתב סתמא דאין מקבלים גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, וכ"כ החינוך במצוה של, ובמצוה תכו. והראב"ד בהשגות שם פירש שיש כמה דינים לגר תושב, כגון שאין מושיבים אותו בתוך העיר אלא בסמוך לה ומצוה להחיותו וקונה עבד עברי כדיני גוי הקונה עבד עברי, ועל זה אמרו שאין נוהג האידנא שאין יובל. והטעם דכשהיה יובל היה יכול להתפרנס מחמת שמיטת קרקעות והאידנא אינו יכול להתפרנס שלא בטורח ציבור. ומה שאמרו שאין מקבלים כשאין יובל היינו לגבי לקיים בו דינים אלה, אבל ודאי אף האידנא הוא חשוב כגר תושב לשאר מילי, ע"כ.
בן נח שקיבל עליו לקיים את המצוות שמחוייב בהן הרי הוא גר תושב. כ"כ הרמב"ם בהל' איסורי ביאה יד, ז. וכן תוס' ביבמות מח: ד"ה זה גר, כתבו דגר תושב מקיים ז' מצוות בני נח. וכ"כ הטוש"ע ביו"ד סי' קכד, ב. הרמב"ם בהל' איסורי ביאה שם כתב דאף אם לא מל ולא טבל הוא גר תושב, ע"כ. ובע"ז סה. פרכינן והא אמרינן דגר תושב שעבר עליו י"ב חודש ולא מל הרי הוא כגוי, ומשני הא דוקא בכגון שקבל עליו למול ולא מל. אמנם בה"ג בהל' מילה בעמוד קנב, כתב סתמא דעד מתי גר תושב שלא מל חשיב גר, עד שעברו עליו י"ב חודש. אבל אחר כך אם לא מל הרי הוא כגוי, ע"כ. וצ"ע. החינוך במצוה צד, כתב דנקרא גר תושב כיון דמותר לו לישב בארץ ישראל, אבל עובד עבודה זרה אסור לנו ליתן לו לישב בארץ.
האם גר תושב צריך לשמור שבת. הב"י באו"ח סי' שד, א ד"ה אדם, הביא שרש"י פירש דהא דאמרינן דאסור מהתורה שגר תושב יעשה מלאכה בשבת, היינו שנצטווה על השבת כמו ישראל. והביא הב"י דמאידך הרא"ש פירש שהוא לא נצטוה על השבת, אלא איירי כשהוא שכירו ולקיטו של ישראל, והזהירה תורה שלא יעשה מלאכת ישראל בשבת, ע"כ דברי הב"י. ותוס' שם ביבמות מח: ד"ה זה, וכן ההשלמה שם ד"ה תניא, כתבו כהרא"ש דאינו חייב לשמור. וכן המאירי בביצה כב. ד"ה זה שכתבנו, כתב דאינו חייב לשמור ומותר לעשות מלאכה לעצמו, אלא נצטווה הישראל שלא יעשה לו הגר תושב מלאכה. וכתב המאירי דלא איירי דוקא כשהוא שכירו ולקיטו של ישראל אלא אף אם אינו שכירו ולקיטו אסרה התורה, ע"כ. וככל דבריו כתב נמי הרשב"א בעבודת הקודש ה, ה, סח-עא.
לפי מה שפירש רש"י שהתורה ציותה את השבת על גר תושב, נראה דכך הוא יפרש נמי להא דאמרינן שם שעבד שמל וטבל וגר צדק לא יעשו מלאכה, דהיינו שהתורה באה לצוותם באיסורי שבת, ולא איירי לצוות את ישראל שלא יעשו לו מלאכה. ומאידך, המאירי הנזכר פירש דהיינו שנצטוה ישראל באיסור לאו שלא יעשו לו עבדו שמל וטבל וגר צדק מלאכה, וכן מבואר מהרשב"א הנזכר.
גר תושב שהרג בשוגג גולה לערי מקלט. כן כתבו הרמב"ם בהל' רוצח ה, ג, וסמ"ג בעשה עה, דגר תושב שהרג גולה.
אע"פ שאסור ליתן מתנת חנם לגוי מותר ליתן לגר תושב. כן כתבו הרמב"ם בהל' עבודה זרה י, ד, ובהל' זכיה ומתנה ג, יא, והחינוך במצוה תכו, וסמ"ג בעשה פב בהל' מתנה, על פי הגמרא בע"ז כ., ועל פי הכתוב גבי נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה.
האם מותר למכור נבילה לגר תושב או מותר רק ליתן לו במתנה. רש"י בפסחים כא: ד"ה דברים, כתב בדעת רבי יהודה דקי"ל כוותיה, דאסור למכור לו. ומאידך, הרמב"ם בהל' זכיה ומתנה ג, יא, כתב דמותר.
גר תושב אינו מיטמא בנגעים. כן הביאו הרמב"ם בהל' טומאת צרעת ט, א, והחינוך במצוה קסט.
גר תושב יכול למכור עצמו לישראל לעבד וכן יכול למכור את בניו ובנותיו והם כעבדים לכל דבר. כן כתבו הרמב"ם בהל' עבדים ט, ב, וסמ"ג בעשה פז, וכן החינוך במצוה שמז, כתב דגר תושב שמכר עצמו לישראל הוא עבד כנעני.
דיני גר תושב גבי יין נסך. נתבארו בדברי הטוש"ע והב"י ביו"ד סי' קכד.
דין הלואה ברבית מגר תושב או לגר תושב כדין הלואה ברבית גבי גוי. הכי תנן בב"מ ע:.
♦ ♦ ♦