הקשר ההלכתי בין הברכות שבתנ"ך לנוסח הברכות שאנו אומרים
מבואר בגמרא (ברכות כא.), שהחובה לברך את ברכת המזון נלמדת מלשון ברכה שנאמרה בתורה, ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך (דברים ח' ו'), ולפי שיטת חלק מהראשונים גם ברכת מעין שלוש נלמדת מהפסוק הזה. וממילא, הפירוש של המילה ברוך שבברכת המזון תלוי בפירוש הפסוק, כי ברכת המזון נועדה לקיים את ציווי התורה: "וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך".ומבואר בגמרא שאמירת המילים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, במקום עניית אמן, כמו שהיה נהוג בבית המקדש, נלמדת מהמקרא. וזה לשון הגמרא: והן עונין אחריו אמן על כל ברכה וברכה. וכך היו נוהגין בגבולין, אבל במקדש היו אומרים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ברוך גואל ישראל, ולא היו עונין אחריו אמן. וכל כך למה לפי שאין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן במקדש שנאמר קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם עד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה. על כל ברכה וברכה תן לו תהילה (תענית טז:).
והמתבונן יראה ששלושת המילים הראשונות בביטוי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הן כמו לשון הפסוק הזה עצמו, כי בפסוק נאמרו שלוש מילים מקבילות - ויברכו שם כבודך. ונראה לכאורה שעל זה הגמרא סמכה ללמוד את עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מהפסוק הזה, וממילא יוצא כאן קשר בין המילה ברכה שבפסוק, ובין המילה ברוך שבתחילת הנוסח "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
אמנם כל זה בגדר סברה בלבד, אבל לא כתוב בגמרא במפורש שלומדים את דין עניית בשכמל"ו בבית המקדש מהפסוק הזה דווקא, בגלל המילים הזהות. ומשכך, אין הכרח שהדבר יהיה מוסכם.
והנה מהגמרות האלו יוצא בבירור שלכל הפחות ברכת המזון, ולכאורה גם המילים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, קשורות לפסוקים מסוימים בקשר הלכתי מובהק.
אך לכאורה לא מסתבר כלל לומר, שהמילה ברוך מתפרשת בברכת המזון באופן אחד, ובשאר הברכות באופן אחר, שהרי נראה שיש נוסח קבוע וזהה שפותח את כל הברכות. ולכן ראוי לפרש את כל הברכות באותו אופן, ולקשר את כולן למה שכתוב בתורה - ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.
ואכן המתבונן בדברי הגמרא יראה, שגם ברכות ההודאה על הטובה או הרעה, וגם ברכת התורה, צריכות להתפרש כמו ברכת המזון, וכבר התבאר לעיל שברכת המזון מתפרשת כמו המילה 'וברכת' שבתורה, וממילא יוצא מדברי הגמרא שגם הברכות האלו יתפרשו כמו המילה 'וברכת' שבתורה.
כי מצאנו בגמרא שמפרשים את הביטוי קריאה בשם ה' על ברכת המזון, כמו שכתוב: כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא. ואמרו בגמרא (ברכות נא:), שהכוונה לברכת המזון, ולמדו מכאן שצריך להגביה טפח את הכוס שמברכים עליה ככתוב כוס ישועות אשא. וכן פירשו את הפסוק הזה על כוס של ברכת המזון בגמרא בפסחים (קיט:).
וכן פירשו את הביטוי הזה במקום נוסף על ברכת המזון, ככתוב: ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם (בראשית כ"א ל"ג), ואמרו בגמרא: (סוטה י:) אמר ריש לקיש אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב. כיצד, לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם, וכי משלי אכלתם, משל א-להי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם .
והנה אותו ביטוי עצמו של קריאה בשם ה', מתפרש גם על ברכת התורה, ככתוב: כי שֵׁם ה' אקרא הבו גודל לא-להינו (דברים ל"ב ג'), ואמרו בגמרא (ברכות כא.) שמכאן המקור לברכת התורה. ומבואר בפירוש רש"י (שם ד"ה כי שם ה' אקרא), שהברכה נלמדת מתחילת הפסוק, מהמילים כי שֵׁם ה' אקרא, והמשך הפסוק מתפרש על האמן שעונים אחרי הברכה.
וכן אותו ביטוי עצמו של קריאה בשם ה', מתפרש גם על ברכות ההודאה. כמו שאמרו בגמרא: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, מאי קרא... רבי תנחום אמר מהכא כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא (ברכות ס:).
וממילא יוצא שהביטוי קריאה בשם ה', מקביל למילים וברכת את שם ה' א-להיך, כי לברך את שם ה' ולקרוא בשם ה', זו פעולה מקבילה. ולכן שני הביטויים האלו מתפרשים על ברכות.
והביטוי קריאה בשם ה', לכאורה פירושו שמודים לה' על טובותיו ומהללים את גדולת ה'. וכענין שנאמר הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו. וממילא ראוי לפרש את הבטוי וברכת את ה' א-להיך בפירוש קרוב ומקביל.
והעולה מן הדברים הוא שברכת המזון לכאורה מתפרשת כמו המילה ברכה האמורה בתורה, ככתוב: ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך על הארץ הטובה אשר נתן לך. ולכאורה גם שאר הברכות מתפרשות באותו אופן. וגם אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד מתפרשת לכאורה כלשון הכתוב: ויברכו שם כבודך. וכמו כן יש קרבה בין הברכות ובין הבטוי קריאה בשם ה'.
♦
ב.
הקשר הלשוני בין הברכות שבתנ"ך לנוסח הברכות שאנו אומרים
כידוע, הברכות נתקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה, והן מתוקנות בלשון שקרובה ללשון התנ"ך. ויש גם כמה מטבעות של ברכה שמיוסדים על פסוקים, כמו שאומרים בתפילה השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, וזה מיוסד על הפסוק בישעיהו, ככתוב: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה (ישעיהו א' כ"ו). וכמו שאומרים בתפילה הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך, וזה מיוסד על הפסוק באיכה, ככתוב: חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו (איכה ג' כ"ב). ועל כן בודאי ובודאי שאם אנו מוצאים לשונות דומים בתנ"ך ובברכות, הרי זה סיוע גדול להבין את פירוש הברכות, ובפרט ברכת המזון, שהנוסח שלה נתקן על ידי משה רבינו ודוד ושלמה (ברכות מח:), וכן עניית ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שנתקנה על פי הנוסח שיעקב אבינו אמר לבניו (פסחים נו.).והנה בתנ"ך מתואר איך מברכים את ה' ועונים על כך אמן, ככתוב: ברוך ה' א-להי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לה' (דה"א ט"ז ל"ו, וכעין זה בתהילים ק"ו מ"ז). וכן מתואר בתנ"ך שעזרא בירך את ה' לפני קריאת התורה, וכל העם ענה אמן והשתחווה לה' ככתוב: ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם כי מעל כל העם היה וכפתחו עמדו כל העם: ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם ויקדו וישתחו לה' אפים ארצה (נחמיה ח' ה'-ו').
וכך גם אנו נוהגים עד עצם היום הזה, לעשות כמו שמתואר בתנ"ך. ואנו מברכים את ה', ועונים אמן על הברכות, וכן אנו מברכים את ה' ועונים אמן לפני קריאת התורה. וזה חיוב מדאורייתא לברך לפני עיסוק בתורה כמו שהובא לעיל מדברי הגמרא (ברכות כא.).
ועל כן יש להתבונן היטב בכמה מקראות שמזכירים איך בירכו את ה', כגון המקרא שאומרים בפסוקי דזמרה: ויברך דוד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דוד ברוך אתה ה' א-להי ישראל אבינו מעולם ועד עולם: לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ. ומקראות אחרים כיוצא בזה.
בנוסף, המילים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שאנו אומרים בקריאת שמע, והם נתקנו על פי הנוסח שאמר יעקב אבינו לבניו, כמבואר בגמרא (פסחים נו.), הם דומים מבחינה לשונית לשבח שנאמר בתנ"ך. אמנם לא מצאנו בתנ"ך את הביטוי הזה ממש, אבל מצאנו את הביטוי לברך את שם כבוד ה', שהוא תחילת השבח הזה, אלא שחסר בו את סוף השבח, את המילים מלכות לעולם ועד, ככתוב: ויברכו שם כבודך ומרומם על ברכה ותהילה (נחמיה ט' ה'). וכבר התבאר לעיל שיש גם קשר הלכתי בין הפסוק הזה ובין אמירת בשכמל"ו בבית המקדש, כמבואר בגמרא (תענית טז:). וכן מצאנו את הנוסח הזה במקום נוסף, ככתוב ברוך ה'... : וברוך שם כבודו לעולם (תהילים ע"ב י"ח-י"ט).
♦
ג.
פירוש המילה ברכה בתנ"ך
הנה למילה ברכה בתנ"ך, יש ג' משמעויות.א. שפע וכל טוב. המשמעות הזאת פשוטה ומצויה בהרבה מקומות, כמו שכתוב: וליוסף אמר מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת (דברים ל"ג י"ג), הנה לכם ברכה משלל אויבי ה' (שמו"א ל' כ"ו), מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ (איוב א' י'), נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' (דברים ל"ג כ"ג), יצו ה' איתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידיך (דברים כ"ח ח'), ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ותהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה (בראשית ל"ט ה'), ורבים כיוצא בזה.
ב. דיבור שאומרים למישהו כדי להשפיע עליו טובה וברכה, וזה כעין מה שנקרא בלשוננו איחול. אמנם זה לא ממש אותו דבר. כי איחול שלנו יכול להיות גם פטפוטי דברים בעלמא, שאדם אומר לחבירו. והוא אינו מתכוון שדיבוריו ישפיעו על המצב של חבירו. ואילו ברכה, זה דבר שאדם אומר כדי להשפיע טובות על חבירו. ומכל מקום השתמשתי בביטוי הזה, כי רציתי להדגיש את ההבדל בין המשמעות הזאת למשמעויות האחרות.
וגם המשמעות הזאת פשוטה ומצויה הרבה, כמו שכתוב: כאשר כלה יצחק לברך את יעקב (בראשית כ"ז ל'), וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם (ויקרא ט' כ"ב), כי ידעתי את אשר תברך יבורך ואשר תאור יואר (במדבר כ"ב ו'), בך יברך ישראל לאמר ישימך א-להים כאפרים וכמנשה (בראשית מ"ח כ'), ורבים כיוצא בזה.
ג. הודאה ותהילה. וגם המשמעות הזאת פשוטה ומצויה הרבה, כמו שכתוב: אברכה את ה' בכל עת תמיד תהילתו בפי (תהילים ל"ד ב'), לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה: ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם (תהילים קט"ו י"ז-י"ח), ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' א-להי אדוני אברהם אשר הנחני בדרך אמת (בראשית כ"ד מ"ח), תהילת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (תהילים קמ"ה כ"א), ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דויד ברוך אתה ה' א-להי ישראל אבינו מעולם ועד עולם: לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד (דה"א כ"ט י'-י"א), בואו שעריו בתודה חצרותיו בתהילה הודו לו ברכו שמו (תהילים ק' ד'), הללו עבדי ה' הללו את שם ה': יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם: ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' (תהילים קי"ג א'-ג').
ומשלושת המשמעות האלו יוצאות ומסתעפות עוד משמעויות. כגון מה שרגילים בני אדם לאחל זה את זה ברכה קצרה כאשר הם נפגשים. כמו שנהוג בזמננו לאחל בוקר טוב או צהרים טובים או ערב טוב. ולכן הלשון ברכה מתפרשת על מישהו שנפגש עם חבירו ושואל בשלומו, ככתוב: חגור מתניך וקח משענתי בידך ולך כי תמצא איש לא תברכנו וכי יברככך איש לא תעננו (מל"ב ד' כ"ט). וכן יש משמעויות נוספות כיוצא בזה, ואין צורך להביאן כאן, כי הן מעטות ואין בהן תועלת לענייננו.
והנה המתבונן יראה שהדבר קל להבין, איך המשמעות הראשונה, של שפע וכל טוב. קשורה למשמעות השניה, של איחול וברכה.
והקשר הוא, שהברכה שמאחלים ומברכים היא דיבור שנועד לעשות שפע וכל טוב.
וכן משמע מכמה מקראות כגון הכתוב: את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר (במדבר כ"ב ו'). היינו שכאשר בלעם בירך מישהו, אז באמת אותו מישהו נהיה מבורך והיה לו שפע וכל טוב.
וכגון זה באידיש מישהו שמברך מישהו ומאחל לו כל טוב זה נקרא "בענטש". ומאידך כאשר רוצים לאחל למישהו שנה טובה ומבורכת אומרים "גוט גיבענטש יאר" (טובה, מבורכת – שנה).
אכן בענין המשמעות השלישית, של הודאה ותהילה. אין הכרעה פשוטה בנוגע למשמעות המדויקת שלה, והקשר שלה לשני המשמעויות הראשונות, ונחלקו רבותינו בדבר, וכפי שיתבאר.
♦
ד.
ביאור המילה ברוך
הנה עד עכשיו הובאו כמה מקורות בעניין הפירוש של לשון ברכה, אבל עדיין לא הובא מקור בעניין הפירוש של המילה ברוך.והנה בפשטות, המילה ברוך היא חלק בלתי נפרד מלשונות הברכה שנאמרים כלפי ה', וכל הכרעה בנוגע ללשונות הברכה שנאמרים כלפי ה', תתפרש גם על המילה ברוך, וכן להיפך.
וכן משמע מהכתוב: ויקוד האיש וישתחו לה': ויאמר ברוך ה' א-להי אדוני אברהם... בדרך נחני ה' בית אחי אדוני (בראשית כ"ד כ"ז). וכתוב על אותו מאורע, ואקוד ואשתחוה לה' ואברך את ה' א-להי אדוני אברהם אשר הנחני בדרך... לקחת את בת אחי אדוני (בראשית כ"ד מ"ח). הרי מבואר שמברכים את ה' על ידי הזכרת המילה ברוך. וכן משמע מהכתוב: ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל ויאמר דויד ברוך אתה ה' א-להי ישראל אבינו מעולם ועד עולם (דה"א כ"ט י'). הרי מבואר גם כאן שמברכים את ה' על ידי הזכרת המילה ברוך.
וכן משמע מדברי חז"ל בהרבה מקומות, ולא ראיתי צורך ללקטם כי הדבר נראה פשוט, וגם נראה לענ"ד שכל המפרשים הסכימו על זה.
ומכל מקום, אפילו שזו היא הדעה הפשוטה במפרשים, אזכיר כאן את המקורות המפורשים שמצאתי, שמוכח מהם ששני הדברים תלויים זה בזה. ואציין כאן לדברי רבותינו שהובאו לקמן במאמר.
מהשיטה הראשונה שתתבאר להלן אות ה', זה מפורש בדברי ספר העיקרים
ומהשיטה השנייה שתתבאר להלן אות ו', זה מפורש בספר השרשים לרבי יונה בן ג'נאח וראב"ע.
ומהשיטה השלישית שתתבאר להלן אות ז', זה מפורש בדברי רבינו בחיי ור"י אבן שועייב.
♦
ה.
הבניין הדקדוקי של המילה ברוך
מבואר בדברי המפרשים (אבודרהם ברכות השחר ד"ה וצריך לנקות. ספר השורשים לרד"ק שורש ברך), שהמילה ברוך היא ממילות התואר והכינויים, והיא אינה מהמילים שמתארות פעולות שהתבצעו.ויש מרבותינו שאף הביאו הוכחה לזה.
ואבאר את הדברים בקצרה, וכדי להקל על המעיינים חילקתי את דברי המפרשים לארבעה כללים.
הכלל הראשון:
בלשון הקודש יש מילים שמתארות פעולות, ומתאימים אותן בכל פעם להקשר הנוכחי - לעבר, ולעתיד, ולפעמים גם להווה. ומתאימים אותן לאדם שביצע את הפעולה. כגון, בפעולה של קפיצה אדם אומר על עצמו - קפצתי, אקפוץ. ואדם אומר על מישהו אחר - קפץ, יקפוץ, קופץ. ואדם פונה למישהו ואומר לו - קפצת, תקפוץ. ואותו דבר בשאר המילים שמתארות פעולות. כגון בפעולה של זריקה - זרקתי, אזרוק, זרק, יזרוק, זורק, זרקת, תזרוק. וכדומה. ולכל קבוצת מילים כזאת יש שורש שהוא החלק הבסיסי של המילה, ועליו מוסיפים אותיות נוספות לפי הצורך, בדוגמא דלעיל של פעולת קפיצה, השורש הוא קו"ף פ"א צד"י.
המילים האלו נקראות בלשון רבותינו המפרשים והמדקדקים - פעלים. וכדי להקל על המעיינים אנו נכנה אותן "מילות הפעלים" או "מילים שמתארות פעולות".
ויש מילים שאינן מתארות פעולות. והם נקראים בלשון המדקדקים שמות.
ויש מילים שהן שמות, דהיינו, שהן אינן מתארות פעולות, והן תואר שמוצמד למישהו מסוים, ומלמד אותנו על תכונותיו. כגון גבוה,, אמיץ, ארוך, חזק.. והמילים האלו נקראות בלשון המדקדקים שמות התואר. וכדי להקל על המעיינים אנו נכנה אותן "מילות התואר והכינוי" או "מילים שהן תואר וכינוי". וגם למילים האלו יש שורש שממנו הן מורכבות. כלומר, שיש אותיות שהן החלק האמיתי של המילה, ולפעמים מוסיפים עליהן עוד אותיות. לדוגמא, המילה רחום היא תואר וכינוי לאדם רחמן. ורק האותיות רי"ש חי"ת ומי"ם הן אותיות שהן השורש של המילה, ואילו האות וא"ו נוספה עליהם.
ולסיכום. צריך לשים לב להבדל שקיים בין שני סוגים של מילים. סוג אחד: מילות הפעלים, כלומר, מילים שמתארות פעולות. וסוג נוסף: מילות התואר והכינוי, כלומר, מילים שהן שמות ותארים וכינויים. ולשני סוגי המילים יש שורשים שמהם יצרו את המילה.
הכלל השני:
לפעמים קורה שיש שורש מסוים בלשון הקודש, שנוצרו ממנו שני סוגי מילים גם מילים שמתארות פעולות, וגם מילים שאינן מתארות פעולות .
למשל, השם מֶלֶךְ אינו מתאר פעולה. . והשורש של התואר מלך, כלומר, האותיות שמהן נוצר התואר מלך, זה האותיות מי"ם, למ"ד, כ"ף. ומהאותיות האלו, מי"ם למ"ד וכ"ף, נוצרו גם מילים שמתארות פעולות, כגון מלכתי, אמלוך, מלך, ימלוך, מולך, וכו'. כי מהאותיות האלו נוצר בלשון הקודש המילה מלך, שאינה מתארת פעולות.. ובנוסף לזה נוצרו מהאותיות האלו מילות פעלים.
ולסיכום. הכלל הזה קובע שאותן אותיות יכולות להתפרש גם על מילים שאינם מתארים פעולות, וגם על מילים שמתארות פעולות. ואין בזה בעיה מבחינת כללי לשון הקודש.
הכלל השלישי:
בלשון הקודש יש כמה צורות קבועות, איך להגיד מילים שמתארות פעולות, וכל צורה נקראת בלשון המדקדקים בניין, כי היא מבטאת צורת הגייה מסוימת של מילות פעלים.
ובלשון הקודש יש בניין שנקרא בניין קל. למשל, המילים שמתארות פעולות של מכירה ובנייה הן צורות שנקראות בניין קל. ולכן אומרים על מכירה ובנייה - מכרתי, למכור, ימכור, וכן, בניתי, לבנות, יבנה.
ובבניין קל יש גם צורה קבועה לומר על דבר שהפעולה בוצעה בו בהצלחה, כגון, מכור, בנוי.
וכל המילים האלו, מכרתי, למכור, ימכור, מכור. או בניתי, לבנות, יבנה, בנוי. הן מילות פעלים.
ולכל שורש ומשמעות בלשון הקודש יש את הבניין המסוים שבו רגילים להשתמש עבור השורש הזה ועבור המשמעות הזאת, ואם מישהו מדבר בבניין שבו לא רגילים לדבר, אז דבריו יובנו באופן שונה לגמרי, כאילו הוא מתכוון למשמעות אחרת, או שדבריו יהיו לשון עילגת שאין לה שום הסבר.
לדוגמא, בשביל לתאר פעולות של עירבוב וחיסול, רגילים להשתמש בבניין שנקרא בלשון המדקדקים בניין בינוני. ואומרים עירבתי, לערב, מערב, יערב. חיסלתי, לחסל, מחסל, יחסל. ובבניין בינוני, אם פעולה התבצעה בהצלחה מוסיפים מי"ם בתחילת המילה אומרים על הדבר שהוא מעורב, מחוסל.
ואם מישהו יחליט להשתמש בבניין קל על פעולה של עירבוב, ויאמר, ערבתי, לערוב, עורב, יערוב. עָרוּב, כי הוא ישווה את זה לפעולת מכירה מכר שבה אומרים, מכרתי, למכור, מוכר, ימכור, מכור. לא יבינו אותו כלל, כי יחשבו שהוא מדבר על ערבות להלוואה. ואם האדם יאמר חסלתי, לחסול, חוסל, יחסול, חָסוּל. על משקל מכרתי, למכור, מוכר, ימכור, מכור. הוא סתם עילג בלשונו, ולא יבינו אותו כלל.
ולסיכום. לכל פעולה, יש צורת הגייה מסוימת, שמכונה בלשון המדקדקים בניין. וצריך להשתמש רק בה, כי מי שלא מקפיד על זה מבינים אותו בצורה לא נכונה, או שכלל לא מבינים את דבריו.
הכלל הרביעי:
המילים שהן מילות פעלים, כגון המילים מכור ובנוי, הפירוש שלהן מוגבל ומצומצם מאוד. למשל המילים מכור ובנוי, מוכרחות להתפרש על דבר שביצעו בו פעולה מסוימת, מכרו אותו או בנו אותו. וממילא הן אינם יכולים להתפרש בשום פנים ואופן, על מישהו שהוא מקור המכירה, או מקור הבנייה.
לעומת זאת מילים שהן תואר וכינוי, יכולות להתפרש בדרכים רבות, ובלבד שיהיה קשר בין המילה ובין השורש שממנו המילה מורכבת. למשל, המילה רחום, שמורכבת מהאותיות רי"ש חי"ת ומי"ם, לכאורה דומה בצורת ההגייה שלה למילים מכור ובנוי, אבל, בשונה מהם, היא תואר וכינוי, ולא מילה שמתארת פעולות. ולכן, מבחינת כללי לשון הקודש היא יכולה להתפרש על כל דבר שקשור לאותיות רי"ש חי"ת ומי"ם, והיא מתפרשת על מישהו שיש לו את תכונת הרחמנות. אבל אילו המילה רחום הייתה מילה שמתארת פעולות, היא הייתה מוכרחת להתפרש על מישהו שביצעו בו פעולה של רחמים, דהיינו מישהו שריחמו עליו, כמו שהמילה מכור מתפרשת על מישהו שביצעו בו פעולה של מכירה.
וכדי להמחיש את הכלל זה, אפשר להביא לדוגמא את המילה חנון, שבדרך כלל היא תואר וכינוי, והיא מתפרשת על מישהו שיש לו את תכונת החנינה והוא חונן ומרחם על אחרים. אבל כשהיא מופיעה בתור מילה שמתארת פעולות, היא מקבילה למילים מכור ובנוי, והיא מוכרחת להתפרש על מישהו שחננו אותו וריחמו עליו. כמו שאומרים בסליחות: כי חנוניך ה' א-להינו המה חנונים ומרוחמיך המה מרוחמים.
ולסיכום. מילה שבאה לתאר פעולה, והיא בצורת הגייה שמקבילה למילים מכור ובנוי, מוכרחת להתפרש על דבר שביצעו בו פעולה מסוימת. אבל מילה שהיא תואר וכינוי, יכולה להתפרש על כל דבר שקשור לאותיות של אותו שורש.
עד כאן ארבעת הכללים.
והנה, מהכלל הרביעי יוצא, שכדי לסבור שהמילה ברוך פירושה מקור הברכות, צריך תחילה להוכיח שהיא אינה ממילות הפעלים. אלא היא תואר וכינוי, כמו רחום וחנון וגבוה וגיבור.
אבל אם המילה ברוך היא מילת פועל, כמו המילים מכור ובנוי, שלכאורה דומות למילה ברוך בצורת ההגייה שלהם. היא מוכרחת להתפרש על דבר שבירכו אותו, ולא על מקור הברכות, ממש כמו המילים מכור ובנוי שמתפרשות רק על דבר שמכרו אותו או בנו אותו, ולא על מקור המכירה ועל מקור הבנייה.
והוכחת רבותינו (רד"ק בספר השורשים שורש ברך) היא כדלהלן:
בלשון הקודש כאשר אומרים את השורש ברך במשמעות של ברכה, רגילים לומר אותו בבניין בינוני, כגון, בֵּרַכְתִּי, לְבָרֵךְ, מְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. ומי שיאמר בָּרַכְתִּי, לברוך, בורך, יברוך. על משקל מכרתי, למכור, מוכר, ימכור. לא יבינו אותו כלל, אלא יחשבו שכוונתו לכריעה על ברכים, כי את זה שייך לומר בבניין קל, כמו שכתוב: בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו (תהילים צ"ה ו'). וכמו שהתבאר לעיל בכלל השלישי, שלכל שורש בלשון הקודש יש צורת הגייה מסוימת שנקראת בניין, וצריך להשתמש רק בבניין הקבוע, כי אחרת האדם יובן בצורה לא נכונה, או שלא יבינו אותו כלל.
וממילא קשה איך אומרים ברוך. הרי המילה ברוך היא בצורת הגייה שנקראת בניין קל, והיא ההמשך של סדרת המילים, בָּרַכְתִּי, לברוך, בורך, יברוך. כמו שהמילה מכור היא המשך של סדרת המילים, מכרתי, למכור, מוכר, ימכור. ואם כך, ברוך פירושו מישהו שהוא בורך. כלומר, מישהו שכורע על ברכיו, על משקל נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' (תהילים צ"ה ו').
אבל אם מתכוונים למשמעות של ברכה צריך לומר על הדבר שהוא מבורך. כי מבורך זה ההמשך של סדרת המילים, בֵּרַכְתִּי, לְבָרֵךְ, מְבָרֵךְ, יְבָרֵךְ. כמו המילה מעורב, שהיא המשך לסדרת המילים, עירבתי, לערב, מערב, יערב. והמילה מחוסל, שהיא המשך לסדרת המילים חיסלתי, לחסל, מחסל, יחסל.
ומכאן הוכיחו המפרשים שהמילה ברוך היא כלל לא מהמילים שמתארות פעולות. אלא היא מילה של תואר וכינוי. וכמו שהמילים, מלך, גבוה, כנפיים, גיבור, הן תואר וכינוי, כך גם המילה ברוך היא תואר וכינוי. ולכן מובן מדוע המילה ברוך עשויה בבניין קל, בשונה מכל מילות הפעלים שמתארות ברכה, שעשויות בבניין בינוני, כי המילה ברוך היא כלל לא חלק מהם, אלא היא מילת עצמאית של תואר וכינוי. וכמו שהתבאר לעיל בכלל השני, שאותן אותיות יכולות להתפרש גם על מילים שהן תואר וכינוי, וגם על מילים שמתארות פעולות, ואין בזה בעיה מבחינת כללי לשון הקודש.
ואין לדמות את המילה ברוך למילים מכור ובנוי, אלא צריך לדמות אותה למילים רחום וחנון, שגם ההגייה שלהם היא בצורת הגייה של בניין קל. ובכל אופן ברור שהן מילים של תואר וכינוי, ולא מילים שמתארות פעולות.
ואחרי שהוכח שהמילה ברוך היא תואר וכינוי ואינה ממילות הפעלים, ממילא היא לא מוגבלת להתפרש על מישהו שבירכו אותו. כי מילת תואר שמורכבת מהאותיות בי"ת רי"ש כ"ף, יכולה להתפרש על כל דבר שקשור לאותיות בי"ת רי"ש כ"ף. בשונה מהמילים שהן מילות פעלים, שמוגבלות בפירושן ומוכרחות להתפרש על דבר שבוצעה בו פעולה.
אמנם צריך וחובה להדגיש, שכל האמור לעיל, רק מאפשר באופן עקרוני לומר שהמילה ברוך פירושה מקור הברכות, אבל זה כלל לא מכריח את הפירוש הזה. ואדרבה, מילים שהן תואר וכינוי הן מטבען יכולות להתפרש בדרכים רבות מאוד, ולכן המילה ברוך יכולה להתפרש על כל דבר שקשור לאותיות בי"ת רי"ש כ"ף. וההבהרה הזאת אינה חידוש שנתון במחלוקת, אלא היא דבר ברור ומוסכם.
וכבר אמר הכתוב: ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה: ברוך פרי בטנך ופרי אדמתך שגר אלפיך ועשתרות צאנך (דברים כ"ח ג'-ד'). והנה גם בכתוב הזה, המילה ברוך היא תואר וכינוי, ולא מילה שמתארת פעולות, כי ההוכחה שהובאה לעיל מדברי רבותינו, שייכת לגבי כל המקומות שבהם מופיעה המילה ברוך בבניין קל, במקום שתופיע המילה מבורך בבניין בינוני.
ובכל אופן הדבר מוסכם וברור, שהמילה ברוך שבכתוב הזה מתפרשת על מישהו שיש ברשותו את תכונת הברכה, לאחר שהוא קיבל אותה ממישהו אחר, כי ה' הוא זה שמשפיע את הברכה על עמו ישראל. ולכן בהכרח המילה ברוך בהקשר הזה, לא מתפרשת על מקור הברכות.
וכל זה לשיטת הרד"ק, ועוד מרבותינו הראשונים. אבל בספר העיקרים לרבינו יוסף אלבו (מאמר ב' פרק כ"ו), הלך בדרך אחרת, והוא סובר שרק המילה ברוך שנאמרת כלפי ה' היא מילה של תואר וכינוי, כמו המילים רחום וחנון. אבל המילה ברוך שנאמרת כלפי בני אדם, כגון: ברוך אתה בעיר וברוך אתה בשדה (דברים כ"ח ג'), היא מילה שמתארת פעולות, וצורת ההגייה שלה היא בניין קל, והיא ממש כמו המילים מכור ובנוי.
ולפי שיטתו, אין ראייה דקדוקית שהמילה ברוך שנאמרת כלפי ה' היא תואר וכינוי. כי מבחינה דקדוקית יש אפשרות לומר שהמילה ברוך שנאמרת כלפי ה' היא מילה שמתארת פעולות, בדיוק כמו המילה ברוך שנאמרת כלפי בני אדם. אמנם כל זה לעניין הראייה הדקדוקית, אבל בעצם הנידון, גם לפי ספר העיקרים, המילה ברוך שנאמרת כלפי ה' היא תואר וכינוי, ואינה מילה שמתארת פעולות.
וספר העיקרים מביא ראיה ששייך לומר בלשון הקודש מילים שמתארות פעולות, על פעולה של ברכה, בצורת הגייה של בניין קל. מהמקרא שנאמר בו: ויברך בָּרוֹך אתכם (יהושע כ"ד י'). והמילה בָּרוֹך היא בניין קל, כמו שיתבאר להלן. אבל בבניין בינוני היה צריך לומר ויברך בָּרֵךְ אתכם. ומכאן ראייה ששייך לומר בלשון הקודש מילים שמתארות פעולות, בבניין קל, על פעולה של ברכה.
ולתועלת המעמיקים בעניין זה, אבאר בקצרה את דברי ספר העיקרים.
דע, שאי אפשר לומר שהמילה בָּרוֹך במקרא הנ"ל, היא מילה שהיא תואר וכינוי. כי הצירוף ויברך בָּרוֹך, מוכיח שהמילה בָּרוֹך היא מילה שמתארת פעולות, כי הצירוף ויברך בָּרוֹך מקביל לצירופים דומים, שמופיעים הרבה פעמים בתנ"ך, וכפי שיתבאר. והמילה בָּרוֹך, היא צורה דקדוקית, שבאה לתאר את הפעולה של הברכה, והצורה הזאת נקראת בלשון רבותינו המפרשים "מקור". אמנם בשפה העברית המדוברת כיום בא"י, לא משתמשים בצורה הדקדוקית הזאת, אבל בתנ"ך היא מצויה מאוד, ובפרט מצוי בתנ"ך, שמשתמשים בצורה הדקדוקית הזאת בצירופי מילים, כמו שכתוב: וילך הָלוֹךְ (שופטים י"ד ט'), והמילה הָלוֹךְ באה לתאר פעולה של הליכה. וכמו שכתוב: וישפוט שָׁפוֹט (בראשית י"ט ט'), והמילה שָׁפוֹט באה לתאר פעולה של שפיטה. או שהצירוף מופיע בסדר הפוך, כמו שכתוב: שָׁאוֹל שאל האיש לנו ולמולדתינו (בראשית מ"ג ז'), והמילה שָׁאוֹל באה לתאר פעולה של לשאול שאלות. וכמו שכתוב והיה אם שָׁמוֹעַ תשמעו אל מצוותי (דברים י"א י"ג), והמילה שָׁמוֹעַ באה לתאר פעולה של שמיעה.
והמילה בָּרוֹך היא בצורת הגייה שנקראת בלשון המדקדקים בניין קל, והיא המשך של המילים בָּרַכְתִּי, בורך, כמו שכתוב: וילך הָלוֹךְ (שופטים י"ד ט'), והמילה הָלוֹךְ היא המשך של המילים הלכתי, הולך. וכמו שכתוב: שָׁאוֹל שאל (בראשית מ"ג ז') והמילה שָׁאוֹל היא המשך של המילים שאלתי, שואל.
אבל בבניין בינוני היה צריך להגיד ויברך בָּרֵךְ, כי המילה בָּרֵךְ היא המשך של המילים בֵּרַכְתִּי, מְבָרֵךְ. כמו שכתוב עַשֵּׂר תעשר (דברים י"ד כ"ב), והמילה עַשֵּׂר היא המשך של המילים עֵשַׂרְתִּי, מְעַשֵׂר. וכמו שכתוב שַלֵח תשלח (דברים כ"ב ז'), והמילה שַלֵח היא המשך של המילים שִלַחְתִּי, מְשַׁלֵּחַ.
♦
ו.
שיטה אחת שמצאנו בדברי רבותינו בביאור ברכה לה'
לפי דעה זו, ברכה שנאמרת לה', פירושה שפע ותוספת וריבוי, כמו מבורכת ה' ארצו ממגד שמים מעל ומתהום רובצת תחת, ותהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה, וכיוצא בזה.וה' נקרא ברוך, כי הוא מקור הברכה והשפע והתוספת והריבוי. כי הנה, תוספת וריבוי ברכוש וקניינים וצאצאים ובריאות נקרא ברכה, ועל אחת כמה וכמה שה', שהוא מקור הברכה והשפע, והוא נותן לכל בני האדם, בכל מקום שהם, בכל עת ובכל שעה, את הרכוש והקניינים והצאצאים והבריאות, בוודאי שהוא ראוי להיקרא ברוך, כי הוא מקור כל השפע כולו. ואין לך ברוך יותר מזה.
ואכן, מבחינה דקדוקית המילה ברוך יכולה להתפרש על מקור הברכות, כמו שהתבאר לעיל באות ד'.
וכאשר כתוב במקראות שבני האדם מברכים את ה', הכוונה היא, שבני האדם נותנים שבח לה', על ידי זה שהם מייחסים את הברכה לה', ואומרים שהוא ברוך, דהיינו, שהוא מקור השפע והברכה.
ובדומה לזה מצאנו ששייך בלשון הקודש לומר שבני האדם מקדישים את ה'. והכוונה היא, שבני האדם נותנים שבח לה', על ידי זה שהם מייחסים לה' את הקדושה, ואומרים שהוא קדוש. כמו שכתוב: והקדישו את קדוש יעקב ואת א-להי ישראל יעריצו (ישעיהו כ"ט כ"ג). וכן מצאנו ששייך בלשון הקודש לומר שבני האדם מרוממים את ה'. והכוונה היא, שבני האדם נותנים שבח לה', על ידי זה שהם מייחסים לה' את הרוממות, ואומרים שהוא רם ונשא. כמו שכתוב: גדלו לה' איתי ונרוממה שמו יחדיו (תהילים ל"ד ד').
וכן כתב בספר העיקרים (מאמר ב' פרק כ"ו), שכאשר בני האדם מברכים את ה', הם מייחסים לה' את הברכה ואומרים שהוא מקור הברכה והשפע, והוא מקור כל הדברים שעליהם המילה ברכה יכולה להתפרש. כי המילה ברכה יכולה להתפרש על חכמה, ועושר, ובריאות, ועניינים נוספים, וכאשר האדם מברך את ה' פירוש הדבר הוא שהוא מייחס לה' את כל אותם עניינים שהמילה ברכה מתפרשת עליהם.
וכן נראה בדברי רבינו בחיי (דברים ח' י'), בביאורו לפי דרך הפשט. אמנם רבינו בחיי מוסיף, שכאשר האדם מברך את ה', הוא מודה בהשגחת ה' על העולם, כי הלא הוא אומר שה' הוא מקור הברכה והשפע. וממילא בזכות ברכתו, ה' ממשיך להשפיע ברכה על העולם. ולכן ציווה ה' על האדם לברך על המזון, כדי שירד שפע של ברכה על העולם בזכות האדם המברך.
ובאבודרהם הוסיף חידוש שלא מצאנו ברבינו בחיי, וזה לשונו: ואם תאמר מה יועילו להקב"ה ברכותינו. ויש לומר אין ברכותינו אלא כדי לזכות בברכותיו כאמרם ז"ל כל המברך מתברך. וכן כתיב: שאו ידיכם קדש וברכו את ה': יברכך ה' מציון (תהילים קל"ד ב'-ג') (ספר אבודרהם ברכות השחר ד"ה וצריך).
וביאור דברי האבודרהם, שהנה ידוע הדבר, שבלשון הקודש נהוג לייחס לבני אדם ברכה ושפע וריבוי, גם אם עדיין אין להם אותם, כי יש בכוחו של הדיבור לעשות שאכן כך יהיה במציאות. וכבר נקבע בלשון הקודש לקרוא לפעולה הזאת ברכה בכל פעם שהיא לטובה, ולקרוא לה קללה בכל פעם שהיא לרעה.
ובטעם הדבר יתכנו שתי דרכים. אפשר לומר שאיחול נקרא ברכה, כי הוא דיבור שיש בכוחו להשפיע טוב על המתברך, ושפע של טוב נקרא ברכה, וממילא גם דיבור שיוצר שפע של טוב נקרא ברכה.
ואפשר לומר שאיחול נקרא ברכה, כי בשעת הברכה, האדם המברך מייחס את הברכה והשפע לאדם המתברך, ומתאר איך הברכה והשפע עתידים לשכון בחלקו של המתברך.
ולפי שיטת האבודרהם, צריכים להכריע כמו האפשרות השנייה, שאדם שמברך את רעהו, הכוונה היא שבשעת האיחול הוא מייחס ברכה ושפע לרעהו.
ובנוסף צריך לומר לפי שיטת האבודרהם, שיש טבע בבריאה, שכאשר אדם מייחס לרעהו את הברכה והשפע ומברך את רעהו, הדיבור פועל גם על המברך ולא רק על המתברך. ושניהם זוכים לברכה ושפע מכוח אותו דיבור.
וממילא, אדם שמייחס את הברכה והשפע לה'. אמנם אין בכוח דיבורו להגדיל את השפע והברכה שברשות ה', כי ה' הוא מקור כל הברכות כולן, ואין בכוחם של דיבורי האדם להוסיף לו מאומה. אבל את חלקו הוא לא הפסיד, והוא מעורר ברכה ושפע על עצמו, כמו אדם שבירך את רעהו.
וברבינו בחיי לא התבאר חידוש זה, אלא רק התבאר שבשכר המצווה הזאת, שהאדם מייחס את כל הברכה והשפע שבעולם לה' יתברך, ה' ממשיך להשפיע ברכה על העולם.
ומכל מקום בדברי שניהם התבאר שאנו מהללים את ה' ומייחסים אליו את הברכה והשפע, כדי שה' ישפיע עלינו ברכה גם הלאה.
ולעניין עצם הפירוש המילולי של לשונות ברכה שנאמרים כלפי ה', ולעניין הפירוש המילולי של המילה ברוך, נראה ברור, ששווים דבריהם לדברי בעל העיקרים, שכאשר מברכים את ה', פירוש הדבר הוא שאומרים שה' ברוך, היינו, שהוא מקור הברכה והשפע.
בדברי רבינו בחיי (שם), כתוב במפורש שאותם המברכים את ה', המה מייחסים לה' את הברכה. וכן נזכר בתוך דבריו שה' הוא מקור הברכה. אבל לא נזכר במפורש שהמילה ברוך פירושה מקור הברכות. ואילו בדברי האבודרהם (שם, בתחילת ד"ה וצריך), הדברים הפוכים, וכתוב במפורש שהמילה ברוך פירושה מקור הברכות. אבל לא נזכר במפורש מה הכוונה לברך את ה'.
אמנם כבר מבואר במקומות רבים בתנ"ך ובדברי חז"ל, שמברכים את ה' באמירת ברוך. וממילא יוצא מזה שכוונת רבינו בחיי והאבודרהם שוווה, ושניהם סוברים כמו שיטת ספר העקרים.
ועוד נתבאר בדברי רבותינו (רבינו בחיי שם, וכן הדבר פשוט בדברי שאר המפרשים, ובדברי חז"ל), שראוי לייחס לה' את הברכה והשפע שבעולם, כאשר אנו עומדים להנות מהם, ואז אנו מחויבים להודות לה' על הברכה והשפע שנתן לנו, ובמהלך דברי ההודאה אנו מזכירים שה' הוא מקור הברכה והשפע, והוא זה שנתן לנו את השפע והברכה. ונמצא שהברכה היא חלק מההודאה לה'.
ויוצא מהדברים:
לפי השיטה הזאת, לברך את ה' פירושו לייחס לה' את כל הברכה והשפע שבעולם, ולומר שהוא ברוך, היינו, שהוא מקור כל הברכה והשפע. ועוד מתבאר בדברי רבותינו, שברכה נאמרת כחלק מההודאה לה', כי כאשר האדם בא להודות לה' על הברכה והשפע שה' נתן לו, הוא מייחס לה' את הברכה והשפע.
ויש מרבותינו שמוסיפים לבאר, שבזכות זה, ה' ימשיך גם הלאה להשפיע ברכה ושפע על העולם. ויש מרבותינו שמוסיפים, שכל מי שאומר דיבורים שבהם הוא מייחס ברכה ושפע לרעהו, שניהם מתברכים מכוח אותם דיבורים, ולכן גם מי שמייחס שפע לה', לא מפסיד את חלקו, והוא מתברך מכוח דיבוריו.
כשיטה זאת מצאנו בדברי רבינו בחיי, והאבודרהם, וספר העיקרים, כמו שהובא לעיל.
ומצאנו עוד רבים מרבותינו שהחזיקו כשיטה זאת.
כן מצאנו ברשב"א (שו"ת הרשב"א ח"א נ', נ"א). ובספר החינוך (מצווה ת"ל),
חובה להדגיש, שכך סברו עוד הרבה מרבותינו. אבל במאמר זה באתי רק לבאר את השיטות השונות שיש בעניין, ולא התעסקתי כלל, בליקוט מקורות מרובים. וכתבתי רק מה שמצאתי בנקל.
♦
ז.
דרך נוספת שמצאנו במפרשים. בעניין לשון ברכה לה'
לפי דעה זו, ברכה זה דברי הודאה והכרת הטוב שאדם אומר למי שהיטיב לו. ודרכו לברך אותו בליבו ובשפתיו, כי הוא רוצה להשיב לו טובה תחת הטובה אשר גמלו. ולהשפיע עליו טוב בחזרה.וכגון זה שייך באידיש, שמי שמכיר טובה לחבירו יאמר לו "זאלסט זיין גיבנעטש" (שתהיה מבורך).
ואכן, דרך מקבלי הטובות, שבשעה שהם מברכים את נותן הטובה, הם כוללים בדבריהם שבחים ותהילות לנותן הטובה, ובלשון הקודש אותם דברי שבח והלל נקראים גם כן ברכה, כיון שאומרים אותם יחד עם הברכות, מתוך הודאה והכרת הטוב. ומטרתם זהה למטרת הברכות. כמו שהברכות נועדו להשפיע טוב על נותן הטובה, ולגמול לו על חסדיו, כך גם השבחים והתהילות שנאמרים בהקשר של הכרת הטוב, מטרתם להשפיע טוב על נותן הטובה, ולגמול לו על חסדיו.
אמנם יש שוני בצורה שבה האדם מתכוון להשפיע טוב על נותן הטובה. כאשר האדם מברך ומאחל טובות, הוא מתכוון שהברכות ישפיעו טוב על נותן הטובה בצורה סגולית. וכאשר הוא מהלל ומשבח את הנותן, הוא מתכוון שהברכות ישפיעו טוב על הנותן מפני שהם יכבדו אותו, ויגדילו את שמו וכבודו.
אבל התחושה של המברך היא זהה, ואינה משתנה בהתאם לצורת השפעת הטוב. ובכל מקרה, האדם שקיבל טובה, חש שילוב של אי נעימות, והכרת תודה. והוא רוצה בכל מאודו להביע את הכרת תודתו, ובמקביל, להחזיר טובה לנותן הטובה. והברכות שהוא מברך בהן את נותן הטובה, עונים היטב על צרכיו, והם משלבים בתוכם, ביטוי מילולי של הכרת הטוב, והחזרת גמול טוב לנותן הטובה.
ועל כן גם צורת ההודאה שאיננה איחול, אלא דברי תהילה, זכתה להיקרא בלשון הקודש ברכה, בהשאלה מצורת ההודאה שהיא איחול.
ואפילו במקרה שבו המקבל כלל לא בירך את הנותן בשום ברכה, והוא אמר רק דברי תהילה שמתארים את גדולת רחמיו וחסדיו של הנותן, עדיין דבריו יכולים להיחשב דברי ברכה, כיון שמטרתם לכבד את שמו של הנותן, והם נאמרו מתוך הכרת הטוב ורצון להשפיע טוב בחזרה.
וכבר מצאנו במקראות שאדם מברך את מי שהיטיב לו, מתוך הכרת הטוב ורצון להחזיר טובה. כמו שכתוב: ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון (רות ג' י'), ברכת אובד עלי תבוא ולב אלמנה ארנין (איוב כ"ט י"ג), השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה לפני ה' א-להיך (דברים כ"ד י"ג).
וכבר מצאנו בדברי חז"ל, אפילו לגבי אדם שנהנה מאילן, שהוא רוצה לברך את האילן, מתוך הכרת הטוב. כמו שאמרו בגמרא, משל למה הדבר דומה לאדם שהיה הולך במדבר והיה רעב ועייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקין וצלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, ושתה ממימיו, וישב בצילו. וכשביקש לילך, אמר, אילן אילן במה אברכך. אם אומר לך שיהו פירותיך מתוקין, הרי פירותיך מתוקין. שיהא צילך נאה, הרי צילך נאה. שתהא אמת המים עוברת תחתיך, הרי אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעין ממך יהיו כמותך (תענית ה:).
והתורה ציוותה על בני ישראל, שכאשר הם יאכלו וישבעו, הם יביעו את הכרת הטובה שלהם לה', ויאמרו דברי הודאה ותהילה לה' על טובתו וחסדיו, ויברכו אותו על הארץ הטובה והמזון אשר נתן להם.
אמנם הדבר ברור ופשוט, שאפילו אדם שמברך את חברו שהיטיב לו, זה רק הכרת הטוב בסיסית, וזה לא נחשב שהוא שילם לו את גמולו בחזרה. ועל אחת כמה וכמה שברכתם של בני האדם אינה תמורה כלל על טובותיו המרובות של ה'. ומכל מקום חייב האדם לעשות את המעט שביכולתו לעשות. ואם האדם לא עושה כך, הרי זה נראה כאילו הוא כופר בטובתו של ה'.
והנה התורה לא ציוותה לומר נוסח מסוים וקבוע, אלא ציוותה על האדם, שכאשר הוא אכל ושבע הוא יאמר דברי הודאה וברכה לה' על הארץ הטובה והמזון, ומשה רבינו ודוד ושלמה תיקנו את נוסח דברי ההודאה (ברכות מח:).
ואנשי כנסת הגדולה תיקנו נוסחאות שהאדם חייב לומר בכל מיני מצבים ומאורעות שעוברים עליו או לפני כל מיני מעשים שהוא עושה, וכל אותם דיבורים נקראו גם הם ברכות, כי הם נועדו להודות לה', ולהלל את שמו בעולם. ואפילו ברכת דיין האמת נחשבת דברי תהילה לה', כי בכל מצב האדם חייב להודות ולהלל את ה', כמו שאמרו, ואהבת את ה' א-להיך... בכל מאודך, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, הוי מודה לו (ברכות נד. ועיין ברכות ס: ועיין תנחומא יתרו סי' ט"ז).
ונראה מדברי חז"ל, שאחרי שכך תיקנו אנשי כנסת הגדולה, כבר נקבע לשון ברכה על טופס ונוסח הברכות. ומעתה, ברכה, זה כבר מושג הלכתי, ולא רק דברי הודאה ותהילה שמבטאים הכרת הטוב.
אבל עדיין לא נעקרה מלשון חכמים המשמעות הראשונה, ואנו מוצאים בהרבה מקומות לשון ברכה על דברי תהילה והודאה, כגון מה שאומרים בברכת ההלל: הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וירוממו, וכמו שאמרו במדרש, כשישראל אוכלים ושותים ומברכין ומשבחין ומקלסין להקב"ה מקשיב לקולם (שה"ש רבה), ואמרו במדרש: יעמוד אדם בחצי הלילה יברך וישבח וירומם ויגדל ויקדש לשמו של מי שאמר והיה העולם ברוך הוא (תדב"א), ובעוד הרבה מקומות.
ולפי הדעה הזאת, המילה ברוך שנאמרת כלפי ה' היא תואר וכינוי למי שאנשים מברכים או מהללים אותו מתוך הכרת הטוב, והיא מתפרשת כמו המילה מבורך.
רק יש חילוק ביניהם, כמו שהתבאר לעיל באריכות באות ד'. שלפי רוב השיטות, המילה מבורך היא ממילות הפעלים, ואילו המילה ברוך היא מילה שהיא תואר וכינוי ואינה מתארת פעולות. אבל עכ"פ הם שווים בפירושם, ושניהם מתפרשים על מי שאנשים מהללים ומברכים אותו מתוך הודאה והכרת הטוב.
ואכן בתפילת שבת מסמיכים את שני התארים האלו ביחד, ואומרים, א-ל אדון על כל המעשים ברוך ומבורך בפי כל נשמה.
ומצאנו במקראות שאדם שרוצה לברך את ה' על טובה שה' עשה לו, ולהתמקד בטובה הזאת, אומר ברוך ה' אשר עשה לי את הטובה הזאת והזאת, כמו שכתוב, ברוך ה' א-להי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעם אדוני (בראשית כ"ד כ"ז).
כי האדם מתכוון לברך את ה' על הטובה שה' עשה לו. והוא מדבר בדרך כבוד בצורה עקיפה, ואומר - מהולל ה' אשר עשה איתי טובה וחסד. וזה כאילו האדם אמר, - אני מהלל את ה' על הטובה שה' עשה איתי. וכבר התבאר לעיל, שהתואר ברוך כולל בתוכו משמעות עמוקה שאין בביטוי מהולל. כי ברוך זה מישהו שמהולל על ידי אנשים שמכירים לו תודה, והם מהללים אותו מתוך הודאה והכרת הטוב.
ויתכן להוסיף ולומר, שמצאנו בלשון הקודש שאדם בא לברך את רעהו מתוך הודאה, והוא פותח את דבריו במילים ברוך אתה. כמו שכתוב: ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון (רות ג' י'). ואולי לכן גם אדם שמודה לה' פותח את דברים במילים ברוך אתה, ודיברה תורה כלשון בני אדם.
וכבר התבאר לעיל, שאמנם שתי המשמעויות האלו נאמרות מתוך הכרת הטוב, אבל בכל אופן יש הבדל מסוים ביניהם. כי ברוכה את לה' בתי, הכוונה לברכה של שפע שהאדם מברך מתוך הכרת הטוב את מי שגמל איתו חסד. וכאילו כתוב: הריני מברך אותך בברכה ושפע בגלל הטובה שעשית איתי. ולעומת זאת, המילים ברוך אתה ה', פירושן ברכה של דברי תהילה שנאמרים מתוך הכרת הטוב. וכאילו האדם אומר, הריני מברך אותך ה' ומהלל את שמך על הטובה שעשית איתי.
ויוצא מהדברים:
לפי דעה זו, המילה ברכה שנאמרת כלפי ה', פירושה דברי שבחים שנאמרים מתוך הכרת הטוב, ומטרתם לכבד את שם ה' ולתת לו תהילה. וכמנהג בני אדם שמברכים את מי שהיטיב איתם, וגם אומרים עליו דברי תהילה ומכבדים את שמו.
והנה מצאנו כבר בדברי הקדמון, רבי יונה בן ג'נאח, שכתב בספר השורשים, בזה הלשון: ועניין ברכה כשנופלת על האדם, התוספת והריבוי. ועניין ברוך ה', ברכו ה', שבח והודאה (ספר השרשים לריב"ג, שורש ברך).
והר"י בן ג'נאח היה מגדולי המדקדקים, והוא קדמון מאוד, וחי בדור רבותיו של רש"י. והמעיין בספרי הקדמונים שראו את ספריו, ימצא שהם החשיבוהו מאוד, והפליגו בשבחו.
עיין בספר חובות הלבבות, שהזכיר במפורש רק שני שמות של רבותינו שעסקו בביאור התנ"ך, הלא המה רבינו סעדיה גאון ורבי יונה בן ג'נאח. וזה לשונו: עיינתי בספרי הקדמונים שהיו אחרי אנשי התלמוד... וראיתי כי כל מה שכיוונו לפרש ולבאר אינו יוצא מאחד משלושה עניינים. האחד מהם לפרש ספר התורה והנביאים וזה על שני דרכים. או לבאר פירוש המילות והעניינים כמו שעשה רבינו סעדיה ז"ל ברוב ספרי המקרא. או לבאר ענייני הלשון והדקדוק והשימוש לכל עבריו וצדדיו ולתקן מילותיו כספרי בן ג'נאח ובעלי המסורת ומי שנהג מנהגם (חובות הלבבות – הקדמה).
ורבינו אברהם אבן עזרא מנה בתחילת ספר מאזניים את חכמי הדקדוק הגדולים. וכתב על ריב"ג בזה הלשון: ורבי יונה בן ג'נאח הרופא ממדינת קורדובה השלים ספרים שבעה, והשביעי ספר השורשים, וכולו מחמדים (ספר מאזנים לרבינו אברהם בן עזרא – פתיחה).
וכן הרבה פעמים בפירוש ראב"ע על התנ"ך, מביא מדברי ריב"ג, ומכנה אותו רבי מרינוס. כי כך היה כינויו של ריב"ג אצל אנשי ספרד.
והרד"ק בפתיחת ספרו המפורסם על חכמת הדקדוק, הנקרא ספר המכלול, מזכיר גם הוא את שבחו של ריב"ג, וכותב בזה הלשון: החכם רבי יונה אשר מלאו ליבו לכתוב ספרים רבים, ולהאריך בדקדוק הלשון על כל אשר היה לפניו מאשר ראינו אנו (ספר המכלול לרד"ק – הקדמה).
ודעת רבינו אברהם אבן עזרא כשיטה זו, כמו שכתב, בזה הלשון: ברכי נפשי את ה': ... והברכה שתברך הנפש... שתודה ותאמר לשם כי הוא גדול מאד, על דרך ומרומם על כל ברכה ותהילה. (פירוש האבן עזרא על תהילים ק"ד א').
וכן היה מורגל הפירוש אצל עם ישראל בדורו של רבינו חיים מוולאז'ין תלמיד הגר"א, כמו שהוא מעיד בספרו נפש החיים, וזה לשונו: והעניין, כי מלת ברוך. אינו לשון תהילה ושבח כמו ששומה בפי ההמון (נפש החיים שער ב' פרק ב'). אמנם הגר"ח מוולאז'ין עצמו חולק על הפירוש הזה, ושיטתו תתבאר להלן, בתוך שיטת רבותינו המקובלים.
וכן מצאנו מרבותינו, שנראה מרהיטת דבריהם שברכה פירושו דברי תהילה, שנאמרים מתוך הודאה. אמנם אין הדברים מהווים ראיה גמורה, כי יתכן לומר שכוונתם שהאדם שמייחס לה' את השפע והברכה הוא מהלל את ה' בדבריו. אבל מכלל דיוק לא יצאנו.
רבינו יצחק אברבנאל מפרש את הכתוב בתורה, ויאמר ברוך ה' א-להי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעם אדוני (בראשית כ"ד כ"ז). וכתב על זה האברבנאל בזה הלשון: ולכן היתה הודאת אליעזר והלולו אל השם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אברהם. ועיין עוד בפירושו, על הפסוק שנאמר בו ואכלת ושבעת וברכת את ה' (דברים ח' י'). והאברבנאל מעתיק בתוך דבריו את דברי התורה בלשון שלו, וכותב בזה הלשון: ותאכל ותשבע ותברך ותהלל את ה'.
וכן בספר ילקוט מעם לועז, בא לבאר את הכתוב בתורה: ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך. והוא מעתיק בפשיטות, שצריך להלל את ה'.
ומצאנו מרבותינו, שכתבו שברכה זה הודאה. ומתוך דבריהם נראה שכוונתם לאדם שפותח את פיו ואומר למי שהיטיב לו, דברי הודאה, מתוך תחושה של הכרת הטוב. וזה כעין שיטה זו. אבל לא ממש אותו דבר, כי בדבריהם לא מוזכר בפירוש שאותם דברי הודאה יכולים להיות דברי תהילה לנותן הטובה. אבל עכ"פ מריהטת דבריהם נראה שברכה אין פירושו דווקא לייחס את הברכה לה'. ומ"מ הכל בגדר דיוק בעלמא' ומי שיטען שכוונתם הייתה שהאדם מייחס את הברכה והשפע לה' מתוך הודאה, אין ראייה ברורה לדחות את דבריו.
כן מבואר ברלב"ג (דברים ח' י') ובספר מדרש הביאור (בראשית מ"ט כ"ח).
חובה להדגיש, שכשיטה זאת סברו עוד הרבה מרבותינו. אבל במאמר זה באתי רק לבאר את השיטות השונות שיש בעניין, ולא התעסקתי כלל, בליקוט מקורות מרובים. וכתבתי רק מה שמצאתי בנקל.
♦
ח.
דעה נוספת שמצאנו בדברי רבותינו, על פי נסתר, בעניין לשון ברכה לה'
ברבינו בחיי (דברים ח' י') מבואר שמלבד הביאור הפשוט של המילה ברוך, ושל הברכות שנאמרות כלפי ה', יש בברכות עומק נוסף על פי נסתר. והעומק הוא, שהברכה שנאמרת כלפי ה' ומייחסת לה' את הברכה והשפע, משפיעה ברכה ושפע בעולמות העליונים. ואם כן, היא דומה לברכה שאדם אומר לרעהו, כי האדם שמברך את רעהו, אומר דיבורים שבהם הוא מייחס לרעהו ברכה ושפע, ויש בכוחו של הדיבור לעורר השפע והברכה על רעהו, וכך גם ברכות שנאמרות כלפי ה', יש בכוחן להיות מעוררות שפע וברכה.וכן מבואר בדרשות הר"י אבן שועייב (פרשת אמור), וגם בר"י אבן שועייב מבואר שזה עומק נוסף בברכות, ולא הפשט הפשוט שלהן, והמעיין בדבריו ימצא הרבה לשונות שהם ממש מקבילים מצד הנוסח לדברי רבינו בחיי. ולכן נראה שדעתו בעניין הפשט של הברכות, כדעת רבינו בחיי, והיינו כמו שנתבאר לעיל אות ה'.
וכבר הזכיר הרשב"א (שו"ת ח"א סי' נ', נ"א), שיש בברכות סוד ועומק, ומשמע שם שזה כוונתו. ומבואר בדבריו להדיא שבביאור הפשט ס"ל כהשיטה שנתבארה לעיל אות ה'.
וכן בספר נפש החיים (שער ב' פרק ב' ד"ה והעניין) ביאר את כוונת הברכות על פי סוד זה. אמנם הנפה"ח לא הזכיר בדבריו שזהו עומק נוסף שיש בברכות, ולכן אפשר להבין מדבריו, שלפי שיטתו זה גם הפשט הפשוט של הברכות.
ומכל מקום קשה לומר שסבירא ליה שזהו ג"כ הפשט. כי א"כ יוצא שהוא חולק על הרשב"א ורבינו בחיי והר"י אבן שועייב. אבל עכ"פ ברור בדבריו (שם) שהוא חולק לגמרי על הפירוש שברכה זה תהילה ושבח. וא"כ דעתו בעניין הפשט של הברכות, תהיה כדעת רבינו בחיי, שנתבארה לעיל אות ה'.
♦
ט.
ראיות מדברי חז"ל ומהתנ"ך בעניין ביאור לשונות הברכה שנאמרים כלפי ה'
בגמרא (סוטה י.-י:) משמע בפשיטות, כמו השיטה שנתבארה לעיל אות ו', שברכה זה דברי תהילה שנאמרים מתוך הודאה ומטרתם להחזיר טובה לנותן הטובה. כי איתא בגמרא, שברכת המזון שמברכים לפני ה', היא מעין הברכה שאדם מברך את מי שהיטיב לו ונתן לו מזון. וכללו בגמרא ברכה עם שבח והודאה. כמו שאמרו: ויקרא שם בשם ה' אל עולם (בראשית כ"א ל"ג), אמר ריש לקיש אל תיקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד, שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקדוש ברוך הוא בפה כל עובר ושב. כיצד, לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם, וכי משלי אכלתם, משל א-להי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם.אמנם אין זה ראייה מכריעה, והכל יכול להתפרש על יחוס ברכה לה', אבל ריהטת הדברים משתמעת היטב שברכה פירושו שאדם נותן כבוד לה' ומהלל אותו מתוך הכרת הטוב.
וכן משמע להדיא במדרש (תנחומא פרשת לך לך אות י"ב). דאיתא שם במדרש: שהאורחים שאלו את אברהם אבינו איך מברכים להקב"ה ומכירים לו טובה, ובלשון המדרש, איך מברכים להקב"ה ומחזיקין לו לטובה. ואז אברהם לימד אותם ברכות להקב"ה. וזה לשון המדרש, לאחר שהיה מאכילן ומשקן היו מברכין אותו, ואמר להם לי אתם מברכין ברכו לבעל הבית שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה ונותן בהם רוח... כיון שהיו שומעין כך היו שואלין כיצד נברך אותו ומחזיקין לו לטובה, היה אומר להם, אמרו, ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ברוך נותן לחם ומזון לכל בשר.
גם כאן משמע היטב מרהיטת הדברים, שברכה שמברכים להקב"ה, הם שבחים ותהילות שנועדו להביע את הכרת הטוב, וכביכול להחזיר טובה לה', וזה מקביל לברכות שהאדם אומר לרעהו מתוך הכרת טובה על מה שחבירו היטיב עמו.
וברבינו בחיי (דברים ח' ד'), וברשב"א (שו"ת סי' נ', נ"א) ביארו על פי נסתר את מאמר חז"ל: אמר רבי ישמעאל בן אלישע פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים... אמר לי ישמעאל בני ברכני, אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך וכו' (ברכות ז.), והוכיחו משם שאדם יכול להשפיע על העולמות העליונים, וזה נקרא ברכה.
אמנם אין זו ראייה כלל, להכריע בין השיטה שנתבארה לעיל אות ה' ובין השיטה שנתבארה לעיל אות ו', כי מפשט דברי הגמרא נראה שעסקינן בברכה כפשוטו ממש, כמו שאדם מברך את רעהו ואומר לו יהי רצון מלפני ה' שתצליח בכל ענייניך, כך רבי ישמעאל אמר לה', יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך וכו'. והפירוש הזה הוא לכאורה מוסכם. ואינו עניין כלל לשאר ברכות שנאמרות כלפי ה', כי לגבי כל הברכות, מבואר להדיא בדברי רבותינו, שלפי הפשט הברכות נועדו להודות לה' על טובותיו, והם לא נועדו לברך את ה' כמו שמברכים בני אדם. ובזה נחלקו רבותינו. האם ברכה פירושה לייחס את השפע לה', או שפירושה להלל את ה' מתוך הודאה ומתוך רצון להחזיר טובה.
ומ"מ בתשובות הגאונים החזיקו כל כך כמו השיטה שנתבארה לעיל באות ו', שברכה שנאמרת לה' זה תהילה ושבח, עד שכתבו שגם בדברי הגמרא האלו, ברכה הכוונה לתהילה ושבח (תשובות הגאונים מוסאפיה קט"ז). ועיי"ש מה שביארו בדברי הגמרא.
ובתנ"ך יש לכאורה משמעות כמו שיטת רבותינו הסוברים שברכה פירושו דברי תהילה הנאמרים מתוך הודאה, וקושיא על השיטה האחרת שמצאנו ברבותינו, הסוברת שברוך פירושו מקור הברכות.
ולפני הבאת הראייה יש להקדים, שרגיל במקרא בהרבה מקומות, להזכיר את ה' בלשון עקיפה. ובמקום להזכיר במפורש את ה', מזכירים את הכינויים הקדושים של שם ה', בכתיבתו ובקריאתו, שהם נקראים בתנ"ך שמו של ה' או זכרו של ה', ככתוב, זה שמי לעולם וזה זכרי לדור דור (שמות ג' ט"ו).
והדבר הזה מצוי בכמה וכמה מקומות, כמו: לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו (תהילים ק"ג א'), ה' קיווינוך לשמך ולזכרך תאוות נפש (ישעיהו כ"ו ח'). זמרו לה' חסידיו והודו לזכר קדשו (תהילים ל' ה'), תהילת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (תהילים קמ"ה כ"א), וידעו כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ (תהילים פ"ג י"ט), הנה שֵׁם ה' בא ממרחק בוער אפו... שפתיו מלאו זעם ולשונו כאש אוכלת (ישעיהו ל' כ"ז).
אמנם המשותף לכל המקומות האלו, שהם מתארים תחושות או פעולות או ידיעות שיש לבני האדם כלפי ה'. או שהם מתארים את הפעולות שה' מבצע בעולם. ומובן היטב שבדרך כבוד המקראות יכולים להזכיר את שמו וזכרו של ה', במקום להזכיר את ה', לגבי פעולות או דעות ותחושות של בני האדם. כדי לרומם את עצמותו של ה', ולהבדיל בין ה' יתברך ובין הדברים שבני האדם עושים או חושבים כלפיו.
וכן מובן היטב שהמקראות יכולים להזכיר את שמו וזכרו של ה', במקום להזכיר את ה', לגבי פעולות גשמיות שכרוכות בהפעלת כוח רב, כדי שיהיה ברור שכל הפעולות שה' מבצע הם כאין וכאפס למול גדולתו האמיתית של ה', ולכן בדרך כבוד המקראות נמנעים מלייחס את הפעולות לה' יתברך באופן ישיר, ומייחסים את הפעולות לשמו של ה'.
אבל כל המקראות האלו אינם מתארים תכונה מהותית של ה', שאינה קשורה לפעולות ולמעשים של ה', או לפעולות ותחושות ודעות של בני האדם.
ובאמת תמוה יהיה לראות מקרא שמתאר תכונות מהותיות של ה' ומזכיר בהן את שמו וזכרו של ה', כגון מקרא שיהיה כתוב בו: ה' הוא המלך, ושם קדשו הוא המלך לעולם ועד, או שיהיה כתוב בו: ה' הוא הגומל טוב לבני האדם, ושם קדשו הוא הגומל טוב לעולם ועד. והדברים נשמעים חלילה וחס כאילו יש בשמים שתי רשויות.
וממילא לא יתכן לומר, שה' הוא מקור הברכות, ושמו הוא מקור הברכות לעולם.
ולפי זה קשה, איך מצאנו כתוב: ברוך ה' א-להים א-להי ישראל עושה נפלאות לבדו: וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן (תהילים ע"ב י"ח-י"ט). ואם נאמר שהמילה ברוך שנאמרת כלפי ה' פירושה מקור הברכות, יוצא שהמקרא אומר, מקור הברכות ה' א-להים א-להי ישראל: ומקור הברכות שם כבודו לעולם.
ולכאורה אפשר לומר, שצריך לשים פסיק באמצע המקרא ולקרוא כך. וברוך – שם כבודו לעולם. והמילים שם כבודו, פירושם שם מכובד, דהיינו, תואר מכובד. וכאילו כתוב, וברוך – תוארו המכובד לעולם. והכתוב אומר, שלעולם ועד יכנו את ה' בתואר המכובד – ברוך.
אמנם דברים אלו אינם נכונים, כי מצאנו מקרא דומה מבחינה לשונית, ובו מוזכר איך מברכים בפועל את שם כבודו של ה', ככתוב: ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה (נחמיה ט' ה'). ואם כך, המקרא שאומר ברוך שם כבודו לעולם, מתכוון לבצע את הפעולה הזאת, ולברך את שם כבודו של ה', ואין כוונת המקרא לומר, שלעולם ועד יכנו את ה' בתואר ברוך.
ועל כרחינו צריך לפרש שיש במקרא שני משמעויות שונות. המילה ברוך שבפסוק הראשון, שמדברת על ה', פירושה מקור הברכות. והמילה ברוך שבפסוק השני, שמדברת על שם ה', היא תואר למי שאנשים מהללים ומברכים אותו. וזהו דוחק.
ובפרט, שאפילו לפי דוחק זה. עדיין יוצא קושיא מכאן על השיטה שסוברת שברוך פירושו מקור הברכות. כי אחרי שכבר אנו מוכרחים להודות שהמילה ברוך שנאמרה כאן לגבי שם כבודו של ה', היא תואר למי שמהללים ומברכים אותו, ממילא ראוי לפרש כך, לכל הפחות, את המקרא, שדומה לו מבחינה לשונית ומוזכרת בו ברכה לגבי שם כבודו של ה'. והיינו הכתוב: ויברכו שם כבודך ומרומם על ברכה ותהילה. והוא יתפרש - ויהללו שם כבודך. ולא יתפרש - וייחסו לשם כבודך את הברכה והשפע. וממילא צריך לפרש כך גם את תחילת אותו פסוק ואת סופו, כי הפסוק מדבר על אותה פעולה של ברכה לה'. בתחילת אותו פסוק נאמר ויאמרו הלווים קומו ברכו את ה' א-להיכם, ובסוף הפסוק נאמר: ומרומם על כל ברכה ותהילה. ושניהם יתפרשו מלשון תהילה ולא מלשון יחוס ברכה ושפע למישהו מסוים. וממילא כבר קשה להפריד בין הלשונות האלו ובין כל המקראות שמוזכרת בהם ברכה כלפי ה'. ובפרט באותם מקומות שבהם מוזכרת ברכה כלפי שם ה', כגון הכתוב הללוי-ה הללו עבדי ה' הללו את שם ה': יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם: ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ה'.
וכל זה קשה לפי השיטה הסוברת שהמילה ברוך פירושה מקור הברכות. אבל לפי השיטה הסוברת שהמילה ברוך היא תואר למי שמברכים ומהללים אותו מתוך הכרת הטוב. המקרא מובן היטב בלי שום דוחק. והמקרא מדבר בדרך כבוד, ואומר ששם כבודו של ה' הוא ברוך, במקום לומר שה' הוא ברוך. כי יש דרך כבוד לייחס את פעולת הברכה והתהילה של בני האדם לשמו של ה'. כמו שהובא לעיל שיש דרך כבוד לרומם את ה' מעל כל הפעולות והתחושות והדעות של בני אדם שמופנות כלפי ה'.
וכבר מצאנו בכמה מקראות שמייחסים את פעולות התהילה והברכה של בני האדם לשמו של ה' ולא לה'. ככתוב: יהללו את שם ה' כי הוא צווה ונבראו (תהילים קמ"ח ה'). וכתוב: תהילת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (תהילים קמ"ה כ"א). וכתוב: בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד (תהילים קמ"ה ב'). ומצאנו מקרא ששלוש פעמים ברציפות מייחס פעולות של ברכה ותהילה לשמו של ה' ולא לה', ככתוב: הללוי-ה הללו עבדי ה' הללו את שם ה': יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם: ממזרח שמש ועד מבואו מהולל שם ה' (תהילים קי"ג א'-ג').
ויש בזה גם עניין אמיתי, שכאשר בני האדם מהללים את ה' הם מזכירים את שמו בתוך דברי התהילה, ואומרים ברוך ה' (שמות י"ח י', ובמקומות רבים), או ברוך א-להים (תהילים ס"ו כ'), או גדול ה' (תהילים צ"ו ד', ובמקומות רבים), וכיוצא בזה. ולכן מתאים מאוד לייחס את התהילה לה' בדרך עקיפה, על ידי שמייחסים אותה לשם ה', כי באמת אלו שמהללים את ה', מזכירים את שמו.
וכל זה אמנם ראייה המסתברת לפי העניין, שהמילה ברוך היא תואר למי שמהללים ומברכים את שמו, אבל אין זו ראייה מפורשת ומכריעה, ולא מצאתי בתנ"ך ראייה גדולה יותר, ומי שימצא ראייה ברורה, תבוא עליו הברכה. ועל כגון זה נאמר: ישוטטו רבים ותרבה הדעת (דניאל י"ב ד').
והראיות הברורות בעניין זה, הם מדברי חז"ל שהובאו לעיל, ולא מהתנ"ך.
ולגבי המקראות שמוזכרת בהם ברכה כלפי שם ה', כגון: תהילת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד (תהילים קמ"ה כ"א), וכיוצא בזה, אין מהם ראייה. כי אפילו לפי הדעות הסוברות שאדם שמברך את ה' פירושו שהוא מייחס לה' את הברכה, עדיין מדובר בפעולה של האדם, ולכן יש מקום לתאר את האדם כאילו הוא מברך את שם ה', למרות שהאדם מייחס את הברכה והשפע לה'. כמו ששייך לתאר בין אדם שמודה לשם ה', אפילו שהאדם מפנה את תודתו לה', ככתוב: והודו לזכר קדשו (תהילים ל' ה'). כי בסופו של דבר, כל פעולה שהאדם מבצע, יש מקום לייחס אותה לשם ה' בדרך כבוד.
♦
י.
נספח - בעניין תארים מהותיים, האם יתכן לאומרם על שם ה'
לעיל אות ח', נקטתי בתור דבר פשוט, שתארים מהותיים של ה', כגון מלך, מקור הברכות, לא יתכן לייחס אותם לשמו של ה'. וזה לכאורה דבר פשוט וברור.אמנם מצאנו מקרא שנראה ממנו שהוא מייחס לשם ה' את תכונת היחוד, שהיא ודאי תואר נעלה ששייך לה' לבדו, ככתוב: והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה י"ד ט').
אמנם אין הדברים נכונים. כי אם היה הכתוב מייחס לשמו של ה' את תכונת הא-להות היחידה, ואומר - ביום ההוא יהיה ה' הא-להים האחד ושמו הא-להים האחד, אז ודאי היה משם קושיא גדולה. אבל הכתוב אמר שה' הוא היחיד, ושמו הוא היחיד, בלי לפרט מה המשמעות של היחוד הזה. ולכן כל דבר מתפרש לפי עניינו. ה' יהיה הא-להים היחיד שבני האדם מאמינים בו. ושם ה' יהיה השם היחיד שבני האדם יזכירו אותו בתור שם של א-להים, כאשר הם ירצו לקרוא לא-להים ולהתפלל אליו. וכן פירש רש"י שם.
ורבותינו ז"ל דרשוהו (פסחים נ.) לעניין אחר, שלעתיד לבוא יקראו את ה' ככתבו. יו"ד ה"א וא"ו ה"א. ולא כמו שאנו קוראים אותו אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד. ולפי דבריהם הפסוק בא לומר שעכשיו בני האדם קוראים לה' שני שמות. בשם אחד הם קוראים לו בכתיבה. ובשם אחר הם קוראים לו בדיבור, ולעתיד לבוא בני האדם יקראו לה' רק באחד מהשמות. ומסברא הכריעו רבותינו שלעתיד לבוא בני האדם יתחילו לומר את השם שמשמש כיום לכתיבה. ולא שהם יתחילו לכתוב את השם שמשמש כיום לדיבור.
ועל כל פנים, אין מהכתוב הזה ראייה ששייך להגיד תארים מהותיים של ה' על שמו של ה'. ומצד הסברה קשה לומר שהפסוקים יתבטאו בכזאת צורה.
♦ ♦ ♦