המשנה בשקלים פ"ח מ"ח אומרת: "השקלים והבכורים אין נוהגין אלא בפני הבית אבל מעשר דגן ומעשר בהמה והבכורות נוהגין בין בפני הבית בין שלא בפני הבית המקדיש שקלים ובכורים הרי זה קדש רבי שמעון אומר האומר בכורים קדש אינן קדש".
והירושלמי בדף כ"ב פסק כדעת ר"ש, אך הראב"ן בסימן נ' פסק כדעת חכמים, וכן דעת המנחת חינוך במצווה תמ"ט שהלכה כת"ק דר"ש. ותמהו עליהם רבים מדברי הירושלמי. ובדעת ראב"ן נראה לי לומר שהוא הבין שהבבלי חולק על הירושלמי, וזאת משני מקומות.
הראשון הוא שבמכות י"ט משמע לא כדעת ר"ש, והתוספות שם עשו אוקימתא בגמרא, ואילו הראב"ן כנראה הבין שהתלמודים חלוקים. ועוד אפשר לומר ששם הגמרא אומרת שהנחה מעכבת כי היא נכפלה לעיכובא, ולפ"ז הנחה לפני המזבח שלא נכפלה אינה מעכבת. וביתר ביאור יש להרחיב שר"ש לשיטתו בכמה מקומות, ולשם ביאור העניין יש לבחון את היחס בין ביכורים לתרומה או קדשים.
בסוף דרך אמונה ח"ד הודפס מכתב מהחזון איש, שאמר: "לכו"ע בכורים הם כתרומה ולא כקדש. א' זר האוכל קדש הנאכל לכהנים אינו במיתה והאוכל בכורים במיתה. ב', טמא האוכל קדש בכרת והאוכל בכורים במיתה כתרומה. ג', מחוסר כפורים מותר בבכורים. ד' חלק הכהנים מן הקדשים אפי' קדשים קלים אינם ממונם לקדש בהן האשה ובכורים נכסי כהן. ה', קדש א"צ הכשר ובכורים צריך הכשר כמש"כ תו' פסחים כ' א'. ו', רביעי בקדש ואין רביעי בבכורים. ז', חוזרת לבכורים ואינה חוזרת לחזה ושוק".
אבל דברי החזון איש לכאורה צריכים עיון, כי בירושלמי בביכורים תלו כמה מחלוקות תנאים בשאלה האם ביכורים הם כמו קדשי הגבול או כמו קדשי מקדש, כמבואר בתחילת ביכורים שבכך תלויה השאלה האם טובת הנאה לבעלים, וכן בכך תלויה השאלה האם מותר להביא ביכורים מאשרה שבטלה. והרמב"ם פסק להדיא שביכורים הם קדשי מקדש.
בפ"א ה"ה כתב הרמב"ם "מה הן החמש שאינן נאכלין אלא בירושלים, חזה ושוק של שלמים, והמורם מן התודה, והמורם מאיל נזיר, ובכור בהמה טהורה, והבכורים, אלו אינן נאכלין אלא בירושלים", ובה"י כתב "החמש שבירושלים הן קדשים קלים". בפ"ב הט"ז כותב הרמב"ם: "אשרה שבטלה אין מביאין ממנה בכורים שהבכורים כקדשי מקדש הן". ובהי"ט: "ואם אין לו פירות אחרות להפריש מהן יראה לי שאינו מפריש בטומאה שאין מפרישין לאבוד, וכן יראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי מקדש". ובפ"ג ה"א: "הבכורים נותנין [אותן] לאנשי משמר והן מחלקים אותן ביניהן כקדשי המקדש, וכבר בארנו שהן קרויין תרומה, ולפיכך זר שאכל בכורים בכל מקום חייב מיתה בידי שמים והוא שיאכלם מאחר שנכנסו לחומת ירושלים היו מקצתן בפנים ומקצתן בחוץ, זה שבפנים חייבין עליו מיתה והרי הוא הקדש לכל דבריו, וזה שבחוץ הרי הוא חולין לכל דבריו". ובה"ה: "אכילת בכורים כאכילת תרומה לכל דבריו, יתר בבכורים שהן אסורין לאונן וטעונין הבאת מקום, וכהן טהור שאכל בכורים טמאים לוקה כשם שלוקה ישראל טהור שאכל מעשר שני שנטמא מה שאין כן בתרומה. ומניין שהבכורים אסורין לאונן שהרי נאמר בהן ושמחת בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמחה לא באנינות, והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדות". ובהי"ד: "הבכורים טעונים לינה, כיצד הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך"
וכתב שם ספר כתר המלך שהרמב"ם למד כן כי ביכורים הם קורבן וכל קורבן טעון לינה: "ונ"ל דע"פ זה סמך רבינו על הדין דאיתא בספרי פרשת ראה והובא בתוס' פסחים (דף צה ע"ב) ובר"ה (דף ה ע"א) דכל המביא קרבן צריך ללון אותו לילה בירושלים ורבינו לא הביא זה במקום אחד דסמך ע"ז דאמר הכא דכל פינות שאתה פונה יהיה בבוקר וניחא נמי הא דלא הביא רבינו לקמן בהל' קרבן פסח דין זה דפסח שני טעון לינה ואיתא שם פלוגתא בדף צה ע"ב תרי תנאי ואליבא דר' יהודה חד אמר דטעון לינה וחד אמר דאינו טעון לינה ורבינו לקמן בהל' קרבן פסח פ"י דקחשיב הדברים שבין ראשון לשני לא הזכיר זה. ונ"ל לומר כן דהנה התוס' מקשים שם וא"ת למאן דאמר דאין טעון לינה מי גרע ממביא קרבנו בימות החול דטעון לינה יום אחד ושמא כיון דתשלומין דראשון הוא לא בעי לינה אפילו יום אחד עכ"ל נמצא דכל עיקר הפלוגתא הוא רק אי נימא תשלומין דראשון וכיון דרבינו פוסק שם בפ"ה מהל' ק"פ הל' א' שחיטת פסח זה מצות עשה בפני עצמה שאין לה תשלומין דראשון ורגל בפני עצמו הוא וא"כ הוא דמי לשאר קרבנות דודאי טעון לינה כתב הכא".
ובמעשה רקח כתב: "הבכורים טעונים לינה וכו'. בכמה מקומות אמרו בגמרא שבחג הפסח וחג הסוכות ושבועות ושמיני עצרת טעון לינה והתוס' שם [סוכה מ"ז] ע"א הביאו עוד מהספרי שבכל קרבנות היחיד טעון לינה ורבינו לא הזכיר הלינה בשום מקום אלא כאן לענין בכורים ולהרב לחם יהודה ז"ל ראיתי שהניחו בצ"ע ולענ"ד נראה דרבינו נתכוון כאן לכלול כל מה שיביא למקדש שיהא טעון לינה ממ"ש כל פונות שאתה פונה מן המקדש כשתבא לו והזכירו בבכורים שאפילו בכורים שאין הקרבן מעכבן ונמצא דעיקר ביאתו אינה אלא על הקרבן וכ"ש בהבאת קרבן ואצ"ל ברגלים דכתיב בהו שמחה ונכון".
ובפ"ד ה"ד כתב הרמב"ם: "הקונה שני אילנות בתוך [שדה] של חבירו מביא ואינו קורא לפי שהדבר ספק אם יש לו קרקע או אין לו, וכיצד עושה מקדיש אותם תחלה לבדק הבית מפני שהן ספק חולין ואין מכניסין חולין לעזרה". כמו כן כותב הרמב"ם שביכורים צריכים תנופה ושיר וכן צריכים קרבן אלא שאין הקורבן מעכב. ונמצא שבניגוד לתרומה הם צריכים הבאה למקדש ותנופה ושיר ולינה ולכתחילה צריך קורבן.
והרב לנדאו במאמרו הוסיף שאף שמלבד מה שכתב החזון איש יש דמיון נוסף לתרומה בכך שאין פסול יוצא ולינה, מכל מקום מהגמרא במכות י"ח מוכח שדין שנה עליו הכתוב לעכב שנאמר בקדשים נאמר גם בביכורים. וכמו כן במנחות ס"ח מוכח שפסול ממשקה ישראל שנאמר בקדשים נאמר גם בביכורים. וכן בירושלמי בפ"א ה"ו נאמר שאין מביאים ביכורים מאתנן. ובמנחות פ"ד אמרו שאין מביאין ביכורים מפירות שאינם משובחים כי נעשה ככחוש שבקדשים. ובירושלמי בתחילת תרומות תלו את השאלה של מופלא הסמוך לאיש לגבי ביכורים במחלוקת חכמים ורבי יהודה האם ביכורים הם כקדשי הגבול או כקדשי מקדש, וכתב האור שמח בפ"ג שרבי יהודה שם שסובר שהם כקדשי הגבול הולך לשיטתו במכות י"ח שהנחה במקדש לא מעכבת. וכמו כן דעת רבנו גרשם במעילה י"ג שיש מעילה בביכורים. עוד הביא שם את דעת ר' חיים מבריסק שהם קדשי מקדש אלא שהם ממון כהן.
ובטעם הדבר שיש הלכות שביכורים הם כמו תרומה ויש כמו קדשים נראה שהם מצד אחד דין בקרקע, כמו תרומה, ומאידך, בשונה מתרומה, מטרתם לקשר את הקרקע למקדש דווקא ולכן מביאים אותם לעזרה.
ולפ"ז מובן מאד שהירושלמי כר"ש, אך חכמים חולקים עליו באופן שיטתי במהות עניין הביכורים, ולכן הראב"ן מבין שהבבלי במכות הוא כדעת חכמים.
ועוד אפשר לומר שהגמרא בזבחים נ"ט אומרת שגם אם אין מזבח ניתן להקריב מלבד ענייני דמים, כלומר קרבנות מן החי. ולפ"ז ביכורים, שהם לא ענייני דמים, א"צ מזבח לעיכובא.
ולכן למד הראב"ן משתי המקומות הללו שהבבלי חולק על הירושלמי ונוקט כפשט הכלל שהלכה כחכמים כנגד דעת ר"ש, שכמותו פסק הירושלמי בשקלים. (ומעתה יש לומר שאם בביכורים שמקרא מלא אומר והניחו לפני מזבח ה' אלוקיך אין המזבח מעכב, כ"ש בניסוך המים, ומסתבר שגם ר"ש והתוספות במכות יודו לכך.)
ועוד, שהרמב"ם בהלכות ערכין פ"ו הט"ז וכן המאירי בשקלים הסבירו שהסוגיה בירושלמי מדברת על בדק הבית. ולפ"ז אין סתירה לדין הראב"ן שניתן לבצע הבאת ביכורים גם בלי מזבח. (אמנם בשו"ת משפטי עוזיאל יו"ד סימן ק' האריך לבאר שצריך בית מקדש בשביל ביכורים, ולכן כיום אם עושים תהלוכה של ביכורים זה רק כזכר לביכורים.)
וכך משמע מהרמב"ם בהלכות ביכורים בכמה מקומות שהעיכוב הוא הגעה לעזרה: "המביא את הבכורים יש לו רשות ליתנם לעבדו וקרובו בכל הדרך עד שמגיע להר הבית, הגיע להר הבית נוטל הסל על כתיפו הוא בעצמו, ואפילו היה מלך גדול שבישראל ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועודהו הסל על כתיפו הגדתי היום ליי' אלהיך וגו', ומוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף וקורא ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו' עד שגומר כל הפרשה ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן וישתחוה ויצא...ומשיניחם המביאם בעזרה הותרו לכהן ואף על פי שעדיין לא התודה עליהן שאין הקריאה מעכבת אכילתן, ובכורים שיצאו חוץ למחיצתן וחזרו מותרין באכילה. כהן שאכל בכורים חוץ לירושלים מאחר שנכנסו לפנים מן החומה לוקה מן התורה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ותרומת ידך והם הבכורים כמו שבארנו בהלכות תרומה, וכן אם אכלן הכהן בירושלים קודם הנחה בעזרה לוקה מן התורה כמי שאכלן בחוץ לפי שהן טעונין הנחה בעזרה שנאמר והנחתו לפני מזבח י"י אלהיך. הגיעו להר הבית נוטל כל אחד ואחד סלו על כתיפו ואומרין הללויה הללו אל בקדשו וכו' עד כל הנשמה תהלל יה הללויה והם מהלכים בהר הבית וקוראין עד שמגיעין לעזרה, הגיעו לעזרה דברו הלוים בשיר ארוממך יי' כי דליתני וגו'".
אמנם הרמב"ם כתב "מניחו בצד המזבח", אך נראה שאין זה כלל לעיכובא, כי גדר ההנחה הוא ההנחה בעזרה, אלא שאם כבר מניח אז המקום הנכון הוא בצד המזבח.
כמו כן, הרמב"ם בפרק א' מיקם את ביכורים כאלו שנאכלים בירושלים ולא במקדש דווקא: "שמנה מתנות מהם אין אוכלים אותן הכהנים אלא במקדש לפנים מחומת העזרה, וחמש מתנות אין אוכלין אותן אלא בירושלים לפנים מחומת העיר, וחמש מתנות אין זוכין בהן מן התורה אלא בארץ ישראל בלבד, וחמש מתנות זוכין בהן בין בארץ בין בח"ל, ומתנה אחת זוכין בה מן המקדש. מה הן השמנה שאין נאכלין אלא במקדש. בשר החטאת אחד חטאת העוף ואחד חטאת הבהמה, ובשר האשם בין תלוי בין ודאי, וזבחי שלמי ציבור, ומותר העומר, ושירי מנחות ישראל, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ולוג שמן של מצורע, אלו אינן נאכלין אלא במקדש. ומה הן החמש שאינן נאכלין אלא בירושלים, חזה ושוק של שלמים, והמורם מן התודה, והמורם מאיל נזיר, ובכור בהמה טהורה, והבכורים, אלו אינן נאכלין אלא בירושלים".
מבואר שהרמב"ם מפצל בין אלו שזוקקים מקדש לבין אלו שזוקקים ירושלים, ואת ביכורים הוא מציב יחד עם אלו שנאכלים בירושלים.
♦
תנאים נוספים שצריך בביכורים
עוד כתב הרמב"ם בפ"ג הי"ד: "הבכורים טעונים לינה, כיצד הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנאמר ופנית בבקר והלכת לאהליך, כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבקר, נמצאת אומר שהבכורים טעונין שבעה דברים: הבאת מקום, וכלי, קריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה".וכתב שם הרדב"ז: "וכולהו לעכובא בר מקרבן ושיר דלא כתיב בקרא בהדיא ולינה אחר הכל הוא".
אך ערוך השולחן העתיד בסימן קמ"א ס"ד חלק עליו: "הביכורים טעונים לינה כיצד הביא ביכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנאמר בקרבן פסח ופנית בבוקר והלכת לאהליך והך ופנית מיותר הוא והו"ל לומר ובבוקר והלכת לאהליך אלא ללמדך שבכל פנות שאתה פונה מן המקדש לכשתבא לו לא יהיו אלא בבוקר ונמצאת אומר שהביכורים טעונין שבעה דברים הבאת מקום וכלי קריאה וקרבן ושיר ותנופה ולינה ויראה לי דכולהו אינם מעכבים בדיעבד רק הבאת מקום והיינו הנחה לפני המזבח וקריאה אינה מעכבת אלא במקום שאינם ראויים לקריאה מפני הספק כמו שיתבאר בס"ד בסעי' ו' אבל כשוודאי אין ראויים לקריאה אינו מעכב [עתוס' פ"ב פ"ב א]".
והדרך אמונה בבה"ל הי"ב נקט כערוך השולחן, אך הוסיף שגם כלי מעכב: "בפ' תבא כתיב ב"פ הנחה, פ"א אחר שקרא הגדתי עד ארמי כתיב והניחו ופעם ב' כשגמר כל הפרשה כתיב עוד פעם והנחתו, ונחלקו בזה ד' תנאים ת"ק דמתני' מנחות ס"א א' ס"ל דליכא כלל תנופה בבכורים (כמש"כ תו' סוכה מ"ז ב' ובר"ש בפ"ג דבכורים מ"ו) ולדידי' ב' הנחות דכתיבי הוא כדי לשנות עליו לעכב כמ"ש במכות י"ח ב' ובירו' בכורים פ"ב ה"ה, ועוד ב' תנאים יש דר' יהודא דריש תנופה מוהנחתו בתרא (ולדידי' ליכא שנה הכתוב בהנחה ואין הנחה מעכבת כמבואר במכות שם) ולפ"ז התנופה היתה אחר גמר הקריאה דשם כתיב והנחתו וכבר הקשו התו' במכות דבמשנה דבכורים פ"ג מ"ו מבואר דלר"י היתה התנופה לפני ארמי אבד וגו' לכן הגי' הגר"א בשנו"א דר"י דריש מוהניחו קמא ובתרא אתי להנחה ממש כמ"ש במשנה דבכורים שם, וראב"י דריש תנופה מדכתיב ולקח הכהן הטנא מידך וגמר יד יד משלמים כמ"ש במכות ומנחות וסוכה שם ולדידי' ב' ההנחות שנה לעכב וזו דעת רבנו שפסק כראב"י משום דאמר במנחות ס"א ב' דרב גוברי' וגם קי"ל משנת ראב"י קב ונקי שהרי רבנו הביא כאן דרשא דראב"י וגם פסק דהנחה מעכבת וזהו כראב"י ובזה א"ש שכ' בבכורים דלא קי"ל כר' יהודא שנתקשה בזה התי"ט דבאמת לא קי"ל כר"י רק כראב"י, ועוד יש תנא רביעי בספרי דס"ל דבאמת היו ב' תנופות א' לפני ארמי וא' לאחריו ולפ"ז אין לנו שנה הכתוב לעכב בהנחה ורש"י בחומש העתיק כוותי' וכ"פ הריטב"א במכות שם והגר"א בשנו"א גריס בספרי שצריך הנחה ב' פעמים ובתוס' ור"ש הביאו עוד פי' בספרי דאין הכונה שהיו ב' תנופות אלא דבבכורים שיש בהן קריאה התנופה לפני ארמי ובבכורים שאין בהן קריאה התנופה בשעת השתחוי' וע"ז כתיב עוד הפעם תנופה ובזה מבואר כל מש"כ בפנים והנה לכל השיטות לא מצינו ששנה הכתוב בתנופה לעכב ולא מצינו בשום מקום שתנופה זו חמורה טפי מכל הקדשים דאינה מעכבת וכ"ש למאי דקי"ל כראב"י דקראי דהנחה לא קאי כלל אתנופה ואין בתנופה אלא ג"ש משלמים בודאי לא חמיר משלמים ומה שדקדק בערוך לנר ממש"כ רבנו אין הקרבן מעכב מכלל דתנופה מעכבת כבר יישבנו בד"א בע"ה ונראה דגם שיר אינו מעכב דלא חמיר מקרבן דאינו מעכב כמ"ש בערכין י"א א' ושירת בכורים ילפא מקרבנות כמבואר בערכין שם וגם לינה מסתבר שאין מעכב דגם בקרבן לא מצינו שמעכב ופוסל הקרבן אם לא לן וגם קריאה אין מעכב אא"כ אינו ראוי לקריאה כמ"ש בב"ב פ"א א' ולפ"ז כל הו' דברים שמנה רבנו בסוף הפרק אין מעכבין חוץ מהבאת מקום שהוא ההנחה וכ"כ בעה"ש שם (ומש"כ רדב"ז בסוף הפרק צ"ע) אמנם כלי נראה דמעכב עמש"כ בהלכה ז' וגם שנה עליו הכתוב וכמש"כ בס' ספרי דבי רב".
וע"ע במנ"ח במצווה צ"א שדן האם לכתחילה תמיד צריך קרבן: "ומבואר בר"מ כאן פ"ג דביכורים טעון ז' דברים הבאת מקום וכלי וקריאה וקרבן ושיר ותנופה ולינה. והנה מצות קריאה נחשב למ"ע בפ"ע ויתבאר בעזה"י לקמן פ' תבא ושאר הדברים הם דיני מצוה. והקרבן צריך שיהי' שלמים כתיב כאן ושמחת בכל הטוב וברגלים כתיב ושמחת בחגיך מה שמחת החג בשלמים אף כאן שלמים והוא בירושלמי ובר"מ כאן וער"מ פ"ד כת' כל המביא ביכורים טעון קרבן וכו' אבל קריאה יש שאין קוראים וחשיב שם הרב' שאינן קוראים נרא' דהקרבן הוא תמיד. ולכאורה כיון דאחר החג עד חנוכה אין קוראין ע"ש וילפינן מפסוק זה ושמחת בכל הטוב אין קריאה אלא בשעת שמחה ואחר החג אין שמחה וכ"ה בפסחים ל"ו א"כ כיון דקרא ושמחת לא קאי על אחר החג א"כ אפשר דא"צ להביא קרבן ג"כ דעיקר קרבן יליף מפסוק זה ושמחת ולאחר החג אינו בשמחה. אך במשנה ור"מ לא נזכר זה נראה דקרבן מביא תמיד וצע"ק. ואין הקרבן מעכב כמבואר בר"מ כאן. וטעון לינה בירושלים המביא ביכורים אף שלא הקריב קרבן כך גזה"כ ואם מביא קרבן בלא"ה טעון לינה מפני הקרבן עכ"מ בשם ירושלמי וסוכה דמ"ז בתוס' שם וע"ש דיני תנופה".
נמצא שיש שבעה דברים שביכורים צריכים, מלבד שיבואו מארץ זבת חלב ודבש: הבאת מקום, וכלי, קריאה, וקרבן, ושיר, ותנופה, ולינה.
מוסכם שקרבן ושיר ולינה אינם מעכבים, ומוסכם שהבאה מעכבת. לדעת הרדב"ז גם כלי קריאה ותנופה מעכבים, ולדעת ערוך השולחן שלושתם לא מעכבים, ולדעת הדרך אמונה מלבד הבאה גם כלי מעכב.
ועוד יש להוסיף שהמשנה בביכורים וכן בסוף שקלים אומרת שביכורים נוהגים רק בפני הבית, אך גם שחוטי חוץ נוהגים רק במה שראוי לפתח אוהל מועד, ובכל זאת גם כיום יש חיוב על שחוטי חוץ כי בית היינו מקום הבית. ולפ"ז לכאורה מהעובדה שהמשנה אומרת שצריך בית אין הכרח שכיום אי אפשר. ואמר לי (ביום ירושלים תשפ"ה) הגאון הרב יעקב פרנצוס שליט"א ראיה נפלאה לכך. הרמב"ם כותב שמעשר שני אינו נאכל אלא בפני הבית ומאידך הוא כותב שמקריבין אע"פ שאין בית, כולל גם מעשר שני. אלא שצריך בפועל מזבח למעשר שני כי הוקש לבכור, והרי בבכור אין דין בית, אלא שפשוט הוא מוקרב וממילא הוא זוקק מזבח. ונמצא שאם למדו מעשר שני מבכור יוצא שאין דין בבית אלא במזבח, והצורך במזבח הוא מההיקש לבכור. ויוצא מכאן שבית היינו מקום הבית ולכן מקריבין אע"פ שאין בית.
אמנם בספרי מובאת דעת רבי אליעזר בן יעקב שכל זמן שיש מזבח יש ביכורים, אך יש לתמוה מדוע הרמב"ם השמיט זאת שמוכרחים מזבח, ואדרבה פסק שלאחר שהונחו הביכורים בעזרה יש להם כבר שם ביכורים שאסורים לזרים? ולפי האמור יש ליישב זאת, כי בגמרא במכות מבואר שהנחה מעכבת כי היא נכפלה, ואם כן הנחה לפני המזבח לא נכפלה, כי בפעם השנייה התורה אומרת להניח לפני ה' דהיינו בעזרה, ולכן הבין הרמב"ם שמזבח נצרך אך הוא לא מעכב את הביכורים. ולכן הוא לא כתב את התנאי של המזבח, כי הוא לא לעיכובא.
♦
ביכורים ללא מקדש
ולפ"ז יוצא שמלבד כלי, שהוא פעולה פשוטה, אין צריך שום דבר לדעת ערוה"ש והדרך אמונה מלבד גישה לעזרה. לדעת הרדב"ז צריך גם לקרוא ולהניף, שגם אלו פעולות פשוטות שלא צריך בשבילן דבר מלבד כהן וגישה לעזרה.ממילא יוצא שאמנם ביכורים תלויים במקדש, בשונה משאר סדר זרעים, אך אין צורך במבנה המקדש אלא בעזרה, במקום המקדש, בהגעה לפני ה'.
אם עורכים שריפת פרה אדומה, אף שכתוב בה נכח פני אוהל מועד, מתוך הנחה שהבית נחשב כקיים לגבי קדושתו, כל שכן בביכורים, שלא כתוב שצריך מזבח או מקדש אלא רק לפני ה'. ואם כן כשיש גישה לעזרה, כלומר לאחר שאדם נטהר מטומאת מת, אין שום דבר מעכב את הבאת הביכורים.
וטעם הדבר הוא שהביכורים הם כמו קרבן בכך שהם מקשרים את הארץ למקום המקדש, אך הם לא מוקרבים בפועל על המזבח ולא זוקקים הזאות על הפרוכת וכיו"ב, ולכן רק המקום מעכב בהם. וממילא הם הראשונים לשוב, כשתחזור הטהרה בב"א, כי הם נוטעים את הרעיון הבסיסי שהארץ שבה אנו יושבים לא נועדה למקלט בטוח מפני הגויים, אלא כדי להיות תשתית למקום השראת השכינה והקמת הסנהדרין בבית המקדש.
♦ ♦ ♦
פירוש ברכה לה' והמילים ברוך ה'♦ מצוות בני נח ודיני גר תושב♦ חישוב שעות היום מהזריחה עד השקיעה [מאמר תגובה]