בדין הב"ד בסתמא בלא דין קיבלו עלייהו
בחשק שלמה (סנהדרין ב.) הקשה בהא דתנן 'דיני ממונות בשלשה' והא ממ"נ במאי מיירי - דאי קיבלו עלייהו ורוצים תרוויהו בדין הרי אי"צ שלשה, וכל מה שרוצים לקבל ע"ע יכולים לקבל, ואפילו שלשה רועי בקר או אבא ואביך, ואי"צ מניין ג'. ואם אינם רוצים בדין ולא קיבלו עלייהו ורק נעשה הדין בכפיה, הרי בלא"ה בעינן שלשה לדין כפיה כדין כפיה בעלמא בלא דין דיני ממונות בשלשה, ותו מאי נפק"מ בהאי דינא דבעינן שלשה[1].ובעיקר מה דנקט בקושייתו דבכפיה בלאו הכי בעינן ג', לאו מילתא דפשיטא היא. דהנה בתוס' סנהדרין ב: כתבו דלדין כפיה בעינן ג' מומחין, ובקצוה"ח סימן ג' סק"א כתב דקאי אדין כפיה על המצוות ולא בכפיה לקיים פסק דין. ובנתיה"מ שם כתב דבכפיה על המצוות אי"צ ב"ד וסגי באחד, ודוקא בכפיה לקיים את הדין בעינן שלשה. ויל"ע בהכפיה דהכא דכופין אותו לדון בדין תורה, אי הוי ככל כפיה על המצוות ותליא בהאי פלוגתא, או דלכו"ע בעינן ג', דדמיא לכפיה על הדין עצמו [ובדברי החש"ל מבואר דדמי לכל כפיה על המצוות, וכן מסתבר]. ויל"ע.
אכן אף אי בעינן שלשה לכפיה, מ"מ נראה דאכתי איכא נפק"מ בדין שלשה דהכא - דהרי השלשה כופין אותו לדון כדין תורה, ואי בדין תורה סגי לדון באחד, הרי יכפו אותו השלשה לדון בפני אחד. ואין השלשה צריכים לדון אותו בעיקר דינו, אלא כופין אותו לדין גרידא. ומה שפוסק האחד והם מחויבים בזה לא חשיב כפיה, אף אי מאי דבאו לפניו הוי בכפיה, דמ"מ אין הוא כופה אותם אלא פוסק גרידא. וכדמוכח מהא דדעת רב אחא בריה דר"א דיכול לדון יחידי, וע"כ דלא חשיב כפיה. ומאי שנא אי באו לפניו או לאו אי הפסק עצמו הוי כפיה[2]. ותו רק מכיוון דדיני ממונות בשלשה להכי כופין אותו לשלשה ולא לאחד.
ובמ"ש דבהיכ"ת דלא הוצרכו לכפיה וקיבלו עלייהו אין נפק"מ בדין שלשה, דלכאורה יל"ד ג"כ דשפיר איכא נפק"מ - דליהוי פסק דב"ד ולא התחייבות ממון בעלמא. אך אי נימא דאף בקיבלו עלייהו אי"ז התחייבות על הממון גרידא להפסיד ממונם וליתנו במתנה לפי מה שיאמרו להם וכדו', אלא קיבלו אותם בתורת דיינים לדון האמת, ותו אף חשיבי הא כב"ד עי"ז, א"ש, דק"ל דהו"ל ב"ד. וכן מוכח דחשיב כפסק ב"ד אף בכה"ג בהא דאיתא סנהדרין ו. דאיכא בקיבלו עלייהו לדין 'קם דינא' כמו בכל פסק ב"ד. וכן מוכח ממ"ש הרא"ש יבמות פי"ב ס"ב דאי לאו קרא דגר פסול לחליצה היו יכולים לקבל ע"ע גר לגבי ב"ד דחליצה, אף דהתם אי"ז התחייבות דממון כלל. וע"כ דיש כח ב"ד בזה. [ועיין בשער המשפט ריש סימן א' שכתב דמהני קיבלו עלייהו ביחידי לענין חיוב קנסות.] ואכמ"ל. אך מ"מ אכתי יל"ע אי הוי כב"ד לכל דבר, או דאכתי איכא נפק"מ בין ב"ד לקיבלו עליהו. דאי איכא נפק"מ תו להכי בעינן לדינא דדיני ממונות בשלשה ואף שלא בכפיה, דלא הוי רק דין קיבלו עלייהו. [ובפשטות בפסול קרוב ורשע וכדו' לא נעשה דיין ע"י קבלה גרידא, וכדמוכח מכ"ד הראשונים בדין נאמן עלי אבא כו'.]
אמנם נראה דודאי בלא"ה עיקר הא דדיני ממונות בשלשה לא הוי רק בכפיה, ופשוט דאיכא ב"ד אף בלא כפיה ומ"מ לא הוי בכלל קיבלו עלייהו. דקיבלו עלייהו הוא דנותנים להם כח לדון אותם מרצונם, אבל הכא מיירי היכא דאינם חפצים מרצונם העצמי שהם ידונו אותם ואין מקבלים אותם כלל, אלא הם רוצים לברר את האמת כדין, ודינם שיהא ע"פ ב"ד כדין תורה. ואינם עבריינים שצריכים לכפות אותם על זה, אך אי"ז קיבלו עלייהו, ורק הלכו כדין[3]. ותו כח הב"ד לפסוק להם אינו משום דקיבלו עלייהו, אלא מכוח מה שהם עומדים לפניהם בדין. ובפרט היכא דאינם שניהם רוצים לדון באותו מקום, דהמלוה כופהו ללוה, דעבד לוה לאיש מלוה. או בהיכ"ת דא"י לכפותו, דתו התובע מסכים לזה, רק כיוון דאין יכול לתובעו בלא"ה. או בזבל"א, ואין כל אחד רוצה את הדיין שהביא חבירו[4]. ותו לזה אמרינן דדין הבית דין הוא בשלשה, וכל דיני ב"ד הוו רק בזה. ונראה דזו ג"כ כוונת המהרש"א לקמן דף ה. שכתב 'דאיכא לאוקמא בקבלינהו ואמרי דונו אותנו כמו שרגילין לעשות', והיינו דרוצים שידונו אותם כדין התורה ובלא דין קבלה וכמשנ"ת.
ומ"מ מאחר דהוי דין הב"ד בשלשה בעיקר מה שדנים לעיקר הדין, תו איכא נמי בכלל זה עוד כמה מילי דבעו ב"ד - דקבלת עדות בדיני ממונות [לכו"ע] בעינן שלשה. וכן לא תהא שמיעה גדולה מראיה כתב הרשב"א דהוא בשלשה. וכן הודאת בע"ד כמאה עדים והוחזק כפרן מבואר ברמב"ם דבעינן שלשה וכיוצ"ב [ע"ע משי"ת באות ה']. ואי"ז ענין להסכמה, וכפיה אך עיקר הדין הוא בעצם הדין תורה דהממון דהוי בשלשה.
♦
ב.
בדין הוראת חכם באיסור והיתר
והנה בכל הוראת חכם בעלמא נראה דאין המורה הוראה רק כפותח ספר בעלמא ואומר מה כתוב בתורה, אלא מסור בידו השתא להכריע את ההנהגה בנדון זה שבא לפניו בסברא ובראיה. ובהוראתו הוא מכריע מה דין התורה בנידון זה. ואין הוראתו מכיוון דהשואל שומע את דבריו ומקבלם וסובר מעצמו דכן הדין, אלא אף אם הוא בעצמו בינו לבין עצמו אכתי מסופק בזה הדין, מ"מ מכיוון שהורה לו חכם היודע להורות דינו לעשות כהוראת החכם. מכיוון דניתן לחכם כח ההכרעה בזה הנידון בין להחמיר בין להקל ותו תליא ביד החכם. וכדכתיב ויקרא י' י"א ולהורות את בני ישראל, ומבואר בכריתות י"ג: דמכאן שחכם יכול להורות. ובסמ"ג מנה לה כמ"ע. ואיכא איסור הוראה בשותה יין, ואילו לפתוח ספר אף השותה יין מותר.ואף שבודאי עיקר הדין הוא דין התורה, ואין לחכם כח לחדש איסורים או להתיר דבר האסור, מ"מ כח ביד החכם להכריע את דין ההנהגה באיסור והיתר בדבר התלוי בהוראתו והשתא תליא בדידיה. ועיין במרדכי חולין רמז תשל"ז שכתב בשם הראבי"ה דהלוקח בהמה מן הנכרי פטור ממתנות כהונה מכיוון דאם ימצא טריפה הוי מק"ט. ותו בשעת זביחה לא ידעינן אי הוי של ישראל או לאו, ואין ברירה. ובפשטות צ"ב מה עניין זה לברירה, הא הדבר היה קבוע מעיקרא רק לא נתברר לפנינו אי היא טריפה או לאו, ואי"ז ענין לברירה, וכמבואר במתנה אם יבוא חכם למקום פלוני וכבר בא חכם דלא תליא בברירה. ובקוב"ש ביצה אות ט"ו כתב ליישב, דהקפידא של הלוקח אינה תלויה בשאלה אם היא טריפה או כשרה קמי שמיא, אלא בהוראת חכם, וספק זה הוא בעתיד. ולכאורה אי הוא בודאי טריפה והחכם יטעה, וכי לא יהיה איכפ"ל? וע"כ דבדבר התלוי בשיקול הדעת וכדו' שפיר הוי מכאן ולהבא, ותליא הוראת חכם בדין ברירה. אכן במרדכי שם לא נזכר דהורה בה חכם, וכן מסתבר דלפי הוראת החכם אף נקטינן דכן הדין אף מעיקרא. ויל"ע.
ועיין בגבו"א יומא דף פ. דהוכיח מהסוגיא שם דהיכי דהורו לו על חלב שהוא מותר וכדו' וחזרו והורו דאסור אינו מביא קרבן, דמ"מ לפי הוראה דמעיקרא לא הוי חלב ולא בטלה ההוראה למפרע. והיינו כנ"ל דההנהגה באיסור והיתר תליא בהוראת חכם. ועיין בקונטרס דברי סופרים סימן ד' מה שהרחיב בדברי הגבורת ארי. [ויל"ע בדין מלקות אי תליא בהוראת חכם שלו לאיסור ולגבי מלקות נראה דלא, וכמו בדין הוחזק מע"א.]
והנה איתא בעבודה זרה ז. ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. ולכאורה הוא דין על השואל שלא יחזור וישאל. ובחולין מ"ד: נדה כ: איתא תניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר. והיינו דהוי ג"כ דין על החכם המורה שלא יחזור ויורה בזה.
וכתב הר"ן בשם הראב"ד 'משום דכיון דאסרה ראשון שויה חתיכה דאיסורא ושוב אין לה היתר דאפילו התירה שני אינה מותרת כו' אפילו היה גדול ממנו בחכמה ובמנין'. ועיין ברשב"א בחולין שם שכתב מהראב"ד 'אלא הואיל ונפק עלה שם אסורא ה"ל חתיכא דאיסורא'. ונראה דאין כוונתו דתו אף אי באמת הוי חפצא דהתירא שויא עליה כאיסור, אלא כוונתו כנ"ל, דחיילא ההוראה על השואל ותו יש לו לנהוג כן ומחויב לעשות כן. ואין לחכם אחר לפסוק לו לא כך, וכן אין לו לשאול חכם אחר. ואף אי ישאל, לכאורה יש לו לעשות כמו שהורו לו מעיקרא ולא כמו שהורה לו החכם השתא.
והר"ן גופיה פליג וכתב דאי"ז משום דשויה חתיכא דאיסורא, אלא 'מפני כבודו של ראשון ועוד כדי שלא תראה תורה כשתי תורות הללו אוסרים והללו מתירים'. ומה"ט כתב דאילו הסכים החכם הראשון יכול להורות 'אבל אילו שמע ראשון טענותיו של שני והודה לו שטעה בשקול הדעת אי נמי לא הודה לו אלא שהשני גדול ממנו מחזיר השני הוראתו של ראשון ומתיר מה שאסר כך'.
ונראה דבודאי גם הר"ן מודה דחיילא ההוראה והוא מחויב לעשות כפי שיורה לו החכם, אלא דס"ל לר"ן דאי"ז טעם שלא יורה לו מורה אחר, ותו יהיו לו שתי הוראות. ונהי דכל כמה דלא שאל לחכם, כך הנהגתו, מ"מ אם שאל לשנים הרי יש בזה שתי הוראות. וכמו דאי החכם חוזר בו יש לו לעשות כפי שמורה לו השתא [ובראב"ד מבואר דאף בזה יש לעשות כהוראה דמעיקרא], ה"נ כשחכם אחר מורה לו נמי. אלא דמ"מ יש בזה משום כבודו של חכם, ולהכי אי הסכים החכם המורה או בחכם גדול טפי דאי"צ לכבדו יכול להורות. ולכאורה בגדול טפי דהוראתו עדיפא, הרי השתא מחויב לשמוע לבתראי. ולכאורה לפי"ז ה"נ בדיעבד אם עבר ושאל עוד חכם, הרי יש לו שתי הוראות ואינו מחויב בהוראה קמא. וכ"כ המאירי בע"ז [אא"כ גם ע"ז יש לכבודו של חכם]. ויש לעיין לפי"ז בשאל ואח"כ הגיע להוראה או דהגיע להוראה ומעיקרא לא נתעמק בדבר ואח"כ הוכרע לו, אי ממילא הוי כדיש לו הוראת חכם אחרת או לאו.
ואף לדעת הראב"ד עיין בשו"ת חכם צבי סימן נ"ג שכתב דהוא דין דרבנן, והיינו דמדאורייתא יכול להורות ויהיה לו שתי הוראות, ומדרבנן אין לו להורות.
והרמ"א ביו"ד רמ"ב ל"א כתב 'חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר משקול הדעת כו' ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שקול הדעת', והיינו דהוי בין להקל בין להחמיר. וצ"ב, דברמ"א נראה דאתי עלה משום כבודו של חכם, וכמ"ש לה בהלכות כבוד רבו ות"ח, וכן הביא לדברי הר"ן. ואף דלא חילק בין אי היה חכם גדול ממנו או לאו, י"ל דס"ל דמ"מ אף בזה הוא מחויב בכבודו.
ועיי"ש ברמ"א שכל זה באותה הוראה עצמה אבל במעשה אחר פשיטא שיכול להורות מה שנראה אליו. ויל"ע אי אפילו בדהוי אותם פרטים ממש. ולכאורה אי שאל לחכם באופן כללי שלא על מאורע מסוים, הרי בודאי מחויב בזו ההוראה בכל דבר שיהא לו, ומאי שנא. וצ"ל דשאל על מאורע זה דיקא, ולא נחית עם החכם לעיקר ההוראה אלא מה לעשות גרידא. ויל"ע.
ועיי"ש עוד ברמ"א 'ואפילו אם התיר הראשון וכבר חלה הוראתו אין לשני לאסור מכח שקול הדעת', והיינו דלא שנא היתר מאיסור. ובש"ך סקנ"ד כתב דאי הטעם משום דשויא חתיכא דאיסורא תו לא שייך לומר כן גבי היתר [וכ"כ בשלטי גיבורים]. ולמשנ"ת דהיינו משום דחיילא ההוראה, לכאורה שפיר שייך לומר כן בין להחמיר בין להקל.
ומדברי הפוסקים נראה דיש בכ"ז שני אופנים - דהיכי דאחד שואל על מאורע שארע לו הוא מחויב בפסק של החכם לאלתר, ומ"מ אין אחרים מחויבים בפסק זה כיוון שלא שאלו לחכם, ואפילו באותה חתיכא עצמה. וכ"כ הנו"ב [ובשו"ת הגר"ש אייגר יו"ד י"א ט' כתב דלדברי הראב"ד אסור אכו"ע, ולמשנ"ת דשויה מדין הוראה, הוא לכאורה הוא רק לשואל.] אבל היכא דהייתה הוראה לציבור, תו בזה אם נתפשטה ההוראה ונתקבלה אין אחר יכול להורות בענין זה, אבל אם לא נתפשטה ההוראה תו יכול להורות כרצונו. [ובזה יש להעמיד את דברי הש"ך סקנ"ב דבעינן נתקבלה ההוראה.]
ולכאורה כל זה בדברים שלא נתפרשו להדיא, ויש בזה נטיה בשיקול הדעת ובהכרעת ההלכה לכאן ולכאן, וכל חכם היודע להורות ובכחו להכריע הרשות בידו להכריע. ואין יכול לומר החכם השני שהוראתו טעות, דמנ"ל כן, ומה בכך שדעתו נוטה מהא. ותו נקטינן דיש לשני הצדדים ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ולשואל יש לנקוט כלפי עצמו את ההלכה כמו שהורה לו החכם המורה. ומה"ט כתב המאירי דהיכא דאחד נוהג איסור בדבר, יכול ליתנו לחבירו הנוהג היתר היכי דיש לו על מי לסמוך, וליכא בזה משום לפנ"ע כל כמה דהוא נוהג איסור בזה, דמ"מ הא חבירו רשאי לנהוג בזה היתר וכלפיו אי"ז מכשול כלל[5].
ג.
בדין הוראת חכם ובית דין בדיני ממונות
ובפשטות היה נראה דכמו דיש הוראת חכם בדיני איסור והיתר, כמו"כ יש הוראת חכם בדיני ממונות, דהדין קיים אף בלא פסק בית דין. והיינו דיכול לשאול לחכם ויעשה כפי הוראתו. דמאי שנא עניני גזל ומזיק מכל העניינים. אלא דמ"מ כל זה הוי בדוקא כלפי עצמו, אבל אין יכול לחייב את חבירו מכח הוראה זו, דהלה יכול לשאול לכל חכם שירצה ואינו מחויב בהוראה זו, וכמשנ"ת. ולזה הוא דבעינן לילך לדין. ובב"ד איכא פסול קרוב וסומא וכן לא מהני שלא בפניו, משא"כ בהוראת חכם.אמנם עיין שם בר"ן שכתב בשם הראב"ד 'והני מילי מטומאה לטהרה ומאיסור להיתר אבל בחיוב וזכות חברו המומחה ממנו חוזר ומזכה'. וכתב הר"ן דכ"ז לטעמא דהראב"ד, אבל אי משום כבוד החכם לא שנא [ולא מהני להורות בזה, אכן יש דעות דלר"ן דטעמא משום כבודו של חכם לעולם מומחה טפי יכול להורות]. ולכאורה מה דליכא לטעמא דהראב"ד היינו מכיוון דאין לו כח להורות בדיני ממון, ולהכי אחר יכול להורות בזה.
אכן נראה דאדרבה, דש"מ דאיכא בזה דין הוראה, דאי ליכא הוראה אי"צ שחבירו יורה בזה, דבלא"ה אינו מחויב להוראת החכם. ואף א"כ, לא שייך בזה משום כבודו של חכם. ואף א"כ, לא שנא אי הוי מומחה ממנו או לאו. ובע"כ דאיכא הוראה, ומ"מ בד"מ אף אחר המומחה יותר יכול להורות, דליהוי שתי הוראות. וא"ש טפי לדעת החכ"צ שהוא תקנ"ח, די"ל דלא תיקנו כן בד"מ במומחה יותר, או דלמי שאינו מומחה יותר אי"צ לתקנ"ח.
ובמאירי שם כתב דאף אי אינו מומחה טפי יכול להורות בדיני ממונות. ובדבריו לקמן כ"ט: מבואר משום כבודו של חכם ליכא בד"מ, והיה אפ"ל דס"ל דאין בזה הוראת חכם. אך בדבריו מבואר דס"ל כן אף בפסק ב"ד, וע"כ דמטעם אחר הוא. ויל"ע.
ועיין בחיי אדם ח"ב כלל קמ"ד בהלכות יוה"כ שכתב דיש לסדר את עניני הממון לפני יוה"כ אצל המורה צדק. ומבואר ג"כ דמהני בזה הוראת חכם. ומבואר שם דהיינו בין לחיוב בין לפטור. אמנם י"ל דכל זה בדהלה אינו תובעו ע"ז, אבל אי תובעו ע"ז, אפילו לא באו לדין אין יכול לסמוך על הוראת חכם. ויל"ע בזה. וכן יל"ע היכי דחבירו שאל לחכם אחר, אי מ"מ כל שלא עמדו לדין יכול לעשות כמו שהורה לו החכם, אף שלוקח בזה משל חבירו, או לאו.
אמנם עיין בחזו"א אבהע"ז כ"ז סק"ח דנתקשה בהא דבב"ק פ"ד. בההוא תורא דאלס ידיה דינוקא דאמר רבא זילו שיימוהו כעבדא ופריך בגמ' מאי נפק"מ בזה הא אין דנים לזה בבבל וקאמר דנפק"מ לתפיסה. והק' בחזו"א דהא נפק"מ דמחויב לשלם, דעיקר החיוב הוא בלא פס"ד, דאי"ז קנס. ודוקא קנס בעי פס"ד, וכמ"ש בקצוה"ח סימן ג' סק"ז. וכתב החזו"א 'ומשמע דאפי' במידי דלא תלי בשיקול הדעת אינו חייב כל זמן שלא חייבוהו ב״ד דיכול לומר אולי ב"ד אחר יזכני ולא שייך אל השופט אשר יהי' בימים ההם כיוון שאין יכולים לדונו'. ומשמע דזה פשיטא ליה דבדבר התלוי בשיקול הדעת בודאי אין בכחו לחייבו, אלא אפילו במה דאי"צ שיקול הדעת, אכתי יכול לומר אולי ב"ד אחר יזכני. וצ"ב, דאי מחויב מאי איכפ"ל דיזכו ב"ד אחר. ואי י"ל דאינו חייב, לאו משום דאולי יהיה ב"ד הוא. ומ"מ משמע דס"ל דלא מהני הוראת חכם לחייבו בדיני ממונות. וצ"ל דמיירי דלא בא לפניו אלא הלה תבעו לרבא, ולזה קאמר דל"מ ליה. אך יל"ע, דמ"מ אף הוא בינו לבין עצמו חייב לברר את הדבר לידע אם הוא חייב או לאו, ומ"ט לא ישומו מה"ט. ונראה דס"ל דיש לו זכות שלא לקיים את חיובו עד שיבורר הדין [ולכאורה הוא בין בהלואות בין בגזילות]. ויל"ע.
ונראה דאין החילוק בין ב"ד להוראת חכם רק במה דאין יכול לחייבו לילך לחכם אבל לב"ד יכול לחייבו לילך, אלא גם בכך שהחכם אינו מורה בעיקר החתיכא שבאה לפניו, וכמשנ"ת דלאדם אחר שרי אם ס"ל דמותרת, אבל הב"ד הם קובעים לעיקר דין הממון בפסק דין. והשתא הנהגת הממון עצמו היא ע"פ הכרעת בית הדין, ותו אף כלפי כו"ע הוי כן ולא רק כלפי הבאים לפניהם. והלוקח ממי שיצא זכאי אי"צ לשאול לחכם אם יכול לקנות, דבודאי יכול, אחרי שהוכרע כן בב"ד.
וכן מוכח בהא דאיתא בסנהדרין פ"ז: בדין זקן ממרא דמוקי לזקן ממרא בדיני ממונות בדפליגי אי הוי דין ע"י שנים או לאו, ונפק"מ לכרת אם קידש בזה הממון את האשה. ומבואר דע"פ פס"ד כן נקטינן דין הממון בודאות כלפי אשת איש, אבל ע"פ הוראה דתרי, אי לא מהני לדון, לא. אך אינו מוכרח, די"ל דלא באו לפניו לשאול שיורה להם כחכם או דאח"כ דנו ב"ד אחר וכדו'.
ומ"מ אף בב"ד עיקר הדין ודברים והכרעות הב"ד הוא ע"פ התורה המסורה לנו מסיני, ורק דאין הפסק הדין רק הכרעה וגילוי מילתא בעלמא מה נאמר בתורה בזה הענין, וכהוראת חכם, אלא הב"ד בפסק הדין קובעים את ההנהגה בממון מהשתא במה דלא הוי מעיקרא. ואף על גב דאינם משנים לעיקר המציאות בבעלות האמיתית בחפץ, ואם יתבררו אח"כ עוד פרטים וישתנה הדין הרי יהיה כן הדין למפרע. וכן היודע בינו לבין עצמו שהממון אינו שלו ומשתמש בו עובר בגזל. וכן להיפך, היודע שהממון שלו רשאי כלפי שמיא להמשיך להשתמש בממון. מ"מ דין הנהגת הבעלות בפועל בממון נקבע מהשתא על ידי בית הדין. ואי"ז רק במקום יחלוקו וכדו' דנעשה ע"י ב"ד, אלא כל פסק ב"ד קובע להנהגת הדין בממון בבעלות בפועל [אף בלא הכרעה לבעלות האמתית]. והוא בין בהנהגה כלפי בירור המציאות במה שאירע, דמכריעים אי הוי הלואה או פרעון וכדומה, בין בהכרעה בדין בדברים שלא נתפרשו בתורה במפורש אלא הדיינים דנים לפי כובד דעתם מה הדין בזה או מה האומדנא בזה לפי סברתם ובדימוי מילתא למילתא. ומ"מ לאחר שפסקו כן הבית דין, תו ההנהגה שחייב מחמת מה דנקטינן דלוה או גזל וכדו', וההלואה והגזילה מחייבת אותו ולא דין הבית דין עצמו. ורק דאי לא גנב וגזל, מ"מ נקטינן דחייב. וכן היא הבעלות בפועל.
ונפק"מ רבתא בזה הוא דבבית דין אין תוקף להוראות החכמים שע"פ נוהגים הבע"ד. וכגון בבן ספרד ששואל באו"ה לבן אשכנז יש לו להורות לו ע"פ פסק השו"ע, וכן אם שואל לחכם בדיני ממונות. אמנם אם דן בב"ד לפני בן אשכנז, הרי יש לו לפסוק כדעת הרמ"א, דהוי דין הב"ד לפסוק כן, ואין הקבלה לפסק השו"ע אלא כהוראת חכם גרידא. [וכ"כ בפשיטות בחוט שני נדה עמ' ק"א עיי"ש[6].]
וכעי"ז אשכחן בדין הודאת בע"ד בממון ודין שויא עליה חתיכא דאיסורא באיסור והיתר, דתרווייהו הוי ע"י זה שהאדם מודה בפרט מסוים כלפיו. אך חלוק בזה ממון מאיסור - דבממון ע"י הודאתו מהני ג"כ לקבוע ג"כ לעיקר דין הממון, ואילו באיסור ע"י שויא הוא רק קובע להנהגה כלפיו, וכמ"ש בח"מ וב"ש אהע"ז קט"ו סקכ"ב. ונפק"מ אי מהני אמתלא ונזכרתי ואכמ"ל. וה"נ הוראת חכם חלוקה מב"ד אף בדיני ממון, וכנ"ל. וה"נ בשויא כתב התרוה"כ דמהני בממון בעיקר דין גזל שלא בענין הממון כהודאת בע"ד, וכמו דהכא מהני הוראת חכם בממון וכנ"ל.
ויל"ע אי מ"מ יש בדין ג"כ להוראת חכם אי יארע להם כן [אי יש בזה הוראת חכם] או לאו, דכל דהוי דין על עיקר הממון, אף דמכריעין את ההלכה, ליכא בזה הוראת חכם אפילו היכא דהם שאלו להם דהיה שייך ג"כ דיהני ע"י הוראת חכם.
♦
ד.
בכח הב"ד בהודאות והלואות ובגו"ח
והנה הכא מבואר דילפינן מקרא דכתיב אלהים דבעינן שלשה מומחין לדון בגזילות, ותו ילפינן מינה לחבלות. אמנם להודאות והלואות לא ילפינן מינה, ותליא בשאלה אי עירוב פרשיות כתוב כאן או לאו. וצ"ב, דלכאורה דין שלשה הוא דין בבית דין, ותו מאי נפק"מ למה הב"ד דנים, אם לחיוב ממון הבא ע"י גזו"ח או לחיוב ממון הבא ע"י הודאות והלואות. ולמה מסברא לא מצינן למילף מהא להא. והתינח למסקנא אליבא דרבא דטעמא משום נעילת דלת, א"ש, דהא לא שייך גבי גזילות, וכן משום דלא שכיח וכו', אבל להס"ד בלאו ה"ט, צ"ב מנ"ל לחלק בזה.וביותר יל"ע בזה בהא דלדעת רב אחא בריה דר"א ילפינן דאי"צ שלשה מדכתיב בצדק תשפוט עמיתך, וכתבו התוס' דבעינן ילפותא מקרא לזה דס"ל עירוב פרשיות כתוב כאן. ומבואר דס"ל דקרא דאלהים קאי אתרווייהו, ומ"מ ילפינן מקרא דהא שאני, וכמ"ש הרא"ש. וצ"ב, דהיכי משמע טפי דבצדק קאי אהודאות והלואות ולא אגזילות וחבלות. וצ"ב.
ובקצוה"ח סימן ג' סק"ב עמד בזה ותמה מ"ט תליא בעירוב פרשיות, דמסברא אין לנו לחלק ודוקא לרב אחא הוא דאית ליה ילפותא מקרא וגזה"כ בעלמא הוא. וכן התוס' הקשו מ"כ לא נילף לה מקרא דמשפט אחד. ובע"כ כתב לפרש דלא מחלק בין זל"ז, אלא מאי דתליא בעירוב פרשיות היינו דאי עירוב פרשיות כתוב כאן תו בע"כ בעינן שלשה ואף בהודאות והלואות, ואי אין עירוב פרשיות כתוב כאן תו אי"צ כלל. דמה דבעינן התם שלשה הוא רק להודאת בע"ד. דאי קאי אפרשת שומרים, הרי התם אי"צ הודאת בע"ד, וע"כ דבלא"ה בעינן שלשה. ואי קאי אהלואה הרי שפיר י"ל דלהכי בעינן שלשה, עיי"ש. אמנם בודאי פשטות הש"ס דמחלק בין זל"ז, וכמבואר ברש"י ותוס'. ואף לדברי הקצוה"ח אכתי מוכח דיש בזה חלוקה מסברא, דאל"כ מנ"ל לר"א דתליא בזה.
ובחידושי הר"ן הקשה כקושיית התוס' דנילף ממשפט אחד, וכתב ליישב 'דהתם טעמא אחרינא הוא שענין המחאות הדיינין אינן שוה בכל הדינין אלא כפי חומר הדין היא המחאות הדיינים כמו שאתה רואה דיינין של ע"א ושל כ"ג ושל ה' ושל ג' הלכך אף על גב דגזילות וחבלות בעו מומחין היינו מחמת חומר הדין אבל הודאות והלואות דקילי לא הוי בעינן מומחין אי לאו משום עירוב פרשיות'. ומבואר בדבריו דמסברא יש לחלק ביניהם, דהודאות והלואות קיל טפי מגזילות וחבלות. וצ"ב במה קיל טפי הא מהא. וכן יש לעיין הכלל בזה מה חשיב גזילות וחבלות ומה חשיב הודאות והלואות.
ובפשטות החילוק בין גזילות וחבלות להודאות והלואות הוא בעיקר המחייב, דהחוב דבגזילות וחבלות בפשטות הוי מלוה הכתובה בתורה, ואינו חיוב המוכרח מסברא, משא"כ בהודאות והלואות, דהוי מלוה שאינה כתובה בתורה, דמחויב מסברא ע"י עיקר ההלוואה. וכ"כ התוס' בכתובות נ"ו. דהלואה אינה כתובה בתורה. ועיין בתוס' קידושין י"ג: שכתבו מלוה הכתובה בתורה פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כו' לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע. [ובתוס' הרא"ש בב"ק מבואר דגזילה ג"כ ל"ח כתובה בתורה, ודבריו צ"ב.]
ומעתה י"ל דלהכי חלוק גזילות וחבלות מהודאות והלואות, דבמלוה הכתובה בתורה הוי חיוב אלים טפי, ובעינן שלשה ומומחים, אבל במלוה שאינה כתובה בתורה הוי חיוב קל טפי, ואי"צ לחייבו בשלשה ומומחין. וי"ל עוד דגזילות וחבלות ודומיהם עיקרם הוי כעונש על מה שעשה, ואי"ז חיוב משפטי גרידא. וכמ"ש במכילתא [הובא בתוס' ריש ב"ק] דשייך בזה אין עונשין מן הדין. ולפיכך להכריע בזה חמיר ובעינן שלשה ומומחין. משא"כ בחיוב דהלואה, דהוא חיוב משפטי גרידא. ועיין אי מה דיש פטור דקלב"מ הוא ג"כ ראיה דחשיב עונש, או דקלב"מ הוי אף בכל חיוב ממון. ובאחרונים פליגי אי איכא קלב"מ במלוה הכתובה בתורה, ואי תליא בעונש פשיטא דליכא.
ויש לדקדק כן מדברי הרמב"ם שכתב בפ"ה מסנהדרין ה"ח דיני קנסות כגון גזילות וחבלות ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה והאונס והמפתה וכיוצא בהן אין דנין אותם אלא שלשה מומחים וכו' אבל שאר דיני ממונות כגון הודאות והלואות אינן צריכין מומחה אלא אפילו שלשה הדיוטות ואפילו אחד מומחה דן אותן. ומבואר דכייל לכל הנך חיובים שאינם בכלל הודאות והלואות בכלל קנסות, ואף דלא הוי דין קנס, דמ"מ אי"ז חיוב משפטי גרידא, ולהכי בעינן בזה שלשה.
אכן אכתי יל"ע, הא כל אלו הוי חילוקים רק בסיבת החיוב גרידא, אבל לאחר מאי דחייב ממון, תו השתא הוא תובעו לממון שהוא חייב לו, ומאי איכפ"ל אי הוי החיוב ע"י הלואה או ע"י גזילה או ע"י דבר אחר. ולמה חלוקים בדיניהם בדין שלשה ומומחין.
והנה בפשטות נתבאר דכח בית הדין הוא לברר את החיוב גרידא אי איכא לחיוב או לאו, וחיוב הממון הוי חיוב גמור אף קודם הפסק של בית דין, ומוטל עליו לשלם, ורק כדי לברר את החיוב בעינן לב"ד. ודוקא בדיני קנסות וכדו' נעשה חיוב התשלומים בפועל רק ע"י פסק ב"ד, אבל בכל חיוב ממון לא. וכ"כ בקצוה"ח סימן ג' סק"ז עיי"ש.
אמנם לכאורה אשכחן בכמה דוכתי דאיכא משמעות לפסק דין יותר מלברר ולקבוע את החיוב גרידא. חדא גבי נערה שנתפתתה או שנאנסה, דתנן בכתובות מ"א: נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה כו' לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה. וכתב הרמב"ם פ"ב מהל' נערה בתולה הט"ו מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה. והשיג ע"ז הראב"ד א"א השלשה במפותה אם מת האב למה וכי יורשת אביה היא. ובכס"מ תמה בזה, דהא להדיא תנן לה. וכתב הלח"מ דס"ל לראב"ד דדוקא בקנס, דאין חיוב קודם הפס"ד, הוא דתנן דזוכה בזה, אבל בממון, דאיכא לחיוב מעיקרא, מאי איכא בפסק דין, ואינה זוכה בזה. וכן דעת הרי"ף. ולכאורה הרמב"ם דפליג ס"ל דשפיר חייל מידי בפסק דין עצמו. ויל"ע בזה.
ותו אשכחן הכי גבי שור שנגח, דאי נגח ואח"כ הפקיר או הקדיש איתא בקידושין י"ג: דפטור, והיינו בהפקיר קודם העמדה בדין [ובפשטות היינו עד פסק הדין ולא משבאו לדין גרידא]. ולכאורה קאי אף למ"ד פלגא ניזקא ממונא, וחזינן ג"כ דאיכא מידי בפסק הדין אף בחיובי ממון.
ותו אשכחן הכי גבי זקיפה במלוה, דאיתא בגיטין י"ח. מאימתי נזקפים במלוה. וכתב רש"י דהדין הוי כזקיפה במלוה. ובב"י סימן ס"ז כתב בדעת הרמב"ם דלא מהני זקיפה רק אי ג"כ עמד בדין משעת העמדה בדין ואף בדיני ממונות [ובשם הרא"ש כתב דדוקא בקנסות]. וצ"ב, מאי איכא בפס"ד בממון, וכנ"ל.
ובפשטות אפ"ל דכל מאי דאיכא חלות בפסק דין, ואי"ז רק בירור הדין וקביעת ההנהגה בממון וכנ"ל, היינו דוקא בגזילות וחבלות ולא בהודאות והלואות. ותו י"ל דלחלק זה הנעשה בפסק דין הוא דחמיר טפי ובעינן ביה שלשה ומומחין, ולא דמי להודאות והלואות דהוי רק בירור דברים גרידא. ונפק"מ רבתא בזה, דאי תובעו לדין ואומר שבב"ד פלוני חייבוהו, דתו הוי חיוב דהוי בב"ד, תו אף בגזילות וחבלות דינו כהודאות והלואות ואי"צ ג' ומומחין. ומ"מ אכתי צל"ע מאי הוי בפסק דין בתר דאיכא לחיוב מעיקרא.
ועיקרי הדברים שנתבארו מבוארים להדיא בדברי החזון איש סנהדרין סימן ט"ו סק"ב, שכתב 'ואמנם הא דחלקה תורה בין גזלות וחבלות להודאות והלוואות דבהלואה החוב שיעבד נפשיה ואין כאן נידון רק בבירור הדבר אם אמת בפי התובע אבל גזל החוב נעשה ע״י כח הדין ולקבוע דין צריך ג' ולפ"ז ההיקש נגעים לריבים היינו ריבים דומיא דנגעים שע״י אמירת הכהן נקבע הנגע והיינו ריבים שהדיין קובע החיוב ואפשר דריבים דומיא דנגעים היינו דיני קנסות דע׳׳י הדין עיקר חיובם.'
ומבואר בדברי החזו"א דיש בפסק דין ג' דרגות - א' הודאות והלואות, דיש רק בירור החיוב. ב' גזילות וחבלות, דיש עשיה וקביעת החיוב. ג' בקנסות, דהב"ד עושה לעיקר החיוב[7]. ויל"ע בדבריו איזה עשיה וקביעת החיוב איכא בגזילות וחבלות.
וי"ל בזה בתרי אנפי. חדא די"ל דבגזילות וחבלות לא הוי חיוב ממון עד שעת העמדה בדין, אלא רק הוי דין על הגברא לשלם, ויש שיעבוד נכסים ע"י עיקר החיוב עליו, כמו דאיכא שיעבוד בקנס ובמצוות, והלה אף יכול לתבוע לזה החיוב [ומ"מ אין יכול לתבוע לממונו הקיים אצלו]. אבל הדין בממונו נעשה ע"י הפס"ד גרידא. ויל"ע במה דאי מת איכא חיוב ליורשיו, ואי"ז כקנס דאין חיוב, דאי הוי דין אגברא גרידא מה שייך לומר כן אי מת ואינו בעולם. ונראה דשפיר חייב לאחר שמת, ורק אינו קיים בעולם לשלם לזה, ומ"מ נכסיו משלמים לחיוב דאיכא אגברא ומשועבדים לזה, ואי"צ לזה שם חיוב ממון. ויל"ע.
ובזה א"ש דקודם דחייל הדין בממונו, דהוי דין עצמי על הגברא לשלם, שפיר י"ל דמעיקרא חייב לאב ואח"כ לבת. וכן דמעיקרא חייב על נזק שורו, וכיוון דהפקירו פטור. וכן א"ש דלזה לא שייך לזקוף במלוה כל שאינו חיוב בממון. ותו לזה שפיר בעינן כח טפי ע"י שלשה ומומחין. וי"ל דזה מש"כ החזו"א דנעשה החוב וקובע החיוב. ולפי"ז ג"כ י"ל בשני צדדים, די"ל דאי אין עושה לחיוב אי"צ שלשה ומומחין, וי"ל דאי תובע לחיוב הקיים בממון אי"צ שלשה ומומחין. ונפק"מ רבתא איכא בזה, דיל"ע אי יהיה שייך לדון בגזילות וחבלות על עיקר החיוב בלא לעשות לחלות החייל ע"י ב"ד, ותו לזה לא ניבעי שלשה ומומחין. דאי תליא אי חייל בפסק או לאו, הא לא חייל מידי, אבל אי תליא בתביעת האי ממון, שפיר חלוק בזה.
אמנם אפ"ל באופ"א, דלעולם שפיר איכא לחיוב ממון מעיקרא ואי"ז דין אגברא גרידא, אלא דמ"מ אכתי יל"ע בכל חיוב ממון, כגון בהלואה - אי השתא חיוב הממון מיתלי תליא בהלואה עצמה בכל שעה, וזה כל שם חיובו לשלם את ההלואה, או דשם חיובו הוא לשלם ממון מסוים אשר הוא מחויב אותו, ורק הגורם לחיוב הוא ההלואה, והשתא חייב ע"י עיקר החיוב. וכן יל"ע בגזל אי חייב לשלם את גזילתו או חייב לשם ממון אשר הוא מחויב אותו, ורק הגורם לחיוב הוא הגזל.
ואי נימא דכל החיוב היינו לשלם את ההלוואה והגזילה, י"ל דכל זה היינו קודם פסק הדין, אבל לאחר פסק הדין תו כל שם חיובו הוא דחייב משום עיקר הממון גרידא, ולא איכפ"ל בסיבת החיוב כלל. ובזה א"ש הא דשייך דהחוב יהיה לבת קודם העמדה בדין, כיוון דסיבת החיוב היא לבת, ולא נקבע החיוב לאב אלא אי יהיה שייך בתביעת האי ממון. וכן י"ל דלא שייכת תביעת נזקי השור לאחר שהפקירו. וכן לא שייך לזקוף במלוה חוב שאינו מוחלט.
ותו יל"ע אי האי חילוק בין קודם הפס"ד ללאחר הפס"ד הוי רק בגזילה או אף בהלואה. די"ל דדוקא בגזילה, אשר הוא כעין עונש וכנ"ל, הוא דהחיוב תליא בסיבת חיובו, אבל בהלואה לא, וכל הנ"ל לא נתבאר אלא בגזילות וחבלות ולא בהודאות והלואות. ואי נימא דחלוק בזה תו י"ל דלזה נתכווין החזו"א דבהודאות והלואות איכא רק בירור החיוב, אבל בגזילות וחבלות נעשה השתא החוב חיוב ממון עצמי ואינו חיוב השלמת הנזק גרידא. ותו להכי בגזילות וחבלות בעינן שלשה ומומחין ובהודאות והלוואות אי"צ. וה"נ י"ל בשני צדדים - די"ל דאי אין עושה לחיוב אי"צ שלשה ומומחין, וי"ל דאי תובע לחיוב הקיים בעצמותו אי"צ שלשה ומומחין. ונפק"מ רבתא בזה, דיל"ע אי יהיה שייך לדון בגזילות וחבלות על עיקר החיוב בלא לעשות לחלות החייל ע"י ב"ד, ותו לזה לא ניבעי שלשה ומומחין, או לאו, דאי תליא אי חייל בפסק או לאו הא לא חייל מידי בפסק, אבל אי תליא בתביעת האי ממון הרי שפיר חלוק בזה.
אמנם אפ"ל בזה עוד באופ"א, וכעי"ז שמעתי מהגרח"פ ברמן שליט"א, דלעולם אין חילוק בזה בין הודאות והלואות לגזילות וחבלות, ובתרווייהו קודם פסק הדין כל שם החיוב הוי רק לקיים לסיבת החיוב, ואין חיוב ממון עצמי. אלא דמ"מ אכתי חלוק דין בית הדין דהודאות והלואות מגזילות וחבלות, וכמשנ"ת, דהא הוי דין תשלומין בעלמא, והא הוי כדין עונש, ותו לדון את הגברא על עונש בעינן כח טפי ממאי דבעינן לדון אמה דנתחייב בהלואתו גרידא. ולעיל הקשיתי דמ"מ הא לאחר חיוב הממון שווים זל"ז הלואות וגזילות, אך אי נימא כמשנ"ת דקודם פסק הדין אכתי איכא לסיבת החיוב תו א"ש, דאינם שווים זל"ז, ולהכי להטיל חיוב דגזילות וחבלות בעינן ג' ומומחין משא"כ בהודאות והלואות. ודו"ק.
ועיקר הדבר דחיוב הממון קודם הפס"ד תליא בסיבת חיובו מבואר כן בכ"מ, ואכמ"ל. ולכאורה יש להוכיח דהוי אף בהודאות והלואות ממאי דפליגי הראשונים אי יש קנין בחוב או לאו. ודעת הר"י מג"ש וכ"כ המ"מ בדעת הרמב"ם דבמלוה הבאה מחמת מקח איכא קנינים. ומבואר דהסיבה אכתי קיימת לגבי זה, וי"ל.
והנה נתבאר מש"כ הרמב"ם פ"ה ה"ח 'דיני קנסות כגון גזילות וכו' אין דנין אותם אלא שלשה מומחים והם הסמוכין בארץ ישראל'. ועיי"ש בהלכה י"ג שכתב 'מי שגנב או גזל גובין ממנו הקרן דייני חוצה לארץ אבל אין גובין את הכפל'. וצ"ב מ"ט גובים את הקרן, הא כתב דבעינן בזה מומחין, ובכס"מ וברדב"ז כתבו דהוא מדין שליחותייהו, ובלח"מ הקשה דבדברי הרמב"ם בה"ח משמע דליכא שליחותייהו אף אקרן. ובאחרונים האריכו בזה.
ובשיעורי הגרח"ש (ליבוביץ, עמ"ס סנהדרין) ביאר דהרמב"ם קאי אממון בעין, דלזה שפיר דנים אף דייני חו"ל ואי"צ לשליחותייהו. ובאמת בנ"י בב"ק מבואר כן להדיא, דבממון בעין מוציאין מידו, אלא דבדבריו נראה דהוא משום האיסור שיש בזה ולא משום חיוב הממון. אך ברמב"ם נראה דדנים לדין הממון שבזה. ויל"ע.
ולכאורה בממון בעין הרי אי"צ לדון לחיוב השבה דעיקר הממון, אלא אף יכול לתבוע לעיקר החזקתו בחפץ. ולכאורה הא דמי להלואות ולא לגזילות, דאין בזה עונש אגברא, ולא חייל מידי בהפסק דין זולת בירור הדבר גרידא, וכנ"ל.
ושמעתי מהגרב"ד פוברסקי שליט"א לדון בזה לפי מש"כ האחרונים דבלא דין 'והשיב את הגזילה' אף היה זוכה בממון בעין, ותו כל התביעה הוי ע"י דין השבה והוי כגזילות. ולכאורה צ"ב, דכיוון דסו"ס לא זכה בזה, מאי איכפ"ל מ"ט לא זכה בזה, וסו"ס יוכל לתבוע לממון שלו שהוא מחזיק בו.
ואי נימא דדנים לפי שורש הדין אי הוי דין עונש עליו או לאו א"ש, דה"נ זהו שורש הדין. וכן י"ל כן בדעת רש"י גבי גזילת החוב, דאף אי השתא חייב משום גזל, מ"מ שורש הדין הוא הלואה, וי"ל דדינו כדין דהלואה וכנ"ל. אך למשנ"ת דכ"ז סברא דוקא היכא דאכתי הדין תליא בסיבה, אבל היכא דלא תליא בסיבה, תו אין מקום לכל זה.
והנה התוס' הכא בד"ה דברי הכל הקשו בהמבואר בסוגיין דאי אין עירוב פרשיות כתוב כאן אי"צ שלשה בהודאות והלואות מהא דס"ל לריו"ח דאין עירוב פרשיות, ומ"מ ובהחולץ קאמר רבי יוחנן גר צריך שלשה משפט כתיב ביה, והיינו דס"ל דיש לדמות גר להודאות והלואות, ותו ק"ל דאי אי"צ שם ג' מ"ט בגר בעי ג'. אמנם התוס' ביבמות מ"ו: ד"ה משפט כתבו 'הכא מדמין לגזילות וחבלות דבעינן שלשה לכ"ע', ובקידושין ס"ב: ד"ה גר כתבו 'וי"ל דיש לנו להשוותן לגזילות וחבלות דלעולם בעי שלשה דכל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן', והיינו דאין להשוות לזה יותר מלזה. ויל"ע במה דהתוס' הכא וביבמות פליגי למה יש להשוותן. ולהנ"ל י"ל דהנה כבר דנו האחרונים אי הב"ד הם המגיירים, או דהוי רק דין שיעשה בפניהם. ותו י"ל דבזה פליגי, דאי הוי רק דין דבפניהם, שפיר דמי להלוואות דרק מבררים את הדין, אבל אי הם פועלים את הגירות, תו י"ל דלהכי דמי לגזילות וחבלות, דהם פועלים בזה וכנ"ל. אך בפשטות י"ל דכיוון דכתיב משפט בעינן כמו ב"ד, ופליגי מה חשיב הב"ד בסתמא.
ובר"ה כ"ד גבי קידוש החודש בדין שלשה מדמינן לה להודאות והלואות, ויל"ע מ"ט. ובטו"א הקשה דמה"ת לדמות להא ולא להא, והקשה ג"כ דיש ג"כ ב"ד של ה' כ"ג וע"א. ולכאורה בע"כ דמ"מ זהו משפט סתמא, ויש להאריך עוד בכ"ז.
♦
ה.
בדין יחיד מומחה [בדברי האחרונים בדעת הרמב"ם]
הנה כתב הרמב"ם פ"ב מסנהדרין ה"י אף על פי שאין בית דין פחות משלשה מותר לאחד לדון מן התורה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ומדברי סופרים עד שיהיו שלשה ושנים שדנו אין דיניהן דין. ובפשטות היינו דפסק כדעת רב אחא בריה דרב איקא, ואכמ"ל בזה. ומ"מ מבואר דס"ל דאף דיכול לדון, אכתי לא חשיב בית דין. ויל"ע מאי איכא בשם ב"ד דשלשה יותר מדיין יחידי.ועיין ג"כ ברמב"ם פ"ה הי"ח יחיד שהוא מומחה לרבים אף על פי שהוא דן דיני ממונות יחידי אין ההודאה בפניו הודאה בבית דין ואפילו היה סמוך אבל השלשה אף על פי שאינן סמוכין והרי הן הדיוטות ואין אני קורא בהם אלהים הרי ההודאה בפניהם הודאה בבית דין וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון. והיינו דס"ל דלהודאה והוחזק כפרן בעינן בית דין, וליחיד מומחה אין כח ב"ד לגבי זה. ויל"ע מהו האי דין בלא כח בית דין.
עוד י"ל דנפק"מ בזה בדין לא תהא שמיעה גדולה יותר מראיה, דדעת הרשב"א ב"'ק צ. דבעינן ב"ד, וי"ל דלא יהני ביחיד מומחה. וכן י"ל דקבלת עדות, דבעינן ב"ד, לא יהני ביחיד, וכמ"ש הש"ך סימן מ"ו ובקצוה"ח סימן ז' סק"ה [וע"ע בזה להלן].
ועיין בקצוה"ח סימן ג סק"ב, שכתב 'דודאי יחיד יכול לדון מן התורה כל כמה דיודע סברות בדינין ולא עדיף פסק של דיני ממונות מפיסקי איסור והיתר אם הוא איש חכם שבקי בדינין אלא בהודאה שמודה דבזה צריך ב"ד וכל כמה דלא הוי ב"ד לאו הודאה אפילו הוא חכם בדינין דהודאה אינו ענין לחכמה אלא בזה צריך ב"ד וב"ד של תורה צריך שלשה ומומחין'. ומשמע מדבריו דאה"נ יחיד שדן אינו אלא כחכם המורה באיסור והיתר גרידא, ואין לו כח בית דין בזה.
וכן מבואר בדברי הנתיה"מ בשם התומים סימן ג' סק"א 'וקרא דבצדק תשפוט דכשר בחד מיירי בדין בעלמא שאין צריך בית דין דסגי בחד כמו הוראת איסור והיתר וכו'. והיינו ג"כ דאינו אלא כהוראה באיסור והיתר גרידא.
וצ"ב, דאי הוי כהוראה באיסור והיתר גרידא, תו למ"ל לקרא דבצדק תשפוט עמיתך, הא בלא"ה לא גרע מכל איסור והיתר דיכול לשאול לחכם. וכן יל"ע מ"ש בזה הודאות והלואות מגזילות וחבלות דלא מהניא בהו הוראת חכם. וכן צ"ב מה דתקנו חכמים דלא מהני, וכי תיקנו דליכא בזה הוראת חכם? ומאי שנא מעלמא דלא תיקנו כן. ולעיל נתבאר מדברי הראשונים דאיכא הוראת חכם אף בדיני ממונות.
וביותר יש להוכיח דאף אינהו מודו דאי"ז כהוראת חכם גרידא, ממאי דכתב הקצוה"ח סימן ז' סק"ה דאיכא ביחיד מומחה לדין לא תהא שמיעה כו', ואי הוי הוראת חכם לא שייך בזה כלל. וכן מבואר בקצוה"ח ל"ו ז' דדן דבתר דדנים ג' משום דליהוי חד דגמיר, נימא נמצא א' מהם קאו"פ אי איכא בדיינים לזה. ולכאורה אי הוי כהוראת חכם, הרי אין צירוף ביניהם דנימא לדין קאו"פ שיפסול להם. וכן אשכחן בדברי הנתיה"מ דיש בזה כמה עניני דין. חדא בנתיה"מ סימן ה' סק"ב כתב דלא מהני בלילה, כדין. ותו כתב בסימן ג' סק"א דבעינן סמוך לזה [ודלא כמ"ש הר"ן והקצוה"ח]. ותו דדעת הנתיה"מ דיכול לקבל עדות [ודלא כקצוה"ח], ואילו מורה הוראה אינו שייך בקבלת עדות.
ולכאורה אי נימא כנ"ל דהב"ד אינם רק מבררים את החיוב אלא קובעים את החיוב, ותו הוי חוב ממון ולא תליא בסיבת החיוב, תו י"ל דיחיד יכול לדון לברר את החיוב ואינו קובע לחיוב, דלזה בעינן בית דין. אך אי נימא דחלוקות בזה הודאות והלואות מגזילות וחבלות, תו יל"ע, דהא הכא משתעי בהודאות והלואות ולא בגזילות וחבלות.
אכן י"ל דהב"ד הכא רק מברר לדין החיוב והפטור באופן כזה, ורק אינו מכריע דהכי הוי באופן זה, דזה אין בכחו לדון בפרטי המעשה. וי"ל דלהכי אין מקבל עדות וכו'. ותו מחויבים בעלי הדינים בדין זה, אלא לפי המאורע דס"ל דהוי דבעינן כח ב"ד לקבוע הדין עליהם. ולזה נתכוונו האחרונים דדמי להוראה באיסור והיתר. ועיין כעי"ז בדברי הר"ן לקמן דף ל', יעו"ש. וכן יל"ע אי איכא פסול קורבה לפי"ז. וי"ל דלהכי אי"צ סמוך, דסמוך הוא שררה וכל שאינו דן אותם ל"ח שררה.
ויל"ע אי תו מהני הוראת היחיד בעיקר הממון לקבוע כלפי מאורע זה אף לכו"ע, או דהוי דין מסוים עליהם גרידא. ולכאורה יש להוכיח מהמבואר לקמן פ"ז: בדין זקן ממרא דמוקי לזקן ממרא בדיני ממונות בדפליגי אי הוי דין ע"י שנים או לאו ונפק"מ לכרת אם קידש בזה הממון את האשה. ומבואר דאף ע"פ פס"ד של שנים דהוי כיחיד ולא כשלשה כן נקטינן את דין הממון בודאות כלפי אשת איש ולא הוי כהוראת חכם באיסור והיתר. [וה"נ יל"ע אי יש בזה ג"כ הוראת חכם או לאו.]
♦
ו.
מכתב בעניין יחיד מומחה ואשה
להשלמת העניין מצו"ב מכתב שנשלח להגר"א גרבוז שליט"א (ע"י מערכת אהלי טהרות) בעניין הנ"ל, לאחר שנתפרסם בגליון אהלי טהרות מהגר"א שליט"א שכתב דפסול אשה לדון דמי לדין יחיד מומחה. והעליתי במכתב כמה צדדים בגדרי הדברים עפ"י הדברים הנ"ל.לכבוד הגר"א גרבוז שליט"א במ"ש כת"ר שליט"א בפסול אשה לדון די"ל דהוא משום דאין ממנים אותה לשררה ותו דמיא ליחיד מומחה דאין לו שם ב"ד ומ"מ יכול לדון וכמ"ש הרמב"ם (סנהדרין פ"ב ה"י) וה"נ דכוותה וציין ע"ז לד' הקצוה"ח דדמי להוראת חכם באו"ה [וכן הביא בנתיה"מ ג' א' מהתומים] וציין דלא הוי ממש כהוראת חכם אלא הוי פס"ד בלא כח ב"ד וכן מוכח בקצוה"ח סימן ז' סק"ה במ"ש דאיכא ביחיד מומחה לדין לא תהא שמיעה כו' ובסימן ל"ו ז' דן דבתר דדנים ג' משום דליהוי חד דגמיר נימא נמצא א' מהם קאו"פ אי איכא בדיינים לזה ולכאורה אי הוי כהוראת חכם הרי אין צירוף ביניהם דנימא לדין קאו"פ שיפסול להם וכן אשכחן בדברי הנתיה"מ דיש בזה כמה עניני דין חדא בנתיה"מ סימן ה' סק"ב כתב דל"מ בלילה כדין ותו כתב בסימן ג' סק"א דבעינן סמוך לזה [ודלא כמ"ש הר"ן והקצוה"ח] ותו דדעת הנתיה"מ דיכול לקבל עדות [ודלא כקצוה"ח] ומורה הוראה אינו שייך בקבלת עדות וצ"ב בהאי ענינא במה חשיב כפסק ולא הוי כב"ד.
[ואכן יל"ד במה דברים דבעי לזה ב"ד וי"ל דל"מ יחיד מומחה מה"ט כגון קבלת עדות אי ל"מ ביחיד וכמ"ש הש"ך סימן מ"ו וכן בדין לא תהא שמיעה גדולה יותר מראיה כ' הרשב"א ב"'ק צ. דבעינן ב"ד ויל"מ ביחיד מה"ט וכן הודאת בע"ד כמאה עדים והוחזק כפרן מבואר ברמב"ם דבעינן שלשה וכיוצ"ב וכן כפיה ל"מ מה"ט אך אכתי נ' דבעיקר הפס"ד חלוק יחיד מומחה ואשה מב"ד].
והגאון שליט"א כתב דגדר הדין ביחיד מומחה דהוי כפסק בד"מ ולא כב"ד ופשוט ולפו"ר לא זכיתי לפשיטות בגדר האי דינא ואציע הצדדים בזה בס"ד.
דהנה בפשטות עיקר החילוק בין הוראת חכם לפסק ב"ד דאף דבכל הוראת חכם בעלמא אין המורה הוראה רק כפותח ספר בעלמא ואומר מה כתוב בתורה אלא מסור בידו השתא להכריע ההנהגה בנדון זה שבא לפניו בסברא ובראיה ובהוראתו הוא מכריע מה דין התורה בנידון זה ואין הוראתו מכיוון דהשואל שומע דבריו ומקבלם וסובר מעצמו דכן הדין אלא אף אם השואל בעצמו בינו לבין עצמו אכתי מסופק בזה הדין מ"מ מכיוון שהורה לו חכם היודע להורות דינו לעשות כהוראת החכם מכיוון דניתן לחכם כח ההכרעה בזה הנידון בין להחמיר בין להקל ותו תליא ביד החכם וכדכתיב ויקרא י' י"א ולהורות את בני ישראל ומבואר בכריתות י"ג: דמכאן שחכם יכול להורות ואיכא איסור הוראה בשותה יין [ולפתוח ספר אף השותה יין מותר] ואף שבודאי עיקר הדין הוא דין התורה ואין לחכם כח לחדש איסורים או להתיר דבר האסור מ"מ כח ביד החכם להכריע דין ההנהגה באיסור והיתר בדבר התלוי בהוראתו והשתא תליא בדידיה ובפשטות כמו דיש הוראת חכם בדיני איסור והיתר כמו"כ יש הוראת חכם בדיני ממונות דהדין קיים אף בלא פסק בית דין והיינו דיכול לישאל לחכם ויעשה כפי הוראתו דמאי שנא עניני גזל ומזיק מכל עניני התורה אלא דמ"מ כל זה הוי בדוקא כלפי עצמו אבל אין יכול לחייב את חבירו מכח הוראה זו דהלה יכול לשאול לכל חכם שירצה ואינו מחויב בהוראה זו ולזה הוא דבעינן ליליך לדין ובב"ד איכא לפסול קרוב וסומא וכן ל"מ שלא בפניו משא"כ בהוראת חכם וכן מפורש בדברי הר"ן ע"ז ז. אלא דכ' דלזה בעי' מומחה טפי ובמאירי שם כ' דל"ש ועי' ג"כ בח"א כלל קמ"ד [אך בחזו"א אבהע"ז כ"ז ח' נקט דל"מ הוראה בזה] וודאי ה"נ יחיד מומחה הוי כב"ד לגבי דין זה דיכול לחייב את חבירו בזה.
אך הא נראה דאין החילוק בין ב"ד להוראת חכם רק במה דאין יכול לחייבו ליליך לחכם אבל לב"ד יכול לחייבו ליליך אלא החכם אינו מורה בעיקר החתיכה שבאה לפניו ולאדם אחר שרי אם ס"ל דמותרת אבל הב"ד הם קובעים לעיקר דין הממון בפסק דין והשתא הנהגת הממון עצמו הוא ע"פ הכרעת הבית דין ותו אף כלפי כו"ע הוי כן ולא רק כלפי הבאים לפניהם והלוקח ממי שיצא זכאי אי"צ לשאול לחכם אם יכול לקנות דבודאי יכול אחרי שהוכרע כן בב"ד ואף דמ"מ אף בב"ד עיקר הדין ודברים והכרעות הב"ד הוא ע"פ התורה המסורה לנו מסיני ורק דאין הפסק הדין רק הכרעה וגילוי מילתא בעלמא מה נאמר בתורה בזה הענין וכהוראת חכם אלא הב"ד בפסק הדין קובעים את ההנהגה בממון מהשתא במה דלא הוי מעיקרא ואף על גב דאינם משנים לעיקר המציאות בבעלות האמיתית בחפץ ואם יתברר אח"כ עוד פרטים וישתנה הדין הרי יהיה כן הדין למפרע וכן היודע בינו לבין עצמו שהממון אינו שלו ומשתמש בו עובר בגזל וכן להיפך היודע שהממון שלו רשאי כלפי שמיא להמשיך להשתמש בממון מ"מ דין הנהגת הבעלות בפועל בממון נקבע מהשתא על ידי הבית דין ואי"ז רק במקום יחלוקו וכדו' דנעשה ע"י ב"ד אלא כל פסק ב"ד קובע להנהגת הדין בממון בבעלות בפועל [אף בלא הכרעה לבעלות האמיתית] והוא בין בההנהגה כלפי בירור המציאות במה שאירע דמכריעים אי הוי הלואה או פרעון וכדומה בין בהכרעה בדין בדברים שלא נתפרשו בתורה במפורש אלא הדיינים דנים לפי כובד דעתם מה הדין בזה או מה האומדנא בזה לפי סברתם ובדימוי מילתא למילתא ומ"מ לאחר שפסקו כן הבית דין תו ההנהגה שחייב מחמת מה דנקטינן דלוה או גזל וכדו' וההלואה והגזילה מחייבת אותו ולא דין הבית דין עצמו ורק דאי לא גנב וגזל מ"מ נקטינן דחייב וכן הוא הבעלות בפועל ויל"ע אי ד"ז הוי אף גבי יחיד מומחה או לאו.
וכעי"ז אשכחן בדין הודאת בע"ד בממון ודין שויא עליה חתיכא דאיסורא באיסור והיתר דתרויהו הוי ע"י שהאדם מודה בפרט מסוים כלפיו אך חלוק בזה ממון מאיסור דבממון ע"י הודאתו מהני ג"כ לקבוע ג"כ לעיקר דין הממון ובאיסור ע"י שויא הוא רק קובע להנהגה כלפיו וכמ"ש בח"מ וב"ש אהע"ז קט"ו סקכ"ב ונפק"מ אי מהני אמתלא ונזכרתי ואכמ"ל וה"נ הוראת חכם חלוק מב"ד אף בדיני ממון וכנ"ל וה"נ בשויא כ' התרוה"כ דמהני בממון בעיקר דין גזל שלא בענין הממון כהודאת בע"ד וכמו דהכא מהני הוראת חכם בממון וכנ"ל.
ואכן עוד אשכחן בדין הב"ד דאיכא משמעות לפסק דין יותר מלברר ולקבוע החיוב גרידא חדא גבי נערה שנתפתתה או שנאנסה דתנן בכתובות מ"א: נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה כו' לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה וכתב הרמב"ם פ"ב מהל' נערה בתולה הט"ו מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה והשיג ע"ז הראב"ד א"א השלשה במפותה אם מת האב למה וכי יורשת אביה היא ובכס"מ תמה בזה דהא להדיא תנן לה וכתב הלח"מ דס"ל לראב"ד דדוקא בקנס דאין חיוב קודם הפס"ד הוא דתנן דזוכה בזה אבל בממון דאיכא לחיוב מעיקרא מאי איכא בפסק דין ואינה זוכה בזה וכן דעת הרי"ף ולכאורה הרמב"ם דפליג ס"ל דשפיר חייל מידי בפסק דין עצמו ויל"ע בזה. ותו אשכחן הכי גבי שור שנגח דאי נגח ואח"כ הפקיר או הקדיש איתא בקידושין י"ג: דפטור והיינו בהפקיר קודם העמדה בדין [ובפשטות היינו עד הפסק דין ולא משבאו לדין גרידא] ולכאורה קאי אף למ"ד פלגא ניזקא ממונא וחזינן ג"כ דאיכא מידי בהפסק דין אף בחיובי ממון ותו אשכחן הכי גבי זקיפה במלוה דאיתא בגיטין י"ח. מאימתי נזקפים במלוה וכתב רש"י דהדין הוי כזקיפה במלוה ובב"י סימן ס"ז כתב בדעת הרמב"ם דל"מ זקיפה רק אי ג"כ עמד בדין משעת העמדה בדין ואף בדיני ממונות [ובשם הרא"ש כתב דדוקא בקנסות] וצ"ב מאי איכא בפס"ד בממון וכנ"ל ובחזו"א סנהדרין ט"ו ב' כתב לחלק בזה בין הודאות והלואות לגזילות וחבלות יעו"ש ולכאורה הא מסתבר דהוי רק ע"י כח דהב"ד ול"מ יחיד מומחה ואשה לזה. ע"כ המכתב.
♦ ♦ ♦