♦
א.
שחיטה בסכין שתלוש ולבסוף חבר
איתא בחולין טו, ב, מחלוקת רבי ורבי חייא אם שוחט במחובר שחיטתו כשרה, דרבי פוסל ורבי חייא מכשיר בדיעבד. ובגמ' שם מבואר אליבא דרבי החילוק בין מחובר מעיקרא לתלוש ולבסוף חיברו. ובחולין טז, א-ב: יתיב רב אחוריה דרבי חייא ורבי חייא קמיה דרבי, ויתיב רבי וקאמר, מנין לשחיטה שהוא בתלוש, שנאמר ויקח את המאכלת לשחוט. ומבואר שרבי למד מאברהם שצריך לשחוט דוקא בדבר המטלטל דומיא דמאכלת. ורב שם חולק עליו וס"ל שאין ללמוד מאברהם, דהפסוק בא ללמד על זריזותו של אברהם ולא על דיני שחיטה, וכמו שפירש רש"י שם, שאברהם אבינו חש ונזהר שמא לא ימצא צור אפילו מחובר, ולכן הביא עמו מאכלת, אבל אין ללמוד מזה לענין דיני סכין של שחיטה שפסול במחובר. ולענין עבודה זרה; אמר רבא, פשיטא לי, תלוש ולבסוף חברו, לענין עבודת כוכבים הוי תלוש, דאמר מר המשתחוה לבית שלו אסרו, ואי ס"ד הוי מחובר, אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם. ומזה שאוסר בית שלו מוכח שיש לבית דין תלוש, שאם היה לבית דין מחובר, לא היה נאסר בעבודה זרה, דדינו כהרים. ולענין הכשר זרעים ע"י מים שרצה להשתמש בהם לצורך כותל, שהוא תלוש ולבסוף חיברו, בתחילה סברא הגמ' שהדבר מחלוקת בין הרישא לסיפא במשנה במכשירין ד, ה. אולם דחתה הגמ', דהרישא הסוברת שדוקא בשביל שתודח הקערה הרי זה בכי יותן, דדין הכותל דינו כקרקע, מיירי בכותל מערה, אבל בכותל בנין אף בשביל שיודח הכותל הרי זה בכי יותן. ובהמשך בעי רבא בתלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה (ועיי"ש בתוס' [ד"ה תלוש], שהשאלה אליבא דרבי, דאפשר דבזה אפי' לכתחילה שרי): ת"ש, נעץ סכין בכותל ושחט בה, שחיטתו כשרה. ומוכח דתלוש ולבסוף חברו דינו כמטלטלין. ודחתה הגמ', שאני סכין דלא מבטל ליה ת"ש במחובר לקרקע שחיטתו כשרה דלמא פרושי קא מפרש לה מאי מחובר לקרקע סכין דלא מבטל ליה.והנה בתלוש ולבסוף חברו נראה דמחד אין דינו כתלוש, ומאידך גם אין לו שם של קרקע. כך מבואר בראשונים בספק הגמ' בדין תלוש ולבסוף חברו בשחיטה, דמצד אחד אינו דומה למאכלת, דאינו תלוש, אולם מאידך גם אינו דומה לשוחט במחובר לקרקע, דאין דינו כקרקע, דמע"ז לומדים שאין דינו כקרקע, דדוקא הר יחשב כקרקע ולא תלוש ולבסוף חברו, ולכן משתחוה לבית שלו אסרו. כן מבואר מדברי הר"ן (חולין טז, ב): "ומבעי ליה גבי שחיטה אי הוי כתלוש, והיינו משום דנפקא לן מויקח את המאכלת דמשמע מיניה תלוש גמור, כדאשכחן לענין הכשר זרעים, או דילמא לאו מויקח את המאכלת גמר, ופסול מחובר גמרא גמיר ליה, ותלוש ולבסוף חברו לענין שחיטה כתלוש דמי, כדאשכחן לענין ע"ז". שאם לומדים ממאכלת, בתלוש ולבסוף חיברו אינו דומה למאכלת, משא"כ אם גמרא גמיר לה שלא ישחוט במחובר, מחובר היינו קרקע או כותל מערה וכיוצ"ב, אבל תלוש ולבסוף חברו אינו כקרקע, ורק קרקע נפסלה לשחיטה.
והסבר הנ"ל בדברי הר"ן, נמצא לגרא"ז (אבהא"ז שחיטה א, יט): "דלענין ע"ז, דממעט בקרא, הרי מוכח דדוקא מחובר ממש כמו הר לא נאסר, אבל תלוש ולבסוף חברו דלא הוי כמו הר ממש נאסר. וגבי הכשר זרעים, כיון דכתיב וכי יתן מים על זרע, לכן איכא למ"ד דהוי כמחובר, משום דהתורה הקפידה על תלוש דוקא, וגבי שחיטה מיבעי לן אי טעמא משום דכתיב מאכלת, ואז אמרינן דתלוש דוקא ולא תלוש ולבסוף חברו, או דלא ילפינן ממאכלת והוא נלמד מהלכה למעט מחובר, ולכן אמרינן דלא אימעט אלא מחובר דוקא". דתלוש ולבסוף חיברו, מצד אחד אינו מטלטלין, ומאידך – אינו קרקע כהר, ולכן בע"ז, כיון שריבוי התורה הוא דומיא דהר, תלוש ולבסוף חברו אינו דומה להר, משא"כ בהכשר זרעים, יש מ"ד שצריך להיות תלוש דומיא דזרע, ובשחיטה הספק אם צריך להיות מטלטל ותלוש כמו מאכלת, או דוקא קרקע התמעטה.
ומדברי הרי"ף (חולין ד, ב מעמוה"ר) נראה דתלוש ולבסוף חברו כשר לשחיטה, ולא חילק אם ביטל את הסכין לקרקע, עיין ברא"ש חולין א, כב, דהיינו האיבעיא של רבא, ולא איפשיטא ואזלינן לחומרא. אבל הרי"ף והרמב"ם ס"ל דבכל ענין תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש לענין שחיטה, וז"ל הרמב"ם (שחיטה א, יט): "התולש קנה או שן או שקצץ צור או צפורן והרי הן חדין ואין בהן פגם, שוחטין בהן, ואם נעצן בקרקע, לא ישחוט בהן כשהן נעוצין, ואם שחט שחיטתו כשרה". ומה שלכתחילה לא, דקיי"ל כרבי והעמידו את המשנה אליבא דרבי, דשחיטתו כשרה בדיעבד (במשנה חולין טו, ב) מיירי בתלוש ולבסוף חברו.
♦
ב.
בסוכה
ולפי דברי הר"ן והסברם, נראה להבין מש"כ בתרומת הדשן (סי' פט) לענין סיכוך בקורות עצים שחיברם לבית. תה"ד דן בדין שמחובר פסול לסכך, אם הוא הדין בתלוש ולבסוף חברו, כגון בקורות הבתים המחוברים במסמרים לכותלי הבית: "יראה דכשר הוא. וכן מוכיחות ההלכות פ"ק דסוכה (טו, ב), גבי מפקפק או נוטל אחת בנתיים, דלא פסול מחובר כה"ג. והא דמחובר מעיקרו או נטוע ולבסוף השריש, אע"ג דלענין שחיטה כתב אשירי דדינו כמחובר, משום דבעיא היא בפ"ק דחולין ולא איפשיטא ליה, י"ל כיון דלענין ע"ז הוי כתלוש, וכן לענין הכשר זרעים לחד תנא, לענין סוכה נמי הוי כתלוש".והנה פסול מחובר מצאנו בשני ענינים, או לענין אילן מחובר שאין מסככים בו, או לענין סוכה שבתוך הבית, והם לכאורה שני פסולים שונים. דאיתא בסוכה ט, ב: תנו רבנן, בסכת תשבו, ולא בסוכה שתחת הסוכה, ולא בסוכה שתחת האילן, ולא בסוכה שבתוך הבית. התוס' שם (ד"ה הא) מסבירים שפסול תחת האילן הוא מפני שאינו תלוש, וסכך הסוכה צריך להיות תלוש דומיא דפסולת גורן יקב: "לפי שהאילן מחובר ובעינן דבר תלוש, דומיא דפסולת גורן ויקב". ולכאורה אם הוי תלוש ולבסוף חיברו, היה פסולת גורן ויקב, ומה שחיברו לא בטלו מהיות פסולת גורן ויקב, דדוקא דבר שהוא מחובר מעיקרו, לכאורה אינו פסולת גורן ויקב, אבל משנתלש ונהיה פסולת גורן ויקב, לא בטל ממנו שמו.
לעומת זאת פסול של תחת הבית הוא גזה"כ שישב בסוכה ולא תחת ביתו של כל השנה. כן יש ללמוד מדברי רש"י (סוכה יד, א ד"ה ר' מאיר), לענין נסרים שיש בהם ד' טפחים: "דפסיל אית ליה גזרת תקרה. אי מכשרת בהו, אתי למימר מה לי לסכך באלו, מה לי לישב תחת קורות ביתי, אף היא בנסרים מקורה, וההוא ודאי פסול, דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל ימות השנה". דגזירת הכתוב של בסכת בא ללמדנו שיש בסוכת ארעי ולא בביתו של כל השנה. ולכן כל תקרה שהיא בגדר ביתו של כל השנה, אינה כשרה לסוכה. וע"ז מחדש תה"ד, שאם התקרה עשויה מתלוש ולבסוף חברו, אין היא ממועטת מסכת, כיון שאינה בכלל בית, הגם שבמקרים מסוימים יהיה פסול מדרבנן מגזירת תקרה, ולא גרע מנסרים רחבים.
♦
ג.
בדיני ממונות
הטור (חו"מ סי' צה) הביא מדברי העיטור שתלוש ולבסוף חיברו דינו כתלוש. וז"ל העיטור (אות ע, עיסקא וחוב, הלכות מלוה ע"פ כ, ג): "וקי"ל כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ואפילו ענבים לבצור לאו כבצורות דמיין. ודוקא ענבים וכל דמחסרי מעשה ידי אדם, אבל תמרי דמנפשייהו נתרן, קי"ל כל העומד לגדור כגדור דמי. ומסתבר גידולי קרקע, אבל תלוש ולבסוף חיברו, כגון כותל בנין, וכגון שקבעו, וכורת דבורים, קי"ל כרבנן דאמרי כל המחובר לקרקע אינו כקרקע. דתנן, דף של נחתומין שקבעו בכותל, ר"א מטהר וחכמים מטמאין. אבל ר"ת אמר, מדשלח רב נחמיה כי אתיא ההיא איתתא לקמיה אגבייה עישור נכסי, מאי סטורבונ דאינון מטלטלין קבועין בקרקע, ש"מ סוגיא דשמעתא כר' אליעזר סלקא, דאמר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, ולא איתברר לן שפיר". ומחלוקת ר"א וחכמים הינה בדף של נחתומין שקבעו בכותל, והיא משנה בכלים טו, ב, והובאה בב"ב סו, א, ומחלוקת ר"א וחכמים אם דף של נחתומין שקבעו בקרקע אם דינו כקרקע, דר"א ס"ל דדינו כקרקע, וחכמים ס"ל דדינו כמטלטלין, שלא התבטל בקרקע, והובאה המשנה בגמ' ב"ב סו, א. ומה שהביא דעת ר"ת דלכאורה משמע שפסקו שדינו כקרקע לענין עישור נכסי, הוא שם בגמ' סו, ב-סז, א: שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטי לנהרדעא, כי אתיא הך איתתא לקמך אגבה עישור נכסי אפי' מאצטרובלי דריחיים. ועיי"ש ברשב"ם שלמד מזה דקיי"ל כר"א דתלוש ולבסוף חיברו דינו כקרקע: "דאינון מטלטלי קבועין בקרקע. שמעינן מינה דסוגיא דשמעתא כר"א סלקא דסבר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. כן פי' ר' חננאל, והכי פסק' אליבא דהלכתא וכן עיקר". אולם כנ"ל דעת העיטור דקיי"ל כחכמים, ואין דינו כמחובר.ובדרכי משה שם (חו"מ צה, ב) ציין לדברי המרדכי בשבועות, דלבית יש דין מחובר לענין שומרים. דכך כתב המרדכי (שבועות סי' תשעג): "שהשואל בית מחבירו ונשרפה שהוא פטור", הרי שלבית יש דין של קרקע. ושתי הדעות, דעת העיטור ודעת המרדכי, הובאו ברמ"א חו"מ צה, א: "י"א דתלוש ולבסוף חברו בקרקע לאו כקרקע דמי, ויש חולקין. ולכן אם שאל בית, ונשרף, פטור מלשלם". והרמ"א ציין לחו"מ שא, א, שם פסק הרמ"א רק כדעת המרדכי, שבית דינו כקרקע לענין שומרים, ולכן השואל בית ונשרף פטור מלשלם.
והש"ך צה, ח כתב דמשמעות דברי הרמ"א כביכול חולק העיטור על המרדכי לענין בית, והעיטור סובר דתלוש ולבסוף חיברו דינו כמטלטלין מתיחס גם לענין בית, אינה נכונה. דאף העיטור מודה שבית דינו כקרקע, ורק בכותל ס"ל דדינו כמטלטלין. והא דאיתא בחולין טז, א דכותל בית דינו כבית, היינו לענין איסורא ולא לממון. הש"ך מוכיח כן מדברי הטור, שהביא את בעל העיטור שדינו כמטלטלין, ומיד אח"כ, מבלי להזכיר שזה אינו עולה לשיטתו, הביא מהרמב"ם לענין מודה במקצת בשכירות בית, שחייב שבועה מהתורה: "כתב הרמב"ם, הטוען לחבירו שכנת בביתי ב' חדשים ואתה חייב לי שכרם, וזה אומר לא שכנתי אלא חדש, הרי זה מודה מקצת, שאם היה שכר החדש שוה ב מעין, ה"ז נשבע מן התורה". והטור שינה את לשון הרמב"ם שכתב שכנת בחצרי, לשכנת בביתי. ואם בית דינו כמטלטלין, מה הרבותא בשכר בית שיש בו שבועה מן התורה, הרי גם בבית עצמו יש בו שבועת מודה במקצת, אלא מוכח שהטור סובר בדעת הרמב"ם שבית דינו כקרקע, וא"כ מדוע לא ציין הטור שהרמב"ם לא ס"ל כעיטור. אלא בהכרח הטור סובר שבבית גם העיטור מודה שדינו כמטלטלין.
עוד ראיות שהביא הש"ך דבית דינו כקרקע, דהרי בכל מקום קיי"ל דבית נקנה כקרקע, בכסף בשטר ובחזקה (ועיין במג"א תרלז, ז שכתב לדחות, דשמא הבית נקנה באגב הקרקע, וצ"ע). וגם דינו כנכסים שיש בהם אחריות. וכן כתב הרמב"ם (מכירה יג, יד): "כשם שאין לקרקעות הונייה, כך שכירות קרקע אין לו הונייה, אפילו שכר טרקלין גדול בדינר בשנה, או רפת קטנה בדינר בכל יום, אין לו הונייה". וכן פסק בשו"ע רכז, לב. ואם איתא דהעיטור סובר דבית דינו כמטלטלין, היה לשו"ע לציין שיש חולקים וסוברים ששכר טרקלין דינו כמטלטלין, הואיל וטרקלין דינו כמטלטלין. אלא בהכרח דאף העיטור מודה בבית דדינו כקרקע. וכך היא מסקנת הש"ך שם: "ועכ"פ נראה עיקר לדינא דבית לענין שומרים ושבועה הוא כקרקע, וכמו שכתבתי. וכן מוכח מדברי הרב המגיד פ"ה מהלכות טוען דין ה' במה שכתב שם שבפרק שביעי מהלכות שכירות [ה"ב] מבואר ששכירות קרקע היא כקרקע לענין שבועה, ובפרק שביעי מהלכות שכירות מיירי הרמב"ם בבית, וכמ"ש לקמן סימן שי"ב סעיף [ט"ז סקט"ז], ע"ש. וכן מוכח בטור כאן סעיף ח' שכתב בשם הרמב"ם, שכנת בביתי כו', וכמו שכתבתי לעיל. וכן מוכח להדיא מדברי המרדכי והגהת מרדכי פרק המוכר את הבית שהבאתי לקמן ס"ק י"ב, ע"ש. וגם התוספות פרק הדיינים דף מ"ב ע"ב [ד"ה שומר חנם] ותוספות יום טוב שם [פ"ו מ"ה] והסמ"ג דף קע"א ע"א [עשין צ"ה] כתבו בפשיטות דאם שאל בית ונשרף פטור משום דאין דין שומרים בקרקעות, וכמו שכתב המרדכי פרק הדיינים, וכן כתב האגודה שם, והכי נקטינן". הרי שלהלכה דעת הש"ך דבית דינו כקרקע. ולמש"כ לעיל מינה, גם דעת העיטור אינה חולקת בזה.
ובקצוה"ח ג הקשה על הש"ך, אולם לדינא הסכים עם הש"ך דבית דינו כקרקע. גם התומים (אורים צה, יא) הסכים לדעת הש"ך: "ונכון אתו לדינא, דקאמרינן (ב"ב סז, א) דמגבי עישור נכסים מעמלים דבתים, וא"כ או דקי"ל תלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר, או בית שאני". ובתומים צה, ג כתב החילוק בין ע"ז, שבית דינו לענין ע"ז כמטלטלין, לבין שבועה, דלענין עבודה זרה לומדים שאין ע"ז בקרקעות דומיא דהרים, ולכן בית שהוא תלוש ולבסוף חיברו, אינו דומה להרים ואינו ממועט מע"ז. אולם בממונות התמעטו קרקעות מ"כסף או כלים", שאינן מטלטלין ככלים, וא"כ גם בתלוש ולבסוף חיברו כבר אינו בבחינת מטלטלין דומיא דכלים.
והנה הגר"א קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן סי' כג) כתב לבאר דכל דבר שהיה קודם כלי, או היתה לו חשיבות לענין הדבר המסוים, הרי בחיבורו לקרקע לא התבטל ממנו תורת כלי. אבל אם חיבר עצים ואבנים, וע"י חיבורם נעשו כלי, אין להם דין של תלוש אלא מחובר: "דכל דלא הוי כלל כלי בתלוש חשיב כקרקע, ובזה כו"ע מודו דכל המחובר לקרקע ה"ה כקרקע. והא דהוצרך בצינור דאינו פוסל בקבעו תחילה לטעם דשאיבה דרבנן היא, דבצינור מיירי דנעשה צינור בתלוש, ושפיר חשיב כלי. והא דקבעו ולבסוף חקקו היינו החטיטה בצינור לקבל צרורות דיהא לו בית קיבול, דבלא"ה אינו פוסל מדין שאובין, אבל הבית קיבול אינו ענין לשם כלי, דגם מקודם הוא כלי, אלא דלקבלת טומאה בכלי עץ בעינן כלי קיבול דוקא דומיא דשק (שבת קכ"ג ע"ב). וכיון דחשיב כלי גם בתלוש, ממילא בחיבורו לא פקע שם כלי מיניה ... אך הגדר הוא דאינו נעשה כלי במחובר, וכל שלא היה עליו שם כלי בתלוש, לא יעשה כלי בשעת חיבורו לקרקע. וממילא העצים ואבנים בעצמותם יחשבו תלושים, למ"ד תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש, אך בנוגע לדין כלי דלא היה מקודם כלי, חשוב כמחובר. ולכן גבי ע"ז, דגם עצים ואבנים נעשים ע"ז, וכן לגבי הכשר דבעינן אחשביה לצורך דבר תלוש, אבל הרי לא בעינן שיחשב לצורך כלי, דגם ברוצה שיפלו על עצים ואבנים מכשרי, ולענין זה שפיר חשיב הכותל תלוש, וכן לגבי שחיטת חולין דלא בעינן כלי".
בדרך זו רצה הגר"א קוטלר לבאר את שיטת הש"ך הנ"ל המחלק בין בית לכותל, דבבית לכ"ע הוי מחובר, משא"כ בכותל. דבית שעשוי מעצים ואבנים, אם הנידון הוא על העצים והאבנים, באנו למחלוקת תלוש ולבסוף חיברו. אבל בשבועה ובשומרים הנידון הוא על היצירה שנוצרה מהעצים והאבנים, דהיינו הבית, לכן אין נידון על התלוש אלא היצירה שנוצרה במחובר, ולכן דינה כמחובר. משא"כ בכותל לענין הכשר זרעים, הנידון לאו דוקא על הכותל אלא על האבנים, ולכן דינם כתלוש: "דבתלוש ולבסוף חיברו, אף בלא היה כלי, מ"מ חשיב תלוש, ואף דחשיב תלוש, מ"מ לגבי חשיבות הכלי דנתחדש אחר החיבור חשיב מחובר ולא נעשה כלי. ונמצא דישנם שני הדינים בבת אחת, דאף דלגבי העצם חשיב תלוש, לגבי כלי הוי מחובר, וממילא ה"ה בעשה בית מעצים, דאף דהעצים הוי תלושים לגבי עצמם, אך הבית דנעשה בית במחובר, לגבי זה חשיב שפיר מחובר, כמו לגבי כלי שנעשה במחובר. ומהאי טעמא פשוט בכל ישראל דעושין מקוה מנסרים או מאבנים, ואף דקיי"ל תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש, וא"כ ליהוי כטובל בדבר תלוש, ואנן בור בעינן, ואף אי לא יחשב כלי לא יועיל. אך באמת דלגבי זה שפיר חשיב מחובר, וז"ב. ולפי"ז פשוט לענין ממון, דבבית הטענה והתביעה היא על הבית בתורת בית, ולא על העצים והאבנים, וכן במסר בית לשמור (רמ"א שם) או דינו של הרמב"ם (פ"ז משכירות ה"ב ופ"ה מטו"נ ה"ה) בטוען על משך שכירות הבית, ולגבי חשיבות ודין בית בודאי הוי כקרקע (עי' ש"ך סי' שי"ב סקט"ז). משא"כ בכותל בנין לענין הכשר, התם הנידון אם האבנים חשיבי כתלושים, דאז הוי אחשביה לצורך דבר תלוש".
מזה אפ"ל לנדון כל דבר מחובר שחיבר לקרקע, כמו מזגן או ארון, בחיבורו לא התחדש כל חידוש של כלי, רק כיון שרצו שיהיה קבוע במקומו חזק, חיברו אותו למחובר, אולם לא התחדש כל דבר בכלי עצמו התלוש בעצם חבורו, הוא נשאר אותו כלי, והנידון כלפיו הוא מזגן או ארון ולא בית וחלק מהבית (מבלי להכנס לשאלת מכירת המחובר, אם המוכר את הבית, מכר גם מחוברים אלה דנקיט בסיכי וכו', עיין חו"מ ריד, יא וברמ"א שם, ומשתנה מזמן לזמן לפי המנהג, עיי"ש. וע"ע בתש' חת"ס חיור"ד קצח, ז), אולם אם יחשב לענין דיני ממונות כמו שומרים אונאה וכד', דינו כמטלטלין ויש בהם אונאה. ורק אם מכרו את הבית עם המזגנים במחיר אחיד, הרי הוא בכלל הבית ונמכר אגבו, אך בנדו"ד שמכרו כדבר נפרד ולא חלק מהבית, דינו כמטלטלין ולא קרקע, כיון שבחיבורם לא השתנה דבר ולא התחדש דבר.
כסברת הגר"א קוטלר, מצאתי אח"כ לגר"י הלר (עמודי אור קז, ד), וז"ל: "ושורש הדבר לענ"ד, דכל תלוש ולבסוף חברו לא אבד ע"י חבורו דינו שהיה בו בתלוש. אבל בדבר המתחדש אחר חיבורו, ולא היה בו כלל בעודו בתלוש, בזה דינו כמחובר". והיינו שצריך חיבור התלוש לקרקע לחדש מציאות חדשה, שאם החבור נשאר כקדמותו וכל החילוק הוא אם התלוש מחובר לקרקע או לא, דינו כתלוש (למ"ד תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש), ורק אם בהתחברו לקרקע התחדשה מהות חדשה, כמו אבנים ועצים שיצרו בית.
ומכאן גם תשובה למה שנשאלתי פעמים רבות באופנים שונים, אם מכשירי חשמל דינם כמחוברים לקרקע, כיון שכל פעולתם והוויתם הוא בחיבור לקרקע. ואף שיש להשיב בכמה אופנים אחרים, כמו שהחיבור אינו קבוע בקיר ועוד, מ"מ בחיבור לקרקע לא התחדש דבר, והמוצר החשמלי נשאר באותה מתכונת ושמו עליו גם בחבור לקרקע. ולכן כיון שלא התחדש דבר בחיבור לקרקע, הואיל והוי תלוש ולבסוף חברו שלא התחדש הכלי בחיבור, בכגון זה דינו כמטלטלין וכמו שנתבאר, וזאת בנוסף לדחיות אחרות שיש לדחות.
לאור האמור יש אונאה למזגנים שנמכרו אף שהם מחוברים לקיר.
♦ ♦ ♦
נספח מהרב יעקב דוד אילן שליט"א
סכך תלוש ולבסוף חיברו
בפוסקים מצינו דיון היכא דמעיקרא הניח סכך שהיה תלוש ולבסוף חיברו אם נידון כהניח סכך מחובר, דכ' התרוה"ד בריש הל' סוכה סימן פט הביאו הב"י בסי' תרכו בסופו דלענין סכך תלוש ולבסוף חיברו כשר, דכיון דלענין ע"ז פסקי' דהוי כתלוש, אף דלשחיטה הוי כמחובר, ה"נ לענין סכך חשיב כתלוש, והביאו המג"א והמ"ב שם להלכה, והב"י הגיה בסו"ד התרוה"ד מש"כ דבסוכה כשר מחובר דהיינו תלוש ולבסוף חיברו עי"ש. ודברי התרוה"ד צ"ע דאמאי מדמי' סוכה לע"ז ולא לשחיטה דמבע"ל בחולין טז דבתלוש ולבסוף חיברו הוי כמחובר, וע"ע בדרישה בהל' שחיטה מש"כ על דברי התרוה"ד.ונ"ל בזה עפ"י יסוד המאיר לעולם בסי' ה שכ' בישוב קושית הרע"א בשו"ע יו"ד סימן ו ס"ב דאמאי פסלי' גבי שחיטה צפורן ושן המחוברין לבהמה, דילמא דוקא במחובר לאדם דהוקש לקרקעות פסול, אבל במחובר לבהמה יהיה כשר וכו', ותו"ד דגבי שחיטה תליא בדין תלוש ומחובר ולא בדין קרקע ומטלטלין, ובתחילת דבריו כ' היסוד דלענין ממונות תלוי בדין קרקע ומטלטלין, וכגון לענין שבועה ושומרים וכו' דשם נתמעט קרקע מדין שבועה ואין המיעוט מדין מחובר, ותלוש ולבסוף חברו ל"ח קרקע אבל מ"מ מקרי מחובר, אבל לענין איסורין כמו שחיטה וגט תליא בדין מחובר ותלוש, ולכן לענין שחיטה מבע"ל דיהא פסול דנתמעט מקרא דויקח וגו' דבעי' תלוש, וכה"ג ל"ח תלוש עכתו"ד, אך נראה דאין החילוק דוקא בין ממון לאיסורין אלא בכל מקום תלוי כפי שנכתב המיעוט בתורה, וכגון לענין ע"ז תליא בדין קרקע ומטלטלין, דנתמעט אלהיהם על ההרים דקרקע אין בה תפיסת אדם ולא נעשית ע"ז, ובתלוש ולבסוף חיברו לענין ע"ז ל"ח קרקע ולהכי מקרי שיש בו תפיסת יד אדם ומש"ה נאסר. ונראה דגדר הדברים דבדבר שאין בו תפיסת יד אדם אין בכוחו לייחדו לע"ז, על דרך שאינו יכול לעשות ע"ז בדבר שאינו שלו. וכן באונאה המיעוט הוא על קרקעות ולא על מחובר, ותלוש ולבסוף חיברו ל"ה קרקע, ולהכי יש בו אונאה.
[ולענין מעילה כ' הכ"מ פ"ה ממעילה ה"ה דתולב"ח הוי כמחובר ואין מועלין בו, והק' דמ"ש דלענין ע"ז הוי כתלוש, ולכא' י"ל דלענין מעילה תליא בדין מחובר ותלוש דבמחובר ליכא מעילה, ומש"ה כה"ג אין מועלין דהוי כמחובר, משא"כ בע"ז דתליא בדין קרקע וכמבואר, ועי' בהמאיר לעולם בסו"ד שם שהעיר דהא מעילה ילפי' מתרומה, ולפ"ז ע"כ דגם בתרומה תליא בדין תלוש ומחובר, ועי' תוס' סנהדרין טו. עוד העיר שם מהא דאין מועלין בעבדים אף דל"ה מחובר אלא דדינו כקרקע עי"ש, [ויש לדון ולחלק בזה בין מעילה דהנאה דילפי' מתרומה למעילה דהוצאה דילפי' מע"ז, ובמעילה דהוצאה ה"נ יהיה מעילה דנחשב כתלוש משא"כ במעילה דהנאה]. ולענין שבועה דאין נשבעין על קרקעות עי' חו"מ סי' צה ס"א ב' דעות אם תלוש ולבסוף חיברו הוי כקרקע, והמח' תלויה אם המיעוט בשבועה הוא דאין נשבעין על קרקעות או דליכא שבועה על מחובר, ועי"ש בהגר"א, ולכן אין מקום לקו' התומים דאמאי הביא הרמ"א ב' דעות, ולענין ע"ז סתם ביו"ד בסימן קמה דהוי כתלוש, דשאני ע"ז דלכ"ע המיעוט הוא דומיא דהר דל"ל תפיסת אדם והוי מיעוט בשם קרקע וכנ"ל ולהכי כה"ג הוי כתלוש, ועי' צל"ח חולין טז שהרגיש בכעי"ז ונתכוין לחי' הר"ן שם דשאני ע"ז דנתמעט מקרא דולא ההרים אלהיהם א"כ בעי' דומיא דהר דיהיה מחובר מעיקרו, משא"כ שחיטה דממעטי' מויקח את המאכלת שפיר ממעטי' גם תולב"ח, ולדברינו א"צ לזה וכמבואר, ולענין גט מבואר בראשונים בגיטין פרק שני דתולב"ח ל"מ, והיינו כיון דהתם המיעוט בדין מחובר וזה עדיין חשיב מחובר].
ולפ"ז נ"ל בכוונת התרוה"ד דלענין סכך עיקר הפסול הוא דא"א לסכך בקרקע אבל אין פסולו מדין מחובר, וכלשון הר"מ בהל' סוכה פ"ה ה"א אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ שנעקר מן הארץ [ובה"ב או במחובר לארץ פסולה], היינו דבעי' גדולו מהארץ ונעקר מהארץ, דמשמע דהמיעוט הוא בשם קרקע עי"ש, ומש"ה שפיר כ' התרוה"ד דהוי כע"ז דבתלוש ולבסוף חיברו כיון דל"ה קרקע נידון כתלוש וכשר לסכך בו, ונראה דכמו דבע"ז המיעוט הוא דבקרקע אינו יכול לייחדו לע"ז והיינו במחובר מעיקרו, ה"נ בסוכה דאם הוי מחובר מעיקרו אינו יכול להחיל עליו לשם צל, דבמחובר דל"ח עשיית אדם לא נתפס יחודו לשם צל, דכל שהוא מחובר לאילן שם הוא מקומו וגם לאחר ההנחה בסוכה נחשב אילן שסוכה מתחתיו והוי הפקעה משם סוכה, וכמו דאינו חל שם סוכה על בית ה"נ על מחובר, והיינו במחובר מעיקרו דהוי כקרקע ולא חל עליו מחשבתו לשם צל. [והאב"נ או"ח סימן תעה כ' דכל שאינה עומדת לצל אף שמוצל לא מקרי סוכה, ובתוס' רי"ד ע"ז כז כ' דסוכה נמי בכל טצדקי שהיא עשויה לצל היא כשרה הילכך היא כשרה אפילו בגוי וכו', היינו שהסוכה "עשויה" לצל, ונתבאר בשעור כללי הקודם דמהני לזה רוב הסכך, כיון דע"י הרוב נחשב דהסוכה עשויה לצל].
ונראה דזהו כוונת התרוה"ד בסיום דבריו דבסוכה כשר מחובר, והב"י הגיה בדבריו דהיינו תלוש ולבסוף חיברו, ונראה דכוונת התרוה"ד דליכא פסול מחובר בסכך אלא הפסול הוא דאין מסככין בקרקע, ולהכי תלוש ולבסוף חברו הוי כע"ז דנחשב כתלוש כיון דל"ה קרקע.
ועפי"ז יבואר התוס' סוכה יא: ד"ה דשלפינהו שכ' גבי קצץ כשנפשח ומעורה בקליפתו דאע"ג דחשיב כתלוש מ"מ כיון דלא נקצץ לגמרי ל"א זו היא עשייה, ומבואר בתוס' דאף דסכך כזה שמעורה בקליפתו נחשב כתלוש וכשר לסכך בו, מ"מ לענין קציצתן זוהי עשייתן בעי' שיהא קצוץ לגמרי ול"מ כה"ג, ובתור"פ מפורש דהוי מהתורה, וצ"ב דממנ"פ אם הוי כתלוש יחשב ג"כ לקציצתן, ומה לי שהם מעורים נימא דהקציצה הוי עשייתן שהרי תלושים הם, ובחלקת יואב באו"ח סימן י הק' דאמאי כשר לסכך, והרי לענין שבת כה"ג חייב משום תולש, ולכא' י"ל דאף דדינם כתלוש מ"מ כיון דהם מעורין ולא ניכר שהם תלושים לא חל עליהם שם עשיית סוכה, והיינו דיסוד הקציצה דמהני לרב הוא משום דמתנתק בכך מהאילן שעי"ז הוי כסכך על הסוכה, אבל כשהוא עדיין מחובר לאילן לא חל עליו כוונת דלשם צל.
אכן נראה יותר ברור עפי"ד התרוה"ד דלענין סכך מחובר עיקר פסולו הוא דהסכך הוי של קרקע, והכא הוי כעומד ליתלש ל"ח קרקע ולכך כשר לסכך בו, והמאיר לעולם כ' שם בסוף הסימן דבעומד ליתלש לא חשיב קרקע ולא חשיב מחובר עי"ש, אמנם מסתבר דאם הוי מחובר גמור לא יהני לסכך בו אף בעומד ליתלש דמ"מ כעת מחובר, ולא חשיב עשייה של סכך סוכה, ובפרט לריטב"א דפסול מחובר הוא מדין תולמ"ה הרי בעי' עשיה, אבל בנידון התוס' דכבר הוי תלוש ורק מעורה בקליפתו בזה שפיר י"ל דכשר לסכך בו דזה ודאי לא מקרי קרקע, אך לענין דין קציצתן זוהי עשייתן בעינן קציצה לגמרי וכמש"נ לעיל דבפסול בגוף הסכך בעי' עשייה גמורה בסכך שלא יהיה שייך לקרקע ולכן בכה"ג דמעורה בקליפתו לא חשיב קציצה.
ומצאתי סיוע לדברינו ממש"כ באגלי טל במלאכת קוצר [סעיף כא אות ו] דכיון דהמיעוט בסכך מחובר הוא מקרא דבאספך מגרנך ומיקבך וכו', ילפי' דאם מחובר הי' כשר א"כ משכח"ל גורן שאינו מק"ט במחובר, וע"כ מחובר פסל לסכך כיון דחשוב כמו הקרקע ועפר פסול לסכך דאין גידולו מהארץ, ולפ"ז כ' באגלי טל שם דלהכי כ' התוס' דבנפשח כיון דהא מטמא טו"א להכי ע"כ דל"ה כקרקע ומסככין בו עכתו"ד, ומבואר בדבריו כמש"כ דלענין סכך הפסול הוא מחמת דא"א לסכך בקרקע.
ויש להוסיף דבירושלמי כלאים פ"ז ה"ו אי' דדלעת כתלוש לסכך בה, ובפי' הפ"מ ורידב"ז והגר"א כ' דהיינו בעציץ נקוב, דאף דלכלאים ושבת הוי מחובר לענין סכך חשיב כתלוש, וצ"ב דבעציץ נקוב ממנ"פ יהיה פסול דהא חשיב כקרקע וגם הוי כמחובר, ואכן בחזו"א סימן יג פי' בעציץ שא"נ, ומפורש כדבריו ברבינו מנוח בהל' סוכה פ"ה ה"ב דהירוש' קאי בעציץ שא"נ, אלא דעי"ש שכ' הטעם דכשר כיון דגם לענין שבת ל"ח מחובר, אמנם לפ"ד הרי גם היכא דלענין שבת הוי מחובר וחייב משום תולש עדיין אינו מוכרח דפסול לסכך כיון דל"ה כקרקע.
♦ ♦ ♦