משל התל והחריץ
לבאר עומק הגזירה שהייתה על ישראל והנס הגדול שנצלו ממנה
כל מי שקורא את המגילה בהתבוננות, שם אל ליבו לקשיים רבים וחוסר הבנה בהתנהגותו של אחשוורוש ומאידך במעשיו של המן, היאך הסכים אחשוורוש להמן, מדוע הוצרך המן להציע כסף ועוד. ננסה בעזרת ה' לפלס דרך הנשזרת בפסוקי המגילה ועל פי דרשות חז"ל הקדושים להאיר את העומק הטמון במגילה ולהבין את עוצם הנס.חז"ל הקדושים מתארים לנו בדרך משל את שנאת אחשוורוש והמן לעם ישראל, שהיא הגורמת שגזרו שניהם יחד גזירת שמד עליהם (מגילה יד ע"א):
אמר רבי אבא, משל דאחשורוש והמן למה הדבר דומה? לשני בני אדם, לאחד היה לו תל בתוך שדהו, ולאחד היה לו חריץ בתוך שדהו, בעל חריץ אמר: מי יתן לי תל זה בדמים! בעל התל אמר: מי יתן לי חריץ זה בדמים! לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל חריץ לבעל התל: מכור לי תילך! - אמר לו: טול אותה בחנם, והלואי!
רבות שאלתי את עצמי, הרי יש הבדל בין בעל התל לבעל החריץ, לבעל התל יש דבר שאינו חפץ בו, ואילו לבעל החריץ יש חיסרון שהיה רוצה להשלימו. א"כ, מוטל עלינו לברר את ההבדל המהותי בין אחשוורוש להמן, שהאחד הוא בעל התל והשני הוא בעל החריץ.
דבריהם של חז"ל הקדושים אינם כמשלים בעלמא שיפים הם להמחיש את הנמשל הפשוט ותו לא. יש בהם עומקים נוספים, וכל פרט שנמצא במאמריהם חשוב הוא וודאי שיש לו משמעות.
מי הוא בעל התל ומי הוא בעל החריץ, כבר הכניסו לנו חז"ל בתוך המשל עצמו - "לימים נזדווגו זה אצל זה, אמר לו בעל חריץ לבעל התל" וכו', הרי שבעל החריץ הוא המן הרשע שביקש לקנות את עם ישראל ולאבדם, ובעל התל הלא הוא אחשוורוש שהסכים לוותר על הכסף ובלבד שייקח את עם ישראל ויעשה בהם כרצונו.
יש להעמיק ולהבין, מדוע החליטו חז"ל להמשיל את המן לבעל החריץ ואילו את אחשוורוש לבעל התל?
כשננסה להעמיק ולהבחין בהבדל בין חריץ לתל נמצא, כי לבעל החריץ יש חסרון בחצרו, יש לו בור עמוק שעליו לדאוג למלא אותו. לעומתו, בעל התל, אמנם התל גורם לו עיכוב וצער והוא מאוד רוצה לפנותו מחצרו, אבל יש לו יותר דברים בחצרו. שני השכנים האלו בבעיה, אלא שלאחד יש חסרון שעליו לדאוג להשלימו ואילו לשכנו יש תוספת שמפריעה לו ומייחל הוא שתילקח ממנו.
הסכמת אחשוורוש לאבד את היהודים טעונה ביאור, אמנם שונא הוא את עם ישראל ואינו מחבבם כלל, אבל הוא מלך על הרבה מדינות, שליט על כולם וודאי שיש לו רצון שיהיו לו יותר ויותר נתינים הסרים למשמעותו, ובפרט היהודים הידועים בחוכמתם הגדולה וביכולתם לתרום ממנה להצלחת הממלכה בכלל ולהעצמת כוחו בפרט, מדוע הסכים כל כך בשמחה לאבד אומה שלימה?
בשונה ממנו, המן הרשע, שזכה לגדולה עצומה להיות שני למלך בפתע פתאום, וודאי שכל מי שיתכן ויעמוד בדרכו להגיע לשיא הכבוד, יחפוץ עד למאוד להסיר אותו מדרכו בכל מחיר, לכן רצה לאבד את כל היהודים, שלפי הבנתו היוו איום גדול להמשך טיפוסו במעלות הכבוד, כשראה את מרדכי מנהיגם נמנע במכוון מלהשתחוות לו.
אחשוורוש המלך לעומתו, כאמור, הסכמתו למעשה הנפשע טעונה ביאור.
היאך הצליח המן הרשע לשכנע את אחשוורוש להעביר אליו את הטבעת ולבצע את זממו, הוא מספר למלך כמה עם ישראל אינם תורמים לממלכה ועוד כמה דברי הבל (ג, ח):
"וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָֽעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם".
חז"ל מתארים לנו בשלימות את הדו שיח בין המן לאחשוורוש (יג ע"ב):
אמר רבא: ליכא דידע לישנא בישא כהמן. אמר ליה: תא ניכלינהו! - אמר ליה: מסתפינא מאלוקיו, דלא ליעביד בי כדעבד בקמאי. - אמר ליה: ישנו מן המצות. - אמר ליה: אית בהו רבנן. - אמר ליה: עם אחד הן. שמא תאמר קרחה אני עושה במלכותך - מפוזרין הם בין העמים, שמא תאמר אית הנאה מינייהו - מפורד, כפרידה זו שאינה עושה פירות. ושמא תאמר איכא מדינתא מינייהו - תלמוד לומר בכל מדינות מלכותך. ודתיהם שנות מכל עם - דלא אכלי מינן, ולא נסבי מינן, ולא מנסבי לן. ואת דתי המלך אינם עשים - דמפקי לכולא שתא בשה"י פה"י. ולמלך אין שוה להניחם - דאכלו ושתו ומבזו ליה למלכות. ואפילו נופל זבוב בכוסו של אחד מהן - זורקו ושותהו. ואם אדוני המלך נוגע בכוסו של אחד מהן - חובטו בקרקע ואינו שותהו.
המן משכנע את אחשוורוש שלא משתלם לו להשאיר את עם ישראל קיימים בממלכתו. המתבונן בדבריו מתפלא, המן לא בא בטענה שהם מורדים במלכות או שהם מבזים את החוקים, הוא סך הכל מדבר סרה על המנהגים שנהגו בהם עם ישראל עוד מקבלת התורה. מסתבר שאחשוורוש כבר ידע את כל הסיפורים האלו, כל מה שהמן ניסה והצליח להשיג בפטפוטים האלו רק להשניא על לב המלך את היהודים שמקיימים באדיקות את המצוות האלו.
הדבר טעון ביאור, וכי לא נכון יותר למצוא עילות יותר כבדות משקל לשכנע את המלך לאבד אומה שלמה, הרי לקח לו זמן לשכנע את אחשוורוש שייתן לו את הטבעת לבצע זממו, היה עדיף לו למצוא כמה מקרים בהם היהודים ביזו את המלך או עברו על החוקים ולנפחם, עד כדי שהמלך יחשוב שכך היא ההתנהגות של כל העם וכך היה משיג את מטרתו במהירות יותר. מדוע חיפש המן את הסיבה למעשיו בהכפשת דת היהודים?
♦
פרשת הכסף
חז"ל במשל מבארים במשל את אי הסכמתו של אחשוורוש לקבל את עשרת האלפים ככר כסף שהציע לו המן, כיון שגם אחשוורוש חפץ היה לאבד את היהודים וגם הוא היה שונאם לא פחות, הסכים מיד בלי נטילת הכסף והעיקר שתפנה אותם מהממלכה. אך עדיין הדבר אינו מובן כלל, אחרי שהמן כבר הציע לו כסף ומוכן להביאו לקופת המדינה, מדוע אחשוורוש מסרב. ידוע הכלל "נותנים לך תקח", שכך היה מרוויח פעמיים, גם גנזיו היו מתמלאים בעוד עשרת אלפים ככרות כסף וגם היה המן נוטל מחצרו את התל שכל כך הפריע לו?גם עצם הצעת המן לשלם על המהלך מעוררת תמיהה, אם הרעיון שלו כל כך טוב ונחוץ, מדוע צריך לשחד את אחשוורוש להסכים לו, תסביר היטב, תשכנע ותצליח, עשרת אלפים ככר כסף על שום מה?
אחר כך, כשמרדכי מספר לאסתר מה אירע ומדוע הוא לבוש בגדי שק ברחובה של עיר, הוא אומר לה כך (פרק ד, ז):
"וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וְאֵת פָּרָשַׁת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר אָמַר הָמָן לִשְׁקוֹל עַל גִּנְזֵי הַמֶּלֶךְ בַּיְּהוּדִים לְאַבְּדָם".
היה חשוב לו להדגיש שהוכנס למהלך גם "פרשת כסף", המן היה מעוניין לשלם למלך על כך, והלה סירב. מדוע היה חשוב למרדכי להביא לידיעת אסתר פרט זה?
כל השאלות האלו, מובילות אותנו למצוא את הסוד הטמון בכל מהלך הגזירה וההצלה ממנה בהשגחה פרטית מאת ה' יתברך, השזור לכל אורכה של המגילה.
♦
ההבדל בין אחשוורוש להמן
לא הרי אחשוורוש כהרי המן בשנאתם לישראל, אמנם שניהם שנאתם לעם ישראל הייתה תהומית עד כדי נקמה, אבל כל אחד ממבט אחר.אחשוורוש, מלך עריץ שולט על כל העולם כולו, רוצה בעוד ועוד נתינים שסרים למשמעותו, חפץ הוא בכמה שיותר "שקט" במדינות, כל מרד שמתעורר ולו ברמז דק מדריך את מנוחתו ולא נותן לו לישון בלילה.
[חששו של אחשוורוש מכל ניצן של מרד, מוכחת מתוך תשובתו לאסתר (ה, ג) "... עד חצי המלכות ותעש", דרשו חז"ל זהו בניין בית המקדש].
המן מכיר את המצב, רואה שאחשוורוש דואג וחרד על כך, מנתח לפניו את דת היהודים, הוא משכנע אותו בצבעים עזים ושקריים כי כל כולה של הדת הזו היא להביא את ההולכים בעקבותיה למרוד בו ולהסיר את עול מלכותו מעליהם. הוא מתאר לפניו תמונה המראה שעם ישראל מפוזרים בעולם בין האומות והם כפרדה שאינה עושה פירות שאומרים הם תמיד שה"י פה"י, ולא מתערבים עמנו לקחת מבנותינו להם. מכח חוקי תורתם הם גם מזלזלים בנו יותר מאשר בזבוב. כל המצוות האלו גורמות לכך שבשאר העם הגר במחיצתם מבצבצים ניצנים של מרד, ולכן אין למלך שווה להניחם.
אחשוורוש מהמבט לו מנתח את הדברים, שאם נבטל מהם את האפשרות לקיים את דתם, נשנה את היהודים שיהיו כשאר האומות, הכל יבוא על מקומו בשלום וכל האומות שתחת חסותו יהיו שווים בדעותיהם ולא יחשוב מאן דהוא למרוד בו חלילה.
המן מביא את אחשוורוש להסיק מסקנה שעליו לשנות את פני הציבור היהודי בממלכתו, להעבירם על דתם ולאחדם תחת דתי המלך, ובכך שיקר למלך שיחשוב כאילו גם לפניו ניצבת אותה מטרה והצליח לקבל ממנו את הטבעת, ובכך נפתחים לו השערים לעשות ככל אשר עולה על רוחו, בלי קשר למה שאחשוורוש הבין שהוא רוצה לעשות.
הדבר מדוקדק להפליא מתוך פסוקי המגילה (ג, ח ואילך):
"וַיֹּאמֶר הָמָן לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד ... וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שֹׁוֶה לְהַנִּיחָם" וכו'.
פתח ב"ישנו עם אחד", יחיד, וסיים ברבים "אין שווה להניחם ... יכתב לאבדם". כוונתו של המן הייתה שהמלך יבין שאין שווה להניח את דתיהם של אותו עם, וייכתב לאבד את הדתות האלו. לגבי העם עצמו, המן כאילו לא מדבר, הוא נותן לאחשוורוש להבין שלא אכפת לו מהם אם יישארו בעולם, אדרבה, כל מה שחשוב הוא רק לשלבם בחיי שאר האומות שתחת שלטונו של אחשוורוש. כל ההצגה הזו עד לאחר קבלת הטבעת, אחר כך, כבר כתוב מפורש, באגרות שנכתבו בציוויו של המן (פס' יג) צוטט "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים" רח"ל.
הצעתו של המן לשלם על המהלך, הייתה לצורך מימון המשימה, להעמיד מורים ומדריכים שילמדו את העם את חוקי המלך שמכאן ואילך חייבים הם לשמור, ומאידך לממן שוטרים וחיילים לצורך אכיפה, אם יהיו אי אילו שינסו לסרב לפקודה.
אחשוורוש מצידו, שמח לקדם מהלך חשוב זה, ובמקום הוא ממנה את המן עצמו שיהיה אחראי לקדם את התוכנית ומצווה עליו לקחת את הכסף ולעשות בו שימוש נבון, לדעתו.
החוק עובר, התוכנית נכנס לשלב המעשי, הרצים יצאו דחופים והדת נתנה, אחשוורוש מרוצה (פס' טו): "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת".
מבחינתו של אחשוורוש נעשה כעת צעד חשוב אין דוגמתו להעצים את כח שלטונו ברחבי הממלכה, וודאי שצריך להרים "לחיים" לכבוד המעמד, המן מצידו משתף פעולה, כל אחד והמטרות שלו ...
גם חציו השני של הפסוק יובן היטב: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה".
לא נאמר "אבילה" או "עצובה". בני העיר ניסו את כוחם בשרי הארמון שהשתדלו עבורם, התברר להם כי בעת חקיקת החוק לא נועצו בהם כלל. הדבר נעשה במחטף, שאפילו המלך עצמו אינו מודע על איזה חוק העמיד את טבעתו לשימוש חופשי של המן. הוא פשוט לא ראה צורך להתייעץ אם הרעיון של המן מוצלח, צעדים כאלו לקידום כבוד מלכותו, אינם צריכים שום אישור נוסף מאף אחד, כששר חשוב משקר למלך, כל העניינים מסתבכים.
הצורך בגורל
בטרם ניגש המן למלך עם הצעתו, קובע הוא את היום אותו יכתוב באיגרות בו יבצע את זממנו נגד היהודים. הוא לא בוחר את היום לפי נתונים טכניים, הוא מפיל גורל (פס' ז):"בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן בִּשְׁנַת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר".
מדוע כך, הרי היה לו להמן לבחור את היום הכי קרוב שמתאפשר לעשות את העולה על רוחו, מה מטרתו של הגורל כעת?
חז"ל מלמדים אותנו את הצורך בגורל (אסתר רבה פרשה ז):
"תני כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהן הריני מפיל גורלות...
... בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות ושמח מיד ואמר אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה, ואמר כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן, אמר לו הקדוש ברוך הוא רשע דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין, א"ר חנן הדא הוא דכתיב ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
המן עבר חודש אחר חודש, יום אחר יום, הוא חיפש זמן בו מזלם של עם ישראל בשפל, עד שמצא את חודש אדר, שאין בו שום זכות מיוחדת שתעמוד ליהודים וכך הוא יפלו בידו.
אך עדיין, מדוע הוצרך המן לאתר עיתוי מיוחד, במשך הדורות ראינו מלכים שבאו להילחם עם ישראל והצליחו ולא שמענו שעשו גורל למצוא זמן מתאים?
כשרבן יוחנן בן זכאי ניפגש עם אספסיינוס קיסר אמר לו שבית המקדש יפול רק בידי מלך ולא בידי אדם רגיל (גיטין נו ע"ב ע"ש), נראה שלא רק בית המקדש עצמו נופל רק בידי מלך, עצם האפשרות למלוך על עם ישראל אינה מתאפשרת לכל אדם. המן ששיקר למלך והגזירה יצאה מתחת ידו בשקר ולא על ידי המלך עצמו, ידע שכיון שהוא לא מלך אין לו אפשרות לשלוט על עם ישראל. הוא הוכרח לחפש זמן בו המזלות יעזרו לו לשלוט למרות שהוא לא מלך.
אבל ה' יתברך הפך את כוח המזלות לטובת עם ישראל, ובמקום שהוא יצליח לשלוט עליהם, הם שלטו עליו.
♦
השתדלות ההצלה של מרדכי ואסתר
הגזרה יוצאת לפועל, מרדכי לובש שק ויוצא ברחוב העיר, האבל גדול, צום ובכי בכל העם, אסתר עדיין אינה יודעת, אבל נערותיה מודיעות לה (ד, ד):"וַתָּבוֹאנָה נַעֲרוֹת אֶסְתֵּר וְסָרִיסֶיהָ וַיַּגִּידוּ לָהּ וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד וַתִּשְׁלַח בְּגָדִים לְהַלְבִּישׁ אֶת מָרְדֳּכַי וּלְהָסִיר שַׂקּוֹ מֵעָלָיו וְלֹא קִבֵּל".
אסתר יודעת שדודה צדיק וכל מעשיו נעשים מתוך שיקול דעת, מה חשבה ששלחה לו בגדים להחליף, שקודם תברר על מה זה ועל מה זה ואח"כ תציע להחליף בגדים?
היא הייתה המלכה, היה בטוח לה שכל דבר שתבקש מהמלך יעלה בידה ותקבל מיד, מרדכי עשה את חובתו להתחנן ולבקש מאת ה' יתברך על ביטול הגזירה ולהחזיר את העם בתשובה, כעת הגיע זמן ההשתדלות הפשוטה ולבטל את הגזירה.
מרדכי ידע שאין המציאות כמו שהיא חושבת, המלך כלל אינו יודע ממהות הגזירה, המן הוליך אותו שולל כאילו יש כאן תוכנית הבראה לחיזוק כוחו בעם. כך שאחשוורוש לא יסכים לעולם להתגמש ולוותר על שום סעיף בחוק, כדי לגשת אליו ולבקש לבטל את הגזירה צריך להעמיד אותו על טעותו.
כל מי שייגש למלך וינסה להעלות את הנושא, הרי הוא מזלזל במלך ואחת דינו כמורד במלכות, לכן הוא לא מקבל את הבגדים שאסתר שלחה לו, שהרי לא די במה שנעשה עד עכשיו וצריך הרבה יותר.
באמת, כשאסתר מתוודעת למצב, משיבה למרדכי (פס' יא):
" ... כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית אֲשֶׁר לֹא יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית... ".
להעלות דיון על עניין רגיש צריך להגיע פתאום ובחכמה, אי אפשר לקבוע פגישה מראש, ולהיכנס כך בלי רשות, מסוכן. אסתר כבר אינה יכולה לסמוך על קשריה בבית המלך בתור מלכה, היא חייבת למסור את נפשה ולפגוע קצת בכבוד המלך ולהסביר לו כי המן בלבל אותו והוציא ממנו את הטבעת בערמה.
♦
עצת קרוביו של המן
בין המשתה הראשון למשתה השני שהכינה אסתר רק לאחשוורוש והמן, המן פונה אל ביתו ושם נפגש עם קרוביו ואשתו ומתרברב באוזניהם על מצבו האישי ובקרבתו למלך והמלכה, אך מתרגז הוא ביתר שאת על מרדכי שאינו כורע ומשתחווה לו, ומבקש מהם עצה היאך להתפטר בהקדם משנוא נפשו (ה, יג):"וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ".
כלום לא שווה לו כשעיניו נפגשות במרדכי היהודי שיושב בשער המלך. המן לא אומר שמפריע לו שמרדכי לא משתחווה לו, עצם היותו יושב שם, כבר "וכל זה איננו שווה לי", מדוע?
ועוד, הרי בעוד פחות משנה כבר לא תראה אותו, האיגרות כבר נשלחו, כולם מתכוננים לביצוע הגזר דין שאתה יזמת, תמתין קצת בסבלנות, ואדרבה, תביט בו במבט של מנצח, מה מקום לכעס?
יתכן שהמן חשש מחכמתו של מרדכי, הוא יושב יום יום בשער המלך רואה ושומע את אשר נעשה, מבין דבר מתוך דבר, יש סיכוי גדול שתיוודע לו תרמיתו ויעביר אותה חיש אל המלך ויסכל את עצתו [כפי שאכן קרה בס"ד]. הוא רצה רק לסלק אותו משם, לא בטוח דווקא להרוג אותו כמו שייעצו לו קרוביו.
הם מקשיבים בקשב רב ותכף ומיד יש להם תכנית מסודרת (פס' יד):
"יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו".
כל כך היה פשוט להם שבו ברגע שיאמר המן למלך לתלות את מרדכי הוא יסכים ובתוך רגעים ספורים כבר ישיג המן את מטרתו. מדוע הם חשבו כך, הלא מלך במשפט יעמיד ארץ, וגם אם אף הוא שונא את מרדכי, יעשה לו דין ומשפט לפנים, ולא יצווה לחרוץ דינו ללא משפט?
הם ידעו שאחשוורוש תולה הרבה תקוות בתכניתו של המן, שכביכול שמה לה למטרה להרבות את כבוד המלכות. הם גם ידעו שכל הפרעה ולו הקטנה ביותר ליישום המלא שלה, יטריד את המלך מאוד. כל מה שנשאר להמן לעשות, לספר למלך כי מרדכי מזלזל בו בעצם היותו שליחו של המלך וכבר גזר הדין נחרץ.
ממשיכים יועציו ואומרים לו:
"וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ".
מה ראו להדגיש לו שיבוא שמח, וכי יבוא עצוב, וודאי שיהיה שמח שהצליח במחי יד להסיר מוקש מדרכו.
היה חשוב להם שהמן יראה שהוא שמח על שכעת לאחר שהוא תלה את המן התרבה כבוד המלכות, שלא ישכח לרגע כי אחשוורוש חושב שאין כאן סתם נקמה על כבוד קטנוני של המן, אלא התקדמות משמעותית בחיזוק אדני הממלכה. הם הזכירו לו שעליו להראות את עצמו שבע רצון מהתקדמות התוכנית כפי שאחשוורוש מדמיין, ולא ממה שהוא שם לו למטרה.
♦
המלך חושד במשהו
אחשוורוש עולה על יצועו לאחר המשתה, רוצה לישון לאחר יום עבודה ותפנוקי מלכים, אך אינו מצליח להירדם (ו, א):"בַּלַּיְלָה הַהוּא נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר הַזִּכְרֹנוֹת דִּבְרֵי הַיָּמִים וַיִּהְיוּ נִקְרָאִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ".
כאן מתחיל המהפך הגדול, חז"ל מגלים לנו את סיבת נדידת שנתו של המלך (טו ע"ב):
רבא אמר: שנת המלך אחשורוש ממש. נפלה ליה מילתא בדעתיה, אמר: מאי דקמן דזמינתיה אסתר להמן? דלמא עצה קא שקלי עילויה דההוא גברא למקטליה. הדר אמר: אי הכי לא הוה גברא דרחים לי, דהוה מודע לי? הדר אמר: דלמא איכא איניש דעבד בי טיבותא ולא פרעתיה, משום הכי מימנעי אינשי ולא מגלו לי.
וכי את מי אסתר הייתה צריכה להזמין אם לא את המן, השר החשוב בממלכה, אותו בדיוק גידל המלך ושם את כסאו מעל כל השרים, אותו שר ששם לו למטרה להכניס כמה שיותר אזרחים תחת עול מלכותו של המלך, וכי אין בכך סיבה מספיקה לזמן אותו אחר כבוד למשתה יין, מה המקום לחשש, עד כדי כך, לחשוד ששניהם זוממים להרוג אותו?!
כאן הוא השלב בו ה' יתברך הפך את הטבע לטובת עם ישראל (יט ע"א): "... למאן דאמר בלילה ההוא - תוקפו של נס…".
לא הייתה לאחשוורוש שום סיבה לחשוש, וגם כשבכל זאת צץ לו החשש הוא לא נרגע עד שיביאו לפניו את ספר הזיכרונות לברר אם היה מאן דהוא שעשה למלך טובה ולא הטיב לו המלך חזרה וכו' וכו'.
בדיוק באותו רגע המן מגיע לחצר החיצונה, משום מה אחשוורוש אי שם בחדר השינה שם לב, קורא לו להתייעצות, ומפלתו של המן כבר מובטחת.
♦
נפילת המן לפני מרדכי
המן מוכן מבעוד לילה בחצר החיצונה של הארמון, מיד כשיאור היום יגיש את בקשתו לפני המלך, וודאי שהיא תתקבל, אין לו ספק, אבל משהו מעכב לו את התוכנית (ו, ה ואילך):"וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵלָיו הִנֵּה הָמָן עֹמֵד בֶּחָצֵר וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ יָבוֹא. וַיָּבוֹא הָמָן וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ מַה לַעֲשׂוֹת בָּאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".
אמנם עיכוב קטן, אבל אדרבה, המן חפץ מאוד בכבוד, ואין לו ספק כי המכוון הוא אליו:
"וַיֹּאמֶר הָמָן אֶל הַמֶּלֶךְ אִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".
אני הוא שמקדם חוקים ועצות להגדיל את כבוד המלך ולבסס את משמעת נתיניו אליו, נעמד המן ומגלה את צפונות ליבו, מה היה רוצה, הוא לא נזהר בלשונו אולי בכל זאת לא הוא האיש שאליו מתכוון המלך:
"יָבִיאוּ לְבוּשׁ מַלְכוּת אֲשֶׁר לָבַשׁ בּוֹ הַמֶּלֶךְ וְסוּס אֲשֶׁר רָכַב עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַאֲשֶׁר נִתַּן כֶּתֶר מַלְכוּת בְּרֹאשׁוֹ" וכו'.
וכאן הקערה מתהפכת על פיה, המלך שולח אותו בדיוק לאדם הכי לא צפוי מבחינתו, אותו אחד שעליו הוא בא להעליל שכבוד המלך אינו חשוב בעיניו מתברר כי הוא הוא האדם שהמלך חפץ ביקרו, יותר ממנו...
אין לו ברירה, הוא ממלא את השליחות על הצד הטוב ביותר. בינתיים הוא גם נהיה אבל על בתו, ונדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש. פוגשים אותו שוב אותם אוהבים וקרובים, אך הפעם הם באים לנוד לו ולהשתתף בצערו, במקום לנחם אותו הם מכינים אותו לגרוע מכל ואומרים לו:
"אִ֣ם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּֽי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו".
ה' יתברך אוהב את עמו ישראל, למרות הלשון הרע שלך עליהם שספרת שישנו מהמצוות ועוד, הרי שמרדכי ניצל מידך, ואם התחלת ליפול לפניו פעם אחת ובמקום שאתה תחשב האדם האהוב על המלך, דווקא שונאך כבש את התואר במקומך. נפול תיפול, שתי נפילות, עוד ייחשף בעיני השקר הגדול כאילו אתה חפץ בטובתו וכך תיפול מטה מטה.
ובאמת כבר ברגעים אלו כבודו של המן נפל אפילו בעיני שרי המלך:
"עוֹדָם מְדַבְּרִים עִמּוֹ וְסָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ הִגִּיעוּ וַיַּבְהִלוּ לְהָבִיא אֶת־הָמָן".
דורשים חז"ל (טז ע"א): "מלמד שהביאוהו בבהלה".
לא המתינו לו שיסכים להתלוות אליהם, וודאי שגם לא כרעו ברך לפניו כמו שציווה עליו המלך בעבר. כאן כבר המן אינו חשוב ונכבד כמקודם, המפלה שלו כבר התחילה.
♦
אסתר מתחננת אל המלך
לאחר הדין ודברים, אסתר מצווה שיתפללו להצלחתה ומכינה את עצמה היטב ונכנסת לחצר הפנימית ללא רשות להתחנן למלך לבטל את הגזרה, וכך אומרת אסתר למלך במשתה היין השני (ז, ד):"כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ".
דבריה אלו של אסתר טעונים ביאור, מדוע אם היו היא ובני עמה נמכרים לעבדים ולשפחות היה לה טוב? וביותר, מה עניין לחלוק עם המלך את הרגשות לבה, שתספר לו עובדות כהווייתן, שיש אדם רשע אחד שרוצה להשמיד את עמה ועל כך ליבה צר לה ומבקשת חנינה?
תגובתו של אחשוורוש מפתיעה לא פחות (פס' ה):
"מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן".
אכן, אחשוורוש הוא מלך בכיפה, הרבה החלטות גורליות עוברות תחת ידו מידי יום, אבל חתימה כל כך חשובה, להשמיד ולאבד עם שלם, הוא לא זוכר, מה מקום לחוסר הידיעה שלו?
לאור האמור גם דו השיח שלהם מתיישב היטב, אסתר מגלה את אוזן אחשוורוש כי שקר ענה בו המן, שאם באמת היה כדבריו והיו עמה נמכרים לעבדים ולשפחות להיות ככל העמים שתחת מלכות אחשוורוש [על דרך "אכתי עבדי אחשוורוש אנן"] לא הייתה בכלל נגשת אל המלך על כך. אולם, באמת המן מבקש להשמיד ולהרוג את עמה, מה שכלל לא עלה על ליבו של המלך ואין הצר שווה בנזק המלך.
ובאמת אחשוורוש לא ידע את כל אשר נעשה אחרי גבו, הוא חשב כי מעצים הוא את ממלכתו יותר ויותר וכי המן מקדם מהלך בו עוד ועוד נתינים יקבלו על עצמם את מלכותו בלב שלם. אסתר מספרת לו שהמציאות אינה כן וכי בחתימתו של המלך נמכרנו להרוג ולאבד.
אחשוורוש נבהל עד עמקי נשמתו מהשקר שמתגלה כעת, הוא יוצא לגינת החצר להירגע, ובמקום להשיג את מבוקשו, מלמדים אותנו חז"ל שהוא ראה שם מראה שזעזע אותו (טז ע"א):
מקיש שיבה לקימה, מה קימה בחימה - אף שיבה בחימה, דאזל ואשכח למלאכי השרת דאידמו ליה כגברי וקא עקרי לאילני דבוסתני, ואמר להו: מאי עובדייכו? אמרו ליה: דפקדינן המן.
הוא חוזר בחזרה, כועס עוד יותר, ואם לא הספיק לו מה שראה בחוץ, בפנים המצב גרוע, המן נופל על המיטה שאסתר עליה להתחנן על נפשו, אחשוורוש מכעסו הגובר מבין כי המן רוצה לכבוש את המלכה עצמה (פס' ח):
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ".
אחשוורוש מרגיש שהמן רוצה לשכנע את אסתר להצטרף לשורותיו, לשקר למלך הלאה, לכבוש את המלכה בעצמה למרוד במלך, צריך רק לחפש תחבולה שלמרות מה שהיא אמרה עכשיו הגזירה תצא לפועל במתכונתה הראשונה, איך שהמן תכנן ודמיין, כך הייתה תחושתו של אחשוורוש כשראה את המן על המיטה.
פני המן חפו, כבר אין מי שיכול לגייס אליו לשתף פעולה להיחלץ מהמצב. המצב מחריף כשאחד מהסריסים מגלה עוד חתירה תחת כסאו של המלך (פס' ט):
"וַיֹּאמֶר חַרְבוֹנָה אֶחָד מִן הַסָּרִיסִים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ גַּם הִנֵּה הָעֵץ אֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן לְמָרְדֳּכַי אֲשֶׁר דִּבֶּר טוֹב עַל הַמֶּלֶךְ עֹמֵד בְּבֵית הָמָן גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ תְּלֻהוּ עָלָיו. וַיִּתְלוּ אֶת הָמָן עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה".
כאן נסתם הגולל על המן עצמו, הוא נתלה על העץ, המלך נרגע, הוא הצליח לתפוס מחתרת של תרמית מאחד מהמקורבים אליו ביותר, כעת הוא בא על עונשו, הכל בא על מקומו בשלום.
את אחשוורוש כבר לא מעניין, מה אסתר בקשה ועל מה התחננה במר נפשה, הוא את כבודו הציל ודי לו. מבחינתו שהגזירה תצא לפועל כמתכונתה הנוכחית, ואולי חשוב לו מאוד שכך יהיה, שלא ידעו כולם שחתימה זו יצאה ממנו במעשה רמייה.
וגם, הרי המן צודק בטענותיו, הם שונים מהם, את דתי המלך אינם עושים, מזלזלים בהם יותר מזבוב. אמנם היה עדיף שימירו את דתם, אבל אם הדבר לא מתאפשר, אז נתן לכולם דין של מורדים במלכות, וגזר דינם הוא מוות.
♦
אסתר ממשיכה להתחנן
אחשוורוש מתפעל מאסתר, בפרט שכעת הוא יודע כי מבית המלוכה היא מזרע שאול המלך הראשון על ישראל (טז ע"א), מרדכי גם הוא נכנס לפניו כקרוב משפחתה ומגדלה של המלכה (ח, ב):"וַיָּסַר הַמֶּלֶךְ אֶת טַבַּעְתּוֹ אֲשֶׁר הֶֽעֱבִיר מֵֽהָמָן וַיִּתְּנָהּ לְמָרְדֳּכָי וַתָּשֶׂם אֶסְתֵּר אֶֽת מָרְדֳּכַי עַל בֵּית הָמָן".
אבל הגזירה עדיין בעינה עומדת, מה שהיה היה ולא מתבטל מאליו, בפרט שיש כאן רצון סמוי מצד המלך שהדבר יצא לפועל, אמנם להציל כמה יחידים וודאי שאפשר, אבל על כל הגזירה ממש, אין שום תקווה לכאורה. אסתר חוזרת לפני המלך, הוא מקבלה בהושטת השרביט (פס' ה):
"וַתֹּאמֶר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם מָצָאתִי חֵן לְפָנָיו וְכָשֵׁר הַדָּבָר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְטוֹבָה אֲנִי בְּעֵינָיו יִכָּתֵב לְהָשִׁיב אֶת הַסְּפָרִים מַחֲשֶׁבֶת הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי אֲשֶׁר כָּתַב לְאַבֵּד אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל מְדִינוֹת הַמּֽלֶךְ. כִּי אֵיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בָּרָעָה אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת עַמִּי וְאֵֽיכָכָה אוּכַל וְרָאִיתִי בְּאָבְדַן מוֹלַדְתִּי".
כעת היא לא מתחננת על עצמה, כל בקשתה היא על הרעה שתמצא את עמה ועל אבדן מולדתה, בשונה מדבריה במשתה היין שם היא מדגישה ואומרת "כי נמכרנו אני ועמי".
היא הוכיחה נאמנות למלך, היא דווחה בזמן על חפרפרת שנמצאת בארמון המלוכה. גם אם לפני כן היה המן מצליח להוציא לפועל את מה שכתב בספרים ששלח על כל היהודים, גם עליה, עכשיו היא עצמה נחשבת לנאמנת של המלך וכמובן היא תצא מהכלל, כל דאגתה לאחיה היהודים שבסכנה.
♦
המלך מקבל את דבריה
אחשוורוש, שיצא מבולבל מכל הסיפור, שומע את תחנוניה של אסתר ועונה (פס' ז ואילך):"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וּלְמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי הִנֵּה בֵית הָמָן נָתַתִּי לְאֶסְתֵּר וְאֹתוֹ תָּלוּ עַל הָעֵץ עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יָדוֹ בַּיְּהוּדִים. וְאַתֶּם כִּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים כַּטּוֹב בְּעֵֽינֵיכֶם בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְחִתְמוּ בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ כִּֽי כְתָב אֲשֶׁר נִכְתָּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ וְנַחְתּוֹם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ אֵין לְהָשִׁיב".
המצב קשה מבחינתו, הוא מחליט להעביר את הסמכויות לגמרי, תכתבו כטוב בעיניכם ותחתמו בטבעת המלך. רק תשימו לב שלמרות שכבר נכתבו ספרים אחרים שחתומים בטבעת המלך, תעשו בחוכמתכם שהספרים שלכם לא יבטלו את הקודמים ובכל זאת תצליחו להציל את היהודים.
וכך מרדכי מצווה לכתוב (פס' יא):
"אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם".
מודגש שיש היתר ליהודים "להקהל ולעמוד על נפשם", לשמור על עצמם מכל מי שיבוא לפגוע בהם. כעת יש שוויון כוחות, אמנם היו ספרים שנכתב בהם להשמיד ולהרוג את היהודים, אבל עכשיו באים ספרים חדשים ומתירים ליהודים להשיב מנה אחת אפיים לכל המנסים לפגוע בהם.
חלישות הדעת גדולה נגרמה לכל הגויים שכבר הכינו כלי מלחמה לפגוע ביהודים, כבר אין להם גיבוי מלא מבית המלך, מוכרזת כאן מלחמה שבית המלוכה תופס עמדה יחד עם שני הצדדים, וההודעה האחרונה הייתה שהעדיפות היא דווקא על הצד השני.
וביותר, שבאגרות השניות התווספו שתי מילים מאוד משמעותיות "נתן המלך", יש כאן השתתפות אישית של המלך בהכרזה, מה שלא היה באיגרות הראשונות.
כדי שהיהודים לא ידאגו יתר על המידה, וגם למנוע מאי אילו גויים עזי פנים להתחיל בפעולות, לשלוחים האלו ניתנת הוראה מיוחדת (פס' יד):
"הָרָצִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָֽאֲחַשְׁתְּרָנִים יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ".
לא רק דחופים אלא גם מבוהלים, להספיק ולהגיע כמה שיותר מהר בסמיכות להגעת האיגרות הראשונות.
הדבר מתפרסם, הייתה פה תרמית על המלך, ניסיון נואל להשמיד עם שלם ללא עוול בכפו, קם מנהיגם ולאחר תפילה וזעקה שקירבו את עם ישראל לאביהם שבשמיים קורה הנס הגדול, ונהפוך הוא, מרדכי זוכה לכבוד גדול (פס' טו):
"וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה".
♦
הגיע עת נקם ושילם
עוברים הימים מתוך שמחה גדולה ליהודים, ואז מגיע היום בו הגיע דבר המלך, (ט, א ואילך):"וּבִשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ אֲשֶׁר הִגִּיעַ דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ לְהֵעָשׂוֹת בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים".
היה סיכוי שיעמדו לפניהם, שהרי היו גם הספרים הראשונים, ודבר אשר נחתם בטבעת המלך אין להשיב, אבל הקדוש ברוך הוא הפיל את פחדם על כל העמים, ואפילו איש אחד לא ההין לגעת לרעה ביהודי.
לא רק שעם ישראל עומד להציל את נפשו מיד הרוצים לקחתה, הם עושים דין וחשבון בכולם, גם כאלו שבמשך השנים הרעו להם, הגיעה עת פקודתו, בלי שמאן דהוא יעמוד בדרכם, היהודים שולטים בשונאיהם ממש, "ונהפוך הוא", מהקצה אל הקצה.
לאחר המלחמה, עוד באותו יום פונה אחשוורוש לאסתר ושואל אותה (פס' יב):
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה... מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ".
כבר הוא לא מדגיש ואומר "עד חצי המלכות ותעש", יש כאן רמז שהיא יכולה לבקש את כל המלכות, ומהו כל המלכות, אומרים חז"ל זהו בניין בית המקדש.
מנהיגם של היהודים, מרדכי, גילה נאמנות למלך בעת שהצילו מזממם של בגתן ותרש, אסתר מגלה את פרצופו האמיתי של המן, הטבעת שלו חותמת על צו מלכותי להתיר ליהודים להיקהל ולעמוד על נפשם. אחשוורוש כבר לא כל כך מפחד שיבנה בית המקדש, עם ישראל מקבל חופש פעולה בכל מה שנוגע לאורח חייו ובפרטי בשמירת התורה והמצוות.
באמת אסתר רומזת שרצונה בכך, אך בחוכמתה אינה מבקשת מפורש (פס' יג):
"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן יִתְלוּ עַל הָעֵץ".
שושן תקבל יום נוסף, מדוע דווקא בני העיר שושן צריכים יום נוסף לעשות כדת היום? ועוד, עשרת בני המן כבר מתו במלחמה, ושמותיהם נזכרו לדורות, מדוע מבקשת אסתר בקשה מיוחדת לתלות אותם על העץ?
שושן היא עיר המלוכה, שם גרו כל השרים ונושאי התפקידים החשובים בממלכת אחשוורוש. אמנם רבים מהם מנשאים את היהודים מפחדם ממרדכי (לעיל פס' ג), אך וודאי שנשארו כמה ששנאתם כבושה בתוכם, צריכים היו היהודים לחפש אחריהם ולהוציאם ממקום מסתורם ולמצות איתם את הדין. בשאר המדינות לא היו אנשי שררה שהעזו להישאר בדעותיהם הקדומות, לאחר יום מלחמה כשאיש לא עומד במפני היהודים.
עשרת בני המן האלו, היו רשעים לא פחות מאביהם, מביא רש"י מהמדרש, מדוע נכתבו עשרה אלו:
"ראיתי בסדר עולם אלו עשרה שכתבו שטנה על יהודה וירושלים כמו שכתוב בספר עזרא (עזרא ד) ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלם, ומה היא השטנה לבטל העולים מן הגולה בימי כורש שהתחילו לבנות את הבית והלשינו עליהם הכותים והחדילום וכשמת כורש ומלך אחשורוש והתנשא המן דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין ושלחו בשם אחשורוש לשרי עבר הנהר לבטלן".
הם עסקו בביטול בניין בית המקדש, הם המשיכו את דרכם של הכותים למנוע את בניין בית המקדש בימי מלכות אחשוורוש, בשליחותו ובדאגתו של המן אביהם.
היה חשוב לאסתר שהם יתלו על עץ שכולם יראו שתם העידן בו מסורת המן שולטת, וכבר יש אפשרות להתחיל לחשוב טוב, אולי בקרוב יזכו לעלות לארץ ישראל ולבנות את בית המקדש.
♦
ימי משתה ושמחה
מרדכי היהודי מפיץ בכלל ישראל בכל מלכות אחשוורוש את החיוב הגדול להודות לה' יתברך על הנס שסיכל עצת המן להשמידם, ובקביעת היום בו יש לחוג את החג כותב מרדכי (פס' כא): "לְקַיֵּם עֲלֵיהֶם לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר וְאֵת יוֹם חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה".כבר קבלו חז"ל שזמנו של זה לא כזמנו של זה, ולא שחוגגים כולם שני ימים, אלא חלוקים הם המקומות הפרוזים והמוקפים.
אך עדיין צריך להבין, לכאורה היה עדיף לקבוע יום אחד לכלל ישראל, והוא היום האחרון שבו כולם יצאו מכלל סכנה, יום חמשה עשר באדר, בו גם בני העיר שושן נחו. נכון שכלל ישראל נחו יום קודם, אבל עדיין יש יהודים שנמצאים במצב מלחמה ומה מקום לחוג באותו יום?
ועוד, קבלו חז"ל שהיהודים בני הערים הפרוזים עושים רק ביום ארבעה עשר, ואילו היהודים הדרים בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון חוגגים רק את יום חמשה עשר (עי' ריש מסכת מגילה). נשאלת השאלה, במה נתייחדו בני המוקפים לעשות ביום נפרד, מה להם ולבני שושן הפרסית?
עונים חז"ל (ירושלמי ריש מגילה):
"ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון ויקראו הכל בחמשה עשר".
לדברינו אתי שפיר ביותר, היום השני של המלחמה שורשו התחיל לכבוד ירושלים, רמז לבית המקדש שעתיד להיבנות, וודאי שמן הראוי שירושלים עצמה תחוג את יום חמשה עשר בו, יחד עם שושן שבה אירע הנס בפועל.
יש כאן שני ימי חג, שכל אחד מהם נקבע על נס שונה מחברו, שניהם מנציחים את הצלת היהודים מאויביהם ומה שעשו בהם כרצונם. אך היום הראשון כל כולו לניצחון במלחמה, והשני נתייחד להזכיר את הפתח הגדול שבקרוב עתיד להיבנות בית המקדש. ראה מרדכי לנכון להפריד את הימים ולמרות שביום ארבעה עשר עדיין נלחמו בני שושן, לשאר בני העולם כבר נקבע יום משתה ושמחה.
♦
סיכום הנס
בסוף המגילה, מסכם הכותב את כל תוכנה של המגילה ומתמצת את עיקר הנס ואת מה שקיבלו עליהם ישראל לעשותו ימי שמחה (פס' כג ואילך):"וְקִבֵּל הַיְּהוּדִים אֵת אֲשֶׁר הֵחֵלּוּ לַעֲשׂוֹת וְאֵת אֲשֶׁר כָּתַב מָרְדֳּכַי אֲלֵיהֶם, כִּי הָמָן בֶּֽן הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי צֹרֵר כָּל הַיְּהוּדִים חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים לְאַבְּדָם וְהִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. וּבְבֹאָהּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אָמַר עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁב עַל הַיְּהוּדִים עַל רֹאשׁוֹ וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ. עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם".
מבארים חז"ל (טז ע"ב):
"אמר עם הספר, אמר? אמרה מבעי ליה! אמר רבי יוחנן: אמרה לו: יאמר בפה מה שכתוב בספר".
עם ישראל, לאחר מעשה, ראו את כל התמונה בשלימות, הבינו שבחסרון פרט אחד מכל התרחישים שאירעו במהלך השנים האחרונות היה יכול להיות הגרוע מכל ח"ו, לכן הם קיבלו עליהם את כל מה שציווה עליהם מרדכי לזכור את הימים האלו לדורות עולם.
הנס הגדול היה שהמן לא ניגש לאחשוורוש ואמר לו שהוא רוצה להשמיד את היהודים, שאז המצב היה מוסכן יותר אם הוא היה מסכים לו, שדבר מלך ממש חשוב יותר, הוא רק חשב לעצמו על כך ולכן נאלץ להפיל פור לדעת מתי מזלם נחות. ה' יתברך הפר עצתו וקלקל מחשבתו, והתבטלה גזירתו.
אולם, לאחר ביטול הגזרה וכתיבת האיגרות החדשות על ידי מרדכי, נגשה אסתר שוב אל המלך ובקשה שמלבד שליחת איגרות נוספות יוציא מפיו מפורשת שהוא משיב את גזירתו של המן שחשב על העץ, וכן שתלו אותו ואת בניו על העץ.
מדוע היה חשוב לאסתר לשמוע דברים אלו מפיו של אחשוורוש, וכי לא די לה במה שמרדכי שם ידו על טבעת המלך ועושה בה כטוב בעיניו?
חששה אסתר המלכה, שמא עדיין ליבו של המלך עם גזירתו של המן, וכי בסתר ליבו רוצה הוא עדיין באיגרות הקודמות אך כלפי חוץ אישר להם לכתוב ככל העולה בדעתם, שהרי לא בלב שלם נתן את הטבעת למרדכי. המן מרד בו, אסתר הייתה שם, התחננה והוא נענה, לא היה כאן שיקול דעת מלכותי.
אם המצב אכן כן, יש כאן סכנה מסויימת לעם ישראל, אם המלך אינו חפץ בטובתם ממש, יתכן ח"ו שנטיית ליבו של המלך תשפיע על כלל נתיניו והללו יסרבו לקבל את האיגרות האחרונות ויסמכו יותר על הראשונות.
גם יתכן שבעתיד הלא רחוק יקום צורר חדש וינסח איגרות מחדש עם אי אילו חוקים חדשים ואחשוורוש אף אז יסכים לשתף פעולה, שהרי הוא בעצמו לא כל כך יודע מה כתוב בכל איגרת, הוא סך הכל העביר את הסמכות להמן ואחר כך למרדכי, אולי יעבירה גם לאדם אחר, ושוב צריך רחמי שמים ואין סומכים על הנס שוב ושוב.
נגשה אסתר לפניו ובקשה ממנו שבמילים היוצאות מפיו שלו עצמו יבטל את אשר מתרחש בליבו, במידה שכך הוא, וכל פעולותיו האחרונות יהיו מתואמות ממש עם רחשי ליבו של המלך, שהוא בעצם לבם של עמו, וגם כשיידע על מה חתם, לא ימהר להסכים למאן דהוא שינסה להציע הצעה חדשה.
ה' יתברך שמר על עמו ישראל ולא נתן כלל שאחשוורוש שמלך היה יחשוב רע על היהודים. למרות ששנאתו להם הייתה עצומה, עיקר מחשבתו הייתה רק שיהיו עבדים נאמנים ונתינים שמצייתים לחוקיו.
עם ישראל מכיר בנס הגדול שה' יתברך הפליא לעשות עבורו, והבין כי "פלגי מים, לב מלך ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו". אבן קטנה העומדת בדרכו של זרם מים, הוא כבר מתפצל ונהיה לשני ראשים, מגיע למקומות שונים וכבר לא כמו שהיה קודם. כך הוא המלך, עם כל עוצמתו של המלך, סגל יועצים, קבוצת עוזרים ושאר משמשים, וכבר נפלה ההחלטה, בנקל בורא עולם משנה ומבטלה לטובת בניו אהוביו.
עם ישראל נכנס אז לתקופת הגלות, הסתר הפנים (יומא כט ע"א):
"למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה - אף אסתר סוף כל הנסים".
כל כלי יוצר עליך לא יצלח, המן, למרות הגורל שהפיל למצוא את היום שבו מזלם של עם ישראל בשפל, על אף טיפוסו במעלות בית המלוכה עד כדי שקיבל לידו את הטבעת לחתום בה כטוב בעיניו, עם כל הצלחתו לשקר למלך ולהחליט אחרי גבו כל מה שעולה על רוחו, סיקל ה' עצתו, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
עם ישראל חורט על דגל את המסר החד, כי ה' שומר על עליו גם אם הדברים נראים כאילו הייתה כאן החלטה שלא ניתן לשנות. מסר הנצרך לכל דור ודור, מול כל מלך ושר ובכל פינה בעולם (פס' כח):
"וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם".
יעזרנו ה' וזכרם של הימים האלו לא יסור מליבנו תמיד ונזכור שגם אם נראה שהסיכוי להצלה או להצלחה קלוש, אין שום מניעה ביד ה' להושיע מהקצה אל הקצה.
וזוהי כל מטרת קריאת המגילה בכל שנה ושנה, וכמו שהסביר זאת היטיב מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל (בחידושיו סי' קצט):
בפיוט שושנת יעקב, איתא תשועתם היתה לנצח ותקותם בכל דור ודור להודיע שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך. ותמוה מה השייכות של "קויך לא יבושו" לשושנת יעקב, ונראה לבאר דהנה הרמב"ם בהקדמה במנין המצות הקצר כ' בדין מצוות דרבנן, על מצות קריאת המגילה וז"ל וציוו לקרות המגילה בעונתה כדי להזכיר שבחיו של הקדוש ברוך הוא ותשועות שעשה לנו והיה קרוב לשועתנו כדי לברכו ולהללו, "וכדי להודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטחנו בתורה ומי גוי גדול אשר לו אלוקים" וכו' עיין שם, נמצא דזוהי מעצם התקנה של קריאת המגילה "כדי להודיע לדורות הבאים" וכו', ולכך שפיר אומרים כאן "להודיע שכל קויך לא יבושו ולא יכלמו".
♦ ♦ ♦