ובגמ' אמרו: מאי תיקון גדול? - אמר רבי אלעזר: כאותה ששנינו, חלקה היתה בראשונה והקיפוה גזוזטרא, והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. תנו רבנן: בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי? והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל! - אמר רב: קרא אשכחו ודרוש, וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד. אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה.
♦
האם הוא מהתורה
הנה הגמ' מקשה היכי עביד הכי? והכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל! - אמר רב: קרא אשכחו ודרוש וכו'. ותירוץ הגמ' צ"ב, שאם כל התקנה היא רק דרבנן, כדמשמע בגמ' ש'התקינו', א"כ מה תרץ קרא אשכחו וכו'. דאכתי הכתיב הכל בכתב, ודבר זה לא נמסר לנביא בכתב ה', ואסור להוסיף שום דבר בבנין הבית ובעזרה?המהרש"א כתב שכוונת הגמ' לתרץ שכיון שהתיקון היה כדי שלא יבאו לידי קלקול, א"כ אינו צורך עבודת המקדש אלא לאפרושי מאיסורא. ולכן אינו בכלל 'הכל בכתב מיד ה' עלי', שנאמר רק על עבודות המקדש.
מדבריו עולה שחיוב המחיצה הוא תקנה דרבנן משום חשש קלקול, והיה מותר להוסיף על הבנין, שאינו נחשב שינוי מהותי בתבנית הבנין.
אך בשו"ת אג"מ (או"ח א, לט) הקשה על המהרש"א והוכיח שגם דברים שאינם עבודה ישנם בכלל דין זה של 'הכל בכתב' וכו'. ולכן פירש שכוונת התירוץ היא שדין זה מהתורה, ולכן הוא כמפורש שצריך לעשות את הזיזין והגזוזטרא, ולא הוצרך להיאמר דבר זה ע"י גד החוזה ונתן הנביא שהודיעו להם ע"פ ה' את מלאכת התבנית, והוי ג"ז ממילא בכלל הכל בכתב.
והוכיח מלשון הירושלמי סוכה פ"ה ה"ב שאמרו ע"ז שעשו את התיקון בהוספה על הבנין ממי למדו מדבר תורה דכתיב וספדה הארץ וכו' עיין שם, אלמא שהוא נקרא דבר תורה. ואף שאינו אלא קרא בדברי קבלה, יש למילף שפיר, שהרי לא בא הקרא לחדש איסורין, שנימא לא ילפינן משם, אלא שנאמר בקרא דדברי קבלה שיספידו כדין התורה אנשים לבד ונשים לבד. והוא כמו שלמדנו כמה דינים ממעשיהם של הנביאים והשופטים והמלכים שהוזכרו בקראי דדברי קבלה ע"כ. ובסי' מב כתב שאפשר שדווקא בביהמ"ק הוא מדאו' משום 'ומקדשי תיראו'.
אך לכאו' קשה על דבריו, שאם הוא דין תורה וגם הגזוזטרא נמסרה בנבואה בכתב ה', א"כ איך יתכן שלא בנו כך את ביהמ"ק מתחילה, עד שבאו לידי קלקול והוצרכו לחדש דבר זה. ואולי י"ל שאף אם החיוב בהפרדה הוא דאו', הוא כעין דבר שנמסר לחכמים הגבול והגדר בזה. ולכן תחילה הסתפקו בהפרדה, וכשבאו לקלקול תקנו והוסיפו לפי הצורך והענין. וצ"ע.
♦
טעם הדין
א. תערובת: בסוגיין משמע שהחשש הוא שיבואו לידי קלות ראש. בירושלמי (ה, ב) מפורש יותר "והקיפוה כצוצטרא שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהו מעורבין. ממי למדו מדבר תורה".וכ"כ הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ה, ט) "עזרת הנשים היתה מוקפת גזוזטרא כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבבין". וכ"כ בהלכות לולב (ח, יב) ובפיה"מ במס' מידות (ב, ה).
לפי דרך זו כתב האגרות משה (א, לט) לבאר בגמ' שמצד ההסתכלות עצמה לא היתה הקפידא, דהא זה ידעו גם מתחלה, והיה באופן המותר שלא נראו מקומות המכוסים. ולא חששו שיסתכלו בכוונה ליהנות, שזה אסור אף במקומות המגולים, ולכן התירו כשלא ידעו שיבאו לידי קלות ראש. ומתחילה נשים ישבו בפנים והאנשים בחוץ. וחשבו שמה שבאו לידי קלות ראש היה מחמת שהאנשים הוצרכו לראות דוקא דרך הנשים, שהרי שניהם הסתכלו למקום אחד. ולכן התקינו להחליף שהנשים יהיו מבחוץ אחורי האנשים, שבזה יש מעלה שאין הכרח שיסתכלו בהן, עיין בתוס' סנהדרין דף כ'. אבל עדיין באו לידי קלות ראש, כיון שלא היתה מחיצה במקום השערים הייתה באה הקלות ראש מצד הנשים שראו דרך האנשים. ולפיכך, אף שלכל דבר הצריך מחיצה הרי היא מחיצה גמורה, מ"מ לענין הבדלת אנשים ונשים אינה כלום, שעדיין הם כמעורבין ובאין לקלות ראש. ע"כ.
כלומר, כיון שכל דין מחיצה ענינה הוא כדי שלא יבאו לערבוב ולידי קלות ראש, ראו שהתקנה הראשונה אינה נותנת לזה דין מחיצה, ולפיכך הוצרכו לשנות את התקנה שתהיה שם מחיצה.
כטעם זה נקטו לדינא בשו"ת אגרות משה ובשו"ת שרידי אש כדלקמן.
כדרך זו נראה גם מהגמ', שלא הזכירה שעשו מחיצות גבוהות שלא יסתכלו אנשים בנשים. [ובכלל לא נזכר תחילה שעשו מחיצות אלא הסתפקו בהפרדה בלבד.] וכן העיר בשו"ת שרידי אש (חלק א סימן עז), והסביר דהסתכלות האסורה היינו התבוננות לשם הנאה, בהבטה יתירה המביאה לידי הרהור עבירה [כמבואר בב"ח (סי' עה) וביד מלאכי (כלל ה' אות קע"ז)]. וזהו דבר המסור ללב, וכל אחד מחויב להישמר מהסתכלות מתועבת זו, לפיכך לא עשו בזה תיקון מיוחד, ורק תקנו שלא יתערבו אנשים בנשים, לפי שהתערבות זו מביאה ממילא לקלות ראש, ע"כ.
והגר"א עמ"ס מידות כתב ש'בראשונה' היינו בבית ראשון. ולפ"ז נראה לבאר שבבית ראשון לא חששו כ"כ ליצה"ר, משום ששרתה בו שכינה [והגם שאמרו שבית ראשון חרב משום גילוי עריות, צ"ל שבבית המקדש עצמו לא חששו]. אך בבית שני, שהיו חסרים חמשה דברים ולא שרתה בו שכינה, חששו יותר ליצה"ר והוסיפו תקנות. כך כתב בשו"ת משנה הלכות. ואפשר עוד שבבית שני הוסיפו לתקן משום שבגלל גילוי עריות חרב הראשון, אז ראו יותר הצורך בתיקון.
ב. הסתכלות: בפירוש המשנה לרמב"ם כתב "תיקון גדול, כלומר גדול התועלת, והוא שהיו מכינים מקום לנשים ומקום גדור לאנשים, ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים".
כשיטה זו כתב בפסקי רי"ד "הנשים יראו השמחה מלמעלה, והאנשים יעמדו למטה בעזרה ולא יוכלו האנשים להביט בנשים, שהיו לה מחיצות סביב ועשויות כמין סריגי חלונות, שהנשים בפנים רואות מבחוץ ושבחוץ לא יוכלו לראות מבפנים. כדתניא בראשונה היו אנשים מבפנים ונשים מבחוץ, והיו באין לידי קלות ראש. פי' שהיו האנשים נכנסין ויוצאין על הנשים. התקינו שיהו אנשים מבחוץ ונשים מבפנים ועדיין היו באין לידי קלות ראש. פי' שהיו מסתכלין אילו באילו וקורצין בעיניהן. התקינו שיהו הנשים רואות מלמעלה והאנשים מלמטה".
בדבריו מבואר שהוא גרס בגמ' אחרת. ובתחילה חששו רק לערבוב, ולכן עשו הפרדה והגברים היו בפנים והנשים בחוץ. וכשראו שעדיין יש בעיה של עירוב, משום שכשהגברים רצו להיכנס פנימה היו צריכים לעבור דרך הנשים, התקינו שהגברים יהיו בחוץ והנשים בפנים. ועדיין לא חששו להסתכלות. וכשראו שבאים לידי קלות ראש ע"י הסתכלות, שהגברים מסתכלים פנימה לביהמ"ק ורואים את הנשים, תיקנו גזוזטרה שהנשים ישבו למעלה והגברים למטה. ולפ"ז החשש הוא גם תערובת וגם הסתכלות.
כעי"ז כתב גם הבן יהוידע לפרש את הגירסא בגמ' דידן, ע"ש.
לפי השיטה הראשונה שהאיסור הוא משום תערובת, כדי שלא יסתרו דברי הרמב"ם אהדדי צ"ל שחששו להסתכלות שמביאה לידי תערובת וקלות ראש, היינו שע"י הסתכלות האנשים בנשים יבואו לידי קלות ראש ותערובת ושאר עבירות. וכ"כ התוי"ט (סוכה ה, ) ושו"ת מהר"ם שיק (או"ח ס' עז).
והאג"מ (או"ח א, לט) כתב 'מוכרחין לומר שכוונתו בפירושו לסוכה להסתכלות כזאת שיכולה להביא לידי קלות ראש שהוא רק כשעומדות הנשים למטה בלא מחיצה או אף במחיצה נמוכה שהן כמעורבין. ואף אם נסתפק בכוונתו בפירושו לדינא אין לנו אלא מש"כ הרמב"ם בהלכותיו פ"ה מביה"ב ה"ט שהוא כדי שלא יהיו מעורבבין אבל מצד הסתכלות עצמה אין לחוש'.
תירוץ נוסף נראה לפי מ"ש בשו"ת אורח משפט (סי לה) [הובא לקמן] לדייק בדברי הרמב"ם שכל השנה היתה הגזוזטרא בביהמ"ק, אלא שבשמחת בית השואבה חששו יותר משום השמחה והוסיפו יותר מחיצות. ועפ"ז נראה לומר שהרמב"ם בהלכות הזכיר את מטרת הגזוזטרה כל השנה, שהיא כדי שלא יתערבו, ובפיה"מ לסוכה שמפרש את התיקון הגדול שהיה בשמחת בית השואבה פירש שבזמן זה הוסיפו לחשוש גם לאיסור הסתכלות. [וכך נראה גם לפי פי' הרי"ד הנ"ל. אך ק"ק מדברי הרמב"ם בהל' לולב שמפרש את השמחה בביהמ"ק ופי' משום תערובת ולא הסתכלות.]
♦
סוג המחיצה
הנה לפי המבואר לעיל אם האיסור הוא מחשש תערובת סגי במחיצה שתמנע תערובת. שאין דין במחיצה החוצצת לגמרי אלא דין בהפרדה, ולכן סגי במחיצה שתמנע תערובת.וממה שכתב האגרו"מ לתרץ את דברי הרמב"ם יוצא שבמחיצה נמוכה שיש בה חשש הסתכלות לא סגי, שעדיין נחשבים כמעורבים. וכ"כ האגרות משה (או"ח ג, כג), דכיון שהטעם משום שאפשר לבא לידי קלות ראש שהוא להרבות שיחה עם הנשים וגם לבא לידי נגיעה בידיהן ובגופן, 'בשביל זה צריך לעשות מחיצה ממש כזו שתמנע מזה, שהוא לכל הפחות מחיצה גבוהה עד הכתפים'.
ובמסכת קידושין (פא.) איתא 'אביי דייר גולפי. רבא דייר קנה. אמר אבין: סקבא דשתא – ריגלא'.
ופרש"י: גולפי - מקום קבוצת אנשים ונשים או לדרשה או לחופה היה מסדר קנקנים של חרס הרבה ביניהם שאם יבאו זה אצל זה יקשקשו וישמע קול.
סקבא דשתא ריגלא -ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה.עכ"ל.
ומשמע דסגי במחיצה נמוכה כשאין חשש שיעברו אותה ויתערבו. ואולי הקנים והגולפי הם מחיצה טובה וגבוהה שאינם כמעורבין. או שדברי האגרו"מ הם רק במקום קדוש כבית המקדש [או ביכנ"ס], ועי' לקמן. וצ"ע.
אך אם האיסור הוא הסתכלות צריך מחיצה שלא יהיה בה חשש שיראו הגברים את הנשים. ויתכן שגם לפ"ז בגוונא דליכא חשש הסתכלות יהיה מותר. וכ"נ בסוגיא בסנהדרין (כ.) תנו רבנן: מקום שנהגו נשים לצאת אחר המיטה - יוצאות, לפני המיטה - יוצאות. רבי יהודה אומר: לעולם נשים לפני המיטה יוצאות, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מיטתו של אבנר, שנאמר והמלך דוד הלך אחר המטה. - אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס את העם, ונתפייסו.
וכתבו התוספות 'נשים לצאת לפני המטה - דכיון דשעת צער הוא ליכא למיחש להרהור ובירושלמי פליגי איכא למאן דאמר לפני המטה לפי שגרמו מיתה לעולם ואית דנהגו לאחר המטה ואנשים לפני המטה לפי שגנאי לבנות ישראל שיסתכלו בהן אנשים'.
מסוגיא זו משמע שא"צ מחיצה אלא הפרדה [עכ"פ בשעת צער ואבל, עי' לקמן]. ולדברי תוס' כשהנשים מאחורה אין חשש הסתכלות, דבושה לאדם להחזיר פניו להסתכל, כמ"ש הבן יהוידע בסוגיין.
♦
כמה גובה צריכה המחיצה ודין מחיצה מזכוכית
בשו"ת אג"מ (א. לט) כתב ע"פ שיטתו שהחשש הוא מתערובת, שרק כשאפשר לבא מזה לקלות ראש שייך לאסור, וכשהן למעלה אף בלא מחיצה ולמטה במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים, שאין שייך לחוש לקלות ראש, לא איכפת לן בהסתכלות אף להרמב"ם בפירושו לסוכה. ואע"פ שיש שבאות פרועי ראש, מ"מ כיון שרגילות בכך אין בזה חשש ערוה לענין ק"ש, כמ"ש ערוה"ש סי' עה' (אגרו"מ סי' מב-מג). ובס' מ' כתב שראוי לבעלי נפש לעשות מחיצה עד למעלה מהראש.וכ"כ בשו"ת שרידי אש (ח"א ס' ח עמוד יט) שדי אם המחיצה גבוהה י"ח טפחים, למטה מהכתפיים, כדי שלא יבואו האנשים והנשים לדבר זע"ז ולבוא ע"י כך לקלות ראש, ואעפ"י שיכולים להסתכל. וכ"נ שהסכים הילקוט יוסף (סי' קנ הע' ז ובמילואים).
[נראה שיסוד הדברים להצריך מחיצה גבוהה בביהכנ"ס ולא רק מחיצה המפרידה, הוא גם קצת מחשש הסתכלות, כמו שכתב האגרו"מ לתרץ את דברי הרמב"ם, וכמו שכתב החת"ס בדין תפילה עי' לקמן.]
האג"מ (או"ח א, מג) חידש ע"פ דרכו שגם מחיצה מזכוכית מועילה, שאין בה חשש תערובת. אך למעשה יש חשש מצד אחר, שאולי ילכו בלבושי פריצות שנראה בשרן, וא"כ יהיה אסור להמתפללין כשפניהן לצד עזרת הנשים להתפלל ולומר דברי תורה, אם לא שתראו להזהיר שיהיו מלובשות בצניעות כשבאות לביהכ"נ וגם לידע שיקיימו האזהרה.
מאידך, האדמו"ר מסאטמאר בשו"ת דברי יואל (א, יא) ועמו כל רבני הונגריה (עי' שו"ת משנה הלכות ז, יח) אסרו מחיצה כזו, ופסקו שהמחיצה צריכה להיות גבוהה מעל הראשים. והוא על פי מה שכתב הרמב"ם בפירושו לפ"ה ממס' סוכה, שהאיסור הוא שלא יסתכלו האנשים בנשים.
וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (ז, ח) והוסיף דמה שלא נזכר בשו"ע מדין עשיית מחיצה בין ביהכ"נ לעז"נ הוא מפני שאז לא היתה קיימת בעיה כזאת בכלל, כי כל בתי הכנסיות היו עשוים באופן שכותל עב היה מפסיק בין ביהכ"נ לעז"נ, והיתה מגעת מהרצפה ועד הגג, וקול התפלה היה מגיע להן דרך חלונות קטנים או דרך חלולים חלולים, שהיו עשוים בכותל, ולא עלה על הדעת כי תתקיים בכלל בעיא כזאת אם צריכים מחיצה.
וכ"כ הגר"מ אליהו (דרכי טהרה עמ' 308) שהתקנה היתה גם משום תערובת וגם משום הסתכלות, ולפיכך צריך לעשות [גם בחתונות] מחיצה גבוהה שהגברים לא יראו את הנשים, וכדברי הרמב"ם בפיה"מ.
ובספר רבינו (ח"א עמ' 89) כתב בשם הרצי"ה שלמרות שהוא חולק על האדמו"ר מסטאמר בהרבה ענינים, מ"מ בענין המחיצה הסכים לדבריו.
וכשיטה זו כ"נ מדברי רבינו החיד"א בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן עד דין כח) 'מי שעשה שא"ן היש"י בעזרת נשים כי ירבה כבוד ביתו. יש למחות בידו דכיון דאינו גבוה הרבה המון העם מסתכלין בנשים והוא עון פלילי כי הש"ן איש"י יוצא לחוץ ופשוט דתולין עיניהם על דרך פרצה קוראה לגנב. ועוד שמאבדין כונת התפלה... דהני נשי דברניות ובכל עת ההמון ישאו עיניהם לראות תנועתן ולשמוע וכיוצא'.
♦
בנשים בודדות ובאקראי
לכאו' נראה שאם האיסור הוא מחשש תערובת, י"ל שלא שייך תערובות בנשים בודדות. אך אם התקנה היא מחשש הסתכלות אין חילוק בזה.ובשו"ת אגרות משה (או"ח ה. יב) הביא ראיה מקידושין נ"ב ע"ב תוד"ה וכי אשה בעזרה מנין, שאין חיוב מחיצה להפסיק לפני כמה נשים בלבד. וכתב 'וצריך לבאר עד כמה נשים אין צריך מחיצה. כגון בבית אבל, או בבית מדרש שמתפללים שם בימי חול ובמנחה בשבת, שאין שם מחיצה, האם מותר להניח שכמה נשים יכנסו וישבו בסוף החדר. והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש, וההלכה למעשה בעניין זה צריכה עיון ותלויה בהרבה עניינים. ומכל מקום נראה שבבית מדרש שבכל שבת תרצה אפילו אשה אחת לבוא למנחה בקביעות, שאין להקל להתפלל בלא מחיצה, ורק באקראי אפשר להתיר. ואפשר להתיר, באקראי, רק עד ב' נשים ולא יותר. והנה יש ראיה, שלדינא אפשר להניח לאשה אחת להכנס לבית המדרש, מן הדין בשולחן ערוך או"ח סי' רפ"ב סעיף ג' דאשה עולה למנין שבעה קרואים' ע"כ.
ויסוד דבריו נראה דלטעמיה אזיל שהחיוב משום תערובת. וחידש שכיון שהאיסור הוא משום תערובת, אז בנשים בודדות ובאקראי אין חשש ומותר. אך בנשים רבות, אף שהוא אקראי יש חשש תערובת ואסור. וגם נשים בודדות, אם הוא בדרך קבע יש לאסור, דודאי בכה"ג יש חשש שיבואו לידי קלות ראש.
ועי' שו"ת שלמת חיים (אורח חיים סימן קנה) שכתב שאין למחות בנשים שנכנסות לביכנ"ס לצעוק אצל ארון הקודש על כל צרה שלא תבוא.
ובספר מעגל טוב לרבינו החיד"א (שנת תקל"ח ט"ו אדר) מספר 'שהתארח בשבת אצל הרב... ואח"כ סעדנו בביתו והרבנית אישתו השניה וכלתה בשולחן והיו שם כמה למדנים וגם רבי... ואני'. מוכח שלא נמנע מלישב בשולחן אחד עם נשים. ואפשר שהוא כמשנ"ת שהוא רק בנשים בודדות ובאקראי. ועוד, שאינו סעודה גדולה ושמחה. ועי' לקמן.
אך מדברי המהר"ם מרוטנבורג והיעב"ץ בביאור הסוגיא שם נראה שאפי' באקראי אין להתיר אלא לצורך גדול. וכן ראיתי מובא בשם רבי אהרון קוטלר (אוסף חי' תורה הוצאת אורייתא עמ' רלט) שגם באקראי אין להתיר לאישה להיכנס לביכנ"ס. ודייק מהשו"ע בהלכות מילה (רסה, יא) 'אין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות. ומ"מ היא עוזרת לבעלה ומביאה התינוק עד בית הכנסת, ואז לוקח האיש ממנה ונעשה סנדק'. משמע שאינה נכנסת לביהכנ"ס אף שהיא בודדה.
♦
היכן יש חיוב הפרדה
בגמ' נב. מבואר שלמדו דין הפרדה מהספד שכתוב שספדו משפחות בית דוד לבד ונשותיהם לבד. וכן בסוגיא בסנהדרין כ. מבואר שחששו לתערובת בלווית המת. וקמ"ל שלא אמרו שאין יצה"ר שולט בזמן כזה. אך מ"מ מבואר בפוס' שיותר חששו בזמן שמחה. וגם בביהכנ"ס, שהוא מקום קדוש ובתפילה שמזכיר ש"ש, כדלקמן. אך צ"ב מהו גדר החיוב בזה. וע"פ דברינו לעיל נראה שאם טעם האיסור הוא משום תערובת וחשש קלות ראש, אפשר לתת בזה גדר, שכל מקום שיש חשש לתערובת, כגון במקום שכולם מכונסים במקום אחד ויש רבים שנמצאים שם, יש חיוב מדינא, ובמקום שמחה צריך להחמיר יותר להחמיר ולהצריך מחיצה. ובמקום אבל אפשר להסתפק בהפרדה בלא מחיצה.והאגרו"מ (עי' סי' מ-מא) כתב שהוא גדר של מקום שענינו הוא שהוא פתוח לרבים, אבל ברחוב וכד' אע"פ שעוברים שם רבים אין חיוב, כיון שהוא לא מקום אסיפה וקיבוץ אלא חולפים ועוברים.
אך לסוברים שחיוב המחיצה הוא משום הסתכלות, צ"ע מה הגדר בזה, שלכאו' בכל מקום יהיה חיוב הפרדה ומחיצה.
♦
בהלוויה ובהספד
הנה בגמ' אמרו שהמקור לדין הוא מהפס' בזכריה 'וספדה הארץ משפחות משפחות. משפחת בית דוד לבד ונשותיהם לבד'. וגם בגמ' בסנהדרין הנ"ל מבואר שהצריכו הפרדה בהלוויה. אך מ"מ לא הצריכו מחיצה כלל, אלא הסתפקו בזה שנשים הולכות מאחורה וגברים מקדימה. ונראה הטעם משום שהמעמד של הצער גורם שאין חשש כ"כ תערובת, אף שיש קיבוץ אנשים ונשים.♦
במקום שמחה
נראה שיש חיוב יותר משום חשש קלות ראש. כמבואר בגמ' בקידושין פא. שבזמן החופה היו האמוראים מסדרים קנים להפרדה. ואמרו גם סקבא שתא ריגלא ופרש"י ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה (ב"מ דף כז:).וגם בסוגיין מבואר שבשמחת בית השואבה עשו 'תיקון גדול', שהוסיפו תקנה על תקנה (ולהכי קרי ליה תיקון גדול, שתקנה שניה הוסיפה על הראשונה. מהרש"א). וזו הסיבה ששמחת בית השואבה היא קל וחומר מהספד. משום שבמקום שמחה יש חשש יותר גדול לתערובת וקלות ראש, כמו שאמרו 'עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה'.
וכ"מ בירושלמי (ה, ב) 'מאן דאמר זה הספידו של משיח מה אם בשעה שהן אבילין את אמר האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן בשעה שהן שמחים לא כל שכן מאן דאמר זה הספידו של יצר הרע מה אם בשעה שאין יצר הרע קיים את אמר האנשים בפני עצמן והנשים בפני עצמן בשעה שיצר הרע קיים לא כל שכן'.
כלומר שבזמן שמחה חששו יותר והוסיפו בתקנה. אך לא שהחיוב בהפרדה הוא רק בזמן שמחה או רק במקום המקדש.
וכ"מ בספר הפרדס המיוחס לרש"י (סו"ס קמט) וז"ל "אסור להתערב האנשים עם נשים בין בסעודה ובין במחול ובין בכל ענין. אלא נשים לבד והאנשים לבד. מק"ו ומה אם בעונת האבל כתיב וספדו בית ישראל משפחות משפחות משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד המשתה והשחוק על אחת כמה וכמה מפני שיצר הרע מתגרה בו".
ועי' שו"ת אורח משפט (אורח חיים סימן לה) שדייק מרש"י (נ"א ע"ב), שפירש שבכל שנה מסדרין שם גזוזטראות, כדי שיהיו נשים עומדות שם, בשמחת בית השואבה, ורואות, וזהו תיקון גדול דקתני מתניתין שמתקנין בכל שנה. וא"כ לשיטת רש"י נעשית הכצוצטרה בשביל שמחת בית השואבה, ולא בקביעות.
אך ברמב"ם נראה, שהגזוזטרה היתה קבועה שהרי הוא מסדר את סדר תבנית הבנין ואומר שם, שעזרת הנשים היתה מוקפת גזוזטרה, כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן, כדי שלא יהיו מעורבבין, ולא הזכיר כלל שענין זה נעשה בכל שנה בשביל שמחת בית השואבה.
וצ"ל שלפרש"י כל השנה החלוקה היתה בין עזרת ישראל לעז"נ והיו מובדלין זה מזה ע"י המעלות. ולדעת הרמב"ם היתה הכצוצטרה קבועה, ולא הסתפקו בחילוק של המעלות, אף על פי שהיו מבדילות בין עזרת אנשים לעזרת נשים, ועשו בעזרת נשים גזוזטרא, קבועה כדי שיהיה ההבדל יותר גדול, כיון שהנשים היו מלמעלה, והאנשים מלמטה, גם בכל ימות השנה. ומפרש את מה שאמרו שהיו מתקנים תיקון גדול שהכונה היא שהיו מתקנים את המקום ביותר זהירות וביותר צניעות, מתוך ריבוי העם ומתוך השמחה היתירה שהיתה שם. ודיוק לשון הרמב"ם שבהל' בית הבחירה כתב הגזוזטרא כתבנית הבית. ובהל' לולב כתב שמערב יו"ט היו מתקנים. משמע שהוסיפו יותר. ואולי סמך הרמב"ם על דברי התוספתא רפ"ד דסוכה, שבמקום שנאמר במסכת מדות סתם שעזרת נשים חלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצטרא, כתוב בתוספתא, כשמדברים בענין שמחת בית השואבה, שהקיפוה שלש גזוזטרות משלוש רוחות.
ולשיטת רש"י היו סומכים כל השנה על ההבדל של המעלות, והיה עיקר מקום הנשים בעזרת הנשים מלמטה, אלא שבשמחת בית השואבה, שהיה שם קיבוץ גדול ושמחה יתירה, אז לא הסתפקו בההבדל של המעלות גם לדעת רש"י, וגם שהיה הכרח שיהיו האנשים ממלאים את המקום הזה של עזרת נשים, ועל כן תקנו אז את הגזוזטרא, כדי שאפילו בדרך ההכרח, והמקרה המיוחד, של שמחת היום, לא יהיה במקום המקודש שום ענין היוצא מקדושת ישראל, ותמיד יהיו האנשים לבד ונשים לבד עכ"ד.
מדבריו יוצא שלרש"י אפשר להסתפק כל השנה אף במקום המקדש בהבדלה הניכרת. ובחג משום חשש דוחק וכו' צריך הפרדה מלאה עם מחיצה [עכ"פ במקום המקדש]. ולרמב"ם כל השנה צריך הפרדה מלאה ומחיצה, ובחג שיש רבים ושמחה צריך עוד יותר להחמיר.
ראיה נוספת שעיקר דין הפרדה תוקן יותר במקום שמחה, מהשולחן ערוך (סימן תקכט) 'חייבים ב"ד להעמיד שוטרים ברגלים, שיהיו משוטטים ומחפשים בגנות ובפרדסים ועל הנהרות שלא יתקבצו שם לאכול ולשתות אנשים ונשים, ויבואו לידי עבירה; וכן יזהירו בדבר זה לכל העם, שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה; אלא יהיו כולם קדושים.' וכתב המשנה ברורה 'הנה באמת ד"ז החיוב תמיד להזהיר ולמחות מי שיש בידו אלא שברגל מצוי הקלקול ביותר. ועיין בסי' של"ט בבה"ל ד"ה להקל. ובעונותינו הרבים נתפרץ קלקול זה בזמננו באיזה מקומות גם בימות החול, ועון גדול הוא, ומי שיש בידו למחות בודאי מחוייב למחות'. שעה"צ.
♦
גדר התקנה
מכל זה נראה ברור שבמקום שמחה חז"ל לא סמכו על הפרדה גרידא שגברים יושבים בצד אחד ונשים בצד אחר. אלא נתנו גדר להלכה זו שצריך מחיצה שתמנע את הערבוב [ואין לדון מדעתנו להקל ע"פ הסברא של קלות ראש איפה יש חשש ואיפה אין]. ובשעת הרגל שנמצאים בגינות וכד' שאין אפשרות להעמיד מחיצה שתמנע ערבוב, הצריכו להעמיד שוטרים שימנעו ערבוב במקום מחיצה.וגם מבואר שמקום שמחה קובע חיוב במחיצה ללא קשר אם הדבר נעשה במקום קדוש [כמו שמחת בית השואבה בביהמ"ק] או לא. שחשש תערובת וקלות ראש שייך בכל מקום.
אולם השרידי אש (א. עז) למד שרק במקום שמחה ומקום קדוש יש חיוב. אבל במקום שמחה שאינו בביכנ"ס וכד' אינו בכלל התקנה, ולכאו' דבריו נסתרים ממה שכתבנו. [והמעיין בכל דבריו בתשובה הנ"ל יראה שבא למצוא סמך לאותן תנועות נוער שעשו כדי לקרב הנערים ולמנוע התבוללות. אך גם הוא כתב שיש מהחרדים שערערו על זה וכדאי להחמיר בדאפשר.]
מיהו אפשר למצוא קצת סמך לדבריו מהסבר הראי"ה קוק ברש"י. כמו שכל השנה במקום המקדש הסתפקו בט"ו מעלות המבדילות בין עזרת ישראל לעזרת נשים. ורק בחג, שהיתה שמחה רבה והיה דוחק, הצריכו מחיצות והפרדה מלאה. אך אכתי אינה ראיה ממש, שאף לרש"י י"ל שהסתפקו בכך כל השנה משום שנשים אינן מצויות כ"כ בביהמ"ק, דאישה בעזרה מנין (קידושין נב:). ועוד, שלפי הרמב"ם גם כל השנה לא הסתפקו בכך.
שוב בינותי שמדברי הלבוש (הובא לקמן) שהיקל בזה"ז שנשים מצויות בינינו ללא מחיצה, ע"כ דסבר כמו השרידי אש שהתקנה היתה רק בביהמ"ק. וע"כ למימר הכי, דלא מסתבר שיחלוק על תקנת חז"ל. ועי' לקמן.
ומ"מ רמת ההפרדה וגובה המחיצה משתנה. שלגבי חופה מבואר שלא הצריכו מחיצה גבוהה ממש, אלא סגי אפי' בקנים וכדים וכד' שמעוררים תשומת לב הניכרת לעובר אותם [כמו שפרש"י]. אך במקום המקדש, שהיו רבים והיתה שמחה גדולה, תיקנו תיקון גדול. וע"פ הסבר הראי"ה קוק, התיקון הגדול שנתחדש בשמחת בית השואבה זה שהיו עושים מחיצות גבוהות למנוע גם הסתכלות [ולא רק חשש תערובת], והביא ראיה לדבריו מהתוספתא. וכן נראה בפסקי הרי"ד הנ"ל.
ונראה לומר שגדר התקנה בחיוב המחיצה תיקנו חכמים לפי החשש והענין. ועיקר התקנה במחיצה היתה במקום שמחה וקיבוץ רבים, אלא שבמקום קדושה החמירו יותר ובמקום אבל היקלו יותר.
לפי האג"מ גדר התקנה הוא להצריך מחיצה בכל מקום שפתוח לרבים אבל באירועים מצומצמים אין חיוב [הגם שהם מקום שמחה]. והשרידי אש (א, עז) הקל יותר, שרק במקום קדושה ושמחה היתה תקנה ולא בשאר דברים. ולכו"ע לעולם יש חיוב הפרדה. ורק באירוע משפחתי של קרובים בלבד אפשר להקל בישיבה מעורבת ובתנאי שכולן צנועות. כדלהלן.
♦
בבית הכנסת
בקידושין נב: אמרו 'אישה בעזרה מנין אמר רבי יוסי וכי אין אדם עשוי לקבל קידושין לבתו בעזרה? ואין אשה עשויה לעשות לה שליח לקבל קידושיה בעזרה? ועוד, דחקה ונכנסה, מאי'. ולדעת רש"י שם איסורא איכא לאישה להיכנס לעזרה אך לתוס' אין איסור אלא שאין רגילות לאישה להיכנס לעזרה ואינו שכיח. ועי' תורא"ש שם שכתב שגם לדעת רש"י מותרות להיכנס לעזרה לצורך.והיעב"ץ שם כתב 'כוונת רש"י על שהיתה עזרה מיוחדת לנשים שכך הוא קרויה עזרת נשים כדי שלא יהיו עם אנשים בערבוביא ולא עוד שאפי' בע"נ לא היו רשאות לעמוד כשהיו אנשים מצוים שם כגון בשמחת בה"ש שמפני כך הקיפוה כצוצרה שתהיינה עומדות עליה לראות ולא תהיינה מעורבות בין האנשים א"כ פשיטא לא היו רשאין להכנס אם לא לצורך גדול'.
וכ"מ בספר תשב"ץ קטן (סימן שצז) בשם המהר"ם מרוטנבורג 'אינו נראה לי כלל מנהג כשר שנוהגין ברוב מקומות שהאשה יושבת בבית הכנסת עם האנשים ומלין התינוק בחיקה ואפילו אם בעלה מוהל או אביה או בנה דלאו אורחא ליכנס אשה מקושטת בין האנשים ובפני השכינה. וכי האי גוונא פרכינן בפ' האיש מקדש (דף נב) אשה בעזרה מנין פן יתגרו בה פרחי כהונה... ומי שיש בידו למחות ימחה והמחמיר תבא עליו ברכה ושלום. מאיר ב"ר ברוך זלה"ה:'
ואח"כ הוסיף 'באשר כתב מורנו צעקתי ימים רבים ולית דמשגח. כי נראה מכוער מאד. אף על גב דטרידי בעבידתייהו ולא מהרהרי. הרואים חושדים ואפי' אדם עם אשתו. ועוד אין כל אדם יודע שהיא אשתו. ועוד וכי בחנם היתה עזרת נשים לבד. ונראה דמצוה הבאה בעבירה היא כדכתיב הנה שמוע מזבח טוב. וכל איש הירא דבר ה' יש לו לצאת מבית הכנסת פן יראה כמסייע ידי עוברי עבירה. והזהיר מורי רבינו טוביה ר' יקותיאל בר משה זלה"ה על הדבר כאשר כתב הרב. וגם נראה לי ומוספני על דבריו אחרי ארי ולא אחרי אשה. ואפילו נזדמנה לו אשתו מסלקה לצדדים. הכי איתא בפרק עושין פסין (דף יח) ולהכי אמרינן מנוח עם הארץ היה דכתיב וילך מנוח אחרי אשתו ואפילו בשוק כ"ש בבית הכנסת ובחיקה. ושלום. מאיר ב"ר ברוך זלה"ה:'
בשו"ת אגרו"מ (א. מא) כתב שיש מקום לומר שבבית המקדש היה חיוב דאו' של מחיצה המפרדת משום 'ומקדשי תיראו', ובבית הכנסת הוא רק מדרבנן, ובשעת התפילה כתב שאפשר שהוא מה"ת כיון שמזכירים דברי קדושה וש"ש. אבל בהפרדה בלא מחיצה אסור בביהכנ"ס (עי' סי' מ"ד). ועי' גליוני הש"ס (קידושין נב:) שאסור מדאו' לאישה להיכנס לעזרה.
ומבואר בדברי המהר"ם מרוטנבורג הנ"ל שיש ללמוד דין מחיצה מבית המקדש לבית הכנסת. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' עז) משום שביכנ"ס הוא מקדש מעט ע"ש.
ובשו"ת אורח משפט אורח חיים סימן לה כתב 'המחיצה היא חובה ומשמרות הקודש שקבלו כן אבותינו הקדושים לעשות ג"כ בבית מקדש מעט בבתי כנסיות שלנו. וחלילה לשנות ממנהגי קדושת אבותינו, וביחוד ביסוד קדושת ישראל במקום אשר חיי הקודש אשר לעם קדוש נמשכים משם, מעון ד' אשר לנו בכל דור ודור אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות, כשישראל מתקבצים שם למטרה של קדושה, שכל דבר שאסור משום סרך יצה"ר במקום אחר נעשה איסורו יותר חמור ויותר מזיק במקום קדוש, ופוגם עי"ז את כל מעלות הקודש של גוי קדוש ומפסיד את הכונה ואת רוממות הנפש של קדושת התפילה והעבודה הטהורה. ומה שמחמיר את הענין של האיסור הוא, מה שנעשה בתור פעולה של קהל ועדה וישראל, שכבר כתב ע"ז הרמב"ם במו"נ (ח"ג פמ"א), שבכל איסור ובכל עבירה שנעשה ביד רמה ע"י עדה מישראל יש לזה דין עיר הנדחת וחלילה לזרע קודש שיכנסו במצודה רעה כזאת'.
מדבריו עולה שבביהכנ"ס יש חיוב מחיצה אפי' כשנמצא שם רק עם אשתו ובנותיו וכד', משום שהמקום גורם את החיוב, ואפי' לא בשעת התפילה.
♦
בתפילה
כתב בשו"ת חת"ס (ה, השמטות סימן קצ) להוכיח מהשו"ע (עה. ג) "יש להיזהר משמיעת קול זמר של אישה בשעת ק"ש" שבתפילה אנו מוזהרי' לשמוע קול זמר אשה אפי' פנוי' שאינה נדה וערוה. והיינו ע"כ בשמיעת קול פנוי' טהורה דאי בא"א או פנוי' נדה ק' מאי ארי' בשעת ק"ש ותפלה תיפוק לי' לעולם אסור משום קול באשה ערוה וכן מבואר בש"ע אה"ע סי' כ"א ובב"ש סק"ז.דאפי' היכא דליכא משום אי' ערוה כגון אשתו של עצמו מ"מ במקום תפלה והודאה או הספד כל מה דבעי לבא לרחמנא לא יתעורר שום ענין הרהור אפי' באשתו אמרו שהרי כתי' משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד ומ"ט לא יספדו כל איש עם אשתו יחדיו אע"כ דגם זה אסור דגורם הרהור ובטול הכוונה.
והטעם לזה כי אנו מאמינים שכל תפלה או שבח והודאה שמתערב במחשבה ההיא שום הרהור אפי' באשתו לא תעלה במעלות לפני הי"ת ולא תקובל לפניו ומפני זה אנו מפרישי' הנשי' מן האנשים בבה"כ בפ"ע שלא יבאו לידי הרהור בשעת תפלה ותהי' תפלה נדחית רחמנא לצלן ויצא לנו זה משמחת בית השואבה. וכיון שכן חיוב עלינו לשום עינא פקיחא לבלתי היות שם ערוב ביום תת שבח ותהלה לי"ת'. ע"כ.
מדבריו עולה שבתפילה צריך הפרדה אפי' באשתו משום ביטול הכוונה וכדי שתעלה התפילה בטהרה. ובמקום שיש נשים רבות צריך גם מחיצה. ובפוס' נראה שהצריכו בתפילה ובביכנ"ס מחיצה ממש וגבוהה. וכנראה הוא ע"פ הנ"ל, שבמקום קדוש ובתפילה יותר חששו לתערובת ולחשש הרהור.
וצ"ע בדין זימון בעשרה האם דינו כתפילה לענין זה.
♦
בדרשות
המרדכי במס' שבת פ"ג, שי"א, כתב: כגון מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים מותר לעשותה בשבת, עי"ש. והוזכר ברמ"א סי' שטו'. משמע שעשו מחיצות גם בשעת הדרשה של ד"ת ולאו דווקא בשעת תפלה וקר"ש. ורש"י בקידושין פי' סקבא דשתא ריגלא- ריעוע של ימות השנה ליחוד ולעבירה ימות הרגל שיש קבוצת אנשים ונשים לשמוע דרשה ונותנים ונושאים זה עם זה.ולכאו' הכוונה היא לדרשה של הרב בשעת הרגל וכד', שהיא דברי קודש, וא"כ מדינא צריך מחיצה כמבואר לעיל. ומשום שגם בשעת דרשה יש חשש שיתרועעו. וכ"כ בשו"ת אגרו"מ (ה, יא) שבזמן הדרשה מדינא צריך מחיצה, כיוון שההזמנה היא לכלל הציבור, ולא לאנשים פרטיים[1].
אולם צ"ע, שהרי קיי"ל שאסור לעשות בשבת מחיצה המתרת כמבואר בסי' שט"ו, וא"כ איך התירו המרדכי והרמ"א להעמיד מחיצה לצניעות בין גברים ונשים בשבת (רמ"א שטו, א ומשנ"ב ה')? וביותר קשה לשיטת האגרו"מ, שאפשר שחיוב מחיצה בביכנ"ס הוא מהתורה, א"כ ודאי דינה כמחיצה המתרת?
ובארחות שבת (ח"א פ"ט, הע' קנ"ו) כתבו לתרץ שכיון שאף לאגרו"מ א"צ דיני מחיצה אלא סגי בדבר הבדלה של צניעות [כגון וילון] המונע תערובת, אין לזה שם מחיצה המתרת.
ובשו"ת משנה הלכות (טו. קיב) תרץ שכיון שלדעת האגרו"מ סגי במחיצה עד גובה הכתפייים, כל שמעמיד מחיצה יותר מזה ניכר שעשוי לצניעות ולא להתיר ומותר להעמידה בשבת. [ולפי דבריו מחיצה שהיא גובה כתפיים שעשויה רק להתיר אסורה בשבת.]
♦
בחופה
בגמ' קידושין מבואר שצריך מחיצה להיכרא שלא יתערבו. ונראה שהוא מב' טעמים - שגם הוא זמן שמחה. ועוד, שמעמד החופה והברכות הם כדברים שבקדושה וצריך עשרה.ועי' ט"ז (אבן העזר סה. ב) שכתב על דין הכנסת כלה לחופה 'בשעת הולכה לחופה שלנו שהוא הגמר אין הולכים אלא ללות החתן אבל לא ללות הכלה ששם כל הנשים הולכים עמה ואין להתערב שם עמהם. וראיתי בקצת מקומות שהרבה אנשים חשובי העיר הולכים באמת לקראת הכלה וכשמתקרבים אליה חוזרים לאחוריהם להחופה וזה נקרא גם כן לויה ונכון הוא'. וכ"כ הב"ש שם ס"ק ג'.
ועי' בשו"ת כתב סופר (אבן העזר ס"ס מז) שכתב 'ועוד רגע אדבר במ"ש מע"כ למצוא פתח חרטה על מנהג ישן להעמיד החופה לפני חצר בהכ"נ דבאים בערבובי' יחד אנשים ונשים, ואין ראוי' לברך ברכה שהכל ברא עפמ"ש ב"ש בשם הב"ח... אומר אני לא יבקש ולא יבדוק ח"ו במומים במקום גדולי עולם מוסדי דור וחזי מה עמא דבר ולא פקפק אדם ע"ז. ובאמת אינו מן המדומה כי הב"ח דיבר דבריו כשהם בחדר יחד באים בערבובי' באין משגיח צופה ומביט והוא אחרי אכלו ושתו כדי שבעם ומתוך שמחה וחדוה יש תגבורת היצר ואין ראוי' לברך שה"ב לכבודו וכ"ז לא שייך בשעת החופה... ומ"מ בוודאי טוב ונכון בלא"ה לתקן שלא יבואו בערבובי' ויקרא לו גודר גדר משובב נתיבה לשבת, ויעיי' תוס' סוף קידושין' עכ"ל.
והסבר דבריו והחילוק בין החופה לסעודה, נראה מלשונו שהחופה היתה במקום פתוח 'בחצר ביהכנ"ס' ופחות יש חשש תערובת בכה"ג. ואילו הסעודה הייתה בחדר ובמקום סגור, ויותר יש תערובת. או משום שהחופה היא דבר שבקדושה ויותר צריך לחשוש לתערובת. משא"כ הסעודה שאוכלים ושותים וכו'.
אך צ"ב, שהרי נתבאר שכבר בזמן הגמ' האמוראים הצריכו קנקנים וכד' להפרדה. וא"כ במה נתכוון הכת"ס להקל בזה בחופה. ואולי ר"ל שאם החופה במקום פתוח א"צ קנקנים, ורק כשהחופה במקום סגור הצריכו זאת. אך גם זה צ"ע, שהרי בשו"ע תקכ"ט הנ"ל מבואר שגם בגינות וכד' חששו. אך אפשר שהכל לפי הענין, ובמקום גדול ופתוח שאין חשש תערובת אין דין מחיצה. וצ"ע.
♦
בחתונות, אסיפות ודברי הרשות
בשו"ת אגרו"מ (סי' מא) כתב שבמקום קיבוץ לדברי הרשות ואף בחתונות הדעת נוטה שאין איסור בלא מחיצה, שהרי קרבן פסח היו אוכלים כמה משפחות אנשים ונשים בבית אחד, ולא הייתה מחיצה כדי שלא יחשב כב' חבורות כמבואר בפסחים פו.ובח"ד סי' כד' ביאר את כוונתו 'ובקשר להצטרכות למחיצה בחתונה, ידוע שהסברתי בספרי אג"מ או"ח למחיצה יש רק לדבר שפתוח לרבים, וחתונה נחשב כדבר פרטי'. ונראה כוונתו לזמנו, שחתונות היו כדבר פרטי בצמצום [וצ"ע הגדר בזה]. אך אין ללמוד מדבריו להקל בחתונות ובאירועים גדולים בימינו פתוחים לרבים בלא מחיצה. וכנראה מה שהקל במקום קיבוץ וחתנות היינו באופן שנעשות בצורה ביתית מצומצמת כשבע ברכות וכד'.
ולדברינו אין להקל בחתונה, שהיא מקום שמחה, ובזה גופא היתה תקנת חז"ל להחמיר יותר. וגם הראיה מדין קרבן פסח י"ל דמסתמא הנמנים בפסח אחד הם אותה משפחה ופחות יש חשש, ומנלן להקל בכמה משפחות שונות כשהאירוע מצומצם. וצ"ע.
אולם השרידי אש כתב שרק בבית הכנסת יש תקנה קדומה לעשות מחיצות גבוהות, שלא יוכלו להסתכל, משום תפילה וקריאת שמע, שאסור מטעם ערוה, כמבואר בברכות (כ"ד.) שטפח מגולה וכן שער באשה ערוה, אבל באספות של רשות, כגון בשעת הכנסת כלה לחופה או בשעת נאומים ודרשות לא הקפידו מעולם לעשות מחיצות ורק מדקדקים שלא ישבו אנשים ונשים יחד ולא יתערבו זה עם זה. ודברי המרדכי נראה שזו מדת חסידות ולא מצד הדין ומעולם לא ראינו בארצות ליטא ופולין שידקדקו בזה. והנח לישראל וכו'. ע"כ.
בדברי השרידי אש מבואר שהקל בכל דבר הרשות ואף בחתונות וכד', משום שדין מחיצה לדידיה הוא רק בבית הכנסת. אך גם הוא מודה לענין הפרדה שצריך שישבו גברים לחוד ונשים לחוד, כמבואר בגמ' בקידושין שהצריכו מחיצה להפרדה בשעת החופה.
ולדידי דבריו צ"ע שמכל מה שהבאנו לעיל מוכח שאירועי שמחה חז"ל חששו יותר ובזה היתה התקנה לעשות מחיצה שתמנע תערובת, ולא הסתפקו בהפרדה גרידא. ורק בשעת הספד והלוויה מצינו בגמ' שמספיק הפרדה בלא מחיצה. ומשום שהוא שעת צער ופחות יש חשש תערובת. משא"כ בשעת שמחה, שיותר יש חשש קלות ראש. וכ"נ בשו"ע תקכ"ט המובא לעיל 'שלא יתערבו אנשים ונשים בבתיהם בשמחה ולא ימשכו ביין, שמא יבואו לידי עבירה'. משמע שבכל אסיפה של גברים ונשים יש דין הפרדה ע"י מחיצה כמו שכתב בספר הפרדס להדיא. רק שבמקום קדוש החמירו עוד יותר. וגם בדברי הגאונים המובאים לקמן נראה שלא הקלו בזה, דלא כשרידי אש.
ועי' גם בדברי הכת"ס המובא לעיל, שמוכח מדבריו כמ"ש שבחדר אחד בזמן הסעודה של שמחה יש להחמיר.
♦
בשבע ברכות שבת חתן ובריתות
כתב בספר חסידים (סימן שצג) 'כתיב (דהי"א ט"ז כ"ז) הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו לכך אומר שהשמחה במעונו.. כשיש גילה בארץ ברעדה אז שמחה בשמים לפניו. כל המברך שהשמחה במעונו צריך לחקור אם קיימו וגילו ברעדה אם רעדה במקום גילה. אבל אם אין תרבות שם ונבול פה ביניהם או נשים יושבות בין האנשים שהרהורים שם לא יתכן לברך שהשמחה במעונו. ועל אלה וכיוצא בהם נאמר (ירמיה טו, יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז וכתיב (ישעי' כח, ח) כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום (שם שם י"ב) ולא אבוא שמוע אומרת השכינה לא אבו שמוע דברי תורה (קהלת ב, ב). ולשמחה מה זו עושה וכתיב מה זו בין ת"ח ובין לצים. כל מצוה הבאה עבירה על ידה מוטב שלא יעשה המצוה כמו מצוה לשמח החתן ואם יש פריצים ויודע שבלא פריצות לא יהיה או אינו יכול להיות בלא הרהור או אינו יכול להיות מלראות בנשים אל יהיה שם.' עכ"ל.ומדבריו נראה שמדבר שנשים יושבת בין האנשים ובתערובות וחשש פריצות, ואז אין לומר שהשמחה במעונו. [ועי' שו"ת כתב סופר אבן העזר סימן מז שכתב שהא דווקא ברכת שהשמחה במעונו אין לומר שקאי על שמחה זו של חתן וכלה, ואומרים שהשמחה זו במעונו ולא שלנו רק שלו. ואין ראוי' לברך כך במקום שיש תגבורת היצר איה שמחה לפניו ית"ש שמחה נהפכה לתוגה ר"ל, אבל ברכת שהכל ברא מברכים משום שקאי על תחילת הבריאה ברא לכבודו לעבדו ולשמור מצותיו ולגמול חסד, וכיון שעיקר כוונת האסיפה לכבוד ה' ורובם העומדים שם כך כוונתם מברכים שברא לכבודו, הכל בתחילת הבריאה ואין כאן זכר אסיפה זו של עתה.]
אך הב"ח (סה, יב) כתב בשינוי לשון 'כל מקום שאנשים ונשים רואין זה את זה כגון בסעודת נישואין אין לברך שהשמחה במעונו, לפי שאין שמחה לפני הקדוש ברוך הוא כשיש בו הרהורי עבירה ע"כ. [ובשו"ת הב"ח החדשות סי' נה' העתיק את לשונו של הס"ח וצ"ע].
הבית שמואל (סימן סב ס"ק יא) שאם יושבים בלי מחיצה אין לברך 'כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים ש"ב דאין שמחה כשיצה"ר שולט'. וכ"נ בש"ך (יו"ד שצא, ז) וכ"כ בקצוש"ע (קמט, א).
ומשמע שמחמירים יותר, שאפי' כשיושבים בהפרדה בחדר אחד אך אין מחיצה ורואים אלו את אלו אין לומר שהשמחה במעונו. ועי' שו"ת דברי יציב (אבה"ע סי' מ') שהעיר בזה.
והלבוש (סוף או"ח מנהגים, לו) כתב על זה 'ואין נזהרין עכשיו בזה, ואפשר משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך, דדמיין עלן כקאקי חיוורא מתוך רוב הרגלן בינינו וכיון דדשו דשו'. ולכאו' דברי הלבוש תמוהים, שהקל ע"פ סברא זו נגד תקנת חז"ל ודינא דגמ' שהצריכו מחיצה. וצ"ל דס"ל כמ"ש השרידי אש, שהתקנה היתה רק בביהמ"ק ובמקום קדוש אבל לא בעלמא. וצ"ע.
ועי' שו"ת שבט הלוי (ח, רפא) 'בענין לומר שהשמחה במעונו כשיש אנשים ונשים בחדר אחד שבס"ח סי' שצ"ג כ' שלא לומר שיצה"ר שולט, וכ"ה בב"ח בסי' זה ובב"ש לעיל סוס"ק י"א, אולם הלבוש כ' שעכשיו אין נזהרים בזה, וכן הביא הגאון הק' בעל בני יששכר בדרך פקודיך מצוה ל"ה שבימיו אין נזהרים בזה, ועיין בס' אוצה"פ כאן, ובודאי צריך לעמוד ע"ז לכתחלה, וכשיש מחיצה בין אנשים לנשים בחדר אחד גבוה י' טפחים אפי' אפשר להסתכל למעלה מן המחיצה מכ"מ אם באמת יושבים הם דרך צניעות ואי אפשר להם לתקן מחיצה גמורה כגובה איש י"ל דלכו"ע אפשר לברך שהשמחה במעונו, אעפ"י שמחיצה כזאת לא אהני כמחיצה קבוע בין בהכ"נ של הנשים לאנשים'.
ודעת הגר"ע יוסף זצ"ל (מעדני מלך ח"א עמ' 275) שבמקום שיש מחלוקת בין המשפחות בענין המחיצה וכו' אפשר לסמוך על הלבוש לעשות אירוע בלא מחיצה [אך שישבו בהפרדה], אך בלא"ה יש להחמיר. ועי' יבי"א (אבה"ע ג, י).
לדברי האג"מ יתכן שאפשר להקל בלא מחיצה כשנמצאים משפחה מצומצמת ואינו אירוע הפתוח לרבים. אך בתנאי שכולן צנועות ויושבים בהפרדה. ואם הוא רק בנות משפחה יתכן שאפשר להקל יותר אף לשבת במעורב, כדלקמן.
אך צ"ע למעשה אם שייך מצב כזה, כיון שמצוי שמגיעות המשפחות גם של הבעל וגם של האישה, ואף שאינו נעשה בקהל עם ועדה אלא רק המשפחות, מ"מ כבר אינו אירוע מצומצם. וגם בשו"ת ב"ח (החדשות סימן נה) כתב על מנהג קראקא 'שאין עושין סעודה כ"א לקרובים וכולם יושבין בבית חורף וסועדין ביחד אצל חתן כמה אנשים ונשים לפיכך א"א שהשמחה במעונו ע"פ הס"ח'. ומשמע שאפי' כשיושבים רק הקרובים אין לברך דאיסורא איכא. וכ"ש כשיש חשש חוסר צניעות אפי' של אישה אחת, שכבר מחייב מחיצה מדינא. וכן ראיתי מובא בשם מו"ר הג"ר יעקב יוסף זצ"ל שגם בשבת חתן יש לשים מחצה.
וי"א שלפי הלבוש אפשר להקל בשולחנות נפרדים לכל משפחה, ובתנאי שכולן לבושות בצניעות. (שו"ת מקור נאמן ח"ג עמ' רלב. ושו"ת באהלה של תורה ח"ב).
♦
בבית אבלים
כתב בשו"ת אג"מ (ה, יב) אם צריך מחיצה כשמתפללים במקום שאינו קבוע לתפלה, למשל, בבית אבל רח"ל. אם צריכות הנשים לילך לחדר נפרד, או שדי בהפסק אוויר. ונראה שלדינא הנשים בבית אבל צריכות ללכת לחדר אחר. והטעם דבית אבל הוי מקום שפתוח לרבים, שצריך בו מדינא תמיד הפרדה בין הנשים לאנשים, וכל שכן בשעת תפילה, כמבואר בתשובתי בא"מ או"ח ח"א סימנים ל"ט-מ"א. אבל אם למעשה הנשים אינן מסכימות לעזוב את החדר, נחשב זה לאקראי, ואין להמנע מלהתפלל מחמת זה. אבל בבית חתן מדינא אין צורך במחיצה, שאינו פתוח לרבים, אלא רק לבני המשפחה. לכן די בכך שילכו האנשים המתפללים לזווית אחת שיוכלו לכוין שם, ושם יתפללו. ע"כ.בדבריו יש להעיר ב' הערות. א. איהו גופיה כתב שבאקראי אפשר להתיר רק בב' תנאים - גם שיהיו נשים בודדות ורק עד ב' נשים. וכאן משמע שהיקל אפי' יותר.
ב. לפי מה שהבאנו לעיל ע"פ החת"ס נראה שבזמן תפילה צריך מחיצה מדינא, ולא סגי שיתפללו בזוית אחרת של החדר. וצ"ע.
לפי שיטתנו שגדר התקנה היה על מקום שמחה ורבים, בבית האבל אפשר להסתפק בהפרדה אף בלא מחיצה. מלבד בזמן תפילות משום דברים שבקדושה.
♦
בקרובות משפחה
כתב באוצר הגאונים (סוכה סי' קפט) וז"ל 'מהו שיכנסו בני אדם לבית המשתה או לגמ"ח ויאכלו בסעודה האנשים עם הנשים מעורבבין? כך המעשה: אם בזמן שהנשים יושבות כאחת בפני עצמן והאנשים בפ"ע מותרים. ע"מ [כלומר בתנאי] שלא ימזגו אנשים לנשים ונשים לאנשים. וכן בחילוק המנות והפרפריות. אבל אסורים הן בסעודה הן בזמן שהם מעורבבין אלו ואלו האנשים והנשים. שאסור לו לאדם להתערב עם הנשים בסעודה חוץ מאחותו ואחות אביו ואחות אימו ואחות אישתו על מנת שתהא אישתו בסעודה שהיא משמרתו מן העבירה' עכ"ל.מדבריו עולה שיש קולא בבנות משפחה כאחיות גיסות ודודות להסב יחד בסעודה בתערובות. ואע"פ שהן אסורות עליו כערוה לכל דבר וענין. ומ"מ הצריך בדבר תנאי נוסף - שאשתו תסב עימו בסעודה ותשמרו מעבירה.
וגם באכילת קרבן פסח חזינן שהיו מסבים כמה משפחות יחד, כמו שהעיר האגרו"מ. ויתכן שהוא במשפחה המורחבת וכד' כדרך העולם. ומ"מ לא מבורר האם ישבו יחד ממש או בהפרדה בלא מחיצה.
יסוד הסברא להקל בקרובות משפחה נראה משום שרגיל עמן בבית כשמתארחים בשבתות וחגים וכד' ומצויות בינינו, ופחות יש חשש הרהור. וכעין סברת הלבוש. אלא שהלבוש חידש סברא זאת בכל הנשים. ואפשר שאף החולקים על הלבוש בשאר נשים יודו לסברא זאת בקרובות משפחה. ועי' שו"ת דברי יציב (אבהע"ז סי' מ).
ועי' בספר מעגל טוב להחיד"א (בפרק על שנת תקל"ג בסופו) שכתב שמנהג טוניס היה 'שמעולם לא היו הנשים יושבות בשולחן כלל'. וגם הבן איש חי (שנה שניה פרשת בראשית, ב) כתב שמנהג בגדאד היה 'שהנשים אין דרכם לאכול על השלחן עם האנשים, אף על פי שאין שם אורחין זרים'. ונראה דצינעות יתרא הוו נקטי ולא מדינא, או שמשום שפעמים היו מגיעים אורחים ולכן תמיד היו נוהגות לאכול בשולחן אחר.
♦
בחנויות, אוטובוסים וגינות ציבוריות
לכאו' נראה שיש מקום לצדד שכיון שיסוד האיסור זה תערובת ובכה"ג שאין ציבור גדול שמקובץ ומתערב לא גזרו כלל. ועוד, אפשר שגדר תערובת הוא כשכולם מקובצים לענין אחד ושמחה אחת. אבל כיושבים נפרדים וכל אחד עסוק בשלו על זה לא דיברו כלל. ועוד, שאינו מקום שמחה שעשוי להגיע לקלות ראש, שרק עוברים וחולפים לזמן קצר [כעין ההגדרה של האגרו"מ להתיר באקראי]. וכמו שלא מצינו מי שהעיר לעשות מחיצה ברחוב, כמ"ש האגרו"מ. אך לכאו' אם ישנם רבים וצפיפות, כמו באוטובוסים וכד', נראה שיש מקום להחמיר כמ"ש השו"ע תקכ"ט שצריכים ב"ד להעמיד שוטרים בגינות וכו' שלא יבואו לתערובות. וצ"ע.♦
דין מקום שאין בו מחיצה
בביכנ"ס - בשו"ת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן עז) נשאל ע"ד בית הכנסת שהרסו בו אנשי רשע המחיצה המבדלת בין עזרת אנשים לעזרת נשים, ואומרים כי אם ימחו בהם יפתחו את החנויות שלהם בשבת, ומתוך כך נקל הדבר שגם אחרים יחללו שבת קודש והשיב שחייבים למחות על זאת ולהוכיח לעוברי עבירה. שחיוב מחיצה בין גברים לנשים הוא מדינא. ואין להתחשב בכך שיבואו לחלל שבת שאין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך היכא דפושע. ע"ש.ובשו"ת משנה הלכות (חלק יא סימן קכה) כתב 'אסרו רבותינו באסיפה הגדולה שהתקיימה יותר משבעים זקנים בשנת תרכ"ו ומשם תצא הוראה לכל ישראל בפסק דין בית דין לכמה תקנות ובתוכם 'אסור לעשות המחיצה המבדלת בין עזרת נשים ונשים באופן שיוכלו להסתכל אנשים בנשים רק יעשו כנהוג מימי קדם, וכן אם כבר נעשה לא יכנסו בה אלו בתי כנסיות אשר כתבנו שאסור ליכנס בתוכם אין חילוק בין שאר ימים לשבת ור"ה ויו"כ, ואף אם צריך להתפלל עי"כ ביחידות.
ובאו על החתום על זה גדולי ישראל מהר"מ א"ש מהר"ש גאנצפריעד בעל הקצש"ע, מהר"ח סופר בעל מחנה חיים, בעל יטב לב מהר"י טייטעלבוים ועוד. וליתן תוקף כתב מרן הגה"ק אדמו"ר בעד"ח וז"ל וכל הדברים הנ"ל אסורים המה ע"פ הש"ע והפוסקים ואסור לשנות שום מנהג ישראל בבנין ביהכנ"ס או באיזה נימוס ומנהג המקובל מאבותינו ומדורות הראשונים וכל המשנה ידו על התחתונה, הק' חיים הלברשטאם מצאנז בעה"מ ס' דברי חיים. וחתם עו"ש הגה"ק אדמו"ר מוהרי"י מזידיטשוב ומהר"צ מליסקא וחכם באשי אברהם אשכנזי ועוד הרבה מחכמי ספרד וחכמי אשכנז זלה"ה'.
ודבר זה כתב גם הראי"ה קוק בשו"ת הנ"ל. ומדבריהם נראה שהתקנה היתה בבתי כנסת ומחשש פרצות הרפורמים בתיקוני דת. וע"ע באגרות הראי"ה (רעט, שצב).
בחתונות ואירועים וכד' - הנה אם לא עשו מחיצה אך יושבים בהפרדה, אם כולן צנועות יש להקל בזה ע"פ דברי הלבוש הנ"ל, כמ"ש בשו"ת שבט הלוי.
אך ביושבים במעורב חמיר טפי, שזה גופא היה התיקון. ובשו"ת תשובות והנהגות (ב סימן תרנא) כתב ע"פ הב"ח שבכה"ג יש גם איסור להשתתף בחתונה. וכ"כ בשו"ת דברי יציב לחלק שאם יושבים במעורב אין להיכנס, אך ביושבים בהפרדה בלא מחיצה קיל טפי.
וכיו"ב כתב הגר"מ אליהו (שו"ת הרב הראשי תשמ"ו עמ' 483) שאין להשתתף בעצרות וצעדות מעורבות אף שנעשו למען יישוב הארץ, שאין עבירה מכבה מצוה ואין מצוה מכבה עבירה (עי' סוטה כא.).
[אך התיר באופן שכל משפחה בנפרד כדכתיב וספדה הארץ משפחות משפחות. אך צ"ע, שהרי הפס' להדיא אמר משפחת בית דוד לבד ונשותיהם לבד. הרי שגם בהספד הפרידו גברים מנשותיהם, כמו שדייק בשו"ת חת"ס וכן מבואר בדברי הגאונים הנ"ל. אך י"ל שהחומרא בזה היא רק במקום דבעי ליבא לרחמנא כתפילה והספד כדברי החת"ס, ולא בדברי הרשות כבנ"ד. ונראה שמה שהקל הגר"מ אליהו הוא במשפחות משפחות, הוא דווקא באופן שהולכים בחוץ והמקום גדול. אך לא כשיש צפיפות או באירועים באולמות. וכ"ש כשיש חוסר צניעות, וכמ"ש איהו גופיה בדרכי טהרה הנ"ל. וצ"ע.]
וכן היתה דעתו של הרצי"ה שאין להשתתף בצעדות מעורבות למען ישוב הארץ. (הרב אבינר בהע' לספר אורות המבואר ח"ג עמ' 134).
ואם יש גם פריצות ודאי איכא איסורא. ועי' ספר חסידים (סימן שצג) 'כל מצוה הבאה עבירה על ידה מוטב שלא יעשה המצוה כמו מצוה לשמח החתן ואם יש פריצים ויודע שבלא פריצות לא יהיה או אינו יכול להיות בלא הרהור או אינו יכול להיות מלראות בנשים אל יהיה שם'. ויש לדון אם צריך ליהיות שם מדיני ליכא דרכא אחרינא.
וע"ע מש"כ הגר"י זילברשטין בספר והערב נא פרשת ניצבים בדין להשתתף בחתונה שתחילתה בהפרדה וסופה מעורבת.
♦
סיכום
טעם החיוב להעמיד מחיצה - ישנם ב' טעמים. א. מחשש שיתערבבו גברים ונשים ויבואו לקלות ראש. ב. מחשש שיבואו להסתכל.רוב הפוס' הסכימו לטעם הראשון, שהוא נזכר ברמב"ם ביד החזקה בהלכות. אך יש שהחמירו כטעם השני, שהוא פיה"מ לרמב"ם והרי"ד.
י"א שחיוב זה מהתורה וי"א שהוא רק מדרבנן.
סוג המחיצה - לכל השיטות נראה שכשצריך מחיצה אין להסתפק בהפרדה גרידא, אלא חז"ל תיקנו סייג והלכות בדבר שיהיה דבר שימנע תערובת.
לטעם הראשון מספיק מחיצה כ"ש אפי' נמוכה שתמנע תערובת [אך לא נמוכה ממש, שאז הוי כמעורבים. ובביכנ"ס הצריך האגרו"מ מחיצה י"ח טפחים, עד גובה הכתפיים]. אך לטעם השני צריך מחיצה גבוהה שתמנע הסתכלות.
גדר התקנה - לפי העולה בדברינו, חיוב הפרדה ואיסור תערובת שייך בכל מצב, כמ"ש להדיא רש"י בספר הפרדס. אלא שדין המחיצה תיקנו חכמים לפי החשש והענין. ועיקר התקנה במחיצה היתה במקום שמחה וקיבוץ רבים. ובמקום קדושה החמירו יותר ובמקום אבל היקלו יותר. ובמקום שאינו שמחה או קדושה אך גם לא דבר של אבל נחלקו הפוס'.
לפי האג"מ גדר התקנה הוא להצריך מחיצה בכל מקום שפתוח לרבים, אבל באירועים מצומצמים אין חיוב [הגם שהם מקום שמחה].
והשרידי אש הקל יותר, שרק במקום קדושה ושמחה היתה תקנה ולא בשאר דברים, ויתכן שזו גם שיטת הלבוש.
אך לכו"ע לעולם יש חיוב הפרדה. ורק באירוע משפחתי של קרובים בלבד אפשר להקל בישיבה מעורבת, ובתנאי שכולן צנועות.
באקראי - האגרו"מ היקל ורק בנשים בודדות [עד ב' נשים] ולא בדרך קבע. ויש שהחמיר בזה.
המקומות החייבים:
א. בבית הכנסת - יש חיוב מחיצה מדינא ולא מספיק הפרדה, ומשום שהמקום גורם. ולכן אפי' עם אשתו ובנותיו וכד' צריך מחיצה. וכן גם כשלא בשעת התפילה יש חיוב מחיצה מפאת קדושת המקום. ובמקום שאין מחיצה כדבעי אסור להתפלל, כמו שגזרו גדולי ישראל.
ב. בתפילה ודברים שבקדושה - צריך מחיצה אף כשמתפללים במנין בבית וכד' ולא בביהכנ"ס. ומשום שבזמן תפילה חז"ל חששו יותר להרהור, כמבואר בדברי החת"ס והראי"ה קוק שכל חשש הרהור אפי' באשתו מותרת, אסור בתפילה. ובראשונים נראה שה"ה בדרשה של ד"ת.
ג. בחתונה - על פי מה שכתבנו יש חיוב מדינא במחיצה [אפי' אינה גבוהה] שתמנע תערובת ולא סגי בכך שיושבים בהפרדה, כיון שהוא זמן שמחה ומיועד לרבים. אולם השרידי אש הקל בשעת הדחק בהפרדה בלא מחיצה, משום שס"ל שרק שמחה במקום קדוש מצריכה מחיצה. ולעיל הערנו על דבריו מכמה מקורות ושדעת הפוסקים דלא כדבריו.
ד. בשבע ברכות ובריתות - האגרו"מ כתב שחתונה מצומצמת אינה מחייבת מחיצה. וצ"ע הגדר בזה, במיוחד לפמ"ש שבזמן שמחה צריך מדינא מחיצה. ואם המשתתפים הם רק גיסים ודודים אפשר להקל בזה, כמבואר בגאונים. ובמקום שאין מחיצה אך יושבים בהפרדה ואין חשש צניעות יש לצדד ע"פ הלבוש שאין איסור להיכנס אם כולן צנועות. ויש שהקילו ע"פ דברי הלבוש וכשיש צניעות כשכל משפחה יושבת בנפרד.
ה. באספות לדברי הרשות - האגרו"מ והשרידי אש כתבו שמספיקה הפרדה וא"צ מחיצה. וגם לדברנו אפשר להקל בהפרדה כשאינו אסיפה של שמחה.
ו. בסעודות מצומצמות של משפחה וכד' שאינו פתוח לרבים - נראה שא"צ מחיצה כמו בקרבן פסח. ויתכן שאף הפרדה אינו צריך כשלבושות בצניעות, כמו שכתב הלבוש שרגילות בינינו וכו'. ובגאונים מבואר להקל אף להסב יחד רק באחיות גיסות ודודות, ובתנאי שאשתו עימו ומשמרתו.
אך לעולם כל מקום שיש חשש שאין הנשים לבושות בצניעות צריך מחיצה מדינא, כמ"ש האגרו"מ.
ז. בית האבל - אינו מקום שמחה ולכאו' מספיקה הפרדה בלא מחיצה. אך האגרו"מ כתב לשיטתו שצריך כיון שהוא מקום הפתוח לרבים לבוא ולנחם צריך מחיצה.
ח. בגינות חנויות ואוטובוסים - הנה כיון שאינו מקום שמחה נראה שא"צ מחיצה. אך כיון שהוא מקום הפתוח לרבים לפי הגדרת האגרו"מ צריך. ומ"מ הפרדה לכאו' יש מקום לחייב. אך נתבאר שמסברא יש לצדד בזה מכמה טעמים:
א. בשו"ע תקכ"ט מבואר שאין חילוק בין מקום פתוח כגינה למקום סגור כבית, ובשניהם צריך מחיצה. אך מסתבר שהכל לפי הענין, ובמקום גדול אינו נחשב כתערובת.
ב. יתכן שכל מה שחז"ל חייבו בהפרדה זה רק במקום שכולם מכונסים למטרה אחת אך לא כשכל אחד עסוק בענינו, ובכה"ג י"ל שאינו כ"כ בחשש תערובת וקלות ראש.
ג. כיון כל אחד חולף והולך לו ואינו משתהה במקום הוי כאקראי בעלמא ולא בזה גזרו רבנן.
ומ"מ לא מצאנו ראיות מפורשות לסברות אלו. ולכאו' הכל תלוי במצב הצניעות והצפיפות. ומצינו שגדולי ישראל ראו צורך להחמיר בזה.
♦ ♦ ♦
אונאה במזגן יד שניה♦ כח ההכרעה בפסק בית דין ובהוראת חכם והמסתעף♦ בגדר תשלום המקח אם חלק מהמקח או חוב והאם חליפין כמקח לענין זה