♦
חלוקת אופני וסוגי הטבילה
והנה קודם כל דבר ראוי להקדים, דמצינו ג' טבילות עיקריות המצויות בזמן הגלות - הא' היא טבילת נשים לטהרתן, שנתבאר בשו"ע יו"ד (סי' ר') דטבילה זו ברוב האופנים היא מדאורייתא (אם לא באופן שאיסורה מדרבנן, כגון שראתה בלא הרגשה, כבעלת הכתם (יו"ד סי' ק"צ) וכיוצ"ב). והב' הוא דין טבילת כלים שנתבאר ביו"ד סי' ק"כ. והג' היא טבילת גברים, והיא מתחלקת ג"כ לכמה ראשים. הא' היא טבילה שתיקן עזרא לבעלי קריין, ונתבארה בשו"ע או"ח סי' פ"ח (וכדלהלן). והב' היא טבילה לתוספת טהרה בער"ש ובעריו"ט. והג' הוא טבילת גר לגירותו, ונתבארה בשו"ע יו"ד סי' רס"ח. והד' היא טבילה בערב יו"כ, שהיא החמורה משאר טבילות הגברים (וכדלהלן), ונתבארה בשו"ע או"ח סי' תר"ו. וכעת נחל לבאר את דיניהם בעז"ה.♦
לבאר שבטבילת נדה דאו' יש להחמיר בבניית המקווה אליבא דכל דעות האחרונים
והנה זהו דבר מוסכם בדברי הפוסקים דגבי טבילת נדה שיסודה מדאו' יש להחמיר בבניית המקווה ככל החומרות, ואף נגד דעת מרן השו"ע. וכמ"ש בשו"ת הרדב"ז (ח"א סימן פ"ה), דכשיבנו מקווה טהרה, יקפידו לבנותו לפי כל שיטות הפוסקים. דשאני מקווה, דאיכא בכל יום כמה נשים שטובלות ואיכא איסורי כרת. ולא דמי לשאלה פרטית בהלכות נדה, דאז יש להקל כדעת מרן השו"ע. וכ"כ מרן החיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' ר"א סק"ה), דאע"ג שקבלנו הוראות השו"ע גם בדיני נדה ומקוואות, מ"מ בעת הבנייה ראוי לחוש גם לשאר דעות כיון דהמקווה עומד לרשות הציבור הרחב, ויש בהם כמה מנהגים. וכ"כ הגר"ח פאלאג'י בשו"ת חיים ביד (סי' מ"ט). ויסוד לזה נראה גם ממ"ש בשו"ת הרשב"ץ (ח"א סו"ס י"ז), עיי"ש.וע"ע בדברינו ביסודות כללי הפסיקה (כללי ההוראה סעיף כ"ב), וע"ע בביאורי ההלכה- עירובין (במבואות העירוב) שנתבאר דה"ה לעניין אלו העוסקים בבניית העירוב, שראוי להם לבנותו לחומרא בין לדעת הגר"ח נאה ובין לשיעורי החזו"א, דשאני דבר המיועד לרבים ראוי לבנותו לכו"ע, עיי"ש. [אמנם ודאי דאין לדמות עירוב למקווה, דשאני עירוב דהלכה כדברי המיקל בו, ובלא"ה רובו דרבנן היכא שאין חשש רה"ר, משא"כ הכא דאית ביה חיובי כרת.]
♦
לבאר דגם במקווה לטבילת כלים ראוי להחמיר כעין מקווה לטבילת נשים
וגם אודות דין טבילת כלים, אף דקיל מטבילת נדה דאו', מ"מ ראוי להחמיר כדיני מקווה טהרה לנשים. והיינו כיון שנחלקו בו הראשונים אם יסוד חיובו הוא מדאו' או מדרבנן, דלדעת התרוה"ד (סי' רנ"ז) יסודה מדאו', וכן דעת כמה ראשונים, וכן משמעות דברי השו"ע ביו"ד (סי' ק"כ), ואילו לדעת הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה ה') טבילת כלים יסודה מדרבנן, וכן דעת מרן השו"ע (או"ח סי' שכ"ג סעיף ז', וביו"ד סימן ר"א). ועיין עוד בשו"ת יבי"א (ח"ב יו"ד סימן ט') שהאריך להוכיח שכן דעת מרן השו"ע[3]. ועכ"פ כיון די"א דיסוד האי דינא מדאו' הוא, על כן ראוי להחמיר כשאר חומרות שבמקווה לטבילת נשים[4]. ומ"מ נראה ודאי, דבמקווה לטבילת כלים יש להקל יותר בשעת הדחק מבמקווה לטבילת נשים, דסו"ס דעת מרן השו"ע דיסודה מדרבנן.♦
לבאר דבטבילת עזרא סגי במים שאובים ואי"צ מי גשמים
אמנם בנידו"ד גבי טבילת גברים יש להקל יותר, והוא בכל גווני. דהנה כבר נודע מ"ש בתורת כהנים (ריש פרשה ט') שדרשו הפסוק "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור" (ויקרא פרק י"א פסוק ל"ו), מה מעיין עשייתו בידי שמים, אף מקווה צריך שיהא נעשה בידי שמים, וכ"ה בסוגיא דברכות (כב:), וכן מבו' בשו"ע יו"ד (סי' ר"א). ועל כן נהגו בכל המקוואות להקפיד על השקה ממי גשמים שהוכנו לכך מראש[5]. אמנם כלפי האופן הא' בטבילת גברים, שהוא דין טבילת עזרא, יש להקל בזה שאי"צ דווקא מים שאינם שאובין. דהנה עיין בשו"ע או"ח (סימן פ"ח סעיף א') שכתב בזה"ל: "כל הטמאים קורין בתורה וקורין קרי"ש ומתפללין, חוץ מבעלי קרי שהוציאו עזרא מכל הטמאים, ואסרו בין בדברי תורה[6] בין בקריאת שמע ותפילה עד שיטבול, כדי שלא יהיו ת"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ואח"כ בטלו אותה תקנה, והעמידו הדבר על הדין, שאף בעל קרי מותר בד"ת ובקריאת שמע ובתפילה בלא טבילה ובלא רחיצה דתשעה קבין, וכן פשט המנהג", ע"כ. ועיי"ש באלף המגן (ס"ק ה') שהביא מ"ש בב"י (שם) דהני ארבעים סאה שהתקין עזרא לבעל קרי, אפילו כולם מים שאובין כשרים, ומבו' דבמקווה כנ"ל אי"צ שיהא המים ממי גשמים, וסגי בשאובין מהנהר וכיוצ"ב.ובאמת שהדברים מפורשים במתני' דמקוואות (פרק ח' משנה א') וז"ל: "מקוואות הגויים שבחוצה לארץ כשרים לבעלי קריין, אפילו נתמלאו בקילון", ע"כ. וכ"ה מבו' בסוגיא דברכות (כב:) ובסוגיא דגיטין (טז.)[7], עיי"ש. וטעם מה שהקלו בזה, כיון דמידי דתקנתא דרבנן הוא, ונקטינן לקולא. ואף על גב דמבו' בשו"ע ששינו את המנהג, ותקנת עזרא ליתא בזה, מ"מ כבר כתב במשנ"ב (סימן פ"ח סק"ד) דהמקפיד בזה זכות הוא לו[8] ותע"ב. ועל כן נפקא מינה מכ"ז למי שקיבל עליו לנהוג כתקנת עזרא, שאי"צ להקפיד שיהיו במקווה מי גשמים דווקא, אלא סגי במים שאובים[9].
אמנם הנה עיין בפר"ח (סי' פ"ח) שתמה ע"ד הב"י הנ"ל מהא דאמרו בברכות (כב.) וז"ל: "אמר ליה ר' הונא לרבנן רבותי מפני מה אתם מזלזלין בטבילה זו, אי משום צינה הא אפשר במרחצאות, אמר ליה ר' חסדא, וכי יש טבילה בחמין", ע"כ, ואי נימא דשאובין כשר, הא אפשר בחמין, ועיי"ש מה שנדחק בזה. וע"ע בשו"ת הרדב"ז (חלק ד' סי' צ"ה) מה שיישב בזה, וע"ע בתוס' בתמורה (יב. בד"ה 'ואין') וע"ע בשו"ת התשב"ץ (חלק א' סימן מ"ו), וע"ע בשלט"ג (סי' פ"ח) מה שהאריך בזה. ועכ"פ לעניין הלכה יש להורות כדעת מרן הב"י דליכא פסול דשאובין בטבילת עזרא, שאינה אלא מדרבנן, ודעת הב"י לפסוק כהרמב"ם דשאובין עיקר פסולו הוא מדרבנן (ודלא כהתוס' בב"ב (סו. בד"ה 'מכלל') שהביאו מאן דס"ל שהוא פסולא דאו'), וא"כ במילי דרבנן יש להקל בזה כגון בנידו"ד.
♦
אמאי אין להכשיר את הבריכה גם לטבילה דאו' מטעם שנתמלאו בה גם מי גשמים
ומתחילה היה נראה דבבריכה שאין בה קירוי, מצוי שבימות הגשמים מתמלאת היא ממי הגשמים, ופעמים שאף בשיעור מ' סאה, וא"כ לכאו' גם ליכא חששא דשאובין. אלא דהא לא יהני לן אליבא דהלכתא, והוא עפ"י המבו' במשנה במקוואות (פ"ב משנה ד') ובעדיות (פ"א משנה ג') דג' לוגין שקדמו למקווה פוסלים את המקווה, וכן פסק בשו"ע יו"ד (סימן ר"א סעיף ט"ו), ועיי"ש דהיינו אף היכא שבאו הג' לוגין למקווה ע"י המשכה. ועל כן נימא אף בנידו"ד, דלא יהני מה שהוכנסו מי גשמים לבריכה ההיא, כיון דלפניהם היו שם מעט מים שאובין. והעצה לזה היא לנקות את הבריכה קודם הגשמים ממים ולייבשה, ועי"ז לא יחשב כשאובין כלל, ויהא כשר גם לטבילת נדה באופנים ששאר התנאים נתקיימו במקווה ההוא[10].♦
אי מהני מים שאובין בטבילה של ער"ש, עריו"ט ועריו"כ
וכ"ז היינו דווקא כלפי דין טבילת עזרא, אבל כלפי הטבילה הנהוגה בערבי שבתות וימים טובים לתוספת טהרה וקדושה (וכ"ש כלפי הטבילה דעריו"כ וער"ה), עיין בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב יו"ד סימן קי"ח) שנקט דלא מהני ע"י מים שאובין, כיון דרק מקוה כשר מטהר טמאים, וממילא גם לענין תוספת טהרה לא מהני שאובים או הטלת ט' קבין. ועוד הוסיף בחלקת יעקב הנ"ל, דגם מאי דאמרינן דטבילת עזרא מהניא במים שאובין, זה אינו אלא בדיעבד, אבל לכתחילה אף טבילה לטומאת קרי הנכון לטבול במקוה כשר, וכמבו' בהלכות גדולות (פרק ג' דברכות) דכל המחמיר בה מאריכין לו ימיו ושנותיו, וכעי"ז איתא בירושלמי בברכות (פ"ג סוף ה"ד), ודו"ק.ונראה דיתד ויסוד לדברי החלקת יעקב הנ"ל י"ל אף ממ"ש הרמב"ם בפירוש המשניות (במקוואות פ"ח משנה א') דמבו' התם דאע"ג דחשיב כטבילה, מ"מ החפצא דטומאה וטהרה לא נתחלף אלא ע"י מקווה כשר, וכ"כ בשו"ת גינת ורדים (כלל ד' סימן ד').
אמנם בשו"ת תורה לשמה (סימן שע"ה) מבואר דס"ל דאף על פי שהשאובים פסולים לטבילת נדה, מ"מ כשרים הם לבעל קרי ולטהרת הידיים, וכמבו' בהשגת הראב"ד (ברכות פרק ו' ה"ה). ועיי"ש דה"ה נמי דמהנו גם לטבילת שבת ויו"ט ע"ד הסוד, מאחר דמטהרין מטומאת קרי, ה"ה דיש בהם כח להמשיך הארה ג"כ מלמעלה. ומ"מ סיים דהמחמיר בזה טוב שלא ישפוך השאובין להדיא למקוה, אלא ישפכם חוץ למקוה, והם יורדים מאליהם למקוה במדרון, ואז הוי כשאובה שהמשיכוה כולה, דיש מתירים זה גם לנדה ושאר טמאים, וכמבו' האי דינא באורך ברמב"ם בהלכות מקוואות, ובשו"ע יו"ד סי' ר"א[11].
♦
באופן שהמים באים לבריכה בהמשכה יש להקל בזה אף להמחמירים בטבילת ער"ש
אמנם נראה דבבריכות החדישות שיש בהן אופן של מילוי עצמי ע"י משיכת חריץ בקרקע[12] החצר מהברז או ממקור המים הראשי לתוך הבריכה באופן ישיר, בזה יש להקל אף לדעת החלקת יעקב הנ"ל. וזאת, כיון דיש לצרף בזה הא דאמרו במשנה דמקוואות (פרק ד' משנה ד') דמים שאובין שהמשיכן על פני הקרקע עד שהגיעו למקומם כשרים לטבילה, ולא נפסלו מחמת שאיבתן, וכ"כ בשו"ע יו"ד (סימן ר"א סעיף מ"ד). אמנם כ"ז דווקא היכא שרוב המים באו בהמשכה הנ"ל, אבל היכא שבאו כולם, באופן זה לא הכשיר, ומ"מ חזיא לצירופא היכא דלא צריך לטבילה דאו', כגון בנידו"ד. והוא עפ"י מ"ש בחזו"א (מקוואות תנינא סימן ג' סקי"ז) דבשעה"ד יש לסמוך ולהקל אף בטבילה דאו' אף היכא שכל המים באו בהמשכה. וע"ע בתוס' בב"ב (סו:), וע"ע בשו"ת דברי חיים (בפתיחה למקוואות). ועל כן בנידו"ד דטבילת ער"ש לתוספת קדושה נראה דהיכא שבאו המים ע"י צינור העשוי מברזל או בטון יש להקל אף לדעת החלקת יעקב הנ"ל, והיינו מכח ספק ספיקא וצד רחוק להחמיר בזה.אמנם יש ליתן את הדעת דלבני אשכנז יש לבדוק מאיזה חומר נעשה הצינור ההוא המשמש להמשכת המים, דדעת הרמ"א (יו"ד סי' ר"א סעיף מ"ו) דלכתחילה בעינן שיהא נעשה מחומר שראויים המים ליבלע בו, וכגון עפר או חול. ומ"מ כיון דהרמ"א החמיר כן רק לכתחילה, א"כ י"ל דבנידו"ד דאינה טבילה מדאו' אלא לתוספת קדושה בעלמא, גם החלקת יעקב מיהא מודי דסגי במים כה"ג, ואע"ג שעברו בקרקע דאינה ראויה לבלוע את המים.
וגם היכא שעברו המים על בטון ומלט נראה דיש להקל בזה אף להחלקת יעקב הנ"ל ואף אליבא דהרמ"א, והיינו מכח ספק ספיקא, דמצינו דפליגי בה רבוותא אם בטון חשיב כחומר הבולע מים או לא. דבחזו"א (יו"ד סי' קכ"ג סק"א) נראה שהיקל בזה דחשיב כקרקע[13], ואילו בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' ס"ז) נראה שנטה קו להחמיר בזה. וקיי"ל[14] דעבדינן ספק ספיקא אף בפלוגתא דרבוותא, ובפרט במילי דרבנן כנידו"ד. ועל כן י"ל דלהלכה ולמעשה בכה"ג יש להקל לכו"ע, בין בטבילת עזרא ובין בטבילה לער"ש ועריו"ט.
♦
אם יש לחוש בבריכה מטעם פסול כלי
והנה לכאו' עוד היה מקום לחוש בזה למ"ש בשו"ע יו"ד (סימן ר"א סעיף ו') וז"ל: "צריך שלא יהיו ארבעים סאה של מקוה בתוך הכלי, שאין טובלין בכלים", ע"כ. ועיי"ש בש"ך (ס"ק כ"א) דלפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים, אין טובלים בה[15], כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה, אמנם היכא שלא היה עליה שם כלי קודם שקבעוה, כגון שקבעו עץ או אבן ואח"כ חקקו, כשר. וע"ע בט"ז (סק"ח) דה"ה לעניין מעיין. ועכ"פ לכאו' בנידו"ד יש לחוש להאי דינא, דהבריכה הנ"ל חשיבא ככלי.ואין לומר דכל מה שהחמיר השו"ע בזה היינו דווקא גבי טבילת נדה דאו', אבל כלפי טבילת עזרא דרבנן יש להקל בזה, וכעין מה שהובא להקל בשאובין. דזה אינו, אחר דחזינן למ"ש במג"א (סימן תר"ו סק"ט) שכתב דהטבילה דעריו"כ (שיסודה משום טומאת קרי) צריכה שתהיה במקווה ולא בכלי, וכמבו' בב"י (או"ח סו"ס קנ"ט). ואין לומר דכ"ז היינו דווקא כלפי דין טבילה בעיו"כ, דחמירא טפי משאר טבילת עזרא. דזה אינו, אחר דחזינן למ"ש במשנ"ב (סימן פ"ח סק"ד) דיש להחמיר בזה אף כלפי כל טבילת עזרא ולא רק בטבילת עריו"כ[16], עיי"ש.
ולפי"ז נפק לן דגם אם יניח את הבריכה כולה בתוך הקרקע לא יהני ליה לאפוקי מתורת כלי, כיון דחזינן למ"ש בשולחן ערוך (יורה דעה סימן ר"א סעיף ז') דאף הלוקח כלי גדול (כגון חבית גדולה או עריבה גדולה), כל זמן שלא נקבו הרי הוא פסול. ועל כן י"ל דאף בנידו"ד הדרך הראויה להכשיר את הבריכה הנ"ל היא ע"י מה שינקבנה בנקב המטהרה, והיינו כשפופרת הנוד (שהוא כ50 מ"מ), ואח"כ יקבענו בקרקע, ויהא כשר בלא חשש כלי, וכמבו' בשו"ע (הנ"ל).
ודרך נוספת להכשיר את הבריכה ההיא, י"ל עפ"י דברי הרמ"א (שם סעיף ז') דחיבור אבנים לא מקרי כלי, עיי"ש. ועד"ז י"ל דאם יפרק את הבריכה לכמה חלקים ויבנה אותה מחדש בקרקע, שוב לית עליה שם כלי ושרי לטבול בו, דדמי לבניין. וכ"ה מבו' בשו"ת הרשב"א (סימן ת"ת). וע"ע בשו"ת חתם סופר (סימן רי"ז) שביאר בזה דהיכא שמחבר כל כלי וכלי בפנ"ע לקרקע אין עליו שם בניין. ולפי"ז החמיר בשו"ת אגרות משה (ח"ב סימן צ"ה) דלא מהני ליקח את ד' דפנות הבריכה ולחברן יחד, כיון שכל חלק הוא דופן שלמה בתלוש, ושוב לא חשיב בניין אלא כלי. ועל כן ייקח חלקים רבים וקטנים באופן דליכא החשש הנ"ל[17]. וע"ע בפתחי תשובה (שם ס"ק ז'), ודו"ק.
וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (חלק ג' סימן ס"ד אות ז') שהביא מ"ש בלחם ושמלה (סי' ר"א בשמלה חדשה ס"ק ט"ז אות ד' וס"ק כ"ג), שהוכיח מדברי המרדכי (פ"ב דשבועות) בשם רבינו יואל הלוי, ומדברי רש"י (חגיגה כא: ובנזיר לח.), דאין פסול בטבילה בכלים, אלא משום שאובין ולא מטעם עצם הכלי. והקשה ע"ז במנחת יצחק הנ"ל, מהא דברכות (כב:) לענין טבילת בעל קרי, דמפלגינן בין שאובין לכלי, והלא לכאו' היינו הך, אלא דחזינן להדיא דאין הפסולין שוים, וצע"ג. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן קי"ח), וע"ע בדעת תורה למהרש"ם (סי' פ"ח)[18].
♦
חשש קבעו ולבסוף חקקו בבריכה
והנה עוד היה מקום לדון בזה. דהנה עיין בסוגיא דב"ב (סה:) דאמרו התם בזה"ל: "ת"ר, צינור שחקקו ולבסוף קבעו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו אינו פוסל את המקוה", ע"כ, ומסקינן בגמ' דהתם (סו:) דלעולם רבנן היא ושאני שאובין דרבנן. ועכ"פ הא דמבואר מכולא סוגיא דהתם דרק בפסולי דרבנן אמרינן דקבעו ואח"כ חקקו כשר, אבל כלפי דינים דאו' הרי הוא פסול. ולפי"ז יש לדון בנידו"ד היכא שנעשה כלי רק לאחר שקבעו בקרקע, אם יש להכשירו באופנים דלעיל, או"ד דאכתי איכא חסרון דקבעו ולבסוף חקקו.והנה בש"ך (יורה דעה סימן ר"א ס"ק כ"א) הביא לדייק מדברי הטור (סי' ר"א סעיף ו') שכתב בזה"ל: "לפיכך גיגית שקבעוה בארץ ונתמלאת ממי גשמים, אין טובלים בה, כיון שהיה שם כלי עליה קודם שקבעוה", עכ"ל. וכתב הש"ך דמשמע דאם לא היה עליה שם כלי קודם שקבעוה, וכגון שקבעו עץ או אבן, ואח"כ חקקו, כשר. ועיי"ש שכ"כ בב"י (בסוגיין). ובאמת שכן יש לדייק מדברי הרמ"א (סי' ר"א סוף סעיף ז'), שכתב לפסול בחקקו ולבסוף קבעו, ומשמע להדיא דבקבעו ולבסוף חקקו לית לן בה, ויש להכשירו. וע"ע בביאור הגר"א (סי' ר"א סקל"ד), וע"ע בביה"ל (סימן קנ"ט סעיף ט"ז בד"ה 'ולהראב"ד').
אמנם לכאו' צ"ב רב בכ"ז היאך נעלמה מרבותינו השו"ע והרמ"א סוגיא ערוכה בב"ב (הנ"ל) ובב"ק (סז.) דמבו' להדיא דבקבעו ולבסוף חקקו יש להכשיר רק במילי דרבנן. וכבר עמד בזה בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' קמ"ב[19]), ועיי"ש, שמכח זה נדחק להעמיד דברי כל הפוסקים הנ"ל בטבילה דרבנן, כגון טבילת כלים (למ"ד דהוא מדרבנן), או טבילת בעלת הכתם שראתה בלא הרגשה, שאינה נטמאת מדאו' אלא מדרבנן, וכמבו' בשו"ע יו"ד (סימן ק"צ סעיף א'), ואזי יתיישבו דברי הגמ' על נכון. וכעי"ז יישב בהגהת הגרעק"א (בסוגיין). אלא דהוא דוחק גדול להעמיד דברי כל הנך רבוותא רק בטבילות דרבנן, כיון שלא נרמז הדבר בדבריהם, וע"ע בפתחי תשובה (סק"ז).
אך הנה עיין בשו"ת חת"ס (סי' קצ"ח וסי' ר"ה ורי"ז) שהאריך ליישב ולבאר את הדברים, ועיי"ש דמסקנתו להלכה ולמעשה להקל בקבעו ולבסוף חקקו, וכפשטות דברי השו"ע והרמ"א, והוא בין לטבילה דרבנן ובין לטבילה דאורייתא (ודברי הגמ' בב"ב יישב באופ"א, עיי"ש). ועל כן העולה לן מכ"ז, דבנידו"ד דטבילה דרבנן ודאי שיש להקל לכו"ע היכא שקבעו ולבסוף חקקו, ולכן גם אם הבריכה נעשית ככלי בהיותה בתוך החקק אין בזה חסרון כלל, וכן העלה בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"ב סימן ר"ב), עיי"ש.
וטעם נוסף להקל בזה בנידו"ד הוא דלכאו' איכא לן כעין ספק ספיקא, דספיקא נוסף להנ"ל איכא לן, דשמא כל פסול כלי לטבילה היינו דווקא בטבילה דאו'. ואע"פ שבשו"ע לא חילק בזה, מ"מ עיין בהערות נחל אשכול על ספר האשכול (ריש הלכות תפילה) שכתב דדעת האשכול[20] דבטבילת עזרא סגי אף בטבילה בכלי (אף מדרבנן), עיי"ש[21].
♦
אם יש לחוש לפסול מים זוחלין בבריכה מחמת הפילטר המותקן בה, ודין זחילה שאינה ניכרת
והנה עוד היה מקום לחוש בבריכת עמודים שרוצה לטבול בה. דהנה הא קיי"ל בשו"ע יו"ד (סימן ר"א סעיף ב') שאין המקווה מטהר במים זוחלין (פירוש, שנעים וזורמים) אלא באשבורן (פירוש, שעומד ומכונס במקום אחד). והטעם בזה הוא, דכל עניין המקווה הוא ע"ש הפסוק "יקוו המים אל מקום אחד" (בראשית פרק א' פסוק ט'), והפסוק "ולמקווה המים קרא ימים" (בראשית פרק א' פסוק י'), דכל עניין המקווה הוא רק היכא שהמים מכונסים בו, ולא היכא שהם זורמים דרכו. ולא רק לעניין טבילת נדה דאו' החמירו בזה, אלא גם כלפי דין טבילת עזרא דרבנן החמירו דמים זוחלין פסולים במקווה, וכמבואר כ"ז במג"א ובמחצית השקל (או"ח סימן קנ"ט ס"ק כ"ז[22]), עיי"ש. וא"כ יל"ע אם שייך לטבול בבריכה שיש בה פילטר המצוי בזה"ז לתחלופת המים ונקיונם. [ואת"ל דאין לטבול בבריכה זו יל"ד אי שרי היכא שהפילטר קיים אך מכובה.]ויש לבאר דעיקר הנידון בזה הוא מטעם דין זחילה שאינה ניכרת, כיון דמכשיר הפילטר אמנם מותקן בצד הבריכה, וגורם לזחילת המים, אך מ"מ אין ניכרת כ"כ זחילת ותזוזת המים הבאה על ידו. ויל"ע אם גם זחילה שאינה ניכרת מקרי זחילה, או לא. ולכאו' מצינו בזה דברים מפורשים בשו"ע יו"ד (סימן ר"א סעיף נ"א), דעיי"ש שכתב בזה"ל: "ניקב המקוה ומימיו נוטפים מעט מעט, או נבלעים בקרקע מעט מעט, כשר לפי שאין זחילתן ניכרת", ע"כ. והיינו דפסיקא ליה כדעת הרשב"א בתורת הבית (שער המים שער ב') וכדעת הרמב"ם (מקוואות פרק ט' הלכה י"ג). וע"ע בתשו' חת"ס (סי' רי"א) שהאריך בביאור דברי השו"ע הנ"ל[23]. [וגדר "ניכר" היינו כשניכר לעיני אדם, ולא ע"י זכוכית מגדלת או מצלמות, ופשוט[24], ולהלן בהערה הארכנו בזה.]
וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (יורה דעה סימן קי"ח אות ח') שנטה להקל בזה בטבילת עזרא היכא שא"א בעניין אחר, עיי"ש. וכעי"ז כתב הכנה"ג בשו"ת בעי חיי (יו"ד סי' קצ"ח). וכ"ה בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח' סימן ע"ח), דעיי"ש שנקט דהיכא שבאים לכתחילה לבנות מקווה לאנשים, ודאי שלא יעשו את הפילטר הנ"ל, והוא מב' טעמים - חדא, שמא יבואו לטעות ולעשות כן גם במקווה נשים. ועוד, דבלא"ה לכתחילה ראוי שבניית המקווה לגברים יהא כשר אף לנשים. ולשיטתיה אזיל ממ"ש במנחת יצחק (ח"ג סימן ט"ו וסי' ס"ד) דהנוהגים בטבילת עזרא, הרי דנעשה להם הדבר כעין נדר, מדין הנהגה טובה, וא"כ שוב מחויבים הם בטבילה על פי הדין. ועל כן הסיק דראוי לחשוש לטבילה בזוחלין בפילטר הנ"ל, ומ"מ לעניין דיעבד מודה ואזיל דגם הטובל בבריכה שיש בה פילטר עלתה לו טבילה, עכ"פ בדיעבד.
וטעם נוסף י"ל דלכתחילה כשיבנו מקווה לגברים יעשוהו עפ"י דיני מקווה הכשרים, הוא עפ"י מ"ש השל"ה הקדוש ביומא (עמוד התשובה דף רכח. בד"ה 'כל אדם'), דבטבילה לתשובה דעריו"כ צריך מקוה כשירה דווקא, עיי"ש. וכן קצת מוכח מדברי רש"י בברכות (כב.). וטעם נוסף י"ל בזה, דהרבה משתמשים לטבילת כלים במקוואות הללו, ובטבילת כלים פליגי רבוותא אי הוי מדאו' או מדרבנן, על כן ראוי להחמיר בזה (אמנם בזה"ז בהרבה מקוואות כתבו להדיא שאין לטבול בו כלים). אכן בעיקר החשש אי חיישי' לקלקולא לעניין לגזור בו גזירות, הרי תליא מילתא בהא דפליגי רבוותא אם בזה"ז שייך לגזור גזירות מדעתנו[25], ואכה"מ (וע"ע בספר ילקוט טהרה (סי' ר"א סעיף ד') שהאריך בזה).
♦
אם יש לחלק בזה בין פילטר המונח בקרקעית הבריכה לפילטר המונח בגובהה
אלא דשמא עוד יש לדון בכל זה, היכא שהיה הפילטר בבריכה מלמעלה או באמצעה, באופן שהיה אפשר לטבול במ' סאה ולכסות בה את כל הגוף אף במים המגיעים עד מקום הפילטר. ובזה יהא תלוי במ"ש בשו"ע יו"ד (סי' ר"א סעיף נ') בזה"ל: "מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו, והמים יוצאים דרך הסדק, אם ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק, כשר, ואם לאו פסול, משום דהוי ליה זוחלין, ואין מקוה מטהר בזוחלין", ע"כ. והרמ"א שם פליג וכתב בזה"ל: "ויש מחמירין אפילו אם ישארו מ' סאה עד הסדק, ויש לחוש לדבריהם לכתחילה לסתום הסדק", ע"כ.ומבואר דפליגי השו"ע והרמ"א היכא שהמים הנזחלים הם המים שיותר ממ' סאה, דלהשו"ע בכה"ג יש להכשיר, וכדעת הרא"ש (הו"ד בטור בסוגיין), ואילו לדעת הרמ"א יש להחמיר לכתחילה ולסותמו, וכדעת הר"ש והמרדכי, עיי"ש. ולכאו' בנידו"ד, היכא שהיה הפילטר בקרקע הבריכה, הרי שכל המים חשיבי כזוחלין, אבל היכא שהיה הפילטר בגב הבריכה מלמעלה, לכאו' איכא לן מ' סאה תחתיו שאינם נזחלים, ואף שייך לטבול בהם אילולי המים העליונים. אכן כ"ז יהני לן לדעת השו"ע, אך לדעת הרמ"א, כבר כתב בחזו"א (תנינא מקוואות סימן ח' סק"ד) דלדעת הרמ"א אפי' אם היו מ' סאה שלא כנגד הנקב הרי הם אוסרים הכל, כיון שכל המים ננערים לצאת בכה"ג. ועל כן לדעת הרמ"א גם מי שיטבול במים שתחת הפילטר לא יצא ידי חובת טבילה. וע"ע בשו"ת צמח צדק (יו"ד סי' קע"ו ח"ג אות ג').
ודע דגם לדעת השו"ע אין הדברים מוסכמין כ"כ, כי הנה עיין להגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (סימן נ"ה) שהעלה, דגם לדעת השו"ע שהכשיר זחילה במים שיש בהם זחילה למעלה ממ' סאה, מ"מ לא הכשיר אלא היכא שטובל במקום שהמים אינם זוחלין, אבל אם טובל כנגד הזחילה ממש, לא עלתה לו טבילה. ומאידך מצינו לכמה מהפוסקים שכתבו דלדעת השו"ע גם אם יטבול כנגד הזחילה ממש עלתה לו טבילה, וכמ"ש כן בשו"ת אמרי יושר (ח"א סימן ק"ל), עיי"ש.
ועכ"פ העולה לן מכ"ז, דהיכא שהיה הפילטר פתוח יש להבחין, דאם הפילטר מונח בגובה מְסַפֶּק, שיש תחתיו שיעור מ' סאה וגם גובה מים שיכול לטבול בו כל גופו, הרי דלדעת השו"ע יש להכשיר, ולדעת הרמ"א יש לפסול לכתחילה (אבל בדיעבד משמע דגם להרמ"א י"ל דיצא יד"ח[26]). אך נראה דאם יסגור את הפילטר בשעת הטבילה, גם לדעת הרמ"א יש להקל בזה (וככל דיני זוחלין שאם סתמן באופן הראוי יש להכשירם, ויבואר להלן אי"ה).
♦
ביאור דעת הפוסקים שלא חששו לפסול זוחלין בפילטר מעיקר הדין אף לטבילה דאו'
אמנם הנה עיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד סימן ק"י) שכתב לדון אודות הפילטר הנ"ל, והסיק דהיכא שהיה הפילטר על שפת הבריכה או אפי' בתוכה לא חשיב כזוחלין, כיון דאין הזחילה אלא בתוך כתלי המקווה, ועל כן יש להכשיר את המקווה הנ"ל אף לכתחילה ואף כשהפילטר פועל, ואפי' לטבילות דאו'. והוא ע"ד דברי הרמ"א (יו"ד סי' ר"א סעיף נ') דאפי' היכא שנפרץ הכותל והמים יוצאים דרך הסדק, יש להכשיר אם המים חוזרים למקווה אח"כ[27]. וזאת, כיון דלא אסרו אלא זחילה הנגרמת ע"י חורין וסדקים שבתוך בור הטבילה, שעל ידיהם המים זוחלים ממנו החוצה, אבל היכא שמוציאים ממנו את המים במשאבה ליכא פסולא, כיון דהבור גופיה שלם. וכן פסק מרן הגרע"י בטהרת הבית (ח"ג עמוד של"ו[28]), ועיי"ש שהוסיף להוכיח כן גם ממ"ש בשו"ת הרשב"ץ (ח"ג סימן ל"ד), וממ"ש בשו"ת הריב"ש (סימן שצ"ב), עיי"ש. וכן הורה הגאון רבי שמואל אליעזר שטרן (הובא בקובץ שערי הוראה, ה'תשס"ד, עמוד קכ"ז).ובלא"ה כבר נתבאר דכלפי טבילות דרבנן איכא לן ס"ס, דספק אם פסול זוחלין הוא מה"ת או מדרבנן, וספק נוסף אם זחילה שאינה ניכרת מקרי זחילה (ואין לומר דמקרי ספק בחסרון ידיעה, כיון דספק בחסרון ידיעה שקשה מאוד לבררו שפיר חשיב ספק). וכ"כ בספר מקווה מים (ח"ב עמוד פ"ד), וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (חלק ט' סימן קפ"ז), ועיי"ש דהיינו בפרט אם אין הפילטר נחשב ככלי בפנ"ע. וע"ע בשו"ת שמע שלמה (ח"ה יו"ד סי' י"ד), וע"ע בשו"ת דברי בניהו (חלק כ"ב סימן ה'). וע"ע בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב' סימן תמ"א) שכתב להקל בזה מעיקר הדין, ורק דלמעשה חשש שמא יבואו לטבול בו גם כלים, ועמדנו בסברא זו לעיל.
ונראה דגם לדעת החזו"א יש להכשיר את הטבילה במקווה הנ"ל, אף אי לא נימא כסברת האגרו"מ והטה"ב. דהנה עיין בחזו"א (תנינא סימן ח' סק"ד) שכתב לבאר בדעת הרא"ש (שנפסק בשו"ע הנ"ל), דאף היכא שיש נקב למטה ממ' סאה, מ"מ לא נפסל אלא אותו המקום הסמוך לו, ששם היא זחילת המים, אבל בשאר המקווה, יש להכשיר את הטבילה בו, דסו"ס במקום ההוא עומדים המים באשבורן ואינם זוחלים. ולפי"ז י"ל, דכיון דדעת החזו"א (יו"ד סי' ק"מ סק"ד) לפסוק בזה כהשו"ע ודלא כהרמ"א, א"כ לכתחילה יוכלו לטבול בבריכה עם פילטר שלא בסמיכות למקום הנקב, היכא שאין כל המים ננערים לצאת דרך הנקב אלא רק המים הסמוכים לו, ואף אי"צ לסברת האיגרו"מ דהוא זחילה שאינה ניכרת. והוא אף לטבילת ערב יו"כ ואף לטבילת נדה.
ועוד היו שעוררו בזה, דלכאו' ברוב הבריכות דידן שהן מלאות עד סופן, בד"כ האדם הנכנס לבריכה מוציא מים ממנה ע"י טבילתו, וא"כ אכתי יש לחוש בזה לפסול זוחלין. אמנם עיין בש"ך (סי' ר"א ס"ק ק"כ) שהיקל גם בכה"ג. וגם הפוסקים שהחמירו בזה, היינו דווקא היכא שע"י הזחילה נגרם אופן שאין במקווה מ' סאה. אך בנידו"ד י"ל דכיון דנשאר בבריכה מ' סאה, גם ע"י האדם הנכנס לא יהא אלא כהנידון לעיל גבי הפילטר, שנתבאר להכשיר באופנים דלעיל. ובפרט שיש לצרף את הדעות דליכא פסול זוחלין ביציאת מים אלא רק בכניסתם [ועכ"פ לכו"ע יזהרו בבריכה ההיא שתהא אטומה מחורים וסדקים ככל האפשר].
♦
אופני סתימת נקב הפילטר מחשש פסול זוחלין
ומ"מ נתבאר דגם לדעת הפוסקים שהקלו בזה, מ"מ מודו דלכתחילה כשבא לתקן מקווה יעשהו מבלי החשש הנ"ל. ועל כן כעת יל"ע היאך הוא האופן הראוי בסתימת הנקב כי היכי שלא יהא פסול זוחלין. הנה עיין במתני' דמקוואות (פרק ה' משנה ה') דאמרו התם בזה"ל: "ר' יוסי אומר כל שהוא מקבל טומאה אין מזחילים בו". וכ"ה במתני' דפרה (פרק ו' משנה ה') דהיכא שנתן דבר המקבל טומאה להעביר המים, הרי הם פסולים להזאה. וכמבו' כ"ז גם בסוגיא דזבחים (כה:) ויליף לה מקרא דמקווה מים יהיה טהור, דבעינן שתהא הוויתו ע"י טהרה, עיי"ש [ועל כן אין לתקן את המקווה במסמרות של ברזל[29]].ובשו"ע (יו"ד סי' ר"א סעיף מ"ח) פסק להאי הלכתא בזה"ל: "הבא להמשיך מים למקוה, צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה, כגון מי גשמים שרוצה להמשיכם למקום אחר לעשות מקוה, לא יאחז בידו דף ויעבירם עליו, אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו, וכן סילון של מתכת, אסור להמשיך בו מים למקוה, שמקבל טומאה, והוא שיהיו המים נופלים להדיא מדבר המקבל טומאה לתוך המקוה, אבל אם נופלים על שפתו בחוץ, ונמשכין לתוכו, או שמחבר לפי הסילון של אבר צינור קטן של עץ או של חרס שהמים מקלחין ממנו למקוה, כשר, ואם הסילון של מתכות מחובר לקרקע, אפילו מקלח להדיא לתוך המקוה, כשר, שהרי אינו מקבל טומאה, לפי שהוא בטל אגב קרקע", ע"כ.
ולפי"ז י"ל דבבריכות המצויות בזמנינו שיש מכסה הסותם את נקב הפילטר, שיש לבדוק אם הוא עשוי מדבר המקבל טומאה או לא. ולכאו' רוב כיסויי הפילטרים הרי הם מקבלים טומאה, וא"כ לכאו' לא יהני בהו הסגירה הנ"ל כל זמן דהוויתו ע"י טומאה, וכמבו' כ"ז בשו"ע יו"ד (סי' ר"א סעיף נ') דאין לסתום פתח הזחילה ע"י דבר המקבל טומאה[30]. [ואגב אורחא, הנה מטעם הנ"ל יש לדון גם בימת הכינרת, דלכאו' היא סגורה מצידה האחד ע"י "סכר דגניה", שהוא ברזלים העומדים בסופה וגורמים למים להישאר בכינרת ולא לזרום לירדן, וא"כ י"ל דכיון שברזל הינו מקבל טומאה, לא חשיב כמקווה, דהוויתו ע"י טומאה, אלא א"כ נימא דדין הכינרת הוא כדין ים, דקיי"ל דמטהר אפי' ע"י גל שנתלש, ואף אם יש בים איזה דבר המקבל טומאה. וצ"ע לדינא[31].]
ועכ"פ לנידו"ד נראה דראוי לסתום את הנקב של הפילטר בדבר שאינו מקבל טומאה, ובזה יצאנו מכל חשש. ויש לעורר עוד, דאם סתמו בפקק שיש עליו תורת ושם כלי, אזי י"ל דגם איכא פסולא דשאובין, ויהא המקווה ההוא פסול לטבילות דאורייתא, וכמשנ"ת לעיל. ויסוד לזה מהא דאמרו במשנה במקוואות (פרק ו' משנה י') גבי אביק שבמרחץ, דאע"פ שנתחבר לארץ לא בטל ממנו שם כלי, עיי"ש. ובשו"ע (סי' ר"א סעיף י"ז) פסק להאי מתני' עפ"י מה שפי' הרמב"ם בפיה"מ התם, דעכ"פ מים שאובין שהיו בצד המקוה, אף על פי שהמים נוגעים במי המקוה, לא פסלוהו. אמנם עיין בתשו' חת"ס (סי' רי"ח) שכתב, דמ"מ ראוי להחמיר בזה גם את פי' הר"ש והרא"ש על מתני' הנ"ל, דכל שסתם הנקב בקרקע המקווה למטה ע"י כלי [שיש עליו תורת כלי] פסל את המקווה מדין שאובין, עכ"פ לעניין טבילות דאורייתא, עיי"ש.
והעצה לזה, שיחבר את המכסה לפילטר לקרקע היטב, ובזה קיי"ל לכל מילי [מלאכת בונה (המבו' באו"ח סו"ס שי"ג), טומאה וטהרה ועוד], דכלי המחובר לקרקע נידון כקרקע, וכמבו' לנידו"ד בשו"ע (סעיף מ"ח) דכל שהוא בטל לקרקע אינו מקבל טומאה. אלא דיל"ע בגדר החיבור הנצרך, והיינו אי דמי לשאר מילי, דכל שהוא חיבור חשיב כקרקע, או"ד דבעינן שיהא ממש כקרקע באופן שאין ההדיוט יכול לפרקו [ונפק"מ כשחיברו ע"י ברגים וכדו', ושמא במקווה ראוי להחמיר][32].
♦
אם מהני לסתום את נקב הפילטר ע"י דבר המקבל טומאה מדרבנן
והנה כל מה שנתבאר גבי סתימת הנקב, שצריך שתהא בדבר שאינו מקבל טומאה, כדי שתהא הוויתו בטהרה, היינו דווקא בדבר המקבל טומאה מדאו', אבל בדבר המקבל טומאה רק מדרבנן[33] לכאו' היה נראה דיהני עכ"פ לטבילת עזרא דרבנן. ועל כן היה נראה להציע בנידו"ד שיכול לסתום את הנקב או בדבר שאינו מקבל טומאה כלל, או בדבר שאינו מקבל טומאה מדאו'.אלא דהנה עיין בשו"ע (יו"ד סי' ר"א סעיף י"ד) שכתב בזה"ל: "וכל דבר שמקבל טומאה, ואפילו מדברי סופרים, אין מזחילין בו", ע"כ. ולכאו' מהא משמע דאין שייך לעשות כן אף בדבר המקבל טומאה מדרבנן, ולכאו' היינו פסול בעצם המקווה ולא רק פסול לעניין טבילה דאורייתא. אלא דהנה עיין בשו"ע במק"א (שם סעיף מ"ח) שכתב בזה"ל: "הבא להמשיך מים למקוה, צריך שלא יהא בדבר המקבל טומאה, כגון מי גשמים שרוצה להמשיכם למקום אחר לעשות מקוה, לא יאחז בידו דף ויעבירם עליו, אלא יניח הדף בקרקע ויסיר ידו משם בטרם יעברו המים עליו", ע"כ.
ולכאו' חזינן דמהני להניח את הדף בקרקע ולהעביר את המים עליו, וא"כ חזינן דפשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה מדאו', התיר השו"ע להמשיך המים עליהם, ודלא כמ"ש בסעיף י"ד. ולכאו' היה מקום לומר דמשנה אחרונה עיקר, וחזר בו השו"ע מההיא דסעיף י"ד.
אמנם נראה דדוחק להעמיד דחזר בו השו"ע מההיא, וטפי עדיפא מה שכתב בש"ך (ס"ק ק"ד) לבאר בזה בב' אופנים - א', דזחילה שאני, כיון דאינו אלא טיפין טיפין, ועל כן החמיר בו השו"ע טפי מהכא, דמיירי בסגירת נקב שלא יהא זוחלין, ולא חשיב "הוויתו" ממש. ועוד תירץ בש"ך, דאף בשו"ע בסעיף י"ד לא קאמר אלא ד"אין מזחילין בו", והיינו שיהיו המים נקראים עליהם שם זוחלין לטהר אף בזוחלין, אבל מ"מ "נוטפים" אכתי מיקרי, וקיי"ל דגם נוטפים מטהרין באשבורן במ' סאה.
ומכל זה נראה שיש להקל בנידו"ד וליתן את הפקק על הפילטר אף מדבר שהוא מקבל טומאה מדרבנן. איבעית אימא דהדר ביה השו"ע מההיא, איבעית אימא דלא הדר ביה ולעולם דעתו להקל בזה (עכ"פ לטבילת אנשים). ומ"מ המחמיר בזה לכסות את הפילטר רק בדבר שאינו מקבל טומאה כלל תע"ב, שכן כתבו בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' קצ"ט בד"ה 'ולולי'), ובחזו"א (תנינא סי' ז' סק"ה). ובכל גווני לכתחילה ראוי לכבות את הפילטר בשעת טבילה, עכ"פ בטבילה דאורייתא[34].
♦
אם יש לחוש בבריכה משום קטפרס
ועוד היה נראה לדון בכל זה. דהנה בבריכות השחייה המצויות בזה"ז מצוי שרצפת הבריכה יורדת במדרון על מנת שיהיו המים נעשים גבוהים ועמוקים יותר. ולכאו' היה מקום לחוש בזה להא דשנינן במסכת טהרות (פרק ח' משנה ט') דקטפרס אינו חיבור בין לטומאה ובין לטהרה. וע"ע בסוגיא דגיטין (עח:) גבי הייתה ידה קטפרס אינו גט, כיון דאינו חיבור ל"ונתן בידה". וכן פסק בשו"ע (אבן העזר סימן קל"ט סעיף י"ד), ובט"ז (יו"ד סי' ר"א סק"ג). ועכ"פ לפי"ז יש לדון בבריכה הנ"ל, דשמא ניחוש לדין קטפרס, כיון שהבריכה נעשית במדרון. ובפרט לפמ"ש בשו"ת דברי חיים (ח"א סי' מ"ו, ובקונטרס על מקוואות ח"ב סי' פ"ח) דמטעם זה אין לעשות חיבור למקווה ע"י צינור המעביר מים במדרון, כיון דקטפרס אינו חיבור, ואף שהמים אינם זוחלין אלא נחים במקומן, מ"מ חש לה[35]. וא"כ ודאי דבנידו"ד לא יהני.אמנם נראה דלהלכה אי"צ להחמיר בזה, עכ"פ לעניין טבילה דרבנן, כיון דאיכא לן כעין ספק ספיקא - חדא ספיקא אם הלכה כהדברי חיים הנ"ל, או"ד דהלכה כדברי האחרונים החולקים עליו וסבירא להו דאי"צ להקפיד בזה, כיון דאין דין קטפרס אלא במים הזוחלין במדרון, אבל במים הנחים במקומם, שפיר יוכל לטבול בהם בלא חשש קטפרס, וכמ"ש בשו"ת נפש חיה (סימן ס"ה וס"ו), והכי ס"ל לכמה אחרונים. ועוד ספק איכא לן בהכי, דגם אי נימא דהלכה כדעת הדברי חיים, מ"מ אכתי יש להסתפק בזה, דשמא בנידו"ד דבריכה גם הדברי חיים יודה להקל, דכל מה שהחמיר בזה היינו בצינור המשכת המים, אבל במים שכולם עומדים במדרון, שמא נימא דגם לדידיה יש להקל בזה. וכ"כ בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' קס"ז). וע"ע בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' ס"ה) שג"כ היקל בזה כנ"ל, עכ"פ בטבילה דרבנן.
♦
אם יש לחוש בבריכה מחמת מי הכלור המעורבים בה
אלא דלכאורה אכתי איכא לן חששא נוספת בבריכות שחייה שבזה"ז, שנוהגים להוסיף לתוכן חומר הנקרא "כלור", והוא ע"מ לשמור על המים בנקיות ללא חיידקים ושאר מרעין בישין. ולכאו' יש לדון בזה, דהנה אע"פ ששינוי ריח ושינוי טעם במי המקווה אינו פוסל, וכמבו' בסוגיא דחולין (קו.), ובסוגיא דשבת (יד.), וכ"כ ברמב"ם (מקוואות פרק ז' הלכה א')[36], מ"מ אכתי יש לדון מטעם דין שינוי מראה. דהנה עיין בשו"ע יו"ד (סימן ר"א סעיף כ"ה) שכתב בזה"ל: "אם נפל לתוכו יין או מוהל[37] ושינו מראיו מכמות שהיה, נפסל, כיצד יעשה, אם הוא חסר ימתין לו עד שירדו גשמים ויתמלא ויחזרו מראיו למראה מים, ואם יש בו מ' סאה שאינו נפסל עוד בשאיבה, ימלא בכתף ויתן לתוכו עד שיחזרו מראיו למראה המים", ע"כ. ומבואר בדברי השו"ע הנ"ל דכל שינוי מראה במים פוסלם. וא"כ יש לדון גבי כלור המונח במים, דמשנה הוא מעט ממראה המים. וראיתי למי שהביא מחכמי המדע שעשו ניסוי על כוס מים בלא כלור וכוס מים אחרת עם כלור, ונמצא שאחר כמה דקות חומר הכלור מייצר מים חדשים, שיש להם יכולת להשמיד חיידקים ומחלות, ואחר שמתערבבים יחד משתנה מראיהם ממראה המים בלא הכלור.אכן לכאו' יל"ע אמאי נקט בשו"ע דווקא יין ומוהל זיתים, ולא כתב בפשיטות, דכל שינוי מראה פוסל המים. וע"ע בט"ז (ס"ק ל"ז) שפירש בזה הטעם, דשאני יין ומוהל שהם באים מגוף הפרי, ויש שם ממשות, ואינם רק משנים את הצבע בלחודיה, אלא נוספה כאן ממשות חדשה במים. ולפי"ז לכאו' היה נראה דבכלור הנ"ל יש לחלק בין הסוגים השונים, דיש סוג כלור הצבוע בכעין צבע כחול (והוא המצוי בהרבה מבריכות השחייה הגדולות), ובו איכא חששא דשינוי מראה ע"י ממשות אחרת. אמנם ברוב סוגי הכלור השקופים ליכא האי חששא, כיון שאינו ממשותלח אחרת, דגם הכלור ההוא דמי למים, ורק שיש בו חומרים כימיים שונים. ולהלן יבוארו הטעמים להקל בכלור הנ"ל.[38]
ולכאו' יש לחשוש בזה מג' אנפי. וקודם כל יל"ע בזה לפמ"ש הראב"ד בשער המים (סימן ב' סעיף ט'- י'), הו"ד בב"י (בסוגיין) בזה"ל: "עוד נראה כי שינוי מראה אין לו שיעור, אלא כל שנשתנה מראיו מכמות שהיה פסול, מדלא קאמר ושינו מראיו למראה יין, ועוד הא קתני בסיפא עד שיחזרו מראיהן למראה המים", ע"כ, וכן העתיק בשו"ע (הנ"ל). ולכאו' מבו' דכל שינוי מראה פוסל, ואפי' במקצת.
ועוד יש לדון בזה ממ"ש בקרית ספר (להמבי"ט, מקוואות פרק ז') דטעם מה שלא בטלים המים המועטין לשאר המים הוא משום שהם ניכרים, וקיי"ל דדבר חשוב לא בטיל אפי' באלף, וחד מינייהו הוא דבר דעביד לטעמא או לריחא[39]. וה"ה הכא, דעביד לצבע[40], דלא בטיל בשאר המים, וא"כ גם אין לומר דהכלור יהא בטל ברוב.
♦
הנחת הכלור סמוך לנקב ההשקה
ועוד יש לדון בכ"ז, דגם אי נימא דאין הכלור הנ"ל משנה את צבע המים, וא"כ אין לפוסלו מחמת דין שינוי מראה, מ"מ לכאו' יש מקום לדון בזה היכא ששפך את הכלור סמוך לנקב ההשקה. דהנה עיין בשו"ע יו"ד (סימן ר"א סעיף כ"ט) שכתב דאם ההשקה הייתה במקום היין יש לפסול את המקווה, מצד עצם החציצה, ולא חילק השו"ע בין יין לבן ליין אדום. ומבואר, דסמוך לנקב ההשקה יש לפסול אף בלא שינוי מראה, כל זמן שיש שם חומר אחר שאינו מים. וא"כ היה מקום לחשוש בזה כנ"ל. אמנם אכתי יש לדחות, דאין בהכרח דאזלי' בזה בתר כללי הכימיה, ואף שעפ"י כלליהם היינו חומר חדש, מ"מ הלא אינו ניכר לעיניים. ואף גבי מי פירות מצינו להדיא דאין טובלין בהם (סי' ר"א סעיף כ"ד), אך מ"מ טובלין ביבחושים אדומים (סי' ר"א סעיף ל"ג), ואף שעפ"י כללי הכימיה מי פירות יותר דמו למים מיבחושין אדומים. אלא דבהכרח לא אזלי' בתר כללי המדע אלא עפ"י המבו' בש"ס ופוסקים[41].אך מ"מ נראה דיש ליישב את מנהגן של ישראל, שנהגו ליתן את הכלור הנ"ל במקוואות. חדא, דבמה שהבאנו לעיל מהראב"ד דשינוי מראה פוסל אפי' בכל שהוא, הנה עיין בש"ך (סי' ר"א ס"ק ס"ו) דמבואר מדבריו להדיא שלא למד כן בהבנת דדברי הראב"ד, אלא פירש דדווקא היכא שנשתנה מראה המים לגמרי ולא ניכר המראה כמראה הקודם כלל, אזי פסל הראב"ד, אבל בנידו"ד, שהשינוי הוא קטן יחסית, אין סיבה לפסול. וכן למד בחזו"א (או"ח סי' כ"ב סק"ט) בהבנת דברי הראב"ד הנ"ל.
וכן שמעתי מחכ"א שליט"א הבקי בחכמת הכימיה, שאין שינוי מראה הניכר בין מים עם כלור למים בלא כלור, ורק בראייה עמוקה ומבחינה שייך לראות איזה הבדל, וקיי"ל דכל התורה כולה נתנה לבני אדם ולא למלאכי השרת. ועל כן כל דבר שאי אפשר לעין אדם לראותה בראיה רגילה, אין לחוש לו. וכן פסקו כל רבותינו הפוסקים לדורותיהם, וכמ"ש במשנה ברורה (סימן תרמ"ח ס"ק מ"ו) גבי בדיקת אתרוג בזכוכית מגדלת וכדו', שכתב בזה"ל: "ודווקא כשנראה לכל, אבל אם אין נראה לעין מחמת דקותו וצריך להסתכל, אין זה כל שהוא שפוסל", ע"כ. וראה בהערה עוד מדברי רבותינו בזה[42].
ובאמת דגם סברא הוא דמסתברא ללמוד בהבנת דברי הראב"ד כמ"ש בש"ך ובחזו"א הנ"ל. דהנה עיין בתפארת ישראל (מקוואות פרק ז' משנה ג') שהביא דדעת הראב"ד דפסול שינוי מראה אינו אלא מדרבנן[43]. ולפי"ז דבר תימה הוא לחדש דרבנן תקנו תקנה שהיא היפך מאמר הכתוב "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". והגע עצמך, דמקווה שנראה כמים וטבלו בו הנשים לטהרתן, ואח"כ יתברר שהיה במים איזה דבר שאינו ניכר, אטו נימא דייאסרו כל הני נשים לבעליהן למפרע משעת מציאת הדבר ההוא. והא בסוגיא דסוכה (לב.) מבואר דדרכי נועם הויא גילוי מילתא אפי' למילי דאו', כ"ש במילי דרבנן.
ויסוד לזה נראה מדברי התוס' ביבמות (ב. בד"ה "ואחות") גבי אחות אשתו, דכיון שנפטרה שעה אחת, שוב אין לחייבה ייבום וחליצה, עיי"ש[44].
ובפרט דמוכרח לפרש כן בדעת הראב"ד, דאיהו גופיה ס"ל (הו"ד בב"י סעיף ל') דטעם התקנה הוא משום דמחזי כשאר משקין, וא"כ הכא, דלא מחזי כשאר משקין, ודאי שלא החמיר הראב"ד.
ודע דגם להראשונים דס"ל דשינוי מראה הוא פסול מדאו', מ"מ לא אמרו כן אלא היכא שהיו במקווה מ' סאה מכוונות, ואז נצרכים המי פירות להשלמת מ' סאה, והתורה אמרה דבעינן מקווה מים, ועל כן אמרו הגדר דכל שנשתנה המראה מחמת המי פירות פסול, וכל שאינו נשתנה אינו פסול. ועל כן י"ל דבנידו"ד, שיש יותר ממ' סאה אין לפסול אף להראשונים הנ"ל, וכמבו' מדבריהם להדיא[45]. וגם אי נימא כשיטת השטמ"ק בזבחים (בהשמטות, מח:[46]) דשינוי מראה פוסל מדאו' אף מקווה שיש בו כבר מ' סאה, מ"מ מבואר מדבריו דהיינו דווקא בצבע מים הנראה כצבע אחר באופן הניכר, אבל בנידו"ד, דהמים אינם ניכרים כצבע אחר, י"ל דגם להשטמ"ק הנ"ל יש להכשירו, ולכה"פ לא יהא אלא פסול דרבנן.
ומה שעוררנו לעיל דלכאו' הכלור הנ"ל אינו בטל, כיון דחשיבא כדבר חשוב דעביד לצבע דאינו בטל ברוב, הנה יל"ע בעיקר הסברא בזה, אמאי דבר הניתן לצבע לא בטיל. ולכאו' מצינו בזה דברים מפורשים בתוס' בנזיר (לו. בד"ה 'אמר'), דגדרם של דברים היינו דכל שהוא דבר הניכר בעין משאר התערובת לא בטיל ברוב, כיון דליכא תערובת לפנינו. וכל מה שיש להקל בביטול ברוב או בשישים היינו דווקא תערובת איסור שנתערבה בהיתר, דאין ניכר האיסור וההיתר, אבל היכא שניכרים ב' המתערבים כ"א בפנ"ע, ודאי דליכא ביטול. וכעי"ז פי' גם בחי' הרשב"א (שבת כט. בד"ה 'כי'), וכ"ה במרדכי (חולין סי' תשל"ו). ואי נימא כסברא זו, הרי דודאי דהכא אין לדון בכלור הנ"ל מטעם דבר הניתן לצבע, כיון דלא נתנוהו לצבע אלא לניקוי, וכן אינו ניכר בפנ"ע מהמים, וא"כ י"ל דליכא חששא אף מהטעם הנ"ל[47].
ומתחילה היה נראה להוסיף טעם נוסף להקל בזה. והוא על פי מ"ש בספר מקוה מים (להג"ר ירמיה כץ, ח"ג עמוד פ"ו) שהביא מה שנסתפק בפרישה (או"ח סי' ק"ס סק"ב) בגדר היתר שינוי מראה המים מעצמם, אם הוא מחמת שלא הוסיפו בהם חומר אחר, או"ד דההיתר הוא מחמת מה שאין הפסול בא מן המים אלא מסיבה חיצונית, וכגון מזג האויר וכיוצ"ב, עיי"ש. וכתב דלכאו' הספק גבי כלור תלוי הוא בספק הנ"ל. אלא דלכאו' יש לפשוט את ספיקו עפ"י מ"ש בפת"ש (סי' ר"א סקי"ט) דמשמע דכל זמן שבא השינוי שלא מחמת המים שרי. וכעי"ז כתב בברכי יוסף (או"ח סי' ק"ס סק"ג). וצ"ע לדינא.
♦
שראוי ליקח למקווה כלור המבוסס על מלח
ואף שנתבאר דליכא חששא בהנחת הכלור הנ"ל במי המקווה, וא"כ נפק לן דגם בבריכה הנ"ל שיש בה כלור אין לחוש מהאי טעמא, מ"מ נראה, דהיכא דאפשר ליקח להמקווה ולהבריכה הנ"ל כלור המבוסס על מלח, עדיף טפי משאר סוגי הכלור, שאינם מבוססים על מלח אלא על חומרים אחרים. והוא, כי הנה עיין במתני' דמקוואות (פרק ז' משנה א') דאמרו התם בזה"ל: "יש מעלין את המקוה ולא פוסלין, פוסלין ולא מעלין, לא מעלין ולא פוסלין, אלו מעלין ולא פוסלין, השלג והברד והכפור והגליד והמלח והטיט הנרוק", ע"כ. ועיי"ש בתפא"י שפי' בזה, דכל הנך כשבאים במגע עם מים נמסים מאליהן, ועל כן חשיבי כמים, ומצטרפים לשיעור מ' סאה להכשר מקווה.אמנם עיין בסוגיא דזבחים (כב.) דהתם נראה דטעם מה שמלח מצטרף למ' סאה למקווה לאו מהאי טעמא דמתנמס בנגיעתו במים, אלא עיי"ש שהביאו, דכל שתחילת ברייתו מן המים טובלים בו, וכיון דמלח בא מן הים, א"כ שייך לטבול בו אף אם הוציאוהו מהים. ולכאו' י"ל נפק"מ בין הביאורים הנ"ל, במלח המופק מחפירות בהרים ובשאר דוכתי. דלסברת התפא"י לכאו' אכתי חשיב מלח, דסו"ס נמס הוא במים, אבל להסברא דסוגיא דזבחים לכאו' י"ל דלא יהני האי מלח, כיון דאין יסודו מן המים.
והנה בערוך השולחן (סי' ר"א סעיף קמ"ו) הקשה, אמאי בטור השמיט האי דינא דמלח למרות שברמב"ם ובשו"ע העתיקו להאי משנה להלכה. ועיי"ש שתי' דכיון דישנם ב' מיני מלח, ואין אנו בקיאין בהם, ויש לחוש שיערבו מי מלח ים עם מי מלח מההרים, על כן השמיטו הטור. ומבו' דס"ל להערוה"ש כהסברא הב', וא"כ יש לפסול מלח המופק מההרים. אמנם בזה"ז רוב המלח המצוי בא"י מקורו ממפעלי ים המלח, דלכאו' חשיבי כמי ים[48].
ולכאורה לפי"ז נראה, דמי שיקח כלור המופק ממלח ים, ויתנהו במי המקווה, הרי דיש להכשירו לכתחילה, כיון דקיי"ל דכל דבר שאין עושים ממנו מקווה לכתחילה פוסל במקווה, וכמבו' כ"ז בסוגיא דשבת (קמד:), וכיון דהמלח משלים את המקווה, א"כ לא יפסול אותו בשינוי מראה אף אם ישתנה מראהו עי"ז[49].
ומ"מ העולה לן מכ"ז לעניין הלכה בכלור הנ"ל, דמעיקר הדין יש להכשיר מקווה או בריכה שהניחו בה כלור, ואפילו אם היה הכלור בסמוך לנקב ההשקה[50]. ומ"מ היכא דאפשר ראוי לחזר אחר כלור המיוצר בעיקרו ממלח, ובזה יצא מכל פקפוק. וכן פסק בשו"ת שבט הלוי (חלק ד' סימן קס"א[51]), וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (חלק ח' סי' ע"ו), וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' י"ג).
אם מותר להניח במקווה כלור ושאר חומרי נקיון המבוססים על נפט
ודע דגם סוגי החיטוי המצויים בזה"ז המבוססים על נפט, היה מן הדין להכשירם. וכמ"ש בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' ל"א) במעשה שהיה שנשפך נפט במקוה, ודן שם משום חציצה, והביא ממתני' דעדיות (פ"ד מ"ו) דמוכח דשמן אינו חוצץ. וא"כ י"ל דגם נפט אינו חוצץ, ועוד כתב שם לדון גבי נפט דשמא הוי כמו שמן שצף למעלה לענין דאין בזה משום שינוי מראה, כיון דהמקוה לא נשתנה והוי רק כמו כיסוי ע"ג המים, אלא דלכאו' נסתרים דבריו ממשנה ערוכה (מקואות פרק י') דלא משמע כן, עיי"ש.ובאמת שבשו"ת מנחת שלמה (ח"ב סי' ע"ז) פשיטא ליה דנפט לא חשיב מים, וגם לא דמי לשאר משקים דמבו' בסוגיא דחולין (פד.) דבעינן קרא למעט דלא מהני בהו טבילה, דשאני מי פירות, שבחלקם הם ממש כמו מים, ועל כן קס"ד דגם הם כשרים לטבילה, כמו דמהני טבילה בדבר שברייתו מן המים[52], משא"כ נפט שכולו בוער ושורף, ומתחילה ועד סוף הוא נהפך לאש, דמהיכי תיתי דנימא דחשיב מים, עיי"ש.
ועיי"ש במנח"ש הנ"ל שהוסיף, דגם אין לומר דנפט קרוי מים מפני שהוא נוזלי כמו מים, דאכתי אפשר שרק הגדל בים הוא דממעטינן מטומאה, משא"כ נפט נראה דחשיב כגדל ביבשה ולא כגדל בים. דאף שגם בורות מים ונהרות דינם לענין טומאה כים, מ"מ שאני נפט, הואיל ונמצא רק בתוך יבשה ולא בתוך מים (וגם הנפט המופק מהים, אינו נמצא אלא בקרקעית הים), וא"כ לא נתמעט כלל מטומאת בגד, ועל כן הסיק הגרש"ז דאין לערב נפט במקווה כלל, עיי"ש. וע"ע בכ"ז להרה"ג ר' משה אליעזר וואכטפויגל שליט"א בקובץ ישורון (חלק כ' עמוד תקפ"ב), וע"ע להרה"ג ר' שרגא גאנצפריד שליט"א בקובץ מכון הוראה ומשפט (חלק ח' עמוד 265).
♦
אופני טהרה לטבילת עזרא ע"י שפיכת ט' קבין
והנה עד כאן נתבאר, דמי שאין לו מקווה סמוך לביתו, יוכל לטבול אף בבריכת השחייה באופנים שנתבארו. אך יש לידע, דאם אין לו בריכה המועילה כדין, יוכל ליתן על עצמו תשעה קבין של מים, ויהני ליה במקום טבילת עזרא, וכמבו' בסוגיא דברכות (כב:). ועיי"ש דהיינו דווקא כששופכם על עצמו, אבל לטבול בתוכם לא מהני מידי, בין אם הם בכלי או בקרקע, וכמבו' התם במעשה דר' זירא.ובפי' רבינו יונה (ברכות יג: בד"ה 'כי') כתב דרחיצת תשעה קבין צריך להטילם עליו בכלי שיוכל להריקם ממנו בלא שום הפסקה, ושכן מוכח במשניות טהרות, עיי"ש. ובפשוטו היה נראה ללמוד מדבריו, דכיון דבעינן שכל התשעה קבין יהיו מכלי אחד בבת אחת, א"כ לא יהני לשפוך ממה שמצוי בזמנינו "טוש" של המקלחות שבזה"ז. וכן ראיתי שהביאו בשם מרן הגר"ח קניבסקי (שערי הוראה ה'תשס"ד עמוד קכ"ח), דלא מהני ט' קבין במקלחות של זמנינו, כיון שהחורים קטנים ואין בהם זרם חזק בכדי שיתן הכל בב"א, ולכה"פ קב בב"א, עיי"ש.
ומ"מ עיין בשו"ת חלקת יעקב (ח"ב יו"ד סי' קי"ב) שהאריך לבאר טעם הא דמהני נתינת ט' קבין גם ע"י המקלחות המצויות. ועיי"ש שהאריך לבאר דגם לא בעינן כח גברא בנתינת ט' קבין כמו בנט"י, עיי"ש. ומ"מ נראה דבזה"ז מצויות מקלחות שיש בהן זרם חזק ועבה באופן שנשפכים המים במהירות, ובזה שפיר יהני לצאת יד"ח כולם. ומ"מ היכא שיוכל לטבול במקווה או בבריכה עדיף טפי מהנ"ל.
וע"ע במשנ"ב (סי' פ"ח ס"ק ד') כתב דהט' קבין יוכל להיות גם ממים שאובים, ואפילו משלשה כלים, ובאופן שלא יפסיק משפיכת כלי אחד עד שיתחיל השני, אבל יותר מג' כלים אין מצטרפין לשיעור ט' קבין. ועיי"ש שהוסיף עוד, דבעת שפיכת הט' קבין על האדם יש לו לעמוד זקוף ושתי ידיו מונחים נגד לבו, ולא ידחק אותם בחיבוק הרבה רק בריווח קצת, כדי שיבואו המים גם לשם, עיי"ש עוד מזה.
♦
דיני חציצה בטבילת עזרא
ועוד יש להוסיף, דבטבילת עזרא הנ"ל מצינו קולא נוספת, דאין חציצה פוסלת בטבילה זו, וכמ"ש בביה"ל (סימן פ"ח בד"ה 'וכן') בשם ספר האשכול, ובזה פשט ספיקו של השערי תשובה (שם), שנסתפק בזה, עיי"ש. ועל כן אי"צ להקפיד על גזיזת הציפורניים ונקיונם, וסריקת השערות, ונקיון שאר חלקי הגוף בטבילת עזרא, וכ"כ בשו"ת מאמר מרדכי (סי' א' וב'), עיי"ש. ומ"מ כיון דבזה"ז ברוב המקומות שבנו מקוואות לגברים הקפידו שיהא המקווה ראוי אף לטבילה דאורייתא (וראה הטעם להלן), על כן ראוי להקפיד ג"כ בדיני חציצה אם אפשר לו בקל, דאם כבר טובל במקווה דאו', לכה"פ שיחשב לו כטבילה דאו'. וכעי"ז שמעתי מידידי הרה"ג ר' ישראל אלקרייף שליט"א, דאע"ג דתקנת עזרא היינו מדרבנן, מ"מ ודאי דעזרא גופיה נתכוין שיטבלו במקווה טהרה המועיל אף לטבילה דאו'. ואע"ג דיצא יד"ח גם במקווה הפסול מדאו', מ"מ ודאי דהמחמיר בזה תע"ב[53], ובפרט יש ליזהר בזה בטבילה שבערב יו"כ, וכמ"ש במטה אפרים (סימן תר"ו סק"ח).ויש שהוכיחו לזה מהא דאמרו בסוגיא דיבמות (מה:): "ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה, אמר ר' יהושע בן לוי, מי לא טבל לקריו", ע"כ. ומזה יש להוכיח דאין חציצה פוסל בטבילת בעל קרי, דהא דלמא היו עליו דברים החוצצים, וטבילת גר צריכה שתהיה בלא חציצה, כדאיתא ביבמות (מז:), וע"ע בזה במנחת חינוך (מצוה ק"פ). וע"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' ס"ד אות ו') שביאר בזה עפ"י מ"ש בנחל אשכול (על האשכול הלכות תפילה וקרי"ש פ"א) ליישב הא דבמתני' דמקואות איתא שם מקוה לענין טבילת בעל קרי, וא"כ לכאו' תיקשי על מ"ד (בברכות כב:) דאף בכלי שרי. ותירץ בנחל אשכול, דלעולם מהני כלי לטבילת בעל קרי, וטעם מה שנקטו לשון "מקוה" היינו משום שדיברו חכמים בהוה, דלא שכיח כלי גדול לטבילת כל גופו, עיי"ש. ולפי"ז י"ל ה"ה הכא כלפי הראיה מסוגיא דיבמות הנ"ל, דלעולם נימא דטבל לקריו, אך אין להוכיח מזה כלפי דין חציצה, וכנ"ל. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה ג' ח"א סי' קכ"ג).
ומ"מ אף שנתבאר דאין מעכב חציצה לטבילה הנ"ל, מ"מ עיין במטה אפרים וארחות חיים (או"ח סימן תר"ו), ובדעת תורה למהרש"ם (סימן פ"ח) שהביאו מהראשונים דמ"מ בטבילת עזרא היכא שהחציצה היא בגדר של "רובו ומקפיד", דקיי"ל דהויא חציצה בכה"ג מדאו', דבזה יש ליזהר גם בהנ"ל. וע"ע בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סימן ק"ו) דמסיק דטבילה עם חציצה דרבנן, אינה עולה אפילו מהתורה. וע"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן ק"י) שכתב דכל דברי השואל ומשיב אמורים במקום שהעמידו חכמים את דבריהם, אבל במקום שלא העמידו דבריהם, וכגון במקום עיגון, והיינו כשאין אפשרות לטבול באופן אחר, בזה י"ל דאין בזה חשש של חציצה דאורייתא.
♦
נספח - דין טבילה בכינרת
ובעיקר האי דינא, אם הכינרת חשיב כים לטהר בזוחלין (וכמ"ש בשו"ע יו"ד (סי' ר"א סעיף ה') דים מטהר אפי' בזוחלין כל זמן שלא רבו הנוטפין), דהנה מצאנו בכמה דוכתי שכינו את הכינרת כים, וכמו בקרא דבמדבר (פרק ל"ד פסוק י"א), וכן מופיע ביהושע (פרק י"ב פסוק ג'), וכן מצינו בסוגיא דב"ק (פא:) גבי "ימה של טבריה", דהיא אחת משבעת הימים., וא"כ לכאו' חזינן דכינרת מקרי כים לעניין טבילה.
אמנם בחזקוני (במדבר שם) מבו' דאין הכינרת חשיבא כים ממש, כיון שאינה נמשכת לשום ים, אלא דמי לאגם., ומ"מ י"ל דכוונתו דאע"פ שהיא אינה מחוברת לשאר ימים קראה לה ג"כ ים, שהוא ים הימים, מ"מ קראוה ים., וע"ע בתפארת ישראל (פרה פ"ח מ"ה) ודו"ק מינה לנידו"ד.
אלא דהנה עיין להרה"ג ר' ראובן יוסף מיארה שליט"א בקובץ שמחת התורה (ח"ג עמוד כ') שהביא לדון בזה, דשמא ברבות הימים יתרבו הנוטפין על הזוחלין, הן משום הגשמים שבאים ובאו לתוכה, והן משום הנחלים הרבים שבאים לתוכה, ועל כן יהיה אסור לטבול בה מאחר שיש שם זחילה, הן משום ששואבים משם הרבה מים, והן משום שיש שם את "סכר דגניה".
והנה עי' בספר פתחי מקוואות (פ"ב עמוד ס"ב) שהביא בשם זקני טבריה שהיו מטבילים כלים בים הכנרת, ובשעת הדחק גם היו משתמשים בו לטבילת נשים., ועיי"ש דטעמם הוא שאי"ז בכלל רבו נוטפין, שכן במציאות רואים שאף בשנה שחוּנה יורד מפלס הכנרת במטרים בודדים בלבד, ומוכח דישנם מקורות מעיינות הרבה, ועל כן קראה ים כנרת., וע"ע בספר דברי שיר (עמוד נ"ח) מ"ש להשיב ע"ד הרב פתחי מקוואות, דשאני אגם הכינרת שהוא סגור, עיי"ש, ואכה"מ.
אכן ראיתי להרה"ג הנ"ל שכתב ליישב את דברי הפתחי מקוואות מכמה טעמי דקשוט., ראשית, דהרי מפורש במשנה "כל הימים מטהרים בזוחלין", ומשמע דהיינו בלא יוצא מן הכלל., ומאחר שבתורה מפורש שהכנרת נחשבת ים, א"כ ברור שגם היא מטהרת בזוחלין. , ואם איתא שהיא יוצאת מן הכלל היה לרבותינו לפרש כן בהדיא, וכעין מ"ש בבית מאיר (או"ח סי' תמ"ג ס"ק ב', הו"ד גם בס' בינת אדם שער הקבוע סימן ז'), וז"ל:, "ודע שכבר כתבתי בספרי כמה פעמים שנוח לי ללמוד מסתימת דברי הפוסקים הראשונים יותר מפירושם של האחרונים", ע"כ, וכ"ה בב"י (יו"ד סי' ר"א אות נ"ד), עיי"ש.
ועוד, דלא מסתבר כלל שהרוב בכנרת הם מי גשמים, כיון דמימיה מגיעים מכמה וכמה נחלים ונהרות, וכדקיי"ל דעל הכינרת מברכים ברכת "עושה מעשה בראשית" (עי' חזו"ע ברכות עמוד תס"ז וע"ע בירורי ההלכה ח"ג סי' י')., והיינו דכבר בימי בראשית הקב"ה ברא את העולם מים, וכינס אותם למקומות הימים, ואז נקוו גם המים שבכנרת, ולא שעיקר מקורם מימות הגשמים.
אלא דאכתי נראה דיש לדון בדין הכינרת מטעם אחר., דהנה בימות הגשמים מפלס הכינרת עולה, וגם הכינרת מתרחבת מעט., וא"כ יש לדון מצד דינא דרבו זוחלין על הנוטפין., דהן אמת דמבו' בשו"ע (סי' ר"א סעיף ב') דברבו זוחלין על הנוטפין שפיר דמי לטבול אף במקומות החדשים שהתרחבו, מ"מ עיי"ש בנו"כ דרבים מהראשונים כתבו דיש להחמיר בזה, דאף בכה"ג יש לאסור במקומות שנתרחבו, והש"ך (שם) חשש לדבריהם לדינא, וא"כ היה מקום להחמיר בזה, וכבשאר דיני מקוואות דמחמרינן בהו.
אמנם נראה דלעניין הלכה אי"צ להחמיר בזה., והוא עפ"י מ"ש ביסודות כללי הפסיקה (כללי ההוראה סעיף כ"ב בהע') דכל מאי דמחמרינן בדיני מקוואות אף נגד דעת מרן השו"ע היינו דווקא בדין בניית מקווה, כיון שנוגע הוא לאיסורי כרת, וישנם כמה נשים הטובלות בכל יום, ועל כן ראוי לחוש לכל הדעות, כיון שהוא מקום ציבורי., אבל היכא דאיכא שאלה פרטית בדיני מקוואות, ודאי דיש להורות לבני ספרד כדעת השו"ע אף לקולא, וה"ה לנידו"ד., ובפרט שכ"כ בלחם ושמלה (סקי"ח), וכ"כ בערוה"ש (סעיף מ"ב), וכ"כ בחזו"א (סי' קכ"ח סק"ד), וכן משמעות דעת' הרמ"א, שלא הגיה כלום ע"ד מרן השו"ע אף דמסתמא ידע מדעות הראשונים דפליגי.
וגם אי נימא דאכתי ראוי להתחסד ולחוש לדעת הש"ך מפני שנהגו לחוש במקוואות אף לדעת יחיד, מ"מ זהו דווקא בטבילה לנשים, אבל בטבילת כלים ובטבילת עזרא ודאי דאי"צ לחוש לזה, ושרי לטבול בכינרת לכתחילה.
♦
ים המלח
ולעניין אם ראוי לטבול בים המלח., הנה עי' בפירש"י (בראשית פרק י"ד פסוק ג') שכתב' בזה"ל:, "עמק השידים, הוא ים המלח, שלאחר זמן נמשך הים לתוכו ונעשה ים המלח, ולשון המדרש (ב"ר פרשה מ"ב סי' ו'), הוא ים המלח, לא היה שם ים אלא צורים של היאור נתבקעו ונעשה ים, כדכתיב בצורות יאורים ביקע)", ע"כ., ועפי"ז דנו הפוסקים שאין לברך על ים המלח ברכת "עושה מעשה בראשית", הואיל והוא השתנה ממהלכו, ולא היו שם מים בתחילה., וכ"ה בהליכות שלמה (תפילה עמוד רפ"ז), ובשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' מ"ז), ובחזו"ע ברכות (עמוד תס"ט).אלא דמ"מ הי' נראה, דאף אי נימא דאין מברכים עליו האי ברכה, מ"מ לעניין מקווה בעינן שם ים עליה, והא איכא, וכמשנ"ת (ולא בעינן נביעה, כמו לעניין ברכה הנ"ל), ועל כן יוכל לטהר בזוחלין., וכ"כ בקובץ הלכות להגאון ר' עזריאל אוירבך (עמוד רכ"ב) בשם הגרי"ש אליישיב דמותר להטביל כלים בים המלח, עיי"ש.
אמנם גבי טבילת נדה, כתב בשיעורי שבט הלוי (סי' קצ"ט ססק"ד) דלכתחילה לא תטבול בים המלח, דיש לחוש שמא עצמה את עיניה ביותר מפני המליחות, וכ"כ הגר"י שכנזי בספרו בני יעקב (ח"א עמוד קנ"ג)., ועיי"ש דבלא"ה קשה מאוד להכניס כל גופה במים, מפני שדרכו של הים הנ"ל להציףץ את האדם הטובל בו, וכ"ה בשו"ת דברי דוד (טהרני, ח"ג או"ח סי' ו').
אלא דשוב ראיתי להרה"ג הנ"ל (שם) שכתב' דלכאו' איכא למשדי ביה נרגא מצד אחר, שהרי נודע שבעשרות שנים האחרונות ים המלח הולך ודועך, וחלקים נכבדים ממנו הולכים ונכחדים, וזהו מחמת האקלים החם השורר באזורים אלו, הגורם למים להתאדות ולהיעלם, ורק מחמת נחלים הנשפכים אליו מהערבה, מהנגב ומירדן הוא שורד ולא מתייבש לגמרי., ולפי"ז שמא יש לחוש לפסולא דרבו נוטפין על הזוחלין., אמנם נראה דיש להשיב ע"ז, דהנה ידוע מחכמי המדע דכרבע ממי ים המלח מגיעים ממי התהום, ואם נוסיף לזה את המים שהיו בתחילת ברייתו של הים, הרי דליכא רוב נוטפין., ומ"מ לפי"ז י"ל דבימות הגשמים שמא יש לחוש בזה יותר, ובפרט באיזור הנ"ל שמצויים בו שטפונות מהמדבר, ובימים אלה ראוי לחוש לרבו נוטפין על הזוחלין, אבל בשאר ימות השנה יש להתיר בשופי.
♦
העולה להלכה
והעולה מכ"ז לעניין הלכה, דבימת הכינרת מותר לטבול בין טבילת נדה ובין טבילת כלים וטבילת עזרא, ובים המלח ברוב ימות השנה יש להתיר לטבול בו כלים (וטבילת נשים יש להימנע כנ"ל), אך בימות הגשמים אין לטבול בו כלל.♦
סיכום העולה מכל מה שנתבאר
א. נתבארו ה' סוגי הטבילות הקיימים בזמן הזה - א' טבילה דאו' (טבילת נדה דאו', וי"א טבילת כלים), ב' טבילה דרבנן (נדה דרבנן, וי"א טבילת כלים), ג' טבילת עזרא שביטלוה בזה"ז, ומ"מ ראוי ליזהר בה, ד' טבילת גרים, ה' טבילה בעריו"כ ובער"ה.ב. נתבאר שבבניית מקווה לנשים ראוי לבנותו שבאופן שיהא כשר לשיטות כל הפוסקים, ואף ראוי לחוש לדעת יחידאה (ואף נגד השו"ע).
ג. ראוי ליזהר ולטבול כלים רק במקווה הכשר לטבילה מדאו', דיש אומרים שהוא מדאו', ומ"מ לדעת השו"ע אם טבלו במקווה הכשר מדרבנן עלתה לו טבילה.
ד. אין לבנות מקווה בשטח פרטי ללא אישור מהנדס מוסמך, וחמירא סכנתא מאיסורא.
ה. לכתחילה כשבאים לבנות מקווה לגברים יזהרו לעשותו ככל דיני מקווה נשים, ומ"מ להלן יתבארו כמה דינים שיש להקל בהם בטבילת עזרא כשאין לו מקווה מהודר.
ו. בין לטבילת גברים ובין לטבילת נשים צריך שיהא בבריכה או בבור הטבילה שיעור של מ' סאה (ולחומרא הוא כ1000 ליטרים).
ז. נתבאר דלטבילת עזרא סגי לטבול במים שאובין, כיון שכבר נתבטלה עיקר התקנה, ורק חומרא הוא, ועל כן יש להקל בפסול שאובין שיסודו מדרבנן.
ח. הנוהגים בטבילת עזרא ראוי שיקפידו שלא לעבור עבור זה על איזה הלכה, וזה הוא עיקר גדול בעבודת השי"ת, לקיים את העיקר ולהוסיף עליו, ולא להניח את העיקר ולקיים רק את החסידות.
ט. נתבאר דאם רוצים להשתמש במי גשמים בבריכה, יקפידו שתהיה הבריכה נקייה לגמרי קודם עונת הגשמים, שאם לא, תיפסל מדין ג' לוגין שקדמו למקווה (והוא פסול אף להנ"ל).
י. נחלקו האחרונים אם בטבילה של עריו"כ וער"ה יש לפסול מים שאובין או דגם בזה יש להקל.
יא. בבריכה שיש בה מנגנון למילוי עצמי יש להקל יותר היכא שיש בו דיני המשכה ע"י צינור, עכ"פ באופן שרוב המים באו בהמשכה. ואף דדעת הרמ"א דלכתחילה צריך לעשות את צינור ההמשכה מחומר הנראה כקרקע, מ"מ הכא מודה דמהני גם בלא"ה.
יב. אין טובלין בכלים, והוא פסול מדאו', ועל כן יש להחמיר בו גם בטבילות מדרבנן.
יג. הרוצה לטבול בבריכה, כדי להסתלק מחשש כלי, צריך לעשות בה נקב כשיעור שפופרת הנוד (שהוא כ50 מ"מ), ויעשה לו כיסוי אחר מחומר שאינו מקבל טומאה, ואח"כ יקבענו בקרקע.
יד. אם בונה את הבריכה בקרקע מתחילה, אי"צ לנקב הנ"ל.
טו. יש מי שמכשיר טבילה בכלים בטבילות דרבנן, ואף שאין הלכה כדבריו, מ"מ פעמים שיש לצרף את שיטתו לסניפים נוספים.
טז. מעיקר הדין יש להקל אף באופן שנקב את הבריכה לאחר הנחתה בקרקע, ומ"מ לכתחילה ראוי לנקבה קודם הכנסתה לחקק שבקרקע, כדי לצאת מחשש קבעו ולבסוף חקקו.
יז. מקווה שהמים שבו אינם מכונסים אלא זוחלים ונעים ממקום למקום, יש לפוסלו (ונחלקו הראשונים אם מדאו' או מדרבנן), ומ"מ דעת השו"ע דלהלכה יש להכשיר זחילה שאינה ניכרת לעיני בני אדם.
יח. ולכן יש להקפיד במקוואות (ובבריכה הנ"ל) שלא יהא בהם שום סדק וחור (אפי' קטן) כדי לצאת מחשש זחילה (ומ"מ אם אינו ניכר יש להקל מעיקר הדין).
יט. הטובל במקווה שמותקן בו "פילטר" לניקוי המים וחיטויים, לכו"ע עלתה לו טבילה, אלא שנחלקו הפוסקים אם לכתחילה ראוי ליתן "פילטר" במקוואות, דדעת המנחת יצחק והתשוה"נ שאין ראוי להתקינו לכתחילה (מכמה חששות), ודעת האגרו"מ, החזו"א, הטהרת הבית והשבט הלוי דשפיר יכולים לעשות כן אף לכתחילה.
כ. אין להשתמש ב"רובוט נקיון" במקוואות, אבל המכשיר הנקרא "מקווה ריין", אין בו פסול.
כא. לכתחילה ראוי להקפיד שתהיה שפה לבריכה באופן שלא יצאו מים החוצה כשיכנס אליה האדם הטובל, ומ"מ מעיקר הדין יש להקל בזה, מכמה טעמים וצירופים.
כב. כל זה במקווה שהפילטר שבו נמצא בקרקע המקווה, אבל במקווה שהפילטר מותקן בגובהו באופן שיש תחתיו שיעור מ' סאה מים ושייך לטבול בו, יותר יש להקל ולטבול בו שלא כנגד הפילטר עצמו, ויש מי שמקל לטבול גם סמוך לפילטר.
כג. כל זה באופן שהפילטר דלוק, אבל באופן שהפילטר מכובה, ודאי שיש להקל בזה לכולי עלמא. ועל כן במקוואות של נשים יש להקפיד שהפילטר יהא מכובה בזמן הטבילה, דכיון דאיסור כרת הוא יש להחמיר את כל הדעות.
כד. אף שנתבאר דהטבילה במקווה עם פילטר כשרה מעיקר הדין, מ"מ נתבאר דבמקווה נשים ראוי לכבותו בעת הטבילה, וצריך לסותמו בדבר שאינו מקבל טומאה, ואם יחברנו לקרקע יצא מכל חשש, שאין דבר המחובר לקרקע מקבל טומאה.
כה. מעיקר הדין יכול לסגור את הפילטר במכסה המקבל טומאה מדרבנן (כגון זכוכית), ויהני עכ"פ לטבילת עזרא.
כו. מעיקר הדין מותר לטבול בימת הכינרת, בין טבילת נדה ובין טבילת כלים וטבילת עזרא (ונתבאר דיש שחששו לזה משום הוויתו ע"י דבר המקב"ט).
כז. נתבאר דמעיקר הדין ברוב ימות השנה יש להתיר לטבול כלים בים המלח, אך טבילת נשים יש להימנע מלטבול בו, אך בימות הגשמים אין לטבול בו כלל.
כח. מקווה העשוי במדרון יש לפוסלו מטעם "קטפרס", ודעת הדברי חיים להחמיר בזה דאף נקב ההשקה לא יהיה סמוך למדרגות מהטעם הנ"ל, ובמקוואות חב"ד ראוי לעשות הרצפה החוצצת בין האוצרות פחותה מג' טפחים, ולצאת ידי שניהם.
כט. נתבאר דמ"מ יש להקל בזה בבריכת שחיה העשויה כמדרון, והוא מכמה וכמה טעמים, עכ"פ לטבילות דרבנן.
ל. שינוי טעם וריח אינו פוסל במקווה, אבל שינוי מראה פוסל, ומ"מ נתבאר להקל במה שמצוי במקוואות ובבריכות שמניחים בהם חומר הנקרא "כלור", ואע"פ שהמעיין היטב בו יראה ששונה מראהו ממראה המים הרגילים, מ"מ בשינוי מועט כה"ג יש להקל. ויש מי שהחמיר שלא להניח את הכלור סמוך לנקב ההשקה, ומ"מ מעיקר הדין אי"צ לזה.
לא. שינוי מראה שפוסל את המקווה היינו דווקא שינוי הניכר לעיני בני אדם באופן רגיל, וכ"ה בכל דיני התורה דאזלי' לפי ראיית אדם רגיל בלא זכוכית מגדלת וכיוצ"ב.
לב. אין מתחשבים בכללי חכמת הכימיה ובכללי הסטטיסטיקה כנגד ההלכה.
לג. אף שיש להקל מעיקר הדין בכל כלור, מ"מ לכתחילה ראוי לחזר אחר כלור שיסודו מבוסס על מלח (ויש מי שאומר דגם נפט דמי למלח).
לד. באופן שאין לו מקווה סמוך לביתו, יעדיף לטבול בבריכה לפי הכללים הנ"ל, ובאופן שגם בריכה אין לו, יוצא יד"ח בשפיכת ט' קבים של מים על גופו (ונחלקו הפוסקים במקלחות של זמנינו, ומ"מ היכא שהנקבים שבטוש עבים ודאי שיוכל לקיים עמהם הנ"ל).
לה. לכתחילה ראוי ליזהר שלא תהא חציצה בגופו גם בטבילות דרבנן, וכגון טבילת עזרא, ומ"מ מעיקר הדין אין מעכבת חציצה בטבילה זו, ויש מי שאומר דבחציצה גדולה שהיא בגדר "רובו ומקפיד עליו" יש לפסול אף בטבילה מדרבנן מעיקר הדין.
לו. יש מחמירים שלא לרחוץ מיד אחר טבילת עזרא, ומעיקר הדין אי"צ לזה.
♦
סיכום
ועל כן העולה מכ"ז להלכה, דאע"פ שלכתחילה ראוי לתקן במקוואות הגברים שיהיו כדיני טבילה דאו', מ"מ יש להקל מעיקר הדין להשתמש בבריכת שחייה לטבילת גברים בשבעת התנאים הבאים (כאשר ג' מהם מעכבים בדיעבד וד' מהם מעכבים לכתחילה):א. שיש בה מ' סאה (1000 ליטר, ובדיעבד 750 ליטר).
ב. שתהיה מונחת בקרקע עם נקב בקוטר 50 מ"מ (וינקב אחר ההנחה בקרקע), ויסגור את הנקב הנ"ל עם מכסה מחומר שאינו מקבל טומאה (וכגון עץ), ואם היא קבועה בקרקע אי"צ לזה.
ג. שאין בה חורים וסדקים.
ד. לכתחילה - שיהיה הפילטר מוגבה כ60 ס"מ מקרקעית הבריכה.
ה. לכתחילה - שיהיה הפילטר מכובה בשעת הטבילה.
ו. לכתחילה - שיהיה לה שפה מסביב על מנת שלא יצאו המים בעת הטבילה.
ז. לכתחילה - הכלור המצוי בבריכה יהיה מתרכובת מלח.
וצור יצילנו מכל שגיאות וטעויות, וממאור תורתו יראנו נפלאות, אכי"ר.
♦ ♦ ♦
ז' הפקות לכלה במחזיר גרושתו [וזווג שני]♦ גדרי ודיני מחיצה בין גברים לנשים