על הייחודיות והחשיבות בהכרעת הלכה זו
הייחוד של סוגיא הלכתית זו הוא בכך שאין שום מקור מפורש הקובע שיש חיוב לכבד את הסב והסבתא, ובעצם זו עיקר טענת המהרי"ק. לעומתו, הרמ"א מצא מקור מסוים ממדרש רבה שהביאו רש"י בחומש. אעפי"כ, רוב האחרונים התאמצו בהבאת ראיות, דווקא לדעת הרמ"א, אולם לא הסכימו ביניהם על גבולות החיוב. לעומתם, רוב הראשונים בעצם שתיקתם, למעשה הסכימו עם המהרי"ק. בעיוני ובעניותי בבירור הלכה זו נתגלתה לי מה שלא ראיתי מי מכל האחרונים שיעיר עליו באמיתת כוונתו של הרמ"א, ושלא ככל הני אחרונים. אעפי"כ דבריהם של האחרונים שנסמכו על ראיות מתוך הגמרא עדיין במקומם עומדים, בלי קשר לדעת הרמ"א. משום כך גם הצגתי לפני הלומדים את פסיקת האחרונים בנפרד מהראשונים כמלאכים, שמשנתם היא שקובעת להלכה, למען ידעו מה בין ראשונים לאחרונים.למחלוקת הלכתית זו השלכה מרחיקת לכת בימינו בדיני ממונות. לפוסקים כרמ"א שיש חיוב לכבד סב כאב ממש, עולה שאם הסב הוא סיעודי ולאב ולסב אין את היכולת לטפל או לממן את טיפולו, אך יש יכולת לנכד/ים, מחובתם לעשות כן. על כן דרושה הכרעה בהלכה זו.
♦
א.
מחלוקת הרמ"א ומהרי"ק
כתב הרמ"א (יו"ד סי' ר"מ סע' כד): "י"א דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו (מהרי"ק). ואינו נ"ל, אלא חייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו". הפסק בענין כבוד הסב לשניהם נבע משאלה דומה שנשאלה להם בשו"ת מהרי"ק (שורש ל' ובדפוס ונציא שורש מד): ובשו"ת הרמ"א (סי' קיח), בעניין הנכד מהו לומר קדיש על סבו כדין בן, ונפק"מ לעכב שאר אבלים על אם או אב מלומר קדיש (עפ"י מנהג אשכנז שו"ע יו"ד סו"ס שעו, שרק אבל יחיד אומר). שניהם מסכימים שחיוב אמירת קדיש על אביו הוא מצד כבוד אב ואם, וכיון שלדעת המהרי"ק אין הוא מחויב בכבוד סבו מעיקר הדין אינו אומר קדיש על חשבון מי שאומר על אביו (אך עשה פשרה שיאמר פעם אחת על כל שתי פעמים של אבל על אביו, מצד המנהג). הרמ"א (שם, ד"מ אות ז) הביא ראיה לדבריו מרש"י בחומש (בראשית מו, א ומקורו בב"ר ויגש צד, ה) "ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק", ופרש"י: "מכאן שחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו", לכן מעיקר הדין מותר לומר קדיש [אך במסקנתו פסק בכ"ז כמהרי"ק, וז"ל (שם): "... מצוה לבצוע (כלומר לעשות פשרה) גם שלא יהא נראה זה כדבר חדש אניח הדבר על פשרת מהרי"ק שבן הבן יאמר פעם אחת והמגיד על אביו ואמו יאמר ב' פעמים"].לעומתו כתב מהרי"ק שני נימוקים מדוע אינו חייב בכבוד סבו א. לא מצאנו בשום מקום שחייב בכבודו, ואדרבא יש אישים נוספים שחייב בכבודם שלמדו בריבוי, כפי שמובא בסיפור צוואת רבי, אך לא מוזכר ביניהם סב (הרחבה בח"ג בשיטת הרמב"ם). ב. הכלל של בני בנים כבנים נוגע רק בהקשר שעליו הובא, לעניין פרו ורבו, שאם הסב לא הצליח לקיים פו"ר אך היו לו נכד ונכדה, נחשב שהוא גם קיים. ג. ראיה לטענה ב מתוך סוגיא (ראיה עקיפה ראה בנספח על ב"ח נימוק ב). וז"ל המהרי"ק (שם): "נלע"ד דאפילו היינו אומרים שיש לומר קדיש בעבור זקנו או זקנתו דבני בנים הרי הם כבנים מ"מ לא הוו כבנים ממש ויש לו לבן ליטול יותר מבן הבן וזה דבר פשוט... ומאחר שהדבר תלוי בכבוד אביו א"כ, נראה שבן הבן שאין חייב בכבוד זקנו שהרי (הוכחה א): לא מצינו בשום מקום שיתחייב אלא בכבוד האב והאם ואשת אביו בחייו ובעל אמו בחיי' ואחיו הגדול ומוכח להו מקראי כדאמרינן (בכתובות ק"ג, א) או אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו למצוה בעלמא כדאיתא התם. אבל בן הבן בכבוד הזקן זה לא מצינו בשום מקום. וא"כ אין לו לומר יותר קדיש מאדם אחר אלא שנהגו כן. (הוכחה ב בדרך השלילה): והא דאמרינן דבני בנים הרי הם כבנים היינו דוקא לענין פריה ורביה, דאהא קתני לה כדאיתא בבכורות, אבל לא לענין אחר. ותדע דכן הוא שהרי בן הבן כשר להעיד לזקנו לדברי מר בר רב אשי כדאיתא פרק יש נוחלין (דף קכ"ח) ואף על גב דלית הלכתא כוותיה, מ"מ פשיטא שצריך הוא ליישב הברייתא דמייתי פרק הבא על יבמתו (דף ס"ב) דבני בנים הרי הם כבנים אלא ודאי לענין פריה ורביה דוקא אתמר... ואי לדידי צייתיתו אמינא דרך פשרה שהאומר על אביו יאמר ב' פעמים והאומר על זקנתו יאמר פעם אחת".
למעשה שורש המחלוקת בין הרמ"א למהרי"ק הוא על סמכותו של המקור של הרמ"א. בעוד שהמקור שהביא המהרי"ק מלמד על כל חייבי כיבוד במשפחה שאינם מפורשים במקרא, כשהסב אינו ברשימה, וממילא אין שום מקור ללמוד על חיוב לכבדו, הרמ"א מביא מקור מפורש שמוזכר שחייב בכבודו. הט"ז (שם) השיג על על טענת המהרי"ק, וז"ל: "ותימה... שנעלם ממנו רש"י בחומש", ומכאן שהוא סבור שזה מקור הלכתי מהימן. לעומתו, בגיליון מהרש"א (בנו של רע"א, שו"ע מהד' טלמן) והאליהו זוטא (גם שם), השיגו על הרמ"א, שהמדרש הזה הוא בגדר "אין למדין מן המדרש". ואף הרמב"ן (שם עה"ת) כתב שאין כוונת המדרש כפשוטו, וממילא שלא כדעת הרמ"א. ואף המעיין שם היטב יבין שכן הוא.[1] ובפרט שכנגד מדרש זה יש תנדבא"ר (טז, והובא בפסקה אחרונה של סיכום ההלכה בח"ד של המאמר) שמוכח שאין חיוב לזון את הסב מעיקר הדין. ממילא התימה על הט"ז נגד המהרי"ק. בפרט שיש רש"י מסוגיה בגמרא (לקמן), שעדיף טפי להלכתא. בנוסף, הרמ"א עצמו לא ביאר מהם גדרי ותנאי הכבוד שחייב בו, ומהו "היותר" שחייב לאביו ביחס לסב, שכן יתכן שחייב בכל מה שחייב בכיבוד או"א, ורק לעניין העדפה או קדימות, האב עדיף, וכדעת הב"ח. אך אפשר שלאב יש יותר חיובי כיבוד שחייב בהם לעומת הסב שהוא פטור מהם.
♦
ב.
פסקי האחרונים ומר"ן השו"ע וראיותיהם
מבין האחרונים נמצאו ארבע סיעות. המיעוט שפסק כדעת המהרי"ק, ולעומתם עוד שלוש סיעות שחלקו עליו.סיעת הב"ח מסתמכת על המדרש שהביא הרמ"א, אך בעוד שהרמ"א נצמד ללשון המדרש שכבוד אביו הוא "יותר" משל הסב, הוא לא הגדיר במה הוא עדיף, ומה הם גדרי החיוב בכבוד הסב. לעומתו, הב"ח הוא המחמיר ביותר בהגדרת חיובו, כשהוא משווה אותו לגמרי לכבוד או"א, ורק שהם עדיפים וקודמים לסב. אך מצד שני ראיותיו הן החלשות ביותר, בהיות שכולן נסמכות רק על סברות משלו. הסיעה השלישית קבלה את המדרש, אלא שבעקבות שני מקורות מן הגמרא, הגבילו את החיוב בשני מצבים. לכאורה גם הם מסכימים שהחיוב של כבוד הסב שווה לחיוב של או"א בהעדר התנאים שפוטרים מכבודו. הסיעה הרביעית רק הגדירה שהחיוב אינו חל על בני בנות, כפי שעולה ממקור אחר בגמרא, ויבואר להלן.
לגבי גדרי החיוב ובמה כבוד האב עדיף מהסב, כתב הב"ח בסוף ראיותיו נגד המהרי"ק, שחייב בכבוד סבו ככבוד אביו ממש, אלא שאם צריך להעדיף או להקדים אחד מהם, רק אז כבוד אביו עדיף. והוסיף נפק"מ להלכתא אף בדיני ממונות, וז"ל: "על כן נראה דבר ברור דחייב בכבודו אלא שכבוד אביו קודם וכדמשמע בבראשית רבא שהבאתי. וכן פסק הרב בהגהת ש"ע (סעי' כ"ד) והכי נקטינן. ולפי זה נראה ודאי דאם אין לו לאב ולבן ויש לבן הבן כייפינן ליה לבן הבן ליתן לו כפי אשר יכול". הש"ך (ס"ק כג) הביאו ומשמע שכן דעתו. (ועיין בבית לחם יהודה שו"ע מהד' טלמן שאין זה מן הדין לכוף בימינו, עי"ש).
הב"ח וחתנו הט"ז סבורים שהמדרש של רש"י בחומש הוא מקור נאמן אף לדעת הרמ"א, ולבסס זאת הוא מביא חמשה נמוקים. (ובסוף המאמר הוקדש נספח מיוחד לדון בכל נימוקיו, עיי"ש.)
יש אחרונים[2] שלא הסתפקו במקור במדרש רבה, אף אם זה מקור הלכתי, שכן רש"י בחומש לכאורה סותר לרש"י בגמרא, "דעדיף טפי להלכתא". דהנה במס' מכות (יב, א) הקשו סתירה משתי ברייתות: "תני חדא, אב שהרג, בנו נעשה גואל הדם. ותניא אידך, אין בנו נעשה גואל הדם". במסקנת הגמרא תרצו שם: "הא בבנו הא בבן בנו". ופרש"י: "הא דתניא אין בנו נעשה גואל הדם בבנו של רוצח (דהיינו אחיו של נרצח), והא דתניא בנו נעשה גואל הדם, בבנו של הרוג קאמר, שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו"[3]. הרי שרש"י כתב בפירוש שאין הנכד מצווה על כבוד סבו, ומטעם זה נעשה גואל הדם לסבו שהרג את אביו. ואילו תנא דבי ר' ישמעאל שאסר קללת והכאת אביו, בבנו ממש ולא בבן בנו.
כנגדם, המצדדים כרמ"א וכפשוטו של רש"י בחומש[4], על מנת שלא יהיה רש"י סותר למש"כ בגמרא דעדיף טפי להלכתא, הסבירו שתי אפשרויות שונות, שבשתיהן כוונת רש"י היא, שבמקרה שדומה לגואה"ד, שבו הסב הרג את בנו דווקא, אז הבן שלו שהוא הנכד הוא נעשה גואה"ד, ובמקרה כזה, אינו מוזהר על כבוד הסב. ההסבר ראשון הוא, משום שעליו לגאול את דמו של אביו, ונדחה כבוד הסב מפני כבוד האב. ובכך מכוונים דברי רש"י בחומש לרש"י בביאור סוגיית גואה"ד, שכבוד הסב נדחה מפני כבוד אביו, שהוא יותר מכבוד הסב. אבל כשאין פגיעה בכבוד אביו, יש חיוב לכבד את הסב כדין אביו.
ההסבר השני הוא, שחייב לכבד את הסב רק כשהאב בחיים, משום שכבוד הסב הוא ענף ממצות כיבוד האב, ואינה מצווה בפני עצמה, כלומר מצוות כבוד האב כוללת בתוכו את החיוב לכבד את הסב. לכן כשהאב אינו בחיים פקע החיוב על הסב לבדו, ולכן הנכד נעשה גואה"ד לסבו (ובח"ג נרחיב בזה בשיטת הרמב"ם). על פי הסבר זה מיושב גם פירוש רש"י בחומש. כשזבח יעקב ולא הזכיר את אברהם, הרי יצחק אביו כבר מת, ויעקב כבר נפטר מכבוד סבו.
לפי ההסבר הנ"ל ניתן לומר בכוונת הרמ"א שכבוד אביו עדיף מצד זה שהוא נוהג לאחר מיתה, משא"כ כבוד סבו, שאינו נוהג אלא בחיי האב. ואם כנים דברינו, אין הכרח לומר שכאשר יש לבחור בין הסב לאב, האב קודם. אדרבא, ניתן לומר שסב קודם, מצד זה שגם האב חייב בכבוד הסב. ואכן כך חידש בשו"ת תשובה מאהבה (סי' קעח), אך רק במקרה מיוחד, כלשונו: "דבר חדש במעמד שלושתם" שהאב והסב מבקשים יחד שהנכד ישקה אותם מים, וכיון שאם ישקה את אביו ראשון "ושורת הדין שהבן מחויב בכבוד אביו" ויצטרך לתת לסב את שלו, אז הנכד ייתן ישר לסב, ובכך גם חסך טורח מאביו שייתן לו את שלו. (אף שזה הגיוני, אך לע"ד אם האב לא אמר לבן שיעשה כן, והבן לא היה חכם דיו לשאול את אביו אם יוכל לתת קודם לסבו, אזי הבן כבר מחוייב לעשות את רצון האב קודם, למרות שזה עלול להטריח את האב, וזו המשמעות שחייב בכבוד אביו יותר מאבי אביו.) אלא שלמעשה אין זו כוונת הרמ"א, כפי שיבואר בח"ד, ולכן או יעשה כדברי האב או כהצעתי שישאל את אביו מה לעשות.
מר"ן השו"ע חולק על האחרונים הנ"ל בהסבר כוונת רש"י וסבור ככל הני אחרונים (הע' ג) שהבינו אותו כפשוטו, שאינו מוזהר על כבוד הסב בכלל. דהנה הכס"מ בהל' ממרים (ה, ג) על דברי הרמב"ם שכתב: "וכן המקלל אבי אביו ואבי אמו הר"ז כמקלל אדם משאר הקהל", ציין שמקורו מהגמ' במכות הנ"ל, וכפרש"י. והרי הרמב"ם לא חילק שדווקא במקרה שקללת סבו זהו כבוד אביו או לאחר מותו, אלא ודאי משמע, שבכל מקרה שמקלל את סבו, הר"ז כקללת שאר אדם. א"כ מוכח שלדעת הכס"מ, רש"י התכוון שאינו מוזהר כלל על כבוד סבו, וכדעת המהרי"ק. לפ"ז מובנת השמטת דין זה בשו"ע.
בספר עיניים למשפט (להגר"י אריאלי מכות שם) הביא שמקור דברי הרמב"ם מפורשים במכילתא (קדושים סי' מח) וז"ל: "'איש אשר יקלל את אביו', 'אביו' - ולא אבי אביו". וכן פסק המאירי (סנהדרין פה, ב) וז"ל: "בן הבן, אעפ"י שראוי לו לכבד זקנו, מ"מ אינו בדינין אלו (רצ"ל הכאתו וקללתו)". ואם כן, מסתבר שרש"י מודה למכילתא, ואין להקשות סתירה למה שכתב בחומש, כי עדיין י"ל שחייב בכבוד כלשהו, אך לא בכל מה שחייב לאו"א, ולכן כתב "לאביו יותר" (ובח"ד יתברר גדר הכבוד לפי הרמ"א). ואדרבא, י"ל שהמכילתא עצמה היא מקור דברי רש"י במכות, שזה מקור הלכתי מובהק שלא חייב בכבוד סבא בכלל. לפי"ז יתכן ששתיקתם של חלק מהראשונים נובע גם מידיעת מקור זה, ולא רק שסמכו ל כך שאין מקור שיש חיוב. המורם מכל הנ"ל, שניתן לעמוד על שיטת השו"ע מתוך פירושו של הכס"מ שאין חיוב לכבד סב ודברי רש"י כפשוטם. מכאן נבין גם מדוע השמיט משולחנו הטהור דין זה. (ומה שלא כתב בפירוש שפטור מכבוד הסב, כדעת מהרי"ק, זה משום שהמאירי כתב שבכ"ז ראוי לכבד, אף שאין חיוב, ומפני שלא רצה לפרסם דבר שראוי לעשותו כדברי המאירי).
עוד הקשו האחרונים[5] מהגמ' בסוטה (מט, א): "ר' אחא בר' יעקב אטפיל בה (גדלו בביתו, רש"י) ברב יעקב בר ברתיה. כי גדל, אמר ליה אשקיין מיא, אמר ליה: {לאו בריך אנא}, (י"ג אטו ברך אנא? בר ברתך אנא)![6] והיינו דאמרי אנשי, רבי רבי בר ברתך אנא" (פרש"י ד"ה רבי - "גדל אותי, גדל אותי ואעפ"כ איני בנך", בר ברתך – "ואין עלי לכבדך כבן"), מכאן שאין הבן חייב בכבוד סבא מדלא השקה רב יעקב לרב אחא סבו מים עפ"י בקשתו.
ותירצו האחרונים שיש לחלק בין בן הבן לבין בן הבת. לדעת הגר"א (שם, ס"ק לד), זה גם נלמד מהמעשה רב של רב יעקב, אך גם מצד הכלל שבני בנים כבנים, אך בני בנות אינם כבנים. ומצא לכך מקור מפורש נוסף (ב"ר צד, ו) לחלק בין בן הבן לבן הבת[7]. אך בפדר"א (פרק לו) כתוב להפך, שבני בנות כבנים, ובפירוש הרד"ל שם הביא מקורות נוספים מהירושלמי ובבלי. אך בסופו של דבר אין הכרעה הלכתית. המדרשים למדו זאת מתוך אסמכתא של פסוקים. השד"ח (בהע' ה) כתב שזהו יסוד המחלוקת בין המהרי"ק והרמ"א בפירוש הסוגיא בסוטה. למהרי"ק אין הבדל בין בני בנים לבני בנות, לכן אמר לאו בריך אנא כי כל הנכדים אינם חייבים בכבוד הסב. לרמ"א הגרסא שמחייב בכבוד הסב שמתאימה יותר היא של ר' יעקב שאמר: אטו בריך אנא, בר ברתך אנא. כלומר, בני בנות פטורות מכבוד הסב, אך ב"ב כבנים וחייבים בכבוד הסב. בטעם החילוק כתבו השדי חמד (שם) והכלי חמדה (הע' ו) שהרי אשה פטורה מכבוד אביה, משום שרשות בעלה עליה, ואם כן הבן הבא מכוחה פטור גם כן. אלא שעדיין צ"ע לפע"ד הנימוק הנ"ל, אם האם היא אלמנה או גרושה שכבר אינה משועבדת לבעלה, אז הנכד חייב בכבוד הסב, כי לא פקעה חובת האם לאביה, או שמא רק מיתתה מפקיעה את החיוב.
הערוך השולחן (יו"ד שם סע' מד) דייק אחרת מדברי רש"י (ד"ה "בר ברתך אנא"): "ואין עלי לכבדך כבן". שכבן אינו חייב מצד היותו בן בת, אך גם בני בנות חייבים בכבוד כלשהו, אך לא כתב במה, וצ"ע.
לכן נ"ל לפרש את הדיוק של הערוה"ש ולחדש שעפ"י התירוץ השני שלמדו בגואה"ד שאחר מיתה פקע חיוב כבוד הסב, יתכן ליישב גם מדוע רב יעקב לא השקה את רב אחא, שהרי יתכן שהיה יתום גם מאמו, אף שזה לא מפורש אבל עפ"י רש"י רב אחא גידל אותו בביתו. ולכן בהמשך הסיפור נאמר: "דאמרי אנשי, רבי רבי בר ברתך אנא" (פרש"י ד"ה רבי) - "גדל אותי, גדל אותי ואעפ"כ איני בנך", בר ברתך אנא – "ואין עלי לכבדך כבן" וכך יש לפרש כוונתו: אני לא בנך אני בן בתך שנפטרה, ולכן איני חייב לכבדך כחיוב של בן, מפני שזה רק אם אמי הייתה בחיים היה לי חיוב כבן בתך. כלומר, ניתן לומר שלא מצד בן הבת אלא מצד שאמו נפטרה הדגיש בן הבת, שאז פקע החיוב. ואת זה רש"י בא לחדש, שמה שהם שינו ושמו דגש על היותו בן הבת, רש"י העיר שזו לא סיבת הפטור.
♦
סיכום ביניים ח"ב - פסקי האחרונים ומר"ן השו"ע וראיותיהם
לדעת המהרי'"ק אינו חייב כלל בכבוד סבא, בעיקר מפני שיש בגמרא רשימה של עוד אישים נוספים מבני משפחה שחייבים בכבודם שנלמדו מדרשות (נרחיב על כך בח"ג) אך הסב אינו חלק מהם, ואין שום מקור הלכתי שמחייב במפורש בכבודו, וגם לא הברייתא שב"ב כבנים, שזה מוגבל לשלושה דברים, וכבוד הסב אינו ביניהם (ובזה כיוון לדעת ריב"ק בעל ספר יתנו"א לקמן ח"ג). ואילו הרמ"א חולק וסובר שחייב בכבוד הסב, אך שחייב בכבוד אביו יותר, וראייתו ממדרש רבה שהביא רש"י בחומש. אולם אחרונים רבים הבינו שזה מדרש אגדה ואין למדים ממנו הלכה, ואף כמדרש אגדה, הרמב"ן עה"ת ועוד כתבו שזה אינו כפשוטו (ראה הע' ב). וכן כנגדו יש לצרף תנדבא"ר (פרק טז).הרמ"א עצמו כתב שכבוד האב הוא יותר מכבוד הסב אולם לא הסביר במה כבודו יותר. הוא גם לא הרחיב לגבי גדרי המצווה. הב"ח החמיר ביותר בהבנת דברי הרמ"א והוא סבור שחייב בכבוד הסב כדין כיבוד או"א ממש, כולל השלכות ממוניות שמה שחייב הבן לפרנס או לזון את ההורים ואפילו על חשבונו כשאין להם יכולת בעצמם. ורק כשיש התנגשות של קדימות או העדפה של אחד מהם, אז האב קודם ועדיף. האחרונים מצאו סיוע משני מקורות בגמרא, ונחלקו ביניהם בכל אחד מהם אם זה ראיה למהרי"ק או לרמ"א. האחד מדין גואה"ד, בו נלמד שאב שהרג את בנו, בן ההרוג שהוא נכד לאבי אביו נעשה גוא"ד לאביו. ורש"י כתב מכיוון שהנכד אינו מוזהר על כבוד הסב. הכס"מ סבור שרש"י כפשוטו, והוא גם המקור לכך שנכד שקלל את סבו דינו כמקלל אחד משאר הקהל שהביא הרמב"ם. ולכן גם בשו"ע הוא השמיט את דין חיוב בכבוד הסב (הרמ"א עצמו הוסיף זאת רק כהערה על סעיף אחר). אחרים פרשו את דברי רש"י שכוונתו דווקא במקרה של גואה"ד הוא אינו חייב לכבד את הסב, כי הוא חייב בכבוד אביו יותר, והריגת הסב במקרה זה היא עצמה עבור כבוד אביו. הסבר אחר לכוונת רש"י הוא שחיוב כבוד הסב זה רק כשהאב חי, וכאן האב כבר מת ע"י הסב ולכן פקע ממנו כבוד הסב. הטעם הוא, שכבוד הסב זה רק ענף של כבוד האב, מפני שרצונו שיכבדו את אביו, ממילא במותו החיוב פקע (ראה הרחבה בח"ג.) לשני ההסברים למדנו גדר אחר משל הב"ח בהגדרת החיוב בכבוד האב יותר מהסב. זה לא לענין העדפה או קדימות, אלא שהבן חייב בכבוד אביו בחיים וכן לאחר מותו, משא"כ הסב, שפקע ממנו חיוב כבודו לאחר מות אביו (כמו באשת אביו שלמדו מדרשה). או אם הסב פגע בכבוד האב, גם פטור מלחלוק לו כבוד כשיש בזה חוסר כבוד לאב. המקור השני שמצאו להביא ממנו ראיה לכאן ולכאן היה ממעשה רב בסיפור רב יעקב שאמר שאינו חייב בכבוד הסב, וגם שם נחלקו בסיבה, ויש שם שתי גרסאות בנימוקו שאינו חייב בכבוד הסב. או שאמר בפירוש שאינו בנו ובן בנו פטור, כדעת המהרי"ק, או שאמר אני בן הבת ובני בנות אינם כבנים (או מפני שאמו נפטרה, ולכן הדגיש בן הבת, שחייב בכבוד הסב רק כשהיא חיה). גם כאן יתפרש כבוד אביו יותר שלא כב"ח, כיון שבנות חייבות בכבוד או"א (וגם נשואות אם הבעל מוחל או היא אלמנה או גרושה). משא"כ בסב לדעה זו, שבני ובנות הבת פטורות מכבוד הסב. (ובפנים השארתי בצ"ע בזה אם גם כשאין רשות בעלה עליה.)
♦
ג.
פסיקת הראשונים בהשוואה לאחרונים
רוב רובם של הראשונים לא הזכירו כלל דין כבוד הסב, ופשוט הוא מטעמו העיקרי של המהרי"ק, שלא מצאנו לו שום מקור הלכתי מפורש בדרשה כלשהי, הלא דבר הוא. ומה שהעלינו עד כה זה מדרש אגדה בב"ר שהרמ"א הביא, אך תוקפו ההלכתי לא ברור (ועוד יתבאר לקמן שגם הוא ידע זאת, והוא לא התכוון למה שייחסו לו כל הני אחרונים). וכן סוגיא של גואה"ד וכן מעשה רב של רב יעקב, ששניהם מתפרשים כמהרי"ק עם אפשרות לפרש כרמ"א, אך מוכח שלא כהבנת רוב האחרונים שכבוד הסב הוא ככבוד האב ממש כשאין בעיה של קדימות או העדפת האחד מהם, אלא יש תנאים מגבילים מתי חייב בכבוד הסב, ובזה מתבטא שכבודו פחות משל האב (רק אם האב חי, ולא בבני בנות).לכן מובן גם שלא מצאתי אף ראשון אחד שכתב כדברי הרמ"א עפ"י הבנת הב"ח שחייב בכבוד הסב כדין כבוד או"א. גם לא הביאו את התנאים המגבילים מתוך סוגיות הגמרא שלעיל. כן מצאתי כמה שיטות יחיד ששאר ראשונים דחו אותן מההלכה שרצו לחדש בעניין מסוים ששם נוהג כבוד סב, אך מתוך כך למדנו שלכו"ע של הראשונים אין גדרי חיוב כבוד הסב כדין גדרי כבוד או"א. להלן נביא את רוב שיטות הראשונים שידי יד כהה בדקה (ואפשר שזה כולם).
א. מחלוקת הרמב"ן ורמב"ם בדין שאר קרובים שחייבים בכבודם – בצוואת רבי לבניו והשלכותיו לעניין הסב. איתא בגמרא (כתובות קג, א): "הזהרו בכבוד אמכם. דאורייתא היא דכתיב כבד את אביך ואת אמך?! אשת אב הואי! (אשתו שאינה אמם הביולוגית) אשת אב נמי דאורייתא היא דתניא: כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך וי"ו יתירה לרבות את אחיך הגדול?! הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא"!
הרמב"ם מגדיר את תוקפו ההלכתי של המוזכרים כאן בסה"מ שלו (שורש ב, וגם הד"מ על הטור אות ו התייחס למקור זה), בבואו לדון איזו מצוות יש לכלול בתרי"ג. ושם הוא כותב: "כל מה שלא תמצאהו כָּתוּב בתורה ותמצא בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות, אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו! (כוונתו - בד"כ. ראה להלן רשב"א)... ואם לא יבארו זה ולא דברו בו, הנה הוא דרבנן שאין שָׁם כָּתוּב שיורה עליו. וכבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים... ואם היה העניין כמו שחשבו למה לא מנו גם כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי... אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו... והם כלם בלי ספק דרבנן..." (וממשיך שם לבאר את הסיבה שאינו מונה אותם בתרי"ג): "כל מה שיוציא אדם, הם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות, ואפילו היה המוציא משה בעצמו, אין ראוי למנותם. והראיה על זה...".
הרמב"ן ורבים נוספים הקשו עליו שמפורש בגמרא שם שאשת האב ובעל האם הם דאורייתא בעוד ההורים בחיים, ולמה כתב רק דרבנן. הרשב"ץ בספרו זוה"ר (פירוש למנין התרי"ג של ר"ש אבן גבירול בהקדמה, השורש הב') מתרץ שכוונת הרמב"ם כשכותב שזה דרבנן, כוונתו רק לגבי המנין שאינו נחשב לדאורייתא והרמב"ם קורא לזה דברי סופרים. אולם מבחינת ההלכה אין לו דין של ספקו לקולא כדרבנן. אולם נראה שלא כולם מסכימים לזה. הרשב"א (בגמרא שם) והמאירי (שם והעתיק את לשונו במדויק) כתבו: "ואף על פי שהזכירו בסוגיא זו שכבוד אשת אב דאוריתא וכמו שהקשו אשת אב דאוריתא, לא אמרוה אלא דרך סמך, ובהרבה מקומות מצינו כיוצא בזה". (לגבי אחר מיתה נחלקו ראשונים אם צוואת רבי זה משום שזה כבר אפילו לא דרבנן (רמב"ם ממרים ו, טו כתב: "אינו חייב". לשיטתו שזה ענף של כבוד ההורים, או שכוונת רבי שזו מצווה מדרבנן (סמ"ק מצוה נ), או שזה תלוי בשאלה אם אשת האב גידלה אותו כאם, שאז יש חיוב (עפ"י חיד"א פתח עינים שם ואולי זו כוונת הטור שמצווה איכא רק כשגידלה אותו כבן).
לעומתו, דעת הרמב"ן היא שמכיוון שבגמרא אמרו: "אשת אב נמי דאורייתא היא דתניא: כבד את אביך ואת אמך את אביך זו אשת אביך ואת אמך זו בעל אמך", אז הרמב"ם אינו נאמן לדברי עצמו שכתב שזה דרבנן. לכן לשיטתו זה מדאורייתא בוודאי, אבל מודה שאפשר שזה ענף של כבוד או"א מבחינת מנין התרי"ג, ונשאר בתמיהה מדוע הרמב"ם כתב דרבנן. ולע"ד דברי הרשב"א, רשב"ץ והרמב"ן קרובים זה לזה, והרמב"ם הוא שילוב של כולם. אכן יש מצוה מדאורייתא, והיא רק כבוד או"א. הלימודים מהפסוקים עם קביעה בגמרא שזה דאורייתא בד"כ משמעותה שזה מדאורייתא, אלא שהסמכות ניתנה לחכמים לקבוע את גדרי המצווה. וכן הרמב"ם קורא לזה דרבנן או מדברי סופרים, וכדעת הרשב"ץ שהנפק"מ היא שאינו נמנה בפ"ע בתרי"ג אך הוא ענף של מצווה מדאורייתא, אך לצורך מניין לא מונים ענפים בפני עצמם, אחרת היו אלפים ולא תרי"ג. ולכן מבחינת מעמדם ההלכתי, היחס לענפים היא כמו דרבנן שספקו לקולא. וכן תמצאו דוגמאות כדומה לענין מעמדו של איסור מלאכה בחוה"מ שנכנס תחת אותו מחלוקת עקרונית. וכן הרמב"ם בהלכות אבל (יד, א) שמביא דוגמאות שכולן הן גמ"ח (שמחה והכנסת חתן וכלה, אבלות וקבורה ודברים הנלווים עם זה), שהם כולם: "גמ"ח שבגופו... ואעפ"י שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך..." שהוא השורש מדאורייתא של כל מצוות אלו שמעמדם של פרטי המצווה נקבעו ע"י חז"ל, ומעמדם ההלכתי דרבנן עם הנפק"מ שנלווה למצוות דרבנן, כגון שספקו לקולא. ולכן גם הרשב"ץ ורשב"א ומאירי בעניינינו מתייחסים לאמרה של הגמרא מדאורייתא מבחינת השורש, אבל בפועל במקרה הזה הלימודים של הגמרא הם אסמכתאות ורק מדרבנן. כנלע"ד.
מה שניתן ללמוד מכל הנ"ל הוא שאפילו דרשות מפורשות של אישים נוספים שחייבים בכבודם נפלה בהם מחלוקת אם החיוב מדאורייתא, כל שכן כבוד סב, שאין לו שום לימוד מדרשה או מקור מפורש, בוודאי שלא יתכן שיהיה דאורייתא לכל הדעות. וכן מפורש ביתנו"א לר' יהודה בר' קלונימוס (רבו של הרוקח). אולם כנגד טענה זו כתב הב"ח מספר סברות מנומקות מדוע קשה לקבל שאין חיוב לכבד סב, וביניהן גם ק"ו, ואם זה נכון הרי שלימוד מק"ו הוי דאוריתא!. ובלי ידיעה הוא כוון בשתי טענות לדעת הריב"ק הנ"ל (אך שם תירץ שזה "ק"ו פריכא," ואינו נכון ובנספח א נמוק 2, אביא את דחייתו).
ב. רמב"ם – (מובא לעיל ח"ב) הרמב"ם פסק: "המקלל אבי אביו ואבי אמו הר"ז כמקלל אדם משאר הקהל", והכס"מ ציין שמקורו מהגמ' במכות הנ"ל וכפרש"י שאין אדם מוזהר על כבוד אבי אביו. מוכח שלדעת הכס"מ, רש"י התכוון שאינו מוזהר כלל על כבוד הסב, וכדעת המהרי"ק. אלא שמצד האמת מקורו של הרמב"ם הוא ממדרש תנאים במכילתא, ואדרבא י"ל שעל המכילתא עצמה ביסס רש"י את פירושו שם, שכן זה מקור הלכתי מובהק שהנכד לא חייב בכבוד סבא בכלל[8].
עוד י"ל לשיטת הרמב"ם שהבאנו לעיל בשם העיניים למשפט בסוגיית גואה"ד, מוכח שאין שום קשר לדין כבוד הסב, שכן הטעם שהנכד הורג את הסב אינו קשור לכבוד, אלא לדיני הירושה. וז"ל: (הל' רוצח א, ב, ג) "מצוה ביד גואל הדם שנ' גואל הדם הוא ימית את הרוצח וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם. לא רצה גואל הדם... בית דין ממיתין את הרוצח בסייף. האב שהרג את בנו, אם היה לנהרג בן הרי זה הורג אבי אביו מפני שהוא גואל...".
ג. ר"ח (מכות שם) - לפי פירושו, אין מקרה שהנכד הורג את סבו, וממילא לא נוכל ללמוד מסוגיא זו לגבי דין כבוד הסב. את דברי הגמרא "כאן בבנו כאן בבן בנו" פירש כך: "פרקינן, אם עשו הרג תימן בן אליפז (כלומר הסב הרג את נכדו), אליפז נעשה גואל הדם של בנו שלו, והורג עשו אביו אבל אם הרג עשו רעואל בנו שלו, אין אליפז (שהוא גם בן הרוצח ואח הנהרג) גואל דם אחיו מיד אביו". שלא כרש"י שבשני המקרים האב הורג את בנו, והתירוץ מתייחס לגואה"ד, פעם בבנו האחר שאינו נעשה גואה"ד להרוג את אביו ופעם בבן בנו של הרוג, שהוא נכד וכן הורג את הסב. אך לר"ח התירוץ מתייחס להרוג, אם זה בנו, אז אחיו לא הורג את אביו, כדעת רש"י. אבל אם ההרוג הוא הנכד, שהֲרָגוֹ סבו, אז אבי ההרוג, שהוא בנו של הסב ההורג, הוא זה שהורג את אביו. שיטתו שיש התר לאב להרוג את אביו, בוודאי הוא כהסבר הרמב"ם שגואה"ד נקבע עפ"י דיני הירושה, ומכיוון שאב יורש את בנו ראשון הוא גואה"ד אף לאביו, וק"ו לסבו אם הוא היה הרוצח. מכאן שאין הלכה זו קשורה כלל לדיני כבוד סבא. ורק לפירוש רש"י ניתן ללמוד לדין סבא. מכאן יש ללמד זכות שמסיבה זו המהרי"ק לא הביא מקור זה כראיה שאין חיוב בכבוד הסב והט"ז האשימו שלא ידע אף רש"י בחומש כשהוא התעלם מרש"י בגמרא.
ד. שאר הראשונים פרשני התלמוד – 1. הריטב"א 2. והריא"ז - על המעשה רב של רב יעקב שנמצא במסכת סוטה כמעט שאין ראשונים למסכת, ובסוגיית גואה"ד לא מצאתי עוד, כי אם הריטב"א וריא"ז בלבד, שפירשו את הגמרא הא בבנו הא בבן בנו כרש"י ודלא כר"ח. אולם שניהם לא הביאו את ההסבר של רש"י או של הרמב"ם, אם מטעם שאין מוזהר על כבוד הסב או מטעם הראשון לירושה, והיה להם להכריע מפני הנפק"מ אם יש חיוב בכבוד הסב. לכן הנ"ל שיש ללמוד משתיקתם שהם הבינו שרש"י כפשוטו, שאינו מוזהר כלל על הסב, וממילא אין נפק"מ בין רש"י לרמב"ם שדורשת הכרעה. 3. ריב"ק ביחוסי תנו"א (ערך זבולון וערך רב יעקב בריה דרב אחא) - ולמד מסוגיית גואה"ד שאינו חייב כלל וכן מסוטה שגרס "איני בנך", שרק הוא חייב ולא נכד. כלומר אין לו את חילוקי האחרונים שלאחר מיתה ובן הבת שפטורים.
ראשונים בעלי ספר מצוות שהשמיטו את דין כבוד הסב: 1. שאילתות (נו) 2. בה"ג (מהד' מ"י נו) 3. סמ"ג (עשה קיב) 4. סמ"ק (נ מנה את אשת אב וכו'. ולא סב), 5. יראים (מהד' תועפת רא"מ רכב, רכג, קעד), 6. ספר הבתים (ריב, ריג. מנה את אשת אב וכו'. ולא סב) 7. רשב"ץ (זוה"ר מצוה כו אות כד).
ראשונים פוסקים שכתבו דיני כבוד או"א ופסקו שאינו חייב בכבוד הסב (ציינתי) או שהשמיטו (כל מה שלא צוין = השמטה):
1. ריב"ק בערכי תנו"א פסק שאינו חייב משתי הסוגיות שהבאנו (לעיל חלק זה על רב יעקב וכן בערך זבולון יחוסי תנו"א ושם הביא). 2. מאירי (לעיל ח"א) 3. רי"ף (דפי הרי"ף קידושין יב, ב – יג, ב) 4. ר' יונה (ספר היראה מנה את אשת אב וכו', ואף חידש גם דודים, שלא מופיעים בצוואת רבי, ובכ"ז השמיט סב) 5. אורחות חיים (לר"א הכהן ח"ב סי' ה כאו"א וח"ג ס' ע אבלות) 6. רא"ש (קידושין פ"א סי' מה) 7. טור (סי' רמ) 8. ר' אליעזר הגדול (ושאר חכמים) 9. ר' שמואל בן רבי' ר' דוד הלוי 10. תניא רבתי (הל' אבל עמ' 142 דפ' ווארשא) 11. ראבי"ה (סי תתמ"א) 12. ר"י חזן (עץ חיים כרך א דף יט הל' כבוד או"א פסק שקללת סב כשאר אדם וכן הל' אבל סב הושמט בעמ' שפז הסבר להלן) 13. ר' ירוחם (נתיב א, ח"ד (כאו"א, נ' כח ח"ב אבלות) 14. שבה"ל (הל' שמחות פרק יט). 15. או"ז (אבל סי' תכח) 16. בנו ר"ח 17. המהר"ם (שו"ת מהד' מוהר"ק כרך ג סי' מא -מד). 18. הגה"מ (רמב"ם אבל ב, ג) והעתיק שם את לשון רבו המהר"ם לעיל). 19. כל בו (סי' קיד, פ"ב) 20. ר"י החסיד (ראה סוף ח"ג). 21. מהרי"ק (שאינו חייב ראה ח"א) 22 רמב"ם (לעיל ולקמן). 23. רמב"ן (תוה"ב מהד' מוהר"ק עמ' קמג)
ראשונים שפסקו כרמ"א שיש חיוב לכבד את הסב: 1. יתנו"א בשם "יש מי שתירץ" (לעיל 1 בערך רב יעקב דף תקמו. ולמד זאת מק"ו של כיבוד אח גדול. אך ריב"ק דחה את הק"ו (דבריו יובאו בנספח א, נימוק שני ראה שם).2. רבי שמואל בן רבי' יהודה הכהן בשם אביו (ראה להלן).
חלק מהשיטות הנ"ל שייכות להלכה מסויימת מאד בדיני אבלות שתלויה בשאלה אם חייב בכבוד הסב. ואלו הם: מי שפסקו שחייב (2) מי שפסק שלא חייב, או שהשמיטו (8 - (8 – 19) וכן שניים מסיעת הרמ"א. להבנת המחלוקת שקשורה לכבוד הסב נקדים את דברי הרמב"ם: (אבל ב, ד) ז"ל: "כל קרובים שהוא חייב להתאבל עליהן, הרי זה מתאבל עמהם בפניהם מדברי סופרים. כיצד, הרי שמת בן בנו או אחי בנו או אם בנו (שזה גרושתו) חייב לקרוע בפני בנו ולנהוג אבילות בפניו אבל שלא בפניו אינו חייב וכן בשאר הקרובים". (כדעת חכמים נגד רשב"א מוע"ק כ, ב).
הרמב"ם לא פירט ברשימתו גם בן שיתאבל עם אביו, כשהוא מתאבל על אביו (שהוא סב של בנו). אלא אדרבא פסק את המקרה ההפוך, שהסב יתאבל עם בנו כשהוא מתאבל על בנו. ההשמטה הזו אינה מקרית, כמו שיבואר להלן מתוך דברי האו"ז, שכן הורו גם שני גדולים כך. זו ראיה נוספת לחיזוק שיטת הרמב"ם הנ"ל, שאינו מזכיר כבוד סב בשום מקום, ואף לעיל פסק שקללתו בקללת אחד מהקהל, ואינו כדין מקלל או"א שחייב מיתה. ויש להביא קצת ראיה שכן הדין דווקא סב על הנכד ולא ההפך כשיטת הרמב"ם ממדרש רבה (בראשית - פרשה פד, כא) ז"ל: "ויבך אותו אביו", זה יצחק (על מות יוסף). רבי לוי ור' סימון אמרו: אצלו היה בוכה, וכיון שיצא מאצלו היה הולך ורוחץ וסך ואוכל ושותה ולמה לא גילה לו (יצחק, שבנו יוסף חי), אמר הקב"ה לא גלה לו, ואני מגלה לו?! א"ר סימון על שם כל שמתאבלין עליו מתאבלין עמו".
בהלכה זו יש מחלוקת בין רשב"י הכהן בשם אביו רבי יהודה (לעיל שפסקו כרמ"א - 2), לבין חבריו (לעיל החולקים על רמ"א 8, 9) שמובאים בראבי"ה (סי' תתמ"א), [ומקורו בתשובות מבית מדרשם של חכמי אשכנז בדורו של רש"י: פרדס (סי' רצ) מעשה"ג עמ 49 סי' נט)] ומשם הועתק לאו"ז, מהר"ם והג"מ. על כן המסקנה היא שעל אף שבמדרש וברמב"ם פסקו שהסבא מתאבל עם בנו, על בן בנו , בכ"ז השמיטו נכד שיתאבל על הסב, מכאן מוכח שאין דין כבוד בסב.
האו"ז (אבלות סי' תכח) כתב: "רבי שמואל בן רבי' יהודה הכהן משם אביו רצה להושיב את ר' משלם על זקינו ר' איתיאל (בהג"מ: יקותיאל) באבילות והורה שם לישב באבילות לבני בנים כשנפטר זקנם. אבל זקן לא ישב לבני בנים שהן חייבים בכבודו וזה טעמו תחת אבותיך יהיו בניך. וחביריו משיבים ההיא בברכה כתיב. ועוד מטעם אחר דגרסי' כל המתאבלים עליו מתאבל עמהם ואביהם של נכדים מתאבלים יתאבלו נכדים עם אביהם על זקינם. ומשיבים לו חביריו, אין הלכה כן במועד קטן. ולא הניחו ר' אלעזר הגדול נפשו עדן ושאר חכמים ור' שמואל בן רבי' ר' דוד הלוי נ"ע כמו כן לא הניחו להתאבל לבני בנים על זקינם עכ"ל התשובות. וכן הלכה למעשה שאין מתאבלי' בני בנים על זקינם אלא דוקא לפני אביהם משום כבוד אביהם, אבל כשאין אביהם מתאבל, גם הם אינם מתאבלים וכן הלכה". כלומר שפסק כעיקר הדין שהחיוב של דין כל המתאבל עליהם מתאבל עמם הוא דווקא לפניהם מצד כבוד המתאבל ולא מצד כבוד המת, וכדעת הרמב"ם לעיל בסה"מ שכבוד הסב הוא ענף (במקרה הזה מדרבנן) של כבוד האב.
בקיצור פסקי או"ז לבנו ר' חיים (שם) ניסח זאת אחרת, וז"ל: "מי שמתאבל עליהם, מתאבל עמהם. ודוקא אבילותו בביתו, שאם מת בן בנו מתאבל עליו, ואם אין בנו דר עמו בבית אחד אינו מתאבל עליו". הבדל יש בין האו"ז לבנו. האו"ז הביא שהנכד יתאבל עם אביו שמתאבל על אביו, ובתנאי שנמצא לפניו בלבד, בעוד שבנו השמיט מקרה זה. הבן לקח את המקרה של הרמב"ם ורמב"ן שהסב יתאבל עם בנו על בן בנו כדעת הרבנים שחלקו על ר' יהודה הכהן שסבר שזה אסור. האו"ז פסק שנכד יתאבל על זקנו, אבל הדגיש שזה רק מצד כבוד אביו ולא קשור לכבוד הסב, ואולי זו הסיבה שבנו השמיט את המקרה, מפני שבכ"ז יש שאסרו לאב לחייב את בנו לשבת עמם על אביו.
ראשונים שאחרים שגו בהבנתם:
1. השד"ח (הע' ה) כתב וז"ל: "כבוד אבי אביו הרב מדרש תלפיות בריש ספרו כתב בשם הרבנים רבינו יונה ומנורת המאור וס' חרדים דהוא מדאורייתא. וקצת תימה שלא זכר שר מחלוקת הפוסקים בעניין זה... (מקורותיו בהע' ה)."
לאחר בדיקה מדוקדקת בספר בפנים, יש לי תימה קשה על חוסר הדיוק של האי גאון השד"ח במכ"ת. ראשית, מחבר הספר מדרש תלפיות כתב בפירוש שהוא מעתיק את דבריו מספר החרדים. בתוך ספר החרדים מובאת דעת ר' יונה מספר היראה שהבאתי את דעתו לעיל תחת המסכימים לדעת המהרי"ק, כי הוא השמיט סב ורק העתיק את צוואת רבי לעיל. בגמרא נאמר שם דאורייתא, אך ר"י לא העתיק זאת, אלא רק את הרשימה שלמדו בריבוי. אמנם הבאנו את מחלוקת רמב"ן ורמב"ם אם זה דאו', אך ר' יונה לא העתיק את הגמרא שזה דאורייתא, כך שהנטיה שזה לא דאורייתא, וכ"ש כבוד הסב שלא הוזכר בכלל בצוואת רבי.
ומה שהביא מנורת המאור לר' ישראל, כוונתו למנה"מ הקדמון ר"י אנקווה (ולא ר' יצחק אבוהב), וכך כתב שם בספר חרדים: "וכתב נמי הרב רבי ישראל בספר מנורת המאור נתיב י"ד, דאבי אביו בכלל אביו וכן אם אביו. ואם אמו בכלל אמו וכן אבי אמו, והכי איתא בבראשית רבה על פסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק, לכך הזכיר יצחק ולא אברהם, שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, והביאו לשון זה בחומש רש"י והרמב"ן, משמע דשניהם מדאורייתא אלא דבאביו מחייב טפי מזקנו, והוא הדין לזקנתו, וטעמא דכולהו משום דבני בנים הרי הם כבנים".
וז"ל שמצאתי במנה"מ שם לאחר שהביא את צוואת רבי: "וכולם דרשום חז"ל מכבד את אביך ואת אמך. את אביך לרבות אשת אביך. ואת, אחיך הגדול. ואת אמך, לרבות בעל אמך. "וחייב אדם לכבד את זקנו, אבי אביו או אבי אמו, אבל כיבוד אביו עדיף מכיבוד זקנו". צע"ג, שיש כאן רק מקצתיה אך לא מיניה. אין כאן דרשה של: "אביך לרבות אבי אביו" (אדרבה זה אשת אביו). ויש רק קביעה שחייב בכבוד האב יותר מהסב, ולא צוין בכלל מקור, אם כי מי שסבור כך מקורו רק בב"ר שהביא הרמ"א. והגדיל לעשות, במה שסיים "וטעמא דכולהו משום דבני בנים הרי הם כבנים". זהו תוספת של ר"א אזכרי, ובראשונים זה מאד מוגבל מתי אומרים זאת, וכפי שכתב המהרי"ק (וביתנו"א שם הוסיף עוד ג' מקרים אך לא כבוד סב). וגם מה שכתב על המד"ר שרש"י בחומש הביא שמשמע שזה דאורייתא זה ככל הנראה מקורו של הב"ח. ואם לא, שניהם כיוונו לזה. (ובח"ד נוכיח שהרמ"א חולק).
2. עוד ראיתי מי שרצה למנות את ר"י החסיד (מגדולי חכמי אשכנז בדורותיהם של בעלי התוס') שנמנה עם סיעת הרמ"א עפ"י מה שכתב ספר חסידים (סימן שמה) ז"ל: "כל המצות יקבל עליהם האדם שכר, אפי' מצות של אחרים, כגון מי שלא ראה אביו ואמו בעומדו על דעתו, היכן יקיים כיבוד אב ואם, ויש לו זקן וזקנה, הרי זה יקיים עליהם מצות כיבוד כאלו הוא בניהם. וכן... יש לו אחים גדולים ממנו, יכבדם, ויכבד צדיקים, ואת יראי ה' יכבד, כענין שהי' לו לכבד אביו ואמו. ושבת בכסות נקיה, וספרים יפים בתיקון יפה. וגם רבותיו יכבד ויירא מהם, ומחכמים, כענין כיבוד אב ואם ומורא אב ואם... הרי מעלין עליו כאילו קיים כיבוד ומורא".
ברור מללו שאין כאן שום אזכור שיש חיוב לכבד את זקנו. ואדרבה דעתו הפך סיעת הרמ"א, ויש כאן ראיה שאינו חייב בכבוד אב ממה שכתב: "...ויש לו זקן וזקנה, הרי זה יקיים עליהם מצות כיבוד כאלו הוא בניהם". אבל אם הוא חייב בכבוד הסב כמו כבוד או"א היה צריך לנסח כך: "יקיים בם מצוות כבוד הזקנים ובכך ייחשב לו כאילו קיים גם כאו"א." ונוכיח שכן מהמשך דבריו: "כל המצות יקבל עליהם האדם שכר אפי' מצות של אחרים". יש כאן שני עניינים. א. קבלת שכר מצווה ולא קיום מצווה אחרת, אחרת היה לו לומר יחשב לו כעשיית המצווה. ב. השכר הוא אפילו עבור מצווה אחרת, ולכן לא חייב דווקא כבוד זקנים, אלא אפילו כבוד שבת עם כסות נקיה. והסיבה לכך כתב בסוף דבריו "הרי מעלין עליו כאילו קיים כיבוד ומורא". כלומר, בוודאי שלא קיים את המצווה עצמה ע"י קיום כיבוד במצווה אחרת, אבל מעלין עליו כאילו קיים. ולע"ד נראה שהוא מסתמך על מה שאמרו חז"ל (קידושין מ) "מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה". אז הפעולה במקרה שלנו שקשורה לכבוד ההורים, כשיעשה פעולה אחרת שקשורה לכבוד כלשהו, יחד עם כוונה במחשבתו לקיום המצווה שנאנס ואינו יכול בפועל לקיימה, אז כשיכוון ע"י צרוף מחשבתו הטובה בצרוף הפעולה, הקב"ה ייתן לו שכר כאילו קיים את המצווה עצמה. ואם תאמר בכ"ז כל אותן פעולות יש בהן מצווה, וזו ההוכחה שגם הזקנים זה מצווה. התשובה היא כפי שפתחתי, אדרבא איפכא מסתברא, הרי אם כמהר"יק אין בכלל מצוות כבוד הסב, ואם כחולקים אז מכח סוגיית גואה"ד אין חיוב אחר שההורים לא בחיים, כמו במקרה הזה. אבל כאן זה ענין סגולי שהעיקר זה מחשבה טובה שמצטרף למעשה, ולכן בפועל אין מצווה אבל שכר מצווה יקבל. ודווקא הכי חזק לכבד ברשימה הזקנים, כי זה עפ"י סה"מ לרמב"ם ענף ישיר שנובע מכיבוד או"א, ולכן הזקנים במקום הראשון, אף שאח גדול יש לו מקור הלכתי מדרשה, והיה צריך להיות יותר חשוב מכבוד הסב. וזה גם מעיד שכל דבריו הוא מצד ענין סגולי ולא הלכתי והארכתי מעט להשכיל לחכם כמה דיוק ודקדוק יש בדברי ראשונים. ואכמ"ל לפרש את כל שאר הסדר של המצות שמנה מהחזק ביותר לחלש ביותר.
♦
סיכום ביניים ח"ג - פסקי הראשונים
יש רוב מנין ובנין של למעלה משלושים ראשונים המסכימים עם המהרי"ק. זאת לעומת רק שנים שהסכימו עם הרמ"א, שרק אחד מהם מוזכר בשמו. עיקר הוכחותיהם הם היסודות של המהרי"ק: א. אין מקור מפורש לגבי סב. ב. אין גם ק"ו מאישים בעלי קורבה פחותה משל סב מצוואת רבי (יתנו"א). ג. מסוגיית גואה"ד למי שמפרש כרש"י כוונתו שאין מוזהר על כבוד הסב בכלל, ומוכרחים לומר שמקורו של רש"י הוא ממכילתא שקללת הסב הוא כקללת כל אדם ואין לו את החומרה שיש לקללת או"א, שאם לא כן, המדרש אגדה של אמוראים (הע' ב) שהביא הרמ"א שכבוד אב הוא יותר משל סב, כוחו להלכה גובר על מדרש תנאים של מכילתא שנסמכים על מסורת או במידות שהתורה נדרשת בהן. ויש להוסיף גם מעשה רב של רב יעקב בריה דרב אחא בר יעקב שנכד אין לו דין כבן לעניין כבוד הסב, וכן הוא משמש מקור נוסף שמוכיח שהברייתא "בני בנים כבנים" מוגבלת מאד. המהרי"ק כתב שזה נאמר רק לעניין פריה ורביה, והיתנו"א (ברשימת הראשונים כמהרי"ק) הוסיף עליהם גם לעניין נחלה, יבום ולפסול להאכיל בת כהן. וזו דעת כל הראשונים. (וכשהתורה רוצה לדרוש ב"ב היא כותבת זרע ולא בנים, וכשכתוב בנים סתם, זה יידרש באופן פשוט ולא בני בנים, ואכמ"ל בזה.) מכאן גם נלמד שהחרדים, שהוסיף נימוק משלו לחייב בכבוד הסב משום שב"ב כבנים, אין לו על מה להישען, וזה נגד כל הני ראשונים. וכן מוכח גם מדין אבלות, שדעת ר' יהודה, שסבור שיש חיוב לנכד להתאבל עם אביו על אבי אביו, היא נגד כל שאר הראשונים, ואפילו לשיטתו הוי רק חיוב דרבנן.♦
ד.
הבנה חדשה בשיטת הרמ"א והכרעת ההלכה
בביאור מחלוקת הרמ"א ומהרי"ק (לעיל ח"א) כתבתי ששורש המחלוקת בין הרמ"א למהרי"ק הוא על סמכותו של המדרש מב"ר שהביא הרמ"א, והובאו דעות שזה מדרש אגדה שאין למידים ממנו (וגם בהע' ב הארכנו להוכיח שכן הוא). לגבי הטענה השנייה שלו שהברייתא שב"ב אינה לכל דבר והיא מוגבלת לדינים מסויימים מאד (הובא לעיל בסוף של ח"ג בסיכום הביניים). ונשאלת השאלה, מכל הראשונים שהשמיטו או שהביאו ראיות שאין חיוב בכבוד הסב בנוסף לטענות המהרי"ק הנ"ל, מדוע הרמ"א לא השיב והתייחס אליהם, כפי שעשה הב"ח שהאריך להשיב על דברי המהרי"ק. (ובאמת רוב הטענות הן דחוקות ויש מענה לכולן, ראה בנספח א). למעשה לא מצאתי עוד אחרונים שהשיבו על טענות המהרי"ק, יש רק שהתאמצו למצוא מקורות שמוכיחים שיש דין כבוד הסב באופן חלקי לכל הפחות (בבן הבן ודווקא בחיי האב).התשובה היא, שהרמ"א ידע מכל הנ"ל ולכן הוא לא השיב על דברי המהרי"ק ורק הביא מקור שכן חייב, אף שזה דברי אגדה, משום שכוונתו שהחיוב בכבוד הסב והסבתא היה מוגבל מאד ורחוקה מדעת הב"ח, ובוודאי שלא הסכים לכל החילוקים שהמציאו מסוגיית גואה"ד (רק מחיים או למצב שהסב פגע בכבוד האב) או ממעשה רב יעקב (שזה רק בבני בנים). ואוכיח את דברי מתוך לקט דבריו בשלושה מקומות. א. שהכיר בחולשת טענתו. ב. שלא התכוון לכל החילוקים שחידשו האחרונים מסוגיית גואה"ד ומעשה רב של רב יעקב. ג. שהוא התכוון למשהו מאד קטן ומוגבל שיחול עליו דין כבוד הסב, ואף רמז לנו מהו, וכנגד הבנת הב"ח והש"ך.
א. מכיר בחולשות מקורו: דרכי משה (טור ר"מ ס"ק ו) ז"ל: "וכתב מהרי"ק דבן הבן אינו חייב כלל בכיבוד אבי אביו עכ"ל. וקצת לא משמע כן במדרש והביאו רש"י... דחייב אדם בכיבוד אביו יותר מכיבוד אבי אביו מכלל דמ"מ חייב בכבודו ע"ש ובתשובת מהרי"ק שורש ל' ובהשגות הרמב"ן על ספר המצות שחבר הרמב"ם משמע הא דחייב לכבד אשת אביו או אחיו הגדול היינו משום כיבוד אביו וצ"ע לפי זה אם אביו יוכל למחול על כבודו וע"ש".
למדנו מדבריו שלש נקודות שבהן הוא עצמו רומז לחולשת מקורו א. "וקצת לא משמע כן במדרש" כלומר קושיא חלשה, הן מצד זה שזה מדרש אגדה, הן מצד זה שנלמד רק מדיוק לשוני, ובעיקר בגלל טענות המהרי"ק שהוא צודק, לכן כתב עיי"ש. ב. כי גם אם נלמד כדיוק ש"מכלל דמ"מ חייב בכבודו" – עדיין יתכן שזה חיוב מאד מוגבל. ג. ראיה נוספת שזה לא פשוט, משום שהרמב"ן בסה"מ על צוואת רבי שלמדנו כיבוד "אשת אביו או אחיו הגדול היינו משום כיבוד אביו" הרמב"ן עצמו מתלבט "לפי זה אם אביו יוכל למחול על כבודו", שכן זה נובע רק מכבוד אביו וזה לא כבוד עצמי שהתורה הקנתה לאשת האב ולאח הגדול. ואם בדינים שנלמדו מריבוי של "את" וגם "ואו", עאכ"ו בדין כבוד הסב, שאין לו מקור טוב יותר מאשר מד"ר.
ב. שלא התכוון לכל החילוקים שחידשו האחרונים: שו"ת הרמ"א (סי' קיח) וז"ל: "נתבקשתי מהזקן... לחוות לו דעתי אם אפשר שבן בתו יוכל לומר לו קדיש אחרי מותו מאחר שהוא גדלו בביתו והשכיר לו רבי והביאו לחיי עוה"ב. ואמרתי לו כן וביקש ממני להורות לו בכתב כדי שיהיה לבן בתו לראיה בכל מקום אשר ילך. והנה באתי למלאות רצונו והנה גלוי ומפורסם בתשובת מהרי"ק שכתב כן בהדיא שיוכל לומר קדיש במקומו ואף במקום שאר אבלים המגידים על אביהם ועל אמם יש לו חלק ואין הולכים בזה אחר המנהג כדאיתא התם בתשובותיו. ואני באתי להוסיף על דבריו כי מהרי"ק כתב שם שלא מצינו שבן הבן חייב בכבוד אבי אביו ולכן הרחיק קצת בתחילה שבן הבן כאחר יחשב ולא כן הוא עמדי דהרי אמרו במדרש ויזבח יעקב זבחים לאלהי אביו יצחק ולא לאלהי אבי אביו שחייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד אבי אביו וכן כתב רש"י פרשת ויגש. ומדקאמר יותר מבכבוד אבי אביו משמע דחייב בכבודו דבלאו הכי לא שייך למימר יותר והוי למימר להו חייב בכבוד אביו ולא בכבוד אבי אביו והוא מבואר נגלה שלא כדברי מהרי"ק. כ"ש דכמר אשר הנ"ל גדל היתום תוך ביתו ואמרו במסכת סנהדרין: כל המגדל יתום בתוך ביתו כאילו ילדו ולמדו שם מפסוקים הרבה וכ"ש שהביאו לחיי עוה"ב ששכר לו רבי ללמדו... כ"ש בכמר אשר דכולהו איתנהו ביה שבן בתו יאמר עליו קדיש כשאר אבלים. (ובלבד שתתרצה בתו לזה ולא תקפיד שבנה יגיד קדיש בחייה כי יותר חייב בכבוד אביו ואמו מבכבוד אבי אביו, ומ"מ) משום שאמרו (פ"ק דסנהדרין) דמצוה לבצוע גם שלא יהא נראה זה כדבר חדש אניח הדבר על פשרת מהרי"ק שבן הבן יאמר פעם אחת והמגיד על אביו ואמו יאמר ב' פעמים."
מפורש בשאלה שמדובר על נכד של בן הבת, כמעשה רב של רב יעקב בר רב אחא שפטור מכבוד הסב. בסוגיא שם הובאו ג' אפשרויות. או שזו הוכחה למהרי"ק שנכד פטור מכבוד הסב (איני בנך, נכדך אני). והלא הרמ"א כתב שחולק עליו, ע"כ מדובר במחלוקת קטנה מאד. או שהיה פטור מטעם בן הבת פטורה. אך הרמ"א מדבר על בן הבת, ואיך יתיר לנכד לומר קדיש על חשבון אבלים שיש להם חיוב כבוד או"א כשאין לו חיוב, לכן גם זה לא יתכן. האפשרויות הנוספות שהוצעו שם (חידוש שלי) שכל נכד חייב בכבוד הסב, גם בן הבת, אבל רק מחיים, ואצל רב יעקב האם נפטרה (עי"ש שדייקתי מרש"י שזה יתכן). וזה מתאים גם לחילוק שלמדו מסוגיית גואה"ד שאחר מות האב הנכד פטור מכבוד הסב וגואל את דם אביו. אך כאן האם חיה ולכן הילד חייב בכבודה (ומה שהזכיר בתשובה שהילד הוא יתום, מוכרח שזה מאביו בלבד, שכן בשו"ת היה קטע בסוגריים שבו היה תנאי שיכולה האם למחות שלא יאמר קדיש על הסב, ואז כבודה קודם לשל הסב.)
אבל לעצם שני החילוקים, גם ללא תשובה זו ביתום של בן הבת, ניכר ממה שעמעם להגדיר בכל מקורותיו מהו היותר שחייב באביו שאינו חייב בסבו. והסיבה היא כי כוונתו הייתה לצמצם בזה ביותר בגלל הסכמה עקרונית עם דברי המהרי"ק, כפי שביארתי לעיל בסעי' א. וכן משתמע מהביקורת העדינה בין השורות, שכתב: "מהרי"ק כתב שם שלא מצינו שבן הבן חייב בכבוד אבי אביו ולכן הרחיק קצת בתחילה שבן הבן כאחר יחשב, ולא כן הוא עמדי..." ולמרות זאת סיים במסקנתו ההלכתית: "משום שאמרו (פ"ק דסנהדרין) דמצוה לבצוע גם שלא יהא נראה זה כדבר חדש אניח הדבר על פשרת מהרי"ק שבן הבן יאמר פעם אחת והמגיד על אביו ואמו יאמר ב' פעמים". כלומר הלכה למעשה אף שלמהרי"ק "כאחר יחשב, ולא כן עמדי", הרמ"א לא רצה לשנות את המנהג של פשרה, שזה בוודאי שיקול הלכתי נכון. אך היה יכול להרחיב ליתום את גבולות הפשרה ביותר פעמים לומר קדיש באופן יחסי. ומכיוון שלא רצה להמציא מנהג חדש נגד המהרי"ק, אך בכ"ז רצה להיבדל מהמרי"ק במשהו קטן שמעיד שכבוד הסב אינו "כאחר ממש". לכן הוסיף משהו, שזהו הכבוד היחיד יותר שיש לסב משאר בנ"א, ולא כהבנת כל אלו שייחסו לכבוד הסב את כל דיני כאו"א רק שיש קדימה ועדיפות להוריו. אך קודם שנחשוף מהו אותו כבוד נוסף שחייב בו, נסיים לבסס את דברי בראיה החזקה ביותר שמוכח ממנו שהוא שלא התכוון למה שהב"ח והחרדים והבאים אחריהם ייחסו לו. אך במשהו קטן שמעיד, והוא המקור שנתגלה לי ושלא ראיתי מישהו אחר שהעיר על כך (אך הב"ח בוודאי ראה אותו, עפ"י המבואר בהקדמת בנו, על בקיאותו וסדר לימודו בטור).
ג. על מנת להוכיח שהוא לא התכוון לכבוד כאביו ואמו, יש להקדים את הסוגיא שעליה כתב בד"מ כדי להבין את דבריו. (ד"מ אבהע"ז קטו סעי' ו) וז"ל: "בהגהת מרדכי (דכתובות דף תקמ"ט) דאם קללה זקנו של בעל לפני הבעל הוי כמקללת אבי בעלה בפני בנו עכ"ל. וצ"ע דהא אין הבעל חייב בכבוד זקנו כבכבוד אביו ואין ראיה מזה לזה". על מנת להבין את דבריו יש להקדים את הסוגיא עליה הוא מדבר. איתא בכתובות (עב, ב): "משנה: אבא שאול אומר אף המקללת יולדיו בפניו: אמר רב יהודה אמר שמואל: במקללת יולידיו בפני מולידיו, וסימניך אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אמר רבה: דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא באפי בריה".
מדובר בגמרא בהגדרת מעשים של אשה שעוברת על "דת יהודית" שבגינה תצא בלא כתובה. אחד מהם הוא המקרה של אבא שאול שמקללת יולדיו בפניו. כלומר אשתו מקללת את אבי בעלה בפני בעלה. ור"י בשם שמואל מוסיף לא רק בפניו של הבעל אלא גם בפני מולידיו, שעפ"י רש"י זה גם בפני בנו של הבעל. וכאן יש ריבוי שיטות מהו המקרה של ר"י, ואכמ"ל לצרכנו.[9] אחת השיטות שתוס' על אתר מביאים שם בשם יש מפרשים היא ש"יולידיו בפני מולידיו" הפירוש הוא: "זקנו של בעל, בפני הבעל", שרק במקרה הזה מדובר וכך מתייחס בסוף הדוגמא של קללה שרבה מביא שהאשה אמרה שאריה יאכל את הסבא של הבעל ואת זה אמרה בפני בעלה (שהוא גם הנכד). (המאירי גילה שפירוש זה אמר הראב"ד). כמובן שזה עפ"י פרשנותו בגמרא (ראה הע' לעיל). על כך מביא הד"מ מדברי הגהת מרדכי את אותו פירוש של הראב"ד, אלא שהוא למד זאת לא מתוך פירוש הגמרא, אלא מתוך סברה שלו וז"ל: "אם קללה זקנו של בעל לפני הבעל, הוי כמקללת אבי בעלה בפני בנו". כלומר הוא השווה בין שני מקרים שעל פניו נראים זהים. מקללת סבא בפני נכד, ועל כך מעיר הרמ"א: "וצ"ע דהא אין הבעל חייב בכבוד זקנו כבכבוד אביו ואין ראיה מזה לזה". כלומר טענת הרמ"א היא כשהאשה מקללת את אבי הבעל שהוא חייב בכבודו היא פוגעת בכבוד אביו, גם כשזה בפני הנכד הפגיעה היא כלפי אביו שהאב חייב בכבודו, ומשום כך הפגיעה היא גם בו. אולם כשהיא מקללת את סבו של הבעל, שהבעל אינו חייב בכבודו מעיקר הדין, הגם שזה בפניו, אין זו פגיעה בו, כי הוא אינו חייב בכבוד סבו כמו שבכבוד אביו. וזה מה שטען בציטוט בד"מ: "וצ"ע דהא אין הבעל חייב בכבוד זקנו כבכבוד אביו ואין ראיה מזה לזה".
מדבריו אלו למדנו שהודאת בעל הדין שמצא מקור לחיוב בכבוד הסב, הרמ"א בעצמו, אין כוונתו ככל הני אחרונים שטענו שכוונתו לחייב בכבוד הסב בדיוק ככבוד האב, ורק כשיש מקרה של העדפת או הקדמת אחד מהם האב קודם כי "חייב בכבוד אביו יותר", כולל הנפק"מ לדיני ממונות. אלא, כוונת הרמ"א מבוארת שיש ענייני כבוד שחייב לעשות לאביו שאיננו חייב לסב, כי כבודם אינו שווה ושל הסב הוא פחות, שלא כב"ח ושלא כש"ך.
הכרעת ההלכה - כעת שהכל בא על פתרונו בשיטת הרמ"א נבוא לחדש מהו הכבוד שחייב לסב. תמוה היה בעיני למה הרמ"א הכניס את הגהתו רק בסעי' כד, בו פסק השו"ע: "חייב אדם לכבד חמיו" שזה לקראת סוף הלכות כבוד או"א. מקומו היה צריך להיות בהתחלה, אם אכן דין כבוד או"א וכבוד הסב שווים. ושם היה לו להעתיק את המד"ר שחייב בכבוד הסב כמו או"א, אלא שכבוד או"א קודם לסב ודוחה כשצריך להעדיף אחד מהם. אלא לאור הנ"ל שהכבוד של הסב מוגבל ודברי הרמ"א כמעט שווים למהרי"ק כפי שהוא עצמו כתב "ולא כן הוא עמדי" (שהנכד "כאחר יחשב"). אבל מצד שני, אף שהסב לא כסתם אדם אחר, החיוב בכבודו קרוב יותר לאדם אחר מאשר למה שהוא מצווה לכבוד אביו. ואותו הכבוד שהוא חייב בו לפי הרמ"א הוא דומה לחיוב כבוד חמיו. סיבה אחת, משום שגם כבוד חמיו, בדומה לכבוד הסב, אין לו מקור הלכתי מובהק שנלמד מדרכי הלימוד כמו באשת אביו וכו' שבצוואת רבי (ע"י ריבוי ממלת "את"), כך גם סב אין לו מקור הלכתי, ולמדו בשתי מדרשות בילקוט שמעוני אחד למד מדוד ושאול ואחד ממשה ויתרו (עיין נספח א מענה על נימוקי הב"ח בנימוק 2 ושם הרחבנו). ובאמת ביתנו"א (ח"ג) תמה מדוע דרשו ואת לרבות אשת האב במקום כבוד הסב, שהרי זה מסור לחכמים. מ"מ זה שלא ריבו כבוד הסב, כל הראשונים הבינו שאינו מצווה כמו או"א, וכדעת המהרי"ק. (ובענין הסברה עיין בנספח בנימוקי הב"ח בסוף אחר כל הנימוקים).
ומה הכבוד שחייב בחמיו? כתב הש"ך (ס"ק כב) בשם הב"ח שחייב לכבדו כשאר זקנים, ומשמעות דבריו לע"ד דין קימה והידור בפני זקן. וכן מסיק בפת"ש (ס"ק כ), ומוכיח זאת. עוד הוסיף שם מה שהבאנו לעיל באו"ז שהבעל מתאבל עם אשתו על חמיו בתנאי שהוא בפני אשתו או באותו בית.
♦
סיכום המסקנה ההלכתית: מעיקר הדין "בני הבן (ובני הבת) אף על פי שראוי לו לכבד את זקנו (וזקנתו), מ"מ אינו בדינין אלו (של הכאת או קללת או"א שעונשם מיתה), אלא הרי הוא אצל דברים אלו כשאר בני אדם הן לחיוב הן לפטור". (מאירי סנהד' פה, ב). וכן לגבי כל שאר דיני כבוד שחייבים באו"א (ביו"ד סי' רמ) אינם חייבים בסב וסבתא, וזו גם דעת שאר כל הראשונים (רשימה מלאה בח"ג) וכן דעת מר"ן השו"ע (בכס"מ והשמטתו בשו"ע). לעומתו, דעת הרמ"א לחייב בכבוד הסב באופן מוגבל מאד שחייב בכבוד הסב באותו כבוד שחייב לחמיו, במקצת כבוד כשאר הזקנים (ב"ח ס"ק כב) דהיינו קימה והידור, וכן גם בדין אבלות "שהמתאבל עליו, מתאבל עמו" (פת"ש יו"ד ר"מ ס"ק כ) שקבעו חכמים מצאנו דעת יחיד של ר"י בר' יהודה הכהן שהמתאבל על אביו מחייב שהנכד יתאבל יחד עם אביו על סבו, אך דבריו נדחו ע"י רוב ראשונים בני דורו. וכן השמיטו זאת בשו"ע והרמ"א (עפ"י המהר"ם שכיום יש מחילה). אולם מכיוון שהרמ"א פסק (יו"ד שעד, סעי ו) "מי שרוצה להתאבל על מי שאינו חייב להתאבל עליו... אין מוחין בידו." ומכיוון שהאו"ז בכל זאת התיר זאת בבית האב, מותר למי שרוצה בכך, שלא יהיה פחות מדין חמיו. שהותר מדין כבוד. (אך רק במגבלות של נו"כ שהוסיפו מה כן ומה לא, עיי"ש). וכן לענין אמירת קדיש במקומות שלא נהגו אלא אחד, שהנכד יכול מדין כבוד הסב לומר שליש מהקדישים של שאר אבלים.
אין צריך לחשוש מעיקר הדין לדעת הב"ח וש"ך שפסקו שחייב בכבוד הסב בכל מה שחייב באו"א, ואפילו לזון אותם כשהם לא מסוגלים לכלכל את עצמם, וכ"ש אחרים, עפ"י חלק מהאחרונים שחידשו שהחיוב בכבוד הסב זה רק בחיי האו"א שיש לכבדם או רק בני בנים ולא בני בנות. מ"מ הרוצה להחמיר בכבודם כדעת הב"ח בכל מה שחייב בכאו"א, בוודאי תבוא עליו ברכה[10], ואף לזון אותם כשאין לסב וגם לאביו לעזור למעט אם הוריו בקשו קודם לסבים או כשיש לבחור רק באחד מהם, שאז חייב לכבד או"א קודם לזקניו עפ"י דין. ובתנדבא"ר (פרק ט"ז) איתא: "בא נח לעולם אמרו לו עבוד את אביך היה זנו ומפרנסו ומכלכלו אמרו לו לנח עבוד את אבי אביך קיבל עליו והיה זן את אבי אביו וכל אבותיו שהיו באותה שעה (בניגוד למסופר קודם שכל הדורות מאנוש נכדו של אדה"ר והלאה, שבקשו שיפרנס לא רק את אביו שהסכים אלא גם סבו, וסירבו כולם בטענה ש"איני חייב". וכך עד עשרה דורות כולם סרבו לזון את זקניהם, וזו היה כל סיבת ה' להארכת ימיהם של דורות ראשונים כדי לְזַכּוֹת ולהרבות איתם חסד כפי שעשה נח עם כל אבות אבותיו ועליו נאמר איש צדיק ותמים עיי"ש)".
♦
נספחים למעמיקי חקר
נספח א - מענה לנימוקי הב"ח כנגד המהרי"ק
מספר סיבות הביאו אותי שדווקא מכל הפוסקים ראיתי צורך לענות לטענות הב"ח. ואעפ"י שאינני כדאי וקטנו עבה ממתני וכפרעוש אחשב לעומת הב"ח, אולם אני נסמך על רוב מנין ובנין של ראשונים ועל השו"ע (עפ"י כס"מ בח"ב) שהב"ח חולק עליהם וסבור שדין כבוד הסב כדין כבוד או"א רק שאו"א קודמים בזמן, שלכל הראשונים כמעט, אין שום חיוב מעיקר הדין. ועוד, שהב"ח החמיר ביותר גם לחייב נכד שיזון את סבו אם אין לו משלו וגם לאביו אין לו לשלם (שהוא מחויב קודם לבנו), ובכך יוציא ממון שלא כדין. דעתו אף כנגד כוונת הרמ"א בד"מ באבהע"ז, כמבואר בח"ד. (הב"ח שם שתק ולא גילה לנו שחולק על הרמ"א כאן, ולכן רבים בוודאי חשבו לתומם שזו גם דעת הרמ"א, או לכל הפחות שהב"ח סבור שזו דעת הרמ"א, ואף הש"ך הביאו, ומשמע שמסכים עמו עפ"י מה שכתב בד"מ ביו"ד ועפ"י קושיות הב"ח עליו שם. אך מכיוון שלא כתב על אבהע"ז, יש להניח שלא ראה שם את הד"מ וסמך לתומו על הב"ח).ידוע כשמביאים קושיות רבות זה נובע מחולשת כל אחת מהקושיות בפנ"ע. אם הייתה קושיא של "מוכח" שאין עליה תשובה, אין צורך לחזק זאת בקושיות נוספות, והמוסיף גורע. מכאן נבין שאין לב"ח קושיא מוכחת שאין עליה מענה. ובעיקר טען סברות שעל פניהן חלקן מתקבלות על הדעת, אלא שצריך ביסוס הלכתי מוצק כשיש. ואכן החולקים עליו הביאו ראיות ממקורות אחרים (ראה ח"ב שם הובאו שיטותיהם ממכילתא - שקללת הסב אין לו דין כקללת ההורים שהם במיתה והסב לא. גם מסוגיית גואה"ד ומעשה רב של רב יעקב שלא השקה מים לסבו, משא"כ הב"ח, שבעיקר מסתמך על סברות או ניסיון לדחות את דברי המהרי"ק).
בראשית דבריו יש כאן רק קביעת הנחת יסוד שהדרשה מב"ר שחייב על כבוד האב יותר מכבוד הסב משמעותה היא שההבדל ביניהם הוא שאביו קודם לסב כשאפשר לכבד רק אחד מהם או כשאפשר שניהם שהאב קודם. מ"מ חייב בכל מה שחייב לאב, ואפילו מאכילו על חשבונו כשאין לו. הוכחנו (בח"ד) שגם הרמ"א עצמו שהביא את המקור הזה נגד המהרי"ק, לא סמך עליו להלכה וגם לא חשב שזו דרשה הלכתית. משום כך הוא פסק שכבודו ככבוד חמיו, ושם הניח את הגהתו. וכ"ש בהצטרף כל ראשונים בח"ג. (ראה לעיל ח"א סביב הע' ב שורש מחלוקת מהרי"ק ורמ"א.)
ואלו נימוקי הב"ח:
נימוק א: "ותו, דהרי למדו ממדרש שוחר טוב דחייב לכבד חמיו והסברא נותנת שחייב יותר בכבוד זקנו מכבוד חמיו שהרי זקנו נקרא אביו בתורה כדכתיב אצל יעקב, (שם כח יג): "אני ה' אלהי אברהם אביך..."
ת. הב"ח עצמו כתב בד"ה לפני מה שכתב על כבוד הסב שהושווה חמיו לאביו וז"ל: "איתא בהאי לישנא (מדרש שוח"ט שם) : ואבי ראה גם ראה, מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו משמע שכל מה שמחוייב לעשות באביו מחוייב ג"כ לעשות בחמיו." א"כ איך יעשה ק"ו לסבו שאין לו בכלל מקור ששווה לאביו? התשובה היא שלמסקנה דחה זאת מפני שיש שם ג' דעות במדרש, והאחרונה שבהם זה "רבנן", ומסיק ז"ל: "וכיון דרבנן אמרי... אין ראיה משם דצריך לכבד חמיו כאביו וכוותייהו נקטינן שהם רבים ומשום הכי השמיטוהו הפוסקים. אבל רבינו (הטור) סבירא ליה דמכל מקום חייב לכבדו כמו שאר זקנים חשובים כדפרישית.[11] שסמכו במקצת לכבוד אב". אולם הגר"א (שם ס"ק לב) חלק על הב"ח, משום שלא ברור אם במדרש נחלקו רק בפירוש הפסוק או להלכה (עיי"ש). וסיים: "מ"מ לדינא משמע דלא פליגי". יוצא שרבנן לא חלקו על הדעות שהשוו כבוד חמיו לאביו, וממילא נפלה קושיית הב"ח. ואני מוסיף צ"ע על ראיית הב"ח שביקש על סמך פסוק בתורה שהשם אמר ליעקב: "אני השם אלוקי אביך" בעודו מדבר ליעקב, איך מכאן אפשר ללמוד חיוב של כבוד הסב רק משום שייחס לאברהם שהוא נקרא אביו, ובפרט שמיד אח"כ כתוב "ואלוקי יצחק", ושם לא כתוב שהוא אביו?! אין סמכות אחר חתימת הגמ' להמציא דרשות הלכתיות מפשט פסוקי התורה. (נ"ל שטענה זו הוסיף הב"ח כסניף בלבד. ועיין שם בעה"ט שמסביר מדוע לא ייחס אביך ליצחק אך ייחס זאת לאברהם, ומשם תבין שיש סיבה לכך וממילא לא ניתן ללמוד הלכות ממילת "אביך" שיש לו כבר סיבה אחרת).
נימוק ב: "ומ"ש מהרי"ק מדמכשר מר בר רב אשי בן הבן להעיד לזקנו (ב"ב קכח, א) אלמא דבני בנים אינם כבנים אלא לענין פריה ורביה, והוא הדין דאינן כבנים לענין כיבוד. אין זה ראיה כלל לפי ע"ד דודאי לענין עדות גלי לן קרא (דברים כד טז) לא יומתו אבות על בנים וגו' בנים דוקא ולא בני בנים וזיל בתר טעמא דאתפליג דרא אבל לענין כבוד כבד את אביך כתיב ומריבויא דאת מרבינן אפילו בעל אמו ואשת אביו ואפילו אחיו הגדול כל שכן אבי אביו דהוא נקרא אביך ממש כדפרישית וכמ"ש (בראשית מח טו) אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וגו'".
ת. דברי הב"ח צריכים ביאור כאן בכוונת קושייתו, שכן הוא כתב עליו: "אין זו ראיה" בזמן שלא הביא כלל את עיקר ראייתו שנדע מהו ובמה חולק עליו. וקשה לעמוד על השגתו בלי הבאתו כלשונו: "והא דאמרינן דבני בנים הרי הם כבנים היינו דוקא לענין פריה ורביה... אבל לא לענין אחר. ותדע דכן הוא שהרי בן הבן כשר להעיד לזקנו לדברי מר בר רב אשי כדאיתא פרק יש נוחלין (דף קכ"ח) ואף על גב דלית הלכתא כוותיה, מ"מ פשיטא שצריך הוא ליישב הברייתא דמייתי פרק הבא על יבמתו (דף ס"ב) דבני בנים הרי הם כבנים אלא ודאי לענין פריה ורביה דוקא אתמר..." המהרי"ק לאחר שקבע בעיקר טענתו שאין שום מקור שמחייב כבוד הסב, ידע מהברייתא שבני בנים כבנים שיכול היה לשמש כמקור להלכה זו לכן מצא לנכון להוכיח שאותו מאמר הוא מוגבל ואין ללמוד ממנו לשאר דברים. וההוכחה לכך היא שמדרך התלמוד שהיה צריך להקשות קשיא שזה נגד הברייתא של ב"ב כבנים על דברי מר בר ר"א שסבר שב"ב אינם כבנים ומשום כך הנכד יכול להעיד נגד הסב?! אלא מזה שלא הקשו כן, זה משום שהברייתא מוגבלת רק למקרה של מצוות פו"ר, ולא ניתן ללמוד דין כבוד הסב משם.
הב"ח לשיטתו שהחיוב הוא כדין כבוד או"א, זקוק לברייתא זו תנא דמסייע לו שב"ב כבנים לענין כבוד הסב (גם הוא היה מודע לחולשת המד"ר בהע' ב), אבל הוא רק דחה את הוכחת המהרי"ק שב"ב כבנים זה מוגבל רק לדין פו"ר ע"י זה שהציע סיבה שונה למה לא הקשו על ריב"א, והיינו שזה דבר פשוט "דגלי לן קרא, דלא יומתו אבות על בנים". ממילא הרויח הב"ח שאין הכרח לראיית המהרי"ק שהמימרא של ב"ב כבנים מוגבלת למצוות פו"ר. אך גם הוא לא הביא ראיה שהכלל ב"ב כבנים אינו מוגבל רק לפו"ר! משום כך הב"ח לא הסתפק בלחלוק רק על ראיית המהרי"ק, אלא הוא הוסיף נימוק חדש, שזה עיקר השגתו, והוא בסיפא של דבריו. שניתן ללמוד חיוב כבוד הסב מק"ו מהדרשות של צוואת רבי "את אביך לרבות אשת אביו ואשת אמו ואח גדול", וכתב הב"ח: "כל שכן אבי אביו דהוא נקרא אביך ממש כדפרישית...".
אולם לשווא השיג על הוכחת המהרי"ק, שכן מצד האמת כל הראשונים מודים שכוונת הברייתא של ב"ב כבנים מוגבלת. וכן כתב ביתנ"א (ע' זבולון ראה ח"ג) ז"ל: "ואע״ג דבני בנים הרי הן כבנים לאו לכל מילי אלא לענין נחלה ויבום ולפסול ולהאכיל בת כהן ולענין פריה ורביה, אבל לענין מקלל ומכה וגואל הדם ... וכן לענין כבוד ומורא אין אבי האב בכלל". (על הסיפא של דבריו חזר גם בע' רבי יעקב בדר"א).
אכן הק"ו שקבע הב"ח כיוון לדעת אחד מקמאי שמובא ביתנו"א (הנ"ל) אבל דחוהו, וז"ל: "יש אומרים דודאי חייב אדם בכבוד אבי אביו מקל וחומר. אם בכבוד אחיו הגדול חייב מריבוי דאת, לא כל שכן בכבוד אבי אביו?! (ודחייתו): ואם על ידי קל וחומר באנו ללמוד יכול אני לדון כך, ומה אם האב שאינו חייב בכבוד בנו, הרי הוא חייב בכבוד אבי אביו של בנו, דהיינו אביו של האב, בנו שחייב בכבוד אביו אינו דין שיהא חייב בכבוד אבי אביו, שאף אביו חייב בכבודו?! ולא נהירא קל וחומר זה. דאם כן היאך יעשה בו גואל הדם לאביו אם הרגו אביו כדאיתא באלו הן הגולין (כלומר הסבא הרג בנו ובן בנו הנכד גואל את אביו והורג את הסב). דקל וחומר פריכא הוא, דמכל מקום כיבוד אביו על הבן ולא על אבי אביו, בין להכותו בין לקללתו. ותימה דלא דרשינן להאי ריבויא דאת לאבי האב". (עובדתית הק"ו פריכא וממילא, אין חיוב על כבוד הסב. אך התימה משקף שהסברה קשה על עצם הדרשה שחז"ל ראו לנכון לדרוש דווקא על אח גדול וכו' ואשת האב ואח יותר מסב). ובאמת יש ליישב מה שנראה כנגד השכל הישר כפי שחשב הב"ח, ובסוף נספח זה אכתוב הנלע"ד ליישב העניין.
נימוק ג. ותו כיון דזקנו חייב ללמדו תורה כדאיתא (פרק קמא דקידושין ל.) היאך סלקא אדעתין דהוא נחשב לו לבן ללמדו תורה והוא אינו נחשב לו לאב לענין כבוד. (גם בתורה תמימה הקשה כן).
ת. גם בהשגה זו כיוון ליתנו"א שהביא מי שהקשה כן (הובא בח"ג), ותירץ שזו מחלוקת בגמרא ונפסקה הלכה שלא עפ"י הדרשה הזאת. וצ"ע על הב"ח והת"ת שפשיטותה זו לראשונים אישתמיטיה מיניה. בדרשת הפסוק והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אֱלֹקיךָ בְּחֹרֵב. יש שלמדו סמיכות פרשיות להצריך טבילה לבעלי קריין ללימוד תורה ודעת ריב"ל שדרש סמיכות פרשיות, לענין אחר שהמלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני. ולמסקנה נדחתה הדעה שבעלי קרי אסורים בלימוד תורה, ומילא התקבלה דעת ריב"ל. וכן פסק גם המאירי שם. וגם הרמב"ם (תלמוד תורה פרק א, ב) כתב וז"ל: כשם שחייב אדם ללמד את בנו כך הוא חייב ללמד את בן בנו שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אע"פ שאינן בניו שנאמר... אם כן למה נצטוה על בנו ועל בן בנו? להקדים בנו לבן בנו ובן בנו לבן חבירו. כלומר, אין באמת חיוב ללמד נכד אלא כל אחד מישראל והציווי על נכד רק לעניין קדימות.
נימוק ד. ותו דעיקר טעם הכבוד שהשוה כבוד אב ואם לכבוד המקום הוא משום שלשה שותפין, כמו שנתבאר בתחלת סימן זה, א"כ מטעם זה גם אבי אביו בכלל השותפות. כפי שכתבתי בפתיחה יש ריבוי נימוקים כשאין הוכחה ודאית, ונימוקים אחרונים אלו כבר אינם הלכתיים כלל. ובכ"ז אשיבנו. אם יש שלושה שותפים באדם שהם אב ואם והקב"ה וגם הסב שותף, זה כבר לא שלושה. הסב הוא שותף בשני שותפים, אך לא בנכד, ובגמרא שם השותף השלישי הוא הקב"ה.
נימוק ה. ותו דהתוספות בריש יבמות כתבו דאע"פ דלענין עדות מאן דמכשר באבא דאבא פסיל בבן אחיו ע"כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי מאשת אח שהבן כרעיה דאבוה הוא דקחשיב בתו ובת בתו קרובי עצמו טפי מאחותו עיי"ש (בדף ג. ד"ה מקמי) וא"כ הכי נמי לענין כבוד איכא למימר דכרעיה דאבוה הוא ואינו דומה לעדות. על כן נראה דבר ברור דחייב בכבודו אלא שכבוד אביו קודם וכדמשמע בבראשית רבא שהבאתי. וכן פסק הרב בהגהת ש"ע (סעי' כ"ד) והכי נקטינן. ולפי זה נראה ודאי דאם אין לו לאב ולבן ויש לבן הבן כייפינן ליה לבן הבן ליתן לו כפי אשר יכול נ"ל.
תשובה: לראשונים מכיון שאין שום מקור, כל ההשוואות הללו ניתנות לפירכא. ומה שסיים בדעת הרמ"א, כבר הוכחנו בח"ד שהרמ"א בוודאות חולק על הב"ח ודלא כפי שחשב (ואף הוא בסבירות גבוהה מאד ראה את הרמ"א בד"מ שממנו הוכחתי באבהע"ז, וצ"ע מש"כ כאן). [ביססתי זאת עפ"י עדות בנו שנדפסה בהקדמת הטור במהד' אחת. שם בנו מעיד שכתב את פירושו לאחר שלימד שנים את כל הטור בחבורה והיה בקי עד שידע את כל הטור ורק אחרי שנים רבות כתב את פירושו מתוך ההערות שלו שכתב כשלימד בסוף ימיו.]
*הערה השייכת לנימוק ב בסברת העניין שחז"ל לא קבעו כבוד הסב אף שהשכל הישר מבין שלכאורה כבוד הסב אמור להיות גדול מכבוד אח גדול ואשת אביו.
הנלע"ד שטעם הדבר קשור לשיטת חז"ל בדרגת חומרת מצווה זו, וזה מתבטא גם בשכר קיומה ועונש על העובר עליה. בנוסף לקושי בקיומה עפ"י חז"ל שדרישותיה גבוהות מאד. ואם על אב ואם שמגדלים את ילדיהם מלווים אותם כל חייהם בקושי מצליחים לקיים מצווה זו כהלכתה, איך נדרוש מהבנים לכבד את זקנם, שבד"כ לא השקיעו בגידולם כמו ההורים. הרי ההורים משועבדים מרגע היוולדו לצרכיו עד שיגדל ויהיה עצמאי פיזית, ואחר כך גם לחנכו במידות טובות וללמדו תורה עד להשיאו אישה בבגרותו. ההשקעה היא עצומה, הן בזמן בממון ותעצומות נפש. ולפעמים אחרי הכל ההצלחה קטנה, ופעמים יש גם צער גידול בנים רוחני וגשמי, איך אם כן נדרוש מהם את אותו כבוד לסבים שנדרש לכבוד או"א. לכן לע"ד ירדה תורה לסוף דעתו של אדם ופטרה אותם אף שהיה ראוי לדרוש כבודם, מעין אין גוזרים גזרה על הציבור אם אינו יכול לעמוד בו. כנלע"ד.
אביא סימוכין לדברי ממה שמצאתי במקורות חז"ל בקיצור נמרץ, מפני שהרוב דברים ידועים ומפורסמים, אעפי"כ לא תמיד מפנימים לקיים למעשה ולתועלת לעורר על הנושא ולו רק לעצמי. (הרבה מצוי בפאה א, א חלק גם מופיע גם בבלי קידושין ל-לא בתוספות ושינויים, והשאר מפוזר בשאר מקורות) ומהלכות וסיפורים בחז"ל. השוותה התורה בין כבוד הורים לכבוד המקום. בעשרת הדברות המצווה היחידה שיש עליה שכר מפורש זה כאו"א. ובדברות השנים כתוב לא רק "למען יאריכן ימיך", אלא גם "למען ייטב לך" ודרשו לשני עולמות הזה והבא (בסוף חולין). הב"ח בנימוק ד כתב: "דעיקר טעם הכבוד שהשוה כבוד אב ואם לכבוד המקום הוא משום שלשה שותפין" (וההמשך הוא): "יש בו באדם, אביו ואמו והקדוש ברוך הוא. בזמן שאדם מכבד אביו ואמו אומר הקב"ה מעלה אני עליכם כאלו דרתי ביניכם וכבדוני". אך בזמן שאדם מצער לאביו ולאמו אמר הקדוש ברוך הוא: יפה עשיתי שלא דרתי ביניכם, שאלמלי דרתי ביניכם צערוני". וכן: כתיב ומקלל אביו ואמו ונאמר: איש כי יקלל אלקיו, השווה הכתוב "ברכת" אב ואם לברכת המקום.
ודוגמא אחת כמה קשה לקיים שהרי גדול כבוד אב ואם, שהעדיפו הקדוש ברוך הוא יותר מכבודו, שנאמר: כבד את ה' מהונך. וגם בלקט שכחה ופאה ותרומות ומעשרות, אם יש לך אתה חייב ואם לאו אין אתה חייב. ונאמר: כבד את אביך ואת אמך, בין יש לך ובין אין לך, ואפילו אתה מחזר על הפתחים! וכן אמרו: "יש שהוא מאכיל את אביו פטומות ויורש גיהנם ויש שהוא כודנו ברחיים ויורש גן עדן". מפני שלא העיקר לזון אותם אלא לחזק רוחם ולעודדם ולשמח אתם ברגישות. (ועיין עוד לעיל פסקה אחרונה במאמר אודות נח המובא בתנדא"ר וצרפהו לכאן.)
הגמרא (ירוש' פאה א, א וקידושין א, ז) הביאה שני סיפורים אחד על ר' טרפון ללמד כמה קשה קיום מצווה זו. וז"ל: אמו של ר' טרפון ירדה לטייל לתוך חצירה בשבת והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה... נכנסו חכמים לבקרו אמרה להן התפללו על טרפון בני שהוא נוהג בי כבוד יותר מדאי ותניית להון עובדא. אמרו לה: אפילו עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי כבוד שאמרה התורה לא הגיע! ועיי"ש עוד סיפור עם ר' ישמעאל. בהמשך הסיפורים הנ"ל על ר"ט ור"י, הגיב רבי זירא באומרו הלוואי שהיו לי הורים שיכלתי לזכות בשכר הרב עבור כיבודם, אך לאחר שמיעת הסיפורים חזר בו ואמר: בריך רחמנא דלית לי לא אבא ואימא לא כרבי טרפון הוות יכילנא למעבד ולא כר' ישמעאל הוינא מקבלה עלוי.
מסקנתו של ר' זירא נלע"ד שהיא התשובה לתימה של היתנו"א וקושית הב"ח, למה חז"ל לא ריבו במקום אח הגדול ואשת האב את החיוב בכבוד הסב. וגם נראה שר' זירא כיוון לדעת התורה שירדה לסוף דעתו של אדם וידעה שהמשימה קשה עבורם ולכן קבעה שקללת סב אינו כדין קללת או"א שחייב מיתה, אלא כקללת שאר אדם.
♦ ♦ ♦