ובביאור המלה 'נחש' כתב הרמב"ן בביאורו לפרשת שופטים: והוא לשון נגזר מלשון חשתי ולא התמהמהתי, שכל מה שימהר להודיע בעתיד קודם היותו יקרא נחש, כלומר נחיש ונקדים לדעת ע"כ.
♦
האם מותר לסמוך על שיחת העופות או שיש בזה משום ניחוש
והנה בגמ' בגיטין מ"ה ע"א איתא שרב עיליש נשבה. יומא חד הוה יתיב גביה ההוא גברא דהוה ידע בלישנא דציפורי, אתא עורבא וקא קרי ליה, אמר ליה: מאי קאמר? אמר ליה: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: עורבא שיקרא הוא ולא סמיכנא עליה. אדהכי אתא יונה וקא קריא, אמר ליה: מאי קאמרה? א"ל: עיליש ברח עיליש ברח, אמר: כנסת ישראל כיונה מתילא, ש"מ מתרחיש לי ניסא וכו'. קם ערק וכו' איתרחיש ליה ניסא, עבר במברא וכו' עי"ש. ומבואר שרב עיליש סמך על קול היונה, ולפי הנ"ל הוי בגדר 'ניחוש', ואעפ"כ סמך עליו רב עיליש. והרגיש בזה הרמב"ן בתשובתו המובאת בשו"ת המיוחסות לרשב"א סי' רפ"ג, שהביא שם את דברי הרמב"ם שבכל ענין החוזים בכוכבים והמעוננים ודומיהם אין אמת, ודברי הבל ושטות הם, והרמב"ן פליג עליה גבי מעוננים וחוזים בכוכבים, והוסיף: ועוד דאפילו בניחוש נמי לא משמע הכי מעובדא דרב עיליש. ובב"ר אמרו כי עוף השמים יוליך את הקול. זה העורב וכו'. ואלו דברים צריכים עיון ופירוש רב עי"ש. וכעי"ז כתב בפירושו לדברים עי"ש. ולא פירש הרמב"ן להדיא מדוע באמת אצל רב עיליש לא היה איסור בזה. ותלמידיו כתבו בזה כמה דרכים.ר' דוד בונפיל [תלמיד הרמב"ן] בליקוטיו לסנהדרין ס"ה ע"ב [והובא בקצרה בחידושי הר"ן שם] כתב [ומקורו הוא מדברי הרמב"ן בתשובה הנ"ל, אלא שר' דוד כתב כן להדיא גם לגבי רב עיליש עי"ש] שאיסור הניחוש הוא רק בדברים של בטלה שאין להם עיקר לא בדרך החכמה ולא בדרך הטבע, וזה כל הדוגמאות הנ"ל, אבל בדברים של חכמה אין איסור של ניחוש, אלא שאסור לאדם לשאול כן לכתחלה משום תמים תהיה עם ה' אלוהיך, אבל אם כבר נודע לו אין לו להמנע מלשמוע להם, ובפרט אם ינצל ע"י כן מאיזה סכנה וכדומה עי"ש. וכ"כ בקצרה בדרשות אבן שועיב לפרשת קדושים בשם הרמב"ן עי"ש. וכ"כ הנימוק"י בסנהדרין ט"ז ע"ב מדפי הרי"ף שכך 'פירשו ז"ל' עי"ש. ולפ"ז צ"ל שכיון שעיליש היה בסכנה של שבי, והוא כבר שמע את העורב והיונה והבין שהם אומרים לו איזה דבר – לא היה לו איסור לשאול את מי שמבין בזה מה הם אומרים, גם לא מצד 'תמים תהיה'.
הר"י אבן שועיב שם הביא שיש מפרשים שביונה שרי משום שכנסת ישראל משולה ליונה, אבל בשאר עופות אסור, וזהו שלא שמע לעורב עי"ש. וכעי"ז חילק המאירי בסנהדרין ס"ח ע"א בין עורב ליונה, עי"ש חילוקו. וכעי"ז כתב בספר כפתור ופרח פמ"ד בשם י"מ שמותר 'בעורב ויונה' משום שנח שלח אותם, אבל בשאר העופות אסור, עי"ש.
עוד כתב הכו"פ שם: אי נמי צורבא מרבנן שאני, אי נמי שעת הסכנה שאני, אי נמי סימנא בעלמא הוה ליה, ושבי כולהו איתנהו ביה, עי"ש.
♦
סימנים שהאדם עושה לעצמו האם יש בהם משום ניחוש
הנה בחולין צ"ה ע"ב איתא: אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש ע"כ. ונחלקו הראשונים בביאור ענין זה.הראב"ד בהשגות בפי"א מהלכות ע"ז ה"ד כתב שלא נאמר זה לענין 'איסור' נחש, דאין לומר שצדיקים כמותם עברו על איסור ניחוש, אלא ה"ק אינו 'ראוי' לסמוך עליו עי"ש. והרשב"א בתשובה סי' תי"ג הביא את דבריו וכתב: והאמת אמר עי"ש. אלא שהם לא פירשו מהו טעם היתר נחש אליעזר ויונתן, ונחלקו בזה הראשונים.
♦
נחש 'פרטי' שעושה 'מתחלה' לעצמו אינו נחש ומותר
הדרכ"מ ביו"ד סי' קע"ט הביא שהרד"ק בשמואל (א, י"ד ט') כתב ג"כ כדברי הראב"ד, וזת"ד הרד"ק לחלק בין נחש האסור לנחש המותר: האומר פתי נפלה וכו' אלו הדברים וכיוצא בהן שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים זה הוא שאסרה התורה, אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה ויעשה דבר אחד לאות וסימן למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא זה הדבר מותר וכו'. אבל המאמר ההוא שאמר רב כך פירושו כל נחש וסימן שהוא אינו עושה אותו סימן לעצמו מתחילה כמו שעשה אליעזר ויהונתן אינו נחש וסימן ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם יבא מאליו עי"ש. וכן המאירי בסנהדרין ס"ח ע"א האריך בזה שלא כדעת הרמב"ם [דלהלן] וביאר בזה יותר וז"ל כללו של דבר כל שהוא סימן שהוא מניחו לעצמו ואינו נחש קדום וכללי לכל אע"פ שעושה או נמנע מעשות על פי אותו הנחש הרי זה מותר וזהו נחש אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול, א"כ מה שאמרו כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש שמשמעו שכל כיוצא בו נחש הוא ואסור תדע שלא לענין איסור נאמר שאם כן לא היה השם נסכם על ידם אלא לענין אם ראוי לסמוך עליו אם לאו כלומר שכל נחש שלא כיון אדם בו בתוך לבו מעט קודם באו אינו ראוי לסמוך עליו חוץ מבית תינוק ואשה וכו'. גדולי המחברים חולקין על שיטה זו לומר שכל נחש שאדם מניח לעצמו ועושה או נמנע על פיו לוקה ולא הותר בבית תנוק ואשה אלא שיהא שמח בעצמו על כך או מצטער עד שיבקש על עצמו רחמים אבל לא עשה ולא נמנע מעשות על פיו, ולדבריו אליעזר ויונתן שלא כדין עשו והוא שאמרו כל נחש וכו' כלומר שימנע מעשייתו על פי אותו הנחש ואין הדברים נראין וכו', עיש"ב.נמצא שלדבריהם צריך ב' תנאים להיתרא - שאינו חק כללי לכל אלא שעושהו לעצמו, וכן שיעשהו לפני המעשה. ולכן לא מועיל שהאדם יאמר אם אראה שועל מימיני אעשה כך ואם לא – לא אעשה, שהרי זהו חוק ונחש קבוע, ואינו סימן פרטי לאדם עצמו.
והרד"ק שם ביאר לשיטתו את המשך הגמ' שם: רב בדיק במברא. שמואל בדיק בספרא. ר' יוחנן בדיק בינוקא. שהטעם שעשו כן זה משום שהם נתנו את הסימן לזה מראש, עי"ש. וכ"כ להדיא ר' גרשם בגמ' שם, וז"ל: בדיק במברא כדאמרינן אי מברא אתי לאפיה הולך ומצליח ואי לא לא אזיל ע"כ. ולפ"ז מובן מה שבגמ' לעיל מיניה מבואר שרב אמר מברא אתי לאפי יומא טבא לגו, ומבואר בגמ' שזהו נחש האסור כיון שאינו כנחש של אליעזר ויונתן [כך הוא הפירוש לפי הראשונים הנ"ל], דהתם לא עשה כן מראש. וכפי שכתב שם הר"ן בחידושיו להדיא, דלא כתוב בגמ' שאמר 'אי' אתי מברא וכו', אלא לאחר שכבר הגיע ראה את הספינה ואמר כן, עי"ש. אלא שהרד"ק שם כתב: רב בדיק במברא. ואמר: רב הוה אזיל לבי רב נחמן חתניה ואמר 'אי' מברא אתא לאפאי ימא טבא לגו וכו' עי"ש. וכבר הקשה בספר גופי הלכות [למהר"ש אלגאזי] אות נ' כלל תכ"ח שבגמ' שלנו לא כתוב 'אי', וגם מוכח מכל הענין שם שלא גורסים כן, עי"ש. ונראה ברור שהרד"ק כתב כן מהזכרון ולא שגרס כן בגמ', וכן מוכח מהא דכתב שם דשמואל בדק 'במברא', ובגמ' איתא 'בספרא'. ולמעשה אין קושיא על הרד"ק, כיון שהרעיון והעיקרון והחשבון שלו בגמ' נכון ומדוקדק, והכונה של 'רב בדק במברא' היינו שהיה אומר מראש 'אי', ובגמ' לעיל שלא אמר 'אי' – לכן היה אסור, ודוק היטב.
♦
נחש שיש בו 'טעם' אינו נחש
הב"ח ביו"ד סי' קע"ט הביא בשם היראים (סי' של"ד של"ה) דלא הוה ניחוש אלא דבר בלא טעם, ויהונתן נתן טעם לדבר עלייה וירידה עכ"ל. והוסיף הב"ח: ועל דרך זה ודאי יש לפרש דגם אליעזר נתן טעם שהיא ראויה לבתו של אברהם כיון שהיא גומלת חסדים, ודברים נכונים. ועל דרך זה פירש גם הר"ן פרק גיד הנשה (חי' חולין צה ב), עי"ש כי האריך [והביאו הכס"מ בפי"א מהלכות ע"ז ה"ד] ע"כ. ויש להוסיף שכ"כ עוד הר"ן בדרשותיו דרשה י"ב עי"ש. וכן העתיק הריקאנטי בפסקיו (סי' תקס"ה) את דברי היראים [כדרכו]. וכן הסכים האברבנאל בפרשת חיי שרה ובפרשת שופטים, עי"ש. ונראה שזו כונת הרלב"ג בפרשת קדושים, שכתב: לא תנחשו הוא שישפטו בדבר טוב או רע מפני דבר אחר 'בלתי מעיד עליו כלל' כמו שיאמר אם לא אעשה דבר פלוני שיעדתי לעשות שאם אעשנו לא אשיג בו רצוני והעד ע"ז שהרי נפלה פתי מפי ע"כ, ונראה שרק דבר שאינו מעיד עליו כלל אסור אבל בדברים של טעם וסברא שרי כדכתב הר"ן.אלא שפירוש זה דוחק הוא בהמשך הגמ' שם: רב בדיק במברא וכו', וכפי שהקשה הר"ן שם, שהרי אם הספינה תגיע או לא תגיע אין בזה טעם לזה שיצליחו מעשיו ודרכו במשך היום, וכן פסוק לי פסוקך וכדומה. וכתב הר"ן שפסוק לי פסוקך הוא צד נבואה כדאיתא בב"ב י"ב ע"ב, ובדיק במברא צ"ל שלא היה סומך רק על זה אלא על דברים אחרים, אלא שהיה עושה את הספינה 'סניף' לדברים האחרים, עי"ש. והרואה יראה שאין זה פשט הגמ' אלא סמכו לגמרי על הספינה והספר. וכן לומר שתינוק זה מדין נבואה – דברי נביאות הם.
♦
גם נחש כאליעזר ויונתן שיש בו את התנאים הנ"ל אסור
דעת תוס' בחולין צ"ה ע"ב שנחש כאליעזר ויונתן, אף שיש בו טעם ועשו אותו לפני המעשה – אסור. ואליעזר או שלא נצטוה על הכישוף, או שלא סמך על הנחש אלא שאל אותה בת מי את ולאחר שאמרה לו – נתן לה משום שראה שהיא ממשפחת אברהם. וכן יונתן אמר כן לזרז את נערו, ובלאו הכי היה עולה, עי"ש. וכ"כ הסמ"ג [לאוין נ"א] בשם ר"י. וכ"כ הריטב"א בחולין שם. וכ"כ המושב זקנים בפרשת חיי שרה ועוד. וכ"ד הרמב"ם בפי"א ה"ד שכתב: וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור, עי"ש. וכתב הב"י בסי' קע"ט ס"ד שדעתו כדעת התוס' הנ"ל, עי"ש. וכן העתיק הטור את דברי הרמב"ם.וגם לביאור זה צ"ל שרב שבדק בספינה לא סמך על זה אלא בצירוף שאר מקרים שהיו לו וכנ"ל, ודוחק.
♦
אם מזכיר ומתפלל לה' מותר ואינו נחש
הנה מפשט דברי הרמב"ם הנ"ל נראה שסובר שאליעזר ויונתן עשו איסור של ניחוש. והראב"ד השיג עליו שלא יתכן כן. אולם כמה ראשונים ואחרונים כתבו שאין זו כונת הרמב"ם, וגם הוא סבירא ליה שלא עשו איסור.הר"ן בחולין שם כתב בסוף דבריו: ואפשר שאף הרמב"ם ז"ל לכך נתכוון שהמשים לעצמו סימנין בדבר אסור [שאין בו טעם, כדכתב הר"ן] ותולה עליו מעשה לגמרי כמו שעשה אליעזר עבד אברהם בדבר מותר [שיש בו טעם וכנ"ל] ע"כ. וכ"כ בפשיטות האברבנאל בפרשת חיי שרה, עי"ש.
ומהר"י בירב בביאור על הרמב"ם, בית יעקב, כתב בתחלה שהרמב"ם סובר כדעת תוס', אולם סיים: ואני אומר שאין קושיא לא לאליעזר ולא ליהונתן, והטעם שהם היו מתפללים לשי"ת שישים בפיהם שיאמרו אותו הניחוש הנערה שהוכיח ה' לבן אדוניו, שאם יאמר לה השקיני נא מעט מים מכדך שתשיב לו שתה אדוני וגו'. וגם יהונתן בן שאול היה מתפלל שישים בפי הפלשתים שיאמרו עלו אלינו אם יראה בעיני השם שהיה טוב להם לעלות שם, אבל לא היה בוטח בניחוש אלא בשם. אמנם מי שיאמר כאליעזר ויהונתן ויבטח באותם הדברים שישיבו לו ודאי שהוא אסור ע"כ. וכעי"ז כתב המרכבת המשנה שם: ולי נראה דרבנו אחז לשון הש"ס כל נחש שאינו סומך עליו כאליעזר וכו' שתלו בטחונם על הסימן אינו נחש דאין איסור אלא א"כ המנחש מאמין וסומך דעתו על הסימן. אמנם הצדיקים הללו לא סמכו עצמם על הסימן אלא סמכו עצמם על צדקתם שרצון יראיו יעשה והסימן הוא לאות שהאל ימלא משאלותם, והוא כעין השאלה באורים ותומים. ומפורש באליעזר שהתפלל ה' אלקי אדני אברהם אם ישך מצליח וגו', וכן יהונתן אמר יעשה ה' לנו וגו' וזה לנו האות וגו', ומסתמא התפלל תחלה הרי שבטחו ע"י האות בהקב"ה ששמע בקולם והראה להם הסימן וסרה תלונת הראב"ד, עי"ש. וכעי"ז כתב בספר עבודת המלך שם, ודייק מלשון הרמב"ם אין מנחשן 'כגוים', דדוקא אם מנחש כגויים שהנחש יש לו ערך וענין בפני עצמו, אבל אם אומר אם יהיה כך אות הוא שכך רצון ה' יתברך אין בזה משום נחש וכו', ואליעזר הרי אמר אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני אברהם, ויהונתן אמר ואם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה' בידנו וזה לנו האות, זה אינו ניחוש כלל שאינו נחש כגוים עי"ש.
ובאמת שכבר כתב כעי"ז ר"א בן הרמב"ם בכמה דוכתי, ומסתמא בדעת אביו אמרה. בביאורו לתורה בפרשת חיי שרה כתב: ויאמר ה' אלוהי אם ישך נא מצליח דרכי וכו'. הקדמה מורה לכוונת לבו שיצליח אותו יתעלה במה שביקש, לא בדרך הניחוש כמו שיעלה על הדעת ממשמעות דבריו, וכבר ביארנו מזה בספר המספיק בפרק איסור חוקות עובדי ע"ז מה שראוי לך לעמוד עליו ע"כ. ולא זכינו לאור חלק זה של ספק המספיק, אולם כבר ציין לנכון המגיה שם שכעי"ז כתב בספק המספיק בפרק על הבטחון, שכתב שהמעלה הגדולה בבטחון היא מעלת ההפקדה, ופירושה שיפקיד האדם את עניניו או אחד מהם בידי ה' יתעלה, ויערטל עצמו מכל צפיה ותשוקה, עד שאחת היא לו אם ישיג דבר שהוא משתוקק אליו או אם ישיג את ההיפך ממנו, ונמצא מסתפק במה שגוזר ועושה ה' יתעלה וכו', והמפורש למעלה זו בדברי התורה הוא במעשה אליעזר עבד אברהם באמרו הנה אנכי נצב על עין המים וכו' היא האשה אשר הוכיח ה' וכו', כלומר הפקיד את הדבר בידי ה' יתעלה ובמה שיבחר ויחפוץ (ה') ולא במה שהוא (אליעזר) יתכוון ויחליט עי"ש. ומסתבר שלדבריו אלו כיוון ר"א בן שלמה בפירושו לשמואל שכתב: ואמרו ז"ל כי ניחוש אליעזר עבד אברהם אינו נכנס בגדר לא תנחשו, לפי שהקדים בדבריו זכר הרחמן כיון שאמר ה' אלהי אדוני אברהם, וכל מי שהקדים לפני דבריו ואמר הרחמן אם תעניק לי טוב המציא לי איש או אשה אין זה נקרא ניחוש. וכך עשה יהונתן שאמר אם כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי נתנם ה' בידינו, וזה לנו האות. וכאן הרי הזכיר הזכרת ה' בתחלת דבריו, אולי יעשה ה' לנו, ולפיכך לא יקרא ניחוש עכ"ד עי"ש. וכ"כ הספורנו על התורה שם מדנפשיה: והיה הנערה אשר אומר אליה. התפלל שיהיה כך, לא שסמך על נחש. וכן היה ביהונתן בן שאול. ומה שאמרו ז"ל כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם ויהונתן בן שאול אינו נחש - הכונה היא שיאמר המנחש כדבריהם אבל יאמר זה שלא בדרך תפלה אלא דרך נחש שאם יקרה כן יעשה כך וכך ע"כ.
♦
פסק ההלכה בזה
הב"י הביא את מחלוקת התוס' והרמב"ם עם הראב"ד ולא הכריע. ובשו"ע השמיט ענין זה. וכתב השו"ג בסוף אות ח': ומדסתם רבינו הכא ולא כתבו דין זה כמ"ש הטור, משמע דס"ל כהראב"ד שאין איסור בדבר. וזה תימה דסתם לן כהראב"ד נגד הרמב"ם והתוס' וסמ"ג והטור, בפרט בדבר האיסור, דלידדהו הוי איסורא ולהראב"ד היתרא וצ"ע ע"כ. אולם נראה שאין שום הכרח מהשמטת השו"ע דס"ל כהראב"ד להיתרא, אלא הב"י ספוקי מספקא ליה, ולא הכריע בדבר, ולכן השמיט. וכפי שרואים גם בדברי הרמ"א בסעיף ד' שהביא את המחלוקת ולא הכריע, וז"ל: י"א דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד, כמו שעשה אליעזר עבד אברהם או יהונתן. ויש אוסרין. וההולך בתום ובוטח בה' חסד יסובבנו ע"כ.אולם הגר"א בביאורו לשו"ע האריך שהעיקר כדעת הראב"ד והרד"ק שאם עושה סימן 'לפני כן' שרי, ונחש האסור זהו כשלא עשאו סימן לפני כן, עי"ש. ולעיל הבאנו שכך גם דעת ר' גרשם והמאירי, והסוגיות מתיישבות לביאור זה בשופי ללא דוחק, ועל כן נראה שכך הוא העיקר לדינא.
ולכן מותר לאדם לומר אם כשאגיע לתחנה האוטובוס יגיע במהירות אלך למקום פלוני, ואם האוטובוס יחלוף על פני זה סימן לא טוב ולא אלך, בדיוק כמו שרב בדיק במברא לפירוש הרד"ק וסיעתו, וכן כל כיו"ב. ואם עושה ואומר כן דרך תפלה לה' – עדיף טפי, שגם לדעת ר"א בן הרמב"ם וסיעתו הנ"ל שפיר דמי.
♦
הנמנע ולא עושה מעשה משום הנחש האם מותר
הנה בכל הדוגמאות שהביאה הגמ' של ניחוש מיירי בנמנע ולא עושה מעשה מחמת הנחש, כגון שלא יוצא לדרך מחמת שצבי הפסיקו וכדומה, ואעפ"כ הוי ניחוש ואסור. וכ"כ להדיא הריא"ז בפסקיו לסנהדרין ס"ה ע"ב וז"ל: ונראה בעיני שלא נאסרו כל אלה אלא כשעושה בהן מעשה, כגון שהיה מחזיק בדרכו ועל ידי הנחשים האלה חוזר מדרכו, אבל אם אינו עושה בהן מעשה, אלא אומר דברים בעלמא, אין בזה איסור וכו'. וכן האומר לגבאי אל תתחיל בי - שחרית הוא, ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא, הרי זה בכלל מנחש, שהרי עושה מעשה ופוסק מלעשות עסקיו על ידי הנחש ע"כ. אלא שמדבריו נראה שצריך 'שיפסיק ממעשיו הראשונים' כדי שייחשב מעשה האסור, ואם לא התחיל מעיקרא ונמנע ולא עשה כלום מחמת הנחש אין בזה איסור.אלא שהרי"ד בפסקיו לחולין ע"ז ע"ב כתב: וכל הניחושים האמורים בתלמוד אל תעשה כך מפני כך [פסחים קי"ב ע"ב, ע"ז י"ב ע"ב] - הנזהר בהם ואינו עושה אותם אין זה משום דרכי האמורי, דדוקא כשעושה מעשה יקרא דרכי האמורי אבל כשנזהר מדבר ואינו עושה שום מעשה אין זה דרכי אמורי, והכי אמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין בירושלמי [פ"ב ה"ג] צריכין אנן חששין למאי דבריתא חששין, אסור למיתב פריטין בפומא, פסתא תחות בי שחייא, תבשילא תחות ערשא, למצעא סכינא גו אתרוגא, סכינא גו פוגלא עי"ש. הרי שלמד מירושלמי זה שמי 'שנמנע ולא עושה מעשה' אין בזה איסור. והריא"ז הביא ירושלמי זה בכמה דוכתי, וכתב ללמוד מדבריו 'שאם לא מוציא הדברים מפיו' אלא מחשב בלבו אין בזה איסור. כן כתב בפסקיו לסנהדרין ס"ה ע"ב: ונראה בעיניי שאם אינו מוציא הדברים בפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי הנחשים האלה הרי זה מותר שראוי לאדם לחוש על החשש שחוששין בו הבריות כמבואר בקונטרס הראייות בראיה ז' ע"כ. ובקונטרס הראיות שם הביא את הירושלמי הנ"ל ולמד מדבריו כן, עי"ש. וכן בפסקיו למסכת שבת ס"פ במה אשה הביא את דברי הירושלמי הנ"ל, וכתב וז"ל וכבר ביארנו בפרק ד' מיתות שלא הותרו אילו הנחשים אלא כשאינו מוציא הדברים בפיו אלא מחשב בלבו ונמנע מעסקיו על ידי המעשים האלה שהרי כשאומר אל תהפוך חלוקך או אל תשב על המכבר הואיל ומוציא הדברים בפיו אסור, עי"ש. והוא לשיטתו הנ"ל שגם מניעת מעשה אסורה, ולכן למד מהירושלמי לענין הוצאת הדברים מפיו. והנה מה שקישרו ירושלמי זה לענין ניחוש - כ"נ גם מדברי רב שרירא גאון שהובאו בתשובות ופסקים מחכמי אשכנז סי' ע' [ונראה שאינו לרב שרירא גאון] שמנהג כשר שלא לתחוב סכין בפת ואין בו משום דרכי האמורי ואמרינן בתרומות בפרק האשה צריכין למיחש וכו', עי"ש.
אולם דבריהם תמוהים [וכפי שכבר הקשה בספר עלי תמר על הירושלמי פ"ח דתרומות ה"ג], שהרי הדברים הנ"ל בירושלמי אינם קשורים כלל לניחוש אלא יש בהם טעם הגיוני של היזק, וכפי שהביא את הדברים הנ"ל הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש פי"ב ה"ד-ו', וז"ל: אסור לאדם ליתן מעות או דינרים לתוך פיו שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין או מצורעין, או זיעה שכל זיעת האדם סם המות חוץ מזיעת הפנים. וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות. ולא יתן התבשיל תחת המטה אע"פ שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו. וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון שמא יפול אדם על חודה וימות עי"ש. והביאו הב"י ביו"ד סי' קט"ז ס"ה ושכ"כ הר"ן עי"ש.
והפתחי תשובה בסק"ג כתב על דברי הריא"ז הנ"ל: ועי' בתוס' ב"מ דף כ"ז ע"ב גבי הא דאמר התם כיס וארנקי לא משאלי אינשי משום דמסמני הקשו דהא הוי ניחוש ע"ש משמע דלא כהריא"ז ע"כ. אולם כבר כתב בשו"ת ויען אברהם [פלאגי] דף כ"ה ע"ב שאין ראיה מדבריהם כנגד הריא"ז, דהא מבואר ברש"י שם שהאנשים היו 'אומרים' שמי שנותן כיסו לחברו אין בו מזל, וא"כ שפיר מקשים התוס' דהא איכא אמירה ויש בזה משום לא תנחשו, עי"ש. והשד"ח בכללים מערכת הנ' כלל ל"ד הביא תירוץ זה בשם 'ראיתי מי שכתב', וכתב שדברי הפ"ת נכונים דמי הגיד לתוס' דמיירי באומרים עד שיקשו, עי"ש. ואין דבריו ברורים, דהא רש"י כתב כן להדיא וע"ז הקשו הם. נמצא שמהתוס' אין ראיה לנידון דידן האם צריך אמירה או לא.
עוד מקור בפוסקים לחילוק בין אם אומר או לא אומר נמצא בתשובת מהרי"ל סי' קי"א [שהובאה בקצרה בב"י בסי' קע"ט ס"ג] גבי צואת ר"י החסיד (אות נ'): תרנגולת שקראה כמו תרנגול ישחטנה מיד. והקשו שזה נגד הגמ' בשבת ס"ז ע"ב שמי שעושה כן הרי זה מדרכי האמורי. ונאמרו בזה ב' תירוצים - מהרי"ל כתב בש"ם מהר"א [קלויזנר] שאומרים העולם דוקא כשאומר שחטו תרנגולת 'שקראה כגבר' הרי זה מדרכי האמורי, אבל כשאומר שחטו סתמא אין לחוש. ומהרי"ל עצמו כתב [וכ"כ הב"י מדנפשיה] שר"י החסיד גורס בגמ' 'אין' זה מדרכי האמורי. והנה אם התירוץ השני היה נכון בדעת ר"י החסיד – ודאי דלא הוה לן למיפסק כותיה, משום שהגירסא העיקרית בגמ' היא כדעת רש"י והרמב"ם והריא"ז והמיוחס לר"ן ועוד וכלפנינו 'יש' בו מדרכי האמורי, משום שכ"ה בתוספתא בשבת פ"ו בכל הנוסחאות, וכ"ה במסכת דרך ארץ. ויותר מזה מפורש במשנת ר"א פט"ו, ששם מנו בנפרד את כל הדברים שיש בהם משום דרכי האמורי ואת הדברים שאין בהם משום דרכי האמורי, ותרנגול שקרא ערבית מנו עם הדברים שיש בהם, עי"ש. ושם א"א להגיד שהוא ט"ס שצריך לגרוס 'אין בהם' במקום 'יש בהם' דהא שם מסודרים כל הדברים בנפרד וכנ"ל, וע"כ הגירסא העיקרית היא 'יש' בהם משום דרכי האמורי. אולם מהרי"ל עצמו שם כתב שר"י החסיד הקשה קושיא זו בעצמו בספר הכבוד אלא שאינו זוכר מה תירוצו. ובמהדורת מכון ירושלים הובא מכת"י [וכ"ה ב'מקור חסד' על ספר חסידים בצוואה באות ס"ז] דברי ספר הכבוד, והמעיין יראה שאכן גרס 'יש' בו. ותשובתו לא ברורה, שכתב שיש לו לשים על לב ולחזור בתשובה וכו', אולם לא ברור איך עונה על הגמ'. ועכ"פ הוא לא חילק בין אם אומר 'שקראה כגבר' לבין אם אומר סתמא, וע"כ גם החילוק הזה שאמרו העולם כדי ליישב את דברי ר"י החסיד אינו נכון[2].
הרי שלא מצאנו מקור איתן לחילוק בין אם אומר או חושב בלבו. וחזינן שכל הפוסקים פשיטא להו 'מסברא' שאין חילוק, אלא שחשבו למצוא איזה ראיות [או מדברי ר"י החסיד או מהירושלמי] לחילוק הנ"ל, אולם למעשה אין שום ראיה לזה וכנ"ל.
וע"כ נראה שהעיקר הוא כדעת הב"ח והגר"א, וכפי שהעלה בשו"ת ויען אברהם [פלאג'י] יו"ד סי' ט"ו [שהובא בשד"ח הנ"ל, ובקצרה בדרכ"ת אות כ'], שאף אם נמנע מעשיית הדבר מחמת הניחוש יש בזה איסור, אלא שאינו לוקה על זה, משום דהוי לאו שאין בו מעשה.
ולכן אם הגיע לתחנת האוטובוס וראה את האוטובוס חולף על פניו, ואמר בלבו: בטח לא אצליח היום בדרכי, וחזר לביתו מחמת סימן זה – עובר באיסור של ניחוש, וכן כל כיו"ב.
ובשער רוח הקודש דף ה' ע"א כתב מהרח"ו: גם נלענ"ד חיים ששמעתי מהר"א הלוי ז"ל בשם מורי ז"ל שכאשר יצא האדם מפתח ביתו ולחוץ, אם יזדמן לפניו כלב אחד ופניו כנגד פניך ויפשוט זרועותיו בקרקע לצד ראשו ודומה כמי שמשתחוה לפניך - מורה על בשורה טובה, ואם יהפוך אחוריו אליך ויפשוט זרועותיו בקרקע - יורה ח"ו להפך ע"כ. ודברים אלו צע"ג, שזהו ממש ניחוש דאוריתא וכמו הדוגמאות שהביאו חז"ל, ולמאי כתבם? אם לסמוך עליהם ולהימנע מעשיית המעשה – ה"ז אסור וכנ"ל, ואם לא סומך עליהם – למה צריך לדעת זאת[3]? ועל זה נאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, תמים תהיה עם ה' אלוהיך, וה' לא ימנע טוב להולכים 'בתמים'.
♦
בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן
בחולין צ"ה ע"ב איתא: תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה, אע"פ שאין נחש יש סימן. אמר ר' אלעזר והוא דאיתחזק תלתא זימני, דכתיב יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו ע"כ. וכ"ה בירושלמי שבת פ"ו ה"ט: תני ר' אליעזר בן יעקב לא תנחשו ולא תעוננו אע"פ שאין נחש יש סימן. ובלבד לאחר ג' סימנים. כגון ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל. ויוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין וגו' ע"כ. וכ"ה בב"ר פרשה פ"ה סי' ה': ויאמר יהודה לתמר כלתו, א"ר אלעזר אע"פ שאין נחש יש סימן כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו [וס"ל דבתרי זמני הוי חזקה, וכפי שכתב הנזר הקודש בביאורו, עי"ש]. רבנן אמרי בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן ע"כ. ונחלקו הראשונים בביאור 'אין נחש יש סימן'.רש"י פירש: אין נחש – 'שאסור' לנחש 'ולסמוך' על הנחש. יש סימן - סימנא בעלמא הוי מיהא, דאי מצלח בסחורה ראשונה [ולמסקנת הגמ' בתלתא זמני] אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח, ואי לא 'אל ירגיל לצאת יותר מדאי' שיש לחוש שלא יצליח ע"כ. וביאר לנכון בספר יוסף אומץ [יוזפא] ח"ג פרק המצוות דיני ניחוש וסימנא מילתא אות ד': נראה לי דמה שזה לא מקרי סומך על הניחוש כיון שאינו מונע הליכתו לגמרי, רק שאינו יוצא יותר מדאי ע"כ. וכבר כתב כן היפ"ת בביאורו לב"ר שם [והוסיף שזה מה שעשה יהודה שאמר עד יגדל שלה בני ולא אמר שלגמרי לא יתן אותו לתמר], עי"ש. וכן נראה שביאר הר"ן בחידושיו שם בדעת רש"י.
והרמב"ם בפי"א ה"ה כתב: מי שאמר דירה זו שבניתי סימן טוב היתה עלי, אשה זו שנשאתי ובהמה זו שקניתי מבורכת היתה, מעת שקניתיה עשרתי, וכן השואל לתינוק אי זה פסוק אתה לומד אם אמר לו פסוק מן הברכות ישמח ויאמר זה סימן טוב, כל אלו וכיו"ב מותר הואיל ולא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה הרי זה מותר ע"כ. הרי שביאר אין נחש – כרש"י, דהיינו 'שאסור לנחש ולסמוך', דהיינו לעשות או להמנע מעשיה בעקבות זה, ואעפ"כ יש סימן דהיינו 'לשמוח או להתעצב' על מה שהיה בעבר, אבל לא לעשות או להמנע מעשייה בעתיד.
והראב"ד כתב על דברי הרמב"ם הנ"ל: אף זאת שאמרו בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן - לא אמרו לענין איסור והיתר אלא לענין סמיכה, אם ראוי לסמוך על סימניהם, ואמרו שראוי לסמוך אחר שהוחזקו שלש פעמים ע"כ. ועל דרך זה פירש הרד"ק בשמואל: ואמרו והוא דאתחזק תלתא זמני אז ראוי לסמוך עליו אעפ"י שבא מאליו ולא עשהו סימן בתחלה, אבל הנחש שעשהו סימן מתחלה לא שאלו בו שלש פעמים אלא בפעם ראשונה לבד יש סימן עי"ש. וכונתם היא כמו שכתב המאירי בסנהדרין ס"ח ע"א ביתר ביאור, וז"ל: שכל נחש 'שלא כיון אדם בו בתוך לבו מעט קודם באו' אינו ראוי לסמוך עליו חוץ מבית תינוק ואשה, ואף אלו סימן בעלמא. והוא שאמרו בהם אע"פ שאין נחש וכו' כלומר אע"פ 'שאינו נחש גמור שהרי לא כיון בה מקודם שיבא' מ"מ סימן בעלמא הוא וראוי לחוש עליו, והוא שאמרו עליו והוא דאיתחזק תלתא זימני כלומר שמאחר שהוא בא מאיליו אינו סימן לחוש עליו אא"כ בשלשה פעמים ואלו כיון עליו לעשותו סימן מקודם שיבא היה ראוי לסמוך עליו אף בפעם אחת ע"כ. ולפני כן כתב: הרי שקנה בית ומשעה שקנאה הגיעוהו פסידות 'רשאי למכרה'. הגיעוהו מאותה שעה רווחים וברכות 'והוא צריך למכור עכ"פ, ומנחש שלא למכור את הבית ומוכר משאר נכסיו על פי אותו הנחש מותר'. וכן נשא אשה ורוצה לקיימה על דרך זה אע"פ שהיה צריך לגרשה מצד אחר או ההפך. וכן הרוצה לעשות דבר ושאל לתינוק על פסוק שבפיו ונמנע מעשייתו על פיו כל זה מותר ע"כ. הרי שהוא סובר שיש סימן היינו שמותר לפעול ולעשות מעשה ע"פ הנחש הזה אע"פ שלא עשאו לפני כן, כיון שהוחזק ג' פעמים.
ולפי מה שהעלנו לעיל ע"פ הגר"א שהעיקר הוא כדעת הראב"ד והרד"ק והמאירי, ושכן הוא פשט דברי הגמ' – ה"ה גם לענין זה, שאם קרה לו מקרה מסויים ג"פ, כגון שברח לו האוטובוס ג"פ יכול לחוש לזה ולהימנע מלעשות את המעשה שרצה, וכן לגבי קניית ומכירה בית ודומיו, וכפי שכתב המאירי.
♦
פסוק לי פסוקך
בכמה מקומות בתלמוד מצאנו שאמרו לתינוק 'פסוק לי פסוקך' וסמכו על זה, כמו בחגיגה ט"ו ע"א וע"ב, גיטין נ"ו ע"א וס"ח ע"א, וכן בחולין צ"ה ע"ב בסוגיא של ניחוש. וכתבו הסמ"ג [לאוין נ"א] והמאירי בסנהדרין ס"ח והר"ן בחידושיו לחולין צ"ה ע"ב שמותר גם לסמוך על זה, עי"ש, וכפשטות הגמרות הנ"ל. והסמ"ג והר"ן כתבו שהוא סוג של נבואה [ע"פ הגמ' בב"ב י"ב ע"ב שהנבואה ניתנה לשוטים ולקטנים]. ולדעת המאירי ל"צ להגיע לזה, אלא כיון שעושה הסימן לפני המעשה – מותר.ודעת הרמב"ם שאסור לסמוך על זה אלא לעשותו סימן על העבר, וזהו בית 'תינוק' ואשה, עי"ש. והב"י הקשה על הרמב"ם כמה קושיות ויישב בדוחק, וסיים 'אבל' הסמ"ג כתב וכו', ונראה דסבירא ליה כדעת הסמ"ג. וכן עיקר, כפשט הסוגיות ורוב הראשונים.
♦
להתחיל את 'הזמן' בראש חדש
כתב הב"י בסי' קע"ד ס"ב: וכתב בסמ"ק (מצוה קל"ו) מה שנהגו קדמונינו להתחיל המסכתות בראש חודש זהו להמתין לבחורים הבאים מחוץ לעיר, ואף לסימן טוב כמו שאמרו חכמים אע"פ שאין נחש יש סימן ע"כ. וכ"פ הרמ"א שם. אולם אע"פ שמצד ניחוש באמת אין בזה איסור – מ"מ ראשונים אחרים כתבו שאין לעשות כן [וכפי שכבר הביא בספר יוסף אומץ [יוזפא] ח"ג בדיני ניחוש אות א']: ספר חסידים בסי' נ"ט כתב וז"ל ואותם בני אדם שיש להם לעשות מצוה כגון להתחיל ללמד תינוקות או להכניס במצוה אחת ואומר נמתין עד ר"ח, אע"פ שאין זה נחוש - אין זה דרך הטוב, כי מי יודע אם יחיה אם ימות בסוף החדש נמצא מת ולא קים המצוה, עי"ש. וכ"כ ר' יונה בספר היראה אות רכ"ח, וז"ל ואם יש לו לאדם לעשות מצוה כגון לחזור מסכתא או להשיב בנו אל הספר לא יאמר אמתין עד ראש חדש או עד הפסח - בכל יום וכל עת טוב להתחיל ולעשות במצות, ומי שאינו מקפיד לעולם לא יקפידו עמו, אך המקפידים השטן עומד על ימינם לשטנם להחזיקם בטעותם, עי"ש. וכתב היוסף אומץ: ואע"פ שבשו"ע כתוב דנהגו להתחיל בר"ח שאע"פ שאין ניחוש יש סימן, נ"ל דטוב להחמיר לקיים מצות עשה של תמים תהיה עם אלוקיך, עי"ש.♦
סיכום
ניחוש האמור בתורה הוא כשאדם עושה או נמנע מעשיית דברים בעקבות איזה מקרים שאין קשר בינם לבין עשיית הדבר, אלא שכך רגילים וחושבים האנשים, כגון אם צבי הפסיקו בדרך – זה אומר שדרכו לא תצליח, וכן כל כיו"ב. ואין הבדל אם אומר כן או שנמנע מעשיית הדבר ללא אמירה, וכפי שפסקו הב"ח והחס"ד והגר"א ועוד. ולכן אין לשחוט תרנגולת שקראה כמו תרנגול אף ללא אמירה.לדעת הרמב"ן וחלק מתלמידיו - אם נמנע או עושה בעקבות 'דברי חכמה', כגון ששומע ומבין שיחת דקלים או עופות, וכן חוזה בכוכבים וכדומה, אין בזה משום 'ניחוש', אולם לכתחלה אין לחפש דברים אלו משום 'תמים תהיה עם ה' אלוהיך', ורק אם שמע כבר יכול לפעול על פי הדברים האלו, וכן עיקר.
לדעת הראב"ד וסיעתו נחש האסור הוא רק כשלא עשה כן סימן לעצמו קודם לכן אלא הוא נחש קבוע בפי הכל, אבל אם עושה לעצמו סימן פרטי לפני עשיית המעשה שאם יהיה כך אעשה ואם לא – לא אעשה, הדבר מותר, וזהו הניחוש של אליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול. וכן הכריע הגר"א, וכן נראה עיקר. ואם מזכיר לפני עשיית הנחש הנ"ל את הקב"ה ומתפלל שיצליח סימנו – אתי שפיר טפי לפי דעת ר"א בן הרמב"ם ועוד ראשונים שעמו.
אם קרה לאדם הצלחה או כשלון ג' פעמים – יכול לסמוך על זה ולפעול או להמנע מהמשך עשיית אותו הדבר, ואין בזה איסור ניחוש, ועל זה נאמר בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן [לדעת הראב"ד וסיעתו הנ"ל].
לומר לתינוק פסוק לי פסוקך שרי לדעת רוב הראשונים, וכך נראה דעת הב"י. והטעם משום שהוא כעין נבואה, או לפי הראב"ד וסיעתו הנ"ל משום שעושה כן סימן לעצמו לפני עשיית המעשה.
להתחיל את הלימוד בראש חודש אין בזה איסור נחש, משום שהוא בגדר סימן טוב, אולם כיון שהדבר גורם ביטול תורה עדיף להתחיל לפני כן, מתי שאפשר, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
♦ ♦ ♦