בדין דבר שבמניין

יש לחקור אופן מצוי בו שייך גם כיום דבר שבמניין שאינו בטל. והוא, סוחר באתרוגים שמצא פסול ברור כגון חסר וכד' ולא רוצה להפסיד את הסחורה שלו, ולכן רוצה לערבו בשאר אתרוגים הנמצאים ברשותו שהם בחזקת כשרות. ויש לעיין האם אריך למעבד הכי (ומה הדין אם האתרוג היה של ערלה או מורכב וכדו').
♦
א.
הנה חשבתי בפשטות שבטל ושאינו נקרא דבר שבמניין, שהרי גם אם היהודים המקפידים לנטלו בחג סוכות, מ"מ כלפי העולם לא חשיב כלל וגרע מכל פרי רגיל, ואפילו בארץ ישראל יש רק מיעוט לגבי זה. וראיתי שעמד בזה הרה"ג שלום משאש זצ"ל בספרו מזרח שמש. שהנה לכאורה יש להקשות סתירה בדברי מרן השו"ע, שברישא משמע שאגוזי פרך חשובים בארץ ישראל דווקא, ואח"כ כתב: ולא הוזכרו אלו מפני שהם אסורין בכל שהם בכל מקום, ומשמע שהם חשובים בכל מקום. וכתב לבאר שהכוונה 'בכל מקום' הכוונה בכל מקום בארץ ישראל. והיינו דלא תימא שצריך שיהיה חשוב במדינה שלימה, כמו אגוזי פרך שחשובים בכל הארץ כולה, רק אז לא בטל מפני חשיבתו, אלא ה"ה שיכול להיות חשוב במקום מסוים. עכת"ד. ומיניה נשמע גם לנידו"ד, שיש לחוש לכאורה שחשיב דבר שבמניין, שהרי אנו דנים את האתרוג כדבר חשוב. וראה גם להפרמ"ג באו"ח (סימן תרמ"ט א"א ס"ק כ"ח) לגבי אתרוג של איסור שנתערב בהיתר במדינתינו דבר חשוב הוא ואינו בטל וכו' ובמקום שאין חשוב י"ל דבטל, ע"כ^[1]. ועי' למהר"י עטלינגער בספרו ביכורי יעקב (סימן תרכ"ו ס"ק ג') שהביא את דברי הפרמ"ג, וכתב: אכן לפי"ז מה שאינו פסול מטעם איסור אכילה אלא מטעם מצווה הבאה בעבירה וכו' יהיה מותר לבטלו לכתחילה קודם יו"ט ולדינא צ"ע. עכ"ל. וזה אע"פ שבסימן תרמ"ט ס"ק י"א כתב שאתרוג הווי דבר במניין.
♦
ב.
הרמ"א באו"ח (סי' תרע"ג סעיף א', וכ"ה בדרכ"מ הכא או' ב') הביא להלכה מש"כ בתרומת הדשן (סימן ק"ג) לגבי נר חנוכה האסור בהנאה בשאר נרות, אפילו אחד אלף לא בטיל דהווי דבר שבמניין, ע"כ. ולכאורה נשמע מזה שגם אם הוא דבר חשוב ונמנה רק בעת ההדלקה, חשיב דבר שבמניין לאסור. אולם זה רק לדעת הרמ"א, שהכריע לדינא הכא (סימן ק"י סעיף א') להחמיר כדעת רבינו ירוחם, וכמו שנראה מדברי התרה"ד גופא. אבל לפי משנ"ת שלדידן עיקר כמו שכתב השו"ע הכא וכן פסקו האחרונים, יש להקל. וכ"כ בפשיטות הרב חזו"ע זצ"ל (חנוכה עמ' קס"ה). ובפרט שגם מהרש"ל חולק על עיקר דינו של התרה"ד, וס"ל שחד בתרי בטל ולא חשיב דבר שבמניין. וראה בשעה"צ (ס"ק כ"ה) שהעלה עיקר להקל אם יש הפסד, שלא כדברי התרה"ד. וגם בנידון התרה"ד מיירי באיסור הנאה, ולא דמי לנידון לפנינו. וגם התרה"ד מיירי דווקא אחרי שכבר הדליק, וכ"כ המג"א (ס"ק ח') והט"ז (ס"ק ו')^[2].
♦
ג.
ולקושטא ראה מש"כ המאירי בביצה (דף ג ע"ב) שצריך שיהיה מין חשוב במינו, וכמו אגוזים ורמונים שחשובים הם בין בני מינם. וכן מוכח לכאורה מדברי הרמב"ם והשו"ע (וראה גם ברמב"ם בפי' המשניות, אולם אפש"ל שהוא לא דווקא אלא בא לבאר את דברי המשנה). ועפ"ז הכריע הגר"מ לוי זצ"ל (שו"ת תפלה למשה ח"ה סי' כ"ד) דמזוזה פסולה בטלה חד בתרי בכשרות. וע"ע בהוראה ברורה (ביאוה"ל הארוך בסוה"ס) שהאריכו לסתור את דבריו. ובאמת הכא נראה לצדד שאתרוג בזמנו נקרא חשוב שבמינו, שהרי האתרוגים המוצעים למכירה הם המובחרים במינם.
♦
ד.
אבל האמת תורה דרכה, שדווקא באופן כזה שהאיסור הוא קיים היום לפנינו, וכגון אתרוג של ערלה או של שאר איסורי הנאה, יש מקום לחשוש כנ"ל. אבל היכא שהיום אין איסור כלל, אין לחוש לכולם, ושפיר אמרינן דבטל. וראה ברמב"ם (פ"י מהי' כלאים ה"ו), ופסקו מרן השו"ע (סימן רצ"ט ס"א), לגבי כלאים שאם עירב צמר רחלים וצמר גמלים הכל בטל, ע"ש. והוא כבר מובא בירושלמי (רפ"ט דכלאים): א"ר אלעזר צמר ופשתים שטרפן זה בזה אסור. כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן ע"כ. וכתב הדרישה (שם) ביאור דברי הירושלמי שהוא היתר בהיתר ולא דומה לבשר וחלב וכו', ע"ש. אמנם הפר"ח כתב שאין לערב כן לכתחילה, וכבר דנו בזה האחרונים. מ"מ העיקר למעשה להקל בזה ושאפשר לערב אף לכתחילה. וכן ראה בשד"ח (מער' ב' כללים או' כ"א) שדקדק כן בדברי הרשב"א. וברור הכא שהוא הפסד מרובה שיש להקל. וזה דלא כדעת הרב צ"צ (הקדמון סי' פ'), וכבר פלי"ג ע"ד הרב מג"א ועוד אחרונים, ואכמ"ל. ועי' להגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יב"א (חי"א יו"ד סימן ל"ב). גם נראה שהרי אינו אוכל את כל התערובת בחג (הינו שאינו נוטל את כל האתרוגים שנתערבו) אלא מוכר אותם לאנשים שונים, והוא יותר צד קולא.
ועיקר חילי ממה שהתבאר בגמ' סוכה ונפסק כן להלכה בשו"ע (באו"ח סימן תרכ"ו ס"ב) שאפשר לבטל סכך כשר עם פסול. וכבר תמהו כולם והרי אין מבטלין איסור לכתחילה. וראה בב"ח שהביא מדברי המרדכי והאגודה (והוב"ד שם בט"ז ס"ק ב') לתרץ, דקודם יו"ט עדיין אינו איסור. ועוד, דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מדרבנן, ומצוות לאו להנות ניתנו, ע"ש^[3]. וזה עולה בקנה אחד עם מש"כ בס"ד. ובאמת ראיתי בפרמ"ג (שם משבצות ס"ק ב') שכתב שאין לפי"ז לבטל אתרוג האסור באחרים. והוא מיירי באתרוג שאסור באכילה (וכגון של ערלה וכד') ולכן אינו היתר אפילו אם הוא איסור מדרבנן, ע"ש. והנה תלי"ת ראיתי להגר"י לנדא ז"ל בספרו יד יהודה (בפי' הקצר והארוך ס"ק א') שכתב שגם באופן כזה שהדבר חשוב אפילו הוא בתערובת היתר, בכל זאת אמרינן דבטל, שהרי דברים חשובים אינם בטלים אינו מחמת חומר איסורן. אמנם זה לשיטתו, וכמו שביאר את דעתו בסי' ס"ט בארוכה.
♦
ה.
ולפי דברי המרדכי הנ"ל נראה להוסיף בזה טעם, שהרי הכא הוא מצווה ואפילו לא איסורי הנאה, שהרי מצוות לאו להנות ניתנו, וכל מה שגזרו חז"ל על תערובות הוא על "איסור", ולמה נאמר דיגזרו רבנן לבטל המצווה^[4]. אמנם הפרמ"ג (סימן צ"ט שפת"ד או' י"א) מיאן לקבל את דברי המרדכי להלכה וס"ל שגם לגבי מצווה אמרינן דבטל. ובסו"ד כתב: ויראה דאסור כיון דאי מבטל ליה שרי באכילה, תו אתי למימר דשרי לבטל באכילה ע"כ. ונראה שגם לפי"ד שאין ביטול לגבי מצוות, אם האתרוג מורכב או פוסל אין סיבה שלא יתבטל שהרי הוא מותר באכילה. שוב ראיתי להרב שד"ח (מע' הא' כללים או' ג') שביאר בדברי הפרמ"ג שאין לסמוך על סברה זו של ביטול במצווה. אמנם כתב שאין לסמוך ע"ז אלא לסניף בעלמא, ע"ש. אמנם ראה להגרי"ח ז"ל בשו"ת תורה לשמה (שאלה קפ"ה) שהעלה להלכה כדברי המרדכי הנ"ל שאין לחוש לביטול איסור לגבי מצווה, אבל אם יכול להגיע להנאה יש להחמיר. וראה בספר הק' בא"ח (ש"ר אחרי קדושים ה"ט) שכתב לגבי מים הפסולים לנט"י שמותר לערבן לכתחילה במים כשרים. ומקור הדברים כבר במג"א (או"ח ק"ס סק"ז) ושו"ע הגר"ז (ס"ק ח') ומשנ"ב (שם ס"ק כ"ג). וכן ראה להרב פתח הדביר (או"ח סי' ש"ב) מש"כ לגבי ביטול מי רגליים. ומש"כ בשו"ע או"ח (סימן רי"ז סעיף ח') לשון 'נתערב' לכאורה נראה שהוא ל"ד וה"ה שיכול לערבו בידיים. וצ"ע. ומשמע מכל הנך שאין לחוש לגבי מצווה היכא שאין לו הנאה, ולכן נראה להתירה בנידו"ד. ופשוט.
♦
ו.
ומכיון שהוכחנו שכלל לא חשיב איסור וקודם החג הוא היתר גמור, לא איכפת לן שהוא דבר שבמניין. וכמו שהתבאר בשו"ע (סי' ק"א ס"ג) דתרנגולת בנוצתה לא חשיב חתהר"ל, ואע"פ שלאחר מכן תיקנוה והיא כן ראויה, דכיון שבטלה בטלה. וע"ש בש"ך (ס"ק ט') דכן הוא הדין גם לגבי דבר שבמניין. אבל יותר נראה לומר דלא חשיב כלל דבר שבמניין, שהרי אינו איסור עצמי. וה"ה אם היה אתרוג מורכב שנתערב, ואם היה האתרוג של ערלה או שאר איסורי הנאה יש לדון. וראה להפרישה (סימן ק"ב או' ב') שהקשה ע"ד הטור מדוע ביצה שלימה אינה בטילה משום דשיל"מ, והרי היא דבר שבמניין ואינה בטילה משום כך. ותי' שכל מה שאנו אוסרים מטעם שדרכו להימנות הוא דווקא באופן שיש עליו שם איסור גמור. והביא את דבריו הפרמ"ג (משבצ"ז ס"ק ב' ד"ה תשובה) וכתב שסברתו טובה ע"ש. ולפי זה נראה לומר שאין לדון כלל מצד דבר שבמניין בכה"ג, שהרי אינו איסור גמור כערלה וכיוצ"ב^[5].
♦
ז.
גם יש לדעת הרב הק' פר"ת (ס"ק ג') שכתב שדווקא אם הוא איסורי הנאה, אבל סתם איסור מדרבנן, גם אם הוא חתיכה הראויה להתכבד או דבר שבמניין וכו' בטלים, ע"ש. ובהגהות חת"ס (לעיל סי' ק"א) כתב להקל בתרי דרבנן. אמנם דעת השו"ע (בב"י סי' ק"א) והפוסקים לא כן, אלא גם איסור דרבנן לא בטלים. ועכ"פ חזי לצירופא. וראה גם מש"כ בספר חוקת הפסח (סי' תמ"ז ס"ק כה) בשם הרב משחא דרבותא (סימן תמ"ז) לגבי מצה שנתחמצה ונתערבה במצות קודם הפסח, דמותרת, אע"ג דהמצה חשובה, היינו דווקא במצה כשרה, אך עתה שהיא אסורה לפסח אזלא לה כל חשיבותה, והרי היא כשאר חמץ בעלמא ע"כ. וע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ג (או"ח סי' ל"ג).
♦
ח.
ומו"ר ראש הכולל שליט"א הביא מדברי הרמ"א (סימן צ"ח סעיף ד') שאם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל, צריך ליתן שם מים צוננים, וטבע החלב להקפיא ולצוף מעל המים ויסירנו משם ע"כ. ורצה לומר לפי זה שלא יועיל ביטול כיון שאפשר לבררו. ולענ"ד אפש"ל שבאמת אם יכול לעשות פעולה פשוטה כההיא להתיר את התערובת מחויב לעשות כן, אבל הכא הוא טרחא גדולה ולכן אין צריך (ועי' גם בדברי הפרמ"ג במשבצ"ז ס"ק ו'). וזה מוכח לכאורה מהמבואר בדברי השו"ע (סימן ק"ב סעיף ג') לגבי כלי שנאסר שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב. וכדברי הרשב"א. וזה אע"פ שיכול להגעיל את כולם, מפני שזה נחשב טרחא מרובה, וכן הוצאת ממון כתבו אחרונים דמוכח שנחשב כמו טירחא (וגם הכא להעמיד אנשים שיבררו איזה אתרוג פסול, עולה ממון רב). וכן ביאר את מח' הרשב"א והרא"ה בשערי יושר (שער ג' פרק י"ט). וכן ראה להרב ערוה"ש (סימן ק' סעיף ז') לעניין תערובת ביצת אפרוח בשאר ביצים שאם לא היה בריה היה בטל, כיון שיש טורח רב לבדוק כל הביצים בעיון וכו' ע"ש. ולכאורה הוא מח' הט"ז והש"ך לגבי עכברא בשיכרא המבואר בסי' ק"ד. והארכנו בזה במקומו, ואכמ"ל.
ותלי"ת ראיתי שכן כתב הגאון פלתי ז"ל (שם, ס"ק ו') ע"ד הרמ"א שאם המאכל מתקלקל ע"י כך יש לצדד להקל, וראייתו מהמבואר בסי' ק"ב לגבי כלים הבלועים מאיסור. וכן ראה בחכמת אדם (כלל נ"א סעיף ב') שכל דין נתינת המים שכתב הרמ"א הוא רק למצווה בעלמא ע"ש. ועי' גם בספר דרכי תשובה (סימן ק"ט ס"ק ל"ט) שהביא בשם הגאון חקרי לב (ח"א יו"ד סי' צ"ד) שאין צריך לטרוח אחרי אומן הבקי שיוכל להכיר. ולפי"ז ה"ה הכא אין צריך להעמיד אנשים מומחים כדי שיבדקו. וראה גם במשמרת הבית להגרמ"מ קארפ שליט"א (עמוד נ') שאי"צ לחפש בזכוכית מגדלת, והביא כן משמיה דהגריש"א והגרשז"א זצ"ל. ע"ש.
♦
ט.
וכשיצאתי לחופש'י ראיתי בזה לאחד מן הקדמונים בספר לב מרפא (הנדפ"מ עמוד כ"א) שדן ממש לגבי אתרוג ערלה שנתערב בין שאר אתרוגים כשרים, ולא זכר כלל מדין דבר שבמניין, ונראה שס"ל שאתרוג כלל לא חשיב דבר שבמניין, וצריך להבין מדוע. אמנם ראה מה שהשיג ע"ד בשו"ת מילי דעזרא (או"ח סי' ז') להחכם מוהר"ר עזרא הכהן טראב זצ"ל ראב"ד דמשק. ושם הביא בשם ספר יד דוד- די בוטון ז"ל (בחי' על הטור או' ז'), שאם נמכר אחד אחד לא נחשב דבר שבמנין, וכל החשיבות הוא רק אם נמכר כמה. וע"ש שכתב שלא מצאנו לפוסקים אחרים שזכרו סברא זו. אולם אני מצאתי לו חבר, והוא הגאון בית הלוי בשו"ת (ח"ב סימן ל"ה או' ו') שדן לגבי תרנגולת שלא הווי דבר שבמנין משום דרוב פעמים מוכרים תרנגולת ביחידות, ע"ש. וראה בפ"ת (ס"ק א') וז"ל: ודע כי טעמא דו' דברים הוא משום דבר שבמנין כי הרבה דברים אינם חשובים ודרכם לימנות תמיד לצד שכך נוחים במכירתם או מאיזה טעם שיהיה, אלא דבר שבמניין הוא אם יש במינו שנמכרים שלא במניין ובאותו המין עצמו, כשהיו חשובים כהא דרמוני באדן דאפילו נמכרים שאר הרמונים בליטרא והללו נמכרים במנין זה יורה על חשיבתו עכ"ל. ועיין גם להרב שדי חמד (מע' ד' מינים סימן א' או' י"ג). ויעוי' בשו"ת הרד"ד (או"ח א' סימן מ"ב) מה שדן לגבי אתרוג מורכב שנתערב בשאר כשרים, וסיים שאין תקנה אלא למכרו שתים שתים, ע"ש. ובספר ביכורי שלמה ח"א (סימן כ"ה או' קמ"ה) ראיתי שדן לגבי אתרוג מורכב שנתערב בכשרים, והביא את דברי התרוה"ד (שהובא לעיל) לגבי נר חנוכה. ולאמ"כ כתב לחלק כמו שכתבנו, דדוקא התם שהוא בעת המצווה עצמה, אבל הכא הוא קודם זמן מצוותו. אבל הוא סובר שאין לומר דין ביטול בהיתר בהיתר. אבל לדידן בני ספרד יש להקל בזה כנ"ל. ויש להתפלפל בדבריהם ועוד חזון למועד אי"ה.
♦
מכל הלין שמענו להלכה כמה פרטי דינים חשובים בדין דבר שבמניין בפרט, ושאר דיני תערובות. ויתבאר לפנינו אחת לאחת:
א. באופן שנתערב אתרוג של ערלה וכלאי הכרם וכד', שהוא אסור באיסור גמור מצד עצם הדבר, איסור חמור לערבו לכתחילה בשאר אתרוגים כשרים, מצד ביטול איסור לכתחילה, וגם מפני שהוא לכאורה בגדר דבר שבמניין שאינו בטל מדרבנן. (יש לדון לגבי דיני ממונות אם רשאי, ואם עשה כן ונתגלה אם יש בו חיוב ממון. ואם יש בו איסור ל"ת של לא תונו איש את עמיתו).
ב. אולם באופן שמצא אתרוג פסול, אפילו אם הוא באופן ודאי כגון חסר וכד' [יש להדגיש שכל הנידון מתחיל רק באופן כזה שיודע בוודאות שיש איסור, אבל אם הוא רק בחשש איסור, אפילו איסור גמור מדינא, אמרינן ספק דרבנן לקולא (ראה ש"ך בכללי ס"ס סעיף י"ז)]. נלענ"ד שיכול לערבו גם לכתחילה, ואין בו משום ביטול איסור לכתחילה, ואף לא מדין דבר שבמניין.
ג. אע"פ שלכאורה היה נראה שאתרוג חשוב מאוד ומבוחר אפילו במינו, ואינו נמכר לפי משקל כלל. ודין הוא שלא יתבטל. אבל נראה יותר שהרי בעת שמבטלו דמי לביטול היתר בהתיר, שאינו "איסור" כלל. ובכלל צ"ע מה"ת לחדש דין דרבנן שלא יוצא בזה יד"ח, והרי מצוות לאו להנות ניתנו, וכמו שהבנו מדברי המרדכי לגבי ביטול סכך בערב סוכות המבואר באו"ח סימן תרכ"ו. וראה בפנים שהבאנו מדברי היד יהודה שרוח אחרת עימו, וס"ל שכיון שאנו דנים מצד החשיבות, גם אם הוא היתר יש לאסור. אולם ביארנו יפה, שכלל לא איכפת לן במה שהוא דבר חשוב, כיון שאין איסור כלל היום, וכן עולה מדברי הש"ך בסי' ק"א.
ד. גם הובא מדברי הפרישה והפרמ"ג שגם דבר שבמניין אינו אלא "באיסור גמור" שאז מראה על חשיבות, ולא באופן שהאיסור הולך. ולפי"ז היה נראה לומר דאין לאתרוג חשיבות, שהרי אינו באיסור תמיד, וכבר ביום השני "האיסור" פנה והלך לו.
ה. לחיזוק העניין נראה כמה צירופים. והוא מדברי כמה אחרונים שדבר שבמנין הוא רק אם נמכר במינו, ובאתרוג נמכר רק באחדים, ולפי אותן דעות לא נחשב כלל דבר חשוב לעניין זה. (והאמת שכן נראה לומר מסברה, שהרי אינו נמכר אחד אחד מחמת "חשיבותו" אלא רק מפני שככה יוצא יד"ח המצווה, ואם התורה הייתה מצווה לקחת ב' אתרוגים היו קונים ב'.) וראה בספר חזו"ע (פסח ח"ב עמוד עט) דמהני ס"ס גם לצאת יד"ח מצוות עשה, והביא מש"כ בספר מחזה אברהם - זווין (סי' קמג). וגם לפי"ז עלה בידינו מזור ליישב דברי אחד מקדמאה והוא הרב לב מרפא. ועוד נראה בזה שלא חשיב כלל שאפשר לברר האיסור וכמו שכתב הרמ"א בסי' צ"ח, שהרי הוא טרחא מרובה. וכן כתבנו להוכיח מדברי השו"ע והפוסקים.
כתבתי מה שנראה לפענ"ד, ולא הגעתי להוראה כלל. בריך רחמנא דסייען מרישא עד כאן, וא"ש את"מ. וצוי"מ אמן.
♦ ♦ ♦