כתב הרמב"ם בהל' שחיטה פי"ב ה"ח בדיני אותו ואת בנו: "אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד שנא' ושור או שה" וכו'. ובמגיד משנה שם כתב דפשוט הוא בברייתא דאתי למעט חיה. אולם לשון הר"מ משמע דממעט שחיטת בהמה טמאה מאיסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד, שהרי כתב דהאיסור נוהג בבהמה "טהורה" בלבד. וצ"ע, דבלא"ה בטמאה ל"ה שחיטה כלל אף לטהר מידי נבילה, ומהיכי תיתי דיהיה בשחיטת טמאה חיוב על שחיטת אותו ואת בנו.
ויש להעיר כיו"ב בדברי התורת כהנים בריש פרשת מצורע לענין צפורי מצורע, דממעטי' מקרא דטהורות "ולא טמאות". וצ"ע הא דבעי' קרא למעט הבאת צפורי מצורע טמאות, דהא כיון דכתיב בקרא "ושחט" את הצפור וגו', על כרחך בעי' צ"מ טהורות, דבטמאה ל"ה שחיטה. ודוחק לומר דהמיעוט קאי רק לענין הצפור המשולחת.
ונראה בזה, דאיתא בחולין פה. גבי כסוי הדם דממעטי' עוף טמא מכסוי מקרא דאשר יאכל, ובחי' רע"א שם הקשה דהא בעוף טמא ל"ה מעשה שחיטה כלל, ומהיכי תיתי דיהיה חייב בכסוי. ונראה לומר דבר חדש בזה, דגם בשחיטת בהמה טמאה חשיבא שחיטה אלא דלא אהני מחמת שהבהמה טמאה, אבל נחשב למעשה שחיטה ולא הוי כנחירה בעלמא, ולהכי סד"א לחייב בכסוי הדם. ובקהל"י בחולין שנדפס בסוף ימיו בהשמטות שם [ובמהדו"ח נדפס בחולין סימן כא אות ה] כתב כן בישוב קו' הרע"א.
ונ"ל להוכיח כן מבכורות י: דאמרי' דהשוחט את העורב להתלמד דהוי דם שחיטה להכשיר. וע"ע חולין קכא גבי שחט ישראל בהמה טמאה מפרכסת דמטמאה טומאת אוכלין. וע"כ דמקרי שחיטה. וכ"נ בכס"מ טו"א פ"ג ה"ד עי"ש. ומעתה ניחא התו"כ, דאף דכתי' שחיטה בצ"מ, סד"א דיכול להביא גם צ"מ טמאות, ולהכי ממעטי' טהורות ולא טמאות. ובזה מיושבים דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דחיוב אותו וא"ב נוהג רק בבהמה טהורה. והיינו דסד"א דכיון דגם בבהמה טמאה הוי מעשה שחיטה אלא דלא אהני, אבל ל"ה כנחירה בעלמא, וסגי בזה לחיוב שחיטת אותו וא"ב. ועי' כמ"כ בר"מ פ"ב משחיטה ה"ב גבי שחיטת חולין בעזרה דאסורין בהנאה, וכתב הר"מ אבל הנוחר בעזרה וכו' והשוחט בהמה וחיה ועוף הטמאים בעזרה הרי אלו כולן מותרין בהנייה, ומקורו בתוספתא פ"ב דחולין. ומוכח דחשיב מעשה שחיטה גם בטמאה.
♦

חיוב שחוטי חוץ

ובפי' רבינו חננאל למסכת יומא בדף סג: כתב לפרש בהא דאמרי' בגמ' שם על שחוטי חוץ ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן שומע אני אפי' קדשי בדק הבית, דבשחטן בחוץ חייב, וכתב הר"ח כגון בשחט בהמה טמאה וכיוצא בה שאין ראויין למזבח כדכתיב ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב וגו' הנה נקרא קרבן, דברים שאינן ראויין למזבח ת"ל ואל פתח אהל מועד לא הביאו בעינן דבר הראוי לפתח אהל מועד וליכא עכ"ל. והו"ד בתוס' הרא"ש ביומא שם. ולכאורה הוקשה לרבינו חננאל דאם הוי בהמה טהורה שהקדישה לבד"ה, כיון דדינו הוא דאינו יוצא מידי מזבח וחייב להקדישו למזבח, ה"נ חייב בה משום שחו"ח[1]. וצע"ג, דהא בבהמה טמאה ל"ה מעשה שחיטה כלל אלא הוי כהריגה, ומהיכי תיתי לחייב בה משום שחו"ח. וראיה מוכחת מדברי רבינו חננאל כדברינו, דגם בבהמה טמאה ששחטה נחשב מעשה שחיטה, וכמש"נ. וראה עוד מה שכתבתי בזה בהערותי על פי' רבינו חננאל למסכת יומא הנדפס מחדש מכ"י בשנת תשנ"ג בהוצאת מכון לב שמח [ווגשל] עי"ש.
ועדיין צ"ע בדברי הר"ח, דלכאורה לחיוב שחו"ח בעי שחיטה המתרת באכילה, וא"כ איך סלקא דעתך דבשוחט בהמה טמאה בחוץ יהא חייב משום שחו"ח. ונראה דבחיוב שחו"ח חיובה הוא מדין עושה עבודת קדשים בחוץ, ולא רק משום מעשה שחיטה בחוץ. ואכן במקדש דוד בסימן כז אות ח חקר בזה, והביא מח' ראשונים אם החיוב הוא משום עבודה בחוץ או משום מעשה השחיטה בחוץ. ועי' בתו"י יומא לט: דמבואר דהחיוב הוא משום עבודה בחוץ. ובהערותי על הרשב"א חולין מהדורת מוה"ק בדף כט: הערה 86 הבאתי דנ"מ בזה למח' הראשונים אם חיוב מליקה בחוץ הוא גם בסימן אחד. וע"ע מש"נ בזה בכנסת ראשונים זבחים קיא: בהערות בסו"פ השוחט והמעלה עמוד רלח. ולפ"ז שפיר סד"א דגם בשחט טמאה בחוץ, אף דאינה שחיטה המתרת, מ"מ יהא חייב מדין עבודה בחוץ[2].
והנה הרמב"ם בהל' פסוה"מ פ"א הי"ח כתב דשחט מיעוט סימנים בחוץ וגמרם בפנים פסולים או ששחט מיעוטן בדרום וגמרן בצפון פסולין שהשחיטה ישנה מתחילה ועד סוף עכ"ל. ואכן מקור הרמב"ם דבשחט מיעוט סימן בחוץ הוא חייב הוא מגירסת רבינו חננאל ביומא שם כגון ששחט מיעוט סימנים בחוץ וגמר רובו בפנים וכו'. ובדק"ס ביומא שם אות נ כתב דלא מצא חבר לגי' זו, ולא ראה את פי' הר"ח והרמב"ם הנ"ל.
וצ"ע, דבהל' מעה"ק פ"ז ה"ו כתב הרמב"ם דהמולק עולת העוף סימן אחד למטה וסימן אחד למעלה פסולה. ומשמע דוקא סימן אחד פסול אבל מיעוט סימנים למטה כשרה, וכמש"כ בראש יוסף בחולין שם ובפרמ"ג בפתיחה להל' שבת וברע"א בגליון הרמב"ם שם. ובפשוטו צריך לחלק בין שחוטי חוץ למליקת עולה למטה - דבשחו"ח הפסול הוא מה ששחט בחוץ, ובהא סגי במיעוט סימנים. משא"כ במליקת עולה למטה, הפסול אינו במה שמלק למטה אלא במה שלא נעשה למעלה. ולהכי בהא בעינן דוקא סימן שלם, דהוא מעשה המכשיר בחטאת העוף. אבל מיעוט סימנים אינו פוסל, דכיון דהשלים למעלה הרי הושלמה מליקת העולה למעלה. אמנם הרמב"ם בפ"א שם הנ"ל כתב דבשחט מיעוט סימנים בחוץ דחייב, וע"כ הביאור הוא דבשחו"ח דהחיוב הוא משום עבודה בחוץ, ולהכי חייב גם על מיעוט סימנים. ולהכי הוסיף הרמב"ם שם גם שוחט מיעוטם בדרום וגמרם בצפון דפסולה, ומשום דבעי דכל עבודת שחיטת קדשי קדשים תהיה בצפון. אמנם הרמב"ם בהל' שגגות פ"ד ה"א כתב דחיוב שחו"ח הוא עד שישחוט שנים או רוב שנים. והמאירי ביומא שם הביא בזה מח' ראשונים והסיק דגם במיעוט סימן בחוץ פסולה. וצריך לחלק בשי' הרמב"ם, דאכן גם במיעוט סימן בחוץ פסולה, דבעי' דכל השחיטה תהא בפנים, דעבודת השחיטה מקדשת את הקרבן והדם, ובעינן שתהא שחיטת פנים. [ראה מה שביארתי בזה בהערותי על השיטה מקובצת מנחות הנדמ"ח במהדו' מוה"ק בדף ט.] אבל חיוב הכרת על שחיטה בחוץ היינו דווקא בשחט רוב סימנים, דהוא המכשיר. וכ"כ באור שמח על הרמב"ם בהל' פסוה"מ שם. ובאו"ש בהל' מעה"ק פי"ח ה"י והי"ב הביא את דברי רבינו חננאל ביומא הנ"ל דחייב בחוץ גם על מיעוט סימנים, ותמה בדבריו. וע"ע ביד אברהם בשו"ע יו"ד סימן ה ס"ג, ובמנ"ח מצוה קפו, ובקר"א זבחים ל. ובחי' רבי מאיר שמחה בחולין כט:, וציינתי את הדברים בהערותי על פי' הר"ח שם הנדמ"ח.
[וזכיתי לקבל על כך מכתב מהגאון רמ"מ שלוזינגר זצ"ל בעל משמר הלוי מתאריך מוצש"ק עקב י"ט מנחם אב תשנ"ג כדלהלן: במוצש"ק נחמו בשיעור בירחי כלה ביומא דף סג הגענו לרבינו חננאל שמתרץ כגון ששחט מקצת וכו' ועמדנו משתוממים בביאור הדברים ולא ידענו אל מי נפנה ולא ידענו שהאו"ש מדבר מזה, והנה בשבוע זה קבלתי את ספרו החדש של כת"ר על רבינו חננאל יומא, ומיד ראיתי שם מש"כ כת"ר בזה ואורו עיני ושמח לבי, והנני מודה מאוד לגאון גדול בתורה כמותו שבשפלנו זכר לנו והמציא לי את הספר הקדוש הזה בעידנא דכה זקיקנא ליה, השי"ת ימלא כל משאלות לבכם לטובה. ע"כ המכתב.]
♦

שחיטת שור הנסקל ובהמת עיר הנחדת

והנה מאירי שלהי סנהדרין כתב על בעית הגמ' שם קיב: אם בבהמת עיר הנדחת ששחטה מהני לטהר מידי נבילה, דיראה לי דה"ה דמבע"ל גבי שחיטת שור הנסקל. ותמה עליו באחיעזר ח"ג סימן נא, דהרי להדי' במתני' דחולין פא: דהשוחט שוה"נ לחכמים חייב משום אותו וא"ב דשחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. וע"כ דבשוחט שוה"נ הוי שחיטה לטהר, דאל"כ אינו חייב עליו משום שחיטת אותו וא"ב. ויעוי' ברע"א ב"ק מא. שדן מעצמו בענין שחט שוה"נ אם מהני לטהר. וכן בשפ"א פסחים כב: נקט דל"ה שחיטה לטהר כיון דהתורה אמרה בה דין סקילה. וצ"ע מהך מתני' דחייב בשחיטת שור הנסקל משום אותו וא"ב.
ונראה דס"ל להמאירי דהא דלחכמים בשחיטת שוה"נ חייב משום אותו וא"ב, היינו משום דאף דאינה שחיטה המתרת ל"ה חסרון במעשה השחיטה, ולהכי חשיבא שחיטה לחיוב אותו וא"ב. ואף לפי הספק במאירי דלא מהני שחיטת שור הנסקל לטהרו מידי נבילה, מ"מ מאחר דל"ה חסרון במעשה השחיטה עצמה, אלא מחמת דהחפצא הוי שוה"נ שדינו בסקילה, ולהכי אין השחיטה מטהרת, דדין סקילה מפקיע תורת היתר שחיטה מיניה, כמו דבבהמת עיה"נ מבע"ל בגמ' סנהדרין שם דדין לפי חרב מפקיע היתר השחיטה. אך מ"מ לענין חיוב אותו וא"ב סגי בכך דהוי מעשה שחיטה, ולהכי חייב. ומוכרח כן מהא דלהרמב"ם הנ"ל סד"א דגם בבהמה טמאה איכא חיוב אותו וא"ב, וע"כ משום דבטמאה הוי מעשה שחיטה, וסגי בזה לחיוב אותו וא"ב וכדפי'. וכיו"ב נראה לענין חיוב דו"ה, דבב"ק קו מבואר דבגנב ושחט שוה"נ היה חייב בתשלומי ארבעה וחמשה ככל גנב וטבח, אלא דפטור מטעם דהוי אסורי הנאה ולאו דמריה קטבח. ולהמאירי מוכרח לומר דכיון דהוי מעשה שחיטה, אף אם לא אהני לטהר מידי נבילה, נחשב טביחה לחיוב דו"ה.
והנה הרמב"ם סופ"ד ממאכ"א הכ"ב כתב גבי אסו"ה דשוה"נ דנאסר "ונעשה כבהמה טמאה". וצ"ב כוונת הר"מ במש"כ לדמות איסור הנאה דשור הנסקל לבהמה טמאה[3]. ומצאתי לשון דומה ברמב"ם פ"ד מהלכות ע"ז הי"ב, שכתב בהמה של עיר הנדחת שנשחטה אסורה בהנאה כשור הנסקל שנשחט, ועי"ש בכס"מ. ותמה הפר"ח על כוונת הר"מ לדמות שחיטת בהמת עיר הנדחת לשוה"נ. עוד תמה הפר"ח דהרמב"ם השמיט בעי' הגמ' בשלהי סנהדרין אם שחיטת בהמת עיר הנדחת מטהרת מידי נבילה, וכן תמהו בערל"נ ובליקוטי הלכות בסנהדרין שם.
ונראה דאכן הרמב"ם בא לרמז כאן דהוא פוסק דשחיטת בהמת עיה"נ אינה מטהרת, וזש"כ דהוי כשור הנסקל שנשחט, היינו כחידושו של המאירי הנ"ל דשוה"נ ששחטו אינו מטהר מידי נבילה, וזש"כ הרמב"ם דשוה"נ הוי כבהמה טמאה. [וכ"נ במרכבת המשנה שם, וע"ע בשו"ת יד אליהו סימן לה, ובמנ"ח במצוה נב, ובהעמק שאלה על השאילתות שאילתא פח אות ב.] ולפ"ז י"ל דגם מש"כ הר"מ בהל' ע"ז גבי עיה"נ דהוי כשוה"נ, כוונת הרמב"ם במש"כ דהוי כשוה"נ, לומר דהשחיטה בעיה"נ לא מהני לטהר, ופסק בבעית הגמ' דל"מ לטהר, וכמש"כ.
ובמנ"ח במצוה תסד אות לב ד"ה שוב כתב איפכא, דהר"מ פשט לבעי' ר"ח בשלהי סנהדרין גבי שחט בהמת עיה"נ, מהא דאמרי' בחולין קמ. דבצפורי מצורע ממעטי' צפורים דעיה"נ. וכן פסק הרמב"ם בהל' טומאת צרעת פי"א ה"ח. ואם בעיה"נ השחיטה ל"מ לטהר, תיפ"ל דבצ"מ כתי' ושחט. ומהך סוגיא הוכיח הרמב"ם דמהני שחיטת עיה"נ לטהר. וכ"כ הרע"א החדשים בחולין שם, ובבית הלוי ח"ג סי' כו אות ד, ובמלבושי יו"ט ח"ב סימן כו. וצ"ע בדבריהם, דהרי אף דבצ"מ כתי' שחיטה, מ"מ חזינן בתו"כ הנ"ל דבעי' קרא למעט צ"מ טמאות. וע"כ דלא בעי' בצ"מ שחיטה המטהרת בפועל, אלא דליהוי מעשה שחיטה, דמצד השחיטה היה ראוי לטהר מידי נבילה, אף אם בפועל לא מהני מצד החפצא. וא"כ ה"נ שחיטת צ"מ של עיה"נ, אפי' אם נאמר דאינה מטהרת, מ"מ הוי מעשה שחיטה, וסגי בכך לקיום דין שחיטה הנא' בצ"מ, וכמש"נ.
♦ ♦ ♦