א.
בשו"ע תרע"ג ב' וכן אם לאחר שהדליקה בא לתקנה וכיבה אותה בשוגג אינו זקוק לה, וכתב הרמ"א ואם רוצה להחמיר ע"ע ולחזור ולהדליקה, אין לברך עליה.
והמקור לזה הוא מדברי הרשב"א (בתשובה ח"א סי' תקלט, והובא בר"ן בפרק במה מדליקין) וז"ל: שאלת מה שאמרו גבי נר חנוכה כבתה אין זקוק לה. אם לאחר שהדליק בא לתקנה וכבה אותה בשוגג אם חייב להדליקה פעם שנייה או לאו, ואם יחזור וידליקנה צריך לחזור ולברך או לא, תשובה מסתברא שאינו חייב להדליקה דהוה ליה ככבתה דהדלקה עושה מצוה וכבר הדליקה. ואם בא להדליקה אינו מברך עליה דמצות הדלקה כבר עבדה. עכ"ל. והרשב"א דייק זאת מלשון הגמ' דכבתה אין זקוק לה, היינו שכבתה מאליה, וכן כיבה בשוגג הוי כמו שכבתה מאליה, הא אם הוא כיבה חייב לחזור ולהדליק.
ומדוייק ברשב"א דדוקא אם כיבה בשוגג אינו חייב להדליק שוב, אך אם כיבה במזיד חייב להדליק. וכ"כ הפרמ"ג (א"א ס"ק י"ב) והביא דבריו השעה"צ (תרע"ג ס"ק ל"ב), וז"ל: היינו, בין שנכבה בשוגג או במזיד, ואפילו כשכבה במזיד דבודאי מחוייב לחזור ולהדליק, מכל מקום לא יברך. עכ"ל. ויל"ע מהי"ת שיהיה חייב להדליק שוב היכא שכיבה בידיים, מאחר שכבתה אין זקוק לה, ומאחר שלהאי מ"ד כבר קיים את המצוה בהדלקה.
עוד יש לדייק ברשב"א דמה שלא מברך אם בא להדליקה הוי רק באופן שכיבה בשוגג, דאזי כל החיוב להדליק הוא רק משום חומרא, ומדוייק דאילו כיבה במזיד, דאזי חייב להדליק מעיקר הדין, יהיה חייב גם לברך. וכן משמע דלמ"ד כבתה זקוק לה חייב לברך על ההדלקה.
♦
ב.
ובכדי לעמוד על ענין זה יש לברר את הסוגיא דכבתה אין זקוק לה.
דאיתא בשבת דף כ"א אמר רב הונא פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת - אין מדליקין בהן בחנוכה, בין בשבת בין בחול. אמר רבא מאי טעמא דרב הונא - קסבר, כבתה זקוק לה, ומותר להשתמש לאורה. ע"כ. ופירש רש"י את ב' הדינים דחידש ר"ה - א] דהטעם שאין מדליקין בהם בחנוכה בחול משום שכבתה זקוק לה, הלכך צריך לכתחלה לעשות יפה, דילמא פשע ולא מתקן לה. ב] ולגבי מה שאין מדליקין בהם בשבת חנוכה, משום שמותר להשתמש לאורה - הלכך בשבת אסור, שמא יטה לצורך תשמיש.
והקשו בתוס' (בדף כ"א ע"ב) מנ"ל לרבא דלר"ה מותר להשתמש לאורה, שמא ר"ה אמר רק דבר אחד, דאותו הטעם שאמר ר"ה לגבי שאסור להדליק בו בחול, דכבתה זקוק לה, וחיישינן שמא יפשע ולא ידליק, מה"ט נמי אינו מדליק בזה בשבת משום ששכבתה זקוק לה, ואסור להדליק בשבת. ותירצו התוס' שמדוייק בדברי ר"ה דאמר בין בחול בין בשבת דב' טעמים איכא.
אמנם הרמב"ן שם (דף כ"א ע"א) כתב ליישב קושיא זו באופ"א וז"ל: ואיכא למימר דס"ל לתלמודא כיון דבשבת א"א להזקק לה לא חיישינן ומדליקין בכל השמנים דכיון שאפשר שלא יכבו אף על פי שפעמים שכבין לא איכפת לן, ושבת למ"ד כבתה זקוק לה דינו שוה לחול למ"ד כבתה אין זקוק לה כשם שבחול מותר להדליק בשמנים הללו ואם כבו אין זקוק לה אף בשבת כן לדברי הכל, ואין מחזרין להדליק בפתילות ושמנים אחרים, שבשבת לדברי הכל כבתה אין זקוק לה ואין לך בה אלא מצות הדלקה בלבד. עכ"ל. הרי מבואר בדבריו דגם למ"ד כבתה זקוק לה הוי רק בחול, אך בשבת לכו"ע כבתה אין זקוק לה. וצ"ב, מ"ט בשבת כבתה אין זקוק לה.
וכן מבואר ברש"י, דכתב שלר"ה כבתה זקוק לה וחיישנן שמא יפשע ולא ידליק, וכתב הפנ"י דלפי"ז מיושבת קושיית התוס' אמאי מוכרח דאיכא ב' חידושים, משום שכל החשש הוא דילמא פשע ובשבת שלא שייך הענין דדילמא פשע ולא ידליק. וז"ל: כיון דבשבת אם כבתה אי אפשר לתקן וכמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות אלא על כרחך דפשיטא ליה לתלמודא דלכו"ע אם כבתה באונס וישכח מלתקן לית לן בה כיון דסתמא לא שכיח שיכבה דהא בשבת דעלמא נמי לא אסרינן להו משום האי חששא דשמא יכבה ויתבטל שלום בית אלא משום שמא יטה. עכ"ל. הרי שמבואר בדבריו נמי דכל הדין כבתה זקוק לה הוא רק בחול ולא בשבת.
♦
ג.
והביאור בכ"ז ע"פ הגדרת דין כבתה זקוק לה. דלפו"ר מ"ד כבתה זקוק לה סובר דצריך שהנר ידלק משך כל החצי שעה, ואם חיסר מן הזמן לא קיים מצוותו, ומ"ד כבתה אין זקוק לה סבר דמעשה המצוה הוא ההדלקה באופן שיכול לדלוק. אך א"כ קשה מאי יהני שיחזור וידליק שוב, והא סו"ס היה זמן שלא דלק? אלא מבואר בראשונים דאין זה הגדר, אלא דלכו"ע המצוה היא ההדלקה, ואף אם כבה הנר המצוה התקיימה, אלא דיש חיוב אחריות להדליק פעם שניה אם נכבה, ולמ"ד כבתה אין זקוק לה אין חיוב אחריות על המצוה.
ולפיכך כתב הרמב"ן דבשבת לכו"ע כבתה אין זקוק לה, מאחר שבין כה אינו יכול להדליק שוב לא חייבוהו לקיים הדלקה נוספת. וכן הביאור ברש"י, דכל החשש הוא שמא יפשע ולא יקיים את חיובו להדליק שוב, אך בשבת, שאינו יכול להדליק, ליכא חיוב כלל להדליק שוב.
וכן מבואר להדיא בדברי המקור חיים בהגהות על השו"ע סוף הל' פסח.
ומעתה י"ל דהיכא שכיבה במזיד, גם מ"ד כבתה אין זקוק לה מודה דמחוייב להדליק שוב, דסברא דהכא מודה נמי שחייב להדליק שוב.
וכן מבואר בבית הלוי (עלה"ת עניני חנוכה, ד"ה כבתה) דכתב לחדש דכל החיוב להדליק שוב למ"ד כתבה זקוק לה, ולדידן באופן שכיבה במזיד, הוי רק באופן שלא נשפך השמן, אך כאשר נשפך השמן אינו חייב ליצוק שמן חדש. ומבואר בדבריו נמי היסוד הנ"ל, דהחיוב הוא להשלים את מעשה ההדלקה הקודם, ואין חיוב שידלק חצי שעה[1].
♦
ד.
ונראה דלפי היסוד שנתבאר, דאף באופן שכבתה זקוק היינו שחייב להדליק שוב ואין הגדר שלא קיים כלל את מצוות הדלקה, כמו שאין הסוכה ראויה לשבעה דלא הוי סוכה כלל אף בשעה שהיא עומדת, עיין בסוכה כ"ג, ארווחנא בזה מה שדנו קמאי אם ניתן להדליק נ"ח במקום שיש רוח מצויה שעלולה לכבות את הנר, ומה שמציל את הנר מלכבות הוא משום שסוגר את הדלת של הבית חנוכיה. א"כ נמצא שמצד ההדלקה עצמה הנר היה לא היה יכול לדלוק, ומאחר שהדלקה עושה מצוה לא קיים את המצוה.
♦
ה.
ואכן מצאתי שדן בזה בספר הר צבי (או"ח ב' סי' קי"ד), וכתב שם לבסס את הטענה שיש פסול בהדלקה זו מהא דאיתא בשלטי גבורים שהובאו במג"א (סימן תרעד סעיף ב ס"ק יב ובט"ז שם בסוף הסימן) בהא דפסק המחבר דבכבתה קודם זמנה אינו זקוק לו, וכתב שם המג"א שאם העמידה במקום הרוח וכבתה זקוק לה דהוה כאילו לא נתן בה שמן כשיעור וראוי להחמיר לחזור ולהדליקה בכל ענין. והמקור הוא משלטי גיבורים (שבת דף ט ע"א מדפי הרי"ף) וז"ל: ואף על פי שאם כבתה אין זקוק לה צריך לתת בנר חנוכה שמן כשיעור שתהא דולקת עד כדי מצותה ונראה בעיני שאם הדליקה בפני הרוח וכבתה צריך עוד לחזור ולהדליקה במקום שאין הרוח שהרי הואיל ואינה יכולה לעמוד בפני הרוח הרי הוא כמי שלא נתן בה שמן כשיעור. עכ"ל. ומדברי השלטי גבורים אלו, שהשוה את דין העמיד הנרות במקום הרוח וכבתה לדין נותן שמן פחות מכשיעור, נתעוררה השאלה הנזכרת, שהרי לענין שמן פחות מכשיעור כתב המחבר (סימן תרעה סעיף ב) דכיון דהדלקה עושה מצוה צריך שיתן שמן בנר כדי שיעור הדלקה, אבל אם בירך והדליק ואח"כ הוסיף שמן עד כדי שיעור לא יצא ידי חובתו. אלא כתב המ"ב שם סק"ח שצריך לכבותה ולהדליקה שוב, משום שבשעת הדלקה צריך שיהא כשיעור. וא"כ נלמד מזה גם לענין הפסול בהעמדה במקום הרוח, שאף אם סגר אח"כ את דלת העששית לא יועיל, משום שההדלקה היתה בפסול.
וכתב ספר גן המלך (סימן מג) מובא בבאר היטב תרע"ג י"א, וז"ל: נר חנוכה שהניחה במקום שהרוח מצוי וכבתה לע"ד נראה שחייב לחזור ולהדליקה בברכה דכיון שהניחה במקום שהרוח מצוי הו"ל כאלו לא קיים מצוה כלל דומיא דסוכה שעשאה במקום שהריח או הרוח מצוי דלא נפיק בה י"ח. עכ"ל.
♦
ו.
והנה אף שהשוו הדלקה במקום שהרוח מצויה לנתינת שמן פחות מכשיעור, מ"מ מדויק בשלטי גיבורים ובגן המלך שהדינים חלוקים - דגבי היכא שנתן שמן פחות מכשיעור הדין הוא שצריך לכבות ולהוסיף שמן ולהדליק שוב, ואילו גבי הדליקה במקום שהרוח מצויה לא כתבו שצריך לכבות ולהדליק שוב, אלא דאם כבתה חייב להדליק שוב. וכן עיין בהר צבי שדייק כן, וכתב שם דגדר הדבר שהיכא שכבתה מחמת שהעמידה במקום הרוח הוי כמו שכיבה במזיד, דאזי לכו"ע הדין הוא דכבתה זקוק לה, כיון שהעמדה לפני הרוח הוי כפשיעה כמו שכיבה במזיד. אך מאחר דאמרינן שגם כשכיבה במזיד אין זה מבטל את ההדלקה אלא רק מטיל עליו חיוב להדליק שוב, א"כ מבואר שאין ההדלקה במקום הרוח פסולה, אלא הוי כמו למ"ד כבתה זקוק לה, דאי"ז פוסל את ההדלקה.
♦
ז.
עוד נקט שם בהר צבי שכיון שבידו לסגור את דלת העששית ולמנוע את הכיבוי, אזי כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי, וי"ל דמצרפים את ב' הפעולות את ההדלקה עם סגירת הדלת. וכן איתא בטעמא דקרא למרן הגר"ח ז"ל על פרשת מקץ דכיון שסוגר את דלת העששית חשיבא הדלקה מעליה.
♦
ח.
והנה בעיקר דברי הפרי מגדים שהובא דכאשר מכבה במזיד חייב להדליק שוב, ידוע דיש שרצו להוכיח זאת מן הדין של מדליק פתילות בקערה, דאמאי הדלקתו פסולה, והרי הנר הראשון הוי הדלקה מעולה, והנר השני הוי ככיבה את הנר הראשון, דנהפך הכל להיות כמדורה, ש"מ שלכבות במזיד מחוייב להדליק שנית. ועוד הוכיח במשאת המלך מהא דאיתא בגמ' דנר שבת ונר חנוכה נר אי מינייהו עדיף, ואמאי לא נימא דידליק נ"ח ויכבה ואזי ידליק נר שבת. ובמנחת שלמה (תנינא נ"ח) דחה את הראיה, משום שכאשר היה בדעתו לכבות חשיב כלא הדליק כלל, דמצרפים את הכוונה למעשה. והביא שם דאע"ג שמצינו בש"ס דלא מצרפים כונה, עיין בב"ק דף כ"ו ע"ב, דלא מצרפים ב' מעשים, לגבי זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות וקדם וסילקן, פטור אפילו שאותו אדם עשה את ב' הפעולות, הרי שלא מצרפים ב' מעשים. ואכן עיין בחזו"א שם דהוי סברא מיוחדת לגבי חיובי מזיק, וכן איתא בסנהדרין דף ע"ז ע"ב זרק חץ ותריס בידו אפילו הוא עצמו חזר ונטלן פטור, הרי שלא מצרפין ב' חלקי מעשה. ומ"מ כתב לחלק בין דיני נזיקין ורציחה, דלא מחייבים על גרמא, לבין מצוות, שהכונה מעכבת הרי שהכוונה היא מצטרפת למעשה.
ויש להוכיח שבדיני או"ח שיש לצרף ב' פעולות. עיין בתוס' בעירובין דף ק"ב ע"א (ד"ה לא), שכתבו שמותר בשבת לקשור חבלים בשיעור פחות מג' זה מזה וליכא בזה איסור עשיית אהל, משום שלגבי עשייית אהל בשבת לא אמרינן לבוד. ועיין במהרש"א שהעיר דלפי דברי התוס' שמותר לקשור חוטין בפחות מג', א"כ יהא מותר ג"כ אח"כ לפרוס מחצלת עליהן, דלא הוי אלא כמוסיף על אהל ארעי, ואמאי קאמר בגמ' למחר מביא מחצלת ופורס משמע דאסור לעשות בשבת את ב' הפעולות. ובגנזי יוסף הביא בשם התוספת שבת (שט"ו סק"ז) וז"ל: ולענ"ד נראה דכשעושה הכל בשבת הוי כעושה אהל בשבת בב' פעמים, דפשיטא דאיסור עשיית אהל לאו דווקא כשעושה בפעם אחת כל האהל, ע"כ.
ומבואר בדבריהם דכאשר ב' המעשים מכוונים לכיון אחד, לבניית אהל, אזי מצרפים את שניהם, וא"כ ה"ה הכא, כאשר ב' המעשים מצורפים לקיום ההדלקה הוי חד מעשה הדלקה,
וי"ל דאכן כפי שנקט המנחת שלמה דגבי מזיק ורציחה דלא סגי בכדי לחייב אך בגדרי או"ח הוי מעשה אחד. אולם שוחחתי עם גאון אחד שליט"א ואמר לי שיש לחלק באופן אחר בין ב' מעשים שמכוונים לכיון אחד, לבין היכא שמעשה אחד סותר לשני. והיינו דגבי עשיית אהל אזי ב' המעשים מכוונים לבניית אהל, והרי בניה צורתה שנעשית בשלבים, לפיכך ב' המעשים מצטרפים. משא"כ בהנ"ל הוי מעשה שסותר את קודמו, דנטילת הכרים והתריס הוי מעשה שסותר, לפיכך דנים זאת כדבר מתחדש ולא כדבר שכבר מונח.
ואכן ה"ה כאשר הדליק וכיבה, אף שהיה מונח כן בדעתו, מ"מ כיון שהכיבוי הוא מעשה לסתור, אינו מצטרף למעשה ההדלקה אף שתכנן כן מראש. אולם לגבי היכא שהדליק וסגר את דלת העששית שפיר י"ל שמצרפים את ב' המעשים, משום ששניהם מכוונים לכיון אחד.
♦ ♦ ♦