הרב אלבה שליט"א מציין לחלק מדברי פרופ' זהר עמר כעיקריים. הדברים הללו באו בהרחבה במעלין בקודש יז, שם מציג עמר שמסורת תימן ממשיכה את דברי הראשונים בענין הנתר. ראיתי בכך הוכחה חזקה. כמו כן ציינתי לסידור הממצאים בספרו, בשאלה מהו חימוץ - המורה על כך שהחימוץ מתבטא בטעם ובקולינריה ולא רק בתהליך כימי. במאמרי הראיתי שנוסח ליידן של הירושלמי מחזק גישה זו ומסביר היטב את מה שהיה קשה להבין עד כה.
כדי לדחות טיעון זה, מציע הרב אלבה לדחות את העולה מפשט הירושלמי בפסחים ב, ד לפיו מדיני לחם הפנים יש ללמוד על החימוץ. (הראינו כפתור ופרח כיצד הדבר מבהיר גם את חידוש הרשב"א נגד הרמב"ם וגם את שיטת הרמב"ם!) הרב אלבה יצא להציע במקום זאת סברא הפוכה, כעין קל וחומר שבו החולין כחומר לקודש. אודה ולא אבוש: עמדתי משתומם אל מול דברים אלו. הצעה זו דורשת ביסוס רב לדעתי, שכן היא פוגעת בהבנה הפשוטה, הישרה והמקובלת של מהי קדושה ומה היחס בין פסח לאיסור חמץ במקדש.
באשר לשאלה מה נלמד ממחמצת התוספות והרא"ש מציעים שמרים שנתייבשו. ידידי ד"ר עוזיה קרונמן ואנכי הארכנו בדבר זה בהמעין 245, עיין במיוחד בעמ' 101 הערה 26.
נראה לי כי שיטת ראשונים שנוהגת הלכה למעשה באופן רציף יש לה עדיפות מסוימת, גם אם היא לקולא. לביסוס הדברים הראיתי כי יש לחלק את הסוגיה בצורה של כעשרה קטעים. רוב קטעי המעבר השתבשו בנוסחאות הקלאסיות, אך כמה שורות בודדות לקראת הסוף שכנעו את הפרי חדש ועל פיהן פסק הפרי חדש לקולא ולחומרא. כתב יד ליידן מראה שדווקא שורות אלו הן הנקודה המרכזית של הסוגיה כולה.
כנגד זה מבקש הרב אלבה לשמר את נוסח הדפוסים המשובשים ולדחות את כתב יד ליידן ואת תיקוני כל מפרשי הירושלמי, כדי להציע מתוכו גדר חדש לחימוץ - זו החלטה מתודולוגית כבדת משקל. האמנם עדיף להישאר עם נוסח שכל המפרשים רואים בו בעיה, רק כדי לקרוא בו פרשנות חדשה? בפרט, ובעיניי זו סיבה בפני עצמה לדחות את הדברים - זוהי הצעה שיכלו המפרשים עצמם להציע, ואף על פי כן כולם העדיפו לדחות את הנוסח כמשובש.
באשר לדברי מרן הרב עובדיה זצ"ל המציין למקורו לענין ספק ספיקא, מעיר הרב אלבה שבמקור שציין מרן אין הביטוי "ספק ספיקא", ולכן מבקש לדחות הן את ההצעה המיישבת והן את שיטת מרן לגמרי.
איני מבין מדוע זה עדיף מהאפשרות הפשוטה: מרן מפרש את מקורו ואינו מצטט אותו מילה במילה. זו דרכם של פוסקים לדורות - הם מפנים למקור לא בהכרח כציטוט מדויק אלא כבסיס לפרשנותם. כאשר מרן אומר 'זהו ספק ספיקא' והוא מפנה למקור מסוים, הוא אומר: 'כך אני מבין את המקור הזה.' לדחות את זה לגמרי משום שאין ביטוי מילולי זהה - זו דרישת יתר שאינה מתיישבת עם אופן עבודתם של הפוסקים.
עזרא קליין
♦
תגובת הרב עידוא אלבה
עוגיות פפושדו מותפחות באמצעות אבקת אפיה - ביקרבונטים (אמוניום וסודיום ביקרבונט) שהוכנו בהליך יצירת משקע בתוך מים. בספרי מצה עשירה ובמאמריי בירחון האוצר (כז, כח, כט, עז, קא, קב) כתבתי שני טעמים עיקריים שיש לחוש שהן נחשבות כחמץ:
א. יש לחוש שדין הביקרבונטים כדין מים, ועיסה נחשבת כחמץ כשהוכנס לה מעט מים.
ב. יש לחוש שתפיחה המושגת ע"י ביקורבונטים היא בגדר "חימוץ מחמת דבר אחר", שמבואר בפסחים כח שחייבים עליו כרת, כי נאמר בפסח "כל מחמצת לא תאכלו".
נשאתי ונתתי בענין זה עם הרב עזרא קליין בירחון קא. בתגובתו בגליון זה הוא משיב על טענותי לפי הבנתו, ולכן אפרט שוב מה שכתבתי ואתייחס שוב לדבריו.
♦
א.
באשר לחשש שדין ביקרבונטים כמים
הביקרבונטים נעשים ביצירת משקע שנוצר מהכנסת גז לתוך מים, הם מתפרקים למים עוד לפני האפיה ופועלים גם כמו מים. אלו העובדות שהבאתי בספרי ובמאמריי מדברי ד"ר ליכט. המציאות הזו מביאה למסקנה שדינם לענין חימוץ חמור ממלח בעלמא שבו דנו הפוסקים, כיון שהמלח לא מתפרק למים, לא נוצר כמשקע מתוך מים, ולא פועל כמים. הג"ר עובדיה יוסף שכתב תשובה להיתר בזה לא ידע שהם נוצרים בתוך מים ופועלים כמים, כמבואר בתוך דבריו, לכן יתכן שאילו היה יודע שזו המציאות לא היה מתיר. מכל מקום, רוצים ללמוד מדבריו יסוד להתיר ממה שכתב להתיר בדיעבד את העוגיות כשהכניסו מלח על יסוד ספק ספיקא, כפי שכתב בשו"ת יביע אומר חלק ט סימן מג: "יש לנו בזה ס"ס להקל, שמא גם המלח שלנו דינו כדין מי פירות, כמסקנת המג"א והפמ"ג והמקו"ח, ואת"ל שדין המלח שלנו כמים, שמא כיון שהמלח מועט ביותר אין לחוש לשמא יחמיץ, כמ"ש המאירי והפר"ח וסיעתם. ועוד שגם במי פירות עם מים דעת הרי"ף והרמב"ם שאין ממהרים להחמיץ, אלא דינם כעיסה שנילושה במים בלבד, ואפילו לפי מה שפסק בש"ע (סי' תסב ס"ב), שממהרים להחמיץ, אינו אלא חמץ נוקשה, ואינו אסור אלא מדרבנן. וכמ"ש כל זה במטה יהודה עייאש (סי' תסב דין ב, עמוד רנו)".אך מלבד שהוא כתב כן רק על דיעבד, יש הבדל בין מלח לביקרבונט. מלח בעלמא לא עושה פעולה של יצירת דו תחמוצת הפחמן בשיתוף גם עם המי פירות שבחיטה[1]. על כן כשלא יודעים שיש בעיה של דין מים בביקרבונט, ודנים רק על החשש מצד המלח, אפשר לומר סברות של ספק להקל במלח, כיון שבאמת מסתבר יותר שבמציאות הוא אינו עושה פעולת החמצה. אך אין לעשות סברות כאלו באבקת האפיה, שנראה ברור שהיא עושה לפחות גם פעולה של מים.
ועוד יש לפקפק באופן הספק ספיקא שעשה הגרע"י שאולי מלח אינו מחמיץ כלל - ספק מצד שדינו כמי פירות, ואת"ל שדינו כמים מצד שכשהוא מועט אין לחוש שיחמיץ, כי זה אינו ס"ס מתהפך. הרב עובדיה לא כתב ספק אם דינו כמי פירות וספק אם עיסה זו שהתה זמן שיש בו כדי להחמיץ, אלא ספק אם הוא דינו כמי פירות ואת"ל דינו כמים אולי אינו מחמיץ כי הוא מועט, ובזה הכל הוא אותו ספק - שמא אינו דבר המחמיץ. ומה שכתב שלרי"ף והרמב"ם אין ממהרים להחמיץ, זה אולי יכול להיחשב כספק נוסף, אך אינו נוגע לנידון הפפושדו, שגם אם ננקוט בוודאות כדעת הרי"ף והרמב"ם יש לו מספיק זמן לפעול החמצה, כי הוא מתפרק למים כשהעיסה מתחממת לפני האפיה, וגם משתמשים בחלק ממה שנשאר עם הקמח וביצים לכמה ימים כדי למרוח על העוגיות. ומה שכתב שאין בו אלא איסור מדרבנן, אינו פשוט כלל, שמהירושלמי שנביא לקמן נראה שמי פירות עם מים הוא חימוץ גמור, והיא דעת הרי"ף והרמב"ם כפי שכתב פר"ח סימן תסב, ויש לחוש לזה לענין ספק דאורייתא לחומרה[2]. כמו כן ציינתי שבמטה יהודה עייאש לא עשה את הספק ספיקא שכתב הרב עובדיה יוסף.
על כל זה כותב הרב קליין לדחות, בהיאחזו במה שלדבריו כתבתי שבמטה יהודה שציין הרב עובדיה אין את הביטוי ספק ספיקא, והוא שואל מה אכפת לן שהוא לא כתוב ספק ספיקא, מדוע לא נאמר בפשטות שהרב עובדיה רק מפרש את מקורו ואינו מצטט אותו מילה במילה?
אך לענ"ד הרב קליין לא השיב כלל על טענותיי בענין הזה, כפי שפירטתי אותן לעיל. גם לא אמרתי שאין במטה יהודה את הביטוי ספק ספיקא, אלא שאין את הספק ספיקא שהרב עובדיה עשה, והראיתי את הבעייתיות בהתייחסות לדין המלח כספק ספיקא. ובכל אופן אין להשליך מכל זה לחימוץ על ידי ביקרבונטים, שעושה גם פעולה של מים, וכלל לא ברור שיש כאן איזשהו ספק להקל, ומה גם שכאן מדובר על עשיית הדבר לכתחילה ולא בדיעבד.
♦
ב.
באשר לחשש שהתפחה על ידי ביקרבונטים היא חימוץ מחמת דבר אחר
היסוד להניח שחימוץ על ידי נתר הוא חימוץ מחמת דבר אחר הוא מהראשונים. ראבי"ה סי' תעט כתב שחימוץ מדבר אחר היינו "מחמת דבר אחר שאינו שאור". גם מפירוש ר"ח לחמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר עולה שזה כולל גם חימוץ שאינו משאור. פשוט שאין כוונתם לחימוץ על ידי שמרי יין, כי הם לא כתבו זאת. מהר"ם חלאווה ביאר להדיא שהוא גם חימוץ על ידי אבנים. נתר טבעי הוא אבנים שמכילים ביקרבונט - סודה לשתיה, ובאמצעותו הכינו לחם גם בימי מהר"ם חלאוה, כמובא בספרו של זהר עמר על חמשת מיני דגן מדברי אלקרשי (מת – 1329) על הכנת לחם ללא שאור (פטיר) על ידי בורק (נתר טבעי) במצרים. וכתב שם שלחם זה היה מיוצא לספרד, ומסתמא ידעו ממה מכינים את מה שהם אוכלים. כמו כן ציין שהדבר מוזכר 200 שנה אחריו אצל שלטי הגבורים פרק עז "סל ניטרו", שהוא מין מלח הבא ממצרים, וזה אותו נתר שבו החמיצו לחם.התפחה באמצעות נתר היא הכנסת דו תחמוצת הפחמן לעיסה באופן שמשנה את טעמה ומראיה בהשתתפות מי הפירות שבקמח. אין לנו כל גילוי מדברי חז"ל שדבר כזה לא ייקרא החמצה. לא מדובר כאן על שינוי חיצוני של הכנסת חומר שפועל בלי השתתפות החיטה, כפי שסבר הג"ר עבדיה יוסף. מלבד שלא מכניסים גז דו תחמוצת הפחמן אלא חומר שמשתנה לגז בגלל העיסה, כדי שלא תאמר שזה אך ורק בהשפעת המי פירות שאינם קמח בעיסה, הבאתי בספרי מדברי ד"ר ליכט שגם חלק מהחיטה עצמה הוא מי פירות והופך לדו תחמוצת הפחמן, וגם בסופו של דבר החומר נהפך גם למים, ופועל גם ככמות מועטה של מים. א"כ הסברה שבחימוץ על ידי דבר אחר שאינו שאור - אבנים מדובר בהתפחה על ידי נתר מתחזקת לאור דברי זהר עמר שמוכיח שבימי קדם היו מתפיחים את הלחם על ידי נתר, והיה ידוע שזה אופן ייחודי להכנת לחם. וכיון שזה היה דבר מצוי, מסתבר שעל זה מדברים חז"ל.
במאמריי הקודמים הנחתי שמסתבר כדברי פרופסור זהר עמר שלחם הפנים הוחמץ על ידי נתר שהוא ביקרבונט, כי בלא זאת קשה להבין איך הוא הגיע לגובה טפח. אך הוספתי שבקרבנות נאמר רק איסור חמץ ושאור ולא נאמר איסור מחמצת, ולכן אפשר לומר שאמנם לחם הפנים נעשה באמצעות נתר, אבל בפסח מסתבר שהתפחה כזו נאסרה מפני שבפסח יש איסור "מחמצת", ובפסח עצמו יתכן שלא התפיחו בנתר ואינו מעכב שיגיע לגובה טפח.
כנגד זה טוען הרב קליין שמנהג תימן לשים מלח בעיסה של מצת מצוה הוא "הוכחה חזקה" לדברי פרופ' זהר עמר שחימוץ לחם הפנים היה באמצעות נתר, ומההנחה שלו שכך היה בלחם הפנים ברור שגם בפסח מותר לעשות זאת, כי לא יתכן להחמיר בחולין יותר מבקודש. לדבריו מה שאני מציע הוא לדחות את העולה מפשט הירושלמי בפסחים ב, ד לפיו מדיני לחם הפנים יש ללמוד על החימוץ. ועוד, שלדעתו משמע מהירושלמי שהחימוץ צריך להתבטא בטעם ובקולינריה וזה סותר את דברי. "נוסח ליידן של הירושלמי מחזק את הגישה שהחימוץ מתבטא בטעם ובקולינריה ולא רק בתהליך כימי. וזה מסביר היטב את מה שהיה קשה להבין עד כה".
אך דבריי אינם כנגד דברי זהר עמר, אלא כנגד חידושו של הרב קליין שבפסח מותר לחמץ בנתר. מנהג תימן לשים מלח במצה, מלבד שאינו מוסכם, הוא לא מוכיח שמותר לחמץ בנתר, היות והם נהגו אך ורק במלח רגיל. בוודאי שאיסור חמץ בפסח יכול להיות חמור יותר מבקדש, כי אין כרת על איסור חמץ בקדש, ולא נאמר בו איסור "כל מחמצת". הירושלמי בסוף הסוגיה לומד את הענין שרשאים לעשות עיסה עד עובי טפח ממה שעושים כן בלחם הפנים, וזה נמצא גם בבבלי פסחים לז. אך אין מזה כל ראיה לשלול את ההנחה שבחימוץ לפסח יש איסור נוסף שנלמד מ"כל מחמצת", ואינו קיים בחימוץ של לחם הפנים. מה שלמדים מלחם הפנים הוא שאין חשש שעובי של טפח יגרום לעיסה להחמיץ חימוץ שנאסר גם בלחם הפנים.
לא שללתי בדבריי הנ"ל את ההנחה שהחימוץ מתבטא בטעם ובקולינריה, כי גם התפחה על ידי נתר מתבטאת בטעם ובקולינריה. לא ראיתי בהסבר שהוא כותב לירושלמי פסחים חיזוק כלשהוא להנחתו שחימוץ על ידי נתר אינו חימוץ, וראה להלן מה שנלענ"ד בביאור הירושלמי.
ועוד נראה לי עתה שלא חייבים לומר לגבי לחם הפנים כחידושו של זהר עמר. מצה יכולה לתפוח גם בלא דו תחמוצת הפחמן על ידי אפיה דומה למה שאנו עושים כיום באפית מצות, שהרי גם המצות מכונה כיום תופחות בתנור פי כמה מעובי העיסה לפני הכנסתה לתנור, כפי שעמדו על זה במאמרים בתחומין כו, כז. על כן יתכן שגם לחם הפנים תפח באמצעות טכניקת אפיה ייחודית ולא על ידי נתר.
באשר לדברי התוספות שחמץ שהתחמץ על ידי דבר אחר היינו שמרי יין ציין הרב קליין שהוא כתב על זה מאמר בהמעין 245, ו"נראה לי כי שיטת ראשונים שנוהגת הלכה למעשה באופן רציף יש לה עדיפות מסוימת, גם אם היא לקולא".
אך במאמרו הנ"ל בהמעין 245 לא ראיתי כל חיזוק להנחה לפרש חמץ מחמת דבר אחר דווקא על שמרי יין שהתייבשו. הוא לא הביא שם את שיטת ר"ח, ראבי"ה ומהר"ם חלאווה שלא מפרשים כך את ענין חמץ שהתחמץ מחמת דבר אחר[3]. יש דוחק בביאור שמדובר על שמרים שהתייבשו, כי לכאורה חימוץ באמצעות שמרים שהתייבשו זהה לחימוץ רגיל בפעולתו, ולא צריך לרבות אותו בפסוק מיוחד. אם נאמר שיש צורך לריבוי בגלל זה שהוא מפירות ולא מחמשת מיני דגן, ולהשמיענו שלמרות שמי פירות עם מים אינו חימוץ גמור, כשהמי פירות התייבשו הוא חימוץ גמור, הדגש בחז"ל היה צריך להיות על זה שהוא מפירות יבשים, ודבר זה לא כתוב בגמרא. בטיב החימוץ מבחינת טעם ומראה אין הבדל מהותי בין חימוץ משמרי יין לחימוץ באמצעות מי פירות. הם גורמים לשחרור דו תחמוצת הפחמן וניפוח מהיר, כמו שרואים ביין תוסס. ואם במי פירות זה לא ייחשב חימוץ טוב, מה הסברה להגדיר חימוץ בשמרי יין כחימוץ יותר טוב?
מה שטען שלפירוש התוספות והרא"ש יש עדיפות כיון שהם ראשונים שעל פיהם שנהגו הלכה למעשה, מלבד שזה אינו נימוק להכריע בספק דאורייתא באיסור כרת, אין כל הכרח שהתוספות והרא"ש חולקים ולא יסכימו לכך שחימוץ על ידי נתר נכלל באיסור חימוץ על ידי דבר אחר, כפי שנראה מתוספות שאנ"ץ שכוונתם לכל חימוץ באמצעות חומר יבש שאינו שאור מחמשת המינים, וכפי שפירש הבית מאיר בדעתם. וכן נראה ממהר"ם חלאווה שמדבר על פירות ואבנים, ומסתבר כוונתו שפירות הוא כשמרי יין שהתייבשו, ואבנים היינו כמו נתר.
♦
ג.
דברי הירושלמי פסחים ב, ד
הרב קליין כתב שדבריו מבוססים על ביאור לירושלמי. "הראיתי כי יש לחלק את הסוגיה בצורה של כעשרה קטעים. רוב קטעי המעבר השתבשו בנוסחאות הקלאסיות, אך כמה שורות בודדות לקראת הסוף שכנעו את הפרי חדש ועל פיהן פסק הפרי חדש לקולא ולחומרא[4]. כתב יד ליידן מראה שדווקא שורות אלו הן הנקודה המרכזית של הסוגיה כולה.... כולם העדיפו לדחות את הנוסח כמשובש".עיינתי בדבריו ולא הבנתי מה משובש בגרסת הדפוסים ומתוקן רק בכת"י ליידן. לכל היותר יש כאן שני שינויים ששניהם נראים לא משמעותיים. הרב קליין בעצמו כותב בתוך מאמרו: "לצערי, לא מצאתי גירסא מתאימה לכל חלקי הסוגיא". המעיין בדבריו יראה שהוא כותב כמה אפשרויות פירוש למימרה של ריב"ל בענין לצאת ידי חובה במה עם משקים, והפירושים האלו לא עלו על דעת אף אחד, ולפי החלטתו שיש מקום לפרש כמה פירושים הוא כותב שחלק מהסוגיה בהמשך קאי לפי פירוש אחד, וחלק אחר לפי פירוש שני, ומתקשה באופן המעבר בין פירוש לפירוש. ולענ"ד כל זה לא קשה כלל. מימרה זו אינה מדברת על בעית חימוץ אלא על כך שבעירוב משקין בעיסה לא יוצאים ידי חובה מדין לחם עוני, ולכן אין טעם לדון בקשיים שלא קיימים. בירחון קא הצעתי פירוש פשוט לסוגיה, אלא שהוא לא רוצה לקבלו, משום שלדבריו: "הרב אלבה מבקש לשמר את נוסח הדפוסים המשובשים ולדחות את כתב יד ליידן ואת תיקוני כל מפרשי הירושלמי, כדי להציע מתוכו גדר חדש לחימוץ".
נראה שכוונתו היא שאני מפרש בדרך זאת כדי שיתאפשר להציע גדר חדש לחימוץ, שלפיו גם חימוץ על ידי נתר הוא חימוץ. הבנתו היא שדבר כזה לא מוגדר כחימוץ, ולכן הוא מגדיר את דבריי "גדר חדש לחימוץ". אך הפירוש שכתבתי לירושלמי לא קשור לצורך לחדש הגדרות בחמץ, ולהבנתי הגדר שהוא מציע אינו שונה מהגדר שאני אומר. לדבריו עולה מהירושלמי "שהחימוץ מתבטא בטעם ובקולינריה ולא רק בתהליך כימי", וגם אני אומר אותו דבר בגדר החימוץ, אלא שהשאלה מה נכלל באותו חימוץ שניכר בטעם ובקולינריה. אנו רואים שגם חיטים שהתבקעו נקראות חמץ גמור, למרות שלא נעשה בהן הפיכת עמילן לדו תחמוצת הפחמן באופן שהוא נכלא בגלוטן. אלא שמכל מקום הפשט הוא שחימוץ קשור לטעם שנותן דו תחמוצת הפחמן בעיסה, ואיני רואה כל חידוש בהנחה שגם אם דו תחמוצת הפחמן נוצר מחילופי אטומים בין החומצה שבחיטה ובמי הפירות לאבקת האפיה זה יכול להיקרא חימוץ. אמנם אם לא היה מקור לרבות חימוץ מיוחד אולי לא כ"כ ברור לחדש שגם זה יקרא חימוץ, אך אחרי שיש לנו מקור לרבות חימוץ ייחודי, מנין לנו שזה לא ייכלל בחימוץ מחמת דבר אחר.
איני רואה בכל מפרשי הירושלמי שהם רואים את הנוסח שבו כמשובש ותיקנו בו תיקונים כפי שהוא כותב. אכן יש קשיים בפירוש רציף של הירושלמי לפי קרבן העדה והפני משה, וזה לא רק כאן אלא בסוגיות רבות בירושלמי. לכן כתבתי מה שנראה לי מצירוף הפירושים.
כדי להראות שאין נפק"מ משמעותית בין נוסח הדפוס או לכת"י ליידן והסוגיה הזו מתפרשת בפשטות, אציע שוב את פירושי בתוספת נופך על גבי הנוסח שמציע הרב קליין במאמרו, כשגוף הנוסח הוא כת"י ליידן, והתוספות המוסגרות הן מהגניזה. וז"ל: "הל' ד': כתיב "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לי'י" הייתי אומר יהו כל הדברים חייבין בחלה ת"ל "מלחם" ולא כל לחם. אם "מלחם" לא כל לחם. אין לי אלא לחטים ולשעורים בלבד. שאר מינין מניין ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה. וריבה [גניזה: רבי] את הכל".
ופירושו: הירושלמי לומד את חיוב חלה בחמשת מינים מדכתיב "מלחם... ראשית עריסותיכם".
"רבי יוסה בשם ר' שמעון תני רבי ישמעאל בן [גניזה: כן]. רבי יונה ר' זעורא ר' שמעון בן לקיש בשם ר' ישמעאל. אמ' ר' מנא. אזלית לקיסרין ושמעית רבי אחווא בר זעורא אמר ואנא [אולי כתוב: ואבא] הוה אמר לה בשם ר' ישמעאל. נאמר "לחם" בפסח ונאמר "לחם" בחלה. מה "לחם" שנאמר בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. אף לחם שנאמר בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. ובדקו ומצאו שאין לך בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינין בלבד ושאר כל המינין אינן באין לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון".
ופירושו: רבי ישמעאל למד בגזירה שווה מפסח לחלה שדוקא חמשת מינים חייבים כי רק הם באים לידי מצה וחמץ, כפי שראו על ידי בדיקה שבשאר המינים החימוץ אינו טוב[5].
"ר' יוחנן בן נורי אמר קרמית חייבת בחלה שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי. אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקוה [גניזה: ויבדקוהא]? על עיקר בדיקתה הן חולקין. ר' יוחנן בן נורי אמר [גניזה: או'] בדקוה ומצאו אותה [גניזה: ומצאוה] שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרין. בדקוה [גניזה: בדקוהא] ולא מצאו אותה [גניזה: מצאוה] שהיא באה לידי מצה וחמץ".
פירושו: יש מחלוקות מה דין קרמית. כפי שאמרו לפני כן, אפשר לדעת איזה מין מחמיץ חימוץ טוב על ידי בדיקה. אך דבר כזה אינו נתון לכל אדם. חכמים קדומים ידעו להבחין בבדיקה באיזה מין מתרחש תהליך המוגדר כחימוץ טוב. על כן אומר הירושלמי שאף שבדקו את הקרמית, המחלוקת היא מה המסקנה מהבדיקה.
"תמן תנינן תפוח [גניזה: הפסח] שריסקו ונתנו לתוך עיסה וחימצה הרי זו אסורה שעורין שנפלו לתוך הבור של מים אף על פי שהבאישו מימיו. מותרין. תני ר' יוסי אומר מותר [גניזה: יוסה מתיר]. ר' אחא ר' אבהו בשם ר' יוסה בר חנינה. מה פליגין [תיקון: מפליגין]. במחמץ במימיו. אבל במחמץ בגופו דברי הכל מותר. רבי יוסי כדעתיה. כמה דו אמר תמן. אין תבשילו תבשיל ברור, כך הוא אמר הכא אין חמצו חמץ ברור".
פירושו: תפוח של תרומה שרוסק לעיסה וחימצה, לפי חכמים עושה חימוץ, שדינו כחימוץ גמור, ולא כר' יוסי שהתיר, כי לדעתו כדי להגדיר פעולה כחימוץ צריך חימוץ מעולה, וכעין זה מחלוקתם בשבת. ענין זה הובא כאן כי הוא דומה למחלוקת על קרמית, האם פעולה מסויימת קרויה חימוץ שהתורה אסרה.
עתה עובר לדיון על מצה שיש בה משקין. הדבר לא צריך להיות קשור למה שדנו עד עתה, היות והדיון בזה קשור למשנה המדברת על כך שיוצאים בלחמי תודה (כשכבר אינם מיועדים לזבח).
"ר' סימון בשם ר' יושוע בן לוי. אותו כזית שאדם יוצא בו ידי חובתו בפסח צריך שלא יהא בו משקין. ר' ירמיה אמר למצוה איתאמרת [גניזה: את-אמרת]. ר' בא אמר למצוה איתאמרת. ר' יודה בן פזי אמר לעיכוב איתאמרת".
פירושו: רבי יהושע בן לוי אמר שכדי לצאת ידי חובה בליל הסדר צריך שלא יהא משקין בעיסה, ונחלקו אם הוא מעכב. החשש הוא שכאשר יש משקין אולי לא ייחשב לחם עוני.
"מילתיה דר' בון בר חייה אמרה לעיכוב איתאמרת. התיב רבי בון בר חייה. והתנינן חלות תודה. אית לך מימר. חלות תודה שאין בהן משקין? אמר ר' יוסה. תמן רביעית היא. ורביעית מתחלקת לכמה [גניזה: לשני] מינין".
פירושו: יש ללמוד מדברי ר' בון בר חייה שהוא סבר שלעיכוב אתאמרת, שהרי הוא מקשה ממה שאמרו במשנה שבלחמי תודה יוצאים ידי חובה כשעשאן לשוק[6], והרי בלחמי תודה יש משקין. הרי שהבין שהדברים נאמרו לעיכובא. ומשיב ר' יוסה לקושיה של ר' בון, שבתודה המשקים מועטים כי הרביעית מתחלקת לשני מינין (נראה שהגרסה צ"ל 'שני' כבגניזה). ועל זה ריב"ל לא דיבר. השמן מועט גם בחלות שבלולות בשמן לפני אפייתן כי עכ"פ הוא כמות מועטת, שמינית לוג ל6 קבין. וכל שכן ברקיקים שנמשחים אחרי האפיה, ואולי גם ברבוכה של תודה הוא נחשב מועט, כיון שהוא רק רביעית לוג שמן ל6 קבין, ראה בהערה להלן.
"והיי דא [גניזה: ויידה] אמרה דא[7]. יכול יצא ידי חובתו ברביכה. ת"ל "ושמרתם את המצות". מצה שצריכה שימור. יצאת זו שאינה צריכה שימור. מפני שאינה צריכה שימור. הא אם היתה צריכה שימור יוצאין בה".
פירושו: עתה אומרת הגמרא שנוכל ללמוד מברייתא דלא כהמ"ד שהוא מעכב, ששאלו בברייתא אם יצא ברבוכה, וקבעו שלא יצא רק מפני שרבוכה אינה צריכה שימור היות וחולטים את הקמח מתחילה, ואין יוצאים אלא בדבר שצריך שימור[8]. סתם רבוכה היינו שחולטים אותה ואחר כך מטגנים עם הרבה שמן, או שיש שאר מטגנים עם הרבה שמן. הא למדת שאף כשיש הרבה שמן, כמו ברבוכה, יוצא ידי חובה, דהפסול של רבוכה הוא מטעם אחר[9].
"והא תני. יוצאין במצה מתובלת [אף על פי] שאין בה טעם דגן. והוא שיהא רובה דגן. סברין מימר. מתובלת משקין. נאמר. מתובלת שומשמין. מתובלת אגוזים".
מקשה על מ"ד דמעכב מברייתא שממנה משמע שיוצאים במתובלת במשקין. ומדובר בכמות מרובה, שהרי אמרו שיוצאים גם אם אין בה טעם דגן. ואומר הירושלמי שיש לדחות שמתובלת בשומשמין קאמר, שזה לא פוסל מדין לחם עוני, כיון שאינו ממש חלק מהעיסה כמו השמן שנבלע בה ומתאחד עמה, אלא הוא חיצון לה.
"והידא [גניזה: ויידא] אמרה דא. יכול שאינו יוצא בפסח אלא בפת (חררה) הדראה. מניין אפילו כמצת שלמה. ת'ל "(לא) תאכלו מצות" ריבה. אם כן מה ת"ל "לחם עוני". פרט לסורסין ולחלת המסרת ולאשישה".
עתה מביא ראיה מברייתא למ"ד שמעכבת, דהברייתא פסלה סורסין וחלת מסרה מדין לחם עוני, והיינו מצה שיש בה משקין. ועתה מפרט עוד דינים במצה שיוצאים בה, שהובאו גם בבבלי, אגב הדין של לחם עוני שפוסל במצת מצוה. ועתה ממשיך בעוד דינים במצה שנאמרו באותה ברייתא, וגם הם קשורים למשנה שעוסקת בדיני המצה שיוצאים בה.
"יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים. יוצאין במצה נא כדי שתיפרש ולא תיעשה גידין גידין".
במצה עבה יש חשש שלא תיאפה היטב , וקמ"ל שלא חוששים לפחות עד טפח, כפי שרואים שלא חששו בלחם הפנים שהיה עוביו טפח. מצה נא היינו מצה שלא נאפתה היטב, ואומר שבכל זאת אם אין חוטים נמשים ממנה היא נחשבת אפיה. וממשיך בעוד דינים.
"מצה הישנה תפלוגתא דבית שמי ובית הלל. אמר ר' יוסה. דברי הכל היא. מכיון שלא עשאה לשם הפסח דבר בריא שלא דיקדק בה. יוצאין בסרוקין בין מצויירין בין שאינן מצויירין. אף על פי שאמרו. אין עושין סריקין מצויירין בפסח.
תני. אמר ר' יודה. שאל בייתוס בן זונין את רבן גמליאל וחכמים ביבנה. מהו לעשות סריקין המצויירין בפסח. אמרו לו. אסור. מפני שהאשה משתהא בהן והן באין לידי (מצה ו)חמץ. אמר להן. אם כן יעשו אותן בטפוס. אמרו לו. יהו אומרין כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס בן זונין מותרין. תני. ר' יוסה אומר עושין סריקין כרקיקין. ואין עושין רקיקין כגלוסקאות".
כפי שציינתי בהערות, השינויים שיש בכת"י ליידן או בגניזה הם שני שינויים שאינם משמעותיים. איני רואה כל משמעות בסוגיה זו למה שכתב הרב קליין שעולה מכללות הסוגיה "שישנו איזשהו טווח בו ניתן להכיר את החימוץ". דבר זה לא נלמד מכללות הסוגיה אלא ממה שכתבו בתחילה שעשו בדיקות כדי לדעת מה מוגדר כחימוץ טוב. בוודאי שיש טווח מסויים שבו חכמים ידוע להבחין מהו חימוץ, אך לנו זה לא אומר דבר, כי אנחנו לא יודעים מה לבדוק, ואין מזה כל סתירה לדבריי. לענ"ד הרב קליין חידש כל מיני אפשריות פירוש למימרה של ריב"ל שלא קיימות, ולפי הבנותיו הוא מתקשה למה בחלק של הגמרא בהמשך מדובר לפי פירוש זה, ובחלק אחר לפי פירוש אחר. אני לא רואה כאן קטעי מעבר שהשתבשו, ואני לא רואה שכל המפרשים עשו תיקונים שמביאים למסקנות של הרב קליין.
♦
לסיכום:
א. החשש שדין עוגיות פפושדו הוא כחמץ מבוסס על שתי סיבות, שעל כל אחת מהן אין תשובה בדברי הרב קליין.
ב. פעולת אבקת האפיה היא כמו נתר שהיה בימי קדם, יש חשש שהתפחתה זו מוגדרת "חימוץ מחמת דבר אחר", שמחיל על העוגיה איסור כרת "כל מחמצת לא תאכלו".
יתכן שחימוץ כזה לא נאסר בלחם הפנים, וכך הגיעו בו לעובי טפח. ויתכן שחימוץ כזה נאסר גם בו, והגיעו לעובי טפח באמצעות אפיה שגורמת להתעבות המצה בלא להחמיצה. אין בכך נפקא מינה.
ג. כיון שאבקת האפיה בימינו נעשית ממים, מתפרקת למים ופועלת גם כמים, יש חשש שדינה כמים, ולכן הוא כדין מצה שנילושה במים ובמי פירות, שכשאין שומרים אותה מחימוץ היא חמץ.
♦ ♦ ♦