פתיחה
בספר צומת (א, פרק א) נסקרו אפשרויות רבות בהגדרת האיסור בהפעלת מכשירי חשמל בשבת: מוליד, בונה וסותר, מכה בפטיש, מבעיר ועובדין דחול. בשולי הדברים (עמ' 37 הערה 2) הוזכרו שתי אפשרויות נוספות שלא ברור האם אכן יש מי שאחז בהן: תופר, אורג. מאמר זה בא למלא את החסר ולהוסיף התייחסות לשיטת כמה מחכמי מרוקו ואגפיה בהפעלת מכשירי חשמל בשבת וביום טוב. אקדים ואומר ששיטה זו אינה מקובלת להלכה. ומכל מקום, תורה היא, וללמוד – ולכתוב – אנו צריכים. יש לברר מה סברו חכמים אלו בשאלה זו, ומה ההשלכות שדנו בהן, בשבת וביו"ט.ראש המדברים מבין חכמי צפון אפריקה בסוגיה זו הוא הרב יוסף משאש, רבה של תלמסאן ובערוב ימיו רבה של חיפה ובעל שו"ת מים חיים וספרים נוספים, ותשובתו שבה התיר הפעלת מכשירי חשמל ביו"ט מעניקה את הבסיס העיקרי לדיון. במהלך הדיון ייבחנו מקורות נוספים, בעיקר מחכמי מרוקו ומצרים, שדנו גם הם בנושא וחלק מהם הסכימו להיתרו של הרב משאש.
♦
הרב יוסף משאש: התייחסות רק לנורת להט ולא לכלל מכשירי החשמל
בשו"ת מים חיים (א, צד) דן הרב יוסף משאש בהרחבה בדין החשמל בשבת וביו"ט, וכך פתח:בענין ההדלקה והכבוי של המאור הגדול הזה, אמת אגיד שגם אני כאשר ראיתי אותו בתחילה בעוב"י פא"ס יע"א, עלה ברעיוני לפום ריהטא לדמותו לנר המונח בחלון, אך שמרתי לפי מחסום, עד שנחקור היטב בענין, ובכן שאלתי את פי רבינו הגדול כמוהרר"ש אבן דנאן ישצ"ו, ראב"ד בעוב"י הנז', מה שופט בו שכלו הזך, ותשובתו הרמת"ה היתה אף שאינו יודע סדר הוייתו, מ"מ כבר היה במקומות אחרים אשר רבניהם ידעו את מהותו, ושאל את פיהם, והשיבו, שיש בו אסור הדלקה וכבוי בשבת, ודינו ביום טוב לא שמע, אך ראוי להחמיר, ע"כ.
ואחר זמן מה נסעתי לכמה מקומות וחקרתי הרבה עליו אצל פועליו ומנהליו, והיתה תשובת כולם שוה לענין הנוגע לעניינינו, כי זה כח ליקט"רו מאגנ"טי אשר כחו וטבעו נעלם מעיני כל חי, ועל ידי תנועת המכונה הגדולה יוצאה אש רוחנית חזקה ודקה וטהורה מאד מאד הנמשכת בכח גדול ע"י המאגנ"טי [אבן השואבת] ומתגבלת ומתערבת תוך חלק החוטים המשוכים מהמכונה בכל העיר בשוקים וברחובות בבתים ובחצרות, עד שמגעת תוך גביעי המאור הנקראים לאמ"פול [נורה], ושם מתלכדת ומתקבצת, סביב לחוטים הדקים שבתוך הגביע, ונעשת לשלהבת מאירה.
מדבריו בכלל התשובה, ובציטוט זה בפרט, עולה שהוא לא דן בכלל מכשירי החשמל אלא דווקא בתאורה על ידי נורת להט, שהיא מכשיר החשמל הראשון שהתפשט בציבור, והיחיד שנידון בתשובתו זו. בכך דומה הרב יוסף משאש לאחרונים רבים שצוינו בספר צומת (שם עמ' 48-47), שאסרו הדלקת נורת להט חשמלית משום מבעיר ולא דנו בשאלה העקרונית והכללית של מהות האיסור בהפעלת מכשירי חשמל בשבת, ובכללם שו"ת בית יצחק (יו"ד א, קכ, ד-ה), שו"ת מלמד להועיל (או"ח סי' מט-נ) ושו"ת אחיעזר (ג, ס) ועוד. כידוע, הבית יצחק (במקום אחר – שם, ב, מפתחות לסי' לא) הוא אבי השיטה האוסרת הפעלת מכשירי חשמל משום מוליד, ואין זה סותר לכך שכאשר המכשיר מאיר באמצעות חוט להט האיסור חמור יותר משום מבעיר.[1]
אם כן, אין בדברי הרב משאש הללו התייחסות לשאלה העקרונית של מהות האיסור בהפעלת מכשירי חשמל בשבת, כשאין בכך נורת להט או מתכת לוהטת אחרת.
♦
היתר הרב יוסף משאש להדליק נורת להט ביום טוב
בהמשך תשובתו דן הרב יוסף משאש בהדלקת נורת להט ביום טוב, וכותב להתיר זאת משלושה טעמים שונים. ואלו דבריו (ההדגשות אינן במקור):כל זה דברנו והארכנו לענין שבת, ועתה הבוא נבוא לאוקומי הלכתא לענין יום טוב, אשר המנהג פשוט בכל המקומות אשר ידעתים, גם אצל החרדים, להדליק ולכבות בידים ביום טוב בלי שום חשש כלל, ובכן נטיתי לבי לחקור בענין, לדעת אם יש להם שום סמך או לא. והנה לענין ההדלקה, אף שכתבנו לעיל, שע"י נטיית המפתח לצד ההדלקה, מחכך אותם הגלגלים הקטנים הקבועים בו, ויוצאים מהם נצוצי אש, וא"כ הו"ל כמוציא אש מן העצים ומן האבנים ומן המתכות וכו' דאסור, כמ"ש בש"ס דביצה דף ל"ג ע"א, ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהיו"ט ה"א ע"ש. וכן פסק מרן בש"ע ריש סימן תק"ב ע"ש, מ"מ נראה להתיר בנידון דידן מתרי טעמי.
חדא, דטעמא מאי אסרו להוציא אש מן העצים וכו', משום שהיה אפשר להוציא אותם קודם יום טוב, כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם, ואף שהראב"ד ז"ל שם בהשגות כתב שאסורו משום נולד, כמ"ש בפי' בגמרא שם, כבר כתב עליו הרב המגיד שם, דנולד האמור ביה אינו כמו ביצה שנולדה ביום טוב דאסורה, אלא נולד זה מותר להשתמש בו אם הוציא אותו, מפני שאינו דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות [או להאיר], ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד אותו ביום טוב, כיון שאפשר לו מבערב, וסיים שטעם זה של הרמב"ם הוא שכתב הרשב"א ע"ש, וכ"כ רבינו הב"י בסימן תק"ב ע"ש, וכ"כ המג"א שם סק"א. ומזה למדו האחרונים ז"ל, שאם לא היה יכול להוציא אש מערב יום טוב, כגון שהיה במאסר או במדבר ולא נזדמן לו במה שיוציא עד יום טוב מותר להוציאו ביום טוב, כמ"ש הגאון חיד"א ז"ל על הברכי"ם בסימן תק"ב ע"ש, א"כ הכא נמי בנידון דידן, אם הדליק המאור מערב יום טוב, ואחר הסעודה כבה אותו, או ע"י גוי או ע"י השעון המצלצל כמש"ל, או בידיו כמ"ש לקמן, ואח"כ הוצרך עוד להדליק, הו"ל כמי שאי אפשר לו להוציא אש מערב יום טוב, ושרי להדליקו ביום טוב. ונידון דידן עדיף, דהתם במי שהותר ממאסרו ביום טוב, נר' פשוט שאף שיוכל לשאול משכיניו הדרים עמו בחצר או במבוי, אפילו הכי לא הטריחוהו לחזר על הפתחים, והתירו לו להוציא אש בעצמו, וכמ"ש בס' כרם חמר ח"ב סוף תשובה ל"א, ע"ש. וכ"ש הכא בנידון דידן שאי אפשר בשאלה ודאי שמותר [...]
והטעם השני הוא, כי אסור הוצאת אש מן העצים וכו' לכתחילה, הוא משום נולד, דהיינו שמוציא יש מאין, כמ"ש שם בס' כרם חמר, אבל היכא דאיתיה לאש, רק שהוא טמון, יכול לגלותו בכל אופן שיהיה, ומזה התירו הרבנים שם בס' כרם חמר הנז', לחכך ביום טוב עצי גפרית הנקראים זאלא"מיט בלשון צרפת, ובערבי אוק"יד, משום דנורא מיפקד פקיד ביהו, רק מכוסה בדבר המקרר, ולא הוי נולד, וראייתם הגדולה היא, שהרי אם תניח עצי גפרית הנז' במקום קר, לא ידליקו כלל אף אם תחכך בהם כל היום כלו, כי כבה אשם, ע"ש, וכן הסכים בס' ליצחק ריח לקוטי א"ח אות יו"ד, ע"ש. וכן המנהג פשוט בכל המקומות, א"כ הכא נמי בנידון דידן אותם הגלגלים אינם מוציאים אש בהתחככם יחד רק מפני שהם כבר כוויים מאש האליק"טרי שהרי אם תהיה מכונת המאור עומדת, והחוט המשוך ממנה עד המפתח ריק מהאש, אזי אף אם תטה המפתח כל היום כולו לא יצא שום נצוץ, כמש"ל. וא"כ זה עדיף מחכוך הזאלא"מיט, ודומה רק לנופח ברוח פיו, או למניף בידו על הגחלת ועושה שלהבת ומדליק ממנה פתילה או עץ, דשרי בלי שום ספק [...]
דאסור הוצאת אש מהאבנים וכו', אינו אלא אסור קל דרבנן לכתחילה, דבדיעבד אם הוציא מותר להשתמש בו כמש"ל, וא"כ נוכל לחלק בו בפשיטות, דדוקא נולד הנר' לעינים, כהוצאת אש מהאבנים וכו' ומזכוכית לטושה, וגם יש בו טירחא ומעשה רב שמחכך בחוזק יד אבן עם אבן וכיוצא עד שמוציא האש, וכן ההיא דזכוכית לטושה, יש בו צער המתנה שעומד וממתין אימתי תוציא הזכוכית השלהבת ותדלק הפתילה, וצער ההמתנה גדול יותר מצער טירחא בידים כידוע לבעל הנסיון, בזה הוא דאסרו רבנן לכתחילה, אבל בנידון דידן אף אם נעלים עין מהאמת ונחשבהו נולד, מ"מ הוי נולד שאינו נראה לעינים ונעשה מהר כלאחר יד, וא"כ ודאי שרי בלי שום ספק.
כך סיכם את הדברים הרב אריאל שלום אלקובי, מהדיר שו"ת מים חיים (מהד' תשע"ח, שם הערה קנט):
ולענין יום טוב הוא מציע שני טעמים שלא לאסור את השימוש בחשמל. א - דאין איסור להמציא אש ביום טוב אלא משום דהיה ניתן לעשות כן מערב יום טוב, משא"כ הכא. וטעם זה הוא אף על הצד שהיינו אומרים שבהדלקת החשמל נדלקת הנורה יש מאין, כמו בהקשת אבנים זו בזו. ב - דהאיסור להמציא אש ביום טוב הוא באופן שיש כאן המצאה יש מאין, משא"כ בנידון דידן שזרם החשמל שכבר קיים הוא זה שעובר בחוט הבא, וזהו עיקר טעמו של רבינו. ולקמן בסוף התשובה רבינו מוסיף טעם שלישי והוא דאף אי נימא דיש בהעברת החשמל מחוט לחוט משום מוליד, לא מצינו מוליד אלא בדבר שלידתו נראית לעיניים ויש בו טירחה משא"כ הכא.
בדברי הרב יוסף משאש (מים חיים א, צד הנ"ל, לקראת סוף התשובה ד"ה והנה פשוט) מבואר שהתיר גם לכבות נורת חשמל ביו"ט, וטעמו הוא שאמנם יש בזה איסור ביו"ט, אך חל בזה הכלל 'התירו סופן משום תחילתן', שאם לא יתירו לכבות יבואו אנשים להימנע גם מהדלקה ויימנעו משמחת יום טוב. על כך השיב באריכות בן דודו הרב שלום משאש ואסר (שו"ת תבואות שמש או"ח סי' כז-כח), והר"י משאש השיב על השגותיו (מוזכר בתבואות שמש שם). אף במשפטי עוזיאל (א, או"ח סי' יט נ"ל) האריך לאסור, ואכן נראה שקשה לחדש היתר כזה בדאורייתא, שלא לצורך הצלת נפשות וכדומה (ראו באריכות אנציקלופדיה תלמודית, כרך יא, ערך 'התירו סופו משום תחלתו', ואכמ"ל). ומכל מקום בזמננו עלות החשמל נמוכה מאוד, וגם מצויות דרכים פשוטות לכוון מראש את שעות הפעילות של תאורה או מכשירי חשמל אחרים, ונראה שגם לשיטת הרב יוסף משאש אין להתיר.
♦
דיון בטעם הראשון – הדלקת נורה חשמלית כמלאכת אוכל נפש שאי אפשר היה לעשותה מערב יו"ט
יש לדון בשלושת הטעמים הללו. הטעם הראשון הוא שמדובר במלאכת אוכל נפש שאי אפשר היה לעשותה מערב יום טוב. ולכאורה כוונתו לומר שאם ידליקו את הנורה לפני יום טוב היא תפריע לישון בלילה. טעם זה שייך לכל היותר בחלק מסוים מהמצבים, אך לא בכולם. לדוגמה, בבתי כנסת אין מניעה מלהדליק את האור לפני יום טוב, וכן בבית פרטי בחדרים שאינם משמשים לשינה בלילה. ואף בחדר המשמש לשינה ניתן לדאוג לכיסוי לתאורה או לעמעומה באופן שיאפשר לישון היטב מבלי לכבותה ולהדליקה בעיצומו של יו"ט.יתירה מזו, גם בחדר המשמש לפעילות ביום ולשינה בלילה, אין זה ברור שהצורך בחשיכה בלילה ותאורה ביום מגדיר את הדלקת הנורה כמלאכה שאי אפשר היה לעשותה מערב יו"ט. את המלאכה עצמה אפשר היה לעשות, אלא שהדבר היה גורם נזק אחר של הפרעה לשינה. ולכאורה אין זה שונה מהותית מהדלקת אש ממשית, שנאמר עליה שהיא מלאכה שאפשר היה לעשותה מערב יו"ט (רמב"ם הל' יו"ט ד, א), אף שהדבר היה גורם נזק כלכלי של שריפת כמות עצים גדולה יותר מאשר בהדלקה בתוך יו"ט.[2] ונראה לכאורה שהמדד לאפשר ואי אפשר הוא התוצאה החיובית שעבורה נעשית המלאכה, ולא עלויות ותופעות לוואי צדדיות כמו קושי לישון באור או עלות כלכלית.
בנוסף, בימינו קיימים שעוני שבת ואמצעים נוספים המאפשרים תכנון מראש של זמני פעילות, כך שגם לו היה ההיתר נכון לשעתו, אין הוא שייך כיום. וכבר העיר כן בשו"ת זהב שבא (דיין; סי' יז ד"ה והנה החילוק). גם בתקופת הרב משאש היה ניתן להסתיר את האור באמצעות לוח או חפץ שיונח בסמוך לו ויאפשר שינה בחושך, ומנגנון מעין זה כבר מתואר בדברי הבן איש חי (שנה שנייה, וירא אות כו).
♦
דיון בטעם השני – מציאות זרם החשמל כמבטלת את איסור הבערת אש
הטעם השני (שנשנה על ידי הרב משאש בתשובה נוספת: מים חיים או"ח ב, שכו) יכול להיאמר בשני אופנים עקרוניים: או שרואים את החשמל עצמו כאש, או שחשמל אינו אש אך מסיבה מסוימת מציאות החשמל כבר נחשבת כמציאות אש ראשונית, שדי בה כדי שלא יחול איסור הבערת אש. מלשון הרב משאש נראה כאופן הראשון: 'הגלגלים אינם מוציאים אש בהתחככם יחד רק מפני שהם כבר כוויים מאש האליק"טרי, שהרי אם תהיה מכונת המאור עומדת, והחוט המשוך ממנה עד המפתח ריק מהאש'. הרי שהוא ראה את זרם החשמל עצמו כאש. לכאורה קשה על כך קושי פשוט, שכן הזרם אינו אש: אין לו שלהבת ובכלל אין לו צבע, אין לו חום של אש, אין הוא מכלה חמצן, וחסרים לו עוד ממאפייני האש. וכבר הקשה כן בשו"ת מנחת אשר (א, ל) על הרב משאש וחכמים נוספים, וכתב:אין זה אלא טעות, משום שלא ידעו כלל את מהות החשמל, וכתבו דאין זה אלא כמדליק קיסם מהאש בוערת, "דהאש כבר נמצא בחוטים" ואין האדם אלא מגלה אותה ומעבירה ממקום למקום. ובאמת הדברים חסרי יסוד, דאין כל אש בחוטים, אלא שזרימת האלקטרונים משחררת אנרגיה ופולטת חום והחום גורם לאור.
מעין זה כן הקשה הרש"ז אוירבך (מנחת שלמה א, ט בהערה בד"ה וזאת למודעי) על בעל ערוה"ש[3] שכתב כעין דברי הרב משאש:
אף שהגאון בעל ערוך השלחן זצ"ל מצדד בירחון "בית ועד לחכמים" להתיר הדלקת חשמל ביום טוב, היינו מפני שלא ידע שזרם איננו כלל אש והלוחץ על הכפתור כדי להדליק הוא ממש מוליד אש שלא היה כלל מקודם, וכמו שהוא מעיד שם על עצמו שאיננו יודע היטב אופן הדלקת חשמל, ובאמת השיבו לו יודעי דבר והשיגו עליו באותו הירחון, וכמוהו היו עוד גדולי תורה שלצערנו טעו בזה.
מעין זה טען הרע"י (שו"ת יביע אומר ב, או"ח כו, טו) כנגד רבני מצרים שלפניו:
שמעתי באומרים לי, כי כל הרבנים שקדמוני פה מצרים, עבדי עובדא בנפשייהו להקל בזה בפשיטות. ולפע"ד גרם להם כל זה מחסרון ידיעה בטיב החשמל. וכמש"כ לעיל (אות ה). ואילו היו יודעים יפה בענינים אלו לא היו מקילים בזה
הרב דרור פיקסלר (הגדרת מלאכת מכה בפטיש והקשרה לחשמל בשבת, המעין נד, ג [ניסן תשע"ד] עמ' 76 הערה 25) השיב על דברי הרב וייס (ההדגשה במקור):
לא נכון לטעון שהם התירו כי לא הבינו את פעולת החשמל; מדובר בחכמים גדולים ומקובלים בעולם התורה, שכל אחד מהם הלך ובדק היטב את מציאות החשמל בהתייעצות עם אנשי מדע ומקצוע, ורק לאחר מכן קבע את פסיקתו על פי מכלול הממצאים. הדברים מפורשים בתשובתיהם. ראה לדוגמה שו"ת 'פרחי כהונה' - הרב מסעוד הכהן (חלק או"ח סי' טז): "לאחר החקירה שחקרנו בעסק האלקטריק מצאנו וראינו..."; שו"ת 'מים חיים' - הרב יוסף משאש (חלק א סי' צד): "נסעתי לכמה מקומות וחקרתי הרבה עליו אצל פועליו ומנהליו". צורת התיאור שלהם את פעולת החשמל אינה רגילה לאוזנינו המודרנית אך נראה שהייתה להם הבנה שונה בגדרי מוליד ונולד. יש מהאחרונים (אף האשכנזיים) שהתירו להדליק גפרור ביו"ט, והסבירו כי האש כבר טמונה בגפרור והחיכוך רק עוזר לה לצאת (שו"ת שואל ומשיב, מהדורה שתיתאי סי' סב).
נראה שכוונת הרב פיקסלר להבנה השנייה הנ"ל, שאמנם זרם החשמל אינו אש, אך מציאותו כבר מוציאה מידי איסור מוליד, ובדומה לדברי השואל ומשיב שציין. ואכן, כדברי השואל ומשיב כתב הר"י משאש עצמו (שם, ובשו"ת מים חיים או"ח ב, צח, א), ואף הוסיף שכן המנהג. אולם דברי השואל ומשיב מעוררים בעצמם קושי, שכן אין בגפרור כל 'חמימות' ולא 'ברק האש' – ביטויים שהוזכרו בדבריו. הגפרור אינו חם יותר מסתם קיסם עץ או מחומרים אחרים.[4] ומבחינה מדעית, אין הבדל עקרוני בין הוצאת אש מאבני צור, שאיסורה מפורש ומוסכם (משנה ביצה לג, א; רמב"ם הל' יו"ט ד, א; ועוד רבים), ובין הוצאת אש מגפרורים, וההבדל הוא רק הקלות והנגישות של התהליך.[5] ועל דברי הרב משאש בעניין גפרורים כתב בשו"ת יביע אומר (י, או"ח נד, ח): 'מה שכתב שהמנהג פשוט בכל המקומות כדברי הרב כרם חמר שהתיר להדליק גפרורים ביום טוב, אין דבריו נכונים, כי אין זה אלא מנהג של עמי הארץ, ורוב ככל גדולי ישראל אסרו זה בהחלט. וכן המנהג אצל כל יודעי תורה ושוחרי תושיה'. ויעוין עוד בשו"ת יביע אומר (ב, או"ח סי' כז) ובשו"ת יחוה דעת (א, לג) ובהסכמת הגרע"י לשו"ת זהב שבא (דיין), שהרחיב בעניין הבערת אש מגפרורים ביו"ט, והעלה ממקורות רבים לאסור ושכן המנהג.[6]
בשו"ת ומצור דבש (סי' י-יב) כתב גם הוא כטעם זה, בעיקר בנוגע לגפרורים אך גם בנוגע להדלקת נורה חשמלית. לאורך דבריו התנסח בנחרצות רבה, כגון: 'ברור הדבר שאין כאן אפילו לתא דספקא דנולד כלל' (סו"ס י). בדבריו ניתן להבין כשתי האפשרויות דלעיל. להלן דוגמאות ללשונות שמהן עולה לכאורה שההיתר מבוסס על הבנה שיש אש ממשית כפשוטה שטמונה בגפרורים או בחוטי החשמל: 'והביא הרה"ג המחבר[7] ראיה חותכת שהיא אש מצויה, שאם יתקררו עצי הכברית ע"י שהונחו במקום קר (או אם נתלחלחו במים) תכבה האש ושוב לא ידליקו אפילו אם יחככם כל היום. וזהו אות ומופת שאין החיכוך גורם ההדלקה, אלא האש המצויה בתוכם היא הגורמת ההדלקה'[8] (סי' יב ד"ה בטעם), 'האש מצויה בהם ומוכנת ומזומנת, ורק יצטרך להם מעט חום כדי שתתפוצץ הלהב אשר בתוכם, מכוסה במין מיוחד לשמור עציו לבל יתפוצץ מאליו וילך לאיבוד בלי תועלת. והחיכוך לגרום מעט חום אינינו תולדה חדשה, חלילה, כי החום מצוי הוא בכל גוף נברא, ואפילו למטוניה של הרב [=בעל הבא"ח בשו"ת רב פעלים סי' נח], שכח האש בלוע תוך האבנים, מכל מקום ישמעו אזני קדשו מה שפיו מדבר, כי רק כח האש בלוע, ולא פעולתו' (שם ד"ה אמור). הרי שבגפרורים לא רק כוח האש בלוע אלא יותר מכך – גם 'פעולתה' של האש בלועה בהם.
כעין זה כתב בשו"ת משפטי עוזיאל (א, או"ח סי' יט):
ועל כל פנים נראה ודאי שאין לאסור הדלקת החשמל מטעם זה, שהרי הדלקת החשמל אינו מוליד אור אלא מושך זרם ההארה שנאחזת בחוטים הדקים שבתוך העששית; ואין זה אלא מבעיר מאש מצויה שהיא נמצאת ועומדת קודם, ומתגלה בהסרת המעצור או מציאות כח המושך להדלק בה. ולכן אין בהדלקת מאור החשמל לא משום מוליד ולא משום נולד, ומותר לסבב המפתח או לדחוק בכפתור, כדי לפתוח זרם החשמל שיחדור לתוך החוטים שבעששית ותאיר אותם.
כעין זה כתב בשו"ת שמש ומגן (ב, סה), אחר שציין את מחלוקתו עם בן דודו הר"י משאש שהתיר גם כיבוי של החשמל:
ההדלקה היינו מדליקין ולא עלה על דעת שיש בזה משום נולד, רק כמדליק נר מנר, שהרי חוט אחד כבר יש בו חשמל, ועל ידי הגבהת הכפתור אנו מחברין החוט שאינו דולק לחוט הדולק, ואין בזה משום נולד כלל. ואמנם בבואי לארץ מצאתי חילוקי דעות, מיימינים ומשמאלים, ועכ"פ אין למחות ביד המתירין שנהגו להקל בזה, ובפרט דיש בזה עונג יו"ט, וגם הרה"ג הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א מסכים לזה.[9]
וחזר על כעין זה במקום נוסף (שם ג, או"ח נח, יב).
כעין זה כתב בשו"ת קרית חנה דוד (סקלי; ב, נו ד"ה ודע) בנוגע להדלקת נורת חשמל ביו"ט:
שאין זה מקרי מוציא אור משום דהכא במקומו ומקורו הכל הוא עשוי ונעשה יפה, דכל מה שמצטרך למלאכה זו כבר הוא עשוי במכונת מקורו, שכבר כחות שלו בתוקפם ובגבורתם נמשכים בחוטין המושכים למלאכה זו, וזרח אורם בכל מקוס שהוקבעו מאירים ומזהירים ובאו עד תכלית תכונתם, אלא שבכל שביל האור שאינו רוצה עתה באורו כפי שעת ההזדמן, תקנו לו מסך לפרוס על האור, ומעמיד האור ואינו מניחו להתפשט משם הלאה, שמעמיד כחו במקומו נצב כמו נד עומד הכח עם המחיצה העומדת לפניו ובזה נחשך אורו ממקום המחיצה והלכה דוקא.
מתיאור כיבוי הנורה החשמלית כהצבת מסך בעלמא עולה לכאורה שהוא הבין שגם בזמן הכיבוי, האור עודנו קיים, ולא רק שכוח חשמלי קיים ומונע איסור מוליד. וצ"ע.
כעין זה כתב בשו"ת פרחי כהונה (הכהן; סי' טז) בנוגע להדלקת נורת חשמל ביו"ט:
אשר האש מצויה בו תמיד ממכונתו ונמשכת אחר החוטים של ברזל הנמשכים ממנה, קל מקום אשר יפנה החוט אחריו ילך האש [...] לעולם האש היא מצויה בחוטים, אף אם יהיו נפרדים [...] האש מצויה בגוף החוטים.
כעין זה כתב בשו"ת ים הגדול (טולידאנו; סי' כו) בנוגע להדלקת נורת חשמל ועלייה במעלית חשמלית ביו"ט:
הדבר פשוט דביו"ט מותר להיהודי לדפוק הכפתור ולעלות באסנציר,[10] דמכיון דנהוג עלמא להדליק באור החשמל ולהשתמש לאורו, ולא חיישי לחשוב את אור החשמל נולד כאש היוצר מן העצים ואבנים שבביצה ל"ג, מטעם דאור החשמל גנוז ונמצא במרכז בית החרושת מערב יו"ט ובחוטים הנמשכים לבתים כמ"ש בזה בשו"ת ומצור דבש סי' יא, והאריך בזה בטוב טעם רב אחד מפפד"מ[11] בתשובה הנדפסת בהירחון אוצר החיים תרפ"ח[12] עמ' 100-90. אם כן, כל שכן להניח את האור הזה בכדי להעלות ולהוריד את האסנציר הנזכר, דאין האור ניכר ולא הנאתו, פשיטא דשרי.
אף בשו"ת יחוה דעת (חזן; א, לז) הביא את עיקר דברי שו"ת ומצור דבש ושו"ת מים חיים הנ"ל, ולמעשה כתב (ד"ה והנה מש"כ): 'ואותם שנוהגים עדיין להקל, יש להם על מה שיסמוכו, אמנם הרוצה לצאת ידי שמים – יש ליזהר ולחוש לדעת האוסרים'.
אף בשו"ת זהב שבא (דיין; סי' יז) הביא את שני טעמי המים חיים כמקור למנהג המתירים הדלקת נורת חשמל ביו"ט, ואך שציין שהטעם הראשון אינו שייך בזמננו, וכפי שהובא לעיל בשמו, המשיך וסמך על הטעם השני (הטעם השלישי דלהלן לא נזכר בדבריו).
♦
דיון בטעם השלישי – צמצום איסור מוליד למצב שכולל טרחה או המתנה
טעמו השלישי של הרב משאש הוא שאיסור הולדת אש חל רק בדבר נראה לעיניים, שיש בו טרחה או המתנה. הגדרה זו אינה ברורה, שכן גם הדלקת נורה חשמלית היא דבר הנראה לעיניים, וצ"ע.[13] ונראה שטענתו העיקרית היא שאיסור הולדת אש חל דווקא כשיש בו טרחה. וכן כתב בשו"ת ומצור דבש (שם).לא ברור לגמרי מה הבסיס לטענה זו, שכן הגמרא אסרה בסתמא ולא תלתה את האיסור בטרחה. ונראה שהרב משאש וסיעתו הבינו מסברה שתליית האיסור בטרחה עולה מכך שמדובר באיסור דרבנן מחודש, ומכך שבמקרים שהוזכרו בגמרא יש טרחה או המתנה. ועדיין יש להעיר, שבאיסורי מוליד אחרים הוזכרו גם פעולות רגעיות וקלות מאוד לביצוע (מוליד קלא – עירובין קד, א; מוליד ריחא – ביצה כג, א), ולשיטת הרב משאש צריך לומר שמוליד אש שאני, ואולי לחלק בין איסורי שבת לאיסורי יו"ט, ועכ"פ לכאורה אין זה מרווח ומבוסס. בשו"ת חמדה גנוזה (שלוש; א, ה, יא סד"ה הבה; ושוב בסיכום באות כא) הוסיף וכתב להטעים את טענת המתירים על פי דברי הרמב"ם (הל' יו"ט א, ה) בנוגע לאיסור מלאכה שאפשר לעשותה מערב יו"ט: 'ולמה אסרו דבר זה? גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב, ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות, וימנע משמחת יום טוב, ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות', וטעם שזה אינו שייך בהדלקת נורת חשמל, שאין בה טרחה. אולם אין הדבר ברור כל כך, שהרי טעם זה אינו שייך גם בקטיפת פרי בודד מהעץ ובכל זאת היא נאסרה, דלא פלוג, ואם כן הוא הדין והוא הטעם לנידוננו. ואף שיש מקום לחלק בין קטיפה, ששייכת במובהק למלאכת קוצר, ובין איסור מוליד שבחשמל, ששונה מהולדת האש שנאסרה, אין זה ברור. ועוד, שאף שאין כל טרחה בהדלקת נורת חשמל, במכשירי חשמל אחרים כמו מקדחה ומסור חשמלי יש טרחה, ולכאורה לא מסתבר שנדון בכל מכשיר לפי טרחתו.
מלבד זאת, טעם זה לא התקבל על דעתם של הפוסקים הרבים שדנו בהדלקת אש על ידי גפרורים ביום טוב, ורובם המוחלט אסרו, וכנ"ל. וגם השואל ומשיב ופוסקים אחרים שהתירו וכנ"ל, לא ראו בעצם העדר הטרחה גורם עצמאי להתיר, והשואל ומשיב רק הזכיר את העדר הטרחה כסיוע ותמך להבנתו שהאש כבר קיימת בכוח בגפרורים.
♦
סיכום ומסקנות
ראש המדברים מבין חכמי מרוקו בסוגיית החשמל בשבת וביום טוב הוא הרב יוסף משאש. בתשובה העלה שלושה טעמים להתיר הפעלת מכשירי חשמל ביום טוב: א. תאורה היא צורך שווה לכל נפש, ואין אפשרות להדליק אותה מערב יום טוב בצורה יעילה ונוחה לשימוש. ב. אין איסור בהפעלת מכשירי חשמל ביו"ט, משום שיסוד האיסור בזה בשבת הוא משום מבעיר, וביו"ט לא נאסרה אלא הולדה ראשונית של אש ולא העברת אש, והפעלת מכשירי חשמל דינה כהעברת אש שמותרת. ג. איסור מוליד לא נאמר אלא בדבר שיש בו טרחה.שלושת טעמיו של הרב משאש אינם פשוטים ואינם מוסכמים: הטעם הראשון שייך לכל היותר בחלק קטן מהמקרים שבהם אכן אין אפשרות לישון או לתפקד כל עוד הנר דולק בלילה, ודווקא בזמנו ולא בזמננו. בנוסף, נראה שהמדד לאפשר ואי אפשר הוא התוצאה החיובית שעבורה נעשית המלאכה, ולא עלויות ותופעות לוואי צדדיות, כמו קושי לישון באור או עלות כלכלית. ומכיוון שאין מניעה עקרונית מהדלקת אש לפני יום טוב, נראה שאין זה בכלל אי אפשר. הטעם השני מבוסס על אחת משתיים: או הבנה שהחשמל הוא אש ממשית, או הבנה שהוא אינו אש אך די בו כדי להוציא מאיסור מוליד בהפקת האש. ההבנה הראשונה נידונה על ידי כמה אחרונים כטעות עובדתית, וגם ההבנה השנייה אינה מרווחת, והרב משאש לשיטתו התיר גם הפקת אש מגפרור בטענה שהיכולת להפיק ממנו אש נחשבת בעצמה כאתחלתא דאש, וגם זה אינו מרווח מבחינה הלכתית ומבחינה פיזיקלית. גם הטעם השלישי אינו מבוסס כל כך, ומפשטות הגמרא והפוסקים נראה שאיסורי מוליד בשבת וביו"ט אינם מותנים בטרחה.
לאור כל זאת, מובן היטב מדוע התקבלה להלכה הדעה המשווה שבת ליום טוב בשאלת היחס להפעלת מכשירי חשמל.
♦ ♦ ♦