♦
א.תשובה
הנה קיי"ל (שו"ע סי' שיז ס"א) דאם אדם קושר קשר שהוא מעשה אומן וגם קשר של קיימא, הוי איסור דאורייתא, ומי שעושה רק אחד מהם, דהיינו קשר מעשה אומן ולא של קיימא או של קיימא ואינו מעשה אומן, הוי איסור מדרבנן.ולענין קשר של קיימא נחלקו הפוסקים כמה זמן מגדיר את הקשר לקיימא - י"א יום אחד, וי"א שבוע [ויש עוד דעות], ולהלכה נקטינן דקשר הקיים למשך שבוע הוי קשר של קיימא. וזה תלוי בסוג הקשר אם דרכו להיות קיים למשך שבוע, ואינו תלוי בדעת הקושר לכמה זמן ברצונו שיהיה קשור (כמ"ש הפוסקים, ודלא כהט"ז).
והנה בענין קשר על גבי קשר נחלקו הפוסקים אם חשיב קשר מעשה אומן או לא, ויש בזה אריכות בפוסקים ואכמ"ל. ולהלכה כתב בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' נז) דהמנהג להתיר כדעת הפוסקים דס"ל דאינו מעשה אומן, והמחמיר תע"ב, ובמקום צורך אין להחמיר. ע"ש. ומ"מ אם משאירו כך שבוע הוי קשר של קיימא.
ולגבי הקושר קשר אחד כתב בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' סו הלכה יג) דשרי אפי' שהוא קיים לעולם ע"ש. וכוונתו דאין עליו 'שם' קשר כלל, והוי כמו ליפוף של החוט. אמנם כ"ז הוא בקשר רופף, דבכה"ג גם אם יתקיים שרי. אולם אם מהדקו היטב הוא יתקיים יותר משבוע, ובכה"ג הוי קשר של קיימא ואסור. וכיו"ב כתב בחזו"ע (שם עמ' נז, סב) דהעושה קשר בראש החוט דינו כשני קשרים כיון שהוא מתהדק שם היטב. ולא מצאתי מי מהפוסקים שחילקו כן, ולענ"ד הוא חילוק נכון מסברא. [ועתה ראיתי שחילק כעי"ז הרה"ג אסי הלוי בשו"ת נחלת לוי ח"ב סי' לז אות יט.]
ונמצינו למדים דאם קושר קשר אחד רופף, יש להתיר כיון דאינו קשר של קיימא, אולם אם מהדקו היטב, וכ"ש אם עושה קשר ע"ג קשר, לכאורה יש איסור בדבר. אמנם עדיין יש לדון בדבר, וכפי שיתבאר להלן.
♦
ב.
אם יש איסור קושר בדבר שעשוי לזורקו
אמנם עדין יש לדון בדבר, דהנה בפשטות כל האיסור בקשר של קיימא הוא כשקושר דבר והוא צריך לו, ואם נשאר יותר משבוע הוי איסור. אולם הכא הקושר שקית אשפה, אין לו כל צורך שהשקית תישאר קשורה לעולם או למשך שבוע, וכן אינו שומר את השקית, אלא רק קושר ומשליך את השקית לאשפה. ויש לדון האם גם בכה"ג שייך איסור קשר של קיימא.ויש לדמות נדון זה למה שדנו הפוסקים אם מותר לקשור את הלולב ומיניו ביו"ט. דהנה כתב רש"י (סוכה לג: ד"ה הותר) דאם הותר האגד של הלולב ביו"ט, אוגדו בכריכה בעלמא, יכרוך האגד סביב ויתחוב ראשו בתוך הכרך, כמו שאוגדין אגודת ירק ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים, דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא, "וזה של קיימא הוא, שאינו חושש להתירו עולמית". ע"כ. וכן מבואר ממ"ש בשו"ת הריב"ש (סי' קכב), שכתב גבי קשירת לולב ביו"ט וז"ל: אבל בקשירה גמורה קשר של קיימא היא, ואף על פי שאין צריך לו אלא לימי החג מ"מ כיון שאינו צריך לאחר החג להתיר הקשר מבטל ליה התם. ואפי' אם היה צריך הלולב וההדס מסלק אותו מבלי שיתיר הקשר וכי האי גונא חשיב קשר של קיימא. כדאמרינן וכו' עכ"ל. ומסקנת ההלכה בנדון זה כפי שכתב בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' סג) שלא יאגדנו ביו"ט בקשר גמור, אלא בעניבה או בכריכה ויתחוב את הראשים בתוכו.
ומבואר דאע"פ שלאחר ימי החג לא משתמשים בלולב, בכ"ז חשיב קשר של קיימא, כיון שאינו חושש להתירו עולמית. וה"נ גבי קשירת שקית אשפה, שלאחר שזורקו לאשפה הוא לא יתיר את הקשר, הוי קשר של קיימא.
ונראה דהיינו טעמא משום שהאיסור הוא בעצם מעשה הקשירה שיכול להתקיים יותר משבוע, ולא אכפ"ל אם שומר את הדבר או זורקו. שו"ר שכיו"ב כתב הגאון הגדול רבי ניסים קרליץ זצוק"ל בחוט שני (שבת ח"ב עמ' רכא) דקשר של קיימא הוא אפי' אם זורקו, דגדר קשר של קיימא אין פירושו שיש לו צורך שהקשר יישאר בתמידות, אלא סגי שעושה קשר שאין לו צורך וענין לפותחו, וממילא הקשר יישאר קשור תמיד, גם זה מיקרי קשר של קיימא. והביא שכן מתבאר מרש"י (סוכה לג:) הנז'.
ואין לחלק ולומר דלא דמי נד"ד לנדון קשירת לולב ביו"ט, דהתם מיירי שקושר לצורך המועד ואחרי שבוע זורק, משא"כ הכא דמיד בדעתו לזרוק. דזה אינו, כיון דמרש"י והריב"ש מבואר דהאיסור הוא כיון שאינו עשוי להתירו עולמית. ולא אכפ"ל אם היה זמן מסוים שהיה צריך אותו. וכן כפי שהוספנו לעיל, דנראה דעצם מעשה הקשירה כשבדעתו שיהיה קשור לשבוע, הוא האיסור, ולא אכפת לן אם זורקו או שומרו.
והנה עוד מצינו נדון כיו"ב באחרונים, דהנה בשו"ת מהרי"ל דיסקין (בקונ' אחרון סי' לה) כתב: נסתפקתי אם כשנמלך שלא להתירו אינו צריך כלל את החבל, ולכן מניח הקשר כשהוא קשור. וי"ל דהוי מלאכה שא"צ לגופה, כשהוא מתעצל להתירו, אבל אינו מעוניין בקשירתו. וקצת ראיה יש מההיא דיומא (סז.), שהיה קושר לשון של זהורית בין קרניו של השעיר המשתלח, והרי קשר זה אינו עומד להתירו לעולם, שהרי אחר שדוחפו ונעשה איברים איברים, אינו יורד אחריו, ולפי דעת הרמב"ם הרי הוא עובר על מלאכת קושר ביוהכ"פ, אלא ודאי שכיון שאינו צריך לקשר אח"כ לא חשיב קשר של קיימא. אך יש לדחות שאולי על ידי שהיה דוחפו ראוי היה הקשר להנתק. עכת"ד. מבואר שרצה להביא ראיה משעיר המשתלח, דבאופן שאינו צריך את הדבר שקשר, וכגון שזורקו אח"כ, אין בזה איסור. אמנם המהרי"ל דחה את ראייתו כמבואר. [וע"ע בחזו"ע (שבת ח"ה עמ' נא ד"ה כתב) שהביא עוד דחיות לראית המהרי"ל.]
והוסיף בחזו"ע (שם) וז"ל: וע' בשו"ת אבני נזר (סי' כו אות א), שהקשה בהא דקי"ל קושרים נימא של כנור במקדש (הרמב"ם פ"י מהלכות שבת ה"ו), דהא הוי קשר של קיימא, שלמחר הוא זורק הנימא הקשורה, ומעמיד נימא אחרת תחתיה, ואינו חושש להתיר קשר הנימא, אלא שהואיל ואינו צריך לקשר אלא רק ליומו, ואינו צריך להיות קשר של קיימא, הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, דפטור. ע"ש. אולם בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף (עירובין דף לה סע"א) כתב דקאמר ר"ש שלא התירו במקדש אלא דבר שאין בו אלא שבות במדינה, דהיינו עניבת הנימין, שהיא שבות במדינה, ואינה קשר של קיימא כלל, ואי אפשר שיבוא לידי חיוב חטאת, אבל קשירה שאפשר שיבא לידי חיוב חטאת, אפילו באמצע נימת הכנור, דזמנין דשביק לה התם זמן ארוך, והוי קשר של קיימא, לא התירו אפילו במקדש, דגזור רבנן על כל קשירה אפילו היכא דלא שביק לה אטו היכא דשביק לה וכו'. ע"ש. וצ"ע. ובילקוט מפרשים (שבסוף מגני ארץ החדש סימן שו) כתב בשם המנחת פתים, שהדבקת בול על מעטפה של מכתב היא מלאכה דאורייתא, שאחר שמוציא את המכתב מן המעטפה, זורק את המעטפה עם הבול שעליה, ואינו חושש כלל עליו, ונמצא שדיבוקו היה לקיום, והמדבק ניירות אסור מן התורה, כמ"ש בש"ע (ס"ס שמ). ע"ש. ולכאורה זהו כנידונו של מהרי"ל דיסקין. וצ"ע. וע' כפות תמרים (סוכה לג:) ד"ה ואמאי, ובשו"ת קנין תורה ח"ה (ס"ס כו). וע"ע בס' טל אורות (דף נג ע"ג), ובשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סי' יג אות א), ובשו"ת ציץ אליעזר חלק טו (סי' יז), ובשמירת שבת כהלכתה (פרק לה הערה סז, ובח"ג עמוד נח). עכ"ל. ומבואר שנחלקו בזה האחרונים.
ויש עוד נדון כיו"ב לגבי הדבקת הטיטולים לפני זריקתן, אי שרי או לא. וכתב מרן זיע"א בהלכ"ע (ח"ד עמ' רלב) וז"ל: אולם יש להזהר שלא להדביק את המדבקות של הטיטול קודם זריקתו לאשפה, כיון שאז נשארת ההדבקה עולמית. ע"ש. וכ"כ בחוט שני (שבת ח"א עמ' קלז) שאסור להדביק טיטול בשבת אם משאירו סגור לאחר השימוש. וכ"מ בשו"ת אול"צ (ח"ב עמ' רכח אות ו). ומבואר דאע"פ שאינו צריך עוד את הדבר, מ"מ יש איסור בזה. [והגאון הגדול רה"י רבי עובדיה יוסף שליט"א כתב לי: דהנה לשונו של מרן זיע"א הוא 'יש להזהר', ומשמע שאינו אוסר מעיקר הדין, וע' בחזו"ע שכתב דצ"ע בדין המהרי"ל דיסקין.]
ומכל זה מבואר דאף בקשר שעשוי לזורקו, אם אין בדעתו להתירו הוי קשר של קיימא[1].
אמנם ע' בשלחן שלמה (ח"ב עמ' קלט) שאחר שהביא את ראיית המהרי"ל דיסקין ואת מה שדחה את הראיה, כתב דמ"מ מצד הסברא נראה דמה שזורקו לאשפה חשיב כאינו של קיימא ע"ש. ודבריו תמוהין, דאף שמצד הסברא אדרבה חשיב כקשר של קיימא כיון דאינו חושש להתירו עולמית (כמבואר ברש"י בסוכה הנז'), יתירה מזו, גם הבאנו מדברי הפוסקים דחשיב כקשר של קיימא.
וע"ע בספר מנחת איש (שבת ח"א עמ' שסד) שהביא י"א דאם קושר את שקית האשפה ומיד זורקה לאשפה ויתקלקל הקשר בודאי תוך זמן מועט אי"ז נחשב קשר של קיימא. ושם (בהע' 42) צידד להתיר בקשר ע"ג קשר. ע"ש. אך צ"ע, דנראה שבמציאות הקשר אינו נפתח בתוך שבוע, ואולי השקית תקרע אולם הקשר עדין יישאר.
וגם בתשובה שכתב לי הג"ר יוסף אביטבול שליט"א, מחה"ס שערי יוסף ועוד, העלה להתיר לקשור שקית אשפה בשני קשרים, כיון שזורקים את האשפה ולא משתמשים בה, והסתמך בזה ע"ד המנח"ש ועוד. אמנם הדברים צ"ע כמש"נ.
ובספר איל משולש (קושר פ"ג סעיף ו עמ' מג) כתב שהקושר פי שקית האשפה בקשר אחד בעצמה כדי להשליכה הוי קשר של קיימא וחייב, אע"פ שהשקית מתכלה והקשר מתפורר תוך זמן מועט. וכתב שכן שמע מהגר"נ.
וכן כתב להדיא בחוט שני (שבת ח"ב עמ' רכא) דקשר של קיימא הוא אפי' אם זורקו, דגדר קשר של קיימא אין פירושו שיש לו צורך שהקשר יישאר בתמידות, אלא סגי שעושה קשר שאין לו צורך וענין לפותחו וממילא הקשר ישאר קשור תמיד, גם זה מיקרי קשר של קיימא. והביא שכן מתבאר מרש"י (סוכה לג:) שכתב וז"ל, הותר אגדו של לולב ביו"ט, אוגדו בכריכה בעלמא וכו' ולא יקשור שני הראשים כאחד כשאר קשרים דקשר של קיימא מאבות מלאכות הוא וזה של קיימא הוא שאינו חושש להתירו עולמית. עכ"ל. והנה אע"ג דלאחר החג כבר אינו צריך את הקשירה, מ"מ כיון שאינו חושש להתירו עולמית וכמ"ש רש"י, סגי בכך שיחשב לקשר של קיימא. [ושם בהערה מה דחה ראית מהרי"ל דיסקין משעיר המשתלח, כמו שדחה המהרי"ל דכיון שעשוי להיפתח ל"ה קשר של קיימא].
ולפ"ז כתב בחוט שני (שם) שאסור מהתורה לקשור קשר בשקיות ניילון של אשפה, אף שאין צריך לקשר אלא עד אשר יפנו אותם, מ"מ כיון דאין חושש להתירו לעולם חשיב קשר של קיימא. ע"כ. אמנם במ"ש דהוי איסור מהתורה, הנה לדידן דנקטי' כהשו"ע דרק קשר מעשה אומן וגם של קיימא הוי איסור מדאו', ואם הוי רק אומן או רק של קיימא פטור אבל אסור, והיינו אסור מדרבנן, וא"כ לדידן מיהא יהא אסור מדרבנן.
וכ"כ בספר תורת המלאכות (ח"ד עמ' צב) דיש איסור קשר של קיימא אף אם זורק לאשפה, והביא ששמע כן מהגר"נ קרליץ, וכמו שמבואר מרש"י והריב"ש, ודלא כמ"ש [בהו"א] מהרי"ל דיסקין. וכ"כ בספר תמצית ההלכות (שבת ח"ב עמ' קפב) מדנפשיה.
ויש להוסיף בזה, דהנה דעת הט"ז דאיסור קשר של קיימא תלוי בדעת הקושר, ובאח' פליגי עליו. ולפי דבריהם נראה ודאי שיש איסור אע"פ שזורקו, דעצם הקשירה שהיא עשויה להתקיים לעולם הוי קשר של קיימא. אמנם י"ל דבנד"ד י"ל דאף הט"ז יודה דאע"פ שזורקו הוי איסור, דכל מה שכתב הט"ז לדון הוא שמתחשבים בדעת הקושר להגדיר אם ברצונו להתירו או שברצונו להשאירו קשור, דאז הוי קשר של קיימא. אמנם באופן שזורקו והוא נשאר קשור, בזה גם לט"ז הוי איסור, כיון שאין בדעתו להתירו לעולם. [אמנם ראיתי בשו"ת ציץ אליעזר חט"ו סי' יז אות ב שכתב דבאופן שזורק את הדבר שקשר, בזה גם האח' יודו לדברי הט"ז דאזלי' אחר דעת הקושר. ע"ש. ואין דבריו מוכרחים כלל, וראה מ"ש להלן אות ד.]
ויתרה מזו יש להוסיף, דבקשירת שקית אשפה, אין עיקר הקשר רק בכדי שיוכל לזורקו לאשפה בנקל, וא"כ לאחר הזריקה אין לו בו צורך. דהרי רבים קושרים לא רק מטעמי נוחות אלא גם כדי שהשקית לא תפתח אח"כ באשפה עד שיבואו מהעירייה לאסוף את התכולה. או כדי שהחתולים לא יפתחו את השקיות כשהם באשפה. ויש הרבה מוועדי הבנינים שמקפידים שישליכו רק שקיות סגורות. ולפ"ז עיקר המטרה היא ג"כ שיהיה סגור ולא ייפתח [עד שהעירייה תפנה את האשפה]. וא"כ בכה"ג לכאורה יש לאסור, כיון שאין בדעתו להתירו לעולם.
וע"ע במג"א (ס"ק יב - יג), ובבגדי ישע (ס"ס שיז) שכתבו, דמ"ש הש"ע שאין קושרים חבל בדלי, היינו אפילו אינו מעשה אומן, משום דמבטיל ליה, והוי קשר של קיימא, וגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא, אע"פ שהוא איסור דרבנן, והויא גזרה לגזרה, אין לדמות גזרות חכמים זו לזו. ע"ש. ומבואר דס"ל דכל שאינו עשוי להתירו הוי קשר של קיימא.
♦
ג.
מתי חל איסור קושר, במעשה או לאחר שעבר זמן שאסור
ומענין לענין באותו ענין, הנה עלה בדעתי לחקור בדין איסור קושר קשר של קיימא, ממתי הוא עובר את האיסור - האם משעת מעשה הקשירה או רק לאחר שעבר זמן איסור 'קשר של קיימא', שהוא יום אחד או שבעה ימים, אז חל האיסור למפרע. [והנה בקשר מעשה אומן פשוט שהאיסור הוא בשעת הקשירה].ויש בזה נפ"מ רבות להלכה, כגון הקושר קשר על דעת שיתקיים למשך חודש, והנה לאחר כמה שעות אדם אחר פתח את הקשר, או שהוא בעצמו נמלך ופתח. דאם האיסור חל בשעת הקשירה, א"כ גם בכה"ג הוא כבר עבר על האיסור, אבל אי נימא דהאיסור חל רק לאחר שבעה ימים ואז חל למפרע, א"כ בכה"ג אינו עובר איסור.
וכן נפ"מ כשקשר על דעת לפותחו ביומו, אך לבסוף שכח מזה ונזכר לאחר שבוע, האם עובר איסור או לא. ותלוי בזה. [אך אין לומר לצד שמתחייב בשעת הקשירה דלפ"ז יהיה אסור לקשור שום דבר בשבת שמא ישכח וישהה אותו יותר משבוע. כיון דאין לנו לגזור גזירות מדעתנו]. וכן עוד הרבה נפ"מ. ולא מצאתי באח' שכתבו לחקור זאת.
והגאון הגדול רה"י רבי עובדיה יוסף שליט"א (ר"י אהל יוסף) כשעבר על הדברים כתב: לכאו' פשוט שעובר מיד, כשאר מלאכות שבת, חוץ מבישול וזורע שנח' הרש"ש ומנ"ח. עכ"ד. אמנם לענ"ד נד"ד דמי לזורע ומבשל שהמעשה לא נגמר מיד אלא הוא מעשה נמשך, וה"ה להכא, דכיון שאחד מכללי איסור קושר הוא קשר של קיימא, א"כ המעשה תלוי בזמן, ושפיר חשיב שהמעשה נמשך, ולכן גם בזה יש לדון מתי עובר את האיסור.
ונראה שחקירה זו תלויה במח' הט"ז והאחרונים אם אזלי' בתר דעת הקושר או אחר דעת העולם. דהנה הט"ז כתב שהכל תלוי בדעתו של הקושר, שאם דעתו שיישאר כך לעולם חשיב קשר של קיימא, ואם דעתו להתירו ביומו מותר לכתחלה. ע"ש. וכן דעת הב"ח (בד"ה ואיכא למידק) ועוד. אבל בספר תורת שבת (סי' שיז סק"א) כתב לדחות את דברי הט"ז בזה, כיון שאין הדבר תלוי בדעתו של הקושר, אלא במהות הקשר ודרכו אם הדרך לפותחו בו ביום או לא, ואין מחשבה מוציאה מידי מעשה. וכן מוכח בש"ס ומכל הראשונים, שאין הדבר תלוי אלא אם דרך הקשר ההוא לקיימו או לא. ע"ש. ובחזו"ע כתב שכן משמע מלשון מרן הב"י (ר"ס שיז) ד"ה נמצינו, וז"ל: נמצינו למדים דקשר של קיימא דמקרי קשר, הוא דבר שדרך לקושרו על דעת שיעמוד לעולם, וקשר שאינו של קיימא דשרי הוא העשוי להתירו בכל יום. ע"כ. אלמא דלאו בכוונת הקושר תליא מילתא. וכ"כ המשנ"ב בביאור הלכה (ר"ס שיז), שכתב שדברי הט"ז הם צע"ג, כי העיקר לדינא שכל קשר שדרכו של עולם לעשותו בקביעות, הוי קשר של קיימא, ולא אזלינן בתר מחשבת הקושר לבטל ממנו שם קשר, ואזלינן תמיד אחר דרך העולם. ע"ש. וע"ע בזה בחזו"ע שבת (ח"ה עמ' נה).
ונראה דרק לדברי הט"ז יש צד לומר שיתחייב רק לאחר שעבר זמן איסורו, כיון שהכל תלוי בדעתו, ואם חשב בדעתו שיישאר קשור שבעה ימים, א"כ רק לאחר שתתקיים דעתו יתחייב למפרע. אבל לדברי התורת שבת ודעימיה, שסוברים שהאיסור תלוי בדעת העולם ותלוי בסוג הקשר, א"כ נראה שהאיסור הוא ודאי משעת המעשה. ויש להוסיף בזה, כיון דלדברי הט"ז נראה דהוי איסור 'גברא' שאסור לאדם לקשור קשר כשבדעתו שיחזיק למשך יום או שבוע, ולכן י"ל שיתחייב רק לאחר שעבר זמן איסורו. אולם לשיטת התור"ש ודעימיה, כיון שהדבר תלוי בדעת העולם, נראה דהוי איסור 'חפצא' בקשר עצמו, ורק המדד הוא דעת העולם, וא"כ נראה פשוט דאזלי' אחר שעת מעשה הקשירה.
אמנם הכא בקשירת שקית אשפה י"ל דלכו"ע אזלי' בתר דעת הקושר, וכמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סי' יז אות ב) לענין הרכבת חלקי מזרק בשבת דכל מ"ש המשנ"ב דאזלי' אחר דעת העולם הוא רק היכא שהדרך להשאירו קשור בקביעות בגלל חשיבות הדבר והצורך לכך, אבל היכא שהעולם לא מפרקים אותו לא בגלל החשיבות אלא אדרבה בגלל ביטולו של דבר שאין להם חפץ בו אחר השימוש בו עד כדי כך שגם לא טורחים לפרקו אחר שימושו, ולכן משאירים אותו איך שהוא כמו הפקר, בזה יודה המשנ"ב דאזלי' בתר מחשבתו של הקושר (אפילו בהנחה שכן יחשב קשר של קיימא אם ישאירום כמות שהוא) וכו' ע"ש.
וא"כ י"ל דה"ה לנד"ד, דלאחר שקושר את השקית וזורקה לפח הוא מבטל דעתו ממנו ואין לו כל צורך עוד בשקית שתישאר קשורה, ובכה"ג י"ל דלכו"ע אזלי' בתר מחשבת הקושר.
אמנם זה אינו מוכרח כלל, ויותר מסתבר לומר דלשיטת המשנ"ב ודעימיה אין לחלק בזה, ועד כמה דלא מתחשבים בדעת הקושר, גם לא מתחשבים בדעתו אם רוצה לזורקו או שהוא חפץ בו. ולכן העיקר כמו שכתבנו, שנראה דהחקירה תלויה במח' הט"ז והתור"ש.
♦
ד.
ההלכה בזה
וע"פ כל מה שנתבאר לעיל בארוכה מבואר שאסור לקשור את שקית האשפה בשבת בקשר ע"ג קשר, וכמו שמבואר מרש"י והריב"ש ומכל משנ"ל. וכ"כ לאסור הגר"נ קרליץ זצוק"ל בחוט שני, ועוד אחרונים. וכן דעת הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (נשמת אברהם סי' יז ס"ק א). [ובדעת הגרש"ז אוירבעך ע' בשש"כ (פל"ה הע' סג) שמשמע לאסור, דשם אסר להדביק אספלנית ע"ג תחבושת אע"פ שלאחמ"כ משליכים את התחבושת עם האספלנית לאשפה. אולם בשש"כ ח"ג כתב שדין הקושר ע"מ לזורקו, כדין הקושר קשר ע"מ להתירו תוך זמן קצר]. וכן משמע ממ"ש מרן הגר"ע יוסף והגרב"צ אבא שאול והגר"נ קרליץ לאסור הדבקת טיטול לאחר שימושו.וכן השיב הג"ר מאיר פנחסי שליט"א לאסור קשירת שקית אשפה בשבת בשני קשרים, וכתב דנראה פשוט דיש לאסור, כיון שאין דרכו של זה הקושר להתירו לעולם, ומה שעובדי הזבל יפתחו לאחר זמן, אין זה מעלה ומוריד בדעת הקושר ושפיר התקיימה מחשבתו ורצונו עד אותו הזמן, ומה שייפתחו אחר זמן את השקית, אין זה מגרע. ומה גם שלא יפתחו את הקשר אלא יקרעו את השקית.
וכן פסק הרה"ג אסי הלוי בשו"ת נחלת לוי (שבת ח"ב סימן לז). וכן פסק בספר אור ההלכה (ט"ל מלאכות שבת, הל' קושר ומתיר אות ז) שאסור לקשור שקית אשפה בשני קשרים זה על זה, שכיון שאין שבים ומתירים את הקשר הנ"ל, דינו כקשר של קיימא שאסור לקושרו בשבת, ואיסורו מדרבנן (כיון שאינו מעשה אומן). והוא הדין שאסור לקשור את השקית בקשר אחד על גבי עצמו, דהיינו שיתפוס את כל החלק העליון של השקית, ויקשור אותו על גבי עצמו. אבל לקשור בקשר אחד ע"י שיתפוס את שני קצוות השקית ויקשרם זה בזה, תלוי הדבר בסוג השקית, אם עבה שאז לא מהודק, מותר, ואם דקה אסור, שהרי מהדק היטב. וזה כמו שהעלינו להלן במסקנת ההלכה.
והנה כעת יצא לאור הספר הנפלא ילקוט יוסף הנד"מ שבת כרך ב' ושם (עמ' תתמז) כתב בזה"ל: ושקית אשפה שקושרים אותה קשר ע"ג קשר קודם הזריקה לאשפה, נחלקו בזה הפוסקים, לשו"ת מנחת יצחק ח"ח (סי' כ"ז), ושו"ת ציץ אליעזר חלק ט"ו (סי' י"ז), ונשמת שבת (סי' קצ"ה) אינו נחשב לקשר של קיימא, ומותר לקושרו בשבת ולזורקו אח"כ בלא לפותחו. ודיברו על חיבור מזרק. ולכאו' ה"ה בנ"ד. ואילו לדעת האול"צ (ח"ב פל"ו או' י"ט) אסור לקושרו, שנחשב לקשר של קיימא. ונראה שהמיקל בזה כדי שהאשפה לא תישפך מהשקית בדרך, יש לו על מי לסמוך. ואם ירצה יחמיר להתיר הקשר לפני זריקתו לאשפה, ותע"ב. ובמקומות שלוקחים האשפה לשריפה וכדו', א"ז קשר עולם. ע"כ.
אמנם לא זכינו להבין דבריו, דהלא אע"פ שקשר ע"ג קשר אינו מעשה אומן, ונתבאר בחזו"ע דלצורך אין להחמיר, וא"כ גם הכא הוי לצורך שלא יישפך לו מהשקית בדרך, מ"מ כיון דהכא הוא עשוי להתקיים יותר משבוע הוי קשר של קיימא ואסור מדרבנן. ומה שנראה מדבריו שם שצידד דהוי משאצ"ל, צ"ב, דהרי הוא מעונין בקשר מטעמי נוחות, שיהיה לו יותר נח לסחוב את השקית לאשפה, וכן יש לו ענין שבתוך הפח השקית תישאר קשורה כדי שלא תיפתח [בפחי אשפה רגילים ולא בפח טמון], או כדי שלא יבואו חתולים ויפתחו את האשפה [וכן יש הרבה וועדי בנינים שמקפידים שישליכו שקיות סגורות לאשפה]. וא"כ בפשטות נראה דהוי מלאכה שצריכה לגופה.
ובאמת שהראוני במכתב ששלח הראש"ל מרן רבן של ישראל רבינו יצחק יוסף שליט"א לר' אליה חאוי בתאריך תמוז תשע"ג, כתב, במה ששאל האם מותר בשבת לקשור את שקיות האשפה בשני קשרים ולהשליך לאשפה וכו'. ולאחר שכתב בנדון העלה "וה"ה שאין לקשור שקית אשפה קשר ע"ג קשר קודם הזריקה לאשפה, כיון שאז נשאר הקשר עולמית". ע"ש. ודלא כמו שהעלה לאחר שנים בילקו"י הנ"מ הנז'. ובאמת שבילקו"י הנ"מ הדבר צ"ב כמשנ"ל. [והנה הגאון הגדול רה"י הגר"ע יוסף שליט"א הראה את מסקנת דברינו לאביו מרן שליט"א ואת מה שכתבנו להעיר לכאורה ע"ד, ואמר שלמרן היה פשוט דחשיב מלאכה שאצ"ל. אך רה"י הסכים עמי שהדבר צריך ביאור וכפי שכתבנו].
ולכן לאור כל האמור נראה בפשטות דיש איסור לקשור בשבת את שקית האשפה בקשר ע"ג קשר, דגם הפוסקים דס"ל שאינו מעשה אומן, מ"מ צריך להתירו תוך שבעה ימים, ובכה"ג שלאחר שקושר שקית האשפה אינו מתירו לעולם, הוי קשר של קיימא ואסור מדרבנן. כיון שהשקית תישאר קשורה יותר משבוע וגם לאחר שהעיריה תפנה את האשפה, הקשר יהיה קיים. ולכן אסור.
וכן יש לאסור אם עושה קשר בראש החוט דהוי כשני קשרים, כמו שנתבאר בחזו"ע. וכן אם קושר קשר אחד ומהדקו הדק היטב נראה שיש לאסור משום קשר של קיימא.
והאופן שיש להתיר לקשור שקית אשפה בשבת הוא כשקושר קשר אחד רופף, דהיינו שיתחוב את שני הקצוות אחד בתוך השני ברפרוף, דבכה"ג לאו שמיה קשר הוא וגם אם יתקיים לעולם מותר.
כל האמור כעת הוא לעיון ולפלפול.
♦ ♦ ♦